סעיף 3 לחוק הסדרי משפט ומינהל - נכס נפקד

לפי סעיף 3 לחוק הסדרי משפט ומינהל, כדי שלא יראו אדם כנפקד, יש צורך להוכיח את קיומם של מספר תנאים: א. ביום תחילת החלת המשפט, האדם נמצא בשטח תחולת המשפט, באופן פיסי. ב. ביום תחילת צו הרחבת המשפט, האדם הינו בעל מעמד של תושב ישראל, באופן מהותי. כלומר: אין די בהימצאות פיסית, אלא יש צורך גם בתושבות מהותית של מעמד תושב ישראל, לצורך כניסת תחולת הסעיף לתוקף. לתימוכין, ציין ב"כ האפוטרופוס את ע"א 54/82 לוי וגולן נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים, פ"ד מ(1), 374 (1986), שם מתייחס בית המשפט לכפל הדרישות שבסעיף 3 הנ"ל. כללי 1. בפניי תובענה, אשר בה מבוקש כי בית המשפט המחוזי בירושלים ייתן פסק דין הצהרתי, לפיו, התובע (להלן: "עלי" או "התובע"), הוא הזכאי להירשם כבעלים של 264/1584 חלקים מהמקרקעין (בלתי מוסדרים) הידועים כספר מס' 1015 דף 365 בפנקס השטרות (חלקה 69 גוש שומה 29990), במזרח ירושלים (להלן: "המקרקעין"). 2. בנוסף, התבקש בית המשפט ליתן פסק דין הצהרתי, לפיו הערת האזהרה אשר נרשמה לטובת הנתבע 1, האפוטרופוס לנכסי נפקדים (להלן: "האפוטרופוס" או "אנ"נ" או "נתבע 1"), בלשכת רישום המקרקעין בירושלים, ביום 31/01/2000, הינה בטלה ומבוטלת. התביעה 3. לטענת ב"כ התובע, עו"ד סאמי ארשיד, בכתב תביעתו (שהוגש ביום 1.12.04), רכשה פאטמה סעיד עבד אלג'ני קאמלה (להלן: "קאמלה"), 264/1584 חלקים מהמקרקעין הידועים, ספר 1015 דף 365. 4. כדי לתמוך בתביעתו, צרף ב"כ התובע לתביעה העתק מפנקס השטרות (נספח א לכתב התביעה), בו מופיע כי הגב' קאמלה, רכשה, עוד בשנת 1963, את החלקים האמורים של המקרקעין. 5. כמו כן, ביסס ב"כ התובע את התביעה בהסכם מכר (נספח ב לכתב התביעה), המוכיח כי קאמלה מכרה, בשנת 1965, את חלקה המדובר במקרקעין, לאחיה מוחמד סעיד עבד אלג'ני (להלן: "מוחמד"). 6. בהתאם לייפוי כוח בלתי חוזר (נספח ג לכתב התביעה), טוען ב"כ התובע, כי בשנת 1992 מכר מוחמד את המקרקעין לבנו יוסף. זה האחרון, מכר, בשנת 1995, את המקרקעין המדוברים לסומייה מוחמד, וזאת בהתאם לייפוי הכוח בלתי חוזר (אשר צורף כנספח ד לכתב התביעה). 7. בהתאם לייפוי הכוח הבלתי חוזר (אשר צורף כנספח ה לכתב התביעה), מוסיף וטוען ב"כ התובע, כי בשנת 1997, מכרה הגב' סומייה מוחמד את המקרקעין לעלי, התובע בתיק דנן. 8. ביום 21/11/1999, פנה התובע, עלי, לנתבע 1, האפוטרופוס לנכסי נפקדים, בבקשה לרשום הערת אזהרה על זכויותיו במקרקעין הנ"ל. אולם, הנתבע 1, האפוטרופוס, בחר לרשום הערת אזהרה על הזכויות במקרקעין הרשומות על שמה של קאמלה הנ"ל, לטובת האפוטרופוס. ההגנה 9. האפוטרופוס, בכתב הגנתו, מיום 9.3.05, שהוגש על ידי עו"ד סיגל נוימן, סגן בכיר לפרקליט מחוז ירושלים, טוען כי המקרקעין, נשוא תובענה זו, הינו נכס המוקנה לאפוטרופוס. 10. לטענת האפוטרופוס, יש לבחון כל שלב ושלב, בשרשרת העסקאות הנ"ל, ולהתחיל בשאלה הראשונה שהיא: האם קאמלה היא בעליה האמיתיים של המקרקעין הנ"ל, או שמא נכנסת היא תחת הגדרת חוק נכסי נפקדים, תש"י-1950 (להלן: "חוק נכסי נפקדים" או "החוק") והיא "נפקדת", וכפועל יוצא מכך, הנכס המדובר הינו בגדר "נכס נפקד". 11. במסגרת תגובתם לטענות התובע, טענו שני הנתבעים בכתב ההגנה האמור (הנתבע 1 - האפוטרופוס, והנתבע 2 , להלן - "רשם המקרקעין"), כי על פי נסח המקרקעין, קאמלה היתה הרשומה כבעלת המקרקעין בשנת 1963, בתקופת השלטון הירדני ביהודה ושומרון, טרם הקנייתם לאפוטרופוס. 12. מבדיקה אותה ערך האפוטרופוס (מר רונן ברוך) במרשם התושבים במשרד הפנים (סעיף 4 לתצהירו, אשר הפנה לתשובה אשר ניתנה מטעמו, ביום 18/11/99, ובה הובהרה מהות הבדיקה; נספח נ/2 לתצהירו), נמצא כי הבעלים הרשום של המקרקעין, קאמלה, אינה מופיעה כאזרחית או כתושבת ישראל. 13. עוד הרחיב בעדותו מר יחזקאל שמש (מי ששימש האפוטרופוס לנכסי נפקדים בעת בקשתו של התובע עלי), ואמר, כי מבחינתו, קאמלה היתה בעלת רכוש בירושלים מהתקופה הירדנית, אולם, ללא כל ראיה שהיא חיה בירושלים, ועל כן, מבחינתו, היתה נפקדת . 14. לטענת הנתבעים, במצב עובדתי זה, קאמלה עונה להגדרת סעיף 1 לחוק נכסי נפקדים, שכן שהתה בירדן במועדים הרלבנטיים המנויים בסעיף. בנוסף, בהיעדר כל מסמך וראייה להתפקדותה של קאמלה במפקד האוכלוסין ולקבלת מעמד של תושבת, הרי שלא היתה בעלת מעמד של תושבת ישראל, ולא נכללה בגדרי סעיף 3 לחוק הסדרי משפט ומינהל (נוסח משולב) תש"ל – 1970, (להלן:"חוק הסדרי משפט ומינהל"), שכותרתו "אי נפקדות", לפיו : "(א) אדם שביום תחילתו של צו החלת המשפט נמצא בשטח תחולתו והיה תושב בו, לא יראוהו מאותו יום כנפקד כמשמעותו בחוק נכסי נפקדים, תש"י-1950, לגבי נכס הנמצא באותו שטח. (ב) לעניין סעיף זה, אין נפקא מינה אם לאחר תחילתו של הצו נמצא אותו אדם לפי היתר חוקי במקום שהימצאותו בו היתה עושה אותו נפקד אילולא הוראה זו". ולפיכך, המדובר בנפקדת. 15. בנסיבות אלה, טוענים הנתבעים שהמקרקעין מוקנים להם כדין, בהתאם להוראות חוק נכסי נפקדים, בכלל, וסעיף 4 (א)(1) לחוק, בפרט, שכותרת השוליים שלו היא "הקניית נכסי נפקדים לאפוטרופוס" כפי שתוקן בשנת 1965 בתיקון מס' 3,שזה לשונו: "היה נכס פלוני הקדש לפי כל דין תהא הבעלות בו מוקנית לאפוטרופוס, כשהיא חפשית מכל סייג, התנאה והגבלה כיוצא באלה שנקבעו בכל דין או בכל מסמך הנוגע להקדש או על פיהם, בין שנקבעו לפני ההקניה ובין לאחריה, אם בעל הנכס, או האדם שבידיו החזקה או זכות הניהול של הנכס, או הנהנה מההקדש היו נפקדים, ההקניה היא מיום י' בכסלו תש"ט (12 בדצמבר 1948) או מיום שבו נעשה אחד מאלה לנפקד, הכל לפי המועד המאוחר...". 16. כדי לבדוק את זכאותו של התובע לסעדים המבוקשים, טענת הנתבעים היא, כי יש לבחון את שאלת תקפותה של ההתחייבות שניתנה, לכאורה, על ידי קאמלה, למכירת המקרקעין הרשומים על שמה, טרם הפיכתה לנפקדת. לטעמם של הנתבעים, משעסקת המכר לא נסתיימה ברישום, הרי שאין המדובר בעסקה אלא בטענה להתחייבות לביצוע עסקת מכר. 17. כאשר מוגשת תביעה לקיום חיוב של נפקד, בטרם היותו לנפקד, בשלב הראשוני נבדק המסמך המקורי, שלגביו נטען כי הוא מסמך המכר, במעבדה לזיהוי פלילי של משטרת ישראל (להלן:"מז"פ"). 18. במקרה דנן, בדיקת מז"פ העלתה כי קיימים במסמך פגמים מהותיים, דבר אשר מעלה ספק של ממש ביחס לאותנטיות של המסמך. 19. התובע - שהיה ער לבדיקת מז"פ - חולק על טענת המדינה כי הנכס נפקד, וטוען בכתב תביעתו, כי הוא בעל הזכויות להירשם כבעלים של חלקים במקרקעין הנ"ל, ומבקש להורות על ביטול הערת ההקניה אשר נרשמה במרשם המקרקעין לטובת האפוטרופוס. עוד טוען התובע, כי בדיקת המז"פ לא העלתה פגם כלשהו במסמך עצמו או באוטנטיות שלו, אלא שהבדיקה התייחסה להתאמה בין הבולים שהודבקו על המסמך ומהות העיסקה המעוגנת בו. 20. בנוסף, ביקש התובע כי אם יחליט בית המשפט לקבל את טענת המדינה, ולהתייחס לקאמלה כנפקדת, אזי מבקש הוא סעד של קיום חיובה של הנפקדת בהתאם לסעיף 20 לחוק, לפיו, "האפוטרופוס לא יסלק חוב המגיע מנפקד או בקשר לנכס נפקד ולא יקיים חיוב אחר שנפקד נתחייב בו", כלשון הרישא של סעיף 20(א) לחוק, אלא בתנאים המפורטים בחוק בהמשך הסעיף. המחלוקת 21. יש להכריע בשאלת הנפקדות של קאמלה, בנוגע למקרקעין הידועים בתור ספר 1015 דף 365 (חלקה 69 גוש 29990). בהתאם להכרעתי, אדרש בעניין אותנטיות הנסח האמור לעיל. 22. ראוי לציין, לפני שאציג, בהרחבה, את הטיעונים של הצדדים, כי החלקה המדוברת נמצאת בראס אל עמוד, שבמזרח ירושלים. עו"ד ארשיד מסר לבית המשפט, שערך החלק של הנכס, אותו הוא תובע, שווה כמאה אלף שקל. לדבריו, חלקו של הנכס נמצא בתוך נכס גדול של כ-2.7 דונם, שבו יש מספר בתים וחלק לא מבונה (ראה: החלטתי, מיום ג אלול תשס"ה (7/9/2005), עמ' 2-3 לפרוטוקול). 23. בעקבות בקשת בית המשפט, ערכה ב"כ הנתבעים, עו"ד ענתבי בדיקה, אשר העלתה שכל החלקים של הבעלים האחרים בנכס הנ"ל - למעט אחד שהינו תושב ישראל, ובבעלותו כ-207 מ"ר - כל יתר הבעלים לא אותרו כנוכחים בישראל, ומבחינת מדינת ישראל הם נפקדים (ראה: עמ' 4 לפרוטוקול, מיום ד כסלו תשס"ו, (5/12/2005)). בהקשר זה, ראוי להעיר, כי בהודעה מיום א אב תשס"ז (16.7.07), מטעם פרקליטות המדינה, שנחתמה על ידי פרקליטת מחוז ירושלים (אזרחי), עו"ד אורית סון, על דעת המשנה לעניינים אזרחיים לפרקליט המדינה דאז, עו"ד מרים רובינשטיין (סעיף 2 סיפא לסעיף 3 למסמך), עמדת המדינה היא, כי שאלת הנפקדות היא שאלה נורמטיבית, אשר אינה תלויה בשווי הנכס או בחלקים שהיה לנפקד בנכס (סעיף 2 למסמך). טענות התובע 24. לטענת ב"כ התובע, בשנת 1963, רכשה קאמלה 264/1584 חלקים מהמקרקעין הידועים בתור ספר 1015 דף 365, כפי שמופיע בפנקס השטרות, שהעתקו הוגש לבית המשפט (נספח א לכתב התביעה). 25. ב"כ התובע הציג את שרשרת העסקאות כפי שפורט בהרחבה לעיל (פיסקאות 5-7), וביקש להאמין לעדי התובע (ראה: ראה סעיפים 16-38 לסיכומי ב"כ התובע, עו"ד סאמי ארשיד). 