תביעה על חוב שכר לימוד

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה על חוב שכר לימוד: לפני תביעה כספית ע"ס 4,803 ₪, שהגישה התובעת כנגד הנתבע, בגין יתרת חוב עבור שכר לימוד שהתחייב הנתבע לשלם עבור השתתפות בנו, ביום לימודים ארוך בגן טרום חובה, בשנת הלימודים 2007/2008. טענת ההגנה העיקרית של הנתבע, הנה כי הקריטריונים שקבעה התובעת לקבלת הנחה עבור הלימודים הנ"ל, נקבעו בחוסר סמכות והנם בטלים, כי בכל מקרה, הקריטריונים שנקבעו מפלים וכי לו קיבל הנתבע את ההנחה שהתובעת הייתה צריכה לתת לו, בשיעור ובתנאים הניתנים על ידי משרד החינוך לגן טרום חובה, לא הייתה עומדת לו כל יתרת חוב כלפיה. במרכז הדיון, עומדת, אפוא, השאלה העקרונית, האם התנאי שהציבה התובעת לקבלת ההנחה עבור שירותי יום לימודים ארוך, שלפיו ההנחה תינתן רק להורים אשר עובדים שניהם במשרה מלאה, הוא תנאי מפלה אם לאו. תמצית התביעה לטענת התובעת, השתמש הנתבע בשירותי יום לימודים ארוך (להלן: "יול"א") בעבור בנו, מבלי לשלם על שירותים אלה. העירייה צירפה לכתב התביעה, תדפיס חשבון, המפרט את חובו של הנתבע, בסך של 4,799 ₪, נכון ליום 6.3.08. התובעת עותרת לחייב את הנתבע בסכום הנ"ל מכוח התחייבות חוזית ו/או מכוח הוראות סעיף 6(ד) לחוק לימוד חובה, תש"ט - 1949 (להלן: "חוק חינוך חובה"). עוד טוענת התובעת כי כל פניותיה לנתבע לתשלום החוב, לא נענו. תמצית ההגנה להלן טענות ההגנה העיקריות שהעלה הנתבע: (1) אי קיומה של התחייבות ברת תוקף לשלם עבור יול"א- לטענת הנתבע, לא קיימת התחייבות ברת תוקף מצידו, לשלם לתובעת תשלומים כלשהם בעבור שנת הלימודים הנטענת בתביעה (2007 - 2008) וגם אם הייתה התחייבות כזו, היא בוטלה בטרם תחילת שנת הלימודים, כאשר הודיע הנתבע כי מטעמים כלכליים, לא יוכל לעמוד בהתחייבות כזו. ההתחייבות לתשלום, עליה חתם, הינה לשנת הלימודים 2006/7 בלבד ובשנה זו עמד בכל התחייבויותיו; (2) קביעת הקריטריונים של ההנחות לשירותי יול"א בחוסר סמכות ועל כן יש להחיל את ההנחות של משרד החינוך שחלות על לימודי החוב בגן טרום חובה בשיעור 80% - הנתבע טוען כי גובה התשלום וכן הקריטריונים להנחות, שעמידה בהם מזכה בהנחה של עד 20%, נקבעו באופן שרירותי על-ידי פקידים העובדים בעירייה בלא סמכות חוקית וללא שמועצת העיר אישרה אותם כדין. לפיכך, ההנחות בטלות. מכאן, לגרסת הנתבע, שיש להחיל את ההנחות שמשרד החינוך נותן לגן טרום חובה בשיעור של 80%; (3) הקריטריונים שנקבעו להנחות בשירותי יול"א הנם מפלים והסכום המלא שנקבע לתשלום הנו בלתי סביר - הנתבע מלין בעיקר על התנאי שלפיו יהיו זכאים להנחה רק בני זוג אשר עובדים שניהם משרה מלאה, אם כי תוקף הוא גם את שיעורי התשלום המלא שנקבע, אשר לדעתו הנו בלתי סביר ; (4) ניתנה הבטחה של ראש העיר למתן ההנחה - לטענת הנתבע, ראש העיר יצר כלפיו מצג והתחייבות שלטונית, שהוא יכול לשלוח את בנו לגן והעניין יסודר לשביעות רצונו וזאת בהודעת דואר אלקטרוני ששלח ראש העיר אל הנתבע; (5) אי התאמה בין סכומי הדרישה לסכום התביעה, טענות קיזוז וחישוב החוב לגרסת הנתבע - לטענת הנתבע ישנן אי התאמות בין הסכום המצוין בכתב התביעה ולבין הסכום שמופיע בתדפיס החשבון שצורף לכתב התביעה. כמו-כן, לטענתו, במאזן התשלומים ובהתחשב בהנחה שלה הוא זכאי ומאחר וגבו ממנו סכומים ביתר, התובעת אף חייבת לו 1,948.61 ₪ וככל שלא תתקבל הטענה לגבי הנחת היול"א, לכל היותר חייב הנתבע 2,467 ₪ (סעיף 11 לכתב ההגנה). דיון מטעם התובעת הוגש תצהיר עדות ראשית של מר אייל אדלין, מנהל מחלקת הגבייה. הנתבע הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו. העדים נחקרו לפני והצדדים הגישו סיכומים בכתב. לצערי, חרף המאמצים הרבים שלי להביא את הצדדים להסדר, לא עלה הדבר בידי ומכאן שיש להכריע בטענות הצדדים. המקור החוקי לחיוב הנתבע בתשלום עבור יול"א התובעת טענה בכתב התביעה כי הנתבע חייב את סכום החוב מכוח התחייבות או מכוח סעיף 6(ד) לחוק לימוד חובה, תש"ט - 1949. בסיכומיה, התובעת זנחה את הטענה בדבר חובת התשלום לפי החוק הנ"ל והסתכמה אך ורק על כתב ההתחייבות שעליו חתם הנתבע. הנתבע מנגד, אף הוא לא הפנה