תשלום תחת מחאה - ארנונה

לטענת התובעת, התשלום אשר שילמה לנתבעת ביום 26.6.08 ואשר יוחס בידי הנתבעת לחוב הישן, שולם מתוך אילוץ. באותה עת, טוענת התובעת, נמכר הבית והיא נזקקה לאישור אשר יאפשר העברת הזכויות בבית לרוכש בלשכת רישום המקרקעין (להלן: "האישור לטאבו"). כיוון שהנתבעת התנתה מתן האישור לטאבו בתשלום החוב הישן, בוצע התשלום תחת מחאה. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תשלום תחת מחאה - ארנונה: בפני תביעה אשר בעיקרה מתבססת על הטענה לפיה גבתה עירייה מיסי ארנונה שלא כדין ואף שהחוב בגינם התיישן, שלפיכך עליה להשיבם. העובדות הנתבעת הינה עירייה המוסמכת, בין היתר, לגבות את מיסי הארנונה בגין הנכסים שבתחום שיפוטה. התובעת הייתה, במועדים הרלוונטיים לתביעה זו, 1992 - 2008, בעלת הזכויות בבית ברח' האתרוג 5, אור יהודה (להלן: "הבית"). בשנת 1992 נקלעה התובעת למצוקה אישית קשה. בעלה לשעבר נפטר והיא נזקקה לסיוע בקבלת מזונות עבור בנה (כבן 13 שנים באותה עת) מהמוסד לביטוח לאומי. בגין השנים 1993 - 1995 לא שילמה איפה התובעת את מסי הארנונה בגין הבית (להלן: "החוב הישן") ותירצה זאת בהיעדר יכולת לנוכח מצבה הכלכלי הקשה. בבקשה מיום 27.2.96, פנתה התובעת לנתבעת ובקשה לקבל הנחה במיסי הארנונה בגין הבית על רק מצבה הכלכלי. בקשת התובעת נדונה בועדת ההנחות של הנתבעת וזו החליטה במרץ 1996, לאשר לתובעת הנחה בשיעור 40%. התובעת לא הסתפקה בהנחה זו, וביום 16.3.96 פנתה לנתבעת בכתב, הודיעה שאין באפשרותה לעמוד בתשלום מיסי הארנונה גם בהנחה בת 40% ובקשה הנחה בשיעור 70%. בקשתה הנוספת של התובעת נדחתה, פניות נוספות לא הביאו לשינוי החלטת הנתבעת והחוב הישן - לא שולם כלל, לא במלואו ואף לא במקצתו. בתחילת 1996 דווח לנתבעת על שינוי מחזיק בבית עקב השכרתו ולשוכר נפתח חשבון חדש לחיוב במיסי הארנונה. כך שולמו מיסי הארנונה בגין הבית על ידי השוכרים השונים שהחזיקו בו עד ליולי 2002. כל אותם שנים נותר בספרי העירייה רישום חובה של התובעת בגין השנים 1993 - 1995. בחדש יולי 2002 דווח לנתבעת כי התובעת שבה להתגורר בבית ועל שמה נפתח חשבון חדש לחיוב במיסי הארנונה. כך עמדו על שם התובעת שני חשבונות זה בצד זה וביחס לבית - האחד החשבון בגין החוב הישן והשני החשבון בגין החובות החדשים שמיולי 2002 ואילך. במהלך 2004 ננקטו כנגד התובעת הליכי גבייה מנהליים ובעקבות הליכים אלו שילמה התובעת סך של 5,571 ₪. בשנים שלאחר מכן, הוסיפה הנתבעת לפנות לתובעת בדרישה לתשלום החוב הישן והתובעת אף בקשה לקבל הנחה בשיעור 50% במסגרת מבצע ארצי שנערך לגביית חובות ארנונה ישנים. על אף זאת, לא הגיעו הצדדים לכדי הסכמה. ביום 17.1.08 הסכימה הנתבעת להעניק לתובעת הנחה בשיעור 10% מהחוב הישן אך בכפוף לתשלום יתרת החוב בתוך 30 יום. התובעת לא עמדה בתנאי זה ורק ביום 26.6.08 שילמה את החוב הישן לנתבעת במלואו ובסך של 36,738 ₪. בעקבות תשלום זה, ביום 14.8.08, הגישה התובעת תביעה זו בסך של 45,000 ₪. תמצית טענות הצדדים וההליך המשפטי התובעת מבססת את טיעוניה על שני ראשים עיקריים: ההתיישנות והזכות להנחה. לטענת התובעת, התשלום אשר שילמה לנתבעת ביום 26.6.08 ואשר יוחס בידי הנתבעת לחוב הישן, שולם מתוך אילוץ. באותה עת, טוענת התובעת, נמכר הבית והיא נזקקה לאישור אשר יאפשר העברת הזכויות בבית לרוכש בלשכת רישום המקרקעין (להלן: "האישור לטאבו"). כיוון שהנתבעת התנתה מתן האישור לטאבו בתשלום החוב הישן, בוצע התשלום תחת מחאה. בפועל, טוענת התובעת, במועד התשלום לא הייתה לנתבעת כל זכות לגבות את החוב הישן בשל התיישנות ובשל שיהוי בלתי סביר בגבייתו, כאשר הנתבעת ישבה "בחיבוק ידיים" במשך 14 שנים כאשר החוב הישן תופח וצובר ריבית. במצב זה אף אסור היה לנתבעת להתנות את מתן האישור לטאבו בתשלום החוב הישן, שכן התנאי היה תשלום החוב שהתיישן. לחילופין, טוענת הנתבעת ששומה היה על הנתבעת ליתן לה הנחה בשיעור 70% ממיסי הארנונה בשל היותה אותה עת, 1993 - 1995, אם חד הורית המקבלת מזונות מהמוסד לביטוח לאומי. הנחה זו לא ניתנה לה בשל התנהגות שרירותית של הנתבעת, בלא סיבה ובלא הנמקה. מאחר ולשיטת התובעת פעלה הנתבעת בחוסר תום לב במהלך השנים, סבורה התובעת שלכל היותר זכאית הייתה הנתבעת לגבות את החוב המקורי בערכי קרן ובהנחה של 70%. סכום זה, לפי תחשיבי התובעת, הסתכם בסך של 2,400 ₪ ולא יותר. התובעת עותרת לפיכך להשבת מלוא התשלום ששילמה לפירעון החוב הישן ובנוסף גם לפיצוי בסך 9,000 ₪ בגין עגמת הנפש שנגרמה לה. הנתבעת מכחישה את טענות התובעת מכל וכל. הנתבעת מכחישה כל ניסיון "לאילוץ" התובעת וטוענת כי בסך הכל פעלה כדין לגביית חוב של התובעת. לשיטת הנתבעת, לא חלה כלל התיישנות על החוב הישן, שכן הנתבעת פעלה לכל אורך השנים בניסיון לגבייתו, הן במכתבי דרישה והן בהליכי גבייה מנהליים ובהם עיקול ברישום בבית התובעת. הליכי גבייה אלו לא מוצו רק מתוך התחשבות בבקשות התובעת אך שוללים כל טענה להתיישנות או לשיהוי. לחילופין, טוענת הנתבעת כי אין כל פסול בהתניית מתן האישור לטאבו בתשלום החוב הישן אפילו חלפה תקופת ההתיישנות, שכן טענת ההתיישנות הינה טענה דיונית והחוב עצמו לא נמחק. אשר לטענה בדבר זכאות התובעת להנחה, טוענת הנתבעת כי אין לבית המשפט כל סמכות לדון בטענה שכזו והיה על התובעת להגיש על כך השגות או עררים כקבוע בדין. גם לגופם של דברים, טוענת הנתבעת שאין כל בסיס לתביעת הנחה שכזו והתובעת לא עמדה בתנאים המזכים בהנחה זו. ממילא שהנתבעת דוחה את טענות התובעת בדבר התעלמות או זלזול בפניותיה וטוענת כי לתובעת ניתנו הסברים ותשובות לכל פניותיה. תביעה זו הוגשה במקור בסדר דין מקוצר אולם בהסכמת הצדדים הועבר הדיון לפסים של סדר דין מהיר. מטעם התובעת הוגש תצהיר שלה עצמה ומטעם הנתבעת הוגשו תצהירי עדות ראשית של מר אמיר בן דרור, מנהל הארנונה של הנתבעת עד סוף 2005, ושל גב' רחל עמיאל, עובדת מחלקת הגבייה של הנתבעת בשנים הרלוונטיות ומ"מ מנהל מחלקת הגבייה של הנתבעת מאז 2005. ישיבת ההוכחות התקיימה ביום 4.11.10 ובמהלכה נחקרו העדים על תצהיריהם. בתום החקירות סיכמו הצדדים את טענותיהם בעל-פה. ראוי לציין כי כבר בתחילת ישיבת ההוכחות הצהירו הצדדים על התנגדותם להרחבת חזית כך שככל שהועלו בסיכומי הצדדים טענות החורגות מהמחלוקות, כפי שנקבעו בכתבי הטענות, לא יהיה להן כל משקל במתן פסק הדין. דיון טענתה העיקרית של התובעת הינה טענת ההתיישנות. בתמצית ובמצטבר, טוענת התובעת בהקשר זה כך: זכותה של הנתבעת לגביית החוב הישן התיישנה ביוני 2008; הגבייה אשר בצעה הנתבעת ביוני 2008 בוצעה מתוך אילוץ וכתנאי למתן האישור לטאבו; אסור היה לנתבעת להתנות מתן האישור לטאבו בתשלום חוב אשר זכותה לגבותו התיישנה; ולפיכך - יש לחייב את הנתבעת להשיב את התשלומים שקבלה בתוספת פיצויים. שני הנדבכים הראשונים בטיעון זה (טענת ההתיישנות וטענת האילוץ) מתבססים על נסיבותיו העובדתיות הייחודיות לתיק זה. שני הנדבכים האחרונים מאידך (זכותה של עירייה להתנות מתן האישור לטאבו בפירעון חובות שהתיישנו והזכות לבסס תביעת השבה בטענת התיישנות) מגלמים טענות משפטיות עקרוניות. בסעיף 2 בחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות") נקבע כך: "תביעה לקיים זכות כל שהיא נתונה להתיישנות, ואם הוגשה תובענה על תביעה שהתיישנה וטען הנתבע טענת התיישנות, לא יזדקק בית המשפט לתובענה, אך אין בהתיישנות בלבד כדי לבטל את הזכות גופה". הלכה היא עוד מקדמת דנא, כי ההתיישנות אינה גורמת לביטול הזכות לגופה, אלא רק מקימה מחסום מפני תביעתה. תכונה זו היא הגורמת לכך שטענת התיישנות לפי חוק ההתיישנות מסווגת כטענה דיונית ולא כזכות מהותית. לאופיה הדיוני של טענת התיישנות נפקויות לא מעטות. כך למשל, אין נזקקים לטענת התיישנות אם לא טען הנתבע טענה זו בהזדמנות הראשונה והודאת הנתבע בקיום זכות התובע מתחילה מחדש את מרוץ ההתיישנות (לכללים אלו עוד אחזור בהמשך). המאפיין החשוב יותר לעניין דנא טמון באפיונה של טענת ההתיישנות כטענת הגנה בלבד, מגן ולא חרב. "מעצם מהותה התיישנות דיונית היא טענת הגנה בלבד, ואין היא יכולה לשמש כעילת תביעה. השקפתו של השופט המלומד, שחייב רשאי להגיש תביעה נגד הנושה למתן פסק-דין הצהרתי שהחוב התיישן ושאין הנושה רשאי לגבותו, הופכת את ההתיישנות לפי החוק מדיונית למהותית, ועומדת בניגוד להוראות סעיף 2 של החוק. בסעיף 2 קבע המחוקק את התוצאה של ההתיישנות והיא; שאם "הוגשה תובענה על תביעה שהתיישנה וטען הנתבע טענת התיישנות, לא יזדקק בית-המשפט לתובענה". זאת היא התוצאה ותו לא; על-כן תנאי מוקדם להעלאת טענת ההתיישנות הוא - הגשת תובענה על תביעה שהתיישנה. באין תובענה כוו, אין טענת התיישנות." (ע"א 522/71 בנין נ' בנין, פ"ד כח (2), 309, 326). תביעה זו איפה, עומדת ביסודה בניגוד מובהק למושכלות היסוד של דיני ההתיישנות. התובעת מתיימרת לגייס לטובתה את טענת ההתיישנות כחרב ולבסס עליה תביעה לחיוב הנתבעת בתשלום. ראוי לציין כי בתי המשפט הכירו באפשרות העומדת בפני אדם להעלות טענת התיישנות כבסיס לתביעה לפסק דין הצהרתי כנגד הליכי גבייה מנהליים הננקטים כנגדו. אפשרות זו הוכרה על יסוד סיווגם של הליכי הגבייה המנהליים כתביעה לקיום זכות, כך שהעתירה לסעד הצהרתי אינה משנה את אופי טענת ההתיישנות כטענת הגנה. "בנסיבות אלו יש לראות ב"מערכה" הראשונה, בה הנישום הינו "נתבע", וב"מערכה" השנייה, בה פונה הנישום לבית המשפט, מסכת אחת. מכאן שהטענות אותן מעלה הנישום בהליך השני - התביעה לסעד הצהרתי או העתירה המינהלית - הינן טענות ההגנה של ההליך הראשון - הליך הגבייה המינהלי. בהבחנה הפורמלית בין ההליכים אין כדי לבטל את אופיין ההגנתי של הטענות. סיכום הדברים הוא כי אם יוכר הליך הגבייה המינהלי כ"תביעה לקיים זכות" ניתן להעלות בגדרו טענת התיישנות, הגם שה"במה" בה מושמעת הטענה הינה במסגרת פנייה יזומה של הנישום לבית המשפט." (רע"א 187/05 נעמה נסייר נ' עיריית נצרת עילית , סע' 28 בפסק דינה של כב' השופטת ברלינר). בעניין דנא מאידך, אין חולק על כך שתביעה זו איננה תגובה להליכי גבייה מנהליים ואיננה עתירה לפסק דין הצהרתי. תובענה זו הינה תביעה כספית לכל דבר ועניין ובניסיון להשתמש בטענת ההתיישנות כקרדום לביסוס התביעה. בהעדר טעמים מיוחדים, די היה בניסיון לבסס התביעה על טענת ההתיישנות כדי להצדיק דחייתה. התובעת מודעת לקושי הטמון בניסיון לבסס תביעה כספית על טענת ההתיישנות ולכן גייסה לעזרתה את טענת האילוץ. לשיטתה, נכון שהסכומים השנויים במחלוקת שולמו ונכון כי התשלום לא נעשה במסגרת הליכי גבייה מנהליים, אלא שהתשלום נעשה מתוך "אילוץ". טענה זו מחייבת חידוד. טענת האילוץ נפרדת לחלוטין מטענת ההתיישנות ולמעשה אין קשר ישיר בין השתיים. בטענת האילוץ, למעשה מתיימרת התובעת לבטל את הפעולה במסגרתה שולמו על ידה כספים לנתבעת ביום 26.6.08. בטענה זו אין נפקות לכך שהתשלומים בוצעו לפירעון החוב הישן או כל חוב אחר. בטענה זו הפגם, לשיטת התובעת, איננו במקור החוב המשולם אלא בפעולה לגבייתו. לפיכך, ברור שאין בטענת האילוץ כדי להכשיר את הניסיון לסטות מדיני ההתיישנות ולבסס תביעה כספית על טענת ההתיישנות. את טענת "האילוץ" יש לראות כטענה עצמאית אשר הנטל להוכיחה רובץ על התובעת ואשר משמעותה, אם תוכח, ביטול אותה פעולה שנבעה מהאילוץ. האם הוכחה טענת האילוץ בנסיבות העניין? לדעתי לא ולא. רחוק מכך. אך ברור הדבר כי כל אדם הנזקק לאישור מהרשות לענייניו הוא, למעשה "נאלץ" לפנות לרשות ולעמוד בתנאים לשם קבלתו. מקור "האילוץ" איננו בפעולת הרשות אלא בהפעלת סמכויותיה לפי דין. לא די בכך שהתובעת "נאלצה" לפנות לנתבעת כדי לבקש את האישור לטאבו אלא שטענתה הינה לנסיבות מיוחדות. נסיבות הדומות לטענת העושק המוכרת בדיני החוזים (סעיף 18 בחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973). עושק, לפי ההלכה הפסוקה, מתקיים כאשר מוכח מצבו המיוחד של העשוק (למשל מצבי מצוקה, חולשה שכלית, חולשה גופנית או חוסר ניסיון), מוכח מצבו של העושק (המנצל את מצב העשוק) ומוכח העדר איזון סביר בין הערכים המוחלפים. כאשר טוענת התובעת איפה "אילוץ" במקרה דנא, כוונתה לאותן נסיבות קיצוניות של ניצול מצוקתה על ידי הנתבעת. דא עקא, שהתובעת לא הוכיחה ולו אחד מיסודות אלו. למעשה, טענת "האילוץ" נטענה באופן שאין סתמי הימנו. כל אשר פירטה התובעת בעניין זה הוא שביום 26.6.08 "נאלצתי לשלם סכום של 36,738 ₪ בגין חיוב נטען משנים 93 - 95, וזאת על מנת לקבל אישור לרישום לטאבו. האישור היה נחוץ לצורך ביצוע התחייבות חוזית שלי במסגרת הסכם למכירת הבית" (סע' 16 בתצ' התובעת). הא ותו לא. תיאור לאקוני זה של התובעת רחוק מלבסס טענת אילוץ. התובעת איננה טורחת לציין מתי נמכר הבית, התובעת איננה מצרפת את הסכם המכירה, התובעת איננה מציינת אם ומדוע הייתה במצוקה, התובעת אפילו איננה מציינת אם בכלל הייתה הנתבעת מודעת למצב התובעת והתחייבויותיה אלו. התובעת לא הניחה כל תשתית עובדתית לפיה היה מצבה שונה ממצבו של כל אדם המבקש אישור לטאבו ונדרש לעמוד בתנאים הקבועים בדין כדי לקבלו. הנה כי כן "אילוץ" פסול לא הוכח וכל שנותר הינו תשלום ששילמה התובעת וכעת היא עותרת להשבתו על יסוד טענת ההתיישנות. טענה המשמשת את התובעת כחרב מובהקת ובניגוד למושכלות היסוד של דיני ההתיישנות. די בכך כדי לדחות טענה זו. לנוכח מסקנתי זו, מתייתר הצורך לדון ביתר נדבכיה של טענת ההתיישנות וההתייחסות לטענות תיעשה בקליפת האגוז בלבד. ראשית, יצוין כי בנסיבות העניין כלל לא הוכיחה התובעת כי החוב הישן התיישן ביוני 2008. התובעת עצמה מציינת בתצהירה (סעיף 13) כי בשנת 2004 ננקטו נגדה הליכי גבייה מנהליים. התובעת אף מציינת שבעקבות זאתשילמה לנתבעת סך של 5,571 ₪ (סכום אשר הוסבר על ידי הנתבעת כתשלום מיסי הארנונה בגין התקופה המאוחרת יותר ובלא קשר לחוב הישן). כפי שנקבע בעניין רע"א 187/05, לעניין דיני ההתיישנות הליך הגבייה המינהלי על ידי הרשות הינו "תביעה לקיים זכות" כמובנה בסעיף 2 בחוק ההתיישנות. אם כך, חלה על התובעת הוראת סעיף 3 לחוק ההתיישנות שלפיה "אין נזקקים לטענת התיישנות אם לא טען הנתבע טענה זו בהזדמנות הראשונה לאחר הגשת התביעה". עוד חלה על התובעת ההלכה לפיה הודאה בקיום הזכות מתחילה מחדש את מרוץ ההתיישנות. דא עקא, שהתובעת עצמה הציגה מכתב מיום 26.6.05 (נספח ד(3) לתצ' התובעת) בו היא פונה לנתבעת, מציינת במפורש כי הנתבעת מנהלת נגדה הליכים לגביית החוב הישן וטוענת בזו הלשון: "הנספח "ג", "ד" והנספח "ה" מעידים שיש לי מחויבות לשלם גם את חובות הארנונה הישנים לעריית אור יהודה". הנה איפה, לא זו בלבד שאין במכתב התובעת כל רמז לטענת ההתיישנות, הרי שהתובעת מודה בחובתה לתשלום מסי הארנונה בגין החוב הישן אך דבקה בטענה שקשייה הכלכליים מזכים אותה בהנחה בשיעור 70%. היעדר כל טענה להתיישנות והודאה בקיומו של החוב, הם כשלעצמם אות ועדות לעצירת מירוץ ההתיישנות באותו המועד ומשכך - לא ניתן לטעון כי שלש שנים בלבד לאחר מכן שב והתיישן החוב הישן. שנית, כך גם התייתר הדיון בטענה לפיה הנתבעת פעלה בניגוד לעיקרון שלפיו אסור לרשות מקומית להתנות מתן האישור לטאבו בתשלום חוב שהתיישן. לפי פסיקת בתי המשפט מוסב הדגש על אפיונה של טענת ההתיישנות ככזו שאיננה מאיינת את החוב אלא רק מונעת את האפשרות לתבוע אותו ומכאן על כך שאי גביית החוב תפיל למעשה את התשלום על ציבור משלמי המיסים. על יסוד עקרונות אלו נפסק כי דווקא מותר לרשות להתנות מתן אישור לטאבו גם בתשלום חובות שהתיישנו (ראה עת"מ 3161/08 שותפות היכל השלג והקור בע"מ נ' עיריית פתח תקווה ). כשלעצמי, אני סבור שאפשר ובנסיבות קיצוניות תיחשב התעקשות הרשות להתנות מתן האישור לטאבו בתשלום חובות שהתיישנו כחסרת סבירות וחסרת הגינות. למשל במקרה בו הרשות לא נקטה בכל צעד לגביית החוב או שמאז חלפה תקופת ההתיישנות חלפה תקופה ממושכת. אך נסיבות שכאלו ודאי שלא התקיימו במקרה דנא. נהפוך הוא, מעיון בהשתלשלות האירועים גם לפי גרסת התובעת, נראה כי הנתבעת נהגה עימה באורך רוח ובהתחשבות יתרה, נתנה בידה ארכות למכביר להסדרת חובה, נמנעה במכוון מסעד קיצוני של הוצאת מיטלטלין מעוקלים וכל זאת תוך חזור והדגש כי החוב שריר וקיים. קשה איפה להבין כיצד מהינה התובעת לטעון כי הנתבעת "ישבה בחיבוק ידיים" במשך 15 שנה. טענה זו מוטב לולא נטענה משנטענה שכן ההיפך מכך התברר. התברר שהנתבעת לא ויתרה על החוב הישן ולו לרגע אך התייחסה לתובעת בכפפות של משי לנוכח התחשבות במצבה. לא מצאתי כל יסוד לניסיון לייחס בנסיבות אלו חוסר הגינות לנתבעת כך שאפילו הייתה חולפת תקופת ההתיישנות, עדיין זכאית הייתה הנתבעת להתנות מתן האישור לטאבו בתשלום החוב הישן. טענתה החלופית של התובעת הינה כי הינה זכאית להשבה בשל זכותה להנחה בשיעור 70% מהחוב הישן. סמכותה של הנתבעת ליתן הנחות במיסי הארנונה, מוסדרת בתקנות ההסדרים במשק המדינה (הנחה מארנונה), תשנ"ג-1993. תקנות אלו מותירות לרשות המקומית שיקול דעת באם הנישום עומד בתנאים למתן ההנחות ואם כן, מה יהיה שיעור ההנחה שיינתן לו. כאשר נדחית בקשת אדם למתן הנחות ובאם הוא סבור שנפל פגם בהחלטת הרשות, זכותו לתקוף את ההחלטה. תקנה 3 בתקנות בתי המשפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), התשס"א-2000, קובעת כי עתירה תוגש בלא שיהוי לפי נסיבות העניין ולא יאוחר מארבעים וחמישה יום מיום שנודע לו אודותיה. תקנות אלו אמנם לא היו בתוקף בעת שנמסרה לתובעת ההחלטה בדבר ההנחה שנקבעה לה (40% הנחה ולא 70% כבקשתה) אך החובה שלא להשתהות הייתה גם הייתה. והנה חלפו עברו להם לא פחות מתריסר שנים ורק בשנת 2008 מגישה התובעת את תביעתה ובמסגרתה גם מבקשת כי בית המשפט יבדוק את סבירות החלטת ועדת ההנחות של הנתבעת משנת 1996. דרישה זו חסרת כל היגיון ויש לדחותה על הסף. כשם שידעה התובעת לפנות לנתבעת באמצעות עורך דין כבר ביום 11.9.96 (נספח ג' לתצהיר התובעת) כך חייבת הייתה לפנות לערכאות כבר אז ולא להשתהות שנים כה רבות. די היה בכך כדי לדחות טענה זו על הסף ושוב, למעלה מן הצורך, בבחינת התנהלות הנתבעת ויחסה לתובעת דומני שהחלטת הנתבעת הייתה סבירה גם בעניין זה. הנתבעת בחנה את המסמכים אשר הציגה התובעת וסברה כי מצבה של התובעת איננו מצדיק מתן הנחה בשיעור 70% אלא רק בשיעור 40%. בית המשפט, כמובן, אינו שם עצמו בנעלי הרשות ואינו מחליף את שיקול דעתה של הרשות המוסמכת, אשר בידיה המומחיות והניסיון ולא מצאתי סיבה להתערב בהחלטה זו, קל וחומר לנוכח השיהוי בהעלאתה. לנוכח מסקנותיי כאמור לא מצאתי ממש ביתר טענות הצדדים. לסיכום, טענתה העיקרית של התובעת התבססה על הניסיון להשתמש בטענת ההתיישנות כחרב ובניגוד לעקרונות דיני ההתיישנות, מה גם שממילא התברר שבעת בוצע התשלום לנתבעת כלל לא חלפה תקופת ההתיישנות. ביחס לטענה בדבר שיעור התשלום התברר כי הטענה הועלתה בשיהוי ניכר וכי ממילא לא נמצאה בהתנהלות הנתבעת פגם המצדיק את התערבות בית המשפט והחלפת שיקול דעת הנתבעת בשיקול דעתו הוא. אשר על כן אני דוחה את התביעה ומחייב את התובעת לשאת בהוצאות הנתבעת בסך של 5,000 ₪. תשלום / חתימה תחת מחאהארנונה