תביעה נגד שכנים בגין בניה ללא היתר

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה נגד שכנים בגין בניה ללא היתר: א. עובדות התובעים, בני זוג המתגוררים ברח' הפטריה 34 ברעננה בבית דו משפחתי הרשום כבית משותף עפ"י הוראות פרק ו' לחוק המקרקעין התשכ"ט-1969 (להלן: "חוק המקרקעין"). עפ"י נסח מרישום מקרקעין, המקרקעין רשומים בבעלותה של ק.ק.ל שמקרקעיה מנוהלים ע"י ממ"י. את הזכויות בדירה רכשה התובעת תחילה התובעת מצד ד-1 (להלן: "עמידר"). א. הבית המשותף נרשם באופן שדירת התובעים ידועה כחלקת משנה 157/2 בגוש 7649. שטח הדירה כפי שנרשם ביום רישום הדירה בפנקס הבתים המשותפים הוא 63 מ"ר. לבית נרשם תקנון מוסכם הקובע בסעיף 1 (א) כי שנויים ו/או תוספות בניה לדירה לא ישנו את החלקים ברכוש המשותף למרות הרחבת שטח הרצפה (להלן: "דירת התובעים"). ב. בצו רישום הבית נרשם כי לכל דירה צמודים מחצית החלקים ברכוש המשותף. ג. בתיק מצוי שטר שכירות ת/3 אשר משום מה נרשם בו כי שטח הדירה המוחכרתהינו רק 51.90 מ"ר, טעות זו לא תוקנה עד היום. 4. אין גם חולק כי התובעים הרחיבו את שטח דירתם, וכיום הוא עומד על 155 מ"ר. אין חולק כי שינוי פיזי זה לא בא לידי ביטוי בפנקס הבתים המשותפים, ושטח הדירה נותר כפי שהיה בעת רישום הבית כבית משותף בשנת 1978, שכן התובעים ו/או הבעלים ק.ק.ל לא בצעו פעולה של תיקון צו הרישום. 5. כן עולה כי לדירת התובעים, כמו גם לדירת הנתבע, לא הוצמד דבר מהרכוש המשותף, והאחרון מחולק בחלקים בלתי מסוימים בשווה בין שתי הדירות. 6. עפ"י נסח הרישום דירה מס' משנה 157/1 בגוש 7649 והמצויה ברח' הפטריה 36 רשומה בחכירה ע"ש הנתבע וע"ש מי שהייתה רעייתו רינה חצרוני. הזוג התגרש, הגב' רינה חצרוני עזבה את ישראל וכנגדה לא נדרש כל סעד (להלן: "דירת הנתבע"). 7. אין חולק כי הנתבע הרחיב אף הוא את שטח דירתו לכדי 277 מ"ר. מסתבר כי חלק מהרחבה זו השיגה את גבולו של הצבור, שכן השתרעה גם על שטח צבורי, וכן לא ניתן לה היתר בניה כנדרש עפ"י הוראות חוק התכנון והבניה התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק התכנון") ע"י הנתבעת 3. 8. הנתבעת 3 (להלן: "הוועדה") היא הגוף הסטטוטורי הממונה על אכיפת הוראות חוק התכנון במרחב התכנוני של העיר רעננה. 