שינוי הסכם עבודה בהתנהגות

לפנינו תביעתו של מר X [להלן: "התובע" או "מר X"], הנוגעת לסיום עבודתו כעובד בכיר בנתבעות בין השנים 2000- 2008, ולהסכם סיום ההעסקה שנחתם בין הצדדים במסגרת זו. על סמך כתבי הטענות וחומר הראיות שהובאו בפנינו, אלה הן העובדות שאינן שנויות במחלוקת - הנתבעת 1, אקסלנס צמיחה ניירות ערך והשקעות בע"מ [להלן: "אקסלנס צמיחה" או "הנתבעת 1"], הינה חברה רשומה הפועלת בישראל בתחומים שונים של שוק ההון, בעצמה ובאמצעות חברות בנות, כחלק מקבוצת אקסלנס נשואה [להלן: "קבוצת אקסלנס"]. הנתבעת 2, א.ק גלובל מרקטס החזקות (2001) בע"מ [להלן: "גלובל" או "הנתבעת 2"] הינה חברת בת של אקסלנס צמיחה הנמצאת בשליטתה המלאה ופעילותה העיקרית בהנפקת מכשירים פיננסיים [שתיהן יחד להלן: "הנתבעות"]. ביום 1.7.00 נכרת הסכם עבודה בין אקסלנס צמיחה לתובע, במסגרתו הוסכם כי התובע ינהל את פעילותה בתחום המוצרים הפיננסיים והמט"ח באמצעות חברת בת, היא הנתבעת 2 [להלן: "הסכם ההעסקה", נספח 1 לתצהיר התובע]. על פי הסכם ההעסקה הורכבה התמורה שקיבל התובע בגין עבודתו משכר חודשי ומחלוקת רווחים בגובה 25% מן הרווח התפעולי של יחידת הרווח בניהולו. בשנת 2003 הוסכם בין הצדדים על צירוף התובע כבעל מניות בגלובל, וביום 12.5.03 נחתם הסכם במסגרתו הוקצו לתובע (באמצעות חברה בבעלותו) 33% ממניותיה [להלן: "הסכם הקצאת המניות", נספח 2 לתצהיר התובע]. על פי הסכם הקצאת המניות היה התובע זכאי לחלוקת רווחיה הניתנים לחלוקה של גלובל, בהתאם לחלקו בהון החברה. בשנת 2006 התנהל משא ומתן בין התובע לאקסלנס צמיחה בנוגע למכירת מניותיו בגלובל, וביום 13.2.07 נחתם בין הצדדים ההסכם למכירת המניות [להלן: "הסכם מכירת המניות", נספח 3 לתצהיר התובע]. במהלך שנת 2007- תחילת שנת 2008 החלו הצדדים לנהל משא ומתן לסיום העסקתו של התובע בנתבעות וקביעת תנאי פרישתו. במסגרת זו הוחלפו בין הצדדים מספר טיוטות וביום 17.4.08 נחתם הסכם סיום ההעסקה בין התובע לבין אקסלנס צמיחה [להלן: "הסכם סיום העסקה", נספח 4 לתצהיר התובע], וכן כתב ויתור וסילוק [נספח 5 לתצהיר התובע, להלן: "כתב ויתור"]. על פי ההסכם, עבודתו של התובע הסתיימה ביום 31.3.08 כנגד תשלום מענק חד פעמי בסך מיליון שקלים "כגמר חשבון על התשלומים המגיעים לי" [כלשון סעיף 2.4 להסכם], ותוך שחרור כל הכספים הצבורים לזכות התובע בפוליסות הביטוח, קופות הגמל וקרנות ההשתלמות [סעיף 2.3 להסכם סיום ההעסקה]. ביום 30.6.08 שלח התובע, באמצעות בא כוחו, מכתב לנתבעת 1 לפיו טרם עמדה בהתחייבויותיה על פי ההסכם וטרם שיחררה את הכספים הצבורים לזכותו בקרנות השונות. עוד נטען, כי ההפרשות לקרן ההשתלמות לא שולמו במלואן ועל כן יש להשלימן, וכן כי במועד סיום עבודתו עמדו לזכות התובע 59 ימי חופשה שהוא זכאי לקבל את פדיונם [מכתב ב"כ התובע מיום 30.6.08, נספח 7 לתצהיר התובע]. מכתבי השחרור לפוליסת ביטוח המנהלים ולקרנות ההשתלמות נושאים תאריך 30.4.08 [נספח נ/23 לתצהיר הנתבעות], אך הצדדים חלוקים בשאלת המועד האמיתי בו נמסרו. כמו כן, לכתב ההגנה מטעם הנתבעות צורף תלוש השכר של התובע לחודש אפריל 2008 [גמר חשבון] בו מופיע, בין היתר, תשלום בגין פדיון 59 ימי חופשה, פדיון ימי הבראה, בונוס שנתי ועוד [נספח נ/6 לכתב ההגנה; נספח נ/21 לתצהיר הנתבעות]. הצדדים חלוקים אף בשאלת מהימנות התלוש, והאם מדובר בתלוש שהוכן בדיעבד ולצורך התביעה בלבד. טענות התובע מתמקדות בשני עניינים: זכאות לפדיון ימי חופשה והבראה - לטענת התובע, הסכם סיום ההעסקה והמענק שקיבל לא כללו ולא נועדו לכלול תשלום בגין פדיון יתרת ימי חופשה וימי הבראה, ומדובר בזכויות קוגנטיות שאין לייחס לו ויתור עליהן. התובע אף עמד מפורשות על זכותו לקבל פדיון ימי חופשה בנוסף לסכום המוסכם בטיוטות שקדמו לחתימת הסכם סיום ההעסקה, וממילא הנטל על המעסיק להוכיח כי סכום חד פעמי ששולם כולל גם תשלום בגין זכויות קוגנטיות. כמו כן, אין להסתמך על כתב הויתור משלא הוכחה הסכמה מפורשת של התובע לתשלום מענק כולל אלא בעדויות שמיעה, ולא הובהר ופורט מהם הרכיבים אליהם מתייחס הויתור. זאת, בפרט מאחר ועיקר המענק שולם לתובע כבונוס בגין רווחי שנת 2007. זכות התובע להשלמת ניכויים לקרן ההשתלמות נוכח הפחתתם באופן חד צדדי- סעיף 7.3 להסכם ההעסקה קבע כי יופרשו לקרן השתלמות של התובע התובע 7.5% על ידי הנתבעות ו- 2.5% על ידי התובע. אין מחלוקת, כי במועד מסוים הפחיתו הנתבעות את שיעור ההפרשות ל- 4.5% ו- 1.5% בהתאמה, וכי התובע לא נתן את הסכמתו המפורשת להפחתה. הנתבעות מנסות לייחס לתובע הסכמה בהתנהגות/בשתיקה, וזאת על אף שהוכח כי כלל לא היה מודע להפחתה עד לאחר שנסתיימה עבודתו. כמו כן, הנתבעות טענו כי בעת כניסתו של התובע כבעל מניות היה עליהן להקטין את שיעור ההפרשות וכך עשו, אולם התברר כי לא מדובר בחובה כלשהי לעשות כן, אלא כי הפרשות בשיעורים של מעל 4.5% ו- 1.5% לעובד המשמש גם כבעל מניות אינן מוכרות כהוצאה מוכרת ועל כן ביצעו את ההפחתה. במצב דברים זה, משהנתבעות הפחיתו את שיעור ההפרשות