תליית מודעה בכניסה לבניין - תביעת לשון הרע

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מודעה בכניסה לבניין - תביעת לשון הרע: לפניי תובענה מכח חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: "החוק"). רקע כללי - התובע הינו בעל משרד עורכי דין (להלן: "המשרד") בבניין משרדים בן 11 קומות שנמצא בשד' המגינים 53 בחיפה (להלן: "הבניין"). הנתבעת, ד.ג.ש. חניונים אחזקה (1989) בע"מ (להלן: "הנתבעת"), הינה חברת הניהול המנהלת את הבניין, בבעלות מר דוד גסר (להלן: "גסר"). חוזה השכירות והניהול לגבי המשרד נחתם בין הנתבעת לבין חברה פרטית, אשר התובע ואשתו הינם בעלי המניות בה והתובע הינו מנהלה - חברה בשם אייל מנחם נכסים בע"מ (להלן: "החברה"). בין החברה לבין הנתבעת קיימת מחלוקת, בכל הנוגע לתשלום דמי הניהול השוטפים לגבי המשרד כמו גם מחלוקות רבות אחרות, אשר בעניינן ניהלו ומנהלים הצדדים מספר הליכים משפטיים. בין היתר, לאור המחלוקות בנושא דמי הניהול, הוגשה תביעה מטעם הנתבעת כנגד החברה לתשלום דמי הניהול והוגשה תביעה שכנגד לגבי הניהול. הפרסום הרלבנטי - אין חולק כי בימים האחרונים של חודש נובמבר 2008, נתלתה מודעה בכניסה לבניין אשר מזמינה את כל הדיירים לאסיפה כללית, שאמורה היתה להתקיים ביום 14/12/08 (להלן: "המודעה"). על המודעה היה חתום מר גסר. בין היתר, מצוין במודעה שאחד מהנושאים שידונו בישיבה יהא - "עדכון בתביעה שהוגשה נגד אייל מנחם ובתביעה שכנגד". טענות הצדדים - התובע טוען כי התביעה הנ"ל, אשר עדכון לגביה אמור היה להימסר בישיבת הדיירים, לא הוגשה נגדו אישית, אלא כנגד החברה. לטענתו, הפרסום במודעה לגבי קיומו לכאורה של הליך נגדו אישית, מהווה לשון הרע. ממשיך התובע וטוען כי שני אנשים שונים אשר נמצאים עמו בקשרים מקצועיים, סיפרו לו שהם ראו את המודעה - ובכך יש כדי ללמדנו על מידת החשיפה למודעה והשלכותיה. התובע טוען כי הפרסום היה מכוון ונועד לפגוע בשמו הטוב, בכבודו ובמשלח ידו. אעיר כבר בשלב הזה כי התובע בכתב התביעה התייחס לכל אדם שטוען שראה את הפרסום כ"מקרה" אשר מקנה לו את הזכאות לפיצוי בסכום של 100,000 ₪, ללא הוכחת נזק, בנוסף על תלית המודעה עצמה - וכך הגיע לדרישה לגבי פיצוי בסך 300,000 ₪. כמובן שטענה זו מקורה בטעות. המדובר בפרסום אחד (המודעה) ולא ניתן "לספור" כל אחד ואחד מהעוברים והשבים אשר ראה את המודעה ולראות בו כ"מקרה פרסום" המקנה זכאות לפיצוי. כלומר, שיש לקחת בחשבון רק את הפרסום מבחינה פיזית ולא את החשיפה לפרסום מצד גורמים שונים, וטוב עשה התובע שביקש לתקן את כתב התביעה, אחרי שהוגש כתב ההגנה - והעמיד את התביעה על סך 100,000 ₪ בלבד. הנתבעת טוענת כי התביעה קנטרנית וכי לא היתה כל פגיעה בתובע בעצם פרסום המודעה. הנתבעת מפנה