9. א. מדינת ישראל הגישה כנגד הנתבע כתב אישום בגין הבניה ללא היתר והחריגות שבוצעו. כתב האישום סומן כתיק עמ"ק 6297/03. הצדדים הופיעו בפני כב' ס. הנשיא השופט ח. פדר בישיבת יום 30.10.03, ובה הודה הנתבע בעובדות כתב האישום. הנתבע הורשע עפ"י הודאתו, ונגזר עליו תשלום קנס בסך 8,000 ₪ ב-12 תשלומים החל מיום 10.12.03 וצו הריסה דחוי לשנה ומחצה. ב. הנתבע חש עצמו נפגע מכך שאולץ, עפ"י דבריו, להודות בעבירה שהתיישנה, לדעתו. לכן הגיש ערעור לביהמ"ש המחוזי מרכז שסומן כ-עפ"א 1505-01-08 . הערעור נדחה ע"י כב' השופט דר' א. סטולר, ועל כן הגיש הנתבע בקשת רשות ערעור לביהמ"ש העליון. בקשה זו סומנה 1209/09 ונדחתה אף היא. 10. א. בכתב התביעה עותרים התובעים כי ביהמ"ש יחייב את הנתבע ואת הוועדה, שניהם יחד וכ"א בנפרד, לשלם להם פיצוי בסך של 794,272 ₪. הוועדה הגישה הודעת צד ג' כנגד הנתבע, שבה היא עותרת כי ככל שביהמ"ש יורה לה לשלם דבר מה לתובעים, הנתבע ישפה אותה שיפוי מלא בגין חיוב שכזה. ב. הנתבע לא נשאר חייב ושלח הודעת צד ד' כנגד עמידר וכנגד האדריכלית ורד בראש (להלן: "בראש") שבה הוא עותר כי ככל שביהמ"ש יורה לו לשלם דבר מה לוועדה, ומכוחה לתובעים, עמידר (כמוכרת הדירה לו) ובראש (כמי שתכננה לו את הדירה) ישפו אותו שיפוי מלא. ב. הדיון 1. התובעים טוענים כי: א. הנתבע בנה בניה רחבת היקף במקרקעין ללא היתר וללא רשות מהבעלים ו/או הוועדה הכל תוך עצימת עין של הועדה וחוסר מעש מצידה. ב. יש לקבוע כי הוועדה ידעה כבר מאז 1994 על חריגות הבניה של הנתבע, ועל כן הם זכאים לקבל פיצוי על ירידת ערך דירתם, דמי שמוש בגין פלישה של הנתבע לשטחם בשיעור 23.5 מ"ר ועגמת נפש. יש לפצותם עפ"י חוו"ד השמאי מטעמם -השמאי שיטרית. ג. יש להורות לנתבע לסגת מהפלישה בשיעור 23.50 מ"ר. ד. יש להורות לנתבע להרוס כל בניה לא חוקית שבצע במקרקעין. ה. אין לייחס כל מחדל לעמידר או בראש. לחילופין, יקבע ביהמ"ש עפ"י שקול דעתו את חלוקת האחריות בין המעוולים. ו. יש לדחות את טענת הוועדה כי אין להם מעמד כיוון שאינם בעלים. ז. אין לייחס התיישנות, שכן המרוץ מתחיל משנת 2003, מועד בו התלוננו בוועדה. 2. הנתבע טוען כי: א. הבניה הסתיימה בשנת 1982. התובעים לא פצו פה עד שנת 2003, ולכן יש להסיק כי התביעה התיישנה לאחר 23 שנה. ב. קו הגבול בין הדירות נקבע עוד קודם שנכנס הנתבע לדירתו. לחילופין, יש לקבוע כי עד הגשת התביעה לא ידע הנתבע על כך שמחזיק בשטח גדול משטח התובעים ב-23.5 מ"ר. לחילופי חילופין, מוכן הנתבע להעביר לחזקת התובעים 23.5 מ"ר כמוצע ע"י השמאי המומחה מטעם ביהמ"ש מר אורמן. ג. יש לדחות את טענת התובעים לירידת ערך, שכן הן השמאי ברזילי מטעמם, והן השמאי אורמן לא מצאו ירידת ערך כלשהיא. ד. ביחס לרכיב התביעה בנושא דמי שמוש ראויים, יש לחייבו לא יותר מ-7 שנים שקדמו להגשת התביעה. לחילופין, לקבוע פיצוי בסך 564 $ לשנה כאמור בחוו"ד