אחריות אישית על חובות חברה בפירוק

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אחריות אישית על חובות חברה בפירוק: מבוא 1. מפרק חברת רימר ובניו בע"מ בפירוק (להלן, בהתאמה - "המפרק", "החברה שבפירוק") עותר לחייב המשיבים 1 ו - 2, כמנהלי החברה שבפירוק ובעלי מניות בה, באחריות אישית ללא הגבלה בכל חובותיה של החברה שבפירוק על פי סעיפים 373 ו/או 374 לפקודת החברות (נוסח חדש), התשמ"ג - 1983 (להלן - הפקודה) תוך הטלת מלוא הסנקציות הפליליות והאזרחיות הקבועות באותם סעיפים. בנוסף מבקש המפרק לקבוע שניהולן של החברה שבפירוק והמשיבות 3-5 בתקופות הרלבנטיות נעשה במאוחד תוך עירוב כספים ונכסים באופן שיש בו כדי להצדיק את ייחוס נכסיהן של המשיבות 3 - 5 לחברה שבפירוק, על כל המשמעויות הנובעות מכך. 2. החברה שבפירוק הינה חברה פרטית, משפחתית, שניתן כנגדה צו פירוק ביום 30.3.05 עקב חדלות פירעון והכנ"ר מונה כמפרקה הזמני. ביום 27.7.05 מונה עו"ד בן ארצי כמפרקה הקבוע. המשיבים 1 ו - 2 (שיכונו להלן לצרכי נוחות - המשיבים) הם אחים, הנמנים על חמשת בעלי המניות של החברה שבפירוק ושימשו כמנהליה. המשיב 1 החל בשנת 2004 בהליכי פשיטת רגל שבוטלו באפריל 2007 (פש"ר (חיפה) 243/04). על אף מגבלות שונות שהוטלו על המשיבים בעקבות הליכי הוצאה לפועל שננקטו כנגדם אף אחד מהם לא הוכרז כפושט רגל. המשיבה 3 (להלן - רימר שיווק) הינה חברה שהוקמה בשנת 1999 שהמשיבים לבדם הם בעלי המניות בה ומנהליה. תחומי עיסוקה של רימר שיווק זהים לתחומי עיסוקה של החברה שבפירוק. המשיבה 4 (להלן - ריפר) הינה חברה שהוקמה בשנת 1994 ואשתו של המשיב 1 באותה עת, גב' נצחיה רימר, הייתה בעלת מניותיה. בעקבות גירושי המשיב 1 ורעייתו הועברו מניות החברה לחברתו לחיים של המשיב 2, גב' נטליה רוטילובה. נסיבות העברת המניות ממנה והלאה לא הובררו אך נכון לאוקטובר 2007 בעל המניות הרשום היה אחד ישראל דוידוב. לטענת המפרק לא אותרו פרטיו של אדם בשם זה במרשם האוכלוסין. לריפר אין כתובת רשומה אצל רשם החברות. המשיבה 5 (להלן - מאפיית רימר) הינה חברה שהוקמה בשנת 2001 או בסמוך לכך. על פי הנטען בעל המניות היחיד בה הוא המשיב 2. טענות המפרק 3. המפרק טוען כי חקירתו את קורות החברה ונסיבות קריסתה העלתה כי המשיבים ניהלו את החברה שבפירוק בדרכי מרמה, תוך ניצול מעמדם ותפקידם על מנת לקדם אינטרסים פרטיים. המפרק מתאר כיצד המשיבים יצרו מארג של חברות, השזורות זו בזו, המהוות למעשה ישות אחת היא החברה שבפירוק באופן כזה שהחברות האחרות, והם עצמם, נהנים מהכנסות החברה שבפירוק ומנכסיה אך לא נושאים בחובותיה. 4. המפרק מפרט שורה של פעולות המשקפות לדעתו את התנהלותם הפגומה של המשיבים כנושאי משרה בחברה שבפירוק, כזו המצדיקה חיובם בכל חובות החברה שבפירוק: המשיבים הוציאו מקופת החברה סך של לפחות 720,000 ₪ באמצעות המחאות שנותרו "פתוחות" או נערכו לפקודת המשיב 2 וזאת לטובת השקעה במיזם באוקראינה מבלי שהדברים נרשמו בספרי החברה ומבלי שהחברה נרשמה כבעלת מניות במיזם אלא המשיבים באופן אישי. עם קריסת החברה שבפירוק המשיבים העתיקו את הפעילות ממנה אל רימר שיווק תוך ניצול העובדה ששמות החברות דומים מאוד. המשיבים ניצלו באמצעות המשיבה 3 את כל משאביה הפיזיים של החברה שבפירוק מבלי לשלם לחברה שבפירוק תמורה ממשית בגין כך. המשיבים הקימו, בנוסף למשיבה 3, גם את המשיבות 4 ו - 5 וניהלו אותן תוך שהם מסתתרים מאחורי בעלי מניות פיקטיביים ועשו בהן שימוש להעברות כספים ולהברחת נכסי החברה שבפירוק מנושיה כפי שעולה מפסקי דין שניתנו על ידי ערכאות שונות. המשיבים העלימו במכוון מידע מהמפרק בקשר לנכסי החברה שבפירוק והדברים התגלו למפרק רק מעיון בפסקי דין שונים שניתנו כנגד המשיבות 3 ו - 4 וזאת באופן המבטא לא רק חוסר תום לב משווע אלא עולה כדי תרמית. המשיבים - באמצעות המשיבה 3 - נטלו מהחברה שבפירוק הלוואה בסך כולל של 768,000 ₪ שנפרשה על פני 24 תשלומים וזאת לאחר המועד גביו נטען כי היא חדלה מלפעול. מכלול נסיבות העניין והתנהלות המשיבים במהלך ניהול החברה שבפירוק והמשיבות 3 עד 5 והן במהלך הליכי הפירוק, מעידים על כך שהמשיבים בעצמם ראו את ארבע החברות המדוברות כישות אחת ופעלו בהן ללא אבחנה. 5. המפרק עותר לחייב המשיבים כדלקמן: לשאת בכל חובות החברה שבפירוק ולכל הפחות בסך של 5,817,000 ₪ המשקף את סכומי ההמחאות שהוצאו מן החברה ושווי המלאי והמיטלטלין שלה; להשיב לחברה את כל הציוד והנכסים הקיימים אצל המשיבות 3-5; לקבוע כי המשיבים לא יוכלו לשמש דירקטורים או מנהלים כלליים של חברה או להיות מעורבים במישרין או בעקיפין בניהול או ייסוד חברה למשך חמש שנים מיום מתן החלטה זו; להורות על פתיחת הליך פלילי כנגד המשיבים על פי הוראות סעיף 373 לפקודה; לחייבם בהוצאות המפרק בגין הבקשה דנן. הכנ"ר הצטרף לעמדת המפרק. טענות המשיבים 6. המשיבים הגישו תגובה לבקשה שנתמכה בתצהירים מטעמם. ביום 30.6.08 הגיש המשיב 2 תצהיר משלים בו הועלו טענות חדשות ומפורטות. ההתייחסות לטענות המשיבים כפי שהועלו בכל תצהיריהם תיעשה במאוחד. טענותיהם המקדמיות של המשיבים בדבר התיישנות, איסור הרחבת חזית, העברת הבקשה לדיון בסדר דין רגיל, סילוק על הסף כנגד המשיבות 3 עד 5, העדר המצאה כדין ומחיקת הסעד להרמת מסך בין ארבע החברות הרלבנטיות נדחו על הסף בהחלטה מיום 3.1.08 (עמ' 5 לפרוטוקול הדיון). המשיבים העלו בכתב סיכומיהם טענה לקיזוז סך של 1,395,000 ₪ בעבור תשלומי שכר דירה שהחברה שבפירוק כביכול חבה להם אישית. בהתחשב בכך שטענת הקיזוז ככזו הועלתה מפורשות לראשונה בשלב מאוחר זה ומבלי שהובאו ראיות להוכחתה וכימותה במהלך ההליך - דינה להידחות. 