##דוגמא לכתב תביעה## ## סוג התביעה: ## ## הסעד המבוקש: ## ## אגרה: ## ## האם קיים הליך נוסף בבית משפט או בבית דין, בקשר למסכת עובדתית דומה שהתובע הוא צד לו או היה צד לו? ## לא ## א. תיאור של בעלי הדין ## 1. התובע, מר _________ _________, ת.ז. _________, תושב _________, _________, הינו אזרח ישראלי אשר נגדו ננקטו הליכי גבייה על ידי המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות. 2. התובעת, גב' _________ _________, ת.ז. _________, תושבת _________, _________, הינה אשתו של התובע ובעלת זכויות ברכב שנתפס על ידי המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות. 3. המשיב, המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות (להלן: "המרכז"), הינו תאגיד סטטוטורי שהוקם מכוח חוק המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות, התשנ"ה-1995, ופועל מכוח סמכויותיו על פי דין. ## ב. הסעד המבוקש ## כבוד בית המשפט מתבקש להצהיר, לצוות ולפסוק כדלקמן: 4. להצהיר כי הליכי הגבייה שננקטו על ידי המרכז נגד התובעים, ובכללם תפיסת רכב מ"ר _________ (להלן: "הרכב"), נעשו שלא כדין ובחוסר סמכות. 5. להורות על ביטול מוחלט של כל הליכי הגבייה שננקטו על ידי המרכז כנגד התובעים, לרבות העיקול והתפיסה של הרכב. 6. להורות למרכז להשיב את הרכב לידי התובעים לאלתר, כשהוא במצב תקין וללא כל פגיעה או נזק שנגרמו לו כתוצאה מהתפיסה וההחזקה על ידי המרכז. 7. לחייב את המרכז בתשלום פיצויים לתובעים בגין הנזקים שנגרמו להם כתוצאה מהליכי הגבייה הבלתי חוקיים, לרבות עוגמת נפש, אובדן שימוש ברכב, והוצאות נלוות, בסכום שייקבע על ידי בית המשפט. 8. לחייב את המרכז בהוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בתוספת מע"מ כחוק. ## ג. העובדות הנחוצות לביסוסה של עילת התביעה ומתי נולדה ## 9. התובע חויב בתשלום פיצוי בסך 15,000 ₪ ובהוצאות בסך 7,000 ₪ במסגרת הליכים משפטיים שונים. 10. ביצוע תשלום הפיצוי עוכב על ידי בית המשפט המחוזי עד ליום _________, מועד דחיית הערעור. 11. המרכז החל בהליכי גבייה, לרבות משלוח דרישות תשלום ועיקול הרכב ברישום, עוד בטרם הגיע המועד לתשלום חוב הפיצוי. 12. הרכב נתפס על ידי המרכז ביום _________ במענם של התובעים, למרות שהליכי הגבייה בנוגע לחוב הפיצוי היו נגועים בפגם מהותי. 13. חוב ההוצאות השתכלל רק ביום _________, אך המרכז שלח דרישות תשלום עוד קודם לכן, ובכך פעל בחוסר סמכות. 14. הרכב הינו בבעלותה הבלעדית של התובעת, גב' _________ _________, אשר רכשה אותו מכספה, ועל כן לא ניתן היה לגבות את חובות התובע מרכוש זה. 15. תפיסת הרכב בוצעה שלא על פי כתב הרשאה תקין, שכן כתב ההרשאה לא כלל פרטים מזהים מספקים אודות הגובים. 16. הליכי הגבייה בוצעו תוך הפרה של הוראות חוק המרכז ותקנותיו, ובפרט בנוגע למועדי משלוח דרישות התשלום והמועד לתפיסת הרכב. 17. עילת התביעה נולדה ביום _________, מועד תפיסת הרכב על ידי המרכז, וכן במועדים שבהם ננקטו הליכי גבייה בלתי חוקיים. ## ד. העובדות המקנות סמכות לבית המשפט ## 18. סמכותו העניינית של בית המשפט הנכבד לדון בתובענה זו נובעת מאופייה כבקשה לסעד הצהרתי וביטול הליכי גבייה, אשר אינה בסמכותו הייחודית של בית דין אחר. 19. סמכותו המקומית של בית המשפט הנכבד נובעת מכך שהרכב נתפס במענם של התובעים ב_________, וכן מכך שהמרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות פועל בכל רחבי הארץ. ## ה. פירוט הטענות ## ## סמכות המרכז לגבות חוב פיצויים ## 20. המרכז פעל בחוסר סמכות מובהק כאשר החל בהליכי גבייה אקטיביים, לרבות משלוח דרישות תשלום ועיקול הרכב ברישום, בגין חוב הפיצויים, עוד בטרם הגיע המועד החוקי לתשלום חוב זה, שכן ביצועו עוכב כדין. 21. דרישות התשלום שנשלחו על ידי המרכז בנוגע לחוב הפיצויים, וכן העיקול ברישום שבוצע, היו נגועים בפגם מהותי ובטלים מעיקרם, שכן הם נשלחו ובוצעו בתקופה שבה חוב הפיצויים טרם השתכלל והיה תחת עיכוב ביצוע. 22. אף אם הרכב נתפס בפועל מספר חודשים לאחר המועד לתשלום חוב הפיצויים, הרי שהפגם המהותי בהליכי הגבייה המוקדמים, שכללו את העיקול ברישום, אינו מתרפא, והוא מטיל צל כבד על חוקיות כלל הליכי הגבייה שננקטו. 