26. לטענת ב"כ התובע, החליט האפוטרופוס לנכסי נפקדים, בהמשך להתכתבות ביניהם, לרשום הערת אזהרה על הזכויות במקרקעין הרשומות על שמה של קאמלה, לטובת האפוטרופוס לנכסי נפקדים, וזאת מבלי שהוצאה על ידו תעודת נפקדות כדין. 27. עוד אומר ב"כ התובע, כי קאמלה מעולם לא היתה נפקדת, ולא הוכרזה ככזו. כמו כן, לא הוצא לגביה, או לגבי המקרקעין הנ"ל, תעודת נפקדות כלשהי. 28. מוסיף וטוען ב"כ התובע, כי הסכם המכר, לפיו העבירה קאמלה את המקרקעים האמורים לאחיה מוחמד עבד אלג'ני, בשנת 1965, הוא תקף . על כן, טוען התובע, כי הינו בעל הזכויות להירשם כבעלים של חלקים במקרקעין, כפי שפורטו לעיל, ואשר הינם החלקים במקרקעין הרשומים עד היום על שמה של קאמלה. 29. לקראת בסיום דבריו, וכטענה חילופית, מבקש ב"כ התובע עו"ד ארשיד (סעיף 76 ואילך לסיכומיו), כי אם יחליט בית המשפט להכריז על קאמלה כנפקדת, מבקש התובע סעד של קיום חיובה של קאמלה, בהתאם לסעיף 20 לחוק נכסי נפקדים, כאמור לעיל (ראה: פיסקה 15). טענות האפוטרופוס לנכסי נפקדים 30. סעיף 1(ה) לחוק נכסי נפקדים מגדיר מהו "נכס נפקד"; סעיף 1(ב) לחוק מגדיר מהו "נפקד"; סעיף 1(ו) קובע מהו "נכס מוקנה"; וסעיף 4 לחוק מגדיר את הקניית נכסי נפקדים לאפוטרופוס. לשיטת האפוטרופוס, המשמעות של מכלול סעיפים אלה הינה, כי נכס נפקד מוקנה לאפוטרופוס הקנייה קונסטיטוטיבית, מבלי שיהיה על האנ"נ לבצע כל פעולה, משפטית או אחרת. לפי הפרשנות של האפוטרופוס לסעיף 4 לחוק, מסמך בכתב על פיו מאשר האנ"נ כי נכס מסוים היא נכס נפקד או אדם מסוים הינו נפקד, איננו יוצר את הנפקדות, אלא מהווה ראייה בלבד להיותו של נכס נפקד, שכן הנפקדות נוצרת מאליה, עם התקיימות התנאים המפורטים בסעיף 1 לחוק. 31. עוד מוסיף וטוען האנ"נ, כי סעיף 30 לחוק נכסי נפקדים, שכותרתו "דיני ראיות", מבהיר כי משמעותו של אישור האפוטרופוס בכתב על התקיימות הנפקדות הינה ראייתית, ונוגעת לנטל ההוכחה אשר יוטל על הצד השני להוכיח כי הנכס איננו נפקד, כלשון סעיף 30(א) לחוק, הקובע כי אם "אישר האפוטרופוס בכתב שאדם או חבר בני אדם הוא נפקד, ייחשב האדם או חבר בני האדם לנפקד, כל עוד לא הוכח היפוכו של דבר". בענייננו, טוען ב"כ הנתבעים, כי התובע לא הציג כל ראייה להתפקדותה של קאמלה במפקד האוכלוסין, להיותה בעלת מעמד של תושבת או אזרחית ישראל, לפטירתה במקום אחר שאיננו ירדן, או כל ראייה אחרת שיש בה כדי לסתור את ממצאי האנ"נ, ואת המצג שהוצג ע"י ב"כ התובע דאז, כפי שיפורט להלן. 32. ביום 28/06/67 נחתם צו סדרי שלטון והמשפט (מספר 1) התשכ"ז-1967 מכוח סעיף 11ב לפקודת סדרי השלטון והמשפט, תש"ח-1948 (כפי שהוסף בשנת תשכ"ז), אשר החיל את המשפט, השיפוט והמינהל של מדינת ישראל על מזרח ירושלים (להלן: "יום החלת המשפט"). לטענתו של האפוטרופוס, המקרקעין המדוברים דנן נכללים בשטח שלגביו חל הצו. 33. לפי סעיף 3 לחוק הסדרי משפט ומינהל (שצוטט לעיל, בפיסקה 14), כדי שלא יראו אדם כנפקד, יש צורך להוכיח את קיומם של מספר תנאים: א. ביום תחילת החלת המשפט, האדם נמצא בשטח תחולת המשפט, באופן פיסי. ב. ביום תחילת צו הרחבת המשפט, האדם הינו בעל מעמד של תושב ישראל, באופן מהותי. כלומר: אין די בהימצאות פיסית, אלא יש צורך גם בתושבות מהותית של מעמד תושב ישראל, לצורך כניסת תחולת הסעיף לתוקף. לתימוכין, ציין ב"כ האפוטרופוס את ע"א 54/82 לוי וגולן נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים, פ"ד מ(1), 374 (1986), שם מתייחס בית המשפט לכפל הדרישות שבסעיף 3 הנ"ל. עוד הציג ב"כ הנתבע 1 מספר פסקי דין, אשר ניתנו על ידי בית המשפט העליון, שבהם נקבע כי העובדה שאדם התגורר בירושלים, לאחר שנת 1967, אף אם מדובר בתקופה ארוכה, אינה מקנה, לכשעצמה, זכות לקבלת מעמד של תושב קבע בישראל (ראה: בג"צ 5626/95 עדנאן שקיר נ' משרד הפנים (2002 ), בג"צ 4198/01 עבידאת נ' שר הפנים (2003)). לטענת האפוטרופוס, נקבע בבג"צ 5626/95 לעיל, ששהות שלא כדין, אף אם היא ממושכת, אין בה כדי להעניק זכות לקבלת מעמד בישראל, לרבות, מעמד של תושבות קבע, על פי חוק הכניסה לישראל, התשל"ד-1974. 34. על פי סעיף 1(ב)(1)(II) לחוק נכסי נפקדים, אדם אשר בתקופה המצוינת בסעיף 1(ב)(1) רישא לחוק נכסי נפקדים (דהיינו: החל מיום 29.11.47), נמצא בירדן, והוא בעלים של נכס הנמצא בישראל, הרי הוא נפקד, ונכסיו מוקנים לאפוטרופוס לנכסי נפקדים. בעניינינו, לטענת ב"כ הנתבעים, הודה ב"כ התובע כי קאמלה היתה אזרחית ירדן בשנת 1963, כאשר המקרקעין נרשמו על שמה (ראה: פרוטוקול מיום 10/04/06, עמ' 8, שורות 8-9). אלא, שלטענתו של התובע, המשיכה קאמלה להתגורר בירושלים, ולכן, אינה נפקדת; בעוד עמדת האפוטרופוס היא' כי טענה זו לא הוכחה, ולכן, בעיניו, קאמלה איננה תושבת ירושלים, אלא היא נפקדת. 35. בנוסף, טען ב"כ הנתבעים, בהתבסס על תצהירו של מר רונן ברוך (סעיף 4), כי מבדיקה שנערכה, נמצא כי קאמלה איננה מופיעה כאזרחית או כתושבת ישראל. גם מר יחזקאל שמש, מי ששימש כאפוטרופוס לנכסי נפקדים בעת בדיקת בקשת התובע, העיד לגבי העדרה של קאמלה ממרשם התושבים, הן של אזור יהודה ושומרון והן של ישראל. 36. עוד טען האפוטרופוס, כי בא כוחו הקודם של התובע, עו"ד מוגרבי, מסר לאפוטרופוס לנכסי נפקדים דאז, מר שמש הנ"ל, מידע ישיר, הימנו עולה כי קאמלה הינה נפקדת. מידע זה פורט בתצהירו של מר שמש, שבו הצהיר כי ביום 21/11/99 נפגש עם עו"ד מוגרבי, אשר מסר מכתב מפורט למר שמש (נספח נ/3 לתצהירו של מר רונן ברוך). בפגישה זו, הוסיף ואמר עו"ד מוגרבי, בעל פה, כי קאמלה נפטרה בעמאן בירדן. מסיבה זו, הוסיף מר שמש, בכתב ידו, בסעיף 4 למכתב, את מקום פטירתה, ואף ציין כי בסיום הפגישה ערך תרשומת הפגישה והעתק נמסר לעו"ד מוגרבי (ראה: נספח 2 לתצהיר שמש). עוד ציין, כי בפגישה זו היו רק שניהם נוכחים. עובדה זו, לא נסתרה בחקירתו הנגדית. עו"ד זועבי, אשר טיפל בתיקו של התובע מטעם משרדו של עו"ד מוגרבי, נחקר במשטרה, בעקבות תלונתו של מר רונן הנ"ל בנוגע לאותנטיות נסח המקרקעין המדוברים, ומסר במספר הזדמנויות שונות בחקירתו, כי קאמלה היא או היתה נפקדת (ראה: חקירתו במשטרה של עו"ד זועבי, מיום 2/11/10, בעמ' 2, שורות 30-31: "אותה פאטמה [קאמלה–מ.ד.] היתה בחייה נפקדת)"; ובעמ' 2, בשורה 38: "היא מכרה את הנכס לאחיה בשנת 65, טרם הפיכתה לנפקדת..."). למעשה, לטענתו של עו"ד זועבי, לא היתה מחלוקת בעניין היותה של קאמלה נפקדת. לכן, עיקר המחלוקת התמקדה בקיומה או היעדרה של "התחייבות נפקד בטרם היה נפקד", כלומר: התחייבותה של קאמלה לערוך עסקת מקרקעין, טרם שהפכה לנפקדת. 37. עוד מציין ב"כ הנתבעים, כי דברי עדי התביעה בנוגע למגוריה של קאמלה, נטענו בעלמא. הוא ציין את עדותו של מר אסחאק אבו סעוד, שאמר בחקירתו כי קאמלה נפטרה בירושלים (ראה: פרוטוקול הדיון מיום 20/01/08, עמ' 34, שורות 18-19), ושלאחרונה ראה אותה בשנות ה-70 (שם, עמ' 34 , שורה 14). אלא, שבהמשך חקירתו שינה את גירסתו מספר פעמים, בנוגע לזמן, שלטענתו, ראה אותה, עד שאמר כי איננו יודע מתי ראה אותה ואין זה משנה אם ראה אותה בשנת 70, 68 או 65 (ראה: פרוטוקול הדיון, מיום 20/01/08, עמ' 34). 38. גם עד התביעה, מר יוסף מחמוד סעיד קאמלה, שכתב בתצהירו כי קאמלה היא דודתו, אחות אביו, לא זכר פרטים בסיסיים לגביה, לדוגמה: שמו של בנה, ותרץ זאת בכך שזכרונו פגוע (ראה: פרוטוקול הדיון מיום 20/01/08 , עמ' 42, שורות 19-20). לטענתם של הנתבעים, העד העיד בצורה בלתי סדירה, וכי הוא זוכר כי היתה בירושלים, אולי בשנת 74, 75 (ראה: שם, עמ' 42 שורה 22). 39. כפועל יוצא, טען ב"כ הנתבעים, כי גם אם היה ממש בטענה כי קאמלה התגוררה בירושלים במהלך שנות השבעים ואף השמונים, הרי שבהעדר כל מסמך או ראייה להתפקדותה במפקד האוכלוסין ולקבלת מעמד של תושבת, או שלא קיבלה מעמד כזה בשל טעות השלטונות, הרי שהיא לא נכנסת בגדרו של סעיף 3 לחוק הסדרי משפט ומינהל. לפיכך, קאמלה נפקדת. 40. לטענת האפוטרופוס לנכסי נפקדים, היה על התובע להוכיח מספר שלבים, כדי שתתקבל טענתו בדבר אי נפקדות המקרקעין: (1). היה עליו, תחילה, להוכיח כי קאמלה איננה נפקדת. מכיוון שהתובע הודה כי קאמלה היתה אזרחית ירדן בזמן ביצוע עסקת רכישת המקרקעין, בשנת 1963, ואף הוצגו ראיות לכך שנפטרה בירדן, בשנת 1991, ובנוסף, לא הוצגה כל ראייה לכך שהיתה בעלת מעמד של "תושב ירושלים" במועד הקבוע (28/06/67), הרי שהוצאה מגדר תחולת חוק נכסי נפקדים (ראה: סעיף 3 לחוק הסדרי משפט ומינהל). על כן, מדובר בנפקדת. (2). לחילופין, היה על התובע להוכיח כי עסקת המכר בין קאמלה לבין מוחמד סעיד עבד אלג'עני התבצעה, טרם הפיכתה של קאמלה לנפקדת. לאחר מכן, היה על התובע להוכיח את כל שרשרת העסקאות הנטענת. לטענת האפוטרופוס, הסכם המכר, אשר הוצג לאפוטרופוס לנכסי נפקדים, נבדק במעבדה לזיהוי פלילי של משטרת ישראל, ונמצא כי קיימים פגמים של ממש באותנטיות של המסמך. 