תיקון כתב התביעה התיישנות

השאלה העומדת להכרעה היא, האם יש השלכה לתיקון כתב התביעה על סוגיית ההתיישנות ? בתקנה 26 (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 נקבע, כי : "הוסף או הוחלף בעל דין, רואים לעניין התיישנות, את ההליכים לגבי בעל הדין החדש כאילו התחילו עם כתב התביעה המתוקן". השלכות הגשת בקשה לתיקון כתב תביעה ביחס לחישוב תקופת ההתיישנות נדונו בע"א 748/89 שפירא נ' חייט, עו"ד, פ" ד מח (2), 365 (1994) שם נדונה טענת התיישנות שהועלתה בנסיבות שבהן תוקן כתב התביעה במועד שנפל לאחר תום תקופת ההתיישנות. בהלכת שפירא הנ"ל נקבע, כי יש לראות את מועד הגשת הבקשה לתיקון כתב תביעה כמועד בו הוגש כתב התביעה המתוקן. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תיקון כתב התביעה התיישנות: התביעה בפניי מונחת תביעה נזיקית בסך 72,500 ₪ בגין נזקי גוף אשר על פי הנטען נגרמו לתובע, בתאריך 16.08.2000 שעה שהשתתף בפעילות בידור שאורגנה על-ידי המלון, בעת שהתארח בבית מלון שרתון מוריה טבריה. התביעה הוגשה תחילה נגד בית המלון שרתון מוריה ונגד חברת הראל המבטחת של המלון (להלן: "חברת הביטוח" או "נתבעת מס' 1"). הנתבעות ניהלו הגנתם במשותף. מייד אציין, כי בהחלטתי מיום 05.02.2009 התרתי את תיקון כתב התביעה, כך אירוע התאונה הינו מיום 19.08.2000- ולא 16.08.2000 כפי שצוין בכתב התביעה המקורי, וכי שם הנתבעת 2 הינו "חברת מלון מוריה טבריה בע"מ" במקום "מלון שרתון מוריה טבריה". כתב תביעה מתוקן וכתב הגנה מתוקן הוגשו לתיק. בתביעה נטען, כי האירוע התרחש במועד שבו התארח התובע במלון שרתון מוריה בטבריה. במועד האירוע הנטען ביקש התובע להשתתף במסגרת ההפעלות אשר בוצעו על ידי צוות הבידור של המלון. הוא נתבקש לעמוד על משטח פרספקס (להלן: "המשטח" או "המתקן"), אשר הוצב בתוך מימי הבריכה במלון, ולרקוד. במהלך הריקוד נשבר המשטח והתובע נפל לתוך המתקן תוך שהוא נחבל ונפגע ברגליו, בראשו ובגבו. כתוצאה מכך, נגרמו לו חתכים וצלקות ברגליו, בבטנו ובגפיו העליונות וכן סבל מחבטה בראשו. התובע נזקק לטיפול רפואי מיידי. לשיטת התובע, רשלנות המלון מתבטאת בכך שהופעלו בו מתקנים לא בטיחותיים וללא כל תו תקן, שגרמו לתובע נזקים. נטען, כי החל ממועד האירוע הנ"ל ועד להגשת התביעה (בתאריך 11.03.2007) פנה התובע לחברת הביטוח, אך היא לא נתנה מענה ענייני לפניותיו, וכי בשל נסיבות אישיות שפורטו בסעיף 8 לכתב התביעה, נבצר מהתובע להגיש תביעה זו, במועד מוקדם יותר. בחלק מהתקופה הנ"ל ניהלו הצדדים ביניהם משא ומתן בניסיון להגיע לפשרה המוסכמת על שניהם בכדי להביא את המחלוקת לידי סיום. לעניין הנזקים, התובע אינו טוען לקיומה של נכות צמיתה בעקבות האירוע בו עסקינן. ברם נטען, כי לתובע נגרמו הנזקים כדלקמן: כאב בזרוע שמאל, חבלה במרפק ובזרוע שמאל ובירך שמאל, נזק בגבו וצלקות ברגליו; אובדן השתכרות וימי מחלה רבים; אובדן הנאה והפסד הנאה בחופש; עוגמת נפש וכאב וסבל. נזקים אלה כומתו