23. התנהלות המרכז, אשר מיהר לנקוט בהליכי גבייה בטרם עת, מבלי לוודא את מועד השתכללות החוב, מהווה רשלנות מנהלית ופגיעה בזכויות התובעים, ומצדיקה מתן סעד הצהרתי בדבר בטלות הליכים אלו. 24. העובדה שחוב הפיצויים נפרע במלואו לאחר הגשת התובענה אינה מכשירה בדיעבד את הפגמים המהותיים שנפלו בהליכי הגבייה הראשוניים, ואין בה כדי לשלול את זכות התובעים לסעד הצהרתי בדבר אי-חוקיותם. ## סמכות המרכז לגבות חוב הוצאות ## 25. המרכז פעל בחוסר סמכות כאשר שלח דרישות תשלום בגין חוב ההוצאות בטרם הומצא פסק הדין לתובע, שכן חוב הוצאות שהושת שלא במעמד הצדדים נכנס לתוקף רק עם המצאת פסק הדין כדין. 26. דרישות התשלום שנשלחו לתובע בגין חוב ההוצאות בטרם יום _________, מועד המצאת פסק הדין, היו חסרות תוקף משפטי, ועל כן לא יכלו להוות בסיס חוקי לתחילת הליכי גבייה. 27. אף אם דרישת התשלום האחרונה נמסרה לתובע לאחר מועד השתכללות חוב ההוצאות, הרי שהפגמים שנפלו במשלוח הדרישות הראשונות, שהיוו את הבסיס לתחילת הליכי הגבייה, אינם ניתנים לריפוי. 28. התנהלות המרכז, אשר החל בהליכי גבייה אקטיביים, לרבות עיקול הרכב, על בסיס דרישות תשלום שנשלחו בטרם עת, מהווה פגיעה בזכות התובע להליך הוגן ולודאות משפטית. 29. יש לקבוע כי הליכי הגבייה שננקטו על ידי המרכז בגין חוב ההוצאות, אשר החלו על בסיס דרישות תשלום פגומות, בוצעו בחוסר סמכות ומצדיקים את ביטולם. ## בעלות התובעת ברכב ## 30. הרכב נרכש על ידי התובעת מכספה הבלעדי, והיא זו שהתקשרה עם חברת הביטוח והוציאה תעודת ביטוח חובה על שמה בלבד, עובדות המעידות על בעלותה הבלעדית ברכב. 31. רישום התובע כבעלים נוסף ברישיון הרכב נעשה מחמת טעות של חברת הליסינג, ולא שיקף את כוונת הצדדים או את המציאות המשפטית בדבר הבעלות הבלעדית של התובעת ברכב. 32. טענת המרכז בדבר חזקת השיתוף בנכסים בין בני הזוג אינה יכולה לגבור על הראיות המפורשות בדבר מקור הכספים לרכישת הרכב ושימושו העיקרי על ידי התובעת. 33. אף אם התובע השתמש ברכב מדי פעם, אין בכך כדי להפוך את הרכב לנכס משותף, שכן השימוש היה משני ואינו מעיד על כוונת שיתוף בבעלות, במיוחד לאור העובדה שהתובעת היא הנהגת העיקרית. 34. המרכז לא הוכיח כי התובעת הייתה חייבת בחובות התובע, ועל כן לא הייתה לו כל סמכות לגבות את חובותיו האישיים של התובע מנכסיה הבלעדיים של התובעת. ## פגמים בכתב ההרשאה ## 35. כתב ההרשאה שהוצג על ידי הגובים היה פגום באופן מהותי, שכן הוא לא כלל פרטים מזהים מספקים אודות הגובים, ובפרט לא צוינו מספרי תעודות הזהות שלהם, בניגוד לדרישות תקנות המרכז. 36. כתב הרשאה כללי, המופנה כלפי שמונה אנשים בציון שמות משפחה בלבד, אינו עומד בדרישות החוקיות המחייבות זיהוי ברור וחד-משמעי של הגובה המוסמך לפעול. 37. הפגמים בכתב ההרשאה פוגעים בעקרון השקיפות ובזכות התובעים לדעת מי הגורם המוסמך הפועל נגדם, ובכך מערערים את חוקיות פעולת התפיסה. 38. אף אם הגובים הזדהו בעל פה או הציגו כרטיס עובד, אין בכך כדי לרפא את הפגם המהותי בכתב ההרשאה עצמו, אשר מהווה מסמך יסוד להפעלת סמכויות גבייה. 39. יש לקבוע כי תפיסת הרכב בוצעה על בסיס כתב הרשאה פגום, ועל כן הליכי הגבייה שננקטו מכוחו בטלים מעיקרם. ## אי-המצאת דרישות תשלום כדין ## 40. המרכז לא המציא לתובעים דרישות תשלום כדין, כנדרש בסעיף 5 לחוק המרכז ובתקנותיו, שכן הדרישות הראשונות נשלחו בטרם עת או שלא בדרך הקבועה בחוק. 41. טענת התובע כי חתם על אישורי מסירה מבלי לדעת למה הם מתייחסים, במיוחד לאור ריבוי המכתבים שקיבל, מחזקת את הטענה בדבר אי-המצאה כדין של דרישות תשלום ברורות ומפורטות. 42. המרכז לא הוכיח כי הדרישות לתשלום כללו את כל הפרטים הנדרשים על פי הטפסים שבתוספת לתקנות המרכז, ובכך פגע בזכות התובעים לדעת את מהות החוב ואת מועדי התשלום. 43. אי-משלוח דרישות תשלום כדין, ובפרט אי-המצאת דרישה שנייה בדואר רשום כנדרש, מהווה פגם מהותי בהליכי הגבייה, השולל את סמכות המרכז לנקוט בצעדי אכיפה. 44. יש לקבוע כי הליכי הגבייה החלו ללא קיום התנאים המוקדמים הנדרשים בחוק ובכללם המצאת דרישות תשלום כדין, ועל כן הם בטלים. ## מועד תפיסת הרכב ## 45. תפיסת הרכב בוצעה בטרם חלפו 48 שעות ממועד המצאת הדרישה לתשלום, כנדרש בתקנות המסים (גביה), אשר חלות בשינויים המחויבים על הליכי הגבייה של המרכז. 46. אף אם חוק המרכז קובע הסדר ספציפי לעניין דרישות תשלום, הרי שמועד תפיסת הנכס לאחר המצאת הדרישה הוא עניין מהותי, ואי-עמידה בו פוגעת בזכויות התובעים. 47. המרכז לא הוכיח כי התובעים קיבלו הודעה מפורשת על כוונתו לתפוס את הרכב, וכי ניתנה להם שהות מספקת לפעול לתשלום החוב או להסדרתו. 