לקרן ההשתלמות בניגוד להסכם ההעסקה וללא ידיעת התובע, ומשעשו כן משיקולים כלכליים בלבד, עליהן להשלים לתובע את תשלום ההפרשות לרבות הפירות שהיו צפויים להשיא סכומים אלה וזאת, החל משנת 2004 ועד הרבעון הראשון של 2008. במקרה שלפנינו נטלי הוכחה היו ונשארו על כתפי הנתבעות, שכשלו להוכיח ויתור והסכמה מפורשים. טענות הנתבעת: מדובר בתביעה תאוות בצע ובניסיון לעשיית עושר שלא במשפט. במועד סיום עבודתו קיבל התובע מענק חד פעמי בסך מיליון שקלים, ששולם כגמר חשבון וכלל את מלוא התשלומים שהגיעו לו בגין סיום עבודתו לרבות סכומים ששולמו לו לפנים משורת הדין. אכן, מדיניות בתי הדין לעבודה היא למעט במתן תוקף לכתבי ויתור, אולם במקרה זה מתקיימים כל התנאים לעשות כן, ובכלל זה - חתימת התובע על הסכם סיום העסקה תוך הבנה מלאה של משמעויותיו, לרבות חתימה (פעמיים) על כתב ויתור וסילוק שהוא עצמו היה שותף מלא לניסוחו; החתימה על מסמכים אלה נעשתה תוך גמירות דעת מלאה ולאחר מו"מ ממושך בייצוג עו"ד; התובע ידע אילו זכויות מגיעות לו ונושא פדיון החופשה עלה מפורשות במהלך המו"מ והוביל, בין היתר, להעלאת סכום המענק מ- 650,000 ₪ למיליון שקלים. הדבר עולה בבירור גם מתלוש גמר החשבון שנערך לתובע; התובע שימש כעובד בכיר מאד בנתבעות שהשכלתו ועיסוקו בכלכלה ובפיננסיים, ואין זה סביר לייחס לו אי הבנה, בפרט נוכח ייצוגו בידי עו"ד; כתב הויתור נוקט בלשון ברורה וחד משמעית באשר להיותו ממצה את כלל התביעות והדרישות הנובעות מיחסי עבודה בין הצדדים; בפסיקת בתי הדין לעבודה נקבע כי עובד שנעשתה עמו "עסקת חבילה" בגמר עבודתו יכול שיתפשר גם על זכויות מכוח חקיקת המגן, תוך הענקת תמורה הולמת בידיעתו ובהסכמתו, לא כל שכן זכויות שאינן מכוח חקיקת המגן, שכן מדובר בימי חופשה מעל המכסה הקבועה בחוק. אין שחר אף לטענת התובע כי המענק ששולם לו בסיום עבודתו כולל בונוסים עבור רווחי שנת 2007. הסכם הקצאת המניות שינה את שיטת התגמול שנקבעה בהסכם ההעסקה של התובע, ואילו במסגרת הסכם מכירת המניות קיבל התובע תמורה הכוללת את שווי המניות נכון למועד המכירה לרבות שווי הרווח העתידי הצפוי של המכשירים הפיננסיים הקיימים לארבע השנים הקרובות, ובכך מיצה את כל ההתחשבנויות הכספיות בין הצדדים בקשר עם רווחי גלובל בהווה ובעתיד. אילו היו משולמים לתובע רווחים בגין שנת 2007 גם במועד סיום עבודתו היה התשלום מהווה כפל תשלומים עבור רווחים אלה. כמו כן, בעת חתימת הסכם מכירת המניות לא היתה כל כוונה או הסכמה כי לאחר מכירתן יחזור התובע לקבל את הבונוס המגיע לו בהסכם ההעסקה. התובע אינו זכאי לתשלום כלשהו בגין הפחתת ההפרשות לקרן ההשתלמות - התובע היה מודע לצמצום ההפרשה עבורו ואלמלא הסכמתו לא היו הנתבעות מפחיתות את שיעורה. לחלופין ולכל הפחות, בהיותו מנהל בכיר היה על התובע לדעת ולבדוק בתלושי השכר ובדוחות השנתיים שנשלחים על ידי הקרנות כמה מפרישים עבורו, ובפרט כשהתובע הוא זה שחתם מידי חודש על ההמחאות המועברות לקרן ההשתלמות בגין הכספים המופקדים עבורו ועבור יתר העובדים. בכל מקרה, שתיקתו של התובע משך כארבע שנים יוצרת "הסכמה שבשתיקה" להפחתת שיעור ההפרושת ומהווה שינוי הסכם ההעסקה בהתנהגות. התובע הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו וכן תצהיר מטעם גב' בלה קרן, שעבדה בקבוצת אקלסנס [להלן: "גב' קרן"]. מטעם הנתבעות הוגשו תצהיריהם של מר רוני בירם, אחד ממייסדי קבוצת אקסלנס, וכיום בעל מניות ויו"ר בית ההשקעות אקסלנס נשואה [להלן: "מר בירם"]; גב' נועה דרייבלט, סמנכ"לית הכספים של קבוצת אקסלנס החל מיום 21.11.06 [להלן: "גב' דרייבלט" או "סמנכ"לית הכספים"]; גב' אורלי כירם, מנהלת הכספים של קבוצת אקסלנס מיום 1.5.01 ועד ליום 22.11.06 [להלן: "גב' כירם"]; ומר משה ברמק, סמנכ"ל תפעול ומשאבי אנוש בקבוצת אקסלנס מיום 10.2.04 [להלן: "מר ברמק" או "סמנכ"ל מש"א"]. ביום 18.9.11 התקיים דיון הוכחות במסגרתו נחקרו העדים על תצהיריהם [פרוטקול דיון ההוכחות 18.9.11"]. דיון והכרעה א. זכאות התובע לפדיון חופשה והבראה מעבר למענק ששולם לו בסיום עבודתו אין מחלוקת, כאמור, כי בסיום עבודתו חתם התובע על הסכם סיום העסקה [נספח 4 לתצהיר התובע], וכי על פי הסכם זה קיבל, בין היתר, מענק חד פעמי בסך מיליון שקלים "כגמר חשבון על התשלומים המגיעים לי", לשון ההסכם. כן אין מחלוקת, כי במועד זה חתם התובע על כתב ויתור [נספח 5 לתצהיר התובע]. א.1 השתלשלות העניינים עד לחתימת הסכם סיום ההעסקה: מן הראיות שהובאו בפנינו השתכנענו כי זו היתה השתלשלות העניינים עד לחתימת הסכם סיום ההעסקה וכתב הויתור: טיוטה ראשונה של ההסכם נשלחה על ידי הנתבעות, והתובע העיר על גבי הטיוטה הערות בכתב ידו [סעיף 25.1 לתצהיר מר בירם ונספח נ/4 לתצהירי הנתבעות, סעיף 17.4 ונספח 11 לתצהיר התובע; להלן: "הטיוטה הראשונה"]. הערותיו של התובע בכתב ידו על גבי הטיוטה הראשונה התייחסו לנושאים הבאים - מועד סיום יחסי העבודה [סעיף 1 לטיוטה]; גובה המענק החד- פעמי [סעיף 4.2 לטיוטה מציין מענק בסך כולל של 650,000 ₪]; חובת