7. טענותיהם העיקריות של המשיבים לגופו של עניין: אין בבקשה ובנספחים לה תשתית ראייתית מספקת לביסוס העילות לפי סעיפים 373 ו - 374 לפקודה בפרט בכל הנוגע לרמת השכנוע הגבוהה הנדרשת להוכחת כוונת מרמה. לעניין המיזם באוקראינה - המשיבים טוענים כי אין קשר בינו ובין קריסת החברה שבפירוק שארעה מספר שנים לאחריו; כל פעולותיהם בכל הנוגע למיזם באוקראינה, לרבות רישומם האישי כבעלי מניות להבדיל מהחברה שבפירוק, נעשו בעקבות ייעוץ משפטי שניתן להם ועל כן התנהלותם בעניין זה יכולה להיות מוגדרת כשגיאה אך לא כתרמית; השקעתה הכספית של החברה שבפירוק במיזם לא הייתה בסדרי הגודל הנטענים על ידי המפרק ולא היה בסכומים שניטלו כדי לזעזע את יציבותה או לפגוע בפעילותה השוטפת בשים לב למחזור עסקיה בתקופה הרלבנטית. הגם שההשקעה בסופו של יום כשלה וההלוואה לא הוחזרה לא ניתן לראות בעצם ביצועה משום חוסר תום לב, לא כל שכן תרמית, בפרט אם מביאים בחשבון את הפגיעה הכלכלית האישית הקשה שספגו המשיבים עצמם מכישלון זה. המשיבים מאשרים כי השיקים הפתוחים (נספח ג' לבקשה) אכן הוצאו לטובת המיזם ונחתמו על ידי המשיב 2. לעניין השיקים שהוצאו לפקודת המשיב 2 (נספח ה' לבקשה) - המשיבים טוענים כי מדובר בשיקים שלא נפרעו אלא שימשו לביטחון בלבד על פי דרישת ספק אוקראיני לערבות אישית; כן נטען כי לא הוצאו מהחברה שבפירוק סכומים נוספים פרט לאלה שצוינו לעיל. המשיבים תולים את הסיבות העיקריות לקריסתה של החברה שבפירוק באי תשלום חובות מצד הלקוחות שהסתכמו במיליוני שקלים ובנטילת הלוואות חוץ בנקאיות. לשיטתם ההשקעה במיזם תרמה לסיבות אלה אך לא הייתה בעלת משקל מכריע. נטען כי כל נכסי החברה שבפירוק מומשו ותמורתם הועברה לכיסוי החובות לנושים. לטענתם החברה הפסיקה פעילותה עם מכירת המלאי והרכוש לרימר שיווק וכל פעולה שנעשתה תחת שמה במועדים מאוחרים יותר נבעה מטעות רישומית או עקב צורך זמני דחוף (דוגמת מסירת שיקים). המשיבים מסבירים כי הקמתה של המשיבה 3 נעוצה בשני גורמים: הראשון - חילוקי דעות בינם ובין בעלי המניות האחרים (אחיהם יעקב ואמם), והשני - קושי בתזרים המזומנים אליו נקלעה החברה שבפירוק אשר הביא להגבלת חשבון הבנק שלה והקשה על פעילותה השוטפת. לשיטתם, רימר שיווק אמנם עסקה בתחום דומה לזה של החברה שבפירוק אולם זאת כאישיות משפטית נפרדת ועצמאית ולא היה בפעילותה כדי לפגוע בחברת שבפירוק או ליטול ממנה נכס בעל ערך ללא תמורה. לעניין ריפר נטען כי היא הוקמה שנים לפני קריסת החברה שבפירוק ועל כן לא סביר לטעון כי היא הוקמה במטרה להבריח נכסים של החברה שבפירוק וכי נכון למועד מתן תשובתם הם אינם בעלי מניות או מנהלים בריפר וחסרי כל זיקה אליה. לעניין מאפית האחים רימר -המשיבים טוענים כי המשיב 2 לבדו היה בעל מניות יחיד ומנהל החברה וכי המאפיה עסקה בתחום שונה לחלוטין מזה של החברה שבפירוק ונוהלה באופן נפרד ועצמאי ללא קשר לחברה שבפירוק. המשיבים מבקשים ליתן משקל לכך שהם עצמם נותרו, לטענתם, מחוסרי כל, דבר המעיד על כך שהם לא פעלו בכוונת מרמה או בניסיון מתוחכם להונות נושים אלא טעו וכשלו בניהול החברה שבפירוק בתום לב. המשיבים טוענים כי עקב חוסר השכלה משפטית או הכשרה מתאימה ייתכן ואירעו תקלות או טעויות נקודתיות שבאו לידי ביטוי ברישומי הנהלת חשבונות שגויים או בעירוב נכסים שולי אך אין באירועים אקראיים אלה כדי להצביע על ניהול החברה בדרכי תרמית. 8. המשיבות 3 ו - 5 השיבו לבקשה באמצעות המשיב 2 ביום 25.2.08. בתשובתן עתרו למחיקת או דחיית התביעה כנגדן מן הטעם שאין הן חברות בפירוק, סטטוס שהוא תנאי נדרש לשיטתן להפעלת סעיפים 373 ו - 374 לפקודה וכי הסעד של הרמת מסך - הנטען כלפיהן - אינו בא בגדר סעיפים אלו. המשיבה 4 לא הגיבה לבקשה. התשתית העובדתית העולה מהבקשה 9. החברה שבפירוק הינה חברה משפחתית שהוקמה בשנות ה - 60 של המאה הקודמת על ידי אביהם של המשיבים ועסקה בשיווק מזון ומשקאות ממקום מושבה ברחוב רוטשילד 11 בחדרה. מתדפיס רשם החברות עולה כי לחברה שבפירוק חמישה בעלי מניות: המשיבים 1, 2 ואחיהם השלישי, יעקב, שמחזיקים כל אחד ב - 33% ממניות החברה שבפירוק, אמם של המשיבים, אלזה, המחזיקה ב -1% מהמניות הרגילות ורו"ח משה פריד מחזיק באחוז אחד של מניות נדחות. המשיבים 1 ו - 2 שימשו כמנהלי החברה ונרשמו ככאלה במרשם החברות ביום 17.9.95. מחומר הראיות עלה כי עד תחילת שנות ה - 90 היה מצבה של החברה היה איתן. 10. בשנת 1993 או בסמוך לכך הקימו המשיבים, עם שותפים נוספים, מיזם חדש באוקראינה שעיקרו מדריכי פרסום לעסקים, תחום שאינו שייך כלל לתחומי עיסוקה של החברה שבפירוק (להלן - המיזם באוקראינה). לשם כך הקימו המשיבים ושותפיהם חברה חדשה, חברת חרידן בע"מ שהמשיבים, אישית, החזיקו יחדיו ב - 33% מהון מניותיה. חברה זו הקימה בהמשך חברות נוספות בחו"ל (שלא מצאתי להידרש לפירוטן לצורך העניין שבפניי). ביום 25.12.93 ערכו המשיבים הסכם שיתוף פעולה לעניין הפעלת המיזם לפיו התחייבו הם - באופן אישי - להלוות לקבוצה את כל הסכומים הדרושים לביצוע המיזם ומימון הוצאותיו השוטפות הראשוניות. הוצאות אלה, שהיקפן לא הוברר עד תום, עמדו על סך של לא פחות מ - 1.3 מיליון דולר שהתקבלו ממקורות שונים: בנק המזרחי המאוחד, בנק אגוד, החברה שבפירוק והלוואות פרטיות שנטלו המשיבים. מהחברה שבפירוק נמשך לצורך העניין סך של לא פחות מחצי מיליון שקל לשיטת המשיבים עצמם (ס' 61 לסיכומי המשיבים). 11. שיקים בסך של 520,000 ₪ (נספח ג' לבקשה) ושיקים בסך 200,000 ₪ (נספח ה' לבקשה) שנמשכו מחשבון הבנק של החברה שבפירוק, יועדו למיזם האוקראיני, אם על דרך של השקעה ישירה ואם על דרך של מתן ערבות לספק. על אף הסכומים הניכרים שהשקיעה החברה שבפירוק במיזם היא עצמה לא נרשמה כבעלת מניות במיזם אלא המשיבים בלבד. נדחית טענת המשיבים כי הדבר נבע מדרישת שותפיהם באוקראינה שביקשו להתקשר עם אנשים פרטיים ולא עם חברה. הטענה לא נתמכה בראיות לרבות באמצעות מי שלכאורה נתן להם את הייעוץ המשפטי בעניין (עו"ד שכנאי) ואינה עולה בקנה אחד עם טענות אחרות של המשיבים לפיהן עצם חשיפתם לשווקים בחו"ל נבעה מפעילותה של החברה שבפירוק אשר שמה הטוב וחוסנה הכלכלי יצאו למרחוק. 