קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעת לשון הרע בגין תלונות על הטרדה מינית: תביעה בעילה של הפרת חוק איסור לשון הרע, התשכ"הֿֿ1965 (להלן: ,,חוק איסור לשון הרע'' או ,,החוק''). ה ע ו ב ד ו ת ו ה מ ח ל ו ק ת א) התובע, אדם צעיר, נשוי ואב לשלושה, הוא בעליהם ומנהלם של כמה מרכולים, בין היתר אחד ברחוב קריניצי בעיר רמתֿֿגן (להלן: ,,המרכול''). ב) הנתבעת, רווקה בת 35, התקבלה בחודש ינואר 2008 לעבודה במרכול בתפקיד קופאית. מקץ שלושה חודשים לערך, ביום 07/04/08, עזבה בסערה את מקום העבודה ולא שבה אליו עוד. הצדדים חלוקים בכל הנוגע לנסיבות עזיבתה: הנתבעת, מחד גיסא, טוענת כי גמרה אומר לעזוב את המרכול בשל הטרדה מינית חוזרת ונשנית מצד התובע, ששיאה הגיע ביום עזיבתה, עת ליטף את ידה כאשר הגישה לו, לבקשתו, נייר דבק. התובע, מאידך גיסא, גורס שהחלטתה של הנתבעת גמלה בלבה על רקע סכסוך מתמשך עם הקופאית האחרת שעבדה במרכול. ג) כך או כך, במוקד המחלוקת דברים שאמרה הנתבעת לרעייתו של התובע (להלן: ,,תמי''), הרשומה כבעלת מניות וכדירקטורית בחברה המפעילה את המרכולים שבניהולו של התובע. לאחר סיום עבודתה במרכול, ומשלא נענה התובע לדרישתה לקבל את שכר עבודתה לחודש אפריל במלואו, אף-עלֿֿפי שעבדה רק שלושה ימים במהלך אותו חודש, שיגרה הנתבעת לתמי מסרון בזו הלשון: תמי זו ענבל, שעבדה בסופר רמת גן, יש כמה דברים שאת צריכה לדעת. במשך חודשיים שיקו [התובע - ש' א'] היה מטריד אותי בSMS וטלפונים ואני לא מתכוונת לעבור בשתיקה! (סעיף 15 לכתב התביעה) מאוחר יותר, בשיחת טלפון, שבה הנתבעת והעלתה באוזני תמי טענתה כי התובע נהג להטריד אותה - במשלוח מסרונים בשעות לילה מאוחרות, בשיחות טלפון בעלות אופי מיני ובכך שליווה אותה לביתה לאחר שעות העבודה (סעיף 12 לתצהיר עדותה הראשית של תמי). ד) ביום 15/05/08 הגישה הנתבעת במשטרה תלונה נגד התובע בעילה של הטרדה מינית. לאחר חקירה קצרה החליטה המשטרה לסגור את התיק, מן הטעם שנסיבות העניין אינן מצדיקות את המשך החקירה (הודעתה - נספח 1 לתצהיר התובע). הנתבעת הגישה ערר על החלטת המשטרה, וביום 27/05/09 הודיעה לבא-כוחה עורכתֿֿהדין דליה אברמוף מפרקליטות מחוז תלֿֿאביב כי הערר התקבל והתיק הוחזר למשטרה לצורך השלמת חקירה (מכתבה - נספח ב לתצהיר הנתבעת). ה) עיקר תביעתו של התובע מושתת על עוולת לשון הרע ומתמקד בדיבה שהוציאה עליו הנתבעת, לטענתו, באוזני אשתו ובפני עמיתיה במרכול, ובפרט במסרון ששלחה לתמי. עילות נוספות שהועלו בכתב התביעה הן רשלנות והפרת חובה חקוקה, הואיל ולשיטת התובע, במעשיה עברה הנתבעת עבֵרות פליליות כגון סחיטה באיומים וניסיון לקבל דבר במרמה. הטענה כי הנתבעת עוולה גם את עוולת הנגישֹה נדחתה בהחלטת כבוד השופט חגי ברנר מיום 16/07/09. ו) הנתבעת סומכת הגנתה על סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע, שכותרתו ,,הגנת אמת הפרסום'', וכן על סעיפים 15(8) ו-15(2) לחוק. ד י ו ן ו ה כ ר ע ה סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע קובע לאמור: לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול - (1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם; (2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; [...] משייחסה הנתבעת לתובע מעשים שהטרדה מינית גלומה בהם - השמיעה דברים שפרסומם עלול לבזותו ולהשפילו בעיני הבריות. שיגור המסרון ואמירת הדברים שאמרה לתמי בשיחת הטלפון בין השתיים הם פרסום, כהגדרת המונח בסעיף 2 לחוק. יש לקבוע אפוא כי תנאיה של עוולת הוצאת לשון הרע התקיימו במקרה דנא, אך יש גם לבחון אם הנתבעת חוסה בצלן של איזו מן ההגנות המוקנות בחוק. הנתבעת השכילה להוכיח כי היא זכאית ליהנות מהגנת אמת הפרסום, ואנמק: לית מאן דפליג כי התובע שלח לנתבעת את המסרונים המופיעים בתצלומי צג הטלפון שצורפו לתצהירה (נספח ג). די בעיון חטוף באלה כדי להגיע למסקנה שמדובר במעסיק המטריד את העובדת המועסקת בשירותו. אם לא די בכך שתוכן ההודעות רצוף רמיזות בעלות גוון מיני, גם בזמנים שבהם שלח את חלקן - שעות הלילה המאוחרות וימי סוף השבוע - כדי להעצים את ההטרדה. ביום 13/02/08 שלח התובע לנתבעת מסרון כהאי לישנא: היום זה יום האבה [כך במקור - ש' א'] ורציתי לומר לך שאת ממש חמודה, וביום 10/03/08: אז שאלתי לישלומך חמודה התובע לא מצא פסול בשימוש בכינוי החיבה ,,חמודה'', ובחקירתו הנגדית העיד כי הוא נוהג לכנות כך את עובדיו. הדברים אינם עולים בקנה אחד עם עדותו של עד התביעה יעקב כהן (להלן: ,,כהן''), מנהל המרכול, אשר מסר במשטרה שלא אחת העיר לתובע כי הוא מרוחק מעובדיו (המוצג ,נ/1', גיליון מס' 1, שורה 18). ביום 20/03/08, בשעה 2233, איחל התובע לנתבעת במסרון: ילדה,,, חג פורים שמח וכעבור שעה ומחצה שאל אותה: את ישנה הנתבעת העידה כי המסרונים שנשארו בידיה נשלחו בחודשים פברואר, מרס ואפריל 2008, הואיל והטלפון הקודם שבו השתמשה, אשר הכיל הודעות נוספות, נמחץ בחודש ינואר תחת גלגלי מכונית נוסעת. הודעה דומה, אשר נשלחה שבוע לפני המקרה, קיבלה לילה אחד. התובע הודיע לה שהוא נמצא סמוך לביתה והזמין אותה לצאת לרחוב. משענתה לו כי אינה לבושה אלא בפיג'מה כתב לה בחזרה: ,,זה בסדר, אני מקבל אותך בלי בגדים'' (עמ' 100 לפרוטוקול, שורות 10-13; כן ראו הודעתה במשטרה - נספח 2 לתצהיר התובע, גיליון מס' 1, שורות 15-17). עדות זו נתמכת בפלט השיחות היוצאות ממכשיר הטלפון של התובע לזה של הנתבעת (נספח ה לתצהירה). בתדפיס מתועדים עשרות מסרונים שנשלחו בשלהי חודש ינואר 2008, בין היתר בשעות לא-קונוונציונליות. כך, למשל, נשלחו שש הודעות בליל שבת, 26/01/08, למן השעה חצות וחצי ועד השעה 02:32:18, נוסף על שבע שיחות שלא נענו באותו פרק זמן ומסרון שנשלח בשעה 18:05:09. אותו דפוס שב והופיע בימים ה-ו, 07/02/10 ו-08/02/10: משעות אחרֿֿהצהריים של יום חמישי ועד השעה 23:10:20 שיגר התובע לנתבעת 17 מסרונים, שלאחריהם גם טלפן; אור ליום שישי, החל בשעה 03:08:10, הוסיף לשלוח הודעות אסֿֿאםֿֿאס - אף בשעות שלפני הזריחה - ומהשעה 07:02:43 ניסה גם להתקשר. המסרון האחרון נשלח מעט לפני השעה רבע לאחת בלילה. אמנם תוכן ההודעות אינו ידוע, שכן לא ניתן לחלצו מהמכשיר שנשבר, אולם אין שמץ של ספק בעיניי כי עדותה של הנתבעת בעניין הייתה אמת וכי המסרונים נשאו אופי מיני מטריד. בהקשר זה אוסיף כי עדת התביעה אירינה אלחזוב (להלן: ,,אלחזוב''), שעבדה לצד הנתבעת כקופאית הנוספת במרכול והוסיפה לעבוד בו גם במועד מסירת עדותה, העידה כי במשך כל שנות עבודתה לא קיבלה מהתובע אלא שיחה אחת בשעות לא-מקובלות, שנושאה היה האזעקה שהופעלה במקום (עמ' 18 לפרוטוקול). עלֿֿכן אין מקובל עליי הסברו של התובע כי התקשר אל הנתבעת בענייני עבודה. כמו-כן אני דוחה את גרסתו שלפיה מספר רב כלֿֿכך של מסרונים נשלח בסוף השבוע משום שביקש לבלות במועדון לילה שבו היו לנתבעת, לטענתו, קשרים אשר היו עשויים לסייע לו להיכנס כאורח. עצם שיגורן של ההודעות בימים ובשעות המצוינים לעיל, בצד תוכן המסרונים שנותרו בידי הנתבעת במכשיר הסלולרי החדש, מספיקים כדי לתמוך בגרסת הנתבעת על כך שהציק לה והטריד אותה מינית. התובע ניסה לטעון כי חלקן של השיחות ושל ההודעות באו כתשובה למסרונים ששלחה הנתבעת אליו. לכך יש להשיב, ראשית, כי התובע לא טרח לציין מה היה תוכן ההודעות ששיגרה לו, ושנית, וחשוב מכול: בבקשתו מיום 10/05/09 (בש"א 213855/09) עתר התובע לבית המשפט בבקשה שיצווה על חברת ,סלקום ישראל בע"מ' להפיק ולהמציא לתיק בית המשפט פלט של השיחות ושל המסרונים אשר יצאו ממכשיר הטלפון של הנתבעת בתקופה שתחילתה ביום 01/01/08 וסופה ביום 15/05/08. הנתבעת לא התנגדה, וביום 29/06/09 ניתן הצו המבוקש. אף-עלֿֿפי כן ביכר התובע להימנע מהצגת התדפיס לבית המשפט. בחקירתו הנגדית טען שניגש בעצמו לבקש את המסמך, אך לא נענה (עמ' 28-30 לפרוטוקול). עדות זו תמוהה משהו, הואיל והעתק הצו היה צריך להישלח עלֿֿידי פרקליטו לחברת התקשורת, אשר חזקה עליה כי הייתה ממלאת אחריו. התובע עמד על כך שראיה זו חזקה עד כדי כך שבכוחה להטות את הכף לבדה, וביקש גם מבא-כוחה של הנתבעת להמציא אותה. לבסוף אמר לו: אם תביא את תצהיר [צ"ל: ,,תדפיס'' - ש' א'] השיחות היוצאות שלה, תקבל תשובה על כל המשפט. (עמ' 40, שורה 21) וכשנשאל מדוע, השיב: תקבל תשובה לכל השאלות שלך: מי הטריד את מי, מי התקשר למי...[...] (שם, שורה 24) אלא שעד לשעת כתיבת שורות אלו אין בנמצא פלט שיחות כזה, ואין מנוס מן המסקנה כי הסיבה לכך היא שמסמך כזה דווקא לא יתמוך בגרסתו של התובע. זאת - לאור הכלל הידוע [...] שמעמידים בעלֿֿדין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאיֿֿהצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה. [...] (ע"א 548/78 פלונית נ' פלוני, פ"ד לה(1) 736, 760 [1980]) רושם זה נצבע בצבעים עזים יותר למקרא המוצג ,נ/3', תצהיר גילוי המסמכים המתוקן שעליו חתם התובע ביום 03/05/09. שם הצהיר התובע כי פנה ל,סלקום' כדי לקבל את פירוט השיחות הנכנסות למכשירו ויגיש אותו לכשיתקבל (סעיף 2ז), וגם כי ברשותו מסרונים ששלחה אליו הנתבעת, השמורים בטלפון הנייד שלו (סעיף 2ה). זה וגם אלה לא הוצגו לי במהלך המשפט - נדבך נוסף בתימוכין לעדות הנתבעת ולראיות שהציגה בכל הנוגע למסכת השיחות וההודעות הטרדניות שהייתה מנת חלקה. כאן המקום להעיר כי עַד שעלה על דוכן העדים לא טען התובע מעולם כי הנתבעת הייתה זו שהטרידה אותו. עדות זו יש לראות כעדות כבושה, שלא הוכחה, ואין לקבלה. עוד העיבו על אמינות עדותו של התובע סתירות בין עדויותיו במועדים שונים בעניין מהותי. כאשר נחקר במשטרה העיד כי הנתבעת עזבה את המרכול בעודו יושב אצל הקופה ומקליד חשבוניות (,נ/2', גיליון מס' 1, שורות 3-5). כן הכחיש כלה ונחרצה את טענת הנתבעת על כי ביקש ממנה למסור לו נייר דבק, וכאשר עשתה זאת ליטף את ידה (גיליון מס' 2, שורות 39-40). לעומת זאת, בתצהיר עדותו הראשית שינה התובע גרסתו והצהיר (סעיף 35ז) כי בעת שעזבה הנתבעת את המרכול הוא כלל לא שהה בתוכו, כי אם ישב בחוץ. בחקירתו הנגדית, כאשר נאמר לו שלפניו נשמעה עדות שלפיה באותו זמן ישב על ספסל ושוחח בטלפון, הוא אישר אותה (עמ' 32 לפרוטוקול, שורות 25-27). לאחר מכן עומת עם הגרסה שמסר במשטרה, ואז ניסה ליישב את הסתירה בטענה שבחלק מהזמן ישב על הספסל בחוץ ובחלקו האחר - ליד הקופה במרכול (עמ' 33, שורות 5-8). עדותו אינה מהימנה ואינה יכולה להתקבל, והיא מצטרפת לאלו של עדי תביעה נוספים שלא הקפידו באמירת האמת על קורות אותו היום. כך, גרסה נוספת נמצא בדבריו של כהן, אשר העיד כי הוא ישב ליד אחת משתי הקופות, שלא הייתה פעילה באותו זמן, כאשר עזבה הנתבעת את המקום (עמ' 9 לפרוטוקול, שורות 3-4) - אותה קופה שהתובע עבד בה, לדבריו במשטרה. התובע, אליבא דכהן, היה ישוב אז על הספסל שבחוץ (עמ' 10, שורות 14-15). ברם בהודעה שמסר במשטרה (המוצג ,נ/1') לא הזכיר העד כלל את מקום הימצאו של התובע בשעת האירוע. גם החלטת הנתבעת לעזוב את המרכול זוכה לנימוקים שונים בגרסאות התביעה: לפי התובע, ,,[...]נמאס לה שמנהל העבודה לא מדבר אליה יפה'', כפי שהשיבה לו כששאל אותה לפשר העזיבה (,נ/2', גיליון מס' 1, שורות 3-4); לפי כהן, מחלוקות שונות שנתגלעו בינה לבין אלחזוב (,נ/1', גיליון מס' 1, שורות 4-8; עמ' 9 לפרוטוקול, שורות 29-32). שוני תהומי נוסף נמצא בין דבריו של כהן בהזדמנויות השונות. בהודעתו במשטרה (,נ/1', גיליון מס' 1, שורות 4-8) סיפר כי הנתבעת התפטרה לאחר שהציבה לפניו אולטימטום על רקע היחסים בינה לבין אלחזוב, והוא הודיע לה כי היא יכולה לעזוב אם זה רצונה (ראו גם סעיף 8 לתצהירו). רק יומיים לאחר מכן, העיד, ניהלה שיחה עם עד התביעה בני אטיאס (להלן: ,,אטיאס''), שניהל את המרכול לצדו. ואולם בתצהירו (סעיף 8) ובחקירתו הנגדית (עמ' 9 לפרוטוקול) העיד שהוויכוח באשר ליחסי שתי העובדות שהיה העילה להתפטרות נוהל בינה לבין אטיאס ביום שעזבה. לאטיאס עצמו גרסה שונה: בין אלחזוב ובין הנתבעת פרץ ויכוח מר בזמן חילופי המשמרות, ובאותו זמן הוא עמד מולן, בקופה