התובע להשיב את הטלפון הנייד המצוי ברשותו [סעיף 6 לטיוטה]; הערה כללית בנוגע לסעיף המתייחס לזכויות יוצרים וקניין רוחני של אקסלנס [סעיף 10 לטיוטה]; התאריך ממנו ואילך נאסר על התובע להציג עצמו כנציג הנתבעות ולבצע פעולות בשמן [סעיף 11 לטיוטה]; ומחיקת שמה של החברה בבעלות התובע כצד להסכם, בנימוק כי ההסכם הינו בין הנתבעות לתובע עצמו, ולא באמצעות החברה שבבעלותו. כמו כן, בראש העמוד השני לטיוטה הראשונה הוסיף התובע בכתב ידו: "+10 ימי חופשה"; לאחר מכן, "בהמשך למגעים ושיחות שהתנהלו" כלשון התובע, העביר התובע הצעת תנאי פרישה מטעמו, כדלקמן: " + מועד הפרישה - 30.4.08 + תקופת הודעה מוקדמת - בשכר ותנאים מלאים- מיום 1.4.08 + פדיון יתרות חופשה וימי מחלה לא מנוצלים - עד ליום 30.4.08 + רכב - יוחזר ביום 30.6.08 + טלפון נייד - נותר בידי יעקב X + בונוס: בהתאם לשיחה המוקדמת סך של 1,300,000 יתחלקו בין יעקב X לבין העובדים (650,000 ₪ ליעקב וישולם עד ליום 31.3.08) בהיעדר הסכמה לעניין הבונוס יחולו תנאי ההסכם המקורי. הצעה זו בתוקף עד ליום 26.3.08 בשעה 12:00 " [נספח 12 לתצהיר התובע, ההדגשה הוספה] לגבי המשך המגעים קיימת מחלוקת בין הצדדים, כשהנתבעות טוענות כי בשלב זה היו מעוניינות לסכם עם התובע סכום סופי וכולל לסיום עבודתו ולכן הוסכם בתום המגעים על סך של מיליון ₪ במקום 650,000 ₪ [סעיף 26 לתצהיר מר בירם], ואילו התובע טוען כי הנתבעות מעולם לא העלו בפניו אפשרות או דרך מחשבה של תשלום כולל [סעיף 17 סיפא לתצהיר התובע]. הנתבעות הוסיפו וטענו כי בשלב מסוים של המו"מ, לאחר שכבר הוסכם בעל פה על מענק בגובה מיליון ₪, דרש התובע כי בנוסף לסכום זה יקבל גם פדיון ימי חופשה, ולאור המחלוקת האמורה נעזרו הצדדים בתיווכו של מר אריה ובר, דירקטור בקבוצת אקסלנס וחבר של התובע [להלן: "מר ובר"], ובעזרתו הגיעו הצדדים להסכמה כי ישולם לתובע סכום סופי וכולל בסך מיליון ₪, כפי שאף נחתם בסופו של דבר בהסכם סיום ההעסקה. הנתבעות ביקשו לתמוך את טענתן בעדותו של מר ובר, אולם בפתח דיון ההוכחות הודיעו כי הן מותרות על עדותו לאחר שבשיחה טלפונית עמו התרשמו כי הוא שרוי "במצוקה נפשית מהטעם של הצורך להעיד כנגד חבר" [פרוט' 18.9.11 עמ' 2 ש' 2-3]. לטענת התובע, עצם אי הבאתו לעדות של מר ובר הוא בבחינת דבר המדבר בעד עצמו, בפרט נוכח התהליך הארוך שהיה כרוך בהזמנתו לעדות. לטעמנו, משהתובע לא הכחיש את חברותו עם מר ובר ואת מעורבותו במסגרת המו"מ לסיום העסקתו, השתכנענו כי אכן יש טעם בנימוק שהובא לאי הבאתו, ואין לזקוף את הויתור על עדותו של מר ובר לחובת הנתבעות. הנתבעות טוענות, וטענתן לא נסתרה, כי לאחר שהושגה הסכמה בעל פה העבירו לידי התובע ובא כוחו טיוטה סופית מטעמן, אך טיוטה זו נדחתה על ידי התובע ובא כוחו ולא הבשילה לכדי הסכם מחייב [נספח נ/6 לתצהיר מר בירם]. כמו כן, התובע אישר בעדותו כי הסכם סיום ההעסקה שנחתם בסופו של דבר היה פרי ניסוחם של שני הצדדים, שאף אינם כופרים בתוכנו ובמהימנותו, אלא רק חלוקים בשאלת פרשנותו [הסכם סיום ההעסקה נספח 4 לתצהיר התובע; נספח נ/7 לתצהיר מר בירם]. זה המקום להעיר, כי בתצהירו טען התובע כי הסכם סיום ההעסקה שנחתם - על אף ניסוחו בגוף ראשון - "הוכן ונוסח על ידי הנתבעות לבקשתן המפורשת", אולם חזר בו מכך בחקירתו הנגדית והודה במעורבותם שלו ושל בא כוחו בניסוח ההסכם, לרבות בעובדה כי הוא עצמו ניסח את סעיף 5 להסכם [18.9.11, עמ' 5 ש' 2-8]. עדות זו של התובע אינה מתיישבת עם טענתו בהמשך הדברים כי הוא אינו "מתעסק בניסוחים משפטיים", ואף התרשמנו כי בנושא חלופת הטיוטות לא היתה עדות התובע עקבית ומשכנעת, וכי ציין כי אינו זוכר פרטים רלוונטיים אשר על רקע טענותיו היה מצופה כי יזכור [עמ' 4 ש' 29- עמ' 5 ש' 13 וש' 25- 33]. זאת ועוד. בסיכומיו ביקש התובע לטעון כי אין לייחס חשיבות לטיוטות שהוחלפו בין הצדדים מאחר והכלל הוא כי נוסח סופי מחליף ובא תחת כל ניסוח שקדם לו, ובמקרה שלפנינו ההסכם שנחתם אף שונה מהטיוטות שקדמו לו בתבניתו, בפרקיו, בהתייחסותיו ובניסוחיו. אין בידינו לקבל טענה זו. אכן, נוסח ההסכם שנחתם גובר על נוסחי הטיוטות שקדמו לו, אך כאשר הצדדים חלוקים בדבר פרשנות ההסכם שנחתם או הוראה מהוראותיו, מן הראוי להיזקק לטיוטות קודמות על מנת לעמוד על כוונותיהם במהלך המשא ומתן ועל התהליך שהוביל לחתימת ההסכם המחייב. הנה כי כן, מהשתלשלות העניינים עובר לחתימת הסכם סיום ההעסקה השתכנענו כי התובע ובא כוחו היו מעורבים פעילים בניסוח הטיוטות וההערות שהובילו לגיבוש ההסכם הסופי, וכי נושא פדיון ימי החופשה השנוי במחלוקת הועלה במהלך המשא ומתן, לפחות פעמיים ביוזמת התובע [נספח 11 ונספח 12 לתצהירו]. א.2 תוקפו של כתב ויתור - המסגרת הנורמטיבית: מגמת הפסיקה של בתי הדין לעבודה היתה ונותרה להרחיב את הנסיבות שבהן לא יינתן תוקף לכתב ויתור, נוכח הפער בשוויון הכוחות בין המעביד לעובד. בפסק דינו בעניין מנהלים ומורשי חתימה של הבנק הבינלאומי ואח' הגדיר בית הדין הארצי לעבודה את התנאים למתן תוקף לכתב