12. במהלך הדיון בבקשה שונתה גרסתם של המשיבים באשר לאופי מעורבות החברה שבפירוק במיזם האוקראיני: מהשקעה כלכלית בלתי מוצלחת להלוואה שנתנה החברה (שלא הוחזרה). בסיכומיהם טענו המשיבים כי החברה שבפירוק שימשה אך צינור להעברת הכספים למיזם וכי היא עצמה לא ספגה מכישלונו כל הפסד וזאת בניגוד לעמדתם המקורית לפיה אמנם נגרם הפסד גם אם לא מכריע. לשתי הגרסאות שהוצגו מטעם המשיבים, של ההלוואה והן של ההשקעה, לא נמצא תימוכין בכתובים בדבר ביצוע השקעה ודרכי ההשקעה או לחלופין הסכם הלוואה, פירוט התנאים הרלבנטיים לאותה הלוואה, מועדי פירעונה, רישומה בספרי החשבונות של החברה במועדים הרלבנטיים, בטוחות שניתנו בגינה וכו'. 13. יש לדחות טענת המשיבים כי העמדת ה"הלוואה" הייתה כרוכה בשעבוד נכסיהם האישיים כך שלא היה בה כדי לפגום ביציבות החברה. לא הוסבר מדוע התעורר הצורך שהחברה (שממילא לא נרשמה כבעלת מניות במיזם) תעמיד את ההלוואה ואילו בעלי המניות ישעבדו, כביכול, את נכסיהם הפרטיים כבטוחות לאותה הלוואה. בהתחשב בהיקף הנכסים המשועבדים כנטען על ידי המשיבים היה מצופה כי יציגו מסמכים רלבנטיים לתמוך טענותיהם בהקשר זה אולם הם לא עשו כן. להשלמת התמונה יצוין כי סכומי אותה השקעה/הלוואה לא הוחזרו לחברה מעולם שכן המיזם האוקראיני נחל כישלון מסיבות שונות וביניהן מעילות מצד החברים בו. 14. ביצוע השקעות כלכליות במיזמים שונים ואפילו יהיו אלה מיזמים בעלי סיכון מסוים על ידי חברה בע"מ, כמו גם מתן הלוואות לבעליה, אינם, כשלעצמם, מעשים של הפרת חובות אמונים או זהירות מצד נושאי משרה. הדברים נכונים כל עוד הפעולות מתבצעות באופן שקוף המבטא גילוי מלא ונאות וכאשר טובת החברה - ולא רק טובתם האישית של בעלי השליטה - עומדת לנגד עיני נושאי המשרה. ואולם, כאשר הפעולות מתבצעות בניגוד לכללי חשבונאות בסיסיים, מבלי שהן באות לידי ביטוי הולם בספרי החשבונות של החברה או בהחלטות דירקטוריון החברה, שיקים בסך העולה על חצי מיליון ש"ח נמשכים מבלי לציין את שם המוטב בהם, שיקים בסך של 200,000 ₪ נמשכים לפקודת נושא משרה תוך ביטול מגבלת סחירותם והכול מבלי לייצר מנגנונים מינימאליים להגנה על הכספים המושקעים והדברים נחשפים ומתבררים רק אגב הליך פירוק החברה - אזי יש יסוד סביר להניח שהמניעים העומדים מאחורי אותה הלוואה/השקעה הם טובתם האישית של הבעלים, ושלהם בלבד. אין לומר שניתן הסבר הגיוני להשקעת סכום עתק מכספי החברה באותו מיזם בנסיבות בהן התבצעה השקעה זו. יחד עם זאת, לא בוססה במידה מספקת השערת המפרק כי המיזם באוקראינה נועד לשמש כצינור להעברת כספים מהחברה למשיבים באופן אישי תוך עקיפת נטל המס או כי הועברו סכומים נוספים על אלה שצוינו, אם כי לפי הנסיבות ומטבע הדברים לא הושארו עקבות לפעולותיהם. 15. על רקע כישלון המיזם, בצירוף גורמים נוספים, התערער בסוף שנות ה - 90 מצבה הכספי של החברה עד כדי הגבלת חשבון הבנק שלה בבנק המזרחי לפי חוק שיקים ללא כיסוי, התשמ"א- 1981. בנקודת זמן זו המשיבים החליטו להפסיק את פעילותה של חברה שבפירוק ולהקים את רימר שיווק מתוך שאיפה שזו תאפשר להם, כהגדרתם, מרווח פעילות עסקי להמשיך ולפעול באותו תחום בו עסקה החברה שבפירוק (ר' עדותו של המשיב 2 מפרוטוקול אסיפת נושים ראשונה מיום 29.6.05). כבעלי מניות ברימר שיווק, שהוקמה ללא הון עצמי, נרשמו רק המשיבים. נשללת טענת המשיבים לפיה ברקע ההקמה עמד גם רצונם של המשיבים להוציא את אמם ואחיהם השלישי, יעקב, מהעסק המשפחתי. המשיבים לא נימקו מדוע בהקמת רימר שיווק כפי שהוקמה היה כדי לענות על הצורך בהפרדת הכוחות המשפחתית, לא הוצג כל הסבר כיצד - אם בכלל - אמם ואחיהם יעקב תוגמלו על חלקם במניות החברה שבפירוק, ומדוע לא ניתן היה להגיע לאותה תוצאה כבר במסגרת החברה שבפירוק במיוחד בשים לב ליחסים הטובים המתקיימים עד היום בין בני המשפחה למרות המצוקה הכלכלית ממנה סובלים לכאורה כל המעורבים. 16. במהלך שנת 1999 הופסקה פעילותה של החברה שבפירוק והועתקה למשיבה 3. העתקת הפעילות כללה את העברת המלאי והמיטלטלין של החברה שבפירוק למשיבה 3, ללא העברת ההתחייבויות החברה שבפירוק כלפי נושיה או כלפי החברה עצמה. הביטוי הפורמאלי של העתקת הפעילות נערך במסמך אחד בלבד והוא חשבונית מס שנערכה ביום 20.3.99 לפיה הועברו המלאי והמיטלטלין של החברה שבפירוק לידי המשיבה 3 תמורת סך של 1.2 מיליון ₪ (נספח ג' לבקשה). לא הוצג תיעוד מרישומי מהנהלת החשבונות של החברה שבפירוק או של רימר שיווק שיש בו כדי להוכיח שסכום זה שולם בפועל לחברה שבפירוק במועד הוצאת החשבונית או בכל מועד אחר. 17. מנגד, הוצג מסמך, הכתוב בכתב יד ונושא תאריך 20.3.00 (נספח י' לבקשה), שנערך לכאורה בין החברה שבפירוק ובין רימר שיווק ולפיו רימר שיווק תרכוש מהחברה שבפירוק את רכושה ומלאי הסחורה שלה כך שעבור המלאי ישולם סך של 2.5 מיליון ₪ ובעבור הרכוש ישולם סך של 1.2 מיליון ₪ + מע"מ ובסה"כ 4,329,000 ₪ כולל מע"מ. במסמך נקבע כי התמורה תיפרע מהכנסות רימר שיווק על פני תקופה בת חמישה חודשים ותופקד בחשבון החברה שבפירוק. כן נקבעו תניות אי תחרות ופיצוי מוסכם. על המסמך מופיעות החותמות של שתי החברות הנ"ל כשאותה חתימה בכתב יד מתנוססת על גבי שתיהן, היא חתימת המשיב 2. טענת המשיב 2 כי התמורה אותה התחייבה רימר שיווק לשלם לחברה שבפירוק על פי ה"הסכם" הופקדה בחשבון הבנק של החברה שבפירוק ושימשה לתשלום לספקים - לא הוכחה. אין כל ראיה לכך שהתמורה שולמה לחברה שבפירוק בתקופה המדוברת או בכלל. גם הסבר באשר למועד עריכתו המאוחר של ההסכם ביחס להוצאת החשבונית - לא ניתן. יתרה מכך: מהחומר שהוצג עולה בבירור שלא רק שהתמורה לא שולמה לחברה שבפירוק אלא שרימר שיווק נטלה הלוואה נוספת מהחברה שבפירוק בסך כולל של 768,000 ₪ וזאת לאחר המועד הנטען גביו נטען כי האחרונה הפסיקה את פעילותה. זה המקום לקבוע כי על פניו ה"הסכם" אינו עומד באותה אמת מידה של הגינות הנדרשת כאשר העסקה נעשית על ידי צד אחד העומד משני עברי המתרס (Self dealing). במקרים בהם אותו צד (שהוא בדרך כלל בעל השליטה בשתי החברות הרלבנטיות לעסקה) עומד מ"שני צידי המתרס" של עסקת מכר נכסים מוטל עליו הנטל להוכיח את "הגינות העסקה", דהיינו את היותה עסקה שהייתה יכולה להשתכלל גם בעת מו"מ בין שני צדדים זרים באותן נסיבות. הדברים מקבלים משנה תוקף כאשר מדובר במכירת נכסים ערב פירוקה של החברה המוכרת, מועד בו מתעורר חשש ממשי כי לבעל השליטה ישנו אינטרס בהברחת נכסים או בהעדפת נושים אסורה מתוך רצון להציל את שניתן מהחברה הקורסת. 