אורמן. ה. יש לדחות טענות התובעים למטרד והסתרת אור השמש. ו. יש לדחות את הבקשה לצו הריסה, שכן אינו מופיע בכתב התביעה כחלק מהסעדים, ולא יתן בימ"ש סעד שלא נתבקש לתיתו. ז. אין לו, ולא היו לו, קשרים גלויים או עלומים בוועדה. התנהגותה של האחרונה כלפיו לא חרגה מהנורמות כלפי אזרחים אחרים. ח. ככל שהיו מחדלים של הוועדה, הוא אינו אחראי להם. כתב השיפוי שהגיש לה אינו חל הואיל וכתב השיפוי נועד לצרכי התכנית הנקודתית שבקש ולא אושרה לו. ט. הוא התנהג בתום לב כשהבין שקו החלוקה מחלק את המקרקעין לשני חלקים שווים. יש להטיל אחריות על עמידר למצב דברים זה. י. יש לקבל עמדתו כי בראש הכינה עבורו תכנית ובקשה להתר בניה. ככל שהתבצעה בניה חריגה המחייבת פיצוי יש להשיתו על בראש כמי שפקחה על הבניה. 3. הוועדה טוענת כי: א. לתובעים אין כלל מעמד לבקש דבר מה, שכן הם חוכרים. אם הנתבע פלש לקרקע של מאן דהוא, הוא פלש לקרקע של ממ"י ולא של התובעים. ב. ככל שהנתבע יקיים את הוראות ביהמ"ש העליון אין יותר חריגות, אין פלישה, אין כל ירידת ערך, אין הפרעות ומכאן שגם אין נזק. ג. ככל שיחליט ביהמ"ש כי אכן נגרם נזק לתובעים, יש להפנות את התביעה לפיצוי בגינו לנתבע ולא אליה. ד. היא פעלה כנגד הנתבע מיד כשקבלה תלונת התובעים ב-2003. הגישה שני כתבי אישום לביהמ"ש לעניינים מקומיים שליד בימ"ש זה. הפעולות וההארכות שניתנו לנתבע קבלו הסכמתו וגיבויו של ביהמ"ש. ה. התובעים ישבו בחוסר מעש מאז 1981 ורשלנותם ברורה. אין להם כל סבה לבוא בטרוניה נגדה. ו. היא זכאית לשיפוי מלא מהנתבע ככל שביהמ"ש יקבע שהיה נזק. 4. עמידר טוענת כי: א. יש לדחות הודעה נגדה על סך 200,000 ₪, שכן היא מכרה לתובעים, כמו גם לנתבע,דירה ולא שטחי קרקע. ב. לאחר שבוצעה במקרקעין פרצלציה, נוצרה החלקה 157 שאינה רגולרית. מעיון בצו רישום הבית כבית משותף (בתשריט שצורף לו), אין זכר לגדר או חלוקה כלשהיא. ג. אין עילה לחיובה מכח הודעת צד ד', ועל הנתבע ששלח לה הודעה זו להודות למזלו הטוב שממ"י לא הגיש נגדו תביעה לדמי שמוש ראויים. ד. התביעה נגדה התיישנה, שכן האירועים הקשורים בה החלו בשנת 1973 והסתיימו בשנת 1975, כאשר הנתבע רכש זכויותיו מהמוכר שלוסומר. ה. לחילופין, יש לקבוע כי אם אין התיישנות, אזי המדובר בשיהוי רב ובלתי מידתי המלמד כי הצדדים ותרו על טענה כלפיה. השיהוי גרם לה לנזק ראייתי. ו. המודיע - הנתבע לא פרט כיצד הגיע לסך 200,000 ₪ אותו הוא תובע ממנה. ז. יש לדחות טענת הנתבע בסעיף 57 לסיכומיו, כאילו היא חייבת לפצותו בסך 30,000$ ע"מ לחסל פלישה. סכום זה לא בא זכרו בהודעת צד ג' שנשלחה לה וגם לא הוכח. אם הנתבע היה פועל כדין מלכתחילה, שוכר מודד או שמאי היו עולים על החלוקה הלא שוויונית כבר בשנת 1982. 