בסיכומיו לדבר חקיקה שמכוחו התובעת מחויבת הייתה להעניק לבנו שירותים של יול"א, אם כי הנתבע טוען כי כללי המשפט המנהלי חלים על התובעת גם אם סיפקה את השירותים על פי חוזה שבין הצדדים ואילו התובעת טענה ליחסים חוזיים רגילים של מוכר מרצון לקונה מרצון. לאור האמור, מסקנתי הנה כי שירותי היול"א במקרה דנן ניתנו אמנם כשירות לתושבי העיר, מבלי שחלה על העירייה חובה מכוח הדין להעניקה. יחד עם זאת, בהתחשב בעובדה שנותנת השירות בה עסקינן היא רשות ציבורית, יש לחיל על הצדדים ועל ההתקשרות ביניהן, מערכת כללים ועקרונות מן המשפט המנהלי, לפיהם מוטלת על הרשות הציבורית חובה מוגברת לנהוג ביושר, בהגינות ובסבירות בכל הליכותיה. ראו דברי כבוד השופטת דורנר בבג"צ 4422/92 שלמה עפרן נ' מינהל מקרקעי ישראל (פורסם באתרים משפטיים) : "9. רשות מינהלית מוגבלת בהפעלת שיקול דעתה על-ידי ההלכות הכלליות של המשפט המינהלי. עליה לפעול במסגרת סמכותה החוקית; עליה לשקול את כל השיקולים הרלוואנטיים להשגת תכלית החוק ולהימנע מלשקול שיקולים זרים; עליה להפעיל את שיקול-דעתה בשוויוניות ולהימנע מהפליה; עליה לנהוג בהגינות וביושר; ועליה לפעול על-פי סטנדרט התנהגות המצוי במיתחם הסבירות. סטנדרט זה משקף, בין היתר, את האיזון הראוי בין השיקולים הרלוואנטיים השונים". לפיכך, גם אם השירותים שניתנו במקרה דנן היו מעבר לחובה החוקית של התובעת, הרי משהחליטה להעניקם, על כל החלטותיה בעניין זה, לרבות קביעת הקריטריונים למתן הנחות, חלים כללי המשפט המנהלי וביניהן הכלל שאוסר על הפליה והמחייב שוויוניות. תחולתו של כתב ההתחייבות על שנת הלימודים 2007/8 נשוא התביעה אין מחלוקת כי הנתבע חתם על כתב התחייבות ביום 13.7.06 ביחס ליול"א (עדות הנתבע בעמ' 24, שורות 13-16). דא עקא, הנתבע טוען כי כתב ההתחייבות חל אך ורק לגבי שנת הלימודים 2006/7 ולא חל על השנה נשוא התביעה, שנת 2007/2008. בסעיף 15 לתצהירו, טען הנתבע כי קיבל כתב התחייבות חדש לתשלום בגין גן טרום חובה (צורף כנספח ה' לתצהירו), עליו לא חתם ואף הודיע לעירייה כי לא יוכל לחתום עליו, כיוון שלא יוכל לעמוד בתשלום. לאחר הודעתו זו, התבקש למלא טפסי הנחה ולהמציא אישורים בדבר הכנסתו. לעומתו, טוענת התובעת כי ההתחייבות עליה חתם בשנת 2006, מעולם לא בוטלה על-ידי מי מהצדדים וכי בהתאם לסעיף 13 לכתב ההתחייבות, שאליו הפנה מר אדלין בעדותו (ס' 9-10 לתצהירו ועדותו בעמ' 18, ש' 22-23), כתב ההתחייבות נותר בתוקף "בשנת הלימודים הנוכחית ובכל שנה שלאחריה, כל עוד הילד לומד במסגרת גני יום לימודים ארוך (יול"א)". סבורני כי יש ממש בטענת התובעת בנקודה זו. כתב ההתחייבות שעליו חתם הנתבע קובע במפורש את תחולתו על "....שנת הלימודים הנוכחית ובכל שנה שלאחריה, כל עוד הילד לומד במסגרת גני יום לימודים ארוך (יול"א)". הדברים ברורים ומפורשים. הנתבע, אשר חתם על הכתב, מוחזק כמי שמחויב לכל סעיפיו, גם אם החליט שלא לקרוא אותם, וכדברי ע"א 6055/04 אורית לנדאו נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, : "כידוע, כלל הוא, כי מי שחותם על מסמך משפטי, ובכלל זה שטר משכנתא, מוחזק כמי שקרא, הבין והסכים לתוכנו, ובמיוחד כך הדבר כאשר המסמך נוגע לנכסיו, כדוגמת שטר משכנתא (ראו ע"א 6799/02 משולם נ' בנק המזרחי המאוחד, פ"ד נח (2) 145; ע"א 8800/04 אוה שטיינר נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ (לא פורסם) ). משמע, אדם מוחזק כיודע את תוכנו של מסמך שעליו הוא חותם ולא תישמע מפיו הטענה, שלא כך הם פני הדברים מן הטעם שאין הוא מסוגל לקרוא את המסמך מסיבה כלשהי (ראו ע"א 2119/94 צפורה לנדאו נ' ברוך וין, פ"ד מט (2) 77; ע"א 6645/00 ערד נ' ז'אק אבן (לא פורסם) ).       