18. מסקנתי כי ההסכם האמור פיקטיבי ואין בו ממש. הנסיבות המצטברות האופפות את עריכת ההסכם וביצועו לרבות - עריכתו בכתב יד על ידי בעל השליטה; עובדת היות המועד הרשום בו שנה אחת בדיוק לאחר המועד בו הוצאה החשבונית הרלבנטית (דבר שייתכן ומצביע על כך שההסכם נעשה בדיעבד ובטעות נרשמה השנה בה נערך בפועל לעומת השנה בה היה "אמור" להיערך); כאשר אותו אדם חותם בשם שתי החברות; מנגנון התשלום שנקבע בו לפיו הכספים ישולמו מהכנסות עתידיות של רימר שיווק ויתפרשו על פני פרק זמן של חמישה חודשים ממועד עריכת ההסכם; העובדה כי התשלומים הקבועים בו לא שולמו בפועל לרבות הפיצוי המוסכם בגין הפרתו; הסכם שאינו כולל פירוט של המלאי העסקי המועבר על פיו על אף היקפו הכספי הניכר של מלאי זה; בצירוף הנתון כי מהחברה שבפירוק ניטלה הלוואה בסך 768,000 ₪ חודשים לאחר הפסקת פעילותה וזאת לטובת אותו חברה שהייתה אמורה לשלם לה תמורה העולה על ארבעה מיליון ₪. איזה שיקול כלכלי יכול היה להניע צד רציונאלי להסכים שתמורה הנאמדת במיליונים תשולם מהכנסות עתידיות של חברה חדשה וזאת ללא כל בטוחות או ערבויות אחרות? גם הפיצוי המוסכם בסך 100,000 ₪ אינו עומד בשום יחס ישר לתמורה המוסכמת ונראה כי נעשה למראית עין בלבד. עסקה זו, במתכונתה, יכולה הייתה להירקם רק כאשר אותו צד עומד משני עברי המתרס בנסיבות כגון אלה שתוארו לעיל. בשולי הדברים יצוין שעסקת המכר בין החברה שבפירוק לרימר שיווק נבחנה גם בה"פ 559/00 בבית המשפט המחוזי בתל אביב שם ניתן כבר ביום 29.7.02 פסק דינה של השופטת פלפל (נספח ט' לבקשה). בפסק הדין נקבע כי הסכם המכר שנערך בין רימר שיווק והחברה שבפירוק הינו הסכם פיקטיבי שמטרתו היחידה הייתה הברחת נכסים והתחמקות מנושים ומשכך יש לראות בחברה שבפירוק את בעלת הנכסים. 19. לאחר העתקת הפעילות מהחברה שבפירוק לרימר שיווק המשיכה זו לעשות שימוש כלפי כולי עלמא בלוגו של החברה שבפירוק, לרבות ציון הסכם הבלעדיות להפצת מוצרי "יקבי שמשון", כתובת משרדיה, מספרי הטלפון והפקס שלה, המלאי והמיטלטלין שלה. הוכח כי רימר שיווק עשתה שימוש בשירותי הנהלת החשבונות של החברה שבפירוק ושילמה לגורמים שונים להם היא או בעלי מניותיה חבו כספים באמצעות פנקסי שיקים של החברה שבפירוק ובין היתר לבעלת הנכס בו ישבו משרדי רימר שיווק, לעובדים ולספקים (ר' מוצגי מפרק 7, 7א, 8) - וכל זאת לאחר המועד גביו נטען כי החברה שבפירוק חדלה לפעול. המשיבים טוענים כי השימוש בשם הדומה ובכל הסממנים האחרים נועד לנסוך "ביטחון בספקים" שעבדו עמם שנים רבות וכי הם לא מצאו לנכון לעדכן את הגורמים מולם עבדו בדבר שינוי האישיות המשפטית של החברה מאחר ולשיטתם "יש להניח שאין זה משנה עבורם"...(סעיף 41 לסיכומי המשיבים). אם טענה זו נועדה להדגיש את "תמימותם" כביכול של המשיבים ואת "אי הבנתם" את חומרת מעשיהם כבעלי המניות והמנהלים של שתי החברות הרלבנטיות - הרי שהיא השיגה את המטרה ההפוכה: המשיבים העידו על עצמם כי היו בעלי מניות בחברה שבפירוק בשנותיה היפות, היו מעורבים בניהולה מגיל צעיר וראו עצמם כאנשי עסקים חובקי עולם אשר פעלו להקמת מיזמים בחו"ל עם אנשי עסקים זרים. מכל נושא משרה בכל חברה שהיא ובפרט מנושאי משרה מנוסים, המציגים עצמם כתמי לב וישרי דרך, מצופה לפעול במסגרת חובות אמונים והגינות בסיסיות המהוות אבן יסוד לפעילות של נושא משרה בחברה. חובות בסיסיות אלו נרמסו על ידי המשיבים ברגל גסה. לא יעלה על הדעת שבעלי שליטה ומנהלי חברה יסברו כי אין זה "משנה" עבור בנקים או גופים אחרים מי היא האישיות המשפטית המתנהלת מולם או כי העלמת מידע מספקים בדבר העתקת פעילות חברה עמה עבדו משך שנים לחברה אחרת יהיה בה כדי לנסוך בהם "ביטחון". העלמת המידע המכוונת והמודעת מצד בעלי השליטה כלפי נושי החברה וגורמים אחרים כפי שזו נגלית מכתבי טענותיהם וממוצגי המפרק מעידה על כך שהמשיבים ביקשו להעתיק את פעילות החברה לחברה אחרת תוך הונאת ונטישת נושי החברה שבפירוק מאחור. 20. טענת הגנה מרכזית שנשמעה מפי המשיבים היא כי החברה שבפירוק ורימר שיווק לא פעלו זו בצד זו אלא החברה שבפירוק הפסיקה את פעילותה במועד בו רימר שיווק החלה לפעול. טענה זו הופרכה כליל. מהראיות שהציג המפרק עולה בבירור שיטת פעולתם של המשיבים לפיה רימר שיווק והחברה שבפירוק פעלו במקביל כך שההכנסות נכנסו כולן לרימר שיווק ואילו ההוצאות הוצאו רובן ככולן מהחברה שבפירוק בין היתר באמצעות שיקים שלא כובדו במועד פירעונם. לא היה בעדות המשיבים כדי להפריך את הנסיבות והנתונים המצביעים על כך שהחברה שבפירוק המשיכה לפעול במקביל לרימר שיווק כאשר היא משמשת כ"קופה" עבור רימר שיווק באופן כזה שההוצאות יוצאות מקופת החברה שבפירוק בעוד שההכנסות נכנסות לרימר שיווק. לדוגמא - יוסף רימר לא ידע מהו המועד המדויק בו נעשו חילופי השרביטים בין שתי החברות על אף היות נקודה זו מהותית לעניין שבמחלוקת: "ש: מתי הפסיקה רימר ובניו להפעיל את החנות ורימר ובניו 99 נכנסה בנעליה? ת: בסוף שנת 1999. ברגע שיצאה חשבונית. ש: החשבונית ממרץ 99 זה נכון. מאותו רגע שיצאה החשבונית הפסיקה רימר ובניו לפעול. ת: בתחום הזה כן. ש: אתה יכול לתת תאריך מדויק? ת: לא זוכר תאריך מדויק" (עמ' 15-16 לפרוטוקול מיום 2.7.08). לא הסביר מדוע הוצאו שיקים של החברה שבפרוק לפירעון חשבוניות של רימר שיווק לאחר שזו האחרונה החלה את פעילותה ולא ידע לומר מה עלה בגורלם של אותם שיקים: "ש: השיקים האלה שהוא מראה לך ואומר לך שחוללו אתה יודע על זה? ת: אני שואל היגיון, אני יודע שהשיקים...