הראשית, וביקש מהן לא לריב (עמ' 62, שורה 24-עמ' 63, שורה 4). ואילו אלחזוב העידה שכלל לא עבדה ביום האירוע, ועל עזיבתה של הנתבעת שמעה מפי כהן כשזה ביקש ממנה להגיע בדחיפות (סעיף 9 לתצהירה). השומע את שלל גרסאות עדי התביעה על אודות היום שבו עזבה הנתבעת את המרכול בטריקת דלת מבין כי לא ניתן לתת בהן אמון, וכי הלכה למעשה הן מספקות חיזוק לגרסת הנתבעת. בהקשר זה לא למותר להזכיר את עדותה של עדת התביעה שרה (שרי) אסולין (להלן: ,,אסולין''). שכנתה זו של הנתבעת הובאה בניסיון לסייע לתובע באמצעות בניית מגדלים של סיפורי בדים על אופייה הנצלני ביחסיה עם גברים. יותר משלמדנו על אופייה של הנתבעת מעדותה של אסולין - אשר העידה כי את כל שסיפרה בעדותה שמעה מפי הנתבעת, אך מעולם לא האמינה לסיפוריה (עמ' 61 לפרוטוקול, שורות 23-25) - למדנו על אופייה של אסולין מעדות עדת ההגנה גילה בן-ארצי (להלן: ,,בןֿֿארצי''), שבביתה עבדה כמטפלת בבנותיה. בן-ארצי העידה כי אסולין גנבה מבתה כרטיס SIM ושוחחה בטלפון על חשבונה בעלות של 3,500 ₪, אשר קוזזו משכרה, כפי שהציעה בעצמה (עמ' 72, שורות 8-12). לאחר שניתנה לה הזדמנות נוספת היא נתפסה בגנבת המחאות ובשתיית אלכוהול ופוטרה (עמ' 72-73). עדותה של בן-ארצי אמינה עליי, ועדיף היה לתובע אילו נמנע מזימונה של אסולין לתמיכה בתביעתו. אינני רואה צורך להמשיך ולהצביע על חולשת עדויות התביעה ועל מהימנות עדויות ההגנה. אני קובעת כי הנתבעת אמרה אמת כאשר סיפרה לתמי שהתובע הטריד אותה הטרדה מינית במהלך חודשי עבודה במרכול. מיותר להגיד כי יש בדבר עניין לציבור, שהוא היסוד הנוסף הנדרש למבקש לזכות בהגנת אמת הפרסום, ומתוך כלל הציבור גם לאשת התובע, בעלת המניות בחברה המפעילה את המרכול, המשמשת בה גם דירקטורית. הגנה זו חלה על הנתבעת אפילו אמרה את הדברים באוזני מי מעובדי המרכול - ולא הוכח לפניי כי כך עשתה. משהוכחה הגנה זו שוב אין להידרש ליתר טענות ההגנה. את עילות התביעה האחרות שהעלה התובע בכתב תביעתו, רשלנות והפרת חובה חקוקה, לא שב ועורר בסיכום טענותיו, אלא-אםֿֿכן נבחר ליתן משקל לאמירות מתלהמות ומשוללות בסיס משפטי, המתארות את הנתבעת כ,,[...] גב' שיודעת לדרוש ומפזרת איומים'' (סעיף 5) ,,[...] אשר בתאוותה לסחוט ממנו כספים השתמשה בכלי הבזוי ביותר מקדמת דנא של עלילת דם ופגיעה בשמו הטוב'' (פרק המבוא). הנתבעת לא סחטה את התובע. היא דרשה ממנו את השכר אשר להשקפתה הגיע לה בעבור עבודתה, סוגיה שעליה מתנהל דיון בבית הדין לעבודה. היא גם הגישה למשטרה תלונה נגדו בשל ההטרדה המינית שנאלצה לסבול במהלך עבודתה אצלו. אשרֿֿעלֿֿכן התביעה נדחית. אשר להוצאות - טוב היה לתביעה שלא הוגשה משהוגשה. התובע הגדיל לעשות וגרר את הנתבעת להליך משפטי רחב-היקף ויקר, ולפיכך אני מחייבת אותו לשלם לנתבעות הוצאות משפט, וכן לשלם לה שכרֿֿטרחת עורכי-דין בסך 25,000 ₪, בתוספת מסֿֿערךֿֿמוסף, ריבית והפרשי הצמדה כחוק מהיום ועד למועד התשלום המלא בפועל. לשון הרע / הוצאת דיבההטרדההטרדה מינית