למעלה מן הדרוש, יצוין כי התנאי שבמחלוקת מופיע בסעיף האחרון של הכתב, ליד המקום שמיועד לחתימת הנתבע. כותרת הכתב אינה מסייגת את הכתב לשנה מסוימת. כמו כן, כל התאריכים שנזכרים במסמך גופו, מתייחסים לחודשי השנה בלבד, מבלי לציין את שנת 2006/7 או כל שנה אחרת. ניכר בין היתר מכך, שהמסמך מנוסח כך שהכוונה להחילו על כל שנות הלימודים שיבואו לאחר חתימת הכתב וללא צורך בהחתמת מקבל השירותים על מסמך חדש כל שנה. טענת הנתבע שלפיה התובעת שלחה לו מסמך נפרד לשנת 2007/8 דינה להידחות אף היא, שכן מסמך זה (נספח ה' תצהיר העדות של הנתבע), לא מזכיר ולו במילה את שירותי היול"א ונראה כי הנו מיועד לתשלום שכר הלימוד עבור שעות הלימוד לפי חוק, משעה 7:30 ועד לשעה 13:20. הנתבע גם לא נתן כל הודעה בכתב על ביטול הרישום של בנו ליול"א בשנת 2007/8 (כנדרש בסעיף 9 לכתב ההתחייבות), ואף המשיך לשלוח את בנו לגן בשעות היול"א (13:20 עד 16:00), כפי שאישר בעדותו (עמ' 30, ש' 21-22), אם כי כעבור מספר חודשים לתוך שנת הלימודים, כבר הבהיר לנציגי התובעת כי הוא חולק על סירובה לאשר לו את ההנחה. הנתבע מוחזק, אפוא, כמי שמחויב בהוראות כתב ההתחייבות גם לגבי שנת 2007/8. יחד עם זאת, נדמה כי עובדה זו אינה מעלה ואינה מורידה מהצורך להכריע בטענת ההגנה המרכזית של הנתבע, בדבר ההפליה שנובעת מהקריטריונים שנקבעו למתן ההנחה ואשר לפי טענתו אף נקבעו בחוסר סמכות. האם הקריטריונים להנחה נקבעו על ידי הגוף המוסמך בעירייה הנתבע טען כי הקריטריונים להנחה נקבעו על ידי מי מפקידי העירייה ולא אושרו על ידי מועצת העיר או כל גוף מוסמך אחר. אינני סבור כי בית משפט זה אינו מוסמך לדון בטענה זו. מבחן הסמכות הולך אחר מבחן הסעד. משהוגשה תביעה כנגד הנתבע, רשאי הוא להעלות גם טענת הגנה מהסוג הנ"ל, ובית המשפט מוסמך להכריע בטענה זו, כעניין אינצידנטלי (סמכות נגררת לפי סעיף 76 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד-1984), ולצורך קבלת הכרעה בשאלת הסעד הכספי. עם זאת, הנטל להוכחת טענה זו, חל על הנתבע כמי שהעלה אותה כטענת הגנה. הנתבע צירף לתצהירו מכתב מאת נציג התובעת, עדי יניב, מיום 28.10.07, שלפיו ועדה בראשות גזבר העירייה, מר אמיר ברטוב, קבעה את הקריטריונים להנחות וכן צירף מכתב נוסף של מנהלת מחלקת הגנים, מיום 31.10.07, שלפיו ועדת ההנחות דחתה את בקשת הנתבע לקבלת הנחה. במכתבים אלה אין כל ראיה לכך שהקריטריונים לא נקבעו על ידי גוף מוסמך. הנתבע גם לא הביא לבד מהעלאת טענות כלליות בסעיפים 47 - 49 לתצהירו, כל ראיה ממשית לכך שגוף אחר בעירייה היה מוסמך דווקא לקבוע את הקריטריונים או ראיה ממשית אחרת לכך שהקריטריונים נקבעו שלא על ידי הגורם המוסמך. בנסיבות אלה, לא עמד הנתבע בנטל הבאת הראיות המינימאלי, כדי להעביר את חובת הראיה לתובעת. לפיכך, העובדה שעד התובעת לא ידע לשפוך אור על נושא הסמכות, אינה מסייעת לנתבע. הנתבע, כמי שהנטל עליו כאמור, נמנע מלזמן לעדות את גזבר העירייה, את מנהלת מחלקת הגנים ואת ראש העיר או כל גורם מוסמך אחר, כדי להוכיח את הטענה של חוסר סמכות. מאחר וכאמור, הנטל להוכחת הטענה של חוסר סמכות מוטל היה על הנתבע, משלא עלה בידיו להביא ראיות מספיקות כדי שנטל הבאת הראיות יעבור לכתפי התובעת, המחדל של אי הבאת העדים הרלוונטיים, נופל על כתפי הנתבע ובהתאם לכך, פועל לרעתו גם הכלל שלפיו "..מעמידים בעל-דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו" (ראו ע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ נ. פרץ רוזנברג ואח' ,פד"י מז(2) עמ' 605 בעמ' 615 וכן ראו י. קדמי בספרו "על הראיות", חלק רביעי, מהדורת תש"ע -2009, בעמוד 1889). משמעות הדבר, כי אי זימון העדים על ידי הנתבע, מקימה חזקה שלפיה לו הובאו, הייתה עדותם פועלת לרעת הנתבע. כאן המקום לציין, כי הנתבע צירף ראיות נוספות וחדשות לסיכומיו, בין היתר, בנושא חוסר הסמכות, וביקש כי ראיות אלה יתקבלו, אולם בקשתו נדחתה על ידי וזאת מהנימוקים שניתנו בהחלטותיי מיום 13.7.10 ו-15.9.10. על כן, התעלמתי מהראיות הנוספות האמורות. אשר על כן, אני קובע כי לא הוכח לפני שהקריטריונים שנקבעו על ידי התובעת למתן הנחות, נקבעו על ידי גורם בלתי מוסמך. למעלה מן הדרוש, אציין כי גם לו הייתי מקבל את טענת הנתבע בנקודה זו, לא היה בידי לקבל את המסקנה שביקש הנתבע לגזור מכך, היינו כי בנסיבות אלה, יש להחיל את ההנחות שנקבעו על ידי משרד החינוך בדבר הנחות של עד 80% לפי סולם שכר שנקבע על ידי המשרד (לעומת הנחה של עד 20% בלבד שנקבעה על ידי התובעת) וללא תנאי של עבודה במשרה מלאה של שני ההורים. ראשית, ככל