לכך שהחברה הינה למעשה חברת יחיד בבעלותו ובניהולו הבלעדיים של התובע וכי אין הבדל אמיתי, משמעותי, בין החברה לבין התובע באופן אישי. הנתבעת טוענת שעומדות לה הגנות שונות מכח החוק ומדגישה כי לגופם של דברים אכן הועלה הנושא באסיפת הדיירים וכי יש חובה לפרסם את הנושאים שיתבררו באסיפת הדיירים על לוח המודעות בפתח הבניין. הילך הדיון ומסכת הראיות - לצערי, לא הצלחתי להביא את הצדדים לפשרה, למרות שנעשו מאמצים רבים להביא אותם להבנות (לרבות בניסיון לחסוך זמן שיפוטי יקר גם משופטים נוספים בבימ"ש זה אשר בפניהם מתבררות תביעות נוספות שקשורות לתובענה דכאן). לצערי, המחלוקות האישיות המשמעותיות (בלשון המעטה) בין התובע לבין גסר לא איפשרו להגיע להסדר, ובלית ברירה נשמעו הראיות בתיק זה, הוגשו סיכומים ועתה אתפנה לכתוב את פסה"ד. בפניי העידו מר ציון פרץ, אחד מלקוחותיו של התובע, אשר העיד שהוא ראה את המודעה (להלן: "פרץ", לגבי תצהירו ת/1); מר חנוך אלכסנדרוביץ, לקוח נוסף של התובע, אשר אף הוא טען שראה את המודעה (להלן: "אלכסנדרוביץ", לגבי תצהירו ת/2); התובע (לגבי תצהירו ת/3) וגסר (לגבי תצהירו נ/2). דיון והכרעה - לאחר שבחנתי את הראיות ושקלתי את טענות הצדדים, לרבות בסיכומיהם (כולל סיכומי התשובה שהגיש התובע ביום 23/11/10) מסקנתי היא כי דין התביעה להידחות וזאת מחמת הנימוקים שיפורטו להלן. האם מדובר בפרסום? לא יכולה להיות מחלוקת באשר לכך שמודעה שנתלית על לוח מודעות בכניסה לבניין, בסמוך למעליות, מהווה "פרסום", בהתאם לחוק. האם יש במודעה משום "לשון הרע" ? טרם אנמק מדוע לשיטתי אין עסקינן ב"לשון הרע", אביא את נוסח כל המודעה להלן : "לכבוד 27.11.08 בעלי הנכסים המגינים 53 חיפה הנדון: הזמנה לאסיפה כללית. הנכם מוזמנים לאסיפה כללית של בעלי הנכסים שתתקיים בתאריך 14.12.08 בשעה 10:00 במשרדי עו"ד שפירא את לוי בקומה 11. במידה ובשעה היעודה לא יהיה פורום כנדרש עפ"י התקנות, תידחה האסיפה במחצית השעה לשעה 10:30, ותהיה חוקית בכל מס' משתתפים.   על סדר היום - דיון והחלטות בנושאים כדלקמן: בחירת יו"ר ומזכיר האסיפה. החלטה בעניין חלוקת השילוט בכניסה לבניין. תוכנית שיפוצים ללובי הבניין - אדריכלית מריאנה - מוזמנת לשעה 11:00. עדכונים לתוכנית תאורת הבניין. החלטת נציגות הבית בעניין גנרטור חדש. הצעת תקציב 2009 - תישלח בנפרד בימים הקרובים. הפעלת ונטה קומה 10. עדכון בתביעה שהוגשה נגד אייל מנחם ובתביעה שכנגד. שיפוץ המעלית. שונות.   בגלל חשיבות הנושאים מבקשים השתתפותכם המלאה.   בברכה ד.ג.ש חניונים ואחזקה".   