ויתור, כדלקמן: "על מנת להכריע אם יש נפקות לכתבי הוויתור שנחתמו ע"י מערערים היה על בית הדין לברר אם מתמלאים התנאים הבאים: (1) הזכויות עליהן ויתר היו ידועות לו. תנאי זה מתמלא אם העובד חתם על כתב הוויתור לאחר הגשת כתב התביעה, שכן ידע על קיומה (לטענתו) של עילת התביעה. (2) נמסר למערער לפני חתימתו על כתב הסילוק חשבון ברור ומובן של הסכומים שקיבל ו/או הפוליסות שהועברו לו. (3) כתב הסילוק ברור וחד משמעי." [דב"ע נב/217-3 אגודה ארצית של מנהלים ומורשי חתימה - הבנק הבינלאומי לישראל בע"מ, פד"ע כז(1), בעמ' 3. עתירה לבג"צ נדחתה- בג"צ 3679/94 אגודה ארצית של מנהלים ומורשי חתימה של הבנק הבינלאומי הראשון לישראל נ' בית הדין הארצי ואח (לא פורסם)] יחד עם זאת, בפסק דינו בעניין בן יפלח הכיר בית הדין הארצי בקיומה של קבוצת מקרים נפרדת בבחינת תוקפו של כתב ויתור בעת סיום יחסי עבודה, המתייחסת להסכמים המהווים "עיסקת חבילה". כך: "ברם, במקרה דנן כלל הסכם הפרישה גם תשלום של פיצויי פיטורים וגם תשלום מענק; ויסוד ההסכם, מבחינת המעבידה, היה - גמר סופי של היחסים והחשבונות בינה לבין העובד, ובהתאם לכך ניתן גם מענק ובסכום שניתן. היתה זו, איפוא, מעין 'עיסקת חבילה'." [דב"ע נב/19-3 בן יפלח נ' פולגת תעשיות פד"ע כה' 489, בעמ' 494, ההדגשה הוספה] במקרים מעין אלה, כאשר מוכח כי הסכום ששולם לעובד גבוה מן הסכומים המגיעים לו עבור זכויות קוגנטיות על פי דין, וכי סכום זה מהווה, למעשה, עיסקת חבילה כוללת לסילוק המחלוקות בין הצדדים, נקבע כי יש ליתן תוקף להסכמתם ולוויתורים שנטלו על עצמם. כך: "כאמור, בין כל אחד מן המערערים לבין המשיב סוכמה עיסקת פרישה מרצון, לפיה שולמו לו תשלומי יתר מעבר למגיע על פי דין, וזאת בין השאר על מנת למנוע בעתיד התדיינות משפטית לגבי המגיע בגין תקופת העבודה וסיומה. אשר על כן הצהיר כל אחד מן המערערים בכתב הקבלה והסילוק, כי "אין לו טענות, דרישות או תביעות נוספות מן הבנק בגין עבודתו בו בין מכח החוק ו/או הסכמים קיבוציים ו/או מכח כל הסכם אחר, וכי קיבל את מלוא הסכומים המגיעים לו והוא מוותר על כל תביעה או טענה מכל סוג וענין". כמובן שהחתימה על כתב הקבלה והסילוק אינה מונעת פנייה לערכאות על פי זכות היסוד לתבוע בבית המשפט, אולם משנקבע במקרה שלפנינו בפסק האזורי, כי הסכם הפרישה הינו עיסקת חבילה של תנאי פרישה מרצון - אין לפתוח ולהתיר אותה עיסקה כשהעובד מבקש להוסיף עליה סכומים כשם שאין להתירה לאור טענת המעביד כי הפרתו של העובד אותה עיסקה מצדיקה ביטולה". [דב"ע 98/ 211-3 זיבלי נ' בנק לאומי לישראל פד"ע לד' 455 בעמ' 462; וראו גם בדב"ע נה/154-3 אלקטרה תעשיות נ' גורין פד"ע כט' 489] במאמרם בנושא "ויתור, פשרה ועיסקת חבילה ומה שביניהם" עמדו עוה"ד פיינברג ושליט על המדיניות השיפוטית ואלמנט הידיעה בקבלת עיסקת חבילה, וכך נכתב: "את המדיניות השיפוטית המנחה אותו בקבלת "עסקאות חבילה" כאלה, על אלמנט הויתור אשר בהן, ביטא בית הדין בפרשת בוצר-המפעל להכשרת ילדי ישראל, כאשר אישר וויתור על תביעות שעשו עובדים בסיום עבודה יזום על ידם ואמר כך: "האינטרס הציבורי מחייב שתהיה לעובדים ולמעבידים דרך להגיע ל"עיסקת חבילה" שבמסגרתה ישלם המעביד סכום מוסכם והצדדים ידעו כי בכך מוצו זכויותיהם בגין על הנובע מתקופת העבודה." [תב"ע (נצ') נו/35-214 בוצר נ' המפעל להכשרת היישוב, עבודה אזורי ה', 244]. ואם "עיסקת החבילה" אינה צריכה לבחון עצמה מול מראה של זכויות מקוריות המגיעות מכוח חוק או הסכם קיבוצי או הסכם אחר- כי אז נשמט מאליו גם הצורך בידיעת ה"זכויות המקוריות", אותו צורך השולט בזירת הפשרה האינדיבידואלית, וכפי שראינו מעלה. את הזכויות כולם מקימה עיסקת החבילה עצמה ורק כלפיה-היא נבחן היקפן, ואין רלבנטיות לקיומה או להעדרה של ידיעת הזכויות עליהן "מוותרים" כביכול: אין, מלכתחילה, זכות קודמת, אין את מה לדעת ואין על מה לוותר, אלא יש הסכם שנוטלים הצדדים על עצמם, באופן הדדי ועל פי הקבוע בו." [נ' פיינברג, ק' שליט, ויתור, פשרה ועיסקת חבילה ומה שביניהם, ספר מנחם גולדברג התשס"ב 2001, 440 בעמ' 453] א.3 דיון והכרעה: נקדים ונאמר, לאחר שבחנו את טענות הצדדים ואת חומר הראיות שהובא בפנינו בראי הלכות הפסיקה, הגענו למסקנה כי התובע אינו זכאי לתשלום פדיון ימי חופשה והבראה מעבר למענק החד- פעמי ששולם לו במסגרת הסכם סיום ההעסקה. זאת מאחר והשתכנענו כי התובע חתם על הסכם סיום העסקה כ'עיסקת חבילה' כוללת לסיום כל דרישותיו בנוגע ליחסי העבודה בין הצדדים, לאחר שהיה מיוצג ומעורב באופן פעיל בניסוח ההסכם שנחתם ובטיוטות שקדמו לו [ראה לעיל], לרבות התייחסות ספציפית לנושא פדיון ימי החופשה. כאמור, בנספח 11 לתצהירו הוסיף התובע הערה בכתב יד לטיוטת הנתבעות "+10 ימי חופשה", ובנספח 12 לתצהירו ציין מפורשות כי הצעתו לתנאי פרישה כוללת "פדיון יתרות חופשה וימי מחלה לא מנוצלים- עד ליום 30.4.08". אכן, בחקירתו הנגדית סיפק התובע הסבר לדרישתו לעשרה ימי חופשה נוספים בכך שנבעה מדרישת הנתבעות כי יאריך את מועד עבודתו בחודש