שהקריטריונים נקבעו בחוסר סמכות, נדמה כי התוצאה הנה כי הנתבע אינו זכאי להנחה כלשהי. ספק בעיני אם בית משפט זה יכול ו/או מוסמך בנסיבות העניין, לקבוע קריטריונים בעצמו, תחת הרשות המקומית או לקבוע כי דווקא קריטריונים של משרד החינוך יחולו על התובעת, להבדיל מלקבוע, מכוח הסמכות הנגררת שלו, כי הקריטריונים שנקבעו, נקבעו בחוסר סמכות ועל כן נחשבות כחסרות תוקף לצרכי התביעה דנן. נדמה כי לצורך החלת וקביעת קריטריונים אחרים, היה על הנתבע לנקוט בהליך מנהלי לבית המשפט המוסך. מכל מקום, הנתבע אכן לא התמודד בסיכומיו עם טענה זו של התובעת. שנית כל, אין להשוות את הרשות המקומית בפועלה כמי שנותנת שירותים מעבר לנדרש לפי חוק (שירותי היול"א), למשרד החינוך בפועלו להעניק שירותי חובה לפי חוק. גם אין להשוות את תקציבי המשרד לתקציבי הרשות ולדרוש כי הרשות תעניק בהכרח הנחה בסדר גודל שמעניק המשרד. הוא הדין לגבי התנאי של עבודה במשרה מלאה של שני ההורים, אשר יש לו קשר ענייני לשירותי היול"א, במובחן משירותי החינוך לפי חוק שניתנים עד שעה 13:20. האם הקריטריונים מפלים עדיין, יש מקום להכריע בשאלה, האם בדין סירבה התובעת, להעניק לנתבע ולו את ההנחה שהיא מעניקה לתושביה, של עד 20% בשכר הלימוד של שירותי היול"א. בהתאם למסמך שכותרתו "קריטריונים להנחות בגני - יול"א" (צורף כנספח ו' לתע"ר הנתבע), להלן הקריטריונים שנקבעו לקבלת הנחה בשכר לימוד בגני יול"א: "1. הבעל והאישה עובדים במשרה מלאה. דרגות ההנחה - על פי הכנסה לנפש: הכנסה עד 1,000 ₪ לנפש - 20% הבנחה. הכנסה בין 1,500 - 1,001 ₪ לנפש - 15% הנחה. הכנסה בין 2,000 - 1,501 ₪ לנפש - 10% הנחה. לגבי משפחה חד הורית - בתהליך חישוב ההכנסה לנפש, מספר הנפשות יחושב בתוספת נפש אחת. משפחה הזכאית להנחה בשל היותה "שלישיית ילדים" בגן יול"א לא תקבל הנחה נוספת. ההנחה תאושר מיום הגשת הבקשה". לאחר עיון בחומר שלפני ובטענות הצדדים, סבור אני כי הקריטריונים הנם לגיטימיים, סבירים ואינם מפלים, כפי שיפורט להלן. העירייה במקרה זה קבעה כלל בדבר תשלום מלא בגין שירותי יול"א כלפי כל התושבים המשתמשים בשירות. יחד עם זאת, נקבעו קריטריונים למתן הנחות. מעיון בקריטריונים, לא מצאתי כי התובעת נהגה בחוסר הגינות או תוך הפליה כלפי הנתבע או כלפי תושבים אחרים. הנתבע הלין בעיקר על התנאי שנקבע בסעיף 1 לקריטריונים, שלפיו ההנחה תינתן רק למשק בית שבו שני ההורים עובדים משרה מלאה. העד מטעם התובעת, התייחס בעדותו לרציונל העומד מאחורי קביעת קריטריון זה ומצאתי ברציונל זה הגיון (ראו עדותו בעמוד 15 שורות 16 - 23): "בגדול, הרציונל, יש רציונל אחד שאליו אני מתייחס. שמבחינתי לכל מה שנוגע ליול"א, יום לימודים ארוך שזה משק סגור שבו ההורים ממנים את הגן, מתחילתו ועד סופו הרציונל שבו יהיו זכאים להנחה וזול, לדעתי אם אתה שואל אותי שוב מבחינה הגיונית , ששני ההורים יהיו חייבים להיות מועסקים, מהסיבה שאנשים קשי יום, שמתקשים בפרנסתם , העירייה רוצה לעזור להם לעבוד שניהם ושהעירייה תתמוך בזה שהיא תחזיק את הילד עד סוף היום. ברשותך עוד משפט. לכן אם יש הורה אחד, שיושב בבית ולא מועסק, ויול"א זה לא חובה, אז שהילד יהיה עם אבא שלו או אמא שלו. והעירייה לא רוצה לתת את זה". לאור העובדה כי מדובר בשירות של המשך יום הלימודים בגן בשעות אחה"צ, מוצא אני הגיון בכך שההנחה עבור שירתי היול"א, תינתן רק להורים שעובדים במשרה מלאה והזקוקים לשירותי היול"א, בלית ברירה, בניגוד למשק בית שבו אחד ההורים אינו עובד מכל סיבה שהיא, עובדה מאפשרת איסוף הילד מהגן בתם שעות הלימוד לפי חוק. לתנאי שנקבע יש, אפוא, קשר למהות השירות שניתן ומטרתו. לא מדובר בתנאי שנבחר בצורה סתמית ומדובר בהבחנה מותרת וביחס שונה לשונים ולא במתן יחס שונה לשווים. כדברי בית המשפט העליון, בבג"צ 5394/92 אורי הופרט נגד "יד ושם", רשות הזיכרון לשואה ולגבורה, פד"י מח(3), 353, בעמ' 360-361 (ההדגשות שלי-י.ד.): "ההפליה אסורה על רשות ציבורית. הפליה היא יחס לא שווה לשווים, קרי, יחס שונה ללא הצדקה עניינית. לגבי הפליה פסולה כתבנו בבג"צ 678,803/88 כפר ורדים ואח' נ' שר האוצר ואח'; אליהו נ' שר הביטחון ואח' [2], בעמ' 507, 508: "הפליה פסולה פירושה יחס שונה אל שווים; פירושה יחס בלתי שווה ובלתי הוגן למי שראויים לאותו יחס...