אני לא יודע שהשיקים חוללו. מאיפה אני יודע". (עמ' 26 לפרוטוקול). לא הבהיר את הנסיבות בהן הוצא שיק של החברה שבפירוק לפירעון דמי השכירות לנכס בחודש ינואר 2000, דהיינו שמונה חודשים לאחר המועד בו החברה שבפירוק הפסיקה לפעול על אף שהדברים באו לידי ביטוי בספרי הנהלת החשבונות של החברה שבפירוק שהמשיכו להתנהל גם לאחר הפסקת פעילותה כעולה מתדפיסי הנהלת החשבונות: "ש: אני מדבר אחרי מרץ 99 שרימר ובניו לא קיימת. האם המשיכה לשלם דמי שכירות לנכס הזה? ת: ברגע שרימר ובניו לא הייתה פעילה היא לא שילמה. ש: אני מראה לך שיק עבור שכירות לגורדון שרה. ת: אתה מראה לי פה העתק של שיק. אין פה תאריך מתי ניתן השיקים. ש: כתוב שכירות ינואר- מרץ 2000. ת: אין תאריך מתי ניתן השיק. מי אומר לך שהתאריך שהשיק שנתתי הוא לא כשרימר ובניו פעלה על סמך מה אתה אומר שנתתי את השיק אחרי שהפסיקה לפעול? ש: בכל שיק יש כיתוב מתי הוא נכתב. התאריך שלו היה 26.1.00. רשום בספרי החשבונות של החברה בשנת 2000. ת: רושמים הנהלת חשבונות מהיום להיום?" (עמ' 28-29 לפרוטוקול). 21. הדברים מגיעים לכדי שיא עת בוחנים את העסקה שנערכה עם חברת חנן פולקה בע"מ (להלן - חנן פולקה) - בחודש אוקטובר 1999 (שבעה חודשים לאחר המועד גביו נטען כי החברה שבפירוק הפסיקה פעילותה) נערך הסכם בין רימר שיווק ובין חנן פולקה. לפי ההסכם רימר שיווק הזמינה מחנן פולקה ציוד אפייה (אף שמעולם לא עסקה בתחום זה) ושילמה בעבורו באמצעות 24 שיקים מעותדים של החברה שבפירוק. הסך הכולל ששולם באמצעותם היה לא פחות מ - 486,000 ₪. טענת המשיבים כאילו הדבר נעשה באופן זמני בלבד מאחר ובאותה עת לא היו בידם פנקסי שיקים של רימר שיווק - לא הוכחה. מדובר בשיקים שניתנו חודשים ארוכים אחרי שהחברה שבפירוק כביכול הפסיקה פעילותה ורימר שיווק החלה לפעול. לא סביר שרימר שיווק פעלה במשך שבעה חודשים תמימים ללא שיקים. גם אילו היה הדבר נכון היה מצופה כי עם עריכת ההסכם ומסירת השיקים של החברה שבפירוק, תפעל רימר שיווק בדחיפות להנפקת פנקס המחאות ותמסור המחאות חלופיות לחנן פולקה ולא תידרש למסירת המחאות רבות כל כך ובסכומים המתוארים. נשללת הטענה כאילו השיקים המדוברים הוחלפו על ידי שיקים של רימר שיווק וכי ניסיונו של חנן פולקה לפורעם באמצעות הליכי הוצאה לפועל לא צלח. בעת חקירתו בפניי לא הצליח יוסף רימר להתמודד עם שאלות המפרק ובמקום להשיב בחר לענות בשאלות משל עצמו: "ש:...העסקה הזו נעשתה באוקטובר 99. 7 חודשים רימר ובניו 1999 לא היו לה שיקים. ת:...ההסכם נעשה בתקופת התפר. לא זוכר תאריכים. למה החזירו את השיקים של רימר ובניו, למה נסגר התיק מיוזמתו של חנן פולקה. אם מגיע לו הכסף של רימר ובניו למה סגר מיוזמתו את התיק ושילם לי 1,000 ₪?..." ובהמשך - "ת: כתוב שנחתם הסכם בין מאפיית רימר לבין חנן פולקה. אני מבקש אל תערבב כל מיני מסמכים אתה מטעה את בית המשפט. ההסכם שהראית הוא בין רימר 1999. פה כתוב נחתם חוזה בין מאפיית אחים רימר. ש: היה אז כזה דבר שנקרא מאפיית אחים רימר? היה עוד חוזה ב - 7.11.99 עם חנן פולקה? ת: יכול להיות שנחתם עוד חוזה אם הוא אומר. ש: מי המנהל של מאפיית אחים רימר? ת: יכול להיות שאחרי זה הוחלט שיהיה עסק נפרד ממאפיית אחים רימר ואז הוא רצה הסכם עם מאפיית אחים רימר... " (עמ' 21-22 לפרוטוקול). על אף שבחקירתו העד התחייב להמציא את האסמכתאות המתאימות לטענותיו מתיק ההוצל"פ או תיק בית המשפט הרלבנטי - אלה לא הוצגו. 22. עיון בתדפיס רשם החברות מיום 14.2.07 (נספח א' לתגובת המשיב בבש"א 17189/06) מעלה כי על אף טענת המשיבים שהחברה שבפירוק חדלה מלפעול בחודש מרץ 1999 או בסמוך לכך הרי ששעבודים והתחייבויות בשם החברה נוצרו גם לאחר מועד זה: ביום 9.6.99 נוצר שעבוד לטובת בנק איגוד על סך של מיליון ₪ וזאת בגין הון מניות בלתי נפרע, מוניטין ושעבוד שוטף ראשון על המפעל ויתר הרכוש. בשים לב לטענת המשיבים שהחברה שבפירוק "מכרה" את כל רכושה, המלאי והמוניטין שלה לרימר שיווק כבר במרץ 99 נשאלת השאלה כיצד נוצר השעבוד ואיזה רכוש היה אמור להיות כלול בו. יתרה מכך: - 29.12.02 - שנים אחר המועד גביו נטען כי חדלה לפעול - נתנה החברה שבפירוק המחאת זכות כללית ללא הגבלת סכום למוני עזורה, שנסיבות נתינתה לא הובהרו. חיובם של המשיבים כנושאי משרה בחברה שבפירוק 23. לצורך החלתו של סעיף 373 לפקודת החברות צריך להראות במהלך פירוק כי נושא המשרה בחברה היה שותף ביודעין בניהול העסק מתוך כוונה לרמות. אין צורך להוכיח שהתרמית גרמה להליך הפירוק. התנהגות נושא המשרה יכולה להיחשב כהתנהגות בתרמית גם אם ננקטה בתקופה בה החברה הייתה רווחית (ר' ציפורה כהן בעלי מניות בחברה זכויות תביעה ותרופות כרך ב' מהדורה 2 עמ' 398 ואילך). הפסיקה יצקה תוכן למונח "תרמית" וקבעה מה הם אותם מקרים בהם תיחשב פעולת נושא המשרה כעולה כדי תרמית, ובין היתר: גלגול חוב המביא לסחרור חובות תוך הגדלת מעגל ההתחייבויות והחייבים; הימנעות מניהול ספרים מתוך כוונה להסתיר פעולות שנעשו ערב פירוק החברה; הברחת נכסים מפני נושים; פירעון לבנק של חובות החברה שנושא המשרה ערב להם אישית במטרה לשחררו מחבותו על חשבון יתר הנושים; העברת רכושה של החברה (עובר להכנסה להליכי פירוק) לחברה אחרת שבשליטת נושא המשרה וזאת ללא תמורה או בתמורה חלקית שעה שהחברה חייבת כסף לנושים. דוגמאות רבות מאלה שהובאו לעיל מתקיימות לכאורה במקרה שלפניי: שרשור החברות בעקבות קריסת החברה שבפירוק והברחת נכסי החברה שבפירוק מחברה אחת לאחרת ללא קבלת תמורה; הימנעות מניהול ספרים כדין שבאה לידי ביטוי גם באי הצגתם במסגרת ההליך המשפטי וייתכן אפילו השמדתם בפועל; פירעון חובות באופן סלקטיבי ועוד. רמת ההוכחה הנדרשת להחלת סעיף 373, גבוהה. הגם שלכאורה מדובר בהליך אזרחי בו נטל ההוכחה הדרוש הוא זה של מאזן ההסתברויות הרי שהאספקט הפלילי הגלום בחיוב על פי סעיף זה מחייב רמת הוכחה מוגברת או ביישום רף מאזן ההסתברויות באופן שיביא בחשבון את נסיבות המקרה וחומרתן. 