עתה, יש לבחון מהי בדיוק טענתו של התובע. בסעיף 37 לכתב התביעה - מלין התובע באופן כללי על המודעה וטוען כי יש בה בבחינת לשון הרע - בין אם לאור העובדה שדובר על הליך משפטי כנגדו אישית, למרות שההליך היה כנגד החברה, ובין אם הפרסום היה מדויק והתייחס לחברה. לטענתו, אין מקום לפרסם על לוח המודעות את העובדה שקיים הליך משפטי - בלי קשר לשאלה אם המדובר בו אישית או בחברה שלו. דא עקא, שקריאת סיכומיו של התובע מלמדת כי הוא זנח את הטענה לגבי היות הפרסום בבחינת לשון הרע מבחינת החברה, והתמקד אך ורק בטעות אשר מייחסת לו אישית את ההליכים המשפטיים. מכאן, שאין צורך לדון בשאלה אם פרסום המודעה "הנכונה" היה יכול להחשב לשון הרע, ובהקשר זה רק אפנה למקרה דומה שהתברר בת"ק (ירושלים) 4128/07 בנקיר נ' בן שטרית, שם פורסמה מודעה על לוח המודעות בבניין לגבי אי תשלום מצד דיירת מסויימת את חלקה בהוצאות ועד הבית. בית המשפט מצא שאין כל פסול בפרסום על גבי לוח המודעות, אשר נועד לאפשר שקיפות מירבית בפעילותו של הועד, וכיון שאותה דיירת אכן לא שילמה את התשלום - התביעה בעילת לשון הרע נדחתה. עתה, יש לשאול עצמנו אם יש במודעה דלמעלה כדי לפגוע בתובע או כדי להשפילו או כדי לעשותו לבוז וכיוצ"ב, לאור כך שהיתה טעות במודעה - ונדמה לי שהתשובה שלילית. ראשית, העובדה כי כנגד פלוני מתנהלת תביעה וכי הוא הגיש תביעה שכנגד אינה בהכרח כשלעצמה הוצאת דיבה. בתי המשפט מבררים מאות אלפי תביעות כל שנה, ולא בטוח שעצם העובדה שמתנהל הליך בבית משפט בו מעורב פלוני באופן אישי מהווה מידע שעשוי לעשותו לבוז או לפגוע בו או במשלח ידו (במיוחד שנכתב שהוגשה גם תביעה שכנגד). פרסום לגבי הליכים פליליים שמתנהלים נגד פלוני בדרך כלל יחשב כלשון הרע, אם כי גם בהקשר זה המלומד א' שנהר בספרו "דיני לשון הרע" (להלן: "שנהר"), מסביר כי בעבר ייחוס עבירה פלילית נמנה על הפרסומים המהווים לשון הרע, אך כי לאחר השמטת ההגדרה מלשון החוק - "כיום, ייחוס של ביצוע עבירה לא יחשב בהכרח כ"לשון הרע", ומי שהעבירה מיוחסת לו צריך יהיה להוכיח כי הפרסום עלול היה לגרום לאחת ההשלכות המפורטות בסעיף 1 לחוק", (שם, בעמ' 128, פסקה 10.3.1). משמע, שאף לגבי ייחוס עבירה פלילית אין המדובר "אוטומטית" בלשון הרע, קל וחומר - לגבי ייחוס של מעורבות בהליך אזרחי. כמובן שאין מקום לקבוע מסמרות בעניין זה, ויהיו מקרים בהם מידע לגבי תביעות אזרחיות עשוי אף הוא לפגוע בדרך זו או אחרת ולהחשב ב"לשון הרע", אך בנסיבות דנן - במיוחד לאור הפרסום בכללותו - אינני סבורה שיש מקום לקביעה לפיה בפרסום יש כדי להוות "לשון הרע" או שהוא היה יכול לפגוע בתובע (במיוחד שאנו שמים אל לב שאכן מתקיימים ההליכים אלא שהם מתנהלים בשם חברה הנושאת את שמו של התובע ולא בשם התובע, דהיינו שאין המדובר בהליך "שלא היה ולא נברא"). שנית, אינני מקבלת כלל וכלל את עדותם של שני העדים מטעם התובע אשר ראו את המודעה. תחילה אקדים ואומר כי לא הצלחתי להבין עד תום