לא כל הבחנה ביחס הרשות אל אזרחיה, בין אזרח למשנהו, מהווה הפליה. לעתים יש הצדקה להבחנה כזו, בשל שוני כזה או אחר בין השניים. וכבר נאמר, ש'לא כל הבדלה בין סוגי בני אדם שונים קרויה 'הפליה'; גלום בו במושג הפליה הרעיון של אי-הגינות שבנהיגת אי-שוויון בשווים' (דברי השופט ויתקון בבג"צ 30/55, בעמ' 1265). ההפליה, להבדיל מהבחנה בין פלוני למשנהו, משמעותה מנהג שרירותי של איפה ואיפה, שאין לו הצדקה בשל העדר שוני הגיוני משמעותי בנסיבות בין האחד למשנהו". לא כל יחס שונה ייחשב הפליה. לעתים יחס שונה הוא מוצדק בשל שוני בנסיבות בין המקרה האחד למשנהו, אם כי לכאורה המדובר בשווים. במקרה כזה, אנו אומרים שקיימת הבחנה מותרת בין שני המקרים, להבדיל מהפליה. ברוח זו כתבתי בבג"צ 528/88, 335/89 אביטן נ' מינהל מקרקעי ישראל ואח' [3], בעמ' 299: "עקרון השוויון בא לשרת מטרה של השגת תוצאה צודקת. לא השוויון ; ה'טכני' או ה'פורמאלי' הוא הראוי להגנה, אלא השוויון המהותי, דהיינו השוויון בין שווים. בני האדם, או קבוצות בני האדם, שונים לא אחת זה מזה או זו מזו בתנאיהם, בתכונותיהם ובצרכיהם, ולעתים יש צורך להפלות בין מי שאינם שווים כדי להגן על החלש או הנזקק, לעודדו ולקדמו. שוויון בין מי שאינם שווים אינו, לעתים, אלא לעג לרש. לפיכך, השאלה המתעוררת כשנטענת טענת הפליה אינה רק אם פלוני מופלה לטובה לעומת אלמוני, אלא יש גם לברר אם ההפליה היא בלתי מוצדקת (ההדגשות שלי - ת' א'). דהיינו, האם מסיבות זהות גררו אחריהן יחס שונה. ההבחנה בין מסיבות שונות, מאידך, אין בה משום הפליה...". זאת ועוד: טענת הנתבע שלפיה הסכומים שנדרש הנתבע לשלם עבור שירותי יול"א הנם מופקעים ביחס לשירות שניתן (11,000 ש"ח לשנה בגין השלמה של שעתיים וחצי במבנה שהוא רכוש עירוני ושהוצאות התחזוקה הקבועות לגביו ממילא קיימות ומוצאות), דינה להידחות. גם טענה זו יש לבחון על-פי אמות המידה הקבועות במשפט המינהלי, ולקבוע האם העירייה הפעילה את סמכותה בקביעת התעריף בגין השירותים, בהגינות ובסבירות. גם כאן יש לחזור ולהדגיש כי מדובר בשירות הניתן לנתבע ולציבור התושבים מעבר לשעות לימוד החובה. התושבים אינם מחויבים להשתמש בשירות זה ועל-כן כל עוד לא הוכיח הנתבע חוסר סבירות קיצוני, בין שכר הלימוד הנדרש על-ידי העירייה לבין מסגרות אחרות דומות שנותנות את אותו שירות, לא אוכל לקבל טענה זו. הנתבע לא טרח להביא כל חוות דעת או אסמכתא לכך ששכר הלימוד בגין השירות שניתן על-ידי התובעת הינו גבוה מאוד או גבוה ולו במעט ביחס לנותני שירותים דומים אחרים ועל כן אני דוחה טענתו זו. מעבר לכך, כל עוד העירייה אינה מחייבת את תושביה להשתמש בשירותי יול"א והתושבים יכולים לבחור אם להשתמש בשירות אם לאו, ובאותה מידה יכולים להשתמש בשירותי מטפלת, שמרטפית, צהרון חיצוני, עזרה ממשפחה, או לקחת בעצמם את ילדו מהגן בשעת הסיום, והכל בהתאם לשיקוליהם האישיים, יש קושי ממשי לקבוע כי התשלום בעד השירות אינו סביר, גם אם היה מוכח כי הוא גבוה ביחס לנותני שירותים אחרים. באשר לטענת הנתבע המצויה בסעיפים 53-54 לתצהירו, כי בנו מתגורר בצד הדרומי של העיר ואילו הגן ללא שעות השלמה נמצא קרוב לקצה הצפוני של העיר, טענה זו איננה ברורה לי כלל שהרי, לא הובאה בפניי כל ראייה לכך שהעובדה שתלמיד לומד בגן שנותן שירותי יול"א, מחייב אותו להשתמש בשירותים הללו. כאמור מדובר בשירות שאינו חובה והנתבע יכול להוציא את ילדו מהגן בשעות הצהרים, לפני שמתחיל השלב השני של היום במסגרת שירותי יול"א. האם ניתנה הבטחה מצד ראש העיר למתן ההנחה לטענת הנתבע, הודעת הדואר האלקטרוני של ראש העיר אליו (צורף כנספח י' לתצהיר עדותו של הנתבע), מהווה התחייבות שלטונית מצד ראש העירייה לקבלת ההנחה, עליה הסתמך הנתבע. לאחר שבקשתו של הנתבע להנחה נדחתה, פנתה למזכירתו של ראש העיר אל הנתבע, על-מנת לתאם פגישה עימו בנושא. מאחר והפגישה הייתה אמורה להיערך רק ביום 13.1.08, פנה הנתבע לראש העירייה באמצעות דוא"ל ביום 23.11.2007 וכתב לראש העיר כך: "אין טעם לקיים פגישת "פוסט-מורטום" כעבור חודשיים. שכן עד לתאריך זה, בני יפסיק ללכת לגן החל מה 01/12/2007 או שילך לגן ואני לא אשלם....". ראש העירייה שלח לנתבע תשובה לאחר יומיים ובה כתב: "אלי שלום, בכל מקרה אני מציע שבנך ימשיך ללכת לגן. בכל השאר נטפל בנחת". אני דוחה את הטענה כי מדובר בהתחייבות שלטונית ואסביר: ראשית, לא ניתן למצוא בהודעה זו של ראש העיר, הבטחה מפורשת וגם לא משתמעת לקבלת ההנחה המבוקשת על ידי הנתבע. השימוש במילים "בכל מקרה", מעיד דווקא כי האפשרות של אי מתן ההנחה למרות הכל, קיימת בהחלט. גם המילים "בכל השאר נטפל בנחת", מעידות על כך שקיימת כוונה לדון בטענות הנתבע ולא יותר מכך. מעיון בהודעת המייל של ראש העיר, ההתרשמות שלי לפי לשון ההודעה, הנה כי כוונת ראש העיר הייתה להבהיר לנתבע כי אין לעירייה כוונה שלא לאפשר לבנו של הנתבע להשתתף ביול"א, גם אם הנתבע לא ישלם את התשלום הנדרש לשם כך, אם כי העירייה אינה מוותרת על זכותה לתבוע את החוב שיצטבר עקב כך. ואכן, הוכח לפני כי התובעת לא מנעה מבנו של הנתבע להשתתף ביול"א. יתרה מכך, היא אף אפשרה לבנו של הנתבע להמשיך ולצורך את שירותי היול"א גם בשנה שלאחר מכן (2008/9), למרות שהנתבע לא שילם דבר בגין שנים אלו ואף לא את עשרים האחוזים של שכר הלימוד שלפי גרסתו של הנתבע עצמו, הוא אמור היה לשלם (ראה עדות הנתבע עמ' 30 - 31). טרוניית הנתבע בדבר ניהול מו"מ ונקיטת הליכי גבייה במקביל סוגיה נוספת שהועלתה על-ידי הנתבע ומצאתי לנכון להתייחס אליה, אם כי הדבר אינו דרוש באופן ישיר לצורך הכרעה בשאלת החוב, היא חוסר תום ליבה של התובעת, אשר לפי טענת הנתבע, החלה בהליכים משפטיים נגדו בעת שניהל דין ודברים עם ראש העירייה. לטענת הנתבע (ראו בסעיף 36 לכתב ההגנה וסעיפים 32-33 לתצהירו), ביום 13.1.2008 התקיימה הפגישה בינו לבין ראש העירייה. לאחר שהפגישה כשלה, המשיך לקיים דיונים עם ראש הרשות ובכל זאת, זרוע אחרת של התובעת, החלה לפעול בהליכי גבייה בהוצל"פ. כך למשל, קיבל הנתבע מכתב התראה מיום 11.2.08 מבא כוח התובעת (המכתב צורף לכתב התביעה). מנגד, התובעת טוענת כי פעלה כדין ופנתה להליכי משפט, זמן רב לאחר שניתנה לנתבע הזדמנות לשלם את חובו. התביעה הוגשה להוצל"פ כתביעה על סכום קצוב רק ביום 23.4.2008. כבר בפגישה של הנתבע עם ראש העירייה מיום 13.1.2008, הבין הנתבע כי ראש העירייה דוחה את טענותיו (ראה ס' 31 לתצהירו, בו הצהיר הנתבע, בין היתר, כך - "ביום 13.1.08 התקיימה הפגישה עם ראש הרשות ומנהלות בכירות לידו. פגישה זאת כשלה, המשיב לא היה מוכן לקבל הצעה מבזה לטעמו ודחה אותה על הסף. ועמד על כך כי הדברים יתנהלו ע"פ הקריטריונים האחידים שהמדינה קבעה ומיישמת בכל דני הילדים בארץ". הנתבע לא הביא כל ראיה ממשית, אם בכלל, כדי להראות שלאחר הפגישה האמורה התקיים מו"מ כלשהו או כי הוסכם על עיכוב הליכי גבייה כנגדו. יוזכר כי במועד זה כבר חלפו ארבעה חודשים ויותר מאז תחילת שנת הלימודים. לאור האמור, אינני מוצא חוסר תום לב בהתנהגות התובעת, לאחר שפניות הנתבע לקבלת הנחות בגין שירותי יול"א נשמעו, טופלו ולבסוף נדחו, בדרג הנמוך ובדרג הגבוה אצל התובעת, ועדיין המשיך הנתבע להשתמש בשירותי יול"א, ללא תשלום סדיר של התשלומים ותוך כך שאינו חוזר בו מכוונתו המוצהרת שלא לשלם עבור השירותים את המחיר הנדרש. בשלב זה, משלוח מכתב ההתראה של יום 11.2.08, היה כדין ובתם לב. טענות הנתבע ביחס לסכום החוב נוכח הממצאים שלי עד כה, עולה כי יש לחייב את הנתבע במלוא שכר הלימוד, ללא הנחות כלשהן, בהפחתת כל סכום ששולם על ידו על חשבון החוב, ככל ששולם ובהפחתת סכומים שיש לקזז, ככל שיש ממש בטענות הנתבע. בהתאם לתביעה, הנתבע חייב לתובעת סך של 4,799 ₪, נכון ליום 6.3.08 (ראו בסעיף 5 לכתב התביעה וכן בסעיף 4 לתצהיר עדות ראשית מטעם התובעת). התובעת צירפה לתביעה וכן לתצהירו של אדלין, פנקסי עירייה להוכחת החוב. בתחילת חקירתו הנגדית של אדלין, עתר הנתבע למחיקת כל המסמכים שצורפו לתצהירו של העד (מדובר בחמישה עמודים של פנקסי העירייה שבאים להוכיח את החוב, כתב ההתחייבות וכן מכתב הנתבע מיום 12.6.08 למחלקת גני הילדים, שבו ביקש את העברת