24. שלא כמו בסעיף 373, המחייב קיומה של תרמית לשם יישומו, החבות לפי סעיף 374 הינה רחבה הרבה יותר ונטל ההוכחה הדרוש לביסוסה הינו מאזן ההסתברויות כמקובל בהליך אזרחי. העמדה המקובלת היא שסעיף 374 אינו יוצר עילות תביעה חדשות ואינו שולל תחולה מקבילה של עילות התביעה הרגילות, אלא מוסיף תרופה מיוחדת לתביעה האזרחית הרגילה, שהיה ביד החברה להגישה אלמלא הפירוק. את העילות המפורטות בסעיף יש לפרש כהמחשה לעילות הקיימות המהוות הפרת חובות כלפי החברה שהעיקריות ביניהן הפרת חובת הזהירות הנזיקית והפרת חובת האמונים, המוטלות על נושאי משרה דוגמת: נטילת סכומי כסף של החברה על ידי מנהליה; שימוש לא הוגן - ללא מתן תמורה ראויה - בנכס של החברה; מכירה של נכסי החברה בסכום הנמוך מערכם הריאלי; העברת נכסי החברה לחברה קשורה כדי להימנע מתשלום חובות לנושים ועוד. עוד נדרש כי יהיה במעשים המיוחסים לנושאי המשרה כדי לגרום לחברה עצמה נזק או הפסד הניתנים לכימות. 25. כל היסודות הדרושים לביסוס חבות המשיבים בגין הפרת חובותיהם כנושאי משרה לפי סעיף 374 לפקודה הוכחו במידה הנדרשת ואף למעלה מכך, בין היתר הוכח כי: המשיבים נטלו סכומי כסף בשיעורי עתק מהחברה לטובת המיזם האוקראיני (בו הם עצמם נרשמו כבעלי מניות) בשיעור של לא פחות מ - 720,000 ₪ מבלי שהחברה עצמה נהנתה בכוח או בפועל מאותה השקעה, מבלי שהדברים יבואו לידי ביטוי בספרי החברה וללא הבטחת האינטרסים הכלכליים שלה באופן מספק. המשיבים עשו שימוש לא הוגן בנכסיה הפיזיים של החברה שבפירוק, לרבות המיטלטלין שלה, בכך שהעבירו אותם ללא תמורה ממשית לחברה אחרת בבעלותם אף שתמורתם הוערכה בסך העולה על ארבעה מיליון ₪ (השוו: ע"א 4845/04 קליין נ' בלס, טרם פורסם (2006). הוכח שהמשיב 2 פעל שלא כשורה עת חתם משני עברי המתרס על הסכם המכר בין החברה שבפירוק לרימר שיווק בשים לב לכך שלא עלה בידו להוכיח את הגינותה של העסקה בתנאים בהם נערכה כפי שיפורט בהמשך. הוכח גם כי המשיבים עשו שימוש בכספי החברה שבפירוק ובשיקים של החברה שבפירוק לאחר המועד בו חדלה לכאורה מלפעול לצורך תשלום לעובדים ולספקים של רימר שיווק ולרכישת ציוד למאפיית רימר בשיעור של מאות אלפי שקלים ונטלו הלוואה מהחברה בעבור חברה אחרת שבבעלותם מבלי לדאוג למנגנונים ראויים שיבטיחו פירעון ההלוואה. 26. כל הפעולות הללו גרמו נזק כספי ניכר לחברה באישיותה המשפטית הנפרדת, מנעו ממנה האפשרות לעמוד בהתחייבויותיה כלפי נושיה ונישלו אותה מנכסים שהיו בבעלותה כדין. כימות כספי, ולו חלקי, לנזק שנגרם לחברה ניתן למצוא בשיקים שנמשכו מחשבונה של החברה עבור המיזם באוקראינה בסך 720,000 ש"ח, ב"הסכם" שנערך בין החברה שבפירוק ובין רימר שיווק לפיו הוערכה תמורת הנכסים, המוניטין והמלאי בשיעור 3.7 מיליון ₪ (ללא רכיב המע"מ) וההלוואה בשיעור 768,000 ש"ח שהועמדה לטובת רימר שיווק. 27. המשיבים ניסו לצמצם את הגדרת תפקידו של ירון רימר ואת מעורבותו בפועל בניהול החברה שבפירוק ובשרשרת החברות שבאו בעקבותיה, אם בשל החיובים שירבצו לפתחו היה ותתקבל בקשה זו ואם בשל העובדה כי היה חייב מוגבל באמצעים או תחת צו כינוס במהלך התקופה הרלבנטית וככזה לא היה רשאי הוא לכהן כמנהל או בעל שליטה בתאגיד מכוח הוראות הדין. מאחר וירון רימר העיד כי שימש כדירקטור ומורשה חתימה (עמ' 31 לפרוטוקול 2.7.08) יש לראות בו, וממילא באחיו יוסף, כנושאי משרה בחברה שבפירוק. 28. מעשיהם של המשיבים במהלך ניהול החברה שבפירוק וחברות אחרות שבבעלותם מדברים בעד עצמם. היתממותם המאוחרת של המשיבים ביחס להשלכות פעולותיהם בחברה שבפירוק וביתר החברות המנוהלות על ידם או על ידי מי מטעמם רק עתה, בעת ש"חרב" הסנקציות של סעיפים 373 ו- 374 לפקודה מונפת מעליהם - אינה יכולה לעמוד. בחינת ההסברים שסיפקו המשיבים בדיעבד בהליכים המשפטיים שונים ובייחוד לאחר שמיעת עדותם מעלה כי אין לתת אמון בגרסאותיהם. עדותם שהוצגה באופן מתחמק, בלתי מהימן, תוך הפעלת זיכרון סלקטיבי במיוחד בכל הנוגע לאותם פרטים שלא היו נוחים להם, עד כדי הטעיה מכוונת בחלק מהמקרים - לא הותירה ספק באשר להיותם מודעים למשמעות פעולותיהם והשלכותיהן, אז והיום. יוסף רימר - יוסף רימר היה מנהל דומיננטי בחברה שבפירוק ובשאר החברות שבבעלות המשפחה. הוא היה מעורב ישירות בהקמת שרשרת החברות שנוסדה במקביל או לאחר קריסת החברה שבפירוק תוך שהוא מכהן כבעל מניות או כמורשה חתימה או כמנהל בכל אחת מהחברות בנקודות זמן שונות. עדותו בפניי, כמו גם התצהירים שנתן, אופיינו בגרסאות שקריות, סותרות, מתחמקות ומיתממות שלא ניתן לתת בהן קמצוץ של אמון. התרשמתי כי האמת אינה נר לרגליו וזאת בלשון המעטה. לעיתים קרובות ניתן למצוא בטענותיו - שהועלו בהליכים שונים לצורך השגת מטרות שונות - סתירות גסות. לדוגמא - בחקירתו הודה כי חתם כדוגמת חתימתו של אחיו, יעקב רימר, על גבי חוזה השכירות עם בעלת הנכס בו ישבו החברות השונות: "ש:מי חתם בשמו של יעקב רימר? ת:אני חושב שאני חתמתי בשמו והוא לא חתם פה. הוא לא בעל הנכס... איפה שכתוב יעקב רימר זה לא חתימה שלו. אני חשבתי שהוא יחתום. חשבתי שאחתים אותו יותר מאוחר. זה אני חתמתי שם, אני חושב. ש: לא כתבת יוסף רימר בשמו של יעקב. החתימה היא אחרת. חתמת כדוגמת חתימתו של יעקב. ת: בערך דומה לו" (עמ' 30 לפרוטוקול). ביחס להלוואה המופיעה בספרי החשבונות של החברה שבפירוק כהלוואה שניתנה לרימר שיווק שינה יוסף רימר את גרסתו מספר פעמים: תחילה טען כי מדובר בדפי הנה"ח של רימר שיווק ולא של החברה שבפירוק (סעיף 33 לתצהירו מיום 11.11.07), מאוחר יותר ביקש לתקן גרסה זו בטענה כי טעה ואכן מדובר בהמחאות של החברה שבפירוק (סעיף 41 לתצהיר המשלים). בכתב הסיכומים שונתה הגרסה פעם נוספת ונטען נחרצות כי מדובר בדפי מנה של רימר שיווק שאין להם כל קשר לחברה שבפירוק (סעיף 11 לסיכומי המשיבים). משנשאל בחקירתו על קשריו עם חברת ריפר השיב באופן הבא: "ש:אתה קשור לריפר טכנולוגיות ? ת:לא. ש:לא היית מורשה חתימה בריפר טכנולוגיות? ת: אתה שואל אותי עכשיו או בזמנו. לא הייתי בעל מניות אי פעם בריפר טכנולוגיות. בהתחלה בהתחלה בהקמה כן. כשקמה החברה הזו. החברה הזו קמה לשם מטרות של היי טק. בהתחלה בהתחלה אני הייתי בעל מניות. ש: למי העברת את המניות בחברה? ת:הייתה העברת מניות לאשתי ולגיסתי. ש: אתה נשארת מורשה חתימה בחברה אחרי שהיתה העברת מניות? ת: לא זוכר. בחשבון אולי אני חתמתי על השיקים. כן, אני חתמתי על