41. משכך, לא עמד התובע בנטל ההוכחה המוטלת עליו, נוכח הוראת סעיף 30 לחוק נכסי נפקדים, הקובעת כי נטל ההוכחה מוטל על הצד שטוען לאי נפקדות, ובעיקר, לאור הוראת סעיף 20 לחוק נכסי נפקדים, המטילה נטל הוכחה גבוה במיוחד, על מי שטוען בדבר חיוב של נפקד טרם היותו נפקד. 42. עוד הוסיף וטען ב"כ הנתבעים, כי יש לבחון את שאלת תוקפה של ההתחייבות שנתנה, לכאורה, קאמלה למכירת המקרקעין הרשומים על שמה, טרם הפיכתה לנפקדת. לפיכך, בהגשת נסח מקרקעין, שנמצא בלתי אותנטי, לאפוטרופוס ולבית המשפט, יש לפגום באמינות טענות התובע, בנוגע להסכם המכר. 43. לטענת ב"כ הנתבעים, התחייבות נפקד בטרם היה נפקד, לא הוכחה ברמה הנדרשת בסעיף 20 לחוק (ראה בהרחבה, פרק ג, סעיף 48 ואילך, לסיכומי ב"כ הנתבעים, עו"ד יעל ענבי-שרון, סגן בכיר לפרקליטת מחוז ירושלים (אזרחי), מיום ז אדר תשע"ב (1.3.12)). 44. לפי הסברה של ב"כ המדינה, כאשר מוגשת תביעה לקיום חיוב של נפקד בטרם היותו נפקד, על פי נהלי המדינה (כמפורט בסעיף 49 ואילך לסיכומים), על המבקש, בשלב הראשון, להעביר את המסמך המקורי, אשר לגביו נטען כי הוא מסמך המכר, במיוחד כאשר מדובר לפני למעלה מ-40 שנה, לבדיקה במעבדה לזיהוי פלילי. אם הבדיקה העלתה כי המסמך הינו אותנטי, תועבר הבקשה למחוז הרלבנטי של מינהל מקרקעי ישראל, ולאחר מכן, תועבר הבקשה לוועדה אשר תבחן את המסמך מן ההיבט המשפטי, דהיינו: האם המקרקעין אכן נמכרו. בהתאם להמלצת הוועדה, יחליט האפוטרופוס, סופית, בבקשה. 45. במקרה שבפניי, מדובר במסמך שהוא "התחייבות נפקד שנעשתה על פי הנטען לפני כמעט חמישים שנה" (סעיף 50 לסיכומי המדינה, הקו וההדגשה במקור). בדיקת המעבדה לזיהוי פלילי מצאה, כי קיימים פגמים מהותיים אשר מעלה ספק של ממש ביחס לאותנטיות של הסכם המכר (ראה: חוות דעתו של מר אבי אבולעפיה, עובד המעבדה לזיהוי פלילי לזיהוי מסמכים, מזה כ 30 שנה; נספח נ/8 לתצהירו של מר רונן ברוך). הוא מצא סימנים המעידים על כך שהבולים בשטר המכר הועברו ממסמכים אחרים (ראה: מסקנותיו, לאור הגשת תיק המז"פ (זב/ 25021/99-05), בפרוטוקול הדיון מיום 21/12/08 , עמ' 14). כעולה מחוות דעת המומחה, נמצאו סימנים על הבול השמאלי, באופן שקיימת חלק מחותמת אשר אין לה המשך על הנייר או על הבול הסמוך, ובין השאר, רואים תאריך – 1966. ציין, כי על פי הכתוב בשטר המכר, הוא נחתם בשנת 1965, שנה לפני תאריך החותמת. בנוסף, על הבול האמצעי קיימת חלק מחותמת סגלגלה, שאין לה המשך על הנייר או על הבולים הסמוכים, ובין השאר, כתוב בחותמת בערבית: "מזרח ירושלים". עוד ציין, כי על הבול הימני יש ברבע השמאלי התחתון קווים שחורים, שככל הנראה, לדעתו, הם שרידי חותמת, שאין לה המשך על הנייר או על הבולים הסמוכים. כמו כן, אין הבול בול הכנסה – כנדרש על פי החוק הירדני - אלא המדובר בבול של דואר אוויר. בנוסף לכך, נמצאו שרידי נייר בגב הבול, שאינם מנייר שטר המכר הזה. עוד אמר ב"כ הנתבעים, כי למז"פ אין את היכולת לערוך ולבחון את גיל הנייר וגיל הדיו (ראה: שם, עמ' 15, שורות 23-24). 46. כנגד טענת התובע, כי בזמנים הרלוונטים היה קיים הנוהג להדביק בולים רק בשלבים מאוחרים לעריכת ההסכם, לצרכים משפטיים, הגיב ב"כ האנ"נ, שטענה זו איננה עונה על השאלות, מדוע בויל המסמך רק שנים לאחר עריכתו, ומכל מקום, אין הסבר מה היה הצורך אשר הצדיק זאת. ככל שטענת "הנוהג" תהיה נכונה, עדיין ניצבת השאלה, מדוע הבולים אינם מקוריים, אלא הם בולים שנלקחו ממסמכים אחרים, תוך ניסיון להתאימם לשנה הנדרשת. בנוסף, נשאלת השאלה מפי ב"כ המדינה, מדוע בויל המסמך בפועל בבול של דואר אוויר, שהרי לפי הדין הירדני, על המסמך להיות מבויל בבולי הכנסה בלבד (ראה: חוות דעתו מיום 1.5.06, של מר סמי גבאי, קצין מטה ורישום במינהל האזרחי יהודה ושומרון, משנת 1981, שם, עמ' 16, שורות 17-18). לכן, לטענת המדינה, מסמך זה חסר כל תוקף, גם לפי סעיף 14 לחוק בולי הכנסה הירדני, בשנת 1965, לפיו אין להתחשב במסמכים שלא בוילו (החוק צורף לתצהירו של מר גבאי הנ"ל, ותורגם ). בנוסף, מצא מר גבאי, והעיד בעדותו, כי סכום הבולים המודבקים על הסכם המכר איננו תואם את דרישת החוק הירדני הנ"ל, לפיו הסכום הנדרש לביול היה 90 פילס, בשל היות הסכם המכר בערך של 500 דינר, ואילו, בפועל , הבולים אשר הודבקו היו בשווי של 35 פילס בלבד. ראוי להדגיש, כך ממשיך וטוען האנ"נ, כי לא הוצגה חוות דעת נגדית הסותרת טענות אלה. בכל מקרה, חוות הדעת הנ"ל לא נסתרו בחקירה הנגדית. 47. מוסיפה וטוענת ב"כ המדינה, כי, מעבר לעובדה שההסכם המקורי הנ"ל נמצא פגום, כפי שפורט לעיל, הרי שגם לא הובאו כל ראיות אחרות לעצם קיומו וביצועו. לכן, אין להסכם מכר זה כל משקל. 48. יתרה מזו, ב"כ הנתבעים פרט בסיכומיו, כי המוכרת מזוהה בשם בלבד, בהסכם המכר המדובר, ולא הוצג כל מסמך אחר התומך בזיהויה. 49. מתוך כלל עדי התביעה, שניים בלבד – בנו של הקונה הנטען (יוסף מוחמד סעיד קאמלה) ומר אסחאק אבו סעוד – העידו כי הם בעלי ידיעה אישית לגבי הסכם המכר. עמדת ב"כ האפוטרופוס היא כי עדויותיהם היו בלתי אמינות, וכללו סתירות רבות, כפי שמוסבר, עתה: עדותו של אבו סעיד היתה בלתי אמינה, ולא היה לו כל מידע אישי בנוגע להסכם המכר. בנוסף, לא נמצא כל בסיס לטענתו, כי הוא או אביו, הם או היו בעלי זכויות בחלקה 69 גוש 29990, ושהיו שותפיה של קאמלה נהפוך הוא, נמצא כי העד לא הכירה כלל, ועל כן, אין לתת משקל לעדותו. לטענת הנתבעים, גם עדותו של העד השני (יוסף מוחמד סעיד קאמלה), נמצאה בלתי מהימנה, שכן נמצאו בדבריו סתירות מהותיות. העד הנ"ל היה כבן שנה בעת עריכת הסכם המכר, ולכן, לא נכח בו. לפיכך, עדותו הינה מפי השמועה בלבד, והעד העיד, במפורש, כי נתון זה נמסר לו מפי אביו ואימו (שם, עמ' 43). בנוסף, הוא העיד כי איננו זוכר מתי רכש אביו את המקרקעין מקאמלה, וזאת בניגוד לתצהירו, שם מסר תאריך מדויק. 50. כדי לחזק את טענות האפוטרופוס, לפיהם התובע לא הוכיח את זכויותיו במקרקעין, מדגיש האנ"נ כי התובע לא הוכיח את "שרשרת העסקאות" שהציג, מהטעמים שהועלו עד כה בנוגע לעסקת המכר הראשונה, בכך שהקרקע לא מזוהה על ידי זיהוי רשמי ברישומי המקרקעין, ככל הנוגע להעברות שבוצעו לאחר שנת 1965, למרות שהקרקע מזוהה במרשם המקרקעין לכל הפחות, כבר בשנת 1963. משנת 1992, מתייחסים מסמכי העברות לשטח של 800 מ"ר, אשר הינו כפול מן השטח הרשום על שם קאמלה, שחלקה הינו 459.65 מ"ר. בנוסף, לאף אחת מההשתלשלות הנטענת אין כל גיבוי במסמכים רשמיים כלשהם. לבסוף, טוען ב"כ הנתבעים, כי עולה מחקירת העדים שקיימת קרבה משפחתית בין חלק מאנשי "שרשרת העסקאות", ושגרסאותיהם נמצאו לא מהימנות. 51. ב"כ הנתבעים העלה ספקות נוספות, בדבר הגשת נסח שאינו אותנטי לבית המשפט, ולפני כן, הצגתו לאפוטרופוס לנכסי נפקדים, אשר בו מצוי נוסח בלתי אותנטי של הערת אזהרה. בנסח המקורי, נרשמה הערת אזהרה, ביום 31.01.00 כך: "מוטבי ההערה: האפוטרופוס לנכסי נפקדים על הבעלות של: פאטמה סעיד עבד אלע'ני קאמלה. החלק בנכס- 264/1584" (ראה: נספח ב לתצהירה של הגב' כנרת כהן). ואילו התובע הציג נסח בו נכתבה הערת אזהרה לטובתו, מיום 31.01.00, בנוסח זה: "הערת אפוטרופוס על העברת בעלות אל אחמד אל עלי אחמד עג'אג' מהבעלות של פאטמה סעיד עבד אלע'ני קאמלה. החלק בנכס 264/1584" (ראה: הנסח שצורף כנספח א לכתב התביעה, שעליו אף חותמת המאשרת כי צולם ממשטרת ישראל, צורף כנספח נ/11 לתצהיר של רונן ברוך), תמוה בעיני ב"כ הנתבעים, כי התובע בחר שלא לפנות למרשם המקרקעין, כדי לקבל נסח מקורי ואותנטי, אשר הוא הנסח היחיד שקיים, וזאת גם על פי עדותה של הגב' כנרת כהן, שהצהירה כי בדקה את כל הרשומות ההיסטוריות, ראה: פרוטוקול הדיון מיום 21.12.08, עמ' 3, שורות 15-17; עמ' 4 , שורות 1-21; עמ' 8, שורות 18-20). 52. ב"כ הנתבעים מפנה למכתב שנשלח על ידי האגף רישום והסדר מקרקעין לאפוטרופוס לנכסי נפקדים דאז, מר שמש מיום 2.2.00 (ראה: נספח ג לתצהירה של הגב' כהן), בו מובהר, כי ביום 31.1.00, נרשמה הערה לטובת האפוטרופוס לנכסי נפקדים על הבעלות של קאמלה. מכתב זה נשלח יומיים בלבד לאחר ביצוע רישום הערת ההקניה בפועל, דבר המעיד בזמן אמת על אופן ניסוח הערת ההקניה ברישום המקרקעין. 53. בהמשך לטיעוניו, כותב ב"כ האפוטרופוס, כי במסגרת ההליך, נתברר כי קיים גורם שלישי, הטוען כי קאמלה התחייבה לבצע עסקה אחרת במקרקעין, בשנת 1964, לפני חתימת הסכם המכר המדובר, שכן בעיצומו של הליך זה, הוגשה תביעה לבית משפט זה, ה.פ. 5459/06, עיזבון המנוח אלג'עוני נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים, שבה נטען לבעלות במקרקעין, מכוח הסכם מכירה שביצעה, כביכול, קאמלה עוד בשנת 1964 (דהיינו: מכירה שקדמה למכירה הנטענת בהליך זה). לאחר שהוגשה בקשה לאיחוד הדיונים, ביום 24.1.07 , והחלטת בית משפט, מיום 7.2.11 המרצת הפתיחה נמחקה, לבקשת התובע, תוך שהוא מבקש לשמור על זכויותיו. הסברו של המבקש 2, בה.פ. 5459/06 הנ"ל, שזומן להעיד מטעם הנתבעים, היה כי לאחר פטירת אביו מצא הסכם מכר המעיד על עסקה סותרת (ראה: נ/1). כמו גם, הוגש תרגום להסכם המכר, המצורף כנספח 1 לסיכומים. 54. ב"כ הנתבעים התייחס לטענת התובע, בסיכומיו, כי לא הוצאה "תעודת נפקדות", ועל כן, כנטען על ידי התובע, עובר נטל ההוכחה על האפוטרופוס לנכסי נפקדים. חשיבת הנתבעים היא, כי בהתאם לסעיף 30 (א)(ב) לחוק נכסי נפקדים, מתן אישור בכתב על ידי האפוטרופוס בדבר אי נפקדות הינו מסמך המהווה ראייה בלבד, ואילו הנפקדות מתגבשת עם מילוי התנאים הקבועים בסעיף 1 לחוק, ומבלי שיהיה על האפוטרופוס לבצע כל פעולה משפטית נוספת. בנוסף, כאשר קיים אישור כאמור, בהתאם לסעיף 30(א) לחוק, נטל ההוכחה מוטל על הצד הטוען לאי נפקדות (סעיף 30(א) לחוק צוטט לעיל במלואו, בפיסקה 31 רישא לעיל). במקרה דנן, אישר האפוטרופוס את היותה של קאמלה נפקדת, מיום 26.01.00; משכך, חל על מצב זה סעיף 30(א) לחוק. 55. לעניין טענת התובע, כי המידע שמסר עו"ד מוגרבי לאפוטרופוס לנכסי נפקדים, ככל שהדבר נוגע למקום מושבה ופטירתה של קאמלה, איננו קביל, שכן הוא מהווה עדות שמיעה, מבקש ב"כ הנתבעים להבהיר, כי עו"ד מוגרבי לא זומן לעדות, בשל מחלתו. במקומו, הוזמן עוה"ד זועבי, ממשרדו של עו"ד מוגרבי. אולם, האחרון לא נכח באותה הפגישה, בה מסר עו"ד מוגרבי למר שמש את המידע בנוגע לקאמלה, ולכן, לא יכול היה לשפוך אור על הסוגיה. יתרה מכך, הוסיף ואמר ב"כ הנתבעים, כי הקביעה לפיה קאמלה נפקדת, לא התבססה על מידע זה בלבד. 56. לסיכום טענה זו, ציין ב"כ האפוטרופוס, כי בהתאם למגמת הפסיקה, כיום, בית המשפט לא ימהר לדחות הגשת ראייה, בשל טעמים של העדר קבילות בלבד, אלא, יקבל את הראייה, תוך קביעת המשקל המתאים לה. 57. אשר לטענתו של ב"כ התובע, בנוגע לתחולת סעיף 80 לחוק הפרוצדורה העותמנית, לפי השקפת ב"כ הנתבעים סעיף זה איננו רלבנטי, מהסיבה שהסכם המכר שהוגש נמצא פגום, ולא אותנטי. 58. עוד ציין ב"כ האפוטרופוס, כי התובע טען ששרשרת העסקאות הוכחה, מכוח החזקתם במקרקעין של כל אחד מחבריה, אולם, החזקה במקרקעין - לא הוכחה . תגובת התובע לטענת הנפקדות של האפוטרופוס 59. לטענת ב"כ התובע, טעה האפטרופוס בהקניית הזכויות במקרקעין הנ"ל לטובתו, מהסיבות הבאות: לטענתו, קאמלה לא הייתה נפקדת, ומעולם לא הוכרזה ככזו. בנוסף, ציין, כי לא הוצאה תעודת נפקות כדין, לגביה או לגבי המקרקעין האמורים לעיל. סעיף 1(ב) לחוק נכסי נפקדים מגדיר מיהו "נפקד". לפי סעיף 4 לחוק זה, נכסיו של נפקד מוקנים לאפוטרופוס לנכסי נפקדים. בהתאם לסעיף 22 לחוק זה, נאסר לבצע כל פעולה ב"נכס" של "נפקד", ללא הסכמת האפוטרופוס לנכסי נפקדים. עוד אמר, כי החוק הוחל על ירושלים המזרחית, ביום 26/06/1967, דהיינו: למעלה משנתיים לאחר ביצוע עסקת המכר דנן. לטענתו של התובע, המחוקק ענה על השאלה, האם במקרה שבפנינו מתקיימים התנאים הנדרשים בסעיף 4 לחוק נכסי נפקדים, וכפועל יוצא קאמלה הינה "נפקדת", כמשמעות מונח זה בחוק. ב"כ התובע ציין, כי המדובר בתנאים עובדתיים, הדורשים הוכחה, כאשר חוקק בכנסת חוק הסדרי משפט ומינהל, תש"ל- 1970, ובסעיף 3 נקבע כי חוק נכסי נפקדים לא יחול על נכסים של תושבי מזרח ירושלים, בעת סיפוחה למדינת ישראל. אף לא אחד מעדי התביעה שלל את האפשרות כי אכן קאמלה גרה בירושלים, בתקופה הרלבנטית. עדי התביעה אישרו כי מקום מגוריה היה בירושלים המזרחית, בתקופה הרלבנטית. על כן, אין כל בסיס חוקי לטענת האפוטרופוס בדבר היותה של קאמלה נפקדת. 60. עוד הציג התובע בסיכומיו את הטיעון, כי בהתאם לסעיף 30 לחוק נכסי נפקדים, האפוטרופוס לנכסי נפקדים הורה על רישום הערת אזהרה על זכויותיה של קאמלה, וזאת מבלי שהוצאה על ידו תעודת נפקדות כדין. משנתקיימו התנאים אשר נקבעו בסעיף זה, מועבר נטל הראיה לטוען לאי נפקדות, להוכיח היפוכו של דבר. אולם, לטעמו של התובע, במקרה דנן, משלא נתקיימו התנאים הנדרשים, ומשלא הנפיק האפוטרופוס לנכסי נפקדים תעודה כדין המאשרת כי קאמלה הינה "נפקדת", בהתאם לסעיף 30(א) לחוק, ומשלא הוציא תעודה כדין המאשרת כי הנכס הינו "נכס נפקד", בהתאם לסעיף 30(ב) לחוק, התוצאה היא הרי שנטל ההוכחה נותר רובץ על כתפי האפוטרופוס לנכסי נפקדים. כאסמכתה לדבריו, ציין את פסק דינה של בית משפט זה, כב' השופטת – כתוארה אז - יהודית צור, בת.א. 1532/99 עזבון המנוח טאלב נ' ברטה חמדן. 61. עוד הוסיף וטען ב"כ התובע, כי היות וקאמלה מכרה את המקרקעין הנ"ל לאחיה מחמד, שגם הוא תושב מזרח ירושלים, ולא נחשב נפקד בהתאם לחוק נכסי נפקדים, הרי שהאפוטרופוס לנכסי נפקדים לא הניח תשתית ראייתית להחלטתו המנהלית, שחלקי הקרקע המדוברים הם בחזקת נכס נפקד, כנדרש בהלכה. 62. לחילופין, טען ב"כ התובע, כי אם יחליט בית המשפט להתייחס לקאמלה כנפקדת, אזי יש לקיים את חיובה, לפי סעיף 20 לחוק נכסי נפקדים, לפיו מוסמך בית המשפט לקיים חוב של נפקד, אם עומד התובע בנטל ההוכחה, בהתאם לקני המידה שנקבעו בחוק ובפסיקה. בסעיף 20(ב)(2) לחוק, נדרש התובע להוכיח את תביעתו מעל לכל ספק המתקבל על הדעת. לטעמו, הצליח התובע להרים נטל זה, בכך שהציג גירסה אמינה לשרשרת העסקאות, הנטענות על ידו, אשר נתמכים במסמכים אמינים רלבנטיים (כגון: הסכם מכר מקורי להעברת הבעלות בין קאמלה לאחיה מוחמד, המהווה התחייבות בכתב, והנתמך בעדותם של אחיינה ושכנה של קאמלה). 63. לדעתו של ב"כ התובע, שורת העדים אשר העידו מטעמו של התובע בפני בית המשפט, היו אמינים, וחיזקו את שרשרת העסקאות, כפי שיפורט להלן. בנוסף, טוען הוא, כי עדים אלה אף חיזקו את עמדתו של התובע, בדבר שלילת טענת נפקדותה של קאמלה. 64. ב"כ התובע, ציין בסיכומיו, כי התובע העיד בעצמו, ועדותו הייתה אמינה, ולא נסתרה על-ידי הנתבעים. התובע העיד כי רכש את המקרקעין הנ"ל באמצעות בעלי מקצוע, לאחר שנחה דעתו כי המדובר במסמכים אותנטים. עוד העיד התובע, כי את הנסח שהגיש לבית המשפט, הוא קיבל מבא כוחו לשעבר, עוה"ד מוגרבי, ורק לאחר חקירתו במשטרה נודע לו על החשד כי הנסח מזויף. 65. עוד העיד מטעמו של התובע, מר אסחאק אבו סעוד, אשר הינו בנו של אחד השותפים ובעלי הזכויות במקרקעין הנ"ל, ובנוסף, הינו עורך-דין במקצועו, המתמחה בחוק הירדני ובהליכי רכישת ומכירת קרקעות. מעדותו עולה, לטענת ב"כ התובע, כי העד פגש את קאמלה במקרקעין, בשנת 1965. או אז, הודיעה לו שברצונה למכור את המקרקעין המדוברים, ואף הציעה לו לרוכשם. משסרב, העיד, שידע שקאמלה מכרה את זכויותיה במקרקעין הנ"ל לאחיה מחמוד, ומאז הפך הוא לשותף בקרקע. מעדותו עולה, כי קאמלה גרה בירושלים, לפחות עד שנות ה-70 של המאה ה-20. עוד אימת העד את שרשרת העסקאות, כפי שפורט לעיל. כמומחה לדין הירדני, וכשותף בזכויות המקרקעין, העיד העד על נוהג, לפיו אנשים נהגו לערוך הסכם בכתב על מכירת קרקע, וכי אין משמעות לביול של המסמך או לאי הביול שלו. 66. עוד העיד מטעמו של התובע, מר יוסף מחמד סעיד כאמלה, בנו של מחמד כאמלה, אשר רכש את הזכויות במקרקעין הנ"ל מקאמלה דודתו. הוא האדם השלישי בשרשרת העסקאות כמפורט לעיל. הוא העיד, כי קאמלה הצהירה בפניו, מספר פעמים, על מכירת חלקה במקרקעין הנ"ל, לאביו. העד מר יוסף הנ"ל מספר על הכרות טובה עם דודתו קאמלה. הוא העיד כי היא גרה בירושלים, עד שנות ה-80 לערך, ונהגה לבקרם בביתם בעיר העתיקה בירושלים, מדי פעם. עוד העיד, כי אביו שמר על זכויותיו במקרקעין, עד שמכר לו אותם, ביום 26/10/1992 (ביחד עם שתי חלקות נוספות, האחת בשכונת אלראם, והשניה בשכונת ואדי אלגוז), באמצעות יפויי כוח נוטריוני בלתי חוזר (שהעתק ממנו אשר צורף לתצהירו). עוד מעיד על כך, שמכר את הזכויות במקרקעין הנ"ל לסומיה מחמד חסין חמדאללא, באמצעות יפויי כוח נוטריוני בלתי חוזר, מיום 18/09/1995 (אשר העתק שלו צורף לתצהירו). 67. עוד העידה מטעמו של התובע, הגב' סומייה מוחמד חסיו חמדאללה - הרביעית בשרשרת העסקאות - שמכרה את זכויותיה במקרקעין לתובע, בתום לב ובתמורה. 68. עורך הדין סאמר זועבי, העיד, כי עבד במשרדו של עו"ד מוגרבי, וטיפל בעניין המקרקעין ביחד איתו. עוד העיד, כי לא היה בידי המשרד מקור מידע כלשהו בנוגע לטענה כי קאמלה הינה נפקדת. במסגרת עבודתם, פנו שני עורכי הדין אל האפוטרופוס, בבקשה לרישום הערת אזהרה לטובת זכויותיו של התובע, במקרקעין הנ"ל. עוד העיד, כי ביום 26/01/00, נתקבל מכתב מן האפוטרופוס, בו נתן את הסכמתו לבקשת רישום הערת האזהרה (ראה: עמ' 7, לפרוטוקול מיום 6/6/10, שורות 3-5). טענות התובע לגבי עדותם של עדי ההגנה 69. העדה מטעם ההגנה, הגב' כנרת כהן, משמשת כרשמת המקרקעין. היא העידה, כי ביום ,31/01/00 נרשמה הערת האפוטרופוס, בהתאם לבקשת האפוטרופוס לנכסי נפקדים, מר יחזקאל שמש, וביום 2/2/00 , נשלח למר שמש אישור על ביצוע הרישום. לטענתו של ב"כ התובע, הגב' כנרת כהן הודרכה בחקירתה הראשית, בנוגע לאמיתות נסח הרישום, כפי שעולה מעמ' 3 לפרוטוקול, מיום 21/12/08, שורה 11. בסיכומיו, טוען ב"כ התובע, כי מעדותה עולה, שעד ליום עדותה בבית המשפט לא נתקבלה לתיק הטאבו תעודת הקניה חתומה על-ידי האפוטרופוס, וכי כל הפעולות אשר בוצעו, נעשו בהסתמך על תשדורת פקס, אשר נשלח ממשרדו של האפוטרופוס (עמ' 9, לפרוטוקול מיום 21/12/08, שורה 26). עוד טוען ב"כ התובע, כי מעדותה עולה שהגב' כהן לא ביצעה את הבדיקות הנדרשות, בכל הנוגע לבקשה לרישום הערת אזהרה לעיל, והצהירה שאין ביכולתה ליתן תשובה קונקרטית בנוגע לאמינות נסח הרישום של התובע, ולכל הקשור לבקשה לרישום הערת אזהרה מטעמו (ראה: עמ' 10 לפרוטוקול, מיום 21/12/08, שורות 9-12). 70. אשר לעדותו של מר אברהם אבולעפיה, אשר העיד כמומחה מז"פ בנוגע לאמינות המסמך – הסכם מכירת המקרקעין הנ"ל על-ידי הגב' פאטמה - שהוגש מטעם התובע, היא התבססה על חוות דעתו, אשר התמקדה בבולים שהוטבעו על ההסכם, ובקביעה שהבולים המוטבעים עליו נתלשו ממסמכים אחרים, והודבקו על המסמך המדובר (ראה: עמ' 15, לפרוטוקול מיום 21/12/08, שורות 18-20). עוד טוען ב"כ התובע, כי לא מצא כל מאפיין היכול להצביע על פגם כלשהו במסמך הנ"ל (ראה: עמ' 15, לפרוטוקול מיום 21/12/08, שורות 21-26). ב"כ התובע הצביע על כך שחוות דעתו של המומחה לא הצליחה להטיל ספק באמינות המסמך או באמינות חתימות הצדדים בעסקה. 71. עוד העיד מטעם הנתבעים, מר סמי גבאי, אשר הינו מומחה לדין הירדני. לטענת ב"כ התובע מעדותו של אותו מומחה עולה, כי תחום פעילותו אינו נוגע במזרח ירושלים, ועיקר עבודתו היה באזור יהודה ושומרון (ראה: עמ' 19 , לפרוטוקול מיום 21/12/08, שורות 5-7). עוד טוען ב"כ התובע, כי בחוות דעתו הסתמך מר גבאי על הנחות עצמאיות, אשר אין להם כל בסיס חוקי בחוק הירדני, וזאת כאשר לא הזכיר ביטויים, כגון: מכר מקרקעין, מכר נדל"ן. כמו גם, אין התייחסות לבעלות או להעברת הבעלות, וחובת הביול החלה עליהם. 72. בנוסף, העיד מר ג'אעוני זאפר, כמי שטען לזכויות במקרקעים המדוברים. לטענת ב"כ התובע, עדותו היתה מיותרת, שכן לא מסר כל דבר חדש או דבר מה מהותי, הנוגע לעניין דנן. בנוסף, הנ"ל הגיש תביעת בעלות, וחזר בו ממנה, ואף הצהיר, כי משמצא כי אין בסיס לטענותיו, ראה לנכון לחזור בו (ראה: עמ' 73, לפרוטוקול מיום 12/02/09, שורות 15-17). עוד טוען ב"כ התובע, כי מר ג'אעוני הדגיש בעדותו שמעולם לא החזיקו, הוא או מי ממשפחתו, במקרקעין הנ"ל, וכי אין לו כל מידע בנוגע לזכויות משפחתו במקרקעין המדוברים (ראה: עמ' 77, לפרוטוקול מיום 12/2/09, שורות 19-22). כמו גם, נתברר מעדותו, כי מעולם לא ביקר בנכס, ואינו יודע נתונים בסיסיים לגבי אופיו של שטח המקרקעין המדוברים, כגון: שטח הנכס, מקומו המדויק ומאפייניו (ראה: עמ' 78, לפרוטוקול מיום 12/2/09, שורות 8-27). 73. עוד העיד מר רונן ברוך, אשר משמש כאפוטרופוס על נכסי נפקדים, משנת 2005. לטענת ב"כ התובע, בעדותו חזר מר ברוך ואימת את טענת התובע, לפיה לא הונפקה תעודת נפקדות על ידי האפוטרופוס לנכסי נפקדים. כמו כן, לא הומצאה לרשם המקרקעין תעודה כזו, בנוגע למקרקעין המדוברים (ראה עמ' 82, לפרוטוקול מיום 12/2/09, שורות 7-25). עוד מעלה ב"כ התובע את הטענה, כי אין כל תיעוד בכתב המעיד על מגוריה של קאמלה בירדן, בתקופה הרלבנטית. לטעמו של ב"כ התובע, מידע זה נמסר בעל פה על ידי עו"ד מוגרבי למר ברוך. לפיכך, מבקש הוא להתעלם מעדות זו, בטענה שהינה עדות שמיעה, בלתי קבילה. עוד הדגיש ב"כ התובע, כי המידע אשר נמסר בכתב ע"י מר ברוך, הינו בנוגע למקום מותה של קאמלה בשנות ה-90 ולא לגבי מקום מגוריה בשנות ה-60 של המאה ה-20, שזה הנושא הרלבנטי לתיק. 74. עד נוסף, אשר העיד מטעמם של הנתבעים, הוא מר יחזקאל שמש, ששימש בתפקיד האפוטרופוס לנכסי נפקדים, בין השנים 1995-2003. לטענת ב"כ התובע, אישר מר שמש בעדותו כי עד לסיום כהונתו לא הנפיק תעודת נפקדות לקאמלה (ראה: עמ' 13, לפרוטוקול מיום 3/10/10, שורות 22-24). עוד העיד, כי לא פסל את האפשרות כי קאמלה היתה תושבת מזרח ירושלים, בשנת 1965, בסמוך למועד ביצוע העיסקה (ראה: עמ' 13, לפרוטוקול מיום 3/10/10, שורות 4-5). עוד העיד, כי המידע שנמסר לו בעניין קאמלה , היה רק בנוגע למקום פטירתה, ולא לגבי מקום מגוריה, ואף הצהיר מפורשות כי אין לפסול את האפשרות כי גרה במזרח ירושלים בשנת 1965 (ראה: עמ' 15, לפרוטוקול מיום 3/10/10, שורות 1-5, וכן עמ' 14, שורות 22-23). הטיעונים המשפטיים הנוספים אותם מעלה ב"כ התובע 75. לדעת התובע, על התחייבותה של קאמלה, בשנת 1965, טרם כניסתו לתוקף של חוק המקרקעין תשכ"ט-1969 (להלן – "חוק המקרקעין"), חל הדין העותומאני, אשר מסתפק בראשית ראייה של הסכם בכתב, בהתאם לסעיף 80 לחוק הפרוצדורה העותומאנית. לטענתו, בהתאם לסעיף 166(א) לחוק המקרקעין הקובע כי "עסקה במקרקעין והתחייבות לעסקה כזאת, שנעשו לפני תחילת חוק זה, וכן זכות במקרקעין שהייתה מוקנית ערב תחילתו וחוק זה אינו מכיר בה, יוסיף לחול עליהן הדין הקודם". עסקת המכר, משנת 1965, אינה כפופה להוראת סעיף 8 לחוק המקרקעין, הקובעת כי "התחייבות לעשות עסקה במקרקעין טעונה מסמך בכתב". ב"כ התובע ציין, כי במקרה שכזה, קיימת דרישת כתב מופחתת, והציג את הפסיקה בעניין– ע"א 65/49 פריזלר נ' וויס, פ"ד ה 893,878. ע"א 728/81 חלבי נ' עיזבון המנוח מועין חלבי, פ"ד לז(2) 483,477; בנוסף, הזכיר הוא את ספרו של י' קדמי, על הראיות (חלק שלישי, תשס"ד), עמ' 1272. 76. הטלת הספק במהימנות הסכם המכר הראשון על ידי הנתבעים, נסתרה באמצעות עדויות המומחים מטעמם, וזאת כאשר הצהיר המומחה מטעם הנתבעים כי לא מצא מאפיין כלשהו היכול להעיד על פגם במסמך. הטענה שעלתה מחוות הדעת הראשונה, התמקדה בכך שהבולים שהוטבעו על ההסכם, נתלשו ממסמכים אחרים, והודבקו על המסמך האמור. ובנוסף לכך, אין לעניין זה כל בסיס חוקי בחוק הירדני. 77. עוד הוסיף וחיזק ב"כ התובע את טיעוניו, באומרו, כי עצם החזקת המקרקעין זמן כה ממושך על ידי קאמלה, ולאחר מכן, על ידי אחיה, מוכיחה כי המקרקעין אכן עברו לבעלים, בהתאם לשרשרת העסקאות שהציג, וחיזק אותם באמצעות מסמכים רלבנטיים. ב"כ התובע תמך את דבריו בהתבססו על הטענה כי: "החזקה בנכס מקרקעין משך תקופה ממושכת, יכולה להוות ראיה להוכחת בעלותו של המחזיק בנכס בלתי רשום" (ראה: חיים זנדברג, הסדר זכויות במקרקעין בארץ-ישראל ובמדינת ישראל (תשס"א) עמ' 271-275; יהושע ויסמן, "החזקה", מחקרי משפט, כרך טו (תשנ"ט), עמ' 5, בעמ' ; ע"א 272/53 מחמד נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד ט 1097,1095). 78. בנוגע לדרישת הכתב, עמדת ב"כ התובע היא זו: " עם זאת, הלכה היא שבהחזקה בלבד אין כדי להוכיח בעלות בהיעדר שטר קניין או ראייה ממשית נוספת להוכחת בעלותו" (ע"א 238/63 חיסוי נ' מדינת ישראל, פ"ד יח(2) 41, 43; וגם ע"א 182/54 האפוטרופוס לנכסי נפקדים נ' דוד, פ"ד י 776, 782). לטעמו, אכן עמד בנטל הנדרש, כאשר תמך את טענותיו במסמך בכתב, שנוגע לכל אחד משרשרת העסקאות. 79. בנוסף, טוען ב"כ התובע, כי האפוטרופוס לנכסי נפקדים התעשר שלא כדין, על חשבונו של התובע, ועל כן, עליו להשיב לו את הזכויות אותן קיבל מהתובע, ביתר, בהתאם לסעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט: " מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן – הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן – המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכיה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה – לשלם לו את שוויה". מכאן עולה, לטענת ב"כ התובע, כי חובת השבה בעילת עשיית עושר ולא במשפט חלה בהתקיים שלושה יסודות: היסוד הראשון: היסוד העובדתי, הדורש קבלת נכס, שירות או טובת הנאה. היסוד השני – היסוד הנורמטיבי, אשר מכוחו נדרש כי הנכס, השירות או טובת ההנאה נתקבלו על-ידי הזוכה שלא לפי זכות בדין. והיסוד השלישי, הוא יסוד הקשר הסיבתי, הבוחן אם הנכס, השירות או טובת ההנאה, באו לזוכה מן המזכה. לטעמו של ב"כ התובע, אכן הוכיח כי הנתבע רשם לזכותו הערת אזהרה על החלקים בהם היה זכאי התובע להירשם כבעלים, ועל כן, מן הצדק יהיה להורות על מחיקת הערת האפוטרופוס, ורישומו של התובע כבעלים של המקרקעין דנן. 80. בסופו של דבר, מסכם ב"כ התובע את טיעוניו ואומר, כי התובע עמד בכל המבחנים הנדרשים להוכחת זכאותו להירשם כבעלים של המקרקעין דנן. לכן, מתבקש בית המשפט ליתן פסק דין הצהרתי, הקובע כי התובע הוא הזכאי להירשם כבעליהם של 264/1584 חלקים מהמקרקעין, הידועים כספר מס' 1015 דף 365 (חלקה 6 גוש 29990). ולבטל את הערת האזהרה אשר נרשמה לטובת האפוטרופוס לנכסי נפקדים – נתבע מס' 1, בלשכת רישום מקרקעי ישראל ביום 31/1/2000. עוד ביקש ב"כ התובע לחייב את הנתבעים בהוצאות המשפט ובשכר עורך דין, בצירוף מע"מ כחוק. תגובת ב"כ הנתבעים לטענות ב"כ התובע 81. לעניין נפקדותה של קאמלה, טען ב"כ הנתבעים, כי קאמלה נרשמה כבעלי המקרקעין בעקבות מכר, ביום 27/11/63, כאשר, לטענת התובע, מכרה קאמלה את המקרקעין המדוברים לאחיה, על-פי הסכם מכר. 82. לאחר שרשרת מכירות, טוען התובע כי רכש את המקרקעין, בשנת 1997, ולכן, זכאי הוא, להירשם כבעליו. 83. טענת הנתבעים היא כי התובע לא הצליח להוכיח כי קאמלה אינה נפקדת. ב"כ הנתבעים, בהקשר זה, מוסיפה ומסבירה, כי התובע הודה בעצמו, שקאמלה היתה אזרחית ירדן, בעת ביצוע עסקת רכש המקרקעין, בשנת 1965 (ראה: עמ' 8, לפרוטוקול מיום 10/04/06, שורות 8-9). אלא, שלטענתו של התובע היא המשיכה להתגורר בירושלים, ולכן, איננה נפקדת. אולם, לא הוצגה כל ראייה לכך שקאמלה הייתה בעלת מעמד של "תושב ירושלים", במועד הקובע, ביום 28/06/67, ועל כן, הוצאה מגדר תחולת חוק נכסי נפקדים (סעיף 3). לפיכך, ממילא, המדובר בנפקדת. 84. גם הראיות האחרות, אומרת ב"כ הנתבעים, מלמדות כי קאמלה הייתה תושבת ירדן, ואף נפטרה שם, בשנת 1991. 85. עוד טוענת ב"כ הנתבעים, כי התובע לא הוכיח, שבשנת 1965, טרם הפיכתה של קאמלה לנפקדת, אכן בוצעה עסקת המכר, כנטען, בינה לבין אחיה מוחמד סעיד עבד אלג'עני. הסכם המכר, אשר לטענת התובע הינו ההסכם המקורי, הוצג לאפוטרופוס לנכסי נפקדים, נבדק במעבדה לזיהוי פלילי של משטרת ישראל, ונמצא כי קיימים בו פגמים של ממש, באותנטיות המסמך. 86. ב"כ הנתבעים מוסיפה וטוענת, כי התובע לא הוכיח את שרשת המכירות, הנטענת על ידו, ולא הוכיח טענותיו, ברמה ההוכחה הנדרשת במשפט אזרחי. כפועל יוצא, לא הוכיח התובע את טענותיו ברמת ההוכחה הגבוהה, הנדרשת לצורך הוכחת הטענה של "התחייבות נפקד בטרם היה נפקד" , כנדרש סעיף 20 לחוק. דיון והכרעה מעמד מזרח ירושלים ותחולת חוק נכסי נפקדים בה 87. המקרקעין נשוא פסק דין זה, הידועים כספר מס' 15 דף 365 (חלקה 69 גוש 29990) ממוקמים בראס אל עמוד, שבמזרח ירושלים. המקרקעין, כחלק ממזרח ירושלים ,היה נתון עד שנת 1967 לשליטתה של ממלכת ירדן. אין כאן המקום לדון במעמדה של ירדן ביהודה ושומרון, בשנים 1948-1967. ראה על כך את מה שכתבתי, במפורט, בספרי, החקיקה באזור יהודה ושומרון (האוניברסיטה העברית בירושלים, הפקולטה למשפטים, המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי על שם הרי סאקר, ירושלים, תשל"ה-1975), עמ' 23-31, ובמיוחד עמ' 25-26. 88. ביום 28/06/67 – סמוך לאחר מלחמת ששת הימים – החילה ממשלת ישראל בצו סדרי השלטון והמשפט (מס' 1), תשכ"ז-1967, את המשפט, השיפוט והמינהל של מדינת ישראל, על ירושלים המזרחית. זאת, מכוח החקיקה הראשית, לאחר שהוסף סעיף 11 ב לפקודת סדרי השלטון והמשפט, תש"ח-1948, בתיקון משנת תשכ"ז. בכך, למעשה, סופח שטח זה של מזרח ירושלים אל מדינת ישראל. לענייננו, חשוב לומר, כי הצו האמור החיל על תושבי מזרח ירושלים, כחלק מן המשפט הישראלי, גם את חוק נכסי נפקדים, כולל כל ההוראות הקבועות בו. עתה, סלולה הדרך לעסוק בשאלות השנויות במחלוקת בין הצדדים בתיק זה. האם הגב' קאמלה היא נפקדת? 89. כפי שהוצבו השאלות בתחילתו של פסק דין זה (ראה: פיסקה 21 לעיל), תחילה, יש להכריע בשאלת הנפקדות של קאמלה, בנוגע למקרקעין הנ"ל. 90. אין חולק כי במרשם המקרקעין (פנקס השטרות) רשומה כבעלי המקרקעין "פאטמה סעיד עבד אלע'ני קאמלה", אשר לשם הקיצור כונתה בפסק דין זה בשם "קאמלה". מנסח המקרקעין עולה כי קאמלה נרשמה כבעלי המקרקעין בעקבות מכר, מיום 27/11/63. אין מחלוקת בין הצדדים, כי עד היום לא שונה רישום זה. התשתית הנורמטיבית 91. סעיף 1(ב) לחוק נכסי נפקדים קובע, כי "נפקד" פירושו: "אדם אשר – בכל עת בתוך התקופה שבין יום ט"ז בכסלו תש"ח (29 בנובמבר 1947) ובין היום בו תפורסם אכרזה, בהתאם לסעיף 9(ד) לפקודת סדרי השלטון והמשפט, תש"ח-1948, כי מצב החירום שהוכרז על ידי מועצת המדינה הזמנית ביום י' באייר תש"ח (19 במאי 1948) חדל מהתקיים – היה בעל חוקי של נכס שבשטח ישראל או נהנה ממנו או החזיק בו, בעצמו או ע"י אחר, ובכל עת בתוך התקופה האמורה – היה אזרח או נתין של לבנון, מצרים, סוריה, סעודיה, עבר הירדן, עיראק או תימן או נמצא באחת הארצות האלה או בכל חלק של ארץ-ישראל שמחוץ לשטח ישראל...". 92. בצד האמור, קובע סעיף 1(ה) לחוק, כי "נכס נפקד" פירושו: "נכס אשר – בכל עת בתוך התקופה שבין יום ט"ז בכסלו תש"ח (29 בנובמבר 1947) ובין היום בו תפורסם אכרזה, בהתאם לסעיף 9(ד) לפקודת סדרי השלטון והמשפט, תש"ח-1948, כי מצב החירום שהוכרז על ידי מועצת המדינה הזמנית ביום י' באייר תש"ח (19 במאי 1948), חדל מהתקיים – נפקד היה בעלו החוקי או נהנה ממנו או מחזיק בו, בעצמו או על ידי אחר...". 93. לפי סעיף 4 לחוק, נכס החוסה תחת ההגדרה של "נכס נפקד" מוקנה לאפוטרופוס. כפי שנקבע בעבר בפסיקה, מהוראת סעיף 4(א)(1) לחוק נובע, ש"נכס נפקד" מוקנה לאפוטרופוס, עם התקיימות תנאיו של החוק, ואין ההקניה מותנית בפעולה משפטית מצד האפוטרופוס (ראה: בג"צ 4713/93 זאב גולן נ' הוועדה המיוחדת לפי סעיף 29 לחוק נכסי נפקדים, תש"י-1950, פ"ד מח(2) 638, 645 (1994), מפי השופט – כתוארו אז - אליהו מצא, שלדבריו הסכימו השופטים יצחק זמיר וטובה שטרסברג-כהן. תעודת נפקדות 94. בפסיקת בית המשפט העליון, חזרו והגישו השופטים, כי משעה שהתקיימו התנאים הקבועים בחוק נכסי נפקדים, הנכס נעשה באופן אוטומטי ל"נכס נפקד", ומוקנה לאפוטרופוס, ואין ההקניה מותנית בעשיית פעולה משפטית כלשהי נוספת על ידי האפוטרופוס, כאשר לכך גם מתווספת חזקת תקינות המינהל: "הכרזת המשיב על אדם או נכס כנפקד מהווה, מכוח חזקת תקינותו של המעשה המנהלי ובהתאם להוראות סעיפים 30(א) ו-(ב) לחוק, ראיה לכאורה בדבר היותם נפקדים, ועל הטוען לאי-נפקדות הנטל לסותרה"(ע"א 2576/03 אהובה וינברג נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים (2007), פיסקה 15 לפסק-דינה של השופטת עדנה ארבל, והאסמכתאות המוזכרות שם; לדבריה הסכימו השופטת אילה פרוקצ'יה והשופט אליקים רובינשטיין) . 95. התובע טוען, כי לא הוצאה "תעודת נפקדות" המעידה על היותה של קאמלה נפקדת, ועל כן, נטל הראיה רובץ על כתפי האפוטרופוס. בענייננו, הוצא מסמך רשמי (נ/6) בכתב, המעיד על נפקדותה של קאמלה. לפיכך, לצורך כל דבר ועניין, יש לראות בכך הוצאת תעודה כזו, כדין. הפסיקה עליה הסתמך התובע (ראה: פיסקה 60 סיפא לעיל), לצורך הוכחת טענתו בדבר נטל הראיה, שונה מהמקרה דנן, בכך שבתיק ת.א. (י-ם) 1532/99 הנ"ל, האפוטרופוס לא הציג תשתית ראייתית מסודרת ומשכנעת בדבר הנפקדות, ולא הוציא אישור על הנפקדות, בהתאם לסעיף 30(א) לחוק נכסי נפקדים. מנגד, בתיק שבפניי, התובעים הצליחו להוכיח טענתם, ברמת ההסתברות הנדרשת. 96. בהתאם לפסיקה הרווחת, מקבל אני את טענתו של האפוטרופוס כי לפי סעיף 30 (א)-(ב) לחוק נכסי נפקדים, מתן אישור בכתב על ידי האפוטרופוס כי אדם מסוים הינו נפקד איננה יוצרת את דבר הנפקדות, אלא מהווה ראיה במסגרת של "דיני ראיות" בלבד. הנפקדות תתגבש, עם מילוי התנאים הקבועים בסעיף 1 לחוק, ואשר פורטו לעיל. נטל הראייה 97. הוראת סעיף 30 לחוק נכסי נפקדים, שכותרתו "דיני ראיות", קובעת כדלקמן: "(א) אישר האפוטרופוס בכתב שאדם או חבר בני אדם הוא נפקד, ייחשב האדם או חבר בני האדם לנפקד כל עוד לא הוכח היפוכו של דבר. (ב) אישר האפוטרופוס בכתב שנכס מסוים הוא נכס נפקד, ייחשב הנכס לנכס נפקד כל עוד לא הוכח היפוכו של דבר". 98. הגם שמתן אישור לפי סעיף 30(א) או 30(ב) לחוק נכסי נפקדים (שצוטט בפיסקה הקודמת) הוא עניין דקלרטיבי בלבד, ולא קונסטיטוטיבי, קרי: אין בהוצאתו כדי לשנות את מצבו של האדם שהוכרז כנפקד, הרי שנפקות מתן האישור היא במישור נטלי ההוכחה והעברת נטל הראיה, כפי שמוסבר בפיסקה (ע"א 415/89 חסן סליב דרויש נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים, פ"ד מז(5) 521, 526 (1993), מפי השופט אליעזר גולדברג, שלדבריו הצטרפו, בהסכמה, הנשיא מאיר שמגר והשופט - כתוארו אז - מישאל חשין): "מלשונם הברורה של הסעיפים האמורים עולה כי כל עניינם בדיני ראיות ובהעברת נטל הראיה על שכמו של הטוען לאי נפקדותו של אדם (או חבר בני אדם), או לאי נפקדותו של נכס, לאחר אישורו של האפוטרופוס אץ דבר הנפקדות. אין סעיפים אלה עוסקים בתנאים להקניית הנכס לאפוטרופוס עקב הנפקדות". 99. לאור הוראותיו המפורשות של חוק נכסי נפקדים, לא יכולה להיות מחלוקת שבענייננו הטיל המחוקק את נטל ההוכחה על כתפי הנתבעים (ראה, לעניין זה, גם את דבריו של ד"ר זנדברג, בספרו הנ"ל (פיסקה 77 לעיל), עמ' 271-275). 100. סעיפים 30(א) ו-30(ב) לחוק קובעים, כי כאשר מוציא האפוטרופוס תעודת נפקדות – כפי שאני מקבל שקרה במקרה דנן – שבה הוא מאשר כי אדם או נכס הינם "נפקדים", הללו ייחשבו לכאלה "כל עוד לא הוכח היפוכו של דבר". במילים אחרות, הנטל להוכיח כי הנכס אינו "נפקד", מוטל על הטוען לאי נפקדותו של הנכס, ובמקרה דנן – על התובע. 101. נטל ההוכחה בסעיף זה מופחת מהנטל הנדרש בסעיף 20 לחוק, כפי שיפורט להלן (החל מפיסקה 124). הוכחת הנפקדות ביחס למי שטוען שהיה תושב מזרח ירושלים 102. כידוע, בתום מלחמת ששת הימים, נדרש המחוקק לסוגיית הדין שיחול על מזרח ירושלים. הממשלה החליטה להחיל את המשפט והמינהל של מדינת ישראל על מזרח ירושלים (ראה גם פיסקה 88 לעיל). 103. סעיף 3 (א) לחוק הסדרי משפט ומינהל קובע: "אדם שביום תחילתו של צו החלת המשפט נמצא בשטח תחולתו והיה תושב בו, לא יראוהו מאותו יום כנפקד כמשמעותו בחוק נכסי נפקדים, תש"י-1950, לגבי נכס הנמצא באותו שטח". 104. לפי הוראת סעיף זה, על אדם המתגורר במזרח ירושלים, והמבקש שלא להיחשב בגדר "נפקד", לגבי נכס המצוי שם, להוכיח שני תנאים מצטברים: הראשון, שהוא שהה פיסית בשטח, קרי – במזרח ירושלים, ביום הקובע. והשני, שהוא היה תושב מזרח ירושלים ביום הקובע. 105. וכך נקבע על ידי בית המשפט העליון, בע"א 54/82 אדמונד לוי נ' עיזבון המנוח עפאנה מחמוד מחמוד (אבו שריף), פ"ד מ(1) 382, (1986), מפי השופט אברהם חלימה (ובתוספת של המשנה לנשיא דאז, מרים בן-פורת, ובהסכמת השופט – כתוארו אז - אהרון ברק): "...ראוי בהקשר זה להקדיש מספר מלים לחוק הסדרי משפט ומינהל (נוסח משולב), תש"ל-1970, ולומר, כי חוק זה בא להוציא מכלל נכסי נפקדי את הנכסים שבשטח המסופח (מזרח ירושלים), רק אם בעליהם של נכסים אלה נמצאו והיו תושבים של השטח המסופח בתאריך צו סדרי השלטון והמשפט (מס' 1), תשכ"ז-1967, מיום 28.6.67. המתבקש מזה: בני-אדם, שלא היו בתאריך הרלוואנטי (28.6.67) תושבים בשטח המסופח או לא נמצאו בשטח באותו התאריך, ימשיכו להחשב לנפקדים במובן חוק נכסי נפקדים, ונכסיהם של אלה יהיו ל'נכס נפקד'...". 106. אני סבור, כי יש לראות כ"תושב", לעניין סעיף 3(א) לחוק הסדרי משפט ומינהל, את מי שהתפקד במפקד האוכלוסין, שבוצע בשנת 1967, ונרשם במרשם התושבים כ"תושב", בין אם בחר לקבל אזרחות ישראלית, ובין אם בחר שלא לעשות כן, והוא בסטטוס של "תושב" בלבד. 107. כאנלוגיה, בעניין קביעת התושבות לצורך המשפט הציבורי, ראיתי לנכון להביא את דברי בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק (בג"ץ 282/88 מוברק עווד נ' יצחק שמיר, ראש הממשלה ושר הפנים פ"ד מב(2), 424, 431, 433 (1988), מפי השופט – כתוארו אז – אהרן ברק ובהסכמת השופטים גבריאל בך ושושנה נתניהו: "...המשפט, השיפוט והמינהל של המדינה חלים על מזרח ירושלים. מכוחה של תחולה זו, חל על מזרח ירושלים גם חוק הכניסה לישראל, ועל-פיו שהותם בישראל של תושבי מזרח ירושלים, שלא התאזרחו, נעשית מכוח רישיון ישיבה, ורואים בכל מי שהתפקד במפקד האוכלוסין שהתקיים ב-1967 כמי שקיבל רישיון לישיבת קבע... מי שעזב את המדינה לתקופה ארוכה ביותר... רכש במדינה אחרת מעמד של ישיבת קבע... ואף רכש באותה ארץ, מרצונו הוא, אזרחות, תוך שנקט את כל הפעולות הנדרשות... לשם קבלת אזרחות... – שוב אינו יושב קבע במדינה". 108. הטענה העיקרית של התובע התמקדה בכך, כי ביום הקובע (28.7.67) היתה קאמלה תושבת ירושלים, ולכן, לא היתה בגדר "נפקדת". להוכחת טענה זו, הביא התובע מספר עדים, ואף העיד בעצמו. העידו: מר אסחאק אבו סעוד, שהינו בנו של אחד השותפים ובעלי הזכויות במקרקעין הנ"ל; מר יוסף מחמד סעיד כאמלה, שהינו בנו של מחמד קאמלה, אשר רכש את הזכויות בקרקע מקאמלה; סומייה מוחמד חסיו חמדאללה, שהינה האדם הרביעי בשרשרת העסקאות, והיא זו אשר מכרה את זכויותיה במקרקעין לתובע; עו"ד סאמר זועבי, שעבד במשרדו של עו"ד מוגרבי, וטיפל יחד איתו בעניין המקרקעין. מטעמם של ב"כ הנתבעים העידו: הגב' כנרת כהן, שהינה רשמת המקרקעין; מר אברהם אבולעפיה, מומחה של מז"פ; מר סמי גבאי, קמ"ט רישום מקרקעין ביהודה ושומרון, שהינו מומחה לדין הירדני; מר ג'אעוני זאפר, שטען לזכויות במקרקעין המדוברים; מר רונן ברוך, האפוטרופוס לנכסי נפקדים; מר יחזקאל שמש, אשר שימש בתפקיד האפוטרופוס לנכסי נפקדים בין השנים 1995-2003. 109. בדיקת העדויות הללו, כמכלול, תוך התייחסות פרטנית לנתונים העולים מן העדויות, יוצרים תמונה ברורה, על פי ההסתברות הראייתית הנדרשת, כי התובע לא הוכיח את תביעתו וכי הצדק עם הנתבעים, כפי שטענה בהרחבה ב"כ הנתבעים בסיכומיה, וכפי שיפורטו הדברים בתמצית, להלן. 110. כעולה מתצהירו של מר רונן ברוך ומתצהירו של מר יחזקאל שמש, ובהתאם לבדיקה במרשם התושבים – הן של ישראל והן של איזור יהודה ושומרון – נעדרת קאמלה ממרשמים אלה. 111. מדובר ברשימה מוסדית, המתנהלת על ידי גופים ממשלתיים רשמיים, ואין טענה כי היתה כוונת זדון כלשהי כלפי קאמלה. ההנחה בדבר תקינות המינהל – היא חזקה מאוד, ובדרך כלל אין מקום לסטות ממנה. לא כל שכן, בנסיבות תיק זה, ותיקים אחרים שעוסקים בנפקדים, שכן, כידוע, נתוני מפקד האוכלוסין בשנת 1967, המשמשים בסיס למרשם התושבים, הן בישראל והן באזור יהודה ושומרון, משמשים נקודת מוצא לדינים רבים ובעיקר לקביעת תושבות לצרכי איחוד משפחות, ביטוח לאומי ואף לעניין דיני הנפקדות. לא ראיתי מקום, בתיק זה, לסטות מגישה פרקטית זו של מתן משקל הולם ומשמעותי לנתוני מפקד מרשם האוכלוסין, שנעשה בדרך מינהלית רגילה, וכאמור, משמש מסד נתונים לגופי הממשל, וכן לפסקי דין העוסקים במעמד של תושב. 112. לא מצאתי בחומר שהוגש מטעם התובע או מהנתונים שעלו מעדויות העדים, כל ניסיון רציני לטעון ולהוכיח כי הנתונים המופיעים במרשם התושבים הם שגויים. 113. בכל מקרה, לא ניתן להסתמך על עדויות אלה של התובע והעדים מטעמו, בשל חוסר אמינותם. נהפוך הוא, מצאתי את עדויותיהם מבולבלות וללא נתונים רציניים, היכולים לשפוך אור ולחזק את טענת התובע. 114. אני סבור כי הראיות שהובאו לתמוך בטענות התובע, אינן משכנעות דיין, וזאת מהטעמים הבאים: א. העדר תיעוד – פגם משמעותי, וליתר דיוק, חוסר רציני בתיעוד, נעוץ בכך שהתובע לא הצליח לתמוך את טענתו, בתיעוד כלשהו, שיש בו כדי להצביע על מגורי קבע של קאמלה בירושלים בתקופה הרלוונטית. לא הובאו כל ראיות שהן, לפיהן, מרכז חייה של קאמלה היה בירושלים בתקופה האמורה. כך, למשל, לא הוגשו כל קבלות או העתקי תשלומים לרשויות, תשלומי ארנונה על שמה כאוחזת בנכס, או תיעוד כלשהו לכך שאכן התגוררה במזרח ירושלים, מקום עבודתה היה שם, או רישיונות כלשהם ומסמכים שונים, כיוצא באלה, או הצגת מסמך כלשהו מהתקופה הרלבנטית, המעיד, או שיכול להוכיח, כי אכן קאמלה הייתה תושבת מזרח ירושלים. לחילופין, לא הוצג על ידי התובע, במסגרת ראיותיו, מסמך כלשהו המעיד על פטירתה בירושלים או על מקום קבורתה. מטבעו של עולם, אם אכן אדם מתגורר במקום כלשהו ומנהל בו את חייו, כי אז, היו נותרים מסמכים כלשהם המעידים על מקום מושבו. העדרם המוחלט של נתונים אלה ושל מסמכים כלשהם באותו כיוון, גורמים לכך כי טענות התובע נותרו ללא כל תמיכה ראייתית. לא למותר לציין, כי משך הזמן שעבר – מעל ל-4 עשורים – יוצר קושי אובייקטיבי לבדוק את אמיתות טענותיו של התובע. לפיכך, מוטל על כתפי התובע נטל כבד ביותר. לפי ההלכה הפסוקה, ניתן להרים נטל זה רק בראיות חותכות, אובייקטיביות וחד משמעיות. התובע לא הצליח להרים נטל זה, ואף לא התקרב לכך. ב. עוד אציין, שב"כ התובע, עו"ד ארשיד, הודה בדיון בפניי, הוא כי קאמלה היתה אזרחית ירדן בעת רישום המקרקעין הנ"ל על שמה, ראה: פרוטוקול הדיון מיום 10/04/2006, עמ' 8, שורות 8-9. אולם מכאן לא ניתן להסיק דבר, לכאן או לכאן, לגבי מקום המגורים. ג. עניין נוסף שיש בו כדי להוסיף ולערער את טענת התובע, נובע מהעובדה כי קאמלה לא התפקדה במפקד האוכלוסין, שנערך בירושלים בשנת 1967. אם נכונה הטענה כי קאמלה התגוררה דרך קבע בירושלים, מדוע איפוא, לא התפקדה במפקד האוכלוסין?! כאמור לעיל, התובע לא הצליח להצביע על טעות שנפלה אצל הרשויות או על כל הסבר אחר לאי התפקדותה. 115. נוכח האמור, מסקנתי היא ברורה התובע לא הצליח להרים את נטל ההוכחה הנדרש. לפיכך, אין לי אלא לאמץ את הנתונים עליהם התבסס האפוטרופוס, עת קבע כי קאמלה היא נפקדת. תוקפה של עיסקת המכר 117. אפשרות נוספת, שיכול היה התובע לנסות ולהוכיח, הינה, כי בשנת 1965, טרם הפיכתה של קאמלה לנפקדת, אכן בוצעה עסקת המכר. בעניין זה, העיסקה הנטענת לא הסתיימה ברישום, ועל כן, המדובר בהתחייבות לביצוע עסקה. 118. הראייה המרכזית שהציג התובע, לתמיכה בטענתו זו, היא הסכם מכר, משנת 1965, ממנו עולה, כי, לטענתו, קאמלה מכרה, בשנת 1965, את המקרקעין, למוחמד סעיד עבד אלע'ני קאמלה. 119. כאשר מוגשת תביעה לקיום חיוב של נפקד, בטרם היותו נפקד, בשלב הראשון, עליו להציג את המסמך המקורי, שלגביו נטען כי הוא מסמך המכר, וזאת לצורך בדיקה במעבדה לזיהוי פלילי של משטרת ישראל, בהתאם לנהלים הפנימיים של האפוטרופוס. הדברים עולים מן הראיות, כולל: עדותו של מר רונן, וגם מסמך שהוגש על ידי פרקליטת המחוז, עו"ד אורית סון, שהוזכר לעיל, בפיסקה 23). 120. במקרה דנן, בדיקות המז"פ, כפי שפורטו בחוות דעתו של המומחה מר אבי אבולעפיה, העלו פגמים בהסכם המכר הנ"ל. פגמים אלה הם מהותיים ומשמעותיים, ברמה כזו, אשר כל אחד מהם, ולא כל שכן בהצטברותם, מטילים ספק, אם לא למעלה מזה, באותנטיות שלו, ולדעתי, ניתן לקבוע כי לפנינו מסמך מזוייף. 121. הפגמים, כפי שאפרט להלן, לא נסתרו על ידי התובע, והוא לא נתן להם כל הסבר של ממש. יודגש, כי שהתובע לא הופתע כלל מקביעת מז"פ, והוא ידע עליה, ואף הזכיר אותו בתביעתו בסעיף 15. לכן, חזקה על ב"כ התובע כי הבין יפה מהי המשימה הניצבת בפניו, והוא זה, שכתובע, פנה לבית המשפט בבקשה להצהיר על אותנטיות של מסמך, שהוא יודע כי מז"פ קבע את אשר קבע, אך ב"כ התובע לא טרח להביא מטעמו כל ראיה מקצועית נגדית. 122. הדברים כבר הוזכרו לעיל, ואסכם אותם שוב: נמצא, כי על גבי הסכם המכר, הודבקו בולים שנלקחו ממקום אחר. לבול הימני, אין המשך חותמת על הנייר, ונמצאו בגבו שרידים מנייר אחר של בול דואר אוויר ולא של בול הכנסה, כנדרש. בנוסף, לבול האמצעי אין המשך על הנייר. על הבול השמאלי, יש שרידי חותמת משנת 1966, כאשר, כזכור, ההסכם נחתם, כביכול, בשנת 1965. גם לבול זה אין חותמת המשך. 123. מדובר, איפוא, בפעולות זיוף רבות, הן בסוג הבולים, הן בחותמת, והן ב"הרכבת" כל הפגמים והזיופים יחד במסמך אחד. 124. במענה לטענות אלה, כותב ב"כ התובע כי חוות הדעת של המז"פ הטילה ספק בעצם הדבקת הבולים על הסכם המכר בזמן אמת. אך, לטעמו, לא הטילה ספק באותנטיות של המסמך עצמו, וכי בכך די בכדי לקבוע כי ההסכם אכן נערך ונחתם, בשנת 1965. 