נוסף הכולל גם חגים, ועל כן, בהיותו אדם מסורתי ביקש להתנות זאת בקבלת 10 ימי חופשה נוספים [עדות התובע, עמ' 6 ש' 16-20]. יחד עם זאת, הסבר זה מחזק דווקא את הטענה כי התובע נתן דעתו לסוגיית פדיון ימי החופשה במסגרת המשא ומתן לסיום עבודתו, ובפרט נוכח קיומו של נספח 12 במסגרתו דרש התובע פדיון מלא של יתרות ימי החופשה עד ליום 30.4.08. נוסיף, כי כאשר התבקש התובע להתייחס בחקירתו לכתוב בנספח 12 ניסה תחילה להתנער מן האמור בו בטענה כי נכתב על ידי הנתבעות, ורק לאחר מכן הודה כי מדובר בנספח שנכתב על ידו. כך: "ש. אני מפנה לנספח 12. גם שם ביקשת פדיון ימי חופשה חוץ מהבונוס של 650,000 ₪. ת. זה לא אני כתבתי, זה אתם כתבתם. לאחר שאת מפנה אותי שוב לנספח 12, עובדה היא שהמסמך הזה הוגש אלי ואני שמתי עליו הערות. כשאת מפנה אותי שוב לנספח 12, נכון שזה נספח שלי." [עדות התובע, עמ' 6 ש' 21-24] זאת ועוד. התובע טוען כי עיקר המענק החד פעמי ששולם לו במסגרת הסכם סיום ההעסקה שולם כבונוס בגין רווחים, אך בהצעת תנאי הפרישה בנספח 12 התייחס התובע לבונוס בגובה 650,000 ₪ [על ידי חלוקת בונוס בסך כולל של 1,300,000 ₪ בין התובע לעובדים נוספים כך שלתובע ישולמו 650,000 ₪], ובסיכומו של דבר הוסכם על מענק סיום עבודה כולל בסך 1,000,000 ₪. משמעות הדבר, כי התובע העריך את חלקו של הבונוס במסגרת המענק הכולל בסך של 650,000 ₪, ומאחר ותובע סך של 110,611 ₪ בגין פדיון ימי חופשה והבראה, אזי עדיין נכללים הסכומים הללו במענק הסופי ששולם. מאחר וסכום המענק הסופי עולה כאמור על סכומן של הזכויות הקוגנטיות הנתבעות, אזי אין מקום להרחיב בשאלת הבונוס השנתי ובשאלת תחולתם של הסכם ההעסקה והסכם מכירת המניות, ואף לא בטענת הנתבעות לקיומו של תלוש גמר חשבון התומך בגרסתן, אל מול טענת התובע כי מדובר בתלוש פיקטיבי שהופק בדיעבד ולצורך התביעה בלבד. מדובר אפוא ב"עיסקת חבילה" אשר מטרתה המוצהרת היתה לסכם את מלוא זכויותיו של התובע ולמנוע כל "טענות ו/או דרישות ו/או תביעות בזיקה ליחסי עובד-מעביד ו/או סיומם לרבות בקשר להסכם העסקה מיום 16.7.00" [סעיף 3.1 להסכם סיום ההעסקה, נספח 4 לתצהיר התובע]. נדגיש, כי בקובענו כך איננו מייחסים כל חשיבות לגובה המענק ששולם [1,000,000 ₪] ולטענת הנתבעות כי מדובר במענק חריג בגובהו, שכן אנו מודעים לסכומים הגבוהים שהשתכר התובע בתקופת עבודתו בגין שכר ובונוסים ולהתאמה בין סכומים אלה למענק סיום עבודתו. כל קביעתנו יסודה במסקנתנו כי הסכם סיום ההעסקה וכתב הויתור מהווים 'עיסקת חבילה' של תנאי פרישה מרצון, אשר אין לפתוח אותה ולהתיר אותה שעה שהתובע מבקש להוסיף עליה סכומים, כשם שלא היה מקום להתירה אילו היו הנתבעות טוענות כי התובע הפר אותה באופן המצדיק את ביטולה [ראה בפסקי הדין בעניין בן יפרח, זיבלי ואלקטרה לעיל]. מן הטעם האמור אף איננו מקבלים את טענתו הנוספת של התובע, כי הנתבעות הפרו את הסכם סיום ההעסקה ולכן אין לתת תוקף לכתב הויתור, וממילא לא השתכנענו בקיומה של הפרה המצדיקה ביטול, ואף אם היה עיכוב בהעברת הסכומים פעלו הנתבעות לתקנו. נוסיף, כי שותפים אנו בעמדתנו לעמדת בית הדין האזורי לעבודה בנצרת בעניין בוצר, כי במקרים המתאימים מחייב האינטרס הציבורי שתהיה לעובדים ולמעבידים דרך להגיע ל"עיסקת חבילה" כוללת שבמסגרתה ישלם המעביד סכום מוסכם לעובד ובכך ידעו הצדדים כי מוצו זכויותיהם בגין כל הנובע מתקופת העבודה. ב. זכאות התובע להשלמת הפרשות לקרן השתלמות בסעיף 7.3 להסכם ההעסקה של התובע נקבע כי "החברה תפריש לקרן השתלמות סכום השווה ל- 7.5% ממשכורתו של יעקב בתנאי שיעקב יפריש במקביל סכום השווה ל- 2.5% ממשכורתו החודשית" [נספח 1 לתצהיר התובע]. כאמור, ביום 12.5.03 נחתם הסכם הקצאת המניות במסגרתו הוקצו לתובע 33% ממניותיה של חברת גלובל והוקנתה לו זכאות לרווחים הניתנים לחלוקה של גלובל, בהתאם לחלקו בהון החברה. במסגרת הסכם הקצאת המניות נקבע כי התובע מתחייב לעבוד בנתבעות תקופה של 3 שנים ממועד חתימת ההסכם, וזאת בהתאם להוראותיו של הסכם ההעסקה המקורי [סעיף 5.1.1 להסכם הקצאת המניות, נספח 2 לתצהיר התובע]. אין מחלוקת, כי החל מחודש ינואר 2004 הפחיתו הנתבעות את שיעור ההפרשות של התובע לקרן ההתשלמות ל- 4.5% הפרשות מעביד ו- 1.5% הפרשות עובד. אכן, בכתב התביעה טען התובע לזכאותו ברכיב זה גם בגין תקופה נוספת של 21 חודשים עד לחודש דצמבר 2003, אך חזר בו ממנה במסגרת עדותו, והעמיד את תביעתו על השנים 2004-2007 בלבד. יוער, כי בסיכומיו ביקש התובע להוסיף לתביעתו ברכיב זה גם את הרבעון הראשון של שנת 2008, "כתיקון פנימי בתוך הסכום הנתבעת וללא הגדלתו", כלשונו [סעיפים 25 ו- 30 לסיכומי התובע, עדות התובע בעמ' 8 ש' 21-23 ועמ' 9 ש' 21-22]. עוד אין מחלוקת, כי על פי פקודת מס הכנסה מוגבל הניכוי לקרן השתלמות המוכר במס עבור עובד המהווה גם בעל שליטה בחברה [דוגמת התובע] לתקרת ניכוי של 4.5% [חלק מעביד], כך שכל הפרשה בשיעור גבוה יותר אינה מוכרת. בעניין זה העידו בפנינו נציגי הנתבעות כי אין מדובר באיסור הפרשה בשיעורים גבוהים יותר מ- 4.5%, כפי שאף עשתה הנתבעת בחודשים אפריל- דצמבר 2003, בהיות התובע בעל שליטה, אלא כי מדובר בחוסר כדאיות כלכלית משיקולי מס. כך: "ש. בעניין האמור בסעיף 7 לתצהירך. לטענתך רשויות המס אינן מכירות בהוצאה... ת. מה שידוע לי - כן. אין איסור להפרשה מעבר. הפרשה מעבר היא הוצאה לא מוכרת. ש. עדיין אין שום סנקציה לחברה אם היא בוחרת לעשות את זה. ת. נכון. כמו לטוס במחלקה ראשונה שזה מותר אבל זה הוצאה לא מוכרת ולכן באקסלנס לא עושים את זה. לשאלתך לא תמיד הוצאה לא מוכרת בסופו של דבר הוצאה מוכרת למעביד. אפשר גם לזקוף שווי לעובד." [עדות גב' כירם, עמ' 21 ש' 17- 32, ובעדות גב' דרייבלט כי לא מקובל להפריש, עמ' 16 ש' 10-12] המחלוקת הינה אפוא בשאלות האם הפחתת שיעור ההפרשות בוצעה בידיעת התובע ובהסכמתו, לרבות ידיעתו הקונסטרוקטיבית ["חזקת ידיעה"], וככל שהתשובה על כך היא שלילית, האם שתיקתו הממושכת של התובע מהווה הסכמה בשתיקה לשינוי הסכם העבודה בין הצדדים. כאמור, הנתבעות טוענות כי התובע ידע והסכים להפחתת ההפרשות לקרן השתלמות, ואלמלא הסכמתו לא היתה מבוצעת הפחתה כזו. מכל מקום, בהיותו מנכ"ל בכיר היה עליו לבדוק ולדעת כמה מפרישים עבורו, לכל הפחות על ידי עיון בתלושי השכר, מה גם שקיבל מדי שנה דוחות מקרנות ההשתלמות הכוללים פירוט של הכספים שהופרשו עבורו, ואף היה מלווה ברו"ח שפיקחה על ענייניו הכספיים השוטפים. לחלופין, יש לקבוע כי שתיקת התובע משך כארבע שנים יצרה "הסכמה שבשתיקה" לשינוי חוזה העבודה. מנגד טוען התובע, כי הפחתת שיעור ההפרשות נעשתה ללא ידיעתו, לא כל שכן בהסכמתו, ולא בכדי לא הוכיחו הנתבעות קיומה של הסכמה כאמור. הפחתת ההפרשות התבררה לתובע רק בדיעבד ולאחר חתימת הסכם סיום ההעסקה, משהנתבעות איחרו בהעברת זכויותיו. התובע טען כי אכן לא בדק את הדוחות ותלושי השכר שנמסרו לו, וממילא נפלו בתלושי השכר של כלל העובדים טעויות רבות שתוקנו במשכורות ובתלושים שלאחר מכן. מכל מקום, אף אם הנחת המוצא היא כי התובע יכול היה לבדוק את הדוחות ותלושי השכר ולא עשה כן, עדיין אין בכך כדי להצדיק את הפחתת שיעור ההפרשות ללא הסכמתו. לפיכך, ומשאין מדובר באיסור להפריש בשיעור של 7.5% אלא רק באי כדאיות כלכלית משיקולי מס, זכאי התובע להחזר שיעור ההפרשות שהופחתו שלא כדין. דיון והכרעה: כאמור, שתי שאלות עיקריות עומדות להכרעה בעניין זה. הראשונה, האם הפחתת שיעור ההפרשות לתובע נעשתה בידיעתו ובהסכמתו המפורשת, או שמא יש לייחס לו ידיעה קונסטרוקטיבית נוכח תפקידו, מעמדו ונגישותו למידע המעיד על כך; והשניה, ככל שלא השתכנענו בקיומה של הסכמה או ידיעה קונסטרוקטיבית, האם שתיקתו הממושכת של התובע מהווה בנסיבות העניין הסכמה בשתיקה לשינוי חוזה העבודה. נקדים ונאמר, כי אשר לשאלה הראשונה השתכנענו שיש להשיב עליה בשלילה, ונבאר. מן המפורסמות היא, כי תנאי מוסכם ביחסי עבודה ניתן לשנות רק בהסכמת העובד והמעביד גם יחד, ו"אין זה משנה אם התנאי סוכם בשלב הראשוני כאשר חוזה העבודה נוסח, או שהוא פרי הסכמה מאוחרת שהתקבלה במהלך העבודה. אין זה משנה אם מדובר בתנאי מוסכם כתוב או בתנאי שסוכם בעל פה בין העובד למעביד, ואין זה משנה אם מדובר בתנאי מפורש או תנאי משתמע... מרגע שמדובר בתנאי עבודה מוסכם מנוע המעביד מלשנותו באופן חד צדדי" [ר' בן ישראל, דיני עבודה, כרך ב', האוניברסיטה הפתוחה, בעמ' 633 ואילך; בג"צ 239/83 מילפלדר ואח' - בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מא(2), 210 בעמ' 212- 218]. בענייננו אין מחלוקת, כי זכאות התובע לקרן השתלמות בשיעורי הפרשות מסוימים הוסכמה ונקבעה במסגרת הסכם ההעסקה, וכי לא שונתה על ידי הצדדים בעת חתימת הסכם הקצאת המניות, שאף הכפיף עצמו להוראות הסכם ההעסקה. מן הראיות והעדויות שהובאו בפנינו השתכנענו, כי חודשים ספורים לאחר חתימת הסכם הקצאת המניות והפיכת התובע לבעל שליטה הוסבה תשומת ליבן של הנתבעות לכך ששיעורי ההפרשות הקיימים של התובע לקרן ההשתלמות חורגים מן השיעורים הפטורים ממס בהיותו בעל שליטה, ועל כן הפחיתו הנתבעות את השיעורים שנקבעו בהסכם ההעסקה לשיעורים המוכרים. וכך העידה בפנינו מנהלת הכספים בקבוצת אקסלנס בתקופה הרלוונטית: "ש. התובע טוען שהוא בלגניסט. בהנחה שהוא לא בדק את התלושים מותר למעסיק לשנות תנאי העסקה בלי הסכמתו או בלי ידיעתו? ת. לא. אני לא הייתי עושה את זה אחרת. ש. קיבלת הסכמה מפורשת מהתובע? ת. זה לא היה קורה אם לא הייתי מקבלת הסכמה. קודם שאלת אותי אם ראיתי מסמך ואמרתי לא. אני לא הייתי משנה תנאי העסקה של עובד בלי לדבר איתו. לא הייתי עושה את זה לאף עובד וגם לא לתובע. מה שקרה, שאני יכולה לשער כי אני לא זוכרת, מישהו עורר את זה, או רואה החשבון. היה רואה חשבון חיצוני. הוא הועסק על ידי אקסלנס גלובל מרקט... לשאלת נציג הציבור - כנראה שמישהו מבחוץ העיר את תשומת ליבנו כי בעל שליטה מקבל הפרשה מעבר ל- 4.5% לבעל שליטה כהוצאות לא מוכרת, וכנראה דיברנו איתו. לא יכול להיות שאני כמנהלת כספים של הקבוצה אשנה את תנאי העסקה מבלי ידיעתי [צ.ל ,ידיעתו"]. אני לא זוכרת אם אני דיברתי או מי דיבר איתו. אבל זה כמו שלא אפחית לו שכר או ימי חופשה וזה גם לא דבר שאפשר להסתיר אותו. אני מדברת על דרך העבודה ולא משהו כספי. זה משהו שרואים בתלושי השכר ובקרן ההשתלמות" [עדות גב' כירם, עמ' 23 ש' 19 - עמ'24 ש' 7] הנתבעות לא הציגו בפנינו ראיות כלשהן ליידוע התובע בהפחתת שיעורי ההפרשות ולהסכמתו לכך, ואף לא הציגו גרסה ברורה כלשהי לאופן בו עשו כן [זהות המיידע, מועד היידוע וכו'], אלא רק עמדה לפיה לא יתכן שהפחיתו את שיעורי ההפרשות מבלי לקבל את הסכמתו לכך. זאת ועוד. התובע וגב' כירם העידו בפנינו כי כל פעילות הנהלת החשבונות, העברת התשלומים לעובדים והנפקת התלושים נעשתה על ידי חברת האם - קבוצת אקסלנס, וכי חברות הבנות לרבות חברת גלובל בראשותו של התובע לא היו מעורבות בתהליכים אלה ושילמו כסף לחברת האם עבור ביצועם. כך: "בית השקעות זו קבוצה שיש בה הרבה חברות שכל חברה עוסקת בפעילות אחרת. ש. זאת אומרת הקבוצה פועלת במאוחד או כל חברה בנפרד? ת. יש פעילויות נפרדות אבל המטה כולל את כל הקבוצה. המטה זה היחידות שנותנות שירותים לכל החברות שזה יעוץ משפטי, מחלקת כספים, מחלקת תפעול, מחשוב, כוח אדם. המחלקות האלה שותפות לכל הקבוצה ולא נמצאות בחברות הבנות. ש. חברות הבנות שילמו עבור השירות? ת. כן. היינו מפצלים במטה את עלויות הקבוצות לפי מפתחות שונים. יש שירותים שהיינו מפצלים את העלות שלהם לפי מספר עובדים ויש עלויות שהיינו מפצלים לפי מטרז' של שכירות. ש. איך היו זוקפים את העלויות האלה? ת. במחלקת הכספים היינו עושים את החישוב ואז היינו מחייבים את חברות הבנות." [עדות גב' כירם, עמ' 20 ש' 17- 28, ההדגשה הוספה, ובעדות התובע עמ' 8 ש' 2-3] משמעות הדבר, כי מלבד חתימת התובע על שיק חודשי לקרן ההשתלמות בגין הפרשותיה של חברת גלובל לעובדיה [כולל התובע עצמו, ראו נספח נ/13 לתצהירי הנתבעות], לא ביצע התובע פעילות נוספת הקשורה להנהלת חשבונות ולהפרשות לקרן ההשתלמות, ועל כן אין בפעילותו כמנכ"ל חברת בת כדי להעיד על ידיעתו להפחתת שיעורי ההפרשות [שלו או של מי מעובדי גלובל]. לא זו אף זו. מעדותו של התובע השתכנענו כי אכן לא היה מודע להפחתה כלשהי בשיעורי ההפרשות לקרן ההשתלמות עד לאחר סיום יחסי העבודה, וכי לא בדק את הדוחות והתלושים שנמסרו לו [עמ' 8 ש' 6-22, ובעמ' 10 ש' 24], מה גם שבחלק מן התלושים נפלו טעויות רישום ואי דיוקים שתוקנו מאוחר יותר, והקשו על מעקב שוטף סדיר [עדות התובע, עמ' 8 ש' 31- עמ' 9 ש' 15]. כך למשל, בתלוש השכר לחודש דצמבר 2003 [חודש טרם ההפחתה] עמד שכרו של התובע על סך של 16,878 ₪ נטו, ואילו בחודש ינואר 2004, החודש בו בוצעה ההפחתה בניכוי לקרן ההשתלמות ולכאורה היה אמור שכרו נטו לעלות מאחר ושיעור הניכוי קטן, עמד שכרו נטו על סכום נמוך דווקא מן החודש הקודם - 16,171 ₪ נטו בלבד. אכן, לא נעלם מעינננו כי בתלוש השכר לחודש דצמבר 2003 נכלל גם רכיב של "החזר הוצאות", אך אין בכך כדי לשנות ממסקנתנו כי עיון בתלושי השכר לא היה מאפשר בנקל מעקב אחר תשלומים והפחתות שבוצעו. הנה כי כן, לא הוכחה בפנינו ידיעה בפועל או הסכמה של התובע להפחתת שיעורי ההפרשות. הנתבעות מוסיפות וטוענות כאמור כי יש לראות בתובע כמי שהיה צריך לדעת על הפחתת שיעורי ההפרשות - בבחינת ידיעה קונסטרוקטיבית מתוקף השכלתו, מעמדו והעובדה כי קיבל דוחות ותלושי שכר שהעידו על כך - וזאת אף אם השתכנענו בהיעדר ידיעתו בפועל. אכן, בין הדוחות והתלושים שקיבל התובע נמצאים גם דוחות שנתיים מקרן ההשתלמות המעידים בצורה ברורה על ההפחתה בשיעור ההפרשות במועד הרלוונטי, וכן טפסי 106 לשנים 2005 ו- 2006 המציינים במפורש כי שיעור ההפרשה לקרן ההשתלמות עמד בשנים אלה על 4.5% ולא 7.5% כמוסכם. אף על פי כן, איננו סבורים כי די בידיעה קונסטרוקטיבית כדי לענות על דרישת ההלכה לשינוי תנאי מוסכם בחוזה עבודה, ולטעמנו אף עלולה קביעה מסוג זה להוות "מדרון חלקלק" להכרה בידיעה של עובד לשינוי בתנאי עבודתו מקום בו היא אינה קיימת. משכך, ומאחר ונפסק זה מכבר כי שינוי בתנאי עבודה או בזכויות וחובות אישיות קיימות פירושו החלפת הקיים בחדש ו"זה יכול לבוא רק כתוצאה מהסכמה הדדית" [ע"א 53/71 צבי רוזן, מרדכי ינקלביץ שותפות - יחזקאל ליזרוביץ', פ"ד כו(1), 48 בעמ' 55], אין בידינו לקבל טענה זו. משלא השתכנענו בקיומה של הסכמה מפורשת או ידיעה קונסטרוקטיבית להפחתת שיעור ההפרשות לקרן ההשתלמות, עלינו לבחון האם, כטענתה החלופית של הנתבעת, שתיקתו הממושכת של התובע מהווה בנסיבות העניין הסכמה בשתיקה לשינוי חוזה העבודה. לטענת הנתבעת, פסיקה עניפה של בתי הדין לעבודה קובעת כי כאשר נערכו שינויים בפועל בין הצדדים לחוזה העבודה מבלי שמי מהצדדים ישיג עליהם משך תקופה ארוכה [ובענייננו כארבע שנים], נוצרת למעשה "הסכמה בשתיקה" והם נקלטים כשינויים בחוזה העבודה שצד אינו יכול להשיג עליהם בשלב מאוחר יותר [סעיפים 75-77 לסיכומי הנתבעות]. אלא שבטיעון זה מתעלמות הנתבעות מן הקביעה המוקדמת המונחת ביסודה של הפסיקה הרלוונטית, והיא מודעותו של העובד לשינוי בתנאי העבודה והשתהותו או החלטתו להימנע מלנקוט בצעדים כלשהם סמוך לאחר השינוי. כך למשל: "... הכלל הוא כי עיכוב של מספר חודשים בין הפרה יסודית של חוזה (ההורדה בשכר) לבין הגשת תביעה אינו מנתק את הקשר שביניהם, משום שטרם נקיטת צעד כזה, יש לצפות מהעובד לבדוק את זכויותיו ולשוחח עם הממונים עליו. על כן, עיכוב סביר בהגשת התביעה אינו מהווה ויתור של העובד על זכויותיו או כריתת חוזה עבודה חדש. עם זאת, עיכוב ארוך ובלתי סביר מצביע על השלמת העובד עם תנאי השכר החדשים. לאור האמור לעיל הגענו למסקנה, כי העובד הסכים לשינוי החד- צדדי בתנאי שכרו, וזאת מן הטעמים הבאים: ... (ד) עברו שמונה חודשים מהמועד בו ידע העובד על ההפרה ועד הגשת התביעה (וזאת רק לאחר פיטוריו), והדבר מצביע על השלמת המערער עם תנאי החוזה החדש." [דב"ע נד/3-86 יוחנן גולן - אי. אל. די בע"מ, פד"ע כ"ז, 270, בעמ' 276 ואילך ההדגשה הוספה; וראו גם בעניין בוכריס שם הכיר בית הדין הארתי לעבודה בקיומו של ויתור על מעמד באמצעות שימוש בדוקטרינת תום הלב - דב"ע נה/3-145 מדינת ישראל - בוכריס, פד"ע לו, 1] בענייננו, משהשתכנענו כי התובע לא ידע ולא הסכים להפחתה בשיעור ההפרשות לקרן ההשתלמות בתקופת עבודתו בנתבעות, ואף אין לייחס לו חזקת ידיעה, אין מקום לקבוע כי הימנעותו מלפנות לנתבעות בעניין זה מהווה הסכמה בשתיקה או שינוי הסכם ההעסקה בהתנהגות, מאחר והאפשרות להכיר בקיומו של היסק ויתור כרוכה בהכרח בידיעת העובד על השינוי. משכך, ומשאין מחלוקת כי הפחתת שיעור ההפרשות לא נבעה כתוצאה מאיסור חוקי אלא משיקולי מס, זכאי התובע לתשלום ההפרשות שהופחתו. גובה ההפרשים להם זכאי התובע: הצדדים חלוקים אף בשאלת גובה ההפרשים להם זכאי התובע. עיון בתחשיבי הצדדים העלה כי תחשיב התובע לא פורט ובואר די הצורך, ואף נפלו בו פגמים משהתובע הביא בחשבון תביעתו גם את חלק העובד שלא נוכה משכרו ועל כן אין הוא זכאי לקבלו, ואף לא ביצע את ההתאמות הנדרשות בחישובי התשואה לאחר שהקטין את תקופת תביעתו ברכיב זה ואת סכומה. לעומת זאת, הנתבעות הציגו תחשיב מפורט ומנומק, ואנו מאמצים תחשיב זה. במסגרת זו, אכן מקובלת עלינו טענת הנתבעות בדבר חלקו הגבוה יותר של התובע בדיבידנד שחולק בהשוואה לחלק שהיה משולם לו אילו היו ההפרשות לקרן השתלמות עבורו משולמות בשיעורים הגבוהים וההוצאה של חברת גלובל ברכיב זה היתה מוגדלת. היינו, היות וחלקו של התובע הינו שליש בבעלות החברה, יש להפחית שליש מן התשלום ששולם לו בעקיפין באמצעות הדיבידנד ועליית ערך החברה, כפי שנעשה בתחשיב הנתבעות, שאם לא כן היה התובע נהנה פעמיים. כמו כן, מקובל עלינו גם קירוב התשואות שבוצע בתחשיב הנתבעות. כך, להבדיל מחישוב תשואה שנתית המתייחס ליתרות שנצברו בתחילת שנה, ההפקדות במהלך השנה בוצעו מדי חודש בחודשו, ולכן אין להתחשב בתשואה השנתית המלאה כנכונה לחישוב. לבסוף, ואף מבלי להיכנס לשאלה האם תביעתו של התובע גם עבור הרבעון הראשון של שנת 2008 מהווה הרחבת חזית אם לאו, התובע לא הציג תחשיב מפורט עבור תקופה זו ואנו מקבלים כאמור את תחשיב הנתבעות במלואו. נציג ציבור מעבידים, מר אורי שלוש: אני מצטרף לחוות דעתה של כב' השופטת טרכטינגוט ומסכים לתוצאת פסק הדין. בהתייחס לתביעה להשלמת ההפרשות לקרן ההשתלמות אבקש להעיר, כי משהנתבעות לא הוכיחו שהפחתת ההפרשות לקרן השתלמות נעשתה בידיעתו ובהסכמתו של התובע, ואף לא הוכחה ידיעתו של התובע לאחר מעשה, אכן אין מנוס מקבלת התביעה. יחד עם זאת, תחושתי מקביעה זו אינה נוחה, מאחר ומדובר בתובע בעל רקע כלכלי המשמש כמנכ"ל ובעל מניות בחברה למכשירים פיננסיים, אשר חותם על המחאות לקרן ההשתלמות עבורו ועבור העובדים תחתיו וכן מקבל, ככל עובד, דוחות שנתיים מקרן ההשתלמות וטופסי 106 המצביעים בבירור על השיעורים המופחתים. לטעמי, ניתן לצפות שאדם בהשכלתו, עיסוקו ותפקידו של התובע יעיין במסמכים ויעקוב אחר הנעשה בענייניו. יחד עם זאת, כאמור, אין בכך כדי לפטור את הנתבעות מחובתן כלפיו בעת שינוי תנאי מוסכם מתנאי עבודתו. נציג ציבור עובדים, מר קרצ'ר: אני מצטרף לחוות דעתה של כב' השופטת טרכטינגוט ומסכים לתוצאת פסק הדין. ג.  סיכום לאור כל האמור לעיל, התביעה לתשלום פדיון ימי חופשה והבראה נדחית, והתביעה לתשלום הפרשים לקרן השתלמות מתקבלת. הנתבעות ישלמו לתובע סך של 52,159 ₪ בגין הפרשות לקרן השתלמות שהופחתו שלא כדין, כמפורט בסעיף 79 לסיכומי הנתבעות, בתוספת ריבית והפרשי הצמדה מיום הפסקת העבודה, 31.3.08, ועד מועד התשלום בפועל. בנסיבות העניין, הנתבעות ישאו בהוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 6,000 ₪. כל הסכומים ישולמו תוך 30 יום מהיום בו יומצא פסק הדין. הצדדים רשאים לערער על פסק הדין בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין. ניתן היום, ח' תשרי תשע"ג, 14 אוקטובר 2012, ‏כ"ח תשרי תשע"ג, בהעדר הצדדים. מר יוסף קרצ'ר,נציג ציבור עובדים חנה טרכטינגוט,שופטת מר אורי שלוש,נציג ציבור מעבידים חוזה עבודהחוזהשינוי חוזההסכם התנהגות