השיקים." (עמ' 17-18 לפרוטוקול). בהמשך התחמק בחקירתו משעומת עם מוצג מפרק/2 וטען שהחתימה "דומה" לחתימתו אך "לא זכר" מסמך כזה או התקשרות עם ספק זה (עמ' 20 לפרוטוקול). "לא זכר" שחתם על תצהיר מטעם ריפר בהליכים המשפטיים שהתקיימו בבית משפט השלום בחדרה בהמרצת פתיחה 127/02 על אף שבפסק הדין של השופטת סלע (נספח ז' לבקשה) צוין מפורשות כי הבקשה מטעם ריפר נתמכה בתצהירו של יוסף רימר וכי זה נחקר עליו בפניה (עמ' 20 לפרוטוקול). במהלך חקירת יכולת שנערכה לו בפני רשם ההוצאה לפועל ביום 2.3.08 נשאל גבי עיסוקיו הנוכחיים וטען כי "יכול להיות" שהוא עוסק בתיווך עסקאות במוצרי מזון אך לא זכר ממי קנה ולמי מכר ולא יכול היה להציג אסמכתאות לכך מאחר ועובד "במזומן" בלבד. עת שנחקר על ידי נציגת הכנ"ר באסיפת הנושים הראשונה שהתקיימה ביום 29.6.05 טען כי החברה שבפירוק לא הייתה רווחית במהלך כל השנים בה ניהל אותה וזאת בניגוד לטענתו כאן לפיה החברה שגשגה וכי הוא ואחיו היו בעלי ממון. ירון רימר - לבקשה צורפו תצהירים שונים של ירון רימר מהתקופה בה היה בהליכי פשיטת רגל בהם העלה טענות הסותרות את שנטען על ידו בהליך זה. בעת חקירתו בבית המשפט התחמק ירון רימר ממתן תשובות למפרק בדרך כלל בטענה שאינו זוכר במה מדובר וזאת גם כאשר נשאל ביחס לדברים שאירעו בשנים האחרונות ולנושאים שהיה מצופה כי יידע להשיב עליהם. כך לדוגמא: טען שהיה "עובד" של מאפית רימר, לא ידע לומר ממי נקנה הציוד של המאפיה, היכן מצוי הציוד, על ידי מי עוקל הציוד ומתי (עמ' 32 לפרוטוקול 2.7.08). משנשאל כיצד שימש כדירקטור ומנהל של חברה בשעה שהיה בהליך של איחוד תיקים ופשיטת רגל התחמק בטענה שאחיו יוסף הוא שעסק בניהול (עמ' 33 לפרוטוקול). לא ידע להסביר מדוע המינימרקט שעבד בו פעל תחת מספר שמות (עמ' 35 לפרוטוקול). לא זכר את מספרי הטלפון של המשרדים בהם ישב שנים ארוכות. לא ידע להסביר מדוע הופיעה החתימה "רימר ובניו" על קבלות של המשיבה 4 ותלה האשמה במוכרניות שעבדו באותה עת (עמ' 34 לפרוטוקול). ניסה לרחוץ בניקיון כפיו ולטעון כי התנהלותו בחברה נהתה באופן כמעט עיוור אחרי אחיו יוסי. הגם שייתכן כי יוסף רימר אכן היה הרוח החיה מאחורי הדברים אין לאשר מצב בו נושא משרה בחברה פועל באופן עיוור על פי מצוות נושא משרה אחר ובעת שהדברים מגיעים לנקודה בה אנו עומדים היום ינסה לרחוץ בניקיון כפיו ולהטיל הכול על רעהו. על נושא משרה בחברה מוטלות חובות אמונים וזהירות כלפי החברה עצמה וכלפי כל מי שהחברה באה עמו במגע והדברים נכונים גם כאשר מדובר בחברה "משפחתית". 29. נוכח הנזק שנגרם לחברה כתוצאה מפעולות נושאי המשרה הריני מורה על חיובם האישי של המשיבים, ביחד ולחוד, לפי סעיף 374 לפקודת החברות בסך של 5,188,000 ₪. אפשר והנזק הכספי שנגרם לחברה הינו בשיעור גבוה יותר כנטען על ידי המפרק ואולם בהעדר אסמכתאות נוספות על אלה שצוינו לעיל אין לחייבם מעבר לסכום הנ"ל. נוכח התוצאה אליה הגעתי אין אני נדרשת גם לשאלת חיובם לפי סעיף 373 על רמתו המוגברת שספק אם היה בחומר הראיות כדי לבססה וממילא לא מצאתי שיש לנקוט כנגדם בסנקציות הפליליות. עתירת המפרק להרמת מסך בין החברה שבפירוק ובין המשיבות 3-5 מאפיית רימר 30. המשיבים טענו כי הרקע להקמת המאפיה היה רצונם להשתלב בתחום עסקי נוסף תוך יצירת הון נזיל שיאפשר את תשלום רכישת החברה שבפירוק על ידי רימר שיווק (סעיף 36 לתצהיר המשלים). בחינת מסכת הראיות חושפת אמת שונה - מאפיית רימר הוקמה בשנת 2000 תחילה כעסק עצמאי באמצעות אחיהם השלישי של המשיבים - יעקב רימר - שתחום האפייה, כך נטען, "קסם לו" (ס' 42 לתצהיר המשלים). יעקב רימר הינו רופא שיניים במקצועו, שהוכרז כפושט רגל ביום 1.8.2004 (פש"ר 330/03 בבית המשפט המחוזי בחיפה - נספח ה' לסיכומי המפרק). בפסק הדין תיאר השופט סוקול את השתלשלות האירועים ככל שהיא נודעת ליעקב רימר לרבות הקשר בינו ובין כל המשיבים בבקשה זו. שם לא הוצגה המאפיה באור "קסום" אלא נטען מפורשות כי היא הייתה אמורה לשמש כלי להחזרת חובות החברה שבפירוק ורימר שיווק שהוקמה על ידי יעקב רימר לבקשת אחיו יוסף ששימש כמנהלה בפועל. הוצאות המאפייה שולמו באמצעות שיקים שנמשכו מחשבון הבנק שנפתח לשם כך ואולם תקבוליה לא הופקדו באותו חשבון, מה שהוביל לחילול השיקים בדומה לדפוס הפעולה בו נקטו המשיבים ביחס לחברה שבפירוק. יעקב רימר טען שם כי שני אחיו זייפו את חתימתו על גבי שיקים ושטרי חוב ובכך גררו אותו להליכי הוצאה לפועל. הצגת הדברים הנ"ל מפי יעקב רימר מעמידה באור מגוחך את טענות המשיבים לפיהן בחלוף שנה ממועד הקמת המאפייה יעקב "החליט" שלא להמשיך בו בשל אי כדאיות עסקית וכלכלית וכי פעילותה של מאפיית רימר - שהמשיב 2 היה כביכול משוכנע בהצלחתה - הועתקה משום כך לחברה בע"מ (המשיבה 5) בה נרשם המשיב 2 כבעל מניות יחיד בה ושימש כמנהלה. 31. בפועל מסתבר כי לא רק שמאפיית רימר לא שימשה כאפיק להכנסת תשלומים לחברה שבפירוק אלא היא שימשה צינור נוסף להוצאת כספים מהחברה שבפירוק דוגמת עסקת רכישת הציוד מחנן פולקה שתוארה לעיל. זאת ועוד: כל ציוד המאפיה שנרכש על ידי רימר שיווק (באמצעות שיקים של החברה שבפירוק) הועבר למאפיית רימר כנגד העמדת הלוואה נוספת שהייתה אמורה להיפרע תוך חמש שנים באופן דומה לאופן העברת הציוד והנכסים מהחברה שבפירוק לרימר שיווק. טענת המשיבים כי מאפית רימר שילמה בפועל עבור הציוד (שנרכש ברובו מכספי החברה שבפירוק) לא הוכחה ועל כן היא נדחית. 32. המשיבים לא הציגו כל אסמכתא הנוגעת למאפייה ולהתנהלותה הכספית ותלו זאת בכך שפועלים שפינו את המשרדים זרקו את כל המסמכים הרלבנטיים ללא ידיעתם. בשים לב לטיעוני המפרק בעניין זה (ר' עמ' 7 לפרוטוקול מיום 3.1.08) הימנעותם של המשיבים מלהציג ראיות בעניין זה - הגם שסביר שיהיו בידיהם המסמכים הרלבנטיים - פועלת לחובתם במישור הראייתי (ראה י.קדמי על הראיות חלק שלישי (2003) עמ' 1649 ואילך). 