48. תפיסת הרכב בוצעה באופן פתאומי וללא התראה מספקת, ובכך נמנעה מהתובעים האפשרות למנוע את התפיסה או לנקוט בצעדים משפטיים מתאימים. 49. יש לקבוע כי תפיסת הרכב בוצעה שלא כדין, שכן לא עמד המרכז בדרישות המועד הקבועות בחוק ובתקנות לעניין זה. ## תחולת סעיף 7 לפקודת המסים (גביה) ## 50. המרכז טעה בפרשנותו ויישום סעיף 7 לפקודת המסים (גביה), שכן סעיף זה חל על נכס המוחזק בידי צד שלישי, ולא על נכס המוחזק במשותף על ידי החייב ובן זוגו בחצר ביתם. 51. אף אם הרכב היה בבעלות משותפת, הרי שהמרכז היה חייב לפעול בהתאם להוראות סעיף 7(2)(ב) לפקודה, ולהמציא לתובעת, כשותפה, העתק מצו העיקול ולהמתין 21 ימים טרם תפיסת הרכב. 52. אי-המצאת צו העיקול לתובעת בנפרד, ואי-המתנה לתקופה הקבועה בחוק, מהווה פגם מהותי בהליכי הגבייה, הפוגע בזכויותיה הקנייניות של התובעת. 53. טענת המרכז כי אין צורך להמציא לתובעת הודעה נפרדת על עיקול הרכב, שכן התובעים חיים יחד, אינה עומדת במבחן החוק, אשר מבחין בין זכויות קנייניות של בני זוג. 54. יש לקבוע כי המרכז פעל בחוסר סמכות כאשר לא יישם את הוראות סעיף 7 לפקודת המסים (גביה) כנדרש, ובכך פגע בזכויות התובעים. ## אי-מינוי כונס נכסים ## 55. המרכז היה חייב לפעול למינוי כונס נכסים לרכב, שכן מדובר בנכס בבעלות משותפת, ואין ביכולתו לפעול למימוש רכב כזה בדרך אחרת מבלי לפגוע בזכויות התובעת. 56. אף אם תקנה 12 לתקנות המרכז קובעת כי המרכז "רשאי" לפנות לבית המשפט בבקשה למינוי כונס נכסים, הרי שבנסיבות העניין, כאשר מדובר בנכס משותף, הופכת הרשות לחובה. 57. החלטת המרכז להטיל עיקול על רכב בבעלות משותפת, מבלי לנקוט בהליך כינוס נכסים, מהווה התנהלות בלתי סבירה ובלתי מידתית, הפוגעת בזכויות הקנייניות של התובעת. 58. הליכי מכירת רכב בבעלות משותפת ללא מינוי כונס נכסים עלולים להוביל לפגיעה בזכויות התובעת לקבל את חלקה בכספי התמורה, ולכן יש להורות על מינוי כונס נכסים. 59. יש לקבוע כי המרכז פעל בחוסר סמכות כאשר לא פעל למינוי כונס נכסים לרכב, ובכך פגע בזכויות התובעים. ## חוסר תום לב ורשלנות המרכז ## 60. המרכז פעל בחוסר תום לב וברשלנות מובהקת כאשר החל בהליכי גבייה אקטיביים בטרם עת, מבלי לוודא את מועדי השתכללות החובות ומבלי להקפיד על הוראות החוק והתקנות. 61. התנהלות המרכז, אשר כללה משלוח דרישות תשלום פגומות ותפיסת רכב על בסיס כתב הרשאה לקוי, מהווה הפרה של חובת הזהירות המוטלת עליו כרשות מנהלית. 62. המרכז לא פעל בשקידה ובמקצועיות הנדרשת מרשות ציבורית, ובכך גרם לתובעים נזקים כבדים, לרבות עוגמת נפש ואובדן שימוש ברכב. 63. טענת המרכז כי התובעים אינם זכאים לסעד מן היושר, כאשר הוא עצמו פעל בחוסר תום לב וברשלנות, אינה יכולה להתקבל, שכן הוא אינו בא לבית המשפט בידיים נקיות. 64. יש לקבוע כי המרכז פעל בחוסר תום לב וברשלנות, ועל כן יש לחייבו בפיצוי התובעים בגין הנזקים שנגרמו להם. ## פגיעה בזכויות יסוד ## 65. הליכי הגבייה הבלתי חוקיים שננקטו על ידי המרכז פגעו בזכות הקניין של התובעים, ובפרט בזכותה של התובעת לבעלותה הבלעדית ברכב. 66. תפיסת הרכב, שהיה בבעלותה הבלעדית של התובעת, מהווה פגיעה חמורה בזכותה לכבוד ולחירות, ובזכותה לשימוש ברכושה ללא הפרעה. 67. התנהלות המרכז, אשר לא הקפיד על הוראות החוק והתקנות, פגעה בזכות התובעים להליך הוגן ולודאות משפטית, ובכך הפרה את עקרונות המשפט המנהלי. 68. הפגיעה בזכויות היסוד של התובעים, כתוצאה מהליכי הגבייה הבלתי חוקיים, מצדיקה מתן סעד הצהרתי וביטול הליכי הגבייה. 69. יש לקבוע כי המרכז פעל באופן הפוגע בזכויות יסוד של התובעים, ועל כן יש להורות על ביטול הליכי הגבייה והשבת הרכב. אשר על כן ולאור כל האמור לעיל, יהא זה מן הדין ומן הצדק לקבל את התביעה על כל חלקיה. ##קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה נגד המרכז לגביית קנסות:## לפני תובענה בדרך של המרצת פתיחה וסעד הצהרתי בנוגע להליכי הגבייה שננקטו על ידי המשיב (להלן גם - המרכז) נגד יהושע קדוש (להלן - המבקש). המבקשים עותרים כי בית המשפט יקבע כי הליכי גבייה אלה, ובכללם תפיסת רכב מ"ר 6354057 (להלן - הרכב) נעשו שלא כדין ובחוסר סמכות. העובדות המבקש הורשע בהליך פלילי (ת"פ 1961/04 של בית משפט השלום בפתח תקווה) בביצוע עבירות מין. הוא נדון ביום 9.8.2007 לעונש מאסר וכן חויב בתשלום פיצוי בסך 15,000 ₪ למשיבה 2 (להלן - הפיצוי). המבקש ערער על פסק הדין של בית משפט השלום לפני בית המשפט המחוזי מרכז (ע"פ 1265-11-07). ביצוע הפיצוי עוכב על ידי בית המשפט המחוזי עד