בנו לגן אחר עקב מעבר דירה). הנימוק של הנתבע לבקשה זו היה אי אזכור מסמכים אלה בתצהירו של העד (ראה עמ' 5, ש' 19 עד עמ' 6 ש' 14). במענה להתנגדות האמורה, לא היה בידי ב"כ התובעת הסבר ממשי, מדוע אין התייחסות למסמכים האמורים בתצהיר העד ומדוע המסמכים צורפו לתצהיר מבלי שאוזכרו או סומנו בגוף התצהיר. לאחר שבחנתי את טענות הנתבע, החלטתי כי דין התנגדותו למסמכים שצורפו לתצהיר העד, להידחות וכי מכל מקום, גם אם הבקשה הייתה מתקבלת, לא היה בכך כדי לשנות כהוא זה לעניין תוצאת המשפט. בכל הנוגע לפנקסי העירייה, הרי שהנתבע עצמו צירף לתצהירו פנקסי עירייה שמעידים על החוב (נספחים ד' וט' לתצהירו). הפנקסים שצורפו לתצהיר העד אינם שונים במהותם מאלה שצירף הנתבע לתצהירו ואשר הוא עצמו כינה אותם ""רישום מוסדי". הנתבע לא טען כי אין לקבל את הפנקסים כרשומה מוסדית מהטעם שלא נכלל בתצהיר העד, ההצרה הדרושה לצורך כך או מטעמים של עדות מפי השמועה, אלא כאמור, אך ורק מהטעם שהפנקסים אשר אין מחלוקת כי צורפו לתצהיר העד, לא נזכרים בתצהירו. סבורני כי התנגדות טכנית מעין זו בנסיבות העניין הנה בבחינת שימוש לרעה בזכות דיונית. זאת ועוד: הנתבע אינו מתכחש לכך שעל שירותי היול"א יש לשלם, אלא רק טוען כי היה זכאי להנחה בגינם. מכאן, שלא ירדתי לסוף דעתו של הנתבע, עת עתר למחיקת פנקסי העירייה האמורים, ועל אחת כמה וכמה, לגבי עתירתו למחיקת מסמכים שאין מחלוקת כי הוא עצמו חתם עליהם (כתב ההתחייבות ומכתבו מיום 12.6.08). אם לא די בכך, הרי שבחישוב שערך הנתבע עצמו בטבלה נספח א'1 לתצהירו, יוצא הנתבע מתוך נקודת מוצא שהחוב בגין שירותי יול"א לתקופה ספטמבר 2007 עד פברואר 2008 כולל, ללא הנחה, עומד על 5,520 ₪. מכאן, שלצורך הוכחת החוב די באמור בתצהיר הנתבע עצמו ואף אין כל צורך לעשות שימוש בפנקסי העירייה שצורפו לתצהירו של עד התובעת. לפיכך, אני מקבל את פנקסי העירייה שצורפו לתצהיר העד וכן לכתב התביעה ואשר אומת בתצהיר אימות של העד מיום 17.5.09 ואשר הוגש לבית המשפט ביום 27.5.09 וזאת על פי ההלכה שלפיה תצהיר אימות כאמור וכתב טענות של בעל דין נחשבים כתצהיר עדות ראשית בתביעה שנדונה בסדר דין מהיר (ראה ספרו של כב' השופט מנחם קליין, "סדר דין מהיר בבית המשפט השלום", הוצאת נבו, מהד' שניה 2009, בסעיף 54, עמ' 74-75). האם הוכיח הנתבע כי יש להפחית מהחוב המלא סכום כלשהו, מסיבות שאינן נוגעות להנחה הנטענת, שלגביה קבעתי כי בדין לא ניתנה לו? בהתאם ל"טבלת יתרת חוב/ זכות" שצירף הנתבע לתצהירו (כנספח א-1), טען הנתבע כי תשלומי גן טרום החובה עד שעה 13:20 לתקופה ספטמבר עד פברואר 2008 כולל, עמדו על 716 ₪ לחודש ובסה"כ 4,296 ₪. עוד לפי הטבלה, התשלום המלא בגין יול"א לתקופה האמורה עמד על 5,520 ₪ (920 ₪ לחודש). הנתבע טען כי שילם ביום 12.8.07 סך של 614.38 ₪, ביום 5.9.07 סך של 1,621.64 ₪ וביום 5.10.07 סך של 1,675.79 ₪ ובסה"כ 3,911.81 ₪ כאשר מתוך סכום זה, עבור גן טרום חובה שולם 1,495 ₪ במקום 859 ₪ (חיוב יתר של 636 ₪) ועבור שירותי יול"א שולם על ידו 2,556 ₪. הנתבע טען כי לאור האמור לעיל הרי שבהתחשב בהנחה של 80% שקיבל לגבי גן טרום חובה עד השעה 13:20 ובהתחשב בהנחה בשיעור דומה שהיה עליו לקבל בגין יול"א, התובעת חייבת לו 1,948 ₪ (לפי חישוב - 5,520 ₪ + 4,296 ₪ כפול 20% פחות הסכום ששולם בסך של 3,911 ₪). ללא ההנחה לגני יול"א, טוען הנתבע כי עליו היה לשלם 2,467 ₪ [5,520 ₪ + 1,104 ₪ (שכר לימוד עד 13:20 לאחר הנחה של 80%) פחות הסכום ששולם בסך של 3,911 ₪]. כאן המקום לציין כי הנתבע נמנע משום מה מלחקור את עד התובעת על סכום החוב ועל הסכומים שרשומים בפנקסי העירייה וגם בא כוח התובעת, נמנע מלחקור את הנתבע על החישוב שהלה ערך לגבי יתרת החוב. עם זאת, מעיון בפנקסי העירייה שצורפו לתצהירו של אדלין, עולה כי יש ממש בטענת הנתבע בדבר התשלומים ששילם על חשבון הגן ועל חשבון שירותי היול"א כמו גם לגבי הסכומים החודשיים אשר היה אמור לשלם בגין הגן ובגין שירותי היול"א. בעמוד השני לפנקסים אלה, שמתייחס לשנת הכספים נשוא התביעה (2007-8), עולה כי בטור הזכות מופיעים הסכומים שלהלן בגין הגן (750 ₪ ליום 