33. המסמך שאותר בנוגע למאפיית רימר הוא דווקא חשבונית שהונפקה לה על ידי מעדני אביב (שוכרת נכס המקרקעין) בעבור דמי שכירות בחודש יולי 2007: יוסף רימר בחקירתו מיום 21.9.08 (עמ' 1 לפרוטוקול) טען כי למאפיית רימר לא היו הכנסות החל מחודש 8/06. כאשר עומת בחקירתו עם חשבונית שהוצאה למאפיית רימר בחודש יולי 2007 שינה מגרסתו וטען להתחשבנות פרטית חד פעמית בינו ובין המאפייה שעמדה ברקע אותה חשבונית מבלי לציין פרטיה. ריפר 34. ריפר לא השיבה לבקשה ועל כן לכאורה ניתן לקבל את בקשת המפרק כנגדה בהעדר הגנה. למרות זאת מצאתי לפרט מספר נושאים הקשורים לריפר שיש בהם כדי להצביע על שיטת הפעולה של המשיבים בחברות שבבעלותם: חברת ריפר הוקמה בשנת 1994. בעל המניות בעת ייסוד החברה היה יוסף רימר ובשלב מאוחר יותר הועברו המניות לגיסתו, נצחיה רימר שלא הייתה כלל מודעת לנעשה בה ולחברתו לחיים נטליה רוטילובה. נכון לשנת 2002 הייתה גב' רוטילובה בעלת המניות היחידה. יוסף רימר נמנע מלהסביר בחקירתו את נסיבות העברת המניות לגב' רוטילובה (ר' עמ' 24 לפרוטוקול 2.7.08). המשיבים טוענים כי החליטו לפצל את הפעילות של רימר שיווק כך שרימר שיווק עצמה תמשיך ותפעל בתחום הסיטונאי ואילו הסחר הקמעונאי שהתבצע במרכול יועבר לחברת ריפר. טענת המשיבים כי מכירת המרכול מרימר שיווק לריפר התבצעה כנגד חשבונית שתמורתה שולמה מהכנסותיו השוטפות של המרכול (ר' סעיפים 47-50 לתצהיר המשלים מיום 30.6.08) - לא הוכחה. ניתן לראות שדפוס פעולה זה של רכישה כנגד חשבונית שלא משולמת חוזר על עצמו בעת העברת רכוש וציוד מחברה אחת שבבעלות המשיבים לחברה אחרת בבעלותם או בבעלות מי מטעמם. 35. יתרה מכך :בה"פ 127/02 שנדונה בבית משפט השלום בחדרה (נספח ז' לבקשה) עתרה ריפר כי יינתן פסק דין הצהרתי המצהיר על בעלותה בנכסים שפורטו באותה בקשה וזאת על מנת להגן עליהם מפני הליכי הוצאה לפועל שננקטו כנגד החברה שבפירוק. הנכסים שפורטו באותו הליך הם אותם נכסים שהועברו מהחברה שבפירוק לרימר שיווק ונדונו בה"פ 559/00 בבית המשפט המחוזי בתל אביב כאמור לעיל. יוסף רימר לא בחל בהעלאת טענות סותרות בשני ההליכים המשפטיים הנ"ל שהיו תלויים ועומדים במקביל כך שבבית משפט השלום בחדרה טען לבעלות ריפר בנכסים ואילו בבית המשפט המחוזי בתל אביב טען לבעלותה של רימר שיווק באותם נכסים. בהליך בחדרה יוסף רימר העיד מטעם ריפר וטען שמכירת הציוד מרימר שיווק לריפר נעשתה במזומן מאחר ולרימר לא היה חשבון פעיל. כן נטען שהתשלום שימש לפירעון חובות לגורמים בשוק השחור ולכן לא ניתן היה להביא הדברים לכדי ביטוי באסמכתאות. השופטת סלע, שדנה בתיק, לא נתנה אמון בגרסתו של יוסף רימר ובנסיבות אותו עניין נקבע כי לא קיימת הפרדה כספית בין חברת ריפר ובין החברות האחרות שבבעלות משפחת רימר. כך כבר בשנת 2002. 36. טענת המשיבים בסיכומיהם (ס' 47) כאילו ההכרעה כנגד ריפר באותו הליך נבעה מכך שריפר לא הייתה מיוצגת על ידי עורך דין, מוטב היה לה משלא הייתה נטענת. היעדרו של ייצוג משפטי אינו מפחית ואינו פוטר בעל דין מחובתו לומר אמת ולנהוג בתום לב בבואו לקבל סעד מבית המשפט. גם טענת המשיבים בסיכומיהם לפיה פסק הדין, מוצדק ככל שיהיה, ניתן לפני למעלה משש שנים - אינה ברורה. האם המשיבים מבקשים לטעון כי יש בחלוף הזמן כדי לאיין את קביעותיו של פסק הדין ?אותו פסק דין לא רק שלא "התיישן" אלא יש בו היום, כאז, כדי לשפוך אור על מכלול התנהלותם של המשיבים בערכאות משפטיות ומחוצה להן. 37. הרמת מסך ההתאגדות המתבקשת בין החברה שבפירוק ובין המשיבות 3 עד 5 אינה הרמת מסך בקונצרן חברות במובנה הקלאסי מאחר ואין קשר משפטי בין ארבע החברות באישיותן המשפטית הנפרדת. בספרות אמנם הובעה דעה כי קונצרן אפשר שיתקיים גם במצב בו חברות שונות נתונות לבעלות בידיהם של אותם פרטים (ר' אירית חביב סגל דיני חברות התשס"ז - 2007, 326-327). אפשר ויש קושי בהחלת דוקטרינה זו כאן מאחר ואין זהות מלאה בין בעלי המניות בחברה שבפירוק והחברות האחרות: בחברה שבפירוק היו חמישה בעלי מניות ביניהם המשיבים, ברימר שיווק בעלי המניות היחידים הינם המשיבים, ואילו במאפיית רימר המשיב 2 הוא בעל מניות יחיד. בריפר נכון להיום אף אחד מהמשיבים אינו רשום כבעל מניות. במקרה אחר בו נדונה סוגיה דומה קבעתי כי גם אם לא מתקיימים התנאים הפורמאליים לקביעת קיומו של קונצרן חברות, הרי שיש להידרש לבחינה מהותית של מצב הדברים: האם בעלי המניות הרשומים הינם אנשי קש, בידי מי הייתה השליטה בפועל, מי פעל להברחת הנכסים ולהונאת נושי החברה וכיו"ב (ר' בש"א (חיפה) 13333/08 ס.מ. אלכס בע"מ בפירוק נ' סמיון פרידמן בפשיטת רגל, החלטה מיום 14.7.09). החלת המבחן המהותי על העניין שבפניי מובילה למסקנה כי בעלי השליטה בפועל בחברה שבפירוק, ברימר שיווק ובריפר היו המשיבים וזאת גם אם בחזית החברות עמדו אנשים אחרים או נוספים כמתואר לעיל. יישומה של קביעה זו על התשתית העובדתית שנפרשה במקרה זה מקימה הצדקה לעמדת המפרק והכנ"ר, לפיה יש לראות בחברות הנ"ל משום גלגולים מאוחרים של אותה ישות משפטית - היא החברה שבפירוק ולהורות על הרמת המסך בין החברה שבפירוק ובין המשיבות 3 עד 5. כל נכסי החברה שבפירוק גביהן נטען כי "נמכרו" למשיבות האחרות או למי מהן - נותרו בבעלות החברה שבפירוק, להלכה אם לא למעשה. משכך, רשאי המפרק לתפוס כל נכס של החברה שבפירוק המצוי בחזקת המשיבות 3 עד 5. הצווים הזמניים שניתנו בבש"א 5378/06 38. בבש"א 5378/06 עתר המפרק למתן צו עיקול זמני על כספים המשתלמים למשיב 2 כדמי שכירות משנה בעבור נכס מקרקעין ברחוב רוטשילד 11 בחדרה (הידוע כתת חלקות 10+11+12 בחלקה 313 גוש 10036) המושכר ל"מעדני אביב" ולמתן צו מניעה שיאסור על עשיית כל דיספוזיציה בו - ובקשתו נענתה. המפרק טען באותה בקשה שקיימת אי בהירות באשר לזהות הדייר המוגן ועל כן ייתכן שהחברה (ולא המשיב 2) היא בעלת זכות הדיירות המוגנת גם בנכס זה. כבר נקבע בהחלטה מיום 20.9.07 (בש"א 17189/06) שהחברה עצמה הינה במעמד של דיירת מוגנת בשני נכסי מקרקעין אחרים המצויים באותה כתובת (תת חלקות 15 ו - 16 בחלקה 313 בגוש 10036). מאחר והמשיב 2 חדל מלשלם את דמי שכר הדירה המוגן לבעלי הנכס בחודש אוגוסט 2009 מעