תגמולים רטרואקטיביים לנכי צה''ל

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תגמולים רטרואקטיביים לנכי צה''ל: הערעור הנדון הוגש על החלטת קצין תגמולים מיום 12.02.08 אשר קבעה כי אין להחיל על המערער את סעיף 18(ו) לחוק הנכים (תגמולים ושיקום) תשי"ט -1959 (להלן: "החוק") הדן בקבלת תגמולים רטרואקטיביים. רקע המערער יליד 1942 שירת בשירות חובה מיום 06.11.1960 ועד ליום 25.05.1963, בתפקיד נהג זחל"מ ומשאית, ולאחר מכן שירת במילואים, בין היתר בשנת 1973. במלחמת יום הכיפורים סופח כנהג זחל ליחידת שריון בסיני. המערער שהה במוצב שהופגז במידה ניכרת והחיילים ששהו עמו במוצב נפגעו. הוא היה עד למראות קשים של הרוגים ופצועים (ראו למשל, במכתב העובדת הסוציאלית, אסתר ברנד, מיום 14.3.78 המתארת פגז שנפל לעיניו על חבריו במוצב, מסמך 44 לת"ר), למראות של מטוסים נופלים, והיה באיום מתמיד על חייו. מאותה המלחמה, החל לחוש תחושות חרדה קשות, הפרעות בשינה, שינוי בהתנהגות, התקפי חרדה קשים וליקוי בתפקוד התעסוקתי, הבינאישי והחברתי (ראו חוות דעתו של פרופסור קוטלר, מטעם המשיב, מיום 4.9.08). תסמינים אלה הוגדרו כתסמונת בתר חבלתית (P.T.S.D) בעקבות חוויותיו במלחמת יום הכיפורים, תסמונת אשר החלה תוך כדי המלחמה ונמשכת ללא הפוגה עד היום. קצין התגמולים הכיר בו כנכה צה"ל רק בינואר 2000 (כ- 27 שנה לאחר המלחמה) כאשר אחוזי הנכות שנקבעו לו על ידי הועדה הרפואית העליונה, לאחר שקצין התגמולים הכיר בו כנכה צה"ל, הם 50%. המערער הגיש בקשה מוקדמת יותר להכרה כנכה. עוד ביום 26.12.1977 הגיש המערער, תביעה למשיב להכיר בו כנכה על פי החוק בגין מצבו הנפשי בשל שירותו במלחמת יום הכיפורים. אנו מקבלים את גרסת המערער כי התביעה הראשונה הוגשה בסיוע ובתמיכה של הפסיכיאטרית שלו דאז, ד"ר רונת, כפי שקובע גם פרופסור קוטלר בחוות דעתו וכפי שעולה מן המסמכים שיפורטו להלן. תביעתו של המערער דאז נדחתה בהחלטת המשיב מיום 20.02.1978 וזאת בהסתמך על סעיף 32 לחוק, בנוסחו דאז, לפיו הזכות להגשת תביעה מתיישנת בתום שנתיים מיום שחרורו של הנכה משירותו הצבאי שבזמנו אירע המקרה שגרם לנכות. המערער הגיש ערעור על ההחלטה (ע"נ 153/78) והערעור נדחה. ביום 12.02.1999 פנה שוב המערער למשיב, הפעם ביוזמת בנו של המערער, להכיר בו כנכה על פי החוק. המשיב בהחלטתו מיום 30.01.00 החליט כי המערער סובל מתסמונת פוסט טראומתית אשר החלה תוך ועקב השירות הצבאי, כאשר נכותו נקבעה ל- 30%, ונקבע כי ההכרה תחל שנה רטרואקטיבית ליום הגשת התביעה, דהיינו מיום 12.02.1998. המערער הגיש ערעור על אחוזי הנכות שנקבעו לו, וועדה רפואית עליונה קבעה לו 50% נכות. לאחר ההכרה במערער פנתה באת כוחו למשיב בתביעה לקבלת תגמולים באופן רטרואקטיבי החל מתום מלחמת יום הכיפורים בשנת 1973. המשיב בהחלטתו מיום 11.08.05 דחה את בקשת המערער מהנימוק כי הדיון בתביעתו של המערער נעשה בהתאם לסעיף 35(ב) לחוק ולא במסגרת תביעה חדשה על כן אין מקום לדון בסעיף 18(ו) לחוק העוסק בתשלום תגמולים באופן רטרואקטיבי. על החלטה זו הוגש ערעור לוועדה (ו"ע 734/05) אשר קיבלה את הערעור וקבעה בהחלטתה מיום 30.01.07 כי קצין התגמולים יבחן במסגרת תביעתו של המערער לתגמולים רטרואקטיביים את מצבו הנפשי של המערער לפי סעיף 18(ו) לחוק, אף כי ההכרה בו נעשתה במסגרת סעיף 35 לחוק. המשיב בהחלטתו מיום 12.02.08, היא ההחלטה נשוא ערעור זה, התבסס על חוות דעתו של פרופסור קוטלר מיום 30.12.07 ודחה את תביעתו של המערער לקבלת תגמולים רטרואקטיביים בהתאם לחוק. טענות המערער לטענת המערער מאז מלחמת יום הכיפורים בעקבותיה לקה בפוסט טראומה, נפגע תפקודו באופן חמור והוא אינו מצליח לדאוג לענייניו. לטענתו משנת 1973 הוא מטופל על ידי המרכז הקהילתי לבריאות הנפש ברמת חן ועל ידי גורמים רפואיים שונים, וכי במהלך השנים מאז המלחמה לא תפקד בעבודתו שקע בחובות כבדים נתגלעו סכסוכים קשים בחיי הנישואין שלו הוא התקשה לתפקד כאב לילדיו. לטענת המערער המשיב ידע במשך שנים רבות על מצבו של המערער ועל חוסר יכולתו לטפל בענייניו אך בחר להתעלם מפניותיהם של צדדים שלישיים ומבקשות שהופנו אליו על ידי גורמים שונים בעניינו של המערער ורק כאשר בגר בנו של המערער ופנה למשיב הוכר המערער כנכה צה"ל (מסמכים 64, 59, 43 בתיק הרפואי). לטענת המערער גם אם יש לפרש את סעיף 18(ו) באופן דווקני, שהרי שהסעיף אינו מגדיר מה היא מחלת נפש ואינו מגדיר את המסוגלות להגיש תביעה על פי המבחן של ניתוק מהמציאות, כפי שכותב פרופסור קוטלר בחוות דעתו. לטענת המערער מגמת הפסיקה היא להנמכת הרף הנדרש לתשלום תגמולים רטרואקטיביים. לעניין זה הפנה המערער להחלטתו של בית המשפט העליון בעניין רע"א 10686/05 קצין התגמולים נ' יוסף מור (לא פורסם , מיום 14.03.06), ולע"נ 588/99 עבודי נ' קצין תגמולים. לטענת המערער הגשת התביעה למשיב בשנת 1977 לא נעשתה מיוזמתו אלא ביוזמת הפסיכיאטרית שטיפלה בו ד"ר רונת, וכן לאחר מכן רופאים נוספים ניסו לסייע לו ופנו לקצין תגמולים, אשר לא טרח לטפל בפניותיהם. לטענת המערער גם אם עבד במשך השנים, הרי שהסתייע רבות בבנו וכי אופן התנהלות העסק מעידה על כך כי המערער לא ידע להתנהל וכי כשל בניהול ספרים ובדיווחים על הכנסותיו. לטענת המערער המסמכים אשר הוגשו על ידי המשיב מאששים את טענתו בדבר חוסר תפקוד, וכי המערער עשה מאמץ עילאי לפרנס את משפחתו, אך לא היה מסוגל לנהל את עסקו כיאות לא סיים עבודות ולא גבה כספי חוב מלקוחות, וכי רווחיו היו נמוכים ביותר דבר שגרם לצבירת חובות. המערער הגיש חוות דעת מטעמו של ד"ר נחום כץ מיום 20.03.08, תצהיר מטעמו ותצהיר של בנו מר ח.מ . ד"ר כץ בחוות דעתו כותב כך: "מדובר בגבר בן 66, אשר עד לאוקטובר 1973, היה אדם בריא גופנית ונפשית, תיפקד באופן מלא וטוב לשביעות רצונו ומשפחתו. הקים משפחה, עבד והתפרנס בכבוד. במהלך מלחמת יום הכיפורים היה מעורב בלחימה. נחשף לזוועות המלחמה, ראה סביבו חיילים שנפצעו ונהרגו, היה באיום מתמיד על חייו. כבר במהלך המלחמה פיתח סימפטומים של תגובת קרב שהתבטאו בעיקר בתגובה חרדתית. כך גם לדעתם של אנשי המקצוע שבדקו אותו באותה תקופה. לכן שוחרר משירות צבאי. לאחר המלחמה פיתח סימפטומים מובהקים של תסמונת בתר חבלתית שהתבטאו ומתבטאים עד היום במחשבות חודרניות, הפרעות קשות בשינה, סיוטים, מצב רוח ירוד, חרדות חוזרות, התנהגות המנעותית, אי שקט מתמיד, הפרעות בריכוז, במצבו זה חלה ירידה ניכרת בתפקודו בכל המישורים. הפסיכיאטרים שבדקו אותו לאורך השנים קבעו בצורה נחרצת שהינו סובל מהפרעה בתר חבלתית קשה, שהחלה במהלך המלחמה ויש לה השלכות תפקודיות קשות במישורים התעסוקתיים, חברתיים ובינאישיים. ההשלכות התפקודיות הקשות התבטאו ביכולתו לעבוד, להתמודד עם מחויבויות ולקוחות גם כשזה היה קשור בצורך לדאוג לענייניו כמו גביית שכר בעבור עבודתו. כך גם ביכולתו להתמודד עם המטלות כבעל וכהורה. קשיים אלה מנעו ממנו לפנות למשרד הבטחון בתביעה שיכירו בנכותו. תחילה לא הבין שהוא סובל מבעייה נפשית, לא הבין שהיא קשורה לפעילותו הצבאית בזמן המלחמה. כאשר הבין זאת חש בושה ולכן נמנע מלהגיש תביעה. את התביעה הראשונה הגיש ביוזמתה של הפסיכיאטרית שטיפלה בו. כאשר תביעתו נדחתה בטענה של התיישנות, היה במצב של התדרדרות תפקודית קשה בכל המישורים, מוצף חרדה ודיכאון, לכן לא יכול היה לגייס את הכוחות הנפשיים שנדרשו לצורך העימות המתבקש. הוא חש חסר כוחות, חסר בטחון ומושפל, כך שרק לאחר שבנו, בכורו, גדל והיה מסוגל ליזום בעצמו את הפניה בשם אביו, רק אז הם פנו שוב בתביעה למשרד הבטחון שבמהלכה הוכרה נכותו בשיעור של 50%." טענות המשיב לטענת המשיב, המערער לא הוכיח כי בנסיבות העניין התקיימו התנאים לחריג שבסעיף 18(ו) לחוק, וכי לאורך כל השנים וכפי שעולה מדברי המערער ומהחומר המצוי בתיק וכן מהחומר אשר הוגש לוועדה, המערער תפקד ודאג לענייניו, הקים משפחה היה בעל עסק עצמאי בתחום התריסים ואף הגיש תביעה לקצין תגמולים בשנת 1977 וכן ערער על החלטה זו. לטענת המשיב לא זו בלבד שהמערער לא אושפז בבית חולים לחולי נפש, היו גם תקופות ארוכות כולל תקופה של 14 שנים בהן כלל לא פנה לטיפול, וכן כי אין מסמכים מזמן אמת המעידים על היעדר מסוגלות לפנות למשיב. בנוסף, טוען המשיב, כי מהראיות שהונחו בפני הוועדה עולה כי המערער ידע לדאוג לענייניו. המערער הגיש תביעה בשנת 1977 לקצין תגמולים ואחר כך הגיש על החלטת הדחייה ערעור לבית המשפט, המערער ניהל עסק עצמאי במשך 23 שנים (במסגרתו שילם לספקים שונים, קנה חומרים והכין את המוצר, הציע הצעות מחיר וניהל משא ומתן עם ספקים ולקוחות, הכין את המוצר והרכיב אותו בבית הלקוח, ניהל ספרי קבלות וחשבונות, גבה כספים, שילם חשבונות ושכירות וכן היה בעל רישיון נהגיה ובעליו של רכב ועוד), וכן הגיש מסמכים לרשויות המס ולמוסד לביטוח לאומי. לטענת המשיב המערער פנה לרופאה המטפלת שלו, ד"ר רונת, לצורך קבלת אישורים רפואיים לצורכי מס הכנסה, וכן ציין בפני גורמים אלו כי הוא נפגע במלחמת יום הכיפורים וכי הוא סובל בשל כך וביקש את התחשבותם. לטענת המשיב מכל המסמכים הללו שהונחו בפני הוועדה עולה כי המערער ידע להתנהל היטב ועשה שימוש בתיעוד לגבי מצבו הנפשי לצורך קבלת הטבות שונות מהרשויות. לטענת המשיב אין מצבו של המערער כיום מעיד על מצבו ויכולותיו בעבר, וכי אין מסמך מהשנים הקרובות לתום המלחמה המתעד מצב נפשי קשה וכי כל המסמכים המתארים מצב נפשי קשה הם משנת 1999 ואילך. לטענת המשיב על מנת להיכנס לחריגים הקבועים בסעיף 18(ו) לחוק על המערער לעמוד בשני תנאים. הראשון שהתביעה לתגמולים לא הוגשה מחמת מחלת נפש או ליקוי, משמע כי קיים קשר סיבתי בין מחלת הנפש ובין אי הגשת התביעה וכי התנאי השני הוא כי קצין התגמולים רשאי על פי שיקול דעתו להורות על תשלום מוקדם יותר, וכי הפסיקה קבעה כי כאשר המצב הנפשי קשה עד כדי הצורך במינוי אפוטרופוס, אך הוא לא מונה למרות הצורך בו. לטענת המשיב יש לפרש את סעיף 18(ו) על דרך הצמצום וזאת בשים לב כי לשון החוק ברורה, וכי אף תכלית החוק תומכת בפרשנות על דרך הצמצום שכן המחוקק נתן דעתו לאפשרות של החמרה וגילויים מאוחרים ולכן קבע משטר של תיק פתוח המאפשר בדיקות תקופתיות כולל עדכון נכות וזאת בכפוף לאיזון של יום הגשת התביעה כיום הקובע לתשלום גמלאות. עוד טוען המשיב כי יש לפרש החוק בצמצום הן בשל חריגות ההטבה והן בשל קושי יישומי בבדיקת מצב הדברים ומצבו הנפשי של נכה בשנים עברו (שנת 1973) וזאת לאחר חלוף זמן כה רב. לטענת המשיב לא הוצג לוועדה כל תיעוד רפואי אובייקטיבי ממנו ניתן להסיק על העדר כשירות המערער להגיש תביעה ואין בכך כי המערער הוכר כסובל מפוסט טראומה כדי הכרזה עליו כחולה נפש ופסול דין. למערער לא מונה אפוטרופוס וגם לא הוגשה חוות דעת רפואית לפיה הוא זקוק לאפוטרופוס והוא לא הוכרז כפסול דין, ועל כן חזקה כי יכול היה לנהל ענייניו כראוי והיה בעל כשירות לבצע פעולות משפטיות. לטענת המשיב ד"ר כץ לא התייחס בחוות דעתו לשאלת מסוגלותו של המערער להגיש תביעה, בניגוד לפרופסור קוטלר שהתייחס לנושא זה, ואף מנימוק זה ובהעדר חוות דעת בעניין יש לדחות הערעור. עוד טען המשיב כי יש להתעלם מחוות דעתו של ד"ר כץ אשר אינה נשענת על מלוא התשתית הראייתית בתיק והסתמכה ברובה על דבריו של המערער וללא כל אסמכתה. המשיב הגיש חוות דעתו מטעמו של פרופסור קוטלר מיום 30.12.07 וחוות דעת מגיבה מיום 04.09.08. בחוות דעתו מיום 30.12.07 מציין פרופסור קוטלר את הדברים הבאים : ".....הנבדק מתקשה להתייחס לסוגיה מדוע לא הגיש את התביעה במועדה והתרשמתי שקרוב לוודאי לא הבין את חומרת פגיעתו, וכנפגעים נפשיים רבים אחרים, לא היתה לו מודעות לעובדה שהמצב הנפשי הרעוע שלאחר המלחמה נבע מהפרעה נפשית (בנו שנלווה אליו מציין שלמיטב הבנתו הרי המצב של אביו לאחר המלחמה לא היה ברור לבני המשפחה וסבור שאביו היה ביישן ולא ידע לעמוד על זכויותיו). בהמשך הבירור שערכתי עם האב עולה שבשנת 1975 הפנה אותו רופא המשפחה לטיפול ברמת חן וקיבל שם טיפול אינטנסיבי במשך למעלה משנה. באשר לתביעה שהוגשה בשנת 1977 הרי שהנבדק מציין שהרופאה המטפלת ברמת חן (ד"ר רונת) המליצה לו לפנות לאגף השיקום ואכן עשה בהמלצתה. לשאלתי מי סייע לו בכתיבת הערעור באותו תקופה הוא מתקשה להשיב ("מישהו עזר לי, לא זכור") הוא מוסיף שלמיטב ידיעתו וזכרונו לא הסתייע בעורך דין. גם בסקירת כל התיעוד הרפואי הרלוונטי למצבו לא התרשמתי שהיה במצב נפשי כזה שהצריך מינוי אפוטרופוס לטיפול בענייניו (לא לענייני רכוש ולא לענייני גוף) ונראה שסוגית האפוטרופוס לא הייתה רלוונטית לאורך השנים, וגם כיום, למרות שברור שסובל מהפרעה בתר חבלתית קשה עם השלכות תפקודיות קשות במישורים תעסוקתיים, חברתיים ובינאישיים. המלצות - אין כל ראיה שבשנים הקריטיות, דהיינו לאחר מלחמת יום הכיפורים, היה מצבו הנפשי כזה שהצריך מינוי אפוטרופוס. ייתכן ולא היה מודע במועד לזכויותיו או לחילופין לא הבין שהפרעתו נובעת מאירועי הלחימה, או שהיה ביישן שאינו יודע לעמדו על זכויותיו (כגרסת בנו). הנבדק הגיש תביעה ב- 1977 ואף ערער על הדחיה של תביעתו" (ההדגשה במקור, הוועדה). בחוות דעתו המגיבה התייחס פרופסור קוטלר לחוות דעתו של מומחה המערער ד"ר מנחם כץ וכך הוא מציין : "..... ניתן להתרשם שאכן הנבדק סבל המפרעה פוסט טראומתית קשה בעקבות אירועי לוחמה במלחמת יום הכיפורים, אך לא סבל ממצב פסיכוטי, לא איבד את הקשר עם המציאות, ולא היתה כל התוויה והצדקה למינוי