5. בראש טוענת כי: א. היא זוכרת כי תכננה עבור הנתבע בית לפני 30 או 40 שנה. בוודאי לא הבית הנוכחי. ב. אף לא אחת מ-6 חוו"ד מקצועיות שהוגשו לתיק לא מייחסות לה דבר מה במעשה ו/או במחדל. ג. על הנתבע - המודיע היה לצרף בקשה להתר שהגישה, כביכול, לוועדה ואשר ממנה היה ניתן ללמוד דבר מה. משלא עשה כן ילין על עצמו. ד. היא לא שמרה תכנית מלפני 30 שה נוכח הזמן הרב שחלף. גם עיון בתיק הבנין שבמשרדי הוועדה לא מגלה קיומה של תכנית כלשהי. ה. עדותו של חצרוני כנגדה לא מגובה בראיות, או למצער ראיה אחת. עדותו עדות יחידה ומכאן יש לדחות ההודעה נגדה. ו. היא חולקת על טיעוניו של ב"כ התובעים בשאלת הנזק, והיא מצטרפת לטיעוני ב"כ הוועדה בסיכומיו בשאלת הנזק. 6. א. הצדדים הופיעו לפני בישיבת יום 26.4.09, ובה העיד המומחה מטעם ביהמ"ש השמאי והמהנדס דן אורמן, חיים הוניגמן, ירון שיטרית שהגיש חוו"ד שמאית מטעם התובעים, והתובע מחד. אלי טל, מוחמד בלעום, והנתבע מאידך. הפרקליטים ותרו על עדותם של המודדים ונקבע דיון נוסף ליום 1.7.09 שבו נחקר פלג מריאמי מטעמה של הוועדה, בועז ברזילי מוסר חוות הדעת מטעם הנתבע, עו"ד בן ציון גליק - מי ששמש תובע עירוני בתקופה הרלבנטית, ארמונד בוים מטעמה של עמידר וורד בראש. ב. במחצית פברואר 2010 הגיעה הודעה מטעמה של הוועדה, שבה היא מודיעה לי כי ערעורו של הנתבע לביהמ"ש העליון נדחה, וכי הנתבע נטל על עצמו להרוס את ביתו במו ידיו ו/או באמצעות מי מטעמו, וצורף להודעה הסכם בין הנתבע לבין הקבלן. עפ"י האמור בהודעה התחייב הנתבע להרוס את כל ביתו, למעט קומת המרתף, זאת לאחר חג הפסח כאשר המגמה היא לבצע הריסה מוקדם ככל האפשר. בכוונת מכוון המתנתי עם כתיבתו של פס"ד לראות כיצד יפול דבר, והאם הנתבע יעמוד במילתו. משלא קבלתי הודעה מטעם מי מהצדדים ואנו מצויים כבר בערב ר"ה החלטתי שלא להמתין עד בוש והוריתי לעו"ד הרמלין ו/או צמח ו/או שלג לעדכנני מה התבצע בשטח בפועל (החלטה מיום 29.8.10). בהודעה מהבוקר מודיעני ב"כ התובעים כי הנתבע הרס את כל שהתבקש להרוס. 7. מחומר הראיות נמצאתי למד כי התובעים והנתבע לא מכחישים שהזרז להתפוצצות הפרשה היה פתיחת ביה"ס הדמוקרטי בביתו של הנתבע. התובעים לא היו מוכנים לקבל בי"ס בקיר הגובל עמם ועל כן פנו לוועדה שתממש את חובתה החוקית מול כמה אנשים הקשורים לבנין ע"מ שהשקט והשלווה יחזרו לשכונה. הפניה ילדה בדיקות שונות, ואז התחוור למי שרצה לשמוע כי הנתבע הקים