5.9.07 ו-745 ₪ ליום 5.10.07 ולגבי שירותי היול"א מופיעים הסכומים שלהלן בטור הזכות - 635 ₪ ליום 12.8.07, 933 ₪ ליום 5.9.07 ו- 957 ₪ ליום 5.10.07 וכן 31.23 ₪ ליום 5.10.07. עוד עולה כי הנתבע אכן זכה להנחה של 80% לגבי גן טרום חובה (הדבר עולה מחיובים של 716 ₪ לחודש ובמקביל זיכויים של 572 ₪, שהוגדרו כ"הנחת הנהלה"). לאור האמור לעיל, עולה כי יש ממש בחישוב שערך הנתבע לגבי סכום החוב עבור שירותי היול"א ללא הנחת יול"א ובהתחשב בהנחה שקיבל עבור הגן ובסכומים ששילם עבור הגן והכל לתקופה ספטמבר 2007 עד פברואר 2008, אם כי ראוי לציין כי הנתבע התייחס לסכומי קרן והתעלם בחישוביו מנושא הפרשי ההצמדה והריבית ולכך עוד אתייחס בהמשך פסק הדין. מכל מקום, אני קובע כי עבור יול"א, יתרת החוב הנה, אפוא, בסך של 2,964 ש"ח ולאחר הפחתת חיוב היתר עבור הגן (בסך 636 ₪), שהנתבע זכאי לקזז כנגד התביעה, מגיע חובו של הנתבע לתקופה ספטמבר 2007 - פברואר 2008 כולל, לסך של 2,328 ₪ (הסיבה להפרש שבין סכום זה ולבין הסכום של 2,467 ₪ שאליו הגיע הנתבע, הנה כי לפי פנקסי העירייה האמורים בטור הזכות מופיעים תשלומים בסך כולל של 4,052 ₪ ואילו הנתבע טען לסכום של 3,911 ₪ בלבד). כאן המקום לציין כי הנתבע התייחס בחישוביו, בטבלה נספח א'-1 לתצהירו, אך ורק לחודשים ספטמבר 2007 עד פברואר 2008, בעוד אשר התביעה הוגשה ביום 23.4.08 והחוב שנתבע במסגרה, התייחס, מבחינת הקרן שלו, לתאריך של עד 6.3.08 (ראה סעיף 5 לתביעה). מאחר והמועד לתשלום עבור חודש מרץ 2008 (לפי כתב ההתחייבות - סעיף 2), חל ב-5 לכל חודש, הרי שהתביעה כוללת למעשה גם את התשלום עבור חודש מרץ 2008, שהיה צריך להיות משולם ביום 5.3.08. לפיכך, יש להוסיף ליתרת החוב הנזכרת לעיל, בסך של 2,328 ₪, סכום נוסף של 920 ₪ עבור חודש מרץ 2008, כך שיתרת החוב של הנתבע בגין התביעה במונחי קרן, עומדת על 3,248 ₪. סוף דבר סיכומו של דבר, אני קובע כי יתרת החוב של הנתבע הנה בסך של 3,248 ₪, אולם סכום זה הנו במונחי קרן. לפיכך, לסכום זה יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), התש"ם-1980, כפי שנקבע בסעיף 4ב' לכתב ההתחייבות. מכאן, שעל התובעת יהא להגיש פסיקתא לחתימה בצירוף חישוב כדלקמן: הצמדת סכומי הקרן של הגן (143 ₪ לחודש) וסכומי הקרן של היול"א (920 ₪ לחודש), מהמועד שנועד לתשלום (5 לחודש עבור אותו החודש, החל מיום 5.9.07 ועד ליום 5.3.08 כולל) ועד ליום הגשת התביעה, לפי ריבית וההצמדה על פי החוק הנ"ל ומנגד הפחתת הסכומים ששילם הנתבע כפי שקבעתי לעיל, גם הם בתוספת ריבית והצמדה חוקית כאמור, ממועד תשלומם ועד ליום הגשת התביעה. הסכום שיתקבל, אף הוא יישא הפרשי הצמדה וריבית חוקית לפי החוק הנ"ל, מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל. לעניין ההוצאות, יש להתחשב, בין היתר, בתוצאה, בהתנהלות הצדדים, בכמות המסמכים שהוגשו והיקפם, כמו גם בהליכי הביניים שהתנהלו. התוצאה הנה כי התביעה התקבלה בחלקה הניכר. טענות ההגנה המרכזיות של הנתבע, לעניין חוסר הסמכות, ההפליה, הבטחת ראש העיר וחוסר תם הלב של התובעת, נדחו. הנתבע בעיקר, הרבה בבקשות שונות שהוגשו על ידו לבית המשפט, עד כי התיק כבר הפך עקב כך לעב כרס, בוודאי באופן יחסי להיקף הכספי של הסכסוך. הנתבע לא בחל בשום טענה ותקף את התביעה בצורה חזיתית, לרוחבה ולאורכה, בכל טענה אפשרית, לרבות בטענות פרוצדוראליות. בהתחשב בכך, אין מנוס מפסיקת הוצאות ריאליות כמצוות ההלכה (ראה בג"צ 891/05 תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ נ' הרשות המוסכמת למתן רשיונות יבוא-משרד התעשיה והמסחר, פורסם באתרים משפטיים, ). כבר ציינתי במקרים אחרים, כי קיימת עלות מינימאלית ריאלית סבירה לניהול תיק בבית המשפט השלום, גם אם סכום התביעה עומד על אלפי שקלים בודדים. נוכח האמור לעיל, ישלם הנתבע לתובעת גם את הוצאות המשפט ובנוסף, שכר טרחת עו"ד בסך של 5,000 ₪ + מע"מ. אלמלא ההיקף הכספי הנמוך של התביעה, על רקע שאר השיקולים, היה מקום לפסוק שכר טרחה גבוה אף יותר. כל הסכומים שפסקתי ישולמו תוך 30 יום מהמצאת הפסיקתא לנתבע. חובשכר לימודביטול קורס / החזר שכר לימודהשכלה גבוהה