את הצורך בעדותם. הלכה פסוקה היא כי אין להביא ראיות להוכחת משמעות הפרסום, היות וההכרעה באשר לשאלה אם פרסום עלול לפגוע הינה שאלה שעל בית המשפט להכריע בה (שנהר, בעמ' 119). משמע, שאם הכוונה היתה שהעדים יסבירו מדוע הפרסום מהווה "לשון הרע", הרי שאין טעם בעדותם. אם הכוונה היתה שהעדים יסבירו מהי הפגיעה ועד כמה רב הוא הנזק - אזי אומר שאינני מקבלת את עדותם ולא אוכל לבסס על דבריהם ממצא זה או אחר. העד הראשון, מר פרץ, טען כי הוא ראה את המודעה וכי - "זה זעזע אותי" ו-"עשה לי זעזוע" (עמ' 6 שורה 1-2). העדות של העד היתה סתמית, לא ברור מה הוא הבין מהמודעה, מה הדבר גרם לו לחשוב ובוודאי שה"זעזוע" מוגזם, אינו במקום וברור היה שהדברים נאמרו רק על מנת לשרת את התביעה. אותה התרשמות בדיוק היתה מהעד הנוסף, הלקוח השני של התובע, אשר אף הוא ראה את המודעה, לטענתו, ושוחח עליה עם התובע. אף עדות זו הותירה רושם מאוד לא מהימן "ומוזמן", מה גם שאינני יכולה להאמין לתיאורו של העד כיון שבתחילת העדות הוא מסר שאחרי שהוא ראה את המודעה הוא שאל את התובע - "למה יש נגדו דיון", אך אחר כך הוא אמר כי - "לא היה לי נעים להגיד לו למה מופיע שנגדך ....". כלומר, לא הובהר אם העד כן שאל את התובע לפשר הדברים אחרי שראה את המודעה או שלא שאל אותו, כי "לא היה לו נעים". בכל אופן - לא אוכל לייחס כל משקל לעדותם של שני לקוחותיו אלו של התובע. מעבר לכך, יש לזכור כי היות ולחברה קוראים "איל מנחם נכסים בע"מ", אני בספק אם אותם שני לקוחות היו מזועזעים פחות אם היו רואים שבמודעה יש התייחסות לחברה. אינני מקבלת את הטענה לגבי אותו "זעזוע", אך גם אם הייתי מוצאת לקבל את גרסתם, של שני עדים אלו, קשה לי להאמין שהם היו נשארים אדישים למודעה לגבי תביעה כנגד "איל מנחם נכסים". היה צורך להוכיח שאם היה מצוין שם החברה ולא השם האישי של הנתבע, לא היו עולות תהיות, לא היו נשאלות שאלות ולא היה נגרם "זעזוע". הנטל בהקשר זה על שכם התובע, ולא נעשה נסיון להרימו. לכן, ככל שעדותם של שני העדים נועדת על מנת ללמד על כך שהתובע הושפל בעיניהם, או שהיה לבוז או שנפגע שמו הטוב או משלח ידו - הרי שלא היה צורך בעדותם, וממילא לא אוכל לאמץ את עדותם. לסיכום נקודה זו, עמדתי היא שהאמור במודעה, למרות הטעות, אינו בבחינת "לשון הרע". הגנות אפשריות - למקרה וטעיתי, והפרסום כן מהווה לשון הרע, סבורני כי לנתבעת עומדות ההגנות הבאות: בראש ובראשונה - עסקינן במקרה בו התובע יכול היה - וחייב היה - למנוע את הפרסום. ובמה דברים אמורים ? הנתבעת טוענת כי נוסח המודעה טרם פרסומה הועבר בפקס' לכל הדיירים ביום 27/11/2008 (יום ה' בשבוע) בשעות אחר הצהריים לקבלת הערותיהם. לתצהירו של גסר צורף אישור של משלוח פקסים למספרים שונים ביום 27/11 בשעות המתאימות. ממשיכה וטוענת הנתבעת כי המודעה נתלתה רק ביום 30/11 (יום א' בשבוע), וכי כבר ביום זה ראה התובע את המודעה וביקש להוסיף שני נושאים לסדר היום. לתצהירו של גסר צורף מכתבו של התובע מיום 30/11 בו הוא מבקש להוסיף שני נושאים לישיבה וצורפה גם הודעה של גסר מיום 8/12 לגבי הוספה של שני הנושאים כמבוקש. התובע עצמו מודה כי הוא ראה את המודעה ביום 30/11 (עמ' 10 שורה 15), אך טוען כי המודעה פורסמה כבר ביום 27/11, למרות שלתצהירו לא צורף כל תימוכין לגבי נושא זה. מכאן, שמבחינה עובדתית אני קובעת כי המודעה נתלתה רק ביום 30/11. עתה נחזור לעובדה שכבר באותו היום ראה התובע את המודעה ולא ביקש לשנות אותה או לתקן אותה (ולא אדע באיזו שעה בדיוק היא נתלתה ומתי הוא ראה אותה - משמע, שיתכן שהמדובר בשעה או שעתיים לאחר הפרסום). התובע ביקש להוסיף שני נושאים, אך לא העלה כל טרוניה לגבי אי הדיוק שבסעיף 8 למודעה. התובע בחר להמתין שבועיים ימים, עד ליום הישיבה עצמה, ובאותו הבוקר (ביום 14/12) התייצב במזכירות בית המשפט והגיש את התביעה הנוכחית. ברי כי התנהלות שכזו אינה מקובלת (ולמעשה - מסקנתי היתה זהה אף אם המודעה נתלתה עוד ביום 27/11 והמתינה במשך ה"ששי-שבת" על הקיר). אם הפרסום מהווה לשון הרע - היה על התובע לדרוש את תיקונו והחלפתו מיידית ביום 30/11, ברגע שראה את הפרסום, ולא להמתין שבועיים ולהגיש תביעה. התובע נשאל מדוע לא עשה דבר לאחר שראה את המודעה, והשיב: "ת. לא תלשתי את זה כי חברת הניהול היתה מגישה נגדי תלונה במשטרה. בדיוק לזה היא חיכתה. ש. מה עם מכתב התראה ? ת. לא שלחתי. ... לא הייתי מודע לפוטנציאל של הנזק של הדבר הזה אצל אנשים" . (עמ' 10 שורות 18-22). עם כל הכבוד, התשובות אינו מספקות, ואני מוצאת שיש מקום לדחות את התביעה ולו מן הטעם שעסקינן במי שיכול היה למנוע את הפרסום, כמה שעות לאחר תחילתו, אך החריש. שנהר בספרו (בעמ' 338-339) מציין כי החוק מפנה לכמה מסעיפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין") ומחיל את הוראותיהן על עוולות נטענות מכח החוק. בין היתר, מפנה החוק לסעיף 65 לפקודת הנזיקין (העוסק בהתנהגותו של התובע שגורמת לנזק), אם כי החוק אינו מפנה לסעיף 68 לפקודת הנזיקין (שעניינו האשם התורם). עמדתי היא שניתן להקיש מההחלה של סעיף 65 לפקודת הנזיקין, ולומר שיישום ההוראות על המקרה דנן מחייב את המסקנה שהתובע, שיכול היה למנוע את הפרסום או להפסיקו עוד ביום 30/11 בבוקר, לא יכול לבוא בטרוניה לגבי תוצאות הפרסום שבועיים לאחר מכן. ראו עוד את התייחסות של שנהר לכך שהחוק אינו מחיל את הוראות סעיף 6 לפקודת הנזיקין (הסתכנו מרצון), לאמור (שם, בעמ' 38, פסקה 23.2.1): "אין זה ברור מדוע קבע המחוקק שהסתכנות מרצון של הנפגע לא תהווה הגנה