תביעת לשון הרע נגד המדינה בגלל התבטאויות שוטר

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעת לשון הרע נגד המדינה בגלל התבטאויות שוטר: מבוא 1. בפניי תביעה לתשלום פיצויים בסך של 158,192 ₪ שעילתה פרסום לשון הרע. 2. התובע הוא עו"ד במקצועו, ידוע ומוכר. על פי הנטען בכתב התביעה, ביום 24.2.2006, בשעה 23:15 או בסמוך לכך, צעק שוטר סיור במשטרת ישראל, רס"ר איציק יהודה (להלן: "יהודה"), בקולי קולות, בקרן הרחובות שטריקר- יהודה המכבי בתל אביב, את המשפט הבא: "עורך דין X הוא עורך דין ביריון והוא ביריון וצריך לחנך אותו." ובסמוך לאחר מכן את המשפט הבא: "אנחנו נחנך אותו. נדאג שהמערכת תחנך אותו. בשביל זה יש בית משפט שיחנך אותו". לטענת התובע, דברים אלה מהווים פרסום לשון הרע לגביו, שכן הם נשמעו היטב הן על ידי התובע, הן על ידי שכנו סן פרחי (להלן: "פרחי") והן על ידי שכנים נוספים ששהו בדירותיהם. מכאן התביעה. 3. יש לציין כי התביעה הוגשה באופן אישי נגד יהודה, אלא שהמדינה הגישה הודעה על קיומה של חסינות לפי ס' 7א(א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. בקשתו של התובע לקבוע כי לא מתקיימים תנאי החסינות, נדחתה ביום 8.1.2007 (בש"א 171502/06), ולפיכך נדחתה התביעה האישית נגד יהודה, והמדינה הפכה לנתבעת בתיק במקומו. 4. המדינה מכחישה את טענותיו של התובע. לטענתה, ביום 24.2.2006 התקבלה קריאה במוקד 100 של משטרת ישראל בעקבות השמעת איומים ברצח ברח' שטריקר בתל אביב. צוות סיור של משטרת ישראל בפיקודו של יהודה, שמנה שלושה שוטרים, הגיע לזירת הארוע. לאחר שהתובע עוכב לחקירה והוכנס לניידת, ביקש יהודה לגבות עדות מן המתלוננת, גב' רוני עמר (להלן: "רוני"). דא עקא, רוני חששה להגיש תלונה בנימוק שהתובע עלול להתנכל לה. יהודה ושוטר נוסף שעמד לצידו ניסו להרגיע אותה והסבירו לה כי מעשה בריונות אינו יכול לשמש כלי להפחדה וכי היא תקבל את ההגנה הדרושה מהמערכת. השיחה התנהלה בטון דיבור רגיל ולא בצעקות. מלבד השוטרים, המתלוננת, התובע והשכן פרחי, איש לא היה ברחוב ולא שמע את דברים. המדינה טוענת כי יהודה כלל לא אמר את הדברים שהתובע מייחס לו. עוד טוענת המדינה כי אם אכן נאמרו הדברים, הרי שעומדות לה הגנות שונות לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה- 1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע" או "החוק"). 5. השאלות הטעונות הכרעה הן השאלות הבאות: האם השוטר יהודה אכן אמר את הדברים שהתובע מייחס לו; אם אמר את הדברים, האם הם מהווים לשון הרע ביחס לתובע; האם עומדות למדינה הגנות לפי חוק איסור לשון הרע. האם השוטר יהודה אכן אמר את הדברים שהתובע מייחס לו? 6. סלע המחלוקת העיקרי בין הצדדים נעוץ בשאלה באילו מילים בדיוק השתמש השוטר יהודה עת ניסה לשכנע את רוני להגיש תלונה נגד התובע. 7. בענין זה העידו מטעם התובע הוא עצמו וכן השכן פרחי. מטעם הנתבעת העידו השוטר יהודה וכן שני השוטרים שהגיעו עימו בניידת הסיור למקום הארוע, הם השוטרת המתנדבת עדי שמאי והשוטר בשרות חובה דביר שלם. 8. התובע טוען בסיכומיו כי כל העדים, למעט השכן פרחי, הם עדים בעלי ענין, ולכן יש ליתן משקל מיוחד לעדותו של פרחי, שאינו חשוד באהדה לצד זה או אחר. מנגד, הנתבעת טוענת כי שלושת עדיה הם עדים אובייקטיביים, שכן הם אינם בעלי דין בתיק. אינני מקבל טענות אלה של הצדדים. אני סבור כי העדים כולם, בלא יוצא מהכלל, אינם עדים אובייקטיביים, הגם שדרגת המעורבות האישית שלהם משתנה מעד לעד. ברי כי התובע עצמו איננו אובייקטיבי, באשר הוא בעל דין. מאידך, גם יהודה איננו עד אובייקטיבי, שכן הגם שהמדינה נטלה על עצמה את האחריות למעשיו והוא חדל להיות בעל דין בתיק, התביעה הוגשה בגין מעשים המיוחסים לו ויש בה כדי להטיל דופי בהתנהלותו האישית. גם השוטרים הנוספים שהיו עימו בארוע, למרות שאינם בעלי ענין, אינם עדים אובייקטיביים לחלוטין. השוטרת עדי שמאי נישאה ליהודה לאחר אותו ארוע (בינתיים כבר התגרשה ממנו), ואילו השוטר דביר שלם היה כפוף ליהודה במועד הרלבנטי לתביעה, וגם אם בינתיים סיים את שרותו במשטרת ישראל, יש להניח כי לא ימהר להעיד נגד מפקדו לשעבר. גם העד פרחי איננו עד אובייקטיבי. לא מדובר בסתם שכן של התובע, אלא בשכן שהוא גם חבר קרוב מאוד של התובע, וגם קיים עימו בעבר קשר מקצועי (ע' 14 לפרוטוקול). התובע עצמו העיד כי נהג לבקר בביתו של פרחי פעמים רבות, שכן פרחי ומשפחתו "הם בעצם הבית שלי, אני לא נשוי, אין לי ילדים, זה הבית שלי." (ע' 74 לפרוטוקול). גם פרחי אישר בעדותו כי התובע נוהג לבקר בביתו באופן ספונטני (ע' 16 לפרוטוקול). על כן, יש לבחון בזהירות רבה את עדותם של כל הנוגעים בדבר, כדי לברר מה באמת נאמר באותו ארוע, ומה היה טון הדיבור. 9. בטרם נבחן את גרסאות הצדדים, ראוי להקדים תיאור קצר של הארועים שקדמו לאמירת הדברים על ידי השוטר יהודה. תיאור זה רבלנטי הן להבנת הרקע והנסיבות בהן נאמרו הדברים והן לצורך בחינת קיומן של הגנות לפי חוק איסור לשון הרע. 10. בין התובע לבין שכנתו, רוני, התגלע סכסוך שכנים. ביום 24.2.2006 בשעה 22:18 התקבלה קריאה במוקד 100 של משטרת ישראל, של אדם בשם גיל בר טל (להלן: "גיל"), חברה של רוני. החבר דיווח על אדם שאיים עליו ועל חברתו רוני, והודיע להם שבכוונתו להרוג אותם. ניידת סיור בפיקודו של יהודה הוזעקה לזירת הארוע ופגשה את גיל ברחוב בשעה 22:43. גיל סיפר ליהודה כי הסכסוך החל כאשר החנה את רכבו ברחוב ולמחרת גילה כי נגרם תקר לגלגל הרכב. נאמר לו על ידי אדם כלשהו כי התובע הוא שנוהג לגרום תקרים לרכבים של כל מי שמתעסק איתו. גיל הוסיף וטען באוזניו של יהודה, כי כאשר פנה אל התובע, איים עליו התובע שירצח אותו והמליץ לו לעזוב את המקום. לאחר מכן, כך טען גיל, עלה התובע לדירתה של רוני ואיים עליה ועל גיל "שיגמור אותם". האיום חזר על עצמו ביום שלמחרת ואז הוזעקה המשטרה. גיל אמר ליהודה כי התובע נמצא כעת בביתו של השכן פרחי (ראה דו"ח פעולה מוצג נ/2). בעקבות כך ניגש יהודה לביתו של פרחי, צילצל בפעמון וביקש ממנו לקרוא לתובע שייצא החוצה. התובע סרב לצאת החוצה, ואמר בתחילה לפרחי "שיחכו". לאחר מכן אמר לפרחי שהוא מבקש כי השוטר יכתוב על דף מדוע הוא מבקש ממנו לצאת החוצה (ראה גם עדותו של פרחי, בע' 19 לפרוטוקול). יצויין כי הן התובע והן פרחי אישרו בעדותם כי התובע סרב בתחילה לצאת מחוץ לדירה למרות שידע כי השוטרים ממתינים לו בחוץ, משום שלדעתו, אם איננו חשוד בעבירה מסוג פשע, אין הוא חייב להענות לבקשת המשטרה (ראה למשל את עדות התובע בע' 83- 89 לפרוטוקול). לאחר שיהודה המתין 10 דקות מחוץ לדלת דירתו של פרחי, הוא נכנס לדירה, פגש את התובע בתוכה ודרש ממנו להתלוות אליו החוצה, בנימוק שהוא מעוכב בחשד לאיומים, גרימת נזק, הטרדה והכשלת שוטר. או אז אמר לו התובע כי הוא, יהודה, "הסתבך" ושהוא "לא יודע עם מי הוא מתעסק" (ראה דו"ח פעולה מוצג נ/2). יהודה אמר לתובע שהוא חצוף והוא, יהודה, לא צריך להתחנן אליו במשך 10 דקות שייצא החוצה לדבר איתו ולבזבז כך את זמנו. לאחר הדברים האלה נכנס התובע סוף סוף לניידת המשטרה, כאשר לצידו ישבה השוטרת עדי שמאי. אז ניגש יהודה עם השוטר דביר שלם אל גיל ואל חברתו רוני, שעמדו במרחק של עשרה מטרים מן הניידת, כדי לגבות מהם עדות מפורטת בנוגע לתלונה. בעוד שגיל מסר את פרטיו ושיתף פעולה עם השוטרים, הרי שרוני נראתה מבוהלת וסרבה למסור את פרטיה האישיים, למרות שטענה כי התובע נכנס לדירתה ואיים עליה. לדבריה, כפי שנאמרו ליהודה, היא חששה שמה יבולע לה על ידי התובע. על רקע דברים אלה של רוני, אמר לה יהודה את הדברים השנויים במחלוקת בתיק זה. 11. התובע ושכנו פרחי העידו כי יהודה צעק בקולי קולות את המשפט הבא: "עורך דין X הוא עורך דין ביריון והוא ביריון וצריך לחנך אותו." ובסמוך לאחר מכן את המשפט הבא: "אנחנו נחנך אותו. נדאג שהמערכת תחנך אותו. בשביל זה יש בית משפט שיחנך אותו". מנגד, שלושת השוטרים מכחישים זאת, בדרגת נחרצות משתנה. יהודה ודביר שלם טוענים כי יהודה ניסה להרגיע את רוני והסביר לה כי מעשה בריונות אינו יכול לשמש כלי להפחדה וכי היא תקבל את ההגנה הדרושה מהמערכת. לדבריהם, השיחה התנהלה בטון דיבור רגיל ולא בצעקות. יחד עם זאת, ניכר היה לעין כי הכחשתו של דביר שלם את המשפטים המיוחסים ליהודה היא הכחשה רפה. לדבריו הוא "לא זוכר" שיהודה השתמש במילה "ביריון" (ע' 340 לפרוטוקול). השוטרת עדי שמאי טוענת שלא שמעה דבר מתוכן השיחה, שכן היא היתה בניידת המשטרה יחד עם התובע. ממילא אין היא יכולה לאשר או להפריך את אמירת הדברים על ידי יהודה. 12. במחלוקת עובדתית זו, באשר לעצם הדברים שנאמרו, אני מעדיף את עדותם של התובע ופרחי, על פני עדותם של יהודה ודביר שלם. החיזוק העיקרי לכך שהדברים אכן נאמרו על ידי יהודה, מצוי בכך שבזמן אמת, בעודו יושב בניידת ושומע את הדברים, חזר עליהם התובע באוזניה של השוטרת עדי שמאי ושאל אותה אם אף היא שמעה את הדברים. עדי שמאי, שאינה חשודה באהדה לתובע, אישרה כי כך אכן נהג התובע, הגם שהיא עצמה לא שמעה מה אמר יהודה (ע' 253- 255 לפרוטוקול). סביר להניח כי בזמן אמת, בסערת הארוע, חזר התובע באוזניה של השוטרת על דברים ששמע באותו רגע, ולא בדה מליבו את הדברים. זאת ועוד, יהודה עצמו אישר כי השתמש במונח "מעשה בריונות", והמרחק בין אמירה זו לבין האמירה היותר מפורשת, לפיה התובע הוא ביריון, איננו רב. כמו כן, העד דביר שלם הקפיד לומר כי איננו זוכר את אמירת הדברים, להבדיל מאמירה מפורשת כי לא היו דברים מעולם. לבסוף, אין כל הגיון להניח כי בסערת הרגע השתמש יהודה באמירה סטרילית, כללית ומנותקת מן ההקשר הקונקרטי, לפיה מעשה בריונות אינו יכול לשמש כלי להפחדה. 13. יחד עם זאת, בנוגע לטון בו נאמרו הדברים, אני סבור שקיימת הגזמה רבה מצידם של התובע ופרחי, קרי, אינני מאמין שהדברים שאמר יהודה לרוני אכן נצעקו בקולי קולות. התובע לא זימן לעדות שכנים שכביכול שמעו את הדברים כדי שיאמתו את הטענה כאילו שמעו את דבריו של יהודה מתוך דירותיהם. העובדה שהשכן פרחי שמע את הדברים, אינה מעידה כי הם אכן נצעקו בקולי קולות, שכן יהודה העיד שפרחי ניסה כל העת להתקרב אליו ואל רוני כדי לשמוע את שיחתם, ופרחי עצמו הודה כי היה מרוחק מהם מרחק של בין שלושה לשמונה מטרים בלבד (ע' 31 לפרוטוקול). גם העובדה שהתובע שמע את הדברים למרות שישב בניידת המשטרה שהיתה מרוחקת קמעא ממקום השיחה, אינה מעידה על כך שהדברים נאמרו בצעקה, שכן ברור כי אוזניו של התובע היו כרויות היטב לשמוע מה טוענת רוני לגביו, וצריך גם לזכור כי מדובר בשעת ערב מאוחרת, כאשר הרחוב ריק מאדם ומטבע הדברים ניתן לשמוע היטב דברים שבשעת היום לא ניתן לשמוע מחמת רעשי הלוואי הרגילים. זאת ועוד, הניידת ובתוכה התובע, עמדה במרחק של עשרה מטרים בלבד ממקום הארוע (ראה עדותו של התובע בע' 68 ו- 93 לפרוטוקול), כך שניתן היה מן הסתם לשמוע מתוכה את דבריו של יהודה גם בלא שירים את קולו באופן חריג. אין גם כל הגיון לייחס ליהודה צעקות בקולי קולות, שהרי מטרתו היתה לשכנע את רוני להתלונן נגד התובע, ולא להפחיד אותה, וצעקות רמות אינן הדרך הנאותה לשכנע אדם מפוחד. לכל אלה יש להוסיף את העובדה שבחקירתו במשטרה, זמן קצר לאחר הארוע, לא טען התובע כי יהודה צעק את הדברים, אלא רק כי אמר אותם לרוני (ראה מוצג נ/1, ע' 2 שורה 34). 14. סיכומו של דבר, אני קובע כי יהודה אכן אמר את הדברים שיוחסו לו על ידי התובע, אך מאידך, אינני מאמין כי הדברים נצעקו בקולי קולות. האם הדברים שנאמרו מהווים לשון הרע אודות התובע? 15. השאלה הבאה הטעונה הכרעה היא האם דבריו של יהודה מהווים לשון הרע אודות התובע. 16. ס' 1 לחוק קובע כי לשון הרע הוא, בין השאר, דבר שפרסומו עלול להשפיל אדם בעיני הבריות, או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצידם, או לפגוע במשלח ידו של אדם. המבחן לענין זה הוא מבחן אובייקטיבי, קרי, כיצד מפרש האדם הסביר את הדברים שנאמרו: "ההלכה היא, שאין חשיבות לשאלה מה הייתה כוונתו של המפרסם מחד גיסא, ואין חשיבות לשאלה כיצד הבין את הדברים בפועל מי שקרא את הדברים מאידך גיסא. המבחן הקובע הוא, מהי, לדעת השופט היושב בדין, המשמעות, שקורא סביר היה מייחס למלים." ע"א 740/86 יגאל תומרקין נ' אליקים העצני , בעמ' 337 (1989) - . "הגדרת "לשון הרע" הקבועה בחוק הינה הגדרה רחבה, הנבחנת בהתאם לסטנדרט אובייקטיבי של האדם הסביר ..." ע"א 89/04 ד"ר יולי נודלמן נ' נתן שרנסקי , בעמ' 13 - . 17. בענין זה יש מקום לטעמי להבחין בין המשפט הראשון שאמר יהודה, לבין המשפט השני. דומה כי לא תיתכן מחלוקת של ממש בנוגע לכך שאמירה לפיה אדם מסויים הוא ביריון, היא אכן אמירה המהווה לשון הרע לגביו, שכן היא עלולה לפגוע בו בעיני השומע הסביר. במיוחד נכונים הדברים כאשר מדובר באדם שהוא עורך דין במקצועו. לעומת זאת, אינני סבור כי האמירה "אנחנו נחנך אותו. נדאג שהמערכת תחנך אותו. בשביל זה יש בית משפט שיחנך אותו" עולה כדי לשון הרע. אכן, לא מדובר באמירה מחמיאה, אך אין די בכך כדי לקבוע כי היא חמורה בדרגה כזו עד אשר בכוחה להשפיל אדם בעיני הבריות. למעשה, זוהי אמירה בעלת אופי של איום ולא אמירה מבזה. 18. הגם שלא הוכח כי שכנים נוספים שמעו את הדברים שאמר יהודה, די בכך שהדברים נשמעו על ידי פרחי, דביר שלם, רוני וגיל, על מנת לבסס את יסוד הפרסום הנדרש על פי חוק איסור לשון הרע, שכן מדובר בפרסום שהגיע לאנשים נוספים זולת הנפגע (ראה ס' 2 לחוק). 19. סיכומו של דבר, המשפט הראשון שאמר יהודה לגבי התובע מהווה אכן פרסום לשון הרע. האם עומדות למדינה הגנות לפי חוק איסור לשון הרע? 20. המדינה טוענת לקיומן של מספר הגנות לפי חוק איסור לשון הרע. נבחן טענות אלה של המדינה. 21. יש לדחות את טענתה של המדינה לפיה עומדת לה הגנה לפי ס' 13(9) לחוק איסור לשון הרע. הגנה זו חלה על פרסום שהמפרסם היה חייב לעשות על פי דין. אינני רואה כיצד ניתן לומר במקרה דנן שהיתה מוטלת על יהודה חובה על פי דין לומר ברבים שהתובע הוא ביריון. לפיכך לא עומדת למדינה הגנת פרסום מותר לפי ס' 13(9) לחוק. 22. המדינה טוענת כי עומדת לה הגנת אמת בפרסום לפי ס' 14 לחוק איסור לשון הרע. הגנה זו חלה כאשר הדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום עניין ציבורי. נטל ההוכחה מוטל על הנתבע, קרי, המדינה היתה צריכה להוכיח כי התובע הוא אכן ביריון. אני סבור כי המדינה לא הרימה את נטל ההוכחה של טענה זו. כדי לבסס את הטענה כי התובע הוא אכן ביריון, צריכה היתה המדינה להעיד את גיל ואת רוני, על מנת שיאמתו את הטענה לפיה התובע ניקב את צמיגי מכוניתו של גיל ואיים עליו ועל רוני כי ירצח אותם. אם אכן היתה המדינה מוכיחה שהתובע נהג בדרך זו, אזיי היתה עומדת לה הגנת אמת בפרסום, שכן מי שמאיים על שכניו במעשה רצח ומנקב את צמיגי מכוניתם, ראוי בהחלט לכינוי ביריון. דא עקא, גיל ורוני לא זומנו להעיד ולכן לא הוכחה הטענה כי התובע הוא אכן ביריון. אין ספק שהתנהגותו של התובע כלפי השוטרים שבאו לשוחח עימו היתה בלתי ראויה, פרובוקטיבית ומתגרה, אך אין בה די על מנת שניתן יהיה לקבוע כי התובע הוא אכן ביריון. לפיכך לא עומדת למדינה הגנת אמת בפרסום לפי ס' 14 לחוק. 23. המדינה טוענת כי עומדת לה הגנת ס' 15(2) לחוק איסור לשון הרע, שחלה כאשר היחסים בין הנתבע לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום. יש לציין כי על מנת שהגנה זו תחול, נדרש שהפרסום ייעשה בתום לב. סבורני כי בנסיבות הענין שתוארו לעיל, עומדת למדינה הגנת ס' 15(2) לחוק, מן הטעמים שיפורטו להלן. 24. הגנת ס' 15(2) לחוק נועדה לחול גם לגבי פרסומים שאינם אמת, אם ישנו אינטרס חשוב שמצדיק את אמירתם. כפי שמציין המלומד א' שנהר בספרו דיני לשון הרע: " ... ישנם אינטרסים מסוימים, שבקידומם יש צורך חברתי אמיתי. גם צורך כזה עשוי להצדיק מתן הגנה לפרסומים כוזבים ומשמיצים, אם נעשו בתום לב וכדי להגשים את אותם אינטרסים." (ע' 279) על כן, אף אם אניח כי הפרסום לא היה פרסום אמת, אין בכך כדי לשלול מהמדינה את הגנת ס' 15(2) לחוק. נהפוך הוא: סעיף זה נועד לחול דווקא באותם מקרים שבהם לא היה מדובר בפרסום אמת. כפי שמסביר א' שנהר בספרו הנ"ל: "אם תוטל סנקציה בכל מקרה שבו הפרסום לא היה אמת, עלול מפרסם פוטנציאלי להרתע מעשיית פרסום, ובכך להפר את חובתו לעשות את הפרסום גם במקרים שבהם תוכנו של הפרסום אמיתי. לפיכך, האינטרס הציבורי מחייב שהפרסום יהיה מוגן גם אם לא היה אמת, ובלבד שנעשה ב"תום לב". (שם) מקובלים עליי בהקשר זה דבריו הבאים של א' שנהר: "לפיכך יש, לדעתנו, להכיר בקיומה של חובה לפרסם, במקרים שבהם האינטרס החברתי בכך שאדם ימסור לזולתו מידע מהסוג שבגינו הוגשה התביעה הינו חשוב כל