בביתו את ביה"ס הדמוקרטי וזאת בניגוד לייעוד הקרקע למגורים בלבד. כן התברר באותה הזדמנות כי להבדיל מהתובעים שהוסיפו לשטחם כ-60 מ"ר במסגרת התב"ע הקיימת והמותרת, הנתבע הוסיף ובנה קומות בהיקף של 220 מ"ר. כן התברר כי בתיק הבנין שבוועדה, למרות תצהירו של הנתבע ובלעום, לא קיים התר בניה כלשהו לזכות התובע, כך גם אין בתיק כל מסמך המאזכר פעילות של בראש שיש לה זיקה או קשר לתיק דנן. משכך, כבר עתה יש לדחות את ההודעה ששלח הנתבע לבראש. העובדה שהתביעה הוגשה אחרי כשנות דור נגד בראש, גרמה לה לנזק ראייתי בלתי הפיך, אותו יש לזקוף לחובת הנתבע, וכך אני מורה. עו"ד כהן שהופיעה מטעמה של בראש הייתה נכונה לוותר על הוצאות אם ההודעה כנגדה תדחה קודם תחילת ישיבת ההוכחות של יום 26.4.09. משסרב ב"כ הנתבע להצעה ישלם לה הנתבע הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪. 8. מחומר הראיות עולה כי מי שיזמה את רישום הבית כפי שנרשם הייתה עמידר. רישום הבית בוצע בשנת 1978. עפ"י הפסיקה הנוהגת משעה שחתמו הן התובעים והן הנתבעים על שטרי שכירות ואשרו כי ידוע להם קיומו של התקנון המוסכם, אזי הם "סברו וקבלו" את המצב הרישומי כמות שהוא, ואין הם יכולים לבוא בטענה כלשהיא לעמידר. משכך, דין ההודעה ששלח הנתבע לעמידר להדחות, הן מחמת טענת שיהוי שטענה עמידר, והן לעיצומה כאמור לעיל. גם עמידר בקשה להשתחרר בתחילת ישיבת ההוכחות של יום 26.4.09. ב"כ הנתבע סרב וגרר את עמידר להוצאות מיותרות, ומכאן שגם ההודעה לעמידר דינה להדחות, וכך אני מורה. התוצאה שיש לחייב את הנתבע - המודיע בתשלום הוצאות עמידר ושכ"ט עו"ד שלה בסך 10,000 ₪. 9. מכאן יש לעבור ולהכריע בשתי טענות מקדמיות, שהן תמונת ראי זו לזו, והן טענת ההתיישנות אותה מעלה הנתבע, וטענת השיהוי אותה מעלה הוועדה כלפי התובעים. בתמציתה של טענה עומדת הקביעה כי אין המדובר בבניה של מה בכך שנעשתה בלילה חשוך ואפל. התובעים טוענים כי המדובר בבניה רחבת היקף בניגוד לחוק התכנון, אגב פגיעה בזכויות קנין של בעלי דירות בבית משותף (להלן יוברר מי הם). הואיל והמדובר בזכויות במקרקעין שהם מקרקעין מוסדרים, ברי כי עפ"י הוראות חוק המקרקעין אין בהם התיישנות. אני מצטרף לדעתו של ב"כ התובעים הרואה בחומרה את עמדתה של הוועדה המבקשת לדחות את התביעה בשל שיהוי בפניה של התובעים אל הוועדה. בכל הכבוד הראוי, הוועדה חייבת לפעול מול פורעי חוק ובונים ללא היתר, ואין היא יכולה להתפרק מאחריותה כיוון ששכנים לא פנו אליה והודיעו לה על מעשה או מחדל של שכנם לבית המשותף. 10. בענייננו, להתנהלותה של הוועדה פן נוסף לחומרא, שכן כבר ב-1994 פנתה אליה עו"ד אתי אבדר במכתב שסומן כת/4 ובו מודיעה עו"ד אבדר כי הנתבע נסה לרשום את דירתו על שמו, וכבר אז נתחוור שהמדובר בבניה בחריגה מהרשיון (ביטוי רך למדי). מאוחר יותר בסעיף 4 למכתב המצב מתואר כי השינוי בין המצב הקיים לבין התכנית המאושרת הינו מהותי מאד (ביטוי קשה יותר אך לא קשה מספיק). לאחר מכתב שכזה, הצפיה מוועדה, דוגמת הוועדה דנן, כי זו תגיש לאלתר כתב אישום, ינתן צו הריסה ולא תאופשר העברה בפנקסי המקרקעין עד הסדרת הנושא הן תכנונית ובעיקר פיזית. לא ניתן הסבר סביר ולא בכלל כיצד נרדם מי שנרדם ועניינו של הנתבע מוסר מעל השולחן למשך 9 שנים (כך!!). הוא גם רושם את זכויותיו ואת זכויות גרושתו בשנת 2003 בפנקס המקרקעין ללא כל הסדר או פתרון לבעיה. 11. ב"כ הנתבע מבקש להקל עמו, שכן הוא לא מתוחכם משום שהשכלתו מצומצמת ומתברר כי נהפוך הוא. חוצפתו של הנתבע גוברת והוא מאפשר פתיחת בי"ס בתוך בית מגורים. כאן כבר התובעים לא מחרישים ונכנסים לפעולה, ומכאן העניינים מתחילים להתגלגל במהירות, מוגש כתב אישום מיידי ותוך פחות מחודשיים כבר ניתן צו סגירה דחוי לביה"ס שמקוים ע"י הנהלתו ביום ,15.8.04 ולא שנים כפי שנטען בסיכומי ב"כ התובעים. במקביל מוגש כתב אישום נוסף ביחס לחריגות הבניה המהותיות, כלשונה של עו"ד אבדר בשנת 1994. והנה, במקום לפעול ביד קשה ותקיפה תוך חיוב בהריסה לאלתר, מתבקש ביהמ"ש להעניק ארכה לצורך הגשת תב"ע נקודתית. גם בנקודה זו צודק ב"כ התובעים שעה שהוא אומר כי קשה לתפוס הגיונם של דברים שעה שהוועדה נוטעת בלב הנתבע תקווה- שאינה אלא תקוות שווא. משום מה ניתנת המלצה של הוועדה לאשר תב"ע נקודתית, העניין מגיע לשולחנה של הוועדה המחוזית, וזו עושה כמתחייב מתפקידה, אומרת דבריה הנכוחים ושולחת הן את הנתבע והן את הוועדה לדרכם כאשר הבקשה נדחית וכל מלה בנושא מיותרת. 12. הנתבע לא אומר נואש והוא ממשיך להטריד את מערכת המשפט ומגיש ערעור לביהמ"ש המחוזי מרכז, שם נדחה ערעורו ביום 21.12.08. הנתבע בשלו מגיש בקשת רשות ערעור לביהמ"ש העליון וגם שם ערעורו נדחה. אין לי אלא להצטרף במלוא הענווה והצניעות המתבקשים לדברי המותבים היושבים לדין בערכאות הרמות ממני, שכן לא בכל יום אתה נתקל בעזות פנים דוגמת זו שלפנינו. אלמלא מאבקם העקש של התובעים שנערו את הוועדה מתרדמת בת 9 שנים, לא היינו מגיעים הלום. דמעותיו של הנתבע על כי כל ביתו עומד להריסה הן דמעותיו של תנין. הוא הביא במו ידיו את המצב על עצמו, ובשכגון דא יאמר לנתבע ודומיו: "החגיגה נגמרה". 13. נוכח כל האמור עד כאן, אני סבור שהמסר שצריך לצאת מביהמ"ש לאזרחים דוגמת התובעים כי לא ירפו ממאבקם. אין המדובר בשכן צר עין ושש אלי קרב אלא במי שמתחת לחלונו מתרחשת הפרת חוק חמורה, והוועדה רוחצת בנקיון כפיה. ביהמ"ש המחוזי והעליון אמרו את דברים ומכוחם אני בא ומבקש לקבוע כי התובעים זכאים לפיצוי בגין נזק לא ממוני בשל טרחתם ועגמת הנפש שנגרמה להם בסך 30,000 ₪ מהנתבע ו-20,000 ₪ מהוועדה. אני דוחה את בקשת הוועדה להשית חיובה על הנתבע מכח מכתב השיפוי שנמסר לה ע"י הנתבע. לעניין זה אני מקבל את טענת ב"כ הנתבע כי מכתב השיפוי ניתן לצורך יצירת התב"ע הנקודתית. משהאחרונה הורדה מהפרק ע"י הוועדה המחוזית, לא תוכל הוועדה לעשות במכתב זה שמוש כלשהו. כך גם אני דוחה את ההודעה לצד ג' ששלחה הוועדה לנתבע ע"מ שישפה אותה על כל סכום שנפסקה לחובתה, שכן המדובר ברשלנות שלה ולא של כל מאן דהוא אחר, ואל לה לוועדה לחפש מקור מימון בדמותו של הנתבע. 14. מכאן יש לעבור לדון ולהכריע בבקשת התובעים כי הנתבע ישיב להם 23.5 מ"ר משום שהוא פלש לתחומם של התובעים. בעניין זה מקובלת עלי עמדת ב"כ הנתבע והוועדה הטוענים כי מה שחכרו הן התובעת והן הנתבע היא זכות לחכירה של דירה בשטח של 63 מ"ר (כפוף לבעיה בשטר השכירות של התובעת כנ"ל). כל שינוי או תוספת לשטח הדירה מחייבת הסכמת קק"ל שנכסיה מנוהלים ע"י ממ"י. למרות הרמז העבה ששלחתי לפרקליטים, ובעיקר לב"כ התובעים כי הם חוכרים אך דירה, אזי עיון במחיקה של סעיף 1 (ב) של התקנון המוסכם מלמדת כי לאיש מהחוכרים לא הוצמד מאומה מהרכוש המשותף, בהצמדה מיוחדת וספציפית שסעיף 62 לחוק המקרקעין דן בה, ומכאן שהנתבע לא פלש לשטחם של התובעים. הנתבע שכנע כי הגדר בין שטח החצר הסמוכה לדירתו לבין שטח החצר הסמוכה לדירת התובעים נולדה ומוקמה היכן שמוקמה עוד קודם בואו למקרקעין. משכך, דין התביעה להדחות, ככל שהיא נוגעת לסעד לפיו על הנתבע להעביר חזקה ייחודית כלשהיא בסך 23.5 מ"ר מהשטח אותו הוא מחזיק לשטח המוחזק ע"י התובעים. 15. מן האמור בסעיף 13 נובע כי הדרישה לפיה הנתבע ישלם לתובעים בגין פלישה, כביכול, נדחית, שכן אין כאן פלישה. תוצאה נוספת כי הדרישה של התובעים לתשלום דמי שמוש ראויים נדחית אף היא. לחילופין, היה ויסבור הסובר כי המדובר בפלישה של הנתבע לגדרי חכירתם של התובעים, אומר כי הרכוש המדובר בבעלותה של קק"ל. האחרונה לא הסמיכה את התובעים לתבוע דבר מה בשמה ובמקומה. עמדתה של קק"ל לא ידועה, ומכאן שלא יכולים התובעים לעשות סחורה ברכוש לא להם ולבקש כי יקבלו פיצוי בגין רכושה של קק"ל, לא פיצוי חד פעמי ובוודאי לא תשלום שוטף בדמותם של דמי שמוש ראויים. בעניין זה אני מקבל את עמדתו של ב"כ הוועדה בסיכומיו כי פיצוי זה, ככל שמגיע, שייך והוא בבעלותה של קק"ל (בטעות נרשם ממ"י. האחרון רק מנהל את רכושה של קק"ל והוא עצמו לא הבעלים של הרכוש). 16. היה ועמדתי עד כה לא תתקבל, ויסבור הסובר כי טעיתי ויש לפצות את התובעים בשל פלישה לשטחם של התובעים יש לברור את דרכנו בין חוות הדעת של שטרית מטעמם של התובעים מחד, וחוות הדעת של ברזילי מאידך, או שמאי ביהמ"ש. לטעמי, השמאי שטרית מפריז כלפי מעלה בעוד ברזילי מפריז כלפי מטה, כאשר קובע שאין נזק כלשהו. משכך, ככל שעמדתי העקרונית הדוחה את התביעה לא תתקבל בשאלת הפלישה, יש לפעול עפ"י שומתו של המומחה מטעמי מר אורמן. האחרון לא מפריז, לא כלפי מעלה ולא כלפי מטה ושומתו בדבר 564$ לשנה מקובלת עלי, ועל הנתבע לשלם לתובעים סך של 564$ לשנה מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל. 17. כאן המקום לדון ולהכריע בשאלה האם מעשי הנתבע ומחדלי הוועדה הביאו למצב בו ערך הדירה של התובעים פחת. שאלה נוספת אם פחת הערך בכמה פחת. ב"כ הנתבע והוועדה טוענים בסיכומיהם כי התובע הודה בעדותו בביהמ"ש שלא התכוון, ואינו מתכוון גם עתה, למכור את דירתו, ומכאן שאין לייחס למצב שנוצר כגורם מפחית ערך. נימוק זה של הפרקליטים מקובל עלי, ובמחלוקת המשפטית שבין ב"כ התובעים לבין ב"כ הנתבע והוועדה יש לגרוס כשיטת הוועדה והנתבע אין כאן כל נזק. לחילופין, הנזק אינו לרכושם של התובעים אלא לרכושה של קק"ל. פיצוי, ככל שיש לפסוק, שייך לקק"ל ולא לתובעים. לחילופי חילופין, היה ויסבור הסובר כי טעיתי, יש לומר כי כאן המקום להכריע בין חוות הדעת השמאיות שהוגשו לביהמ"ש. התובעים מפנים לחוו"ד שטרית השמאי מטעמם הגורס נזק בסך 42,000 $. השמאי ברזילי מטעמו של הנתבע גורס פגיעה אפס, ומכאן שאין מקום לתשלום דמי נזק כלשהם. השמאי אורמן מטעם ביהמ"ש קובע כי הפגיעה קלה והיא מוערכת על ידו בין 0% לבין 3%. במחלוקת זו דעתי כדעתו של השמאי אורמן שגם אם נגיע למסקנה שנגרמה ירידת ערך כלשהיא לירידת ערך הדירה, אזי הפגיעה הינה בשיעור 0% וכך אני מורה. ג. לסיכום העולה מן המקובץ כי דין התביעה להדחות ברובה בכל הנוגע לנזק ממוני, ולהתקבל חלקית בכל הנוגע לנזק לא ממוני, הכל כאמור בסעיף 13 לעיל. כפועל יוצא מהתוצאה אליה הגעתי, התובעים, הנתבע והוועדה ישאו בהוצאותיהם ובשכר טרחת עו"ד. 3. ההודעה לצד ג' ששלחה הוועדה לנתבע נדחית ללא צו להוצאות. 4. ההודעות לצד ד' שנשלחו ע"י הנתבע לעמידר ובראש נדחות. הוצאות ושכ"ט עו"ד כאמור בסעיפים 7 ו-8 לעיל. סכסוך שכניםבניה ללא היתרבניה