אפוטרופוס, או לטעון לחילופין שלא היה בעל כשרות נפשית להגשת תביעה. בחוות דעתו של עמית ד"ר כץ הוא אינו נקרא לסוגיה הספציפית ולרף הנדרש שנקבע בסעיף הרלוונטי בחוק. קביעתו שלא היה מסוגל בכוחות עצמו להמשיך ולנהל את המאבק להכרה בנכותו אינה עומדת בקביעה עם החוק, כשלדאבוני התקנות קובעות רף גבוה ומובהק של חוסר כשרות נפשי מוחלט המצדיק מינוי אפוטרופוס, ולא כך במקרה הסגולי שלפנינו. עד כה התייחסתי להיבט של מצבו של הנבדק בהתייחס לתקנות הרלוונטיות לאיחור בהגשת התביעה, עם זאת לית מאן דפליג שהנבדק סובל מהפרעה פוסט טראומתית קשה מאז מלחמת יום הכיפורים ובעקבות אירועים שחלו במהלכה, סובל ממצוקה מתמדת זה למעלה משלושה עשורים, ושילם מחיר נפשי ותפקודי כבד, כמו גם בני משפחתו". בסיכומיו התייחס המשיב לשאלת מהימנות עדותו של המערער וכן הימנעותו מהבאת ראיות נוספות לתמיכה בטענה כי לא היה מסוגל להגיש תביעתו, כנימוקים נוספים לדחיית הערעור. דיון והכרעה המחלוקת בין הצדדים לערעור היא בשאלת מסוגלותו הנפשית של המערער לטפל בענייניו ולהגיש תביעה ממועד שחרורו ועד להגשת תביעתו למשיב, ובשאלה האם יש מקום להחיל על המערער את סעיף 18 (ו) לחוק העוסק בתשלום תגמולים רטרואקטיבית. הסעיפים הרלונטיים לדיון בענייננו הם סעיפים 18(א) ו- 18(ו) לחוק הנכים. סעיף 18(א) קובע את הכלל לעניין תשלום תגמולים לנכה כדלקמן : "תגמולים המגיעים לנכה ישולמו מיום שחרורו של הנכה משירותו הצבאי, שבזמנו אירע המקרה שגרם לנכותו - אם הגיש תביעה לתשלומים אלה תוך שנה אחת מיום שחרורו; בכל מקרה אחר - מיום הגשת התביעה, זולת אם קבעה לכך הועדה הרפואית תאריך מאוחר יותר". סעיף 18(ו) לחוק מהווה חריג לכלל בעניין תשלום תגמולים וכך הוא קובע : "לנכה שמחמת מחלת נפש או ליקוי בשכלו לא הגיש תביעה לתגמולים אלא בעבור הזמן הקבוע בסעיף קטן (א) ולאחר שנתמנה לו אפוטרופוס - ישולמו התגמולים החל מיום שחרורו של הנכה משירותו הצבאי אם הגיש האפוטרופוס את התביעה תוך שנה מיום שנתמנה; בכל מקרה אחר ישולמו התגמולים מיום שהגיש האפוטרופוס את התביעה, אולם רשאי קצין התגמולים להורות שהתגמולים ישולמו ממועד מוקדם יותר ובלבד שלא יקדם למועד השחרור".   השאלה העומדת להכרעה במקרה הנדון היא האם מתקיימות במקרה הנדון נסיבות המאפשרות להקדים את מועד ההכרה בנכות על יסוד סעיף 18(ו) לחוק. לצורך בדיקת שאלה זו על המערער מוטלת החובה להוכיח כי סבל ממחלת נפש במועד הרלוונטי וכי בשל המחלה נבצר ממנו להגיש התביעה לקצין התגמולים. אין מחלוקת בין הצדדים כי המערער סבל וסובל מתסמונת בתר חבלתית החל ממלחמת יום כיפור ועד היום ללא הפוגה וברמה קשה שהשפיעה על תפקודו. כדברי פרופסור קוטלר, המומחה מטעם המשיב : "לית מאן דפליג שהנבדק סובל מהפרעה פוסט טראומתית קשה מאז מלחמת יום הכיפורים ובעקבות אירועים שחלו במהלכה, סובל ממצוקה מתמדת זה למעלה משלושה עשורים, ושילם מחיר נפשי ותפקודי כבד, כמו גם בני משפחתו". פרופסור קוטלר בדק את התנהלות המערער במשך השנים על פי המבחן של חוסר כשירות נפשית מוחלט מהסוג המצדיק מינוי אפוטרופסות (מצב פסיכוטי ואיבוד קשר עם המציאות), מכיוון שזה המבחן שנאמר לו שנדרש בדין, על מנת לקבוע כי המערער זכאי לתגמולים רטרואקטיביים. אך לא זה המבחן שקבע בית המשפט העליון. הסעיף פורש זה מכבר ונקבע רף נמוך מכך. לעניין זה אציין כי כבר בשנת 1978 קבע בית המשפט העליון בע"א 255/78 קרול כהן נגד קצין התגמולים, פ"מ לב(3) 601 כי קצין התגמולים חייב להשתמש בשיקול דעתו שניתן לו בסיפא לסעיף 18(ו) (אז סעיף 18(ד)) להקדים את מועד התשלומים כאשר מדובר בחולה נפש שלא נתמנה לו אפוטרופוס. בהמשך בית המשפט העליון בפסק הדין בעניין רע"א 7588/01 פלוני נ' קצין תגמולים, פ"ד נ"ז (1) 45 , קבע כי המבחן לצורך מינוי אפוטרופוס לפי חוק הכשרות שונה מזה שחל לצורך סעיף 11 לחוק ההתיישנות, לנוכח השיקולים השונים העומדים בבסיס הסדרים חוקיים אלה, וכי לא בכל מקרה קיים הכרח כי בפועל ימונה אפוטרופוס ודי בקיומן של ראיות כי מדובר בנכה שמחמת מחלת נפש ממנה הוא סובל נבצר ממנו להגיש התביעה להכרה בנכותו. ראו לעניין זה גם את פסק דינו של בית המשפט העליון שניתן לאחרונה ברע"א 3266/07 פלוני נ' הראל חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, מיום 30.07.09) שם התייחסה כבוד השופטת ארבל לעניין ההבדל בין פרשנות המונח "לא היה מסוגל לדאוג לענייניו" בסעיף 11 לחוק ההתיישנות לבין הגדרתו ופרשנותו חוק