על ידי התובע לפי הסכומים הבאים: הוצאות רפואיות בעבר- 1,500 ₪; כאב וסבל- 30,000 ₪; נסיעות-4,500 ₪; הפסדי השתכרות בעבר 25,000 ₪; הפסדי חופשה והוצאות 4,500 ₪; עזרת צד ג' בעבר- 5,000 ₪ וכן הפסדי פנסיה- 5,000 ₪. טענות ההגנה כטענה מקדמית טענו הנתבעות, כי יש להורות על דחיית התביעה על הסף מחמת התיישנותה. לגופו של התיק, הכחישו הנתבעות את האירוע נשוא התביעה. לדידן, נזקי התובע מופרזים הם, וכי הוא הפר את החובה המוטלת עליו להקטנת נזקיו. לחילופין, מדובר בנזקים קלים שהתבטאו בשריטות קלות אשר טופלו בחומר חיטוי וחבישה. לשאלת עוולת הרשלנות נטען, כי התאונה הייתה בלתי צפויה ובלתי נמנעת, והיא אירעה בנסיבות שמלון לא יכול וגם לא היה צריך למנעה או לנקוט בצעדים למניעתן מעבר למה שננקט בפועל. אי-לכך אין להטיל עליו אחריות כלשהי. בנוסף, נטען, ככל שהייתה פעילות רשלנית של צוות הבידור, הרי מדובר בגורם זר שלמלון לא צריך ולא היה יכול לפקח על פעילותו ומעשיו. נטען, כי אין ולא הייתה למלון כל אחריות מושגית או קונקרטית כלפי התובע בעת שהשתתף בפעילות בידור. בנוסף, מבקשות הנתבעות לייחס לתובע אשם תורם מכריע להתרחשות האירוע הנטען. הנתבעות הגישו הודעת צד' ג' (להלן: "הודעת צד ג'") נגד גיל אורן, המדריך והמעסיק של צוות הבידור במועד האירוע המתואר (להלן: "גיל"). על-פי הנטען בהודעת צד ג', גיל סיפק שירותי בידור למלון, אשר על פי הסכם מכללא בין מבטחה של המלון לבין הצד השלישי, נטל הצד השלישי על עצמו האחריות לכל נזק שיגרם לאדם כלשהו עקב ביצוע העבודה על ידי הצד השלישי או מי מטעמו, ולשלם כל נזק או פיצוי, לאורחי המלון, כתוצאה מתאונה שארעה תוך כדי או עקב ביצוע עבודתו כלפי מבוטחת המלון. לאור האמור, נטען, כי גיל חב חובת שיפוי כלפי הנתבעות, במידה ותוטל עליהן כל אחריות בגין האירוע הנטען. ברם, חרף הארכות שניתנו למודיעה לאיתור הצד השלישי, לרבות כתובתו, וביצוע המצאה כדין של ההודעה לידיו, הודיעו הנתבעות כי לא עלה בידיהן לאתר את מענו של הצד השלישי. ההסדר הדיוני הצדדים הגיעו לכלל הסכמה, לפיה יינתן פסק דין מנומק על דרך הפשרה לפי סעיף 79 א' לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד- 1984, וזאת על בסיס החומר הנמצא בתיק ולאחר שסיכמו הצדדים את טיעוניהם בכתב. דיון והכרעה לאחר שקראתי את כתבי הטענות וצרופותיהם, בחנתי את החומר המצוי בתיק, לרבות תמונות ומסמכים הרפואיים, ולאחר שנתתי דעתי לסיכומי ב"כ הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להתקבל. התיישנות בטרם אדון בתביעה לגופה, עליי להידרש לטענה המקדמית שהעלו הנתבעות בדבר התיישנותה של התביעה. אקדים אחרית לראשית ואומר, כי אין בידי לקבל את טענת ההתיישנות, מאחר וטרם חלפו 7 שנים ממועד קרות האירוע הנטען. עוד יצוין, כי אין לראות בתיקון כתב התביעה, בנסיבות העניין דנן, כמנתק את התביעה המקורית שהוגשה, מבעלי הדין, הנתבעים ומכתב התביעה המתוקן שהוגש, בהתחשב בכך, שאין מדובר בבעל דין אחר, ואבהיר. דיוננו הוא בתביעה נזיקית בגין אירוע מיום 09.08.2000. כתב התביעה המקורי הוגש בתאריך 11.08.2007. מועד תום תקופת ההתיישנות חל בתאריך 09.08.2007, כאשר במהלך תקופה זו ניסו הצדדים לסיים את המחלוקת ביניהם בפשרה מחוץ לכותלי בית המשפט, בעקבות פניותיו של התובע אל הנתבעות, כפי שעולה מההתכתבויות שצורפו על ידי התובע לעיוני. המועד האחרון להגשת כתב התביעה (09.08.2007) נופל בתקופת הפגרה, ולכן הוא יידחה עד למועד הראשון שלאחר תום הפגרה, היינו ביום 1.09.2007. לאור הטענות שהועלו ע"י הנתבעות בכתב הגנתן, הגיש התובע בקשה לתיקון כתב תביעה ביום 02.10.2008. כאמור, בהחלטתי מיום 05.10.2008 הוריתי לנתבעות להגיש תגובה לבקשה. ביום 05.02.2009, במועד ישיבת קדם המשפט הראשונה בתיק, חזר התובע בשנית על דרישתו לתיקון כתב התביעה, כאשר התיקון התייחס לשני אלמנטים: האחד תיקון מועד האירוע (מ- 16.08.2000 ל-19.08.2000) והשני לזהות הנתבעת מס' 2 (במקום "שרתון מוריה ישראל בע"מ" יבוא "חברת מלון מוריה טבריה בע"מ"). ההחלטה על התיקון ניתנה בתאריך 05.02.2009. כתב התביעה המתוקן הוגש ביום 15.02.2009. הנתבעות טוענות, כי התביעה התיישנה מן הטעם, כי עילת התביעה התיישנה בחלוף למעלה מ- 7 שנים מיום הולדת העילה ועד למועד הגשת כתב התביעה נגדה (כתב התביעה המתוקן), וכי תיקון כתב התביעה נעשה לאחר התיישנותה, וזאת כאשר הותר תיקון שם הנתבעת מ-"מלון שרתון מוריה טבריה" ל- "מלון מוריה טבריה בע"מ". בכתב ההגנה של הנתבעות מיום 10.10.2007 נטען, כי הנתבעת 2 אינה קיימת ואינה אישיות משפטית ולכן יש למחוק את התביעה כנגדה. עוד נטען כי השם "מלון שרתון מוריה טבריה" הוא שם ולא אישיות משפטית. עוד היפנו הנתבעות אל הרישום בטופס ההזמנה/החשבון שצורף לכתב התביעה, ממנו עולה כי "הנתבעת 'הנכונה' היא חברת מלון מוריה טבריה בע"מ, שלה שייך המלון הידוע בשם הנ"ל". בכתב ההגנה, [סעיף 3(ג)], התנגדה הנתבעת מס' 1 לתיקון התביעה וצירוף הנתבעת 'הנכונה' כצד לתביעה נוכח התיישנות התביעה נגד אותה נתבעת. בישיבת קדם המשפט הראשונה בתיק, כאמור לעיל, התרתי את התיקון על שני היבטיו. האחד, (מועד האירוע) מן הטעם שמדובר בטעות סופר והתיקון נעשה בהסכמת הצדדים. והשני, לעניין תיקון שמה הנכון של הנתבעת 2, החלטתי כי בשים לב לעובדה כי הטענה בדבר זהותה הנכונה של הנתבעת מס' 2 צוין בסעיף 3(ג) לכתב ההגנה מטעם הנתבעות. אציין, הן כתב התביעה והן כתב ההגנה המתוקנים הוגשו כאשר הם זהים לאלה המקוריים, וכללו רק את שני התיקונים עליהם עמדתי לעיל. בסיכומי הנתבעות נטען, כי מאחר וכתב התביעה המתוקן נגד הנתבעת מס' 2, הוגש רק ביום 15.02.2009, ומאחר ומדובר באירוע שהתרחש ביום 19.08.2000, דין התביעה להידחות מחמת התיישנות. מכאן, מתייתר הדיון באחריותה של חברת הביטוח, לשיטתן של הנתבעות. השאלה העומדת להכרעה היא, האם יש השלכה לתיקון כתב התביעה על סוגיית ההתיישנות. בתקנה 26 (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 נקבע, כי : "הוסף או הוחלף בעל דין, רואים לעניין התיישנות, את ההליכים לגבי בעל הדין החדש כאילו התחילו עם כתב התביעה המתוקן". השלכות הגשת בקשה לתיקון כתב תביעה ביחס לחישוב תקופת ההתיישנות נדונו בע"א 748/89 שפירא נ' חייט, עו"ד, פ" ד מח (2), 365 (1994) (להלן: "הלכת שפירא"), שם נדונה טענת התיישנות שהועלתה בנסיבות שבהן תוקן כתב התביעה במועד שנפל לאחר תום תקופת ההתיישנות. בהלכת שפירא הנ"ל נקבע, כי יש לראות את מועד הגשת הבקשה לתיקון כתב תביעה כמועד בו הוגש כתב התביעה המתוקן. בנסיבות התביעה שבפניי, הנתבעת מס' 2 אינה מכחישה כי מדובר באותו בית מלון אם כי טוענת, כי השם שנרשם בכתב התביעה אינו מהווה אישיות משפטית, מאחר ושמה הנכון הוא "מלון מוריה טבריה בע"מ". כאמור, אין בידי לקבל נימוק זה ואנמק. מעיון בטופס ההזמנה אליו מפנות הנתבעות בכתב הגנתן, נרשם בכותרת העליונה "מלון שרתון מוריה טבריה" עם פירוט הכתובת. בתחתית העמוד ובאותיות קטנות הוטבעה חותמת של "ח.פ 511154429 עוסק מורשה 520044108". התובע אשר הסתמך על הרישום שמופיע על גבי טופס ההזמנה, הגיש את תביעתו בתחילה כנגד מלון שרתון מוריה טבריה. בעקבות טענת הנתבעות בכתב הגנתן, כי אין המדובר באישיות משפטית, נולדה הבקשה לתיקון כתב התביעה והוספת שמו הנכון של המלון. בנסיבות אלו, הסתמכותו של התובע על מסמכי הנתבעת הייתה סבירה והגיונית. בכתב ההגנה המקורי שהגישו הנתבעות, לא נטען להעדר יריבות. כל שנטען היה, כי השם של בית המלון, כפי שנרשם בכתב התביעה, שגוי, שכן יש לרשום את שם החברה אליה משתייך בית המלון והוא "חברת מלון מוריה טבריה בע"מ". שוכנעתי, כי מדובר באותו בעל דין, והתיקון שנעשה ע"י התובע לא היה בו שינוי או הוספת בעל דין, במובן זה שבעל דין שלא היה צד להליך, צורף אליו, כנתבע נוסף. והראיה לכך, ניתן למצוא בכתב ההגנה המתוקן שהגישו הנתבעות, כאשר למעט השינוי בשם בית המלון, לא בוצע בו כל שינוי בהשוואה לכתב ההגנה המקורי. משכך, הנתבעת ניהלה את הגנתה וקיבלה את יומה בבית המשפט מתחילת ההליך ועד סופו, שכן יש לזכור כי טענת ההתיישנות היא טענה דיונית שלא פוגעת בזכות המהותית. הדברים נכונים ויפים גם לגבי הנתבעת מס' 2, חברת הביטוח הראל, שהינה המבטחת של הנתבעת 2, כאמור בסעיף 6 (ב) לכתב ההגנה המקורי וסעיף 5 לכתב ההגנה המתוקן. שותפה אני לדעה שהובעה בפסיקה, לפיה אדם המתארח במלון ונגרם לו נזק גוף, אינו יכול לדעת זהותה של החברה המנהלת את המלון או הבעלים של המלון. התובע פעל באופן סביר כאשר הגיש תביעתו נגד המלון בו שהה וניהל כנגדו את ההליכים בתביעה, דבר המלמד על סבירות התנהגותו של התובע ביחס לזהות הנתבע גם בעיני המלון וגם בעיני באי-כוחו, המייצגים אותו מטעם המבטחת שלו (ראו למשל עמדתו של כבוד השופט כרמי-מוסק בבש"א (י-ם) 2812/06 בתיה זארוק נ' הרטן מלונאות ונופש בע"מ (החלטה מיום 10.05.2006). שוכנעתי, כי בנסיבות העניין שבפניי מדובר באותו גוף ובאותה אישיות משפטית (ראו למשל: ת"א (ת"א) 71763/03 פלונית נ' ישרוטל ניהול מלונות (1981) בע"מ (פורסם במאגרים, ניתן ביום 31.05.2007)). לאור מסקנתי לעיל, אין לקבל את טענת הנתבעות ולפיה יש לדחות את התביעה מאחר וכתב התביעה המתוקן נגדן (בשמה המתוקן של הנתבעת 2) הוגש לאחר תום תקופת ההתיישנות. לטעמי, אין מקום להחלת הלכת שפירא על נסיבות המקרה שלפנינו, שכן בענייננו, בשונה מהלכת שפירא, אין מדובר בצירוף נתבע חדש שלא היה לו את יומו בבית המשפט מתחילת ההליך, או שלא ידע על ההליך. בענייננו, התיקון שנעשה התייחס לשמה של הנתבעת 2 בלבד, כך שהנתבעת 2 היתה צד להליך כבר מתחילתו, ואף הגישה כתב הגנה מתוקן הזהה באופן מוחלט, למעט השינוי בשם, לכתב ההגנה המקורי. חיזוק למסקנתי זו, אני מוצאת בזהות ב"כ המייצג של הנתבעת 2, אשר לא נשתנה גם לאחר תיקון כתב התביעה. לסיכום, אני דוחה את טענת ההתיישנות מהטעמים שמניתי לעיל. משהסרתי מדרכי את אבן הנגף של הטענה המקדמית של התיישנות התביעה, אפנה כעת לבחינת התביעה לגופה. סוגיית האחריות עוולת הרשלנות הקבועה בסעיפים 35 ו 36 לפקודת הנזיקין [נוסח משולב], תשכ"ח-1968 מורכבת משלושה: חובת זהירות; התרשלות, דהיינו הפרת החובה; והנזק. בנוסף לאלה, יש להוכיח קיום קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין ההתרשלות לבין הנזק. סעיף 36 לפקודה קובע, כי חובת זהירות "מוטלת כלפי כל אדם וכלפי כל נכס, כל אימת שאדם סביר היה צריך באותן נסיבות לראות מראש שהם עלולים, במהלכם הרגיל של הדברים, להיפגע ממעשה או ממחדל ...". בפסיקה מבחינים בין חובת זהירות מושגית וחובת זהירות קונקרטית [ע"א 243/83 עירית ירושלים נ' גורדון, פ"ד ל"ט (1) 113 (להלן: "הלכת גורדון"). במסגרת חובת הזהירות המושגית, יש לבדוק את יחסי הרעות הקיימים בין סוגי המזיקים, אליהן משתייך המזיק, וסוגי הניזוקים אליהם משתייך הניזוק, מבחינה כלכלית. בחובת הזהירות הקונקרטית, יש לבדוק האם בין המזיק הספציפי לניזוק הספציפי, קיימת חובת זהירות לעניין הפעולות שהתרחשו בפועל, ולעניין הנזק שנגרם בפועל. כפי שנקבע בהלכת גורדון, בדיקת קיומן של חובות זהירות אלו, תיערך על פי מבחן הציפיות. דהיינו, מה אדם סביר יכול היה לצפות (כאפשרות פיזית) ומה אדם סביר צריך היה לצפות (כקטגוריה נורמטיבית). בעת יישום המבחן הנ"ל, קיימים לעיתים שיקולים של מדיניות משפטית, אשר יובילו אותנו למסקנה, אף שסיכון מסוים ניתן לצפייה (כאפשרות פיזית), אין לדרוש צפייה כזו מבחינה נורמטיבית. לא אחת נקבע בפסיקה, כי על בית מלון מוטלת חובת זהירות מושגית, ביחסים שבינו לבין האורחים המוזמנים הבאים בשעריו, בין היתר, בשל היותו הבעלים או המחזיק במקרקעין (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד ל"ז 113, בעמוד 125). בת"א (מח'-נצ') 123/93 יוסף עזרן נ' מוני הראל (פורסם במאגרים, ניתן 23.04.1995) (להלן: "פרשת יוסף עזרן") נקבע, כי בעלי ומנהלי בתי המלון חבים חובת זהירות כלפי האורחים המתארחים במלונם. חובת זהירות זו, כלפי המוזמנים שלהם, רחבה יותר מחובת הזהירות של בעלי המקרקעין כלפי ברי- הרשות. במסגרת חובת זהירות זו, חייבים הם לנקוט, בכל אמצעי הזהירות הסבירים, כדי למנוע גרימת נזק למוזמנים שלהם. עוד נפסק, כי חובת זהירות מושגית זו גם נלמדת, על דרך של קל וחומר, מחובת הזהירות המושגית שנקבעה בפסיקה, ביחסים שבין גוף ציבורי לבין משתמש בדרך ציבורית: בגן ציבורי (ע"א 343/74 גרובנר נ' עיריית חיפה, פ"ד ל (1) 141); בבריכת השחייה (ע"א 145/80 ועקנין נ' בית שמש, לעיל)) ועוד. כך הוא המצב בענייננו, כאשר אין ספק כי על בית המלון - הנתבעת 2 - חלה חובת זהירות מושגית כלפי התובע ומבקרי בית המלון, לשמירה על שלומם וביטחונם. השאלה היא, האם חב בית המלון, בנסיבות המיוחדות של המקרה דנן, חובת זהירות קונקרטית כלפי התובע. השאלה אם כן היא, האם התרשלה הנתבעת 2 בין בעצמה ובין על ידי עובדיה מכוח אחריותה השילוחית ובין מכוח היותה מזמינה של שירותי בידור, מארגני משחקי ומופעי הבידור, והפרה את חובת הזהירות הקונקרטית המוטלת עליה .טענתו של התובע אודות נסיבות התרחשות התאונה, לפיה הוא נפל מעל המשטח במהלך פעילות בידור שאורגנה בשטחו של בית המלון, לא נסתרה כלל ועיקר. הנתבעות שלחו הודעת צד ג' נגד מי שסיפק את שירותי הבידור, אך מאחר ולא הצליחו לאתרו, לא ניתן להתייחס לסוגיית חלוקת האחריות בין המודיעה לבין הצד השלישי. ברם, הנתבעות לא הביאו לעיוני הסכם כלשהי עם חברת הבידור שיש בו כדי לפטור אותן מאחריות לקרות האירוע. מכאן, שוכנעתי כי יש להטיל על בית המלון החובה כלפי התובע, הן חובת זהירות מושגית והן חובת זהירות קונקרטית, ולקבוע כי הן הפרו חובה זו. בגין הפרת החובה יש לחייבן בתשלום פיצויים. עוד אוסיף, כי חיזוק למסקנתי זו ניתן למצוא בתמונות הצבעוניות שצירף התובע לכתב תביעתו (נספח ג'), לפיהן נגלה על פני הדברים כי המתקן והמשטח שהוצב בתוך הבריכה נשבר, ובכך יש כדי לתמוך בגרסת התובע, כי המשטח היה פגום ואינו בטיחותי. בענייננו, למארגני מופע הבידור והמלון היה ברור כי מופע הקשור בריקוד על משטח פרספקס טומן בחובו שלל סכנות, אשר ביניהן לא נמנה רק איבוד שיווי משקל אלא גם סכנות אחרות, כגון פגם או ליקוי במתקן עצמו אשר יגרום, כשלעצמו, לשבירת המתקן, ועקב כך הפגיעה במשתתף בו. לא ניתן לומר, כי פגם במשטח הינו בגדר סיכון טבעי ורגיל והנתבעת או מי מטעמה אחראים לכך, כי במהלך מופע בידור המאורגן על ידם ובאמצעותם, אליו מוזמנים להשתתף קהל מבקרי בית המלון, יהיה תקין. להבחין ולהבדיל אלף הבדלות מפרשת יוסף עזרן שלעיל, אליה מפנה ב"כ הנתבעות בסיכומיו, הסיכון של איבוד משקל ונפילה, היה חלק מכללי המשחק עצמו, בעוד שכאן המתקן עצמו עליו נתבקש התובע לעמוד ולרקוד, הוא זה שנשבר, כאשר ברור הוא שסיכון זה הינו סיכון מיוחד שאינו חלק מן הסיכונים הרגילים השגרתיים של החיים או של המשחק עצמו. על בית המלון (ומארגני הבידור) לדאוג לתקינות המשטח עליו מבקשים מהקהל לעלות. מכאן אני מקבלת את טענת התובע, לפיה על בית המלון (או מי מטעמו) חלה חובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי התובע, כמבקר בבית המלון, וכי חובה זו הופרה, לאחר ששוכנעתי על פי החומר הקיים בתיק, כי מתקיים קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין שבירת המתקן ונפילת התובע מעליו, לבין הנזקים שנגרמו לתובע (ראו למשל: ת"א (ת"א) 106862/00 גרניט יניב נ' קלאב אין מלונות בע"מ (פורסם במאגרים, ניתן ביום 10.09.2002). לאור המסקנה אליה הגעתי לעיל, לא ראיתי לקבל את טענת הנתבעות לפיה יש להשית על שכמי התובע הסתכנות מרצון או אשם תורם, ואנמק. התובע רשאי להסתמך, וזו הסתמכות סבירה בהחלט, כי בעת השתתפותו במופע בידור המאורגן על ידי המלון או מי מטעמו (חברת בידור חיצונית), ובעת שהוא מתבקש לעלות על משטח שחברת הבידור או המלון סיפקו לצורך הפעילות הבידורית, כי אלה יהיו מתקנים תקינים ושלא ייגרם באמצעותם נזק למשתמשים בהם- אורחי בית המלון המשתתפים בפעילות. לדידי, אין ספק כי אדם המשתתף בפעילות (ספורטיבית או בידורית), ובמיוחד בבריכה, מסתכן מרצון לגבי הסיכונים הטבועים והטמונים במשחק, אך בכל מקרה ומקרה יש להבחין בין סיכון הנובע ממצבו הלקוי של המקום או המכשיר המשמש לביצוע הפעילות (משטח הפרספקס), אשר לגביהם לא מתקיימת הסכמה של "הסתכנות מרצון", אלא אם יוכח כי הייתה ידיעה מראש של המשתמש אודות הפגם של המכשיר או על סיכון של המקום, דבר שלא התקיים בנסיבות העניין שלפנינו. לאור כל המקובץ לעיל, יש לקבוע כי האחריות לפיצוי התובע בגין הנזק שאירע לו עקב התאונה נשוא התביעה מוטל על שכמן של הנתבעות. הנזק מכאן אעבור לשאלת הנזק: בהתחשב במהות הפגיעה, כמפורט לעיל, וברישום בתעודה הרפואית מיום 19.08.2000, לפיו התובע נזקק לקבלת טיפול רפואי ללא צורך באשפוז, בסוג הטיפול הרפואי אליו נזקק התובע, העדר מסמכים רפואיים המעידים על קבלת טיפול רפואי מתמשך לתקופה ארוכה, והעובדה שלא נותרה לתובע נכות צמיתה, אני פוסקת לתובע פיצוי על דרך האומדנא בגין ראש הנזק של כאב וסבל בסך של 9,000 ₪. לא ראיתי לפסוק לתובע פיצוי בגין ראשי הנזק של הפסדי הכנסה, הוצאות למיניהן ועזרת הזולת, מדובר בנזקים מיוחדים שכלל לא הוכחו. סוף דבר על יסוד כל האמור לעיל, אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעות, יחד ולחוד, לשלם לתובע סך של 9,000 ₪. כמו כן, אני מחייבת את הנתבעות, יחד ולחוד, לשלם לתובע הוצאות משפט בגין אגרה ששולמה משוערכת וכן שכ"ט עו"ד בשיעור 17.5% בתוספת מע"מ כחוק. הסכומים הנ"ל ישולמו תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין, שאם לא כן, יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד מועד התשלום המלא בפועל. הנני מורה על מחיקת ההודעה לצד שלישי ללא צו להוצאות, בשל העדר המצאה כדין. לאור השלב והאופן בו הסתיים ההליך, והחיסכון בזמן שיפוטי יקר, הנני פוטרת את הצדדים מכל יתרת אגרה בתיק. התיישנותמסמכיםתיקון כתב תביעהכתב תביעה