טובה בתביעות לשון הרע, שכן נראה, כי הסכמה מצד הנפגע לפרסום פוגע אודותיו מהווה טעם המצדיק את עשיית הפרסום. מכל מקום נראה, כי אם הנפגע חשף את עצמו במודע ומרצונו לפרסום לשון הרע, יתחשב בית המשפט בעובדה זו בבואו לפסוק לו פיצויים". למעלה מן הצורך אעיר כי לתוצאה דומה, באשר למשמעות של "אי הקטנת הנזק", או יותר נכון "אי הפסקת הנזק" -מבחינתו של התובע, ניתן אף להגיע על דרך של החלת עקרון תום הלב הכללי על המקרה ועל ההתנהלות של הצדדים. טענת הגנה שניה הינה - טענת הגנת "אמת בפרסום" בהתייחס לסייג לגבי פרט לוואי - ההגנה שבסעיף 14 לחוק, המכונה הגנת "אמת דיברתי", משתרעת אף על פרטים בלתי מדוייקים, אשר בנסיבות מוגדרים כ"פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש", כל עוד ישנו "עניין לציבור". אמנם, יש הבדל בין חברה בע"מ לבין הפרט, וברי כי בהליכים המשפטיים המתקיימים בין הצדדים יש חשיבות להקפיד על האבחנה, אך במכלול - בהיבט של הפרסום הנוכחי - הטעות יכולה להחשב כפרט לוואי. השוני בין איל מנחם לבין החברה הנושאת את שמו, לרבות הזיקה ההדוקה בין התובע לבין החברה - מחייבים את המסקנה ששעה שעסקינן במודעה כאמור, הטעות הינה לגבי פרט שהוא פרט לוואי. לכן, יש מקום לקבוע שלא תשלל ההגנה של "אמת בפרסום" רק מחמת הטעות הספציפית בה עסקינן במקרה זה. עוד אוסיף כי ההגנה דורשת גם הוכחת עניין לציבור - אך נדמה לי שיש לפרש דיבר זה בהקשר הספציפי, דהיינו - בהקשר של מודעה על לוח המודעות בבניין משרדים. בהקשר זה - יש עניין לציבור הדיירים לדעת מה יהיו הנושאים בישיבת הדיירים. טענה שלישית הינה הגנת "זוטי דברים" שבסעיף 4 לפקודת הנזיקין. כפי שציינתי לעיל, החוק מפנה במפורש לחלק מסעיפי פקודת הנזיקין, לרבות סעיף 4, אשר כותרתו "מעשה של מה בכך", המורה כך : "לא יראו כעוולה מעשה, שאילו היה חוזר ונשנה לא היה בו כדי ליצור תביעה לזכות נוגדת, ואדם בר-דעת ומזג כרגיל לא היה בא בנסיבות הנתונות בתלונה על כך." אני סבורה כי במכלול הנתונים במקרה מיוחד זה, לאור "ההסטוריה" רבת הסכסוכים בין הצדדים, בנוסף על האמור לעיל לגבי "פרט הלוואי", ניתן להחיל על המקרה גם את ההגנה הנזיקית של "מעשה של מה בכך". טענת ההגנה הרביעית הינה "הגנת תום הלב" - בסעיף 15(1) לחוק נקבע כי פרסום יחסה תחת הגנת תום הלב אם המפרסם לא ידע על הנסיבות מהן משתמעת לשון הרע. בסעיף 16(א) נקבע כי כל עוד הפרסום לא חרג מתחום הסביר - קמה חזקת תום הלב. בנוסף, בסעיף 16(ב) נקבע כי חזקת תום הלב לא תקום שעה שהתברר בדיעבד שהפרסום לא היה נכון שלא ננקטו צעדים לבירור האמת. במקרה כאן, העברת הטיוטא לדיירים ואי קבלת כל תיקון מצד התובע עצמו - בוודאי שתחשב כנקיטת צעדים לבירור האמת. לפיכך, במצטבר - אני מוצאת שקמה לנתבעת