הכשרות וכך היא מציינת : "התנאי הראשון בסעיף 11 לחוק ההתיישנות דורש כי התובע לא היה מסוגל לדאוג לענייניו וכי ישנו קשר סיבתי בין דרישה זו לבין הליקוי הנפשי. הסעיף מציין כי הליקוי יכול להיות זמני או קבוע. הסעיף אינו מפרט האם נדרש כי התובע לא היה מסוגל לדאוג לכל ענייניו או רק למקצתם, אך מתכלית ההוראה וממיקומה בחוק ההתיישנות ברי כי למצער צריך להוכיח כי התובע לא היה מסוגל להחליט באשר לביצוע פעולות משפטיות כגון הגשת תביעה או ייפוי כוחו של עורך דין לצורך כך (השוו לסעיפים 8 ו-33(א)(4) לחוק הכשרות; כן ראו יצחק אנגלרד חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962, ס' 1-13 בעמ' 148 (פירוש לחוקי החוזים מיסודו של ג' טדסקי, מהדורה שניה, 1995) (להלן: אנגלרד)). עם זאת, שומה לטעמי לערוך הבחנה בין פרשנות המונח "לא היה מסוגל לדאוג לענייניו" כפי שהוא מופיע בחוק ההתיישנות לבין פרשנות המונח כפי שהוא מופיע בחוק הכשרות, וזאת בשל תכליתם השונה של החוקים. בעוד שהפרק השלישי בחוק ההתיישנות בא להגן על תובע שאינו מסוגל לממש את זכויותיו, חוק הכשרות, הגם שאף הוא בא להגשים תכלית זו, יש בו תכלית נוספת שעניינה הגנה על כבוד האדם וחירותו והימנעות מכפיה ופטרנליזם המנוגדים לעקרונות אלו (אנגרלד, בעמ' 14-15; ע"א 1233/94 כהן נ' היועץ המשפטי לממשלה (, 17.12.95)). מכאן כי בעוד שבית המשפט יפרש באופן זהיר את חוסר יכולתו של אדם לדאוג לענייניו לצורך הכרזה של פסול דין או מינוי אפוטרופוס לפי חוק הכשרות, הרי שפירוש אותו מונח לפי סעיף 11 לחוק ההתיישנות יעשה באופן רחב יותר לצורך הגנה על תובע שלא היה מסוגל להגיש את תביעתו בשל ליקוי נפשי או שכלי". יתר על כן בפסק הדין שעסק ישירות בסוגיה דומה לזו שבפנינו, רע"א 10686/05 קצין התגמולים נגד יוסף מור (לא פורסם , 14.3.06) עמדה בפני בית המשפט הסוגיה של מערער שסבל גם הוא מפוסט טראומה כתוצאה ממלחמת יום הכיפורים, לא מונה לו אפוטרופוס, אך הוא פנה לראשונה בתביעה רק בשנת 1990 ולאחר שהוכר כנכה, ביקש כי התגמולים ישולמו לו רטרואקטיבית החל משנת 1973. לאחר שתביעתו נדחתה על ידי קצין תגמולים, הרי שלוש הערכאות (הועדה, בית משפט מחוזי ובית משפט עליון) מצאו כי יש מקום להיעתר לתביעתו ופסקו לו תגמולים משנת 1973 ואילך. כבוד השופט רובינשטיין כתב בפסק הדין: "עינינו הרואות, כי מלכתחילה כוון הסעיף למקרים מובהקים של לקות שכלית או נפשית, ואולם, סעיף 18(ו) כבר פורש, כרבים מחוקי השיקום בכלל, באורח מרחיב; ברע"א 7588/01 פלוני נ' קצין התגמולים, פ"ד נז(1) 45 (המשנה לנשיא לוין) ציין בית משפט זה - בין השאר - כי בנסיבות אותו נכה, אין "כדי לשלול את האפשרות שאי הגשת התביעה להכרה בנכותו הנפשית נבעה ממצבו הנפשי". בית המשפט לא ראה מכשול בהיעדרו של אפוטרופוס (שם, 48 והאסמכתאות המובאות). " מכאן שהשאלה העיקרית העומדת להכרעה לפני הועדה היא השאלה האם מחלתו הנפשית של המערער מנעה ממנו לטפל בעניינו מול קצין התגמולים. המשיב טוען כי המערער היה מסוגל להגיש תביעה לקצין התגמולים ואף עשה כן ביום 26.12.77 וכאשר דחה המשיב את התביעה מחמת התיישנות ביום 20.2.78 הגיש המערער ביום 17.3.78 ערעור על ההחלטה, ערעור אשר נדחה. לענין הגשת התביעה הזו, מציין פרופסור קוטלר, המומחה מטעם המשיב: "באשר לתביעה שהוגשה בשנת 1977 הרי שהנבדק מציין שהרופאה המטפלת ברמת חן, (ד"ר רונט), המליצה לו לפנות לאגף השיקום" (ראו חוות דעת מיום 30.12.07) ובחוות דעת אחרת הוא כותב: "הנבדק השתהה בהגשת תביעה לאגף השיקום, ועשה זאת רק באיחור ניכר, לאחר ששוכנע לפעול בנדון על ידי הפסיכיאטרית המטפלת שלו דאז." מכאן שהמומחה מטעם המשיב מקבל את גירסת המערער כי הוא התקשה להגיש תביעה ועשה זאת באיחור ניכר ורק לאחר ששוכנע לכך על ידי הפסיכיאטרית שלו. המערער אף תיאר זאת בחקירתו הנגדית כיצד הורתה לו לגשת לקצין התגמולים ולהגיש טופס מסוים (עמוד 32 שורות 11 עד 13). גם את הערעור למחוזי הגיש בעזרת קרובת משפחה שכתבה עבורו את הערעור. גם בתיקו האישי של המערער נראה בהחלט כי המומחים שטיפלו במערער פנו לאגף השיקום ופרטו את מצבו הקשה של המערער וביקשו את סיועו של המשיב. יש לציין כי קיימים מסמכים כבר מזמן המלחמה המעידים על הורדת הפרופיל שלו מ- 97 ל- 56 בשל מצבו הנפשי (ראו מסמך 13 לת"ר מיום 30.11.73). רב סרן מאיה הרצברג, פנתה כבר בינואר 1978 לקצין התגמולים ודיווחה כי המערער סובל מהתקפי חרדה כבר משנת 1973. במכתבה של ד"ר