להכרעה בערעור. הערעור נדחה ביום 24.9.2008. בית המשפט העליון דחה בקשת רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי (רע"פ 8848/08). בין לבין, יום קודם למתן גזר הדין בבית משפט השלום, עתר המבקש לבג"ץ בטענה כי נפלו פגמים בהליכי החקירה שהתנהלו נגדו (בג"ץ 6841/07). העתירה נדחתה על הסף ביום 10.10.2007, והמבקש חויב בהוצאות המדינה בסך של 7,000 ₪ (להלן - ההוצאות). המבקש לא שילם את הפיצוי ואת ההוצאות. גבייתם של אלה הועברה למרכז לגביית קנסות. לאחר משלוח הודעות תשלום, פעל המשיב לגביית חובות המבקש. ביום 18.5.2008 עיקל המשיב את הרכב ברישום. המשיב שלח למבקש הודעה בדואר רשום אודות העיקול. ביום 14.12.2008 בוצע העיקול במענו של המבקש, והרכב נתפס. עד מועד הגשת התובענה הפקיד המבקש סך של 5,344 ₪ בלבד על חשבון החוב בגין הפיצוי. בישיבה שהתקיימה ביום 26.4.2010 הובהר לבית המשפט כי חוב הפיצוי נפרע במלואו. המבקש טרם שילם את ההוצאות שנפסקו לחובתו בבג"ץ. בהליך שהתקיים במסגרת בש"א 1048/09 (שעסק בצו הזמני בנוגע לרכב) ביום 29.1.2009 אישרו הצדדים לפרוטוקול כי שני החובות - חוב הפיצוי וחוב ההוצאות - הם חוב אישי של המבקש, ולא חוב משותף של המבקשים שחזקת השיתוף עשויה לחול עליו. טענות המבקשים בהמרצת הפתיחה טוענים המבקשים את הטענות הבאות: הרכב נתפס בגין חובות שאין למשיב סמכות לגבות; הרכב הינו של גב' אילה קדוש (להלן - המבקשת), והיא רכשה אותו מכספה. המבקשים טוענים כי לא ניתן לגבות את חובות המבקש מרכוש המבקשת; תפיסת הרכב נעשתה שלא על פי כתב הרשאה תקין; תפיסת הרכב בוצעה שלא על פי הוראות פקודת המסים (גביה). כללי המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות הוקם על ידי שר המשפטים בהתאם לחוק המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות, התשנ"ה-1995 (להלן - חוק המרכז). המרכז הוסמך בסעיף 3 לחוק המרכז לגבות חובות שלא שולמו במועדם. סעיף 1 לחוק המרכז קובע אילו חובות מוסמך המרכז לגבות. סעיף קטן (6)(א) להגדרת המונח "חוב" כולל בחובו, בין היתר, פיצוי כמשמעותו בסעיף 77 לחוק העונשין. סעיף קטן (7) לאותה הגדרה כולל במסגרת המונח האמור גם - "הוצאות שפסק בית משפט או גוף המוסמך להטיל על פי דין קנס אזרחי או עיצם כספי לטובת אוצר המדינה או קרן". אדון עתה בטענות שהועלו בהמרצת הפתיחה, כסדרן. א. סמכות המשיב לגבות את חוב הפיצוי ואת חוב ההוצאות חוב הפיצוי אין לקבל את טענת המבקשים כי הפיצוי בו חויב המבקש בת"פ 1961/04 הנזכר אינו בגדר "פיצוי" בר גבייה. בית משפט השלום בפתח תקווה (כב' השופטת לב-און) הורה בגזר דינו לעניין זה כך: "(כמו כן) יפצה הנאשם את המתלוננת בסכום העולה כדי 15,000 ₪". המדובר בהוראה מפורשת שהורה בית המשפט שעניינה מתן פיצוי למתלונן, ואין בכך שבית המשפט לא נקב בסעיף החוק המסמיך אותו לעשות כן, ולא כלום. אין כל בסיס לטענת המבקשים, כי סעיף 77 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, מאפשר חיוב בפיצוי רק בגין נזק שניתן לכימוּת. פיצוי לנפגע בהליך פלילי נפסק כדבר שבשגרה מבלי צורך בהוכחת הנזק המדויק שנגרם לו כתוצאה ממעשה העבירה. גם טענת המבקשים כי טרם הגיע המועד לתשלום הפיצוי דינה דחייה. רכיב הפיצוי בעונש שגזר על המבקש בית משפט השלום, עוכב על ידי בית המשפט המחוזי עד להכרעה בערעור. בית המשפט המחוזי דחה את ערעור המבקש ביום 24.9.2008 ולא נתן כל הוראה בנוגע להמשך עיכוב ביצוע הפיצוי. פסק הדין בערעור ניתן בנוכחות המבקש וב"כ, ומכאן עולה כי צודק המשיב בטענתו כי המועד לתשלום הפיצוי היה המועד בו ניתן פסק הדין בבית המשפט המחוזי (סעיף 33 לסיכומי המשיב). מן האמור לעיל עולה כי המרכז נחפז בהליכי גביית חוב הפיצוי. המרכז שלח למבקש דרישות תשלום בנוגע לחוב הפיצוי, ואף עיקל את הרכב ברישום, בשלב בו ביצוע תשלום הפיצוי עוכב. אף כי הרכב נתפס בבית המבקשים מספר חודשים לאחר המועד לתשלום חוב הפיצוי, סבורני כי בנסיבות שתוארו נגועים היו לכאורה הליכי גביית חוב הפיצוי בפגם מהותי. ועם זאת, המבקשים אינם זכאים לסעד הצהרתי בקשר לכך, וזאת משני טעמים: הטעם הראשון הוא שהליכי הגבייה בהם נקט המשיב נגד המבקש כללו גם את חוב ההוצאות. כפי שיובהר להלן, חוב ההוצאות נגבה במועד, ומכאן שאין לומר כי הליכי הגבייה המאוחדים שנקט המשיב נגד המבקשים לא היו כדין. הטעם השני הוא שחוב הפיצוי שולם בינתיים במלואו. כידוע, בית המשפט אינו דן בהליכים תיאורטיים, אלא אם עומדת לדיון סוגיה העלולה לחזור על