תנאי מכללא במשפט בישראל: שאלת דבר קיומו של תנאי מכללא בדין הישראלי, שלאחר חקירת חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973 ראויה להרחבה או לסוג של הבהרה. מקובל הוא שמאז חקיקת החוק הנ"ל, אין דין החוזים מכיר ב"תנאים מכללא" או לפחות אין קוראים להם כך [ ראה, ג. שלו, "דיני חוזים" מה' 2 עמ' 296 - 297; וכן דברי כב' השופט ח. כהן בפסק הדין ע"א 627/78 ויצמן נ. אברמזון ואח', פד"י לג3 עמ' 295 בעמ' 298 כפי הבאתם בפסק דינו של כב' השופט ברק בפסק הדין 4628/93 מדינת ישראל נ. אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ, פד"י מט2 עמ' 265 בעמ' 328 (להלן: "פס"ד אפרופים") ]. מאידך, מקובל הוא שביטול המוסד הנ"ל של "תנאי מכללא" לא ביטל את האפשרות להסיק תניות משתמעות או מוסקות (ג.שלו, שם, בעמ' הנ"ל); המחברת הנ"ל בקובעה כאמור, מסתייגת מהאפשרות ליצור את התנאים הנ"ל באמצעות המנגנונים הקבועים בסעיפים 25, 26 ו 39 לחוק החוזים, אך, אינה מוצאת, בכל הכבוד, מקום אחר לעגן בו את קביעתה העקרונית בדבר האפשרות להסיק קיומן של תניות משתמעות ובכך סתמה ולא פרשה. נראה לעומת זאת, שפסיקת בית המשפט העליון אימצה את סעיף 39 לחוק החוזים כמקור לאותן "תניות מכללא" הנדרשות לפרשנות או השלמת החוזה, מקום שיש צורך בהן, בין אם הן נקראות כך ובין אם לאו [ "פס"ד אפרופים" הנ"ל בעמ' 328 פיסקה 36 וראה גם רע"א 8256/99 פלונית נ. היועץ המשפטי לממשלה, פד"י נח2 עמ' 213 בעמ' 231 ]. בעניין זה, חלה התפתחות נוספת; מבלי משים, בלא התייחסות לשאלות הנ"ל, החזיר בית המשפט העליון את מוסד התנאי מכללא לדין, כדבר מובן מאליו בין שהוא בגדר דוקטרינת תום הלב, ובין מכך שלא עזב את שיטת המשפט הישראלי מעולם [ ראה: בג"צ 1800/07 לשכת עורכי הדין נ. נציבות שירות המדינה; ע"א 136/92 בייניש - עדיאל - עורכי דין ואח' נ. דניה סיבוס חברה לבנין בע"מ, פד"י מז5 עמ' 114; רע"א 1053/10 עו"ד אביחי ורדי נ. אבי זלצמן].תנאי מכללא