רונת, הפסיכיאטרית שטיפלה במערער בשנת 1977, לקצין תגמולים (מסמך 10 לת"ר), היא מתארת את מצבי החרדה הקשים מהם הוא סובל ואת היכולת הנמוכה שלו לעבוד בעבודתו שהיא התקנת תריסים בשל הפחד שלו והחרדה שלו ממקומות גבוהים: "הנ"ל פנה אלינו לראשונה ב- 2.11.77 בגלל פחדים, דכאון ואי יכולת לתפקד בעבודה ואובחן כסובל מ- Post Traumatic Neurosis שמתבטאת במצבי רוח, מדוכא ומפוחד, פחד להשתגע, ממוות, Annihilation (חרדת אובדן/הכחדה/איון- הועדה). הוא פוחד מגובה וכאשר הוא נמצא במקום גבוה הוא מקבל התקפת חרדה. הוא נכנס לחרדה חריפה לעיתים קרובות שנגרמת בשל מצבי לחץ המתבטאת בדפיקות לב מהירות, הזעה, תחושות חום בידיים ובראש, דקירות בראש ובחזה, עייפות רבה, סחרחורת והרגשה לפעמים של איבוד קשר עם המציאות. מדי פעם הוא חולם חלומות בעתה ומתעורר מהם בפאניקה... כעת משרת בהג"א ומתלונן על כך שעצם היותו בצבא (בשירות מילואים) מכניסו למצב מתח. אפרים מאד פוחד שיחזירו אותו ליחידה קרבית, "שלא יאמינו שאני סובל", הוא מעונין להשתחרר לגמרי. לפני תחילת הטיפול לא עלה על דעתו לגשת למשרד הבטחון מכיוון שלא היה מוכן לראות את עצמו כנכה ולא מעונין להיות נתמך על ידי כל מוסד שהוא. יש לו כבוד עצמי שלא מאפשר לו לקבל סעד... כיום הוא עובד בתריסים עם אחיו, אין להם תעסוקה רבה והוא נדרש לעלות למקומות גבוהים ובהם גוברת החרדה שלו. מצבו הכלכלי מאד ירוד (הוא לקח על עצמו חובות קשים).... אפרים איש פסיבי ותלותי ולא מצליח למצוא לעצמו פרנסה אחרת. עם זאת יש לו רצון חזק לעבוד...". ממכתבה של הפסיכיאטרית שטיפלה במערער עוד בשנת 1977 עולה שהסימפטומים של המערער היו אותם סימפטומים מאז ועד היום וטענתה של ב"כ המשיב כי מצבו החמיר דווקא בשנים האחרונות אינה עולה בקנה אחד עם המצב הקשה המתואר במסמך עוד משנת 1977. כאמור, גם פרופסור קוטלר מקבל שמצבו הנפשי היה קשה מאז המלחמה ועד היום. המסמך מתאר קושי בתפקוד וקושי גדול בעבודה בעיקר בהתקנת תריסים שדורשת עבודה בגובה, וקשיים כלכליים מתמידים, יחד עם רצון אמיתי שלא ליפול על אחרים ולמצוא לעצמו עבודה מתאימה, דבר המסביר את העובדה שהתעקש להמשיך ולהחזיק בעסק הקטן במשך השנים, למרות שלא הצליח בו ולמרות שלא הביא פרנסה ממנו. גם החשש שלו משירות צבאי בכלל ומשירות ביחידה קרבית בפרט עולה בבירור באותו מכתב. ואכן בינואר שנת 1982 לאחר שביקש להיות מוצב כבלתי כשיר שוחרר בהנמקה של: "בעיות נפשיות- אחרי מלחמת יום הכיפורים" תוך פירוט בראיון: "קיבל הלם קרב במלחמת יום הכיפורים. סובל מדכאון והתקפי חרדה. היה בטיפול פסיכיאטרי גם בצבא וגם בקופת חולים. במילואים שירת לפני שלוש שנים. מאז מקבל כל פעם שחרור ממילואים. עובד לא רצוף." (מסמך 16 לת"ר). מהמסמכים עולה עוד כי מצבו הכלכלי היה גרוע והיכולת שלו להתפרנס היתה חלשה מאד. גם ההתנהלות שלו מול מס הכנסה הייתה תמיד בסיוע של מישהו. למשל, ביום 22.5.78 כותבת אסתר ברנד (העובדת הסוציאלית שסייעה למשפחה) לפסיכולוגית המטפלת במערער (וונדי לביא) (מסמך 56 לת"ר), בין היתר, כך: "כידוע לך בודאי עניין מס הכנסה סודר. הטלוויזיה הוחזרה למשפחה לאחר שמס הכנסה קיבלו את המלצתנו לבוא לקראתם. כמו כן מלא אפרים טופס הצהרת הכנסות של שנים קודמות, הכנסות מינימאליות, ועל סמך טופס זה יידרש ממנו תשלומים מינימאליים. לגבי עבודתו נראה לי שבעתיד הקרוב יש לנסות לבדוק ולברר האומנם העבודה ראויה להשקעה של זמן ומאמץ והאם ההכנסות הכספיות כדאיות. כלומר האם יש מקום לראות בעבודה הנוכחית מקור פרנסה לעתיד? כיוון שאני עוזבת בעוד שבועיים, נפרדתי מאפרים....אך לצערי נאלצת אני ללכת כשההתמודדות העיקרית עדיין לפניו." מההמשך עולה בבירור כי המערער נעזר באחרים בהתמודדות, לא מילא את הטפסים הנדרשים עד שסייעו לו בכך ומקור עבודתו רחוק מלספק את צרכי הפרנסה. ראו גם מכתבה של העובדת הסוציאלית ממרץ 1978 (מסמך 45-46 לת"ר) בו היא מתארת את חוסר היכולת שלו ליזום ולחפש עבודה אחרת וכן כיצד הסירוב של משרד הבטחון להכרה בו כנכה בשל התיישנות יצר אצלו משבר עמוק יותר משהיה נתון בו קודם. בשיחות עם הפסיכולוגית בשנת 1978 הוא מתאר שהוא מפחד לפנות ללקוחות להסביר עצמו, כאשר מאחר באספקה וכי הוא נותן מחירים לא ריאלים ופוגע בעצמו (מסמך 38 לת"ר). עוד עולה מהשיחות תחושת הפסיביות וחוסר היכולת לפעול ללא עצה או הדרכה של הפסיכולוגית בכל תחום שהוא לרבות בתחומי העיסוק והמשפחה (ראו מסמכים 34 עד 39 לת"ר). בפברואר 1980 כותבת