עצמה, אשר מטבעה הופכת תיאורטית לפני שניתן לקבל הכרעה שיפוטית לגביה (ע"א 7175/98 המוסד לביטוח לאומי נ' בר מימון בע"מ (בפירוק) (לא פורסם, 17.12.2001)). לא זה המקרה שלפני. חוב ההוצאות המבקש טען בתצהירו כי בית המשפט העליון לא קבע בפסק הדין שנתן בבג"ץ 6841/07 מהו המועד לתשלום ההוצאות, ועל כן לא הוקנתה למרכז סמכות לגבותו. עוד טען המבקש כי פסק הדין בבג"ץ הומצא לו רק ביום 14.1.2008, ועל כן לא היה המרכז מוסמך להחל בגביית חוב ההוצאות בשנת 2007. בטענה הראשונה שבפי המבקש אין ממש. הכלל הוא כי הוראות אופרטיביות בפסק דין מבוצעות מיד, אלא אם כן הורה בית המשפט לדחות את ביצוע פסק הדין. כלל זה יפה גם לעניין חיוב בהוצאות. עם זה, ברי כי חיוב בהוצאות שהושת שלא במעמד הצדדים נכנס לתוקף רק עם המצאת פסק הדין. המבקש טען בתצהירו כי למד על קיומו של פסק הדין רק ביום 14.1.2008, כאשר פנה ביוזמתו לבית המשפט העליון. המבקש לא נחקר על טענה זו בעת שהעיד בבית המשפט, והמשיב לא הביא כל ראיה אחרת שתוכיח כי פסק הדין הומצא למבקש במועד מוקדם יותר. אני קובע אפוא כי המועד לתשלום ההוצאות אמנם היה ביום 14.1.2008, ולא קודם לכן. המרכז שלח למבקש דרישה לתשלום חוב ההוצאות ביום 25.10.07. הוא שלח לו דרישה שנייה ביום 9.12.2007, ומסר לו דרישה שלישית ביום 18.2.2008. רק לאחר שנמסרו למשיב דרישות התשלום, החל המרכז בהליכי הגבייה, וכאמור לעיל עיקל את הרכב ברישום ביום 18.5.2008 וביום 14.12.2008 ביצע את העיקול בבית המבקשים. הנה כי כן, דרישת התשלום השלישית, וחשוב מכך: הליכי הביצוע, בוצעו לאחר המועד לתשלום ההוצאות. בנסיבות אלה יש לקבוע כי ההליכים לגביית חוב ההוצאות בוצעו כדין. ב. הבעלות ברכב טענת המבקשים, כי הרכב ממנו ביקש המרכז להיפרע היה בבעלותה הבלעדית של המבקשת, היא הטענה המרכזית בהליך זה (ראו דברי המבקש בעמ' 1 לפרוטוקול, שורה 15). המבקש והמבקשת טענו בתצהיריהם כי המבקשת רכשה את הרכב עבורה מסוכנות טרייד-אין של חברת אלדן בסכום של 92,000 ₪. הרכב נרכש מכספי המבקשת בלבד והיא זו שהתקשרה עם חברת הביטוח AIG, אשר הנפיקה עבורה תעודת ביטוח חובה על שמה בלבד (נספח ב' להמרצת הפתיחה). חברת אלדן ביצעה את העברת הבעלות רק ביום 19.6.2007, לאחר פירעון השיק שנתנה בידה המבקשת, וזאת באמצעות תעודת הזהות של המבקשת. חרף האמור הוסף המבקש כבעלים נוסף ברכב, מחמת טעות שנבעה ככל הנראה מכך שהיה שותף למו"מ לרכישת הרכב. הרכב, כך טענו המבקשים, הינו רכבה של המבקשת בלבד. הוא משמש אותה דרך קבע. עוד טענו שני המבקשים בתצהיריהם כי "משיקולים כלכליים" מצוין שמו של המבקש ברישיון הרכב. בחקירה הנגדית של המבקש הודה הוא כי בזמן הרלבנטי היה הרכב היחיד במשפחה. הוא טען כי לא עשה שימוש ברכב. המבקשת, לעומת זאת, העידה בבית המשפט כי אמנם לאורך השנים היתה הכנסתה גבוהה משל בעלה, והיא הנהגת העיקרית ברכב אולם אישרה כי המבקש משתמש ברכב לשם הסעת הילדים לגן (עמ' 4 שורה 5). לדבריה, המשרד של בעלה היה במרכז העיר והוא נהג לנסוע לשם ולבית המשפט במוניות ואוטובוסים. המבקשת העידה עוד כי את הרכב רכשה מהכנסתה האישית בלבד, והיא מעולם לא ביקשה שבעלה יירשם כשותף. כאשר ראתה שבעלה נרשם כשותף החליטה לא להסיר את שמו מרישיון הרכב (עמ' 4 שורה 27). המבקשת אישרה לשאלת בית המשפט כי היא ובעלה המבקש גרים באותו בית, כי הם נושאים בהוצאות לעיתים מחשבונה ולעיתים מחשבונו, וכי בהחלט יתכן שלפני התקופה בה בעלה לא עבד (עקב המשפט), יצאו יותר הוצאות מהחשבון שלו (עמ' 5 שורות 9-7). טענת המבקשים כי הרכב המדובר הינו רכבה האישי של המבקשת אינה משכנעת. המבקש והמבקשת אישרו כי הם מנהלים משק בית משותף מזה שנים. העובדה כי המבקשים אוחזים בחשבונות בנק נפרדים אינה סותרת במקרה זה את חזקת השיתוף בנכסיהם. מן הראיות שבאו לפני ניתן לקבוע כי אף שלמבקשים חשבונות בנק נפרדים, נושאים שניהם בעול ההוצאות (המבקשת העידה בבית המשפט בכנות כי בתקופה בה בעלה לא עבד נשא הוא בנטל הארי של הוצאות המשפחה). מכוח חזקת השיתוף אף הרכב הוא רכוש משותף, בהיותו חלק ממכלול הנכסים המשמשים את משק הבית המשותף. המבקש העיד כי השתמש ברכב מדי פעם, ובמכלול הנסיבות אני קובע כי הרכב הוא חלק מנכסיהם המשותפים של בני הזוג. לחזקת השיתוף מצטרפת במקרה זה העובדה שהמבקש רשום כבעלים משותף במשרד הרישוי. אמנם הרישום במשרד הרישוי הוא דקלרטיבי, אך במקרה זה הרישום תואם את עובדת השיתוף בנכסיהם של המבקשים, שהם בני זוג. טענת המבקשים כי המבקש רשום כבעלים