125. אינני רואה את הדברים כך. אני מוצא שחוות דעתו של מר אבולעפיה, כפי שעולה ממסקנותיו ומחקירתו בפניי, מיום 21/12/08, היא ברורה: "מצאתי סימנים המצביעים על כך שהבולים בשטר המכר הועברו ממסמכים אחרים...". פירוט הסימנים, כפי שהוצג לעיל, מעידים על חוסר אותנטיות של המסמך, בלשון המעטה. המסקנה הבלתי נמנעת היא כי מדובר בפעולות זיוף מכוונות, שנעשו בדרך "בלתי מקצועית". 126. איני מקבל את הסברו של ב"כ התובע, כי הצורך אשר הצדיק את ביול ההסכם הנ"ל שנים לאחר עריכתו, הוא שבזמנים הרלבנטיים רווח הנוהג להדביק בולים רק בשלבים המאוחרים יותר לעריכת ההסכם, כביכול, לצרכים משפטיים. 127. לטענות אלה, לא הצליח ב"כ התובע למצוא תימוכין או לתת הסבר של ממש. על פניהן, טענות אלה נראות בלתי סבירות: האם היה צורך כלשהו, להדביק בולים פיקטיביים על מסמכים, שנים לאחר כתיבתם?! היעלה על הדעת כי יש מצב כזה?! הרי כל מטרת הבולים, החתימות, העדים ויתר הנילווה למסמך, נועד לקבוע את אמינותו לאורך שנים. כיצד ניתן להסביר כי התפתח מנהג שנועד לקבוע את אמינותם של מסמכים? הטענה עצמה תמוהה ביותר. קשה לי להאמין כי בעל דין יעלה על הדעת כי בית משפט יוכל לקבל טענות מסוג זה. 128. הטענות המועלות כנגד אותנטיות המסמך הנ"ל מביאות לפסילת המסמך. לאחר שבחנתי את הראיות בזהירות ובקפדנות, אני קובע ללא היסוס, כי המשקל הראייתי אשר ניתן לייחס למסמך "הסכם המכר", הינו נמוך ביותר, וזאת בשל הסיבות אשר פורטו לעיל. לבטח, לא ניתן על בסיסו לקבוע ממצא כלשהו או ליתן צו או חיוב כלשהו. מבחינתי, מסמך זה דינו כאפס. המילה "מסמך" כלפיו היא מעבר לאמת, שכן מדובר בנייר הכולל אוסף של נסיונות זיוף, שהתגלו במז"פ. האם היה צורך במסמך בכתב? 129. עוד טען ב"כ התובע, עו"ד ארשיד, כי התובע אינו כפוף להוראת סעיף 8 לחוק המקרקעין, הקובעת כי התחייבות לעשות עיסקה במקרקעין טעונה מסמך בכתב; וזאת, מאחר והנכס נרכש טרם כניסתו לתוקף של חוק המקרקעין, וכי ועל פי המצב המשפטי שקדם לחוק המקרקעין, כדי להוכיח תביעה זו, לפי סעיף 166(א) לחוק המקרקעין, די להציג ראשית ראיה. 130. אם זו הטענה, לא ברורה בקשתו של ב"כ התובע להסתמך על אותו הסכם מכר, לצורך הוכחת העיסקה, אותה ביקש להוכיח. 131. על כל פנים, לפי מסקנתי כי אין מדובר כלל במסמך אלא בזיוף, הרי שגם לענין סעיף 166(א) לחוק המקרקעין, לא ניתן להתבסס עליו כלל ועיקר. זיוף מסמך במשפט העברי 132. "רעיון" זה של זיוף מסמך כדי להוכיח טענת בעלות על מקרקעין, אינו חדש. 133. בתלמוד הבבלי מסופר על מחלוקת לגבי בעלות על קרקע שבאה לדיון בפני בית הדין. וכך מסופר בתלמוד הבבלי, מסכת בבא בתרא, דף לב, עמ' א-ב: "ההוא דאמר לחבריה: מאי בעית בהאי ארעא? א"ל: מינך זבינתה והא שטרא, אמר ליה: שטרא זייפא הוא; גחין לחיש ליה לרבה: אין, שטרא זייפא הוא, מיהו שטרא מעליא הוה לי ואירכס, ואמינא: אינקיט האי בידאי כל דהו; אמר רבה: מה לו לשקר? אי בעי אמר ליה שטרא מעליא הוא. אמר ליה רב יוסף: אמאי סמכת? אהאי שטרא, האי שטרא חספא בעלמא הוא". [אדם אחד, תובע, אמר לחברו, הנתבע: מה אתה עושה בקרקע זו שהיא שלי? אמר לו הנתבע: ממך קניתי את הקרקע והנה השטר המוכיח זאת. אמר לו התובע, שטר מזוייף הוא. התכופף בעל השטר (הנתבע) ולחש לדיין רבה: כן, שטר זה מזוייף הוא אולם היה לי שטר טוב שהלך לאיבוד ואמרתי אחזיק בידי בינתיים שטר כלשהו עד שאמצא את השטר האמיתי. אמר רבה: יש להאמין לנתבע שכן "מה לו לשקר". אם היה רוצה לשקר, היה אומר שמדובר בשטר טוב. אמר רב יוסף לרבה, סוף סוף על מה אתה סומך? אם אתה סומך על השטר, הרי שטר זה כחרס שאינו שווה דבר, שהרי הודה הקונה שהשטר מזוייף ועל כן אין לו ראייה להחזקתו בקרקע]. 134. הרמב"ם פוסק בהלכות טוען ונטען, פרק טו, הלכה ט, כדלקמן: "הביא המערער עדים שזו השדה שלו, זה שבתוכה טוען: 'ממך לקחתיה והרי שטרי', והוציא שטר מקויים. טען המערער, שהוא מזוייף. והודה בעל השטר, ואמר: 'כן הוא, אבל היה לי שטר כשר, ואבד, ולקחתי זה שבידי, כדי לאיים עליו שיודה שמכר לי באמת'. הואיל ואילו רצה, היה אומר בשטר שהרי מקויים הוא, הרי זה נאמן, ואין מוציאין את השדה מתחת ידו, וישבע היסת". 135. מכאן רואים אנו כי רק כאשר השטר מקויים (חתום על ידי עדים ובית הדין אישר בעבר את חתימתם), רק אז מתקבלת הטענה של "מה לו לשקר". אולם, במקרה שבו השטר אינו מקויים, על מי שמתבסס על השטר להוכיח את האוטנטיות של השטר, וכל עוד לא עשה כן, לא יוכל להתבסס עליו. לא כל שכן, שאם השטר מזוייף, כפי שהוכח בראיות חיצוניות, כמו במקרה שלפנינו, לא ניתן להתבסס על השטר. ואכן, באותו פרק של הלכות טוען ונטען, פותח הרמב"ם בהלכה א בכך שכל מי שמתבסס על השטר, עליו להוכיח כי הוא מקויים, דהיינו: בית הדין בדק את חתימת העדים ואישר אותה. בהעדר בדיקה כזו, חלים הכללים של חזקת 3 שנים, נושא החורג ממסגרת פסק דין זה. 136. הדיון במשפט העברי בעניין שטרות מזוייפים ארוך הוא ואין כאן המקום לפרטו. יש להדגיש כי השטר מהווה ראייה לעיסקה, ולכן זיוף השטר פוגע בעיסקה. הדבר שונה ממסירת עדות בכתב שלגביה הכללים הם אחרים; ראה: ד"ר אברהם מ' פוס, "עדות בכתב בדיני ממונות", שנתון המשפט העברי, כרך ג-ד (תשל"ו-תשל"ז), עמ' 327-339. סעיף 20 לחוק נכסי נפקדים 137. לא מצאתי מקום לקבל את טענתו החילופית של התובע, לעניין סעיף 20(ב)(2) לחוק נכסי נפקדים, ולו מן הטעם שלא הצליח לעמוד בהוכחת נטל הראיה הפחותה שהיה עליו להוכיח בסעיפים 30(א) ו-30(ב) לחוק נכסי נפקדים. 138. ארחיב מעט, בעניין זה: סעיף 20(ב)(2) לחוק מחייב את הטוען לזכות בנכס נפקד להביא "הוכחה מעל לכל ספק התקבל על הדעת". על מידת ההוכחה, כתב בית המשפט העליון בע"א 74/88 האפוטרופוס לנכסי נפקדים נ' סולימאן מניזל חג'אג'רה, פ"ד מג(4) 280, 284 (1989), מפי השופט אברהם חלימה (בהסכמת הנשיא מאיר שמגר ו השופט דב לוין). "משמעות הדבר – תובע נגד האפוטרופוס... חייב לעמוד בנטל הוכחה לפי קנה המידה שנקבע בסעיף זה, דהיינו הוכחה 'מעל לכל ספק המתקבל על הדעת', והדבר אינו נתון לשיקול-דעתו של בית המשפט" . וראה גם את האסמכתאות המובאות, שם. 139. על אף שקשה לקבל את הגישה המטילה על צד במשפט אזרחי מידת הוכחה הקרובה לזו שבתחום דיני העונשין, הרי נראה כי לא ניתן להסתפק בפחות מראיות בעלות משקל. 140. בנסיבות המקרה, עומד בפניי מסמך מזוייף וכן עדויות של בעלי עניין, כפי שפורטו לעיל. סקרתי את החסרים במסכת הראיות של התובע, ובמצורף להן. אין בעדויות התובע והעדויות שהוצגו לפניי את אותה איכות הנדרשת, כדי להצליח בתביעה, בכלל, ונגד האפוטרופוס לנכסי נפקדים, כאמור בסעיף הנ"ל, בפרט. 141. כיוון שלא עמד התובע ברף ההוכחה הרגיל במשפט אזרחי והיה רחוק מאוד מלהתקרב לרף זה, ברי שלא עמד – וקל וחומר - גם בדרישתו של סעיף 20 לחוק. סיום 142. לסיכום, אני קובע באופן חד משמעי כי, התובע לא הצליח להרים את הנטל המוטל עליו ברמת ההוכחות הנדרשת במשפט אזרחי, ולהוכיח כי קאמלה איננה נפקדת. בנוסף, לא הוכחה שרשרת העסקאות במקרקעין הנ"ל. כמו כן, לא הצליח התובע להוכיח כי טרם הפיכתה של קאמלה לנפקדת, בוצעה אותה עסקת המכר המדוברת, שכן המסמך שעל בסיסה נטענה הטענה, הוא מזוייף. ממילא, ובקל וחומר, לא עמד התובע ברמת ההוכחה הגבוהה הנדרשת כנדרש בסעיף 20 לחוק. 143. פועל יוצא מהקביעות האמורות לעיל היא כי יש לראות בבעלים הרשום של החלקה - קאמלה – "נפקדת", לפי סעיף 1(ב) לחוק נכסי נפקדים. 144. לכן, אני קובע כי החלקה עצמה הינה "נכס נפקד", וזאת לפי סעיף 1(ה) לחוק נכסי נפקדים. מרגע שהנכס מוגדר כ"נכס נפקד", הרי שהוא מוקנה לאפוטרופוס, על פי סעיף 4(א) לחוק נכסי נפקדים, וכל זכות שהייתה ל"נפקדת" בנכס, עוברת, מאליה, לאפוטרופוס. פיסקתא 145. התביעה למתן פסק דין הצהרתי כי המבקש הוא הזכאי להירשם כבעלים של 264/1584 חלקים מהמקרקעין בלתי מוסדרים הידועים כספר מס' 1015 דף 365 בפנקס השטרות (חלקה 69 גוש שומה 29990) במזרח ירושלים – נדחית בזה. נקבע בזה כי הנכס האמור הינו "נכס נפקד". פועל יוצא מכך הוא, כי מקרקעין אלה מוקנים לאפוטרופוס לנכסי נפקדים. 146. ממילא, העתירה השניה שבכתב התביעה, להצהיר כבטלה ומבוטלת את הערת האזהרה שנרשמה לטובת האפוטרופוס לנכסי נפקדים בלשכת רישום המקרקעין ביום 31.1.00 על הנכס, עתירה זו נדחית, וההערה תישאר על כנה, שכן הנכס הוא נכס נפקד, כאמור לעיל. 147. התובע יישא בהוצאות המשפט של המדינה (לעניין זה, רשאית המדינה להגיש בקשה לתשלום שכרם של העדים ויתר הוצאות המשפט. בקשה זו תידון בפני הרשם, על פי תקנה 512 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). 148. בנוסף לאמור לעיל ישלם התובע לנתבעים שכ"ט עו"ד בסך של 40,000 ₪ (על אף כי ערך הנכס הוא 100,000 ₪), שכן אין להעלות על הדעת פסיקת שכ"ט עו"ד בתיק זיוף מסמכים בפחות מאשר 10,000 דולר של ארה"ב. 149.הסדרי משפט ומינהלנכסי נפקדים