חזקת תום הלב. התובע לא הצליח לסתור חזקה זו לגבי הפרסום הנוכחי (למרות שהוא הפנה למכתב שהוא שלח בזמנו לגסר ובו הוא הסביר לו שאם הוא רוצה לנקוט הליכים לגבי החוב הנטען של דמי הניהול עליו להגיש תביעה כנגד החברה ולא כנגדו אישית - כלומר, שלכאורה מהמכתב עולה שהתובע הסביר לגסר שיש הבדל בין החברה לבינו, באופן אישי). מכאן, שקמה לנתבעת אף הגנת תום הלב. סיכום - מהמקובץ עד כה, עולה שיש לדחות את התביעה. הנסיבות המיוחדות, מאבקי הכח וההליכים המשפטיים הנוספים שמתנהלים בין הצדדים, ובין התובע לבין גורמים אחרים שקשורים לבניין - גרמו לכך שהטעות שבמודעה "יצאה מכל פרופורציה" והניבה הליך משפטי נוסף. צר לי שכך הם פני הדברים. אשר על כן, לאור כל האמור לעיל, התביעה נדחית והתובע ישלם לנתבעת 12,000 ₪ בגין שכ"ט עו"ד (סכום הכולל מע"מ), תוך 30 יום מהיום. הערה לאחר סיום - במהלך הדיון ניסיתי להציע לסיים את הפרשה בתלית מודעת הבהרה, לגבי כך שבמודעה לגבי הישיבה מיום 14/12 נפלה טעות, כי ההליך עליו דובר בישיבה היה למול חברת איל מנחם נכסים בע"מ ולא למול איל מנחם אישית, וכי אין הליך משפטי נגדו אישית. הצדדים לא הסכימו לסיים בכך את ההליך. אף מהתכתובות שצורפו לתיק עולה כי מיד לאחר הגשת התביעה ביקשה הנתבעת לפרסם הבהרה לגבי אותו סעיף 8 למודעה, אך התובע סירב שכן הוא דרש התנצלות ודרש שגם לא יפורסם שבישיבה ידון ההליך לגבי החברה, וכפי שהסביר בחקירתו הנגדית, עת נשאל מדוע לא הסכים לפרסום ההבהרה, לאמור : "רצו להוסיף חטא על פשע. אם רצו לפרסם התנצלות בלתי מסויגת שלא הוגשה תביעה נגד עו"ד מנחם - זה דבר שביקשתי. הם רצו להגיד שלא הוגשה תביעה נגד עו"ד מנחם אלא הוגשה תביעה נגד חברת איל מנחם - ואני לא הסכמתי לזה ואני חושב שבכלל, נושא של הגשת תביעות, לא צריך להיות על לוח המודעות בכניסה לבניין." (עמ' 10 שורות 3-6) משמע, שהתובע לא הסכים לפרסום התיקון אלא חזר לטענה שלא היה צריך לפרסם את המודעה בכלל (כלומר, שאסור גם לפרסם את העובדה שבישיבת הדיירים ידובר על התביעה והתביעה שכנגד למול החברה). ומדוע אני מציינת כל זאת בסוף פסק הדין ? שכן התובע מקדיש שני עמודים מסיכומיו ופסקאות בסיכומי התשובה שלו, לגבי התנהלותה חסרת תום הלב של הנתבעת, עת סרבה לפרסם תיקון או הבהרה. אני מוצאת שטענותיו בהקשר זה אינן מדוייקות - ובכל זאת, לאחר סיום, ולמרות התוצאה הסופית - אני ממליצה לנתבעת לשקול שמא יש בכל זאת מקום לפרסם מודעה בה יכתב כי במודעה הקודמת נפלה טעות, כי ההליך המשפטי שאוזכר באותה מודעה אינו מתנהל למול איל מנחם אישית אלא למול החברה שבבעלותו וכי הנתבעת מצטערת על הטעות. זו היתה הצעתי במהלך התנהלות התיק, ולאחר התלבטות, החלטתי לחזור על ההמלצה גם כעת.בנייןלשון הרע / הוצאת דיבהמודעה