הפסיכיאטרית: "לא היה מסוגל לדאוג לעצמו: לדוגמא לא הביא פתק על שרות המילואים לביטוח לאומי, לא היה מסוגל לעבוד לבדו וכו'... כשנשאל מה רוצה, ביקש התערבות בצבא ובמס הכנסה..." ( מסמך 33 לת"ר). במאי 1981 נכתב כי המערער "לא עובד, נתקף חרדה כשהולך לעבוד ולא ממשיך...." וכך לאורך כל השיחות עם הפסיכולוגים והפסיכיאטרים במהלך השנים עולה סוגיית חוסר העבודה וחוסר התפקוד כתוצאה מהחרדות. ד"ר ליטווק הפסיכיאטר המטפל כתב במכתב מיום 16.6.97 לאגף השיקום (מסמך 59 לת"ר) כך: "אני כרופא המטפל של הנ"ל, פונה אליכם במיוחד לעזור לו בענין אפשרות לקשר את הנכות שלו לשרות בצה"ל. הנ"ל נמצא אצלנו בטיפול רצוף מנובמבר 1977 ואצלי מאפריל 1977. הוא סובל ממצב דיכאון ממושך. כל העשר שנים האלה שמקבל טיפול אני שמתי לב שבתוך התיק יש לו המסמך שבו כתוב על השתתפות של הנ"ל בקרבות של מלחמת יום הכיפורים ושאז הוא קיבל פרופיל בגלל מחלתו. מסיבות בלתי ברורות כ"כ ולדעתי בגלל מחלתו (דיכאון) ובגלל האופי העדין שלו וביישני, הוא לא קיבל נכות צבאית. אני מבקש אותכם להתייחס לבעיה של הנ"ל באופן מיוחד ולעזור לו בנושא." בנו של המערער העיד בפנינו כי כבר בצעירותו היה צריך לטפל באביו ולעזור לו בעבודתו וכי עד שהוא נטל את העניינים לידיו והגיש תביעה לקצין התגמולים לא קיבל אביו את ההכרה כנכה צה"ל. הבן גם תיאר כיצד במשך שנים המצב הכלכלי בבית היה גרוע ואביו לא הצליח לפרנס את המשפחה וגובים היו מתדפקים על הדלת ולוקחים את הרהיטים. המערער העיד שלא עבד באופן מלא וגם באחד המסמכים נרשם על ידי פקידי מס הכנסה כי: "עובד בהיקף מצומצם עקב בעיות רפואיות. נפגע במלחמת יום הכיפורים. מבוסס על אישורים. הטיפולים נמשכים עד היום. יש לציין כי מספר פעמים ביקרו בעסקו והעסק היה סגור." במסמך אחר של מס הכנסה התברר כי "המבקרים שאלו שוב את הנישום את אותה שאלה ואז הנישום החל לבכות ואמר שנמאס לו...." במהלך הביקורת הנישום בכה ואמר שהוא סובל מדיכאונות (ראו ביקורת ביום 3.9.92). בסיכום של העובדת הסוציאלית מיום 9.9.1999 (מסמך 111 עד 112 לת"ר) נכתב: "החל משנת 1968 הקים עסק עצמאי להרכבת תריסים. כל השנים נאבק כדי להחזיק מעמד בעבודה בשל קשיי שינה, עייפות, דכדוך, חוסר ערנות וקשיים לכלכל את ענייניו לצד אנשים לא עמדו בהתחייבויותיהם כלפיו והתובענות של החזקת חנות- התקשה לעמוד בהוצאות. התקפי חרדה קשים- פחד גבהים, פחד ממעליות, פחד לצאת לכביש הסואן הקשו עליו מאד לעמוד בהתחייבויות. היה יוצא לעבודה נתקף חרדה ושב מבלי שפגש את הלקוח. סגר את החנות וחי בפחד מתמיד מפני הנושים שרודפים אחריו... נלחם כל השנים כדי לקיים עסק לתריסים שניהל כעצמאי למרות הרעד, התקפי החרדה ופחד מגובה וממעליות שוב ושוב יצא לעבודה. לעיתים התקשה בכך ולא התייצב אצל לקוח אבל המשיך..." . מעדותו של הבן, שנתנו בה אמון, עולה כי המערער לא הצליח להתמודד עם דרישות העסק, מס הכנסה, מע"מ, ולכן נושים ומעקלי ההוצאה לפועל נהגו להגיע לביתם דרך קבע ולחפש את המערער על מנת לגבות ממנו חוב או לעקל מיטלטלין ואף הוצאו כנגדו צווי מעצר בשל חובותיו (ראו מכתב הבן מסמך 133 לת"ר). המשיב הגיש שורת מסמכים שמהם עולה כי המערער הגיש מסמכים שונים לרשויות כמו מס הכנסה על מנת שיתחשבו במצבו. עוד טוען המשיב כי המערער הקים עסק עצמאי, "מפעל", לעבודות אלומיניום תריסים וזכוכית. המסמכים הרפואיים הרבים מזמן אמת שציינו לעיל וכן העדויות של המערער ובנו, בנוסף לאחוז הנכות הגבוה שנקבע למערער בגין מצבו הנפשי, 50%, מעידים על כך שמצבו היה קשה מאוד ואין ספק שהתקשה מאוד לתפקד במהלך כל אותן השנים מאז המלחמה ועד ההכרה בו. נתנו אמון מלא בעדויות המערער ובנו והמשיב לא הביא ולו עדות אחת של אדם שיכולה לסתור את דבריהם מה עוד שעדותם עולה בקנה אחד עם קביעות שני המומחים הרפואיים ושאר המומחים הפסיכיאטרים שבדקו את המערער לאורך השנים. כאמור, פרופסור קוטלר עצמו, מסכים כי המערער סבל מהפרעה פוסט טראומטית קשה כבר ממלחמת יום הכיפורים. כפי שכתב פרופסור קוטלר: "הנני תמים דעים באשר לפרק תולדות המחלה שהנבדק סבל מהפרעה פוסט טראומטית קשה כתגובה לחשיפה לאירועים טראומטיים במהלך לוחמה במלחמת יום הכיפורים, עם מכלול תסמינים טיפוסיים להפרעה זו. ניתן גם להתרשם שהפרעה בתר חבלתית זו הסבה לנבדק מצוקה ניכרת וגרמה גם לליקוי בתפקודו התעשייתי, הבינאישי והחברתי". עוד קובע פרופסור קוטלר, כי המניעים להשתהות בהגשת תביעה לאגף השיקום היו מורכבים וביניהם "כמובן נגזרת של מצבו הנפשי דאז (נפגעים במצב שכזה הינם, בהרבה מקרים, נטולי יוזמה ופרגמטיות)". מכאן שפרופסור קוטלר לו היה בוחן את הרף שקובע בית המשפט העליון, היה קובע כי המערער לא יכול היה להגיש את התביעה בשל מצבו הנפשי ודי בכך על מנת לקבל את הערעור. ב"כ המשיב טענה כי המערער לא עמד בנטל כיוון שלא הציג מסמכים מזמן אמת ולא היא. הועדה ראתה מסמכים רבים מזמן אמת המציינים כי אותן בעיות שקיימות היום היו קיימו כבר לאחר המלחמה ונמשכות עד היום. עוד נזכיר שוב כי פרופסור קוטלר, מומחה המשיב עצמו, מקבל כי המערער היה חולה ובאופן קשה החל ממלחמת יום הכיפורים ועד היום וזוהי הראיה הטובה ביותר שעומדת למערער. יתר על כן, ישנם מסמכים כבר מן השנים שלאחר המלחמה המצביעים על כך שהמערער יצא מן המלחמה "שבר כלי", אדם רדוף חרדות וחסר בטחון שהתקשה לתפקד במקצועו ויתר על כן, פרופסור קוטלר קובע כאמור שמצבו הנפשי היה קשה והיה ליקוי בתפקודו בכל המישורים בכל השנים. עברנו על כל המסמכים שהגישה ב"כ המשיב ואשר מנתה בסיכומיה- כל אותם מסמכים שהגישה ב"כ המשיב ומהם ניסתה ללמוד כי המערער היה מנהל מפעל עצמאי וידע להתנהל מול הלקוחות ומול הרשויות. אולם מסמכים אלה אין בהם כדי לעמוד מול הקביעה כי מצבו הנפשי הקשה של המערער כפי שנקבע כבר לאחר מלחמת יום הכיפורים על ידי הפסיכיאטרית, ד"ר רונת, נמשך עד היום, כפי שקבע פרופסור קוטלר, מצב נפשי, שמעצם טיבו גורם לחוסר יכולת או לחוסר יוזמה לפנות ולהגיש תביעה לקצין התגמולים. גם העובדה שלמערער היה עסק קטן לתריסים שהתנהל ממבנה שכור, ונוהל על פי עדויות הבן והמערער ככשלון כלכלי מוחלט (נציין שהמשיב לא הוכיח כי המערער הצליח מבחינה כלכלית או שתפקד כראוי מול לקוחותיו), אינה מצביעה על יכולת תפקוד וכוחות נפש לצאת שוב למאבק מול קצין התגמולים על מנת לקבל הכרה בנכותו הנפשית. יתר על כן, ב"כ המשיב מסיקה מהגשת מסמכים למס הכנסה בהם ביקש התחשבות במצבו הנפשי, כי המערער היה מסוגל לפנות בתביעה לקצין התגמולים. ולא היא. אנו מקבלים את עמדת ב"כ המערער כי מדובר ב"כיבוי שרפות" ולא "בהתנהלות" תקינה מול הרשויות. העובדה שפנה למס הכנסה היא בעקבות כך שלא היתה לו ברירה אלא להתמודד עם הרשויות שהתדפקו על דלתו, ואילו היוזמה לפנות שוב לקצין התגמולים, שכבר דחה אותו פעם אחת, לא עלתה בקנה אחד עם מחלתו שגרמה לו לדכאון, חרדה, חוסר יוזמה ופסיביות, כאשר על מנת להתמודד עם קצין התגמולים צריך היה כוחות שלא היו לו עד שבא בנו הבכור ונתן לו את הכוחות להתמודד עם המאבק הצפוי לו. נציין עוד, שבניגוד לפסק הדין בענין נח מן (ו"ע (ת"א) 1119/01 נח מן נ' קצין תגמולים, פורסם במאגרים המשפטיים מיום 26.09.06), שבו דחתה הועדה ערעור לקבלת תגמולים רטרואקטיביים, במקרה זה השתכנעה הועדה כי המערער היה במצב נפשי של העדר מסוגלות להגיש תביעה בעצמו לקצין התגמולים. במקרה שבפנינו יש מסמכים רפואיים בתקופת המלחמה על הורדת פרופיל בשל מצבי החרדה וכן המסמכים של הפסיכיאטרית שטיפלה במערער המעידים על כך שמצבו הנפשי היה קשה כבר במלחמת יום הכיפורים ועקב המלחמה שהיה קו שבר מבחינתו. והואיל וגם פרופסור קוטלר מקבל כי מצבו הנפשי הקשה עליו את היכולת להגיש תביעה למשרד הביטחון, הרי שהמערער עמד בתנאי של הוכחת חוסר המסוגלות על פי הפסיקה לטפל בתביעתו בשל מצבו הנפשי ומכאן שיש לקבוע למערער תקבולים רטרואקטיביים החל ממלחמת יום הכיפורים ועד למועד תחילת קבלת התגמולים על ידי המשיב. בהתייחס לטענת ב"כ המערער בסיכומיה כי הערעור הנדון עוסק גם בתשלום הטבות באופן רטרואקטיבי הרי שאף כי נושא זה הועלה על ידי ב"כ המערער בכתב הערעור הרי שאין בכך בכדי להקנות לוועדה סמכות לדון בטענה זו הן בשל כך כי לא נעשתה אליה התייחסות במסגרת החלטתו של קצין תגמולים, ועל כן לוועדה אין הסמכות לדון בנושא אשר לא נדון בפני קצין התגמולים, והן בשל כך כי נושא קבלת ההטבות באופן רטרוקטיבי, אינו מצוי בסמכותה של הועדה כי אם בסמכותו של בית משפט לעניינים מינהליים [ראו וע 1195/06 אליעז נ' קצין התגמולים (לא פורסם , 24.01.07)]. לסיכום הערעור מתקבל והועדה קובעת כי המערער יקבל תגמולים רטרואקטיביים החל מתום מלחמת יום הכיפורים ועד 20.12.98 מועד תחילת תשלום התגמולים למערער. המשיב ישלם למערער הוצאות בסך של 7,500 ₪ וזאת בתוך 30 יום מיום קבלת ההחלטה. התיק הרפואי יוחזר למשיב. זכות ערעור לביהמ"ש המחוזי בתוך 45 יום ממועד קבלת ההחלטה. צה"לרטרואקטיביותנכי צה"לצבא