שותף ברכב מטעמים כלכליים גרידא לא פורטה ולא אוכל לקבלה, מה גם שיש בה כדי לסתור את טענתם האחרת של המבקשים, ולפיה טעות של חברת הליסינג היא שהביאה לרישום המבקש כבעלים של הרכב. בנתונים אלה, אין בכך שהרכב נקנה באמצעות שיק שנמשך על חשבונה של המבקשת, וכן כי הרכב שימש בעיקר את המבקשת, כדי לשנות מן המסקנה כי הרכב הוא רכושם המשותף של שני בני הזוג ואינו מצוי בבעלותה הבלעדית של המבקשת. על כך יש להוסיף כי המבקשים לא טענו כי נתקשרו ביניהם בהסדר ממון, לפי חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973, ונוכח קביעתי כי הבעלות ברכב היתה בעלות משותפת, אין לקבל את הטענה - שהופיעה לראשונה בסיכומי המבקשים - לפיה הזכות של המבקש ברכב הינה זכות אובליגטורית גרידא הניתנת למימוש רק בסיומו של הקשר הזוגי בין המבקשים. יש לדחות את טענת המשיב לפיה חוב ההוצאות משותף למבקש ולמבקשת. טענה זו, המופיעה בתשובתו המשלימה של המרכז, סותרת את הצהרת המרכז בדיון שהתקיים ביום 29.1.2009 בבש"א 1048/09 לפני כב' השופט אמיר, ולא ראיתי לנכון לאפשר למשיב לשנות חזית. משקבעתי כי למבקש היתה בעלות ברכב, אבחן האם נפל פגם בהליכי הגבייה ביחס אליו. נושא זה יידון בפרק הרביעי. ג. תפיסה באמצעות כתב הרשאה המבקשים טוענים בתצהיריהם כי בעת ביצוע העיקול בביתם נמנעו המעקלים מלהציג בפניהם כתב הרשאה. בנוסף טוענים המבקשים כי כשהוצג בפניהם כתב ההרשאה, התברר כי זה הופנה כלפי שמונה אנשים בציון שמות משפחה בלבד. לפיכך טוענים הם כי כתב ההרשאה שנמסר ביד המעקלים אינו תקף. בחקירתו הנגדית בבית המשפט הודה המבקש כי ביום העיקול הגיעו לביתו שלושה אנשים: מנהל מדור עיקול מר ארז אלחנן, אדם בשם ביטי ונהג. הוא אישר כי מר אלחנן הציג לו כרטיס מגנטי והזדהה כמנהל המדור. גם המבקשת הודתה בחקירתה בבית המשפט כי אחד הגובים הציג את כרטיס העובד שלו בפני בעלה. מר ארז אלחנן טען בתצהיר שהוגש מטעם המשיב כי ביום 14.12.2008 הצטרף למר רונן ביטי, המשמש כגובה מטעם המרכז בהתאם לכתב מינוי שקיבל ביום 24.1.2008. השניים הגיעו למענו של המבקש שם איתרו את הרכב. עובר לביצוע התפיסה הזדהה מר אלחנן לפני המבקש כמרכז מדור עיקולים במרכז, וכן הוצג למבקש כתב ההרשאה. מר אלחנן ביקש להזדהות בפני המבקש באמצעות תעודת העובד המגנטית שברשותו, בה קבוע צילום של פניו. מר אלחנן הצהיר עוד כי בכתב ההרשאה שאחז מר ביטי צוין מספר תעודת הזהות שלו. בחקירתו בבית המשפט העיד אלחנן כי המבקש לא רצה לראות את תעודת המנוי שהציג בפניו. כן העיד מר אלחנן כי במעמד התפיסה ראה במו עיניו שטופס המינוי של הגובה הוצג למבקש. עיון בכתב ההרשאה (נספח ג' לתשובת המרכז) מעלה כי ההרשאה ניתנה בידי "ביטי (מרכז)(רכב) - הגובה" וכן בידי שמונה אנשים, לרבות אדם בשם "ביטי", ששמות משפחותיהם צוינו, אך לא תעודות הזהות שלהם, בניגוד לנטען על ידי מר אלחנן בתצהירו. ברי כי כתב הרשאה כזה אינו כולל די פרטים על מנת לעמוד בדרישות תקנות 3 ו-4 לתקנות המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות, התשנ"ו-1996 (להלן - תקנות המרכז). כתב מינוי לגובה צריך להיערך לפי טופס 1 שבתוספת לתקנות המרכז, וטופס זה כולל שדה למילוי מספר תעודת הזהות של הגובה. ברי כי כתב ההרשאה חייב לכלול סימני זיהוי מספקים אודות האיש (או האנשים) שהוסמכו לפעול כגובים לפי חוק המרכז, שאחרת מה טעם מצא מחוקק המשנה להורות כי גובה ישא עמו בעת עבודתו תעודת זהות וכתב מינוי, ויציג את המסמכים האמורים לצורך הזדהות בפני כל אדם שאליו הוא פונה במסגרת פעולת גביה? עם זה, המבקש הודה בפה מלא כי כתב ההרשאה האמור הוצג לו, וכן שמרכז מדור עיקול במרכז, שהתלווה זו הפעם לגובה, ביקש להציג לו תעודת עובד. מכאן שמבחינה מהותית התמלאה דרישת ההזדהות המנויה בתקנה 4 לתקנות המרכז. זאת ועוד, המבקשים (ולמצער המבקש) ידעו היטב כי המרכז פועל לגביית חובות המבקש, וכחצי שנה טרם התפיסה עוקל הרכב ברישום. המבקשים ידעו היטב כי האנשים שנכנסו לביתם לצורך תפיסת הרכב פועלים בשם המרכז. במצב דברים זה אין לי אלא לקבוע כי אמנם נפלו פגמים בכתב ההרשאה, אולם פגמים אלה אינם שוללים מעיקרא את תוקף הליכי הגבייה שננקטו על ידי המרכז. במצב שתואר המבקשים אינם זכאים לסעד הצהרתי לפי הליך הגביה שננקט נגדם היה פגום, ולבטח לא במידה שתצדיק את בטלותו. ד. הליכי הגבייה המבקשים מצביעים בתצהיריהם על הפגמים הבאים, שלדעתם נפלו בהליכי הגבייה: לא הומצאה למבקשים דרישה לפי סעיף 4 לפקודת המסים (גביה); לא הומצאה למבקשים דרישה לתשלום, לפי סעיף 3 לתקנות המסים (גביה); תפיסת הרכב לא בוצעה בחלוף 48 שעות ממועד המצאת הדרישה לפי תקנה 4 לתקנות המסים (גביה); לא התמלאו דרישות סעיף 7(2) לפקודת המסים (גביה) במקרה בו ייקבע כי הבעלות ברכב משותפת; המשיב לא פנה בבקשה למינוי כונס נכסים לרכב. סעיף 3 לחוק המרכז קובע כדלקמן: 3. (א) חוב שלא שולם במועדו ייגבה באמצעות גובה שמינה מנהל המרכז. (ב) חוב ייגבה בהתאם להוראות חוק זה, ובשינויים המחוייבים בהתאם להוראות פקודת המסים (גביה); לענין זה, יראו את החוב כמס וסמכויותיהם של גובה מסים, של פקיד גביה ושל הממונה על הגביה לפי הפקודה האמורה יהיו נתונות בהתאמה לגובה, לסגן מנהל המרכז ולמנהל המרכז. (ג) מנהל המרכז יקבע מה הם ההליכים שיש לנקוט לשם גביית החוב שהמרכז מופקד על גבייתו, ואת סדר נקיטתם. (ד) ... בדומה, קובעת תקנה 5 לתקנות המרכז כך: 5. על הליכי הגביה יחולו הוראות תקנות המסים, בשינויים המחוייבים, כל עוד אינן עומדות בסתירה להוראות החוק או תקנות אלה. המרכז גובה אפוא את החובות שבסמכותו לגבות לפי הוראות חוק המרכז ותקנות המרכז, ובשינויים המחויבים, בהתאם להוראות פקודת המסים (גביה) ותקנות המסים (גביה). אני מקבל את טענת המבקשת כי דרכי ההמצאה והדרישה מוסדרות בחוק המרכז ובתקנות המרכז, ואין בנידון תחולה לתקנות המסים (גביה). סעיף 5 לחוק המרכז קובע כי לא יינקטו צעדים לגביית חוב לפי החוק בטרם תישלח לחייב דרישה לתשלום החוב, ואם החייב לא שילם את החוב תישלח לו דרישה נוספת, שתומצא בדרך הקבועה בפרק ל"ב לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984. תקנה 10 לתקנות המרכז קובעת כי דרישות התשלום יהיו ערוכות לפי הטפסים שתוספת. המדובר בהסדר ספציפי שגובר על ההסדר הקבוע בפקודת המסים (גביה) ובתקנות המסים (גביה). באותו אופן יש לדחות את הטענה לפיה אין לתת כתב מינוי לגובה טרם משלוח דרישה ראשונה לתשלום. סעיף 3(א) לחוק המרכז קובע מנגנון שונה מזה המנוי בסעיף 4 לפקודת המסים (גביה). בעוד שבסעיף 4 לפקודת המסים (גביה) נקבע כי פקיד מחוז ייתן כתב הרשאה לגובה לאחר שהחייב לא פעל על פי דרישה בכתב לתשלום החוב, קובע סעיף 3(א) לחוק המרכז כי חוב שלא שולם במועדו ייגבה באמצעות גובה שמינה מנהל המרכז. גם כאן מדובר בהסדר ספציפי שגובר על המנגנון הקבוע בפקודת המסים (גביה). המבקש טען בתצהירו כי לא הוצגו לו דרישות לתשלום לפי פקודת המסים (גביה) ותקנות המסים גביה). המבקש אישר בחקירתו בבית המשפט כי חתם ביום 9.3.2008 על אישורי המסירה (נספח א' לתשובה), וטען כי מדובר באישורים על כך שקיבל הזמנה ולא צורפו להם שום מכתבי דרישה, הגם שבמסמכים אלה מצוינים מספרי תיקי בית המשפט בהם חויב בפיצוי ובהוצאות. לדברי המבקש, הוא מקבל עשרות מכתבים ביום, ולכן חתם על אישורי המסירה מבלי לדעת למה הם מתייחסים. עו"ד לנגה טען בתצהירו כי בתיק ההוצאות שלח המרכז למבקש דרישות לתשלום ביום 25.10.2007 וביום 9.12.2007. דרישה נוספת נמסרה למבקש ידנית ביום 9.3.2008 ונחתמה בחתימתו. עוד טען עו"ד לנגה כי בתיק הפיצוי נשלחה למבקש דרישה אחת ביום 17.12.2007, ודרישה נוספת נמסרה למבקש ידנית ביום 9.3.2008 ונחתמה בחתימתו. רק לאחר שהמשיב לא פעל לקיים את אותן דרישות פעל המרכז לגביית החוב, עיקל ביום 18.5.2008 את הרכב ברישום, ולאחר ששלח למבקש הודעה על העיקול וזו לא הועילה, תפס את הרכב בחצריו ביום 14.12.2008. בחקירתו בבית המשפט הסביר עו"ד לנגה כי מידע זה מקורו בבסיס הנתונים של תוכנת המרכז. עו"ד לנגה פירט את האופן בו ניתן להסיק מרשומות התוכנה שההודעות נשלחו לכתובתו של המבקש, והוסיף כי המרכז אינו נוהג לשלוח את ההודעה הראשונה בדואר רשום. רק ההודעה השנייה נשלחת בדואר רשום. לאחר ששמעתי את הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי אין מקום לסעד הצהרתי לפיו המרכז פעל בחוסר סמכות בנוגע לגביית חוב ההוצאות. כאמור בסעיף 5 לחוק המרכז, על המרכז לשלוח שתי דרישות לחייב בטרם ינקוט נגדו בהליכי גבייה. אין תחולה בעניין זה להוראות פקודת המסים (גביה) ותקנות המסים (גביה). המרכז שלח למבקש לפחות שתי דרישות ביחס לכל אחד מן החובות. הוצגה לי רשומה מוסדית באמצעותה יש לקבוע כי הדרישות אמנם נשלחו למבקש. על הדרישה האחרונה ביחס לכל אחד מן החובות חתם המשיב בחתימת ידו, ואיני מקבל את טענתו כי חתם על אישורי מסירה מבלי לדעת על מה ולמה. חוב ההוצאות השתכלל כאמור ביום 14.1.2008. שתיים משלוש הדרישות לתשלום נשלחו למשיב טרם מועד