כך, עד שיהיה זה מוצדק לפרסם את הדברים למרות לשון הרע שבהם, גם אם יתברר בדיעבד שתוכן הפרסום אינו אמת". (שם, בע' 283- 284). כפי שנפסק ברע"א 10520/03 איתמר בן גביר נ' אמנון דנקנר (2006) - : "המחוקק סבר, אפוא, כי פרסום דעה על אדם הנושא בתפקיד ציבורי ועל עניין ציבורי הוא בעל חשיבות כה רבה, עד כי אין הכרח שהפרסום יהיה דבר-אמת, ובלבד שייעשה בתום-לב." דברים אלה נאמרו אמנם בקשר לפרסום אודות אישי ציבור לפי ס' 15(4) לחוק, אך הגיונם חל לגבי כל מקרה של הבעת דעה בענין שקיים בו אינטרס ציבורי להגן על פרסום. ראה גם (ת"א) 62370/06 יעקב זילברשטיין נ' יצחק רוכברגר , בעמ' 7 - . 25. במקרה דנן, דבריו של יהודה נאמרו אגב נסיון לגיטימי מצידו לשכנע את רוני שלא לחשוש מפני הגשת תלונה נגד התובע בגין התנהגות בריונית שהיא וגיל ייחסו לתובע. אני סבור כי מוטלת על איש משטרה חובה מוסרית וחברתית לשכנע נפגע מעבירה להגיש תלונה נגד החשוד בביצוע העבירה, כאשר הוא מתרשם שהנפגע נרתע מהגשת תלונה בשל חששו מן החשוד. טעמו של דבר הוא שישנו אינטרס ציבורי מובהק לעודד נפגעים להגיש תלונה במשטרה כאשר קיים חשד לביצוע עבירה וכאשר הנפגע חושש להתלונן עקב פחדו מפני החשוד. 26. אני סבור גם כי דבריו של יהודה נאמרו בתום לב. נזכיר בהקשר זה כי יהודה עצמו חווה על בשרו, דקות ספורות קודם לכן, התנהגות מתגרה ופרובוקטיבית מצידו של התובע, שסרב לצאת מדירתו של פרחי למרות שידע שאנשי משטרה מבקשים לשוחח עימו מחוץ לדירה. בתחילה, אמר התובע לפרחי שהשוטרים "יחכו". לאחר מכן, התובע דרש שהשוטרים יעבירו אליו הסבר בכתב מדוע הם מבקשים לשוחח עימו. התובע עיכב את השוטרים מחוץ לדירה בלא כל הצדקה במשך עשר דקות ולא טרח לצאת אליהם עד אשר יהודה נכנס לדירה. לאחר מכן איים התובע על יהודה, אמר לו שהוא "הסתבך" ושהוא "לא יודע עם מי הוא מתעסק". התובע נהג בדרך לא ראויה כלפי אנשי משטרה שבסך הכל ביקשו למלא את תפקידם. ברור איפוא כי כאשר יהודה אמר לרוני שהתובע הוא ביריון שצריך לחנכו, הוא סבר באמת ובתמים כי התובע מתנהג כמו ביריון. אציין בהקשר זה כי לא נעלמה מעיני התנהגותו הלא ראוייה של התובע כלפי יהודה במהלך שמיעת הראיות בפניי, כאשר הבחין שיהודה, שהמתין לאחר תום עדותו מחוץ לדלת האולם, התבונן פנימה דרך חלון הזכוכית, לתוך האולם. התובע, תוך כדי חקירה של עד אחר, ניגש לדלת האולם ופתח אותה במהירות לרווחה לכיוון ראשו של יהודה, במטרה להדוף את יהודה לאחור (ראה ע' 255- 257 לפרוטוקול). 27. ס' 16(א) לחוק קובע כי אם הוכיח הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בס' 15 לחוק, ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב. כפי שנפסק בע"א 89/04 ד"ר יולי נודלמן נ' נתן שרנסקי , בעמ' 20 - : "יסוד הסבירות בפן החיובי והשלילי של חזקת תום הלב הוא מושג נורמטיבי-ערכי. הוא בנוי על איזון בין הערכים המתנגשים בתחום האיסור על לשון הרע. תנאי הסבירות לצורך חזקת תום הלב מאזן בין חופש הביטוי להגנה על כבוד האדם. יסוד הסבירות מחייב בחינת מידתה ואיכותה של הפגיעה על פי נסיבותיה והערכה נורמטיבית אם היא ראויה להגנה ... להתנהגות המפרסם טרם הפרסום, בעת הפרסום, ולאחריו, ישנה השלכה בבחינת סבירות הפרסום. טיב הפרסום ותוכנו משפיעים על מידת סבירותו ... מיתחם הסבירות הנורמטיבי, שבגדרו נעשה הפרסום, עשוי להצביע על תום לבו של מפרסם לשון הרע." במקרה דנן ברור שהפרסום לא חרג מתחום הסביר בשים לב לכלל נסיבות הענין שתוארו לעיל, ועל כן עומדת למדינה חזקת תום הלב. גם אם אניח לצורך הענין כי אגב נסיונות השכנוע דיבר יהודה בקול רם מן הרגיל, אין בכך כדי לשנות את מסקנתי בדבר תום ליבו, וברור כי הרמת הקול, אם היתה כזו, היתה חלק ממאמצי השכנוע שכוונו כלפי רוני. סיכומו של דבר, עומדת למדינה הגנת תום הלב לפי ס' 15(2) לחוק. 28. עוד טוענת המדינה כי עומדת לה הגנת ס' 15(5)(ב) לחוק, שחלה כאשר מדובר בפרסום שהוא הבעת דעה על התנהגות הנפגע כאדם שעניינו משמש נושא לחקירה, או על אופיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות. גם טענת הגנה זו דינה להתקבל. אין ספק שהדברים שאמר יהודה לרוני ולגיל היו הבעת דעה על התנהגותו של התובע כפי שרוני וגיל בעצמם תיארו באוזניו של יהודה. הרי יהודה שמע מפיהם של גיל ורוני אודות האיומים שאיים עליהם התובע. כבר ציינתי קודם כי מי שמאיים על שכניו ומנקב את צמיגי מכוניתם, ראוי לכינוי ביריון. ודוק: אינני קובע כי התובע אכן ביצע את המעשים המיוחסים לו על ידי רוני וגיל, שהרי הם לא העידו במשפט ולא אימתו את תלונתם, אך די בכך שהם סיפרו על כך ליהודה, על מנת שיהודה יוכל ליהנות מהגנת ס' 15(5)(ב) לחוק כאשר חיווה דעתו באוזניהם של גיל ורוני כי מדובר בהתנהגות של ביריון. גם הגנת ס' 15(5)(ב) לחוק טעונה תום לב מצידו של הנתבע, אך כפי שציינתי קודם, יהודה בהחלט עשה את הפרסום בתום לב. מכאן שעומדת למדינה הגנת תום הלב גם לפי ס' 15(5)(ב) לחוק. סיכום 29. לנוכח המסקנה כי עומדת למדינה הן הגנת תום הלב לפי ס' 15(2) לחוק והן הגנת תום הלב לפי ס' 15(5)(ב) לחוק, דין התביעה להדחות, בלא שיהיה צורך לדון בטענות הנוספות שמעלים הצדדים בסיכומיהם, שעניינן השאלה האם התובע נהנה משם טוב והאם המדינה היתה רשאית, בטרם הוכרעה שאלת החבות בתיק, להביא ראיות בדבר אופיו לפי ס' 22 לחוק, שנועדו להפחתת סכום הפיצויים. 30. סוף דבר, התביעה נדחית. התובע ישלם למדינה שכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪.שוטרלשון הרע / הוצאת דיבהתביעות נגד המדינהמשטרהZZ