זה, אולם המבקש קיבל את הדרישה האחרונה לידיו לאחר שנשתכלל חוב ההוצאות. מן האמור עולה כי נפל אמנם פגם במשלוח הדרישה הראשונה למבקש. ואולם, איני סבור כי בנסיבות העניין מדובר בפגם שיצדיק קביעה לפיה הליכי הגבייה נעשו בחוסר סמכות. כפי שציינתי בפרק א' לעיל טעה המרכז בנוגע למועד בו השתכלל חוב הפיצוי, ולכן דרישות התשלום בנוגע אליו נגועות בפגם מהותי (ועם זה אין, כאמור לעיל, מקום לתת למבקשים ביחס לכך סעד הצהרתי). עיקול הרכב לא אוכל לקבל את טענת המבקשים כי, בכל הקשור לעיקול הרכב, המסגרת הנורמטיבית המחייבת היא זו המנויה בסעיף 7 לפקודת המסים (גביה), שכותרתו "עיקול בידי צד שלישי", ונוסחו להלן: 7. (1) פקיד הגביה רשאי ליתן צו עיקול על נכס פלוני, או על כל הנכסים, של הסרבן הנמצאים בידי צד שלישי, והצו יחול על המעוקל, בין שהוא נמצא בידי הצד השלישי ביום המצאת הצו ובין שיגיע לידיו תוך שלושה חדשים מאותו יום. (2) (א) היה הנכס המעוקל לפי סעיף זה משותף לסרבן ולאחר, יחול העיקול על חלקו של הסרבן בלבד, ואם השותפות היא בחלקים בלתי מסויימים, יראו את הנכס כשייך לשותפים חלק כחלק, כל עוד לא הוכח, להנחת דעתו של הממונה על הגביה, שחלקו של הסרבן אחר; (ב) בנכס ששותפים בו סרבן וקרובו בחלקים בלתי מסויימים לא תיעשה במשך 21 ימים מיום המצאת הצו, או עד ביטולו, הכל לפי המוקדם, כל פעולה בחלק שרואים אותו לפי פסקה (א) כחלקו של הקרוב. (3) "קרוב" לענין סעיף זה - בן זוג, אח, אחות, הורה, הורי הורה, צאצא וצאצאי בן הזוג, בן זוגו של אחד מאלה וכן תאגיד שיש בו לסרבן אחת מאלה: (א) 51% לפחות מהון המניות שהוצא או מכוח ההצבעה; (ב) זכות להחזיק ב-51% לפחות מהון המניות שהוצא או מכוח ההצבעה או בזכות לרכשה; (ג) זכות לקבל 51% לפחות מהרווחים; (ד) זכות למנות מנהל. הנכס בו עסקינן אינו נכס המוחזק בידי צד שלישי. הרכב הוחזק במשותף על ידי המבקש-החייב ועל ידי המבקשת-אשתו, בחצר ביתם המשותף. סעיף 7 לפקודת המסים (גביה) לא נועד לחול, לא על פי לשונו ולא על פי תכליתו, על נכס המצוי בחזקת החייב. אף ההוראה המנויה בסעיף 7(2)(ב) לפקודת המסים (גביה) אינה רלבנטית לענייננו. אמנם במקרה זה השותפות של המבקשים ברכב משתרעת על הרכב כולו, אולם אין פירוש הדבר כי היה מקום להמציא למבקשת, בנפרד, העתק מצו העיקול, ולאחר מכן להמתין 21 עד לתפיסת הרכב. זאת משום שהוראת סעיף 7(א)(2) אף היא מתייחסת למצב בו הנכס שמבקשים לעקל מצוי, פיזית, בידי צד שלישי (הגם שהבעלות בו משותפת). בענייננו הרכב מצוי היה פיזית בידי החייב, ולא היתה כל מניעה לעקלו בחצריו. המבקשים חיים יחד, והרכב הוחזק בחצר ביתם. ממילא לא היה צורך להמציא למבקשת בנפרד הודעה על עיקול הרכב. כינוס נכסים המבקשים מוסיפים וטוענים כי גם לשיטתו חייב היה המשיב לפעול למינוי כונס נכסים לנכס, שכן אין ביכולתו לפעול למימוש רכב בבעלות משותפת בדרך אחרת. בטענה זו אין כל ממש. כאמור בתקנה 12 לתקנות המרכז, המשיב רשאי לפנות לבית המשפט בבקשה למינוי כונס נכסים. רשאי ולא חייב. המחוקק הותיר, בסעיף 3(ג) לחוק המרכז, למנהל המרכז שיקול דעת רחב מה הם ההליכים שיש לנקוט לשם גביית חוב, ואת סדר נקיטתם. לא מצאתי כל פגם בהחלטת המרכז להטיל עיקול על רכב המבקש, המצוי בבעלות משותפת לו ולמבקשת, לפני השימוש באמצעי יקר ומורכב כמו כינוס נכסים. די לי בכך שבמסגרת הליכי מכירת הרכב המעוקל יפעל המרכז, על פי הצהרתו, באופן שהמבקשת תזכה לקבל את חלקה בכספי התמורה. סעד מן היושר אף שמצאתי כי יש לדחות את התובענה לגופה, יש לדעתי מקום לדחותה גם מטעמים של דיני היושר. המבקש בענייננו עותר לבית המשפט לפסול הליכים שנקט המרכז לגביית קנסות כדין, ושלא נפלו בהם כל פגמים מהותיים, כאשר הוא עצמו השתהה זמן ממושך בטרם שילם את הפיצוי לנפגע העבירה הפלילית אותה ביצע, ועד עצם היום הזה לא שילם את סכום ההוצאות בהן חייב אותו בג"ץ בגין הגשת עתירה בלתי מוצדקת נגד בית משפט השלום. הלכה פסוקה היא כי מי שמבקש סעד מתחום דיני היושר, ואלו הסעדים המבוקשים בתובענה דנן, צריך לבוא לבית המשפט בתום לב ובידיים נקיות, שאם לא כן תידחה התובענה מטעם זה בלבד. התנהגותו של המבקש אינה מצדיקה ליתן לו סעד מתחום דיני היושר. התוצאה אני דוחה את התביעה, ומחייב את המבקשים לשלם למשיב הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 5,000 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום המצאת פסק הדין ועד לתשלום בפועל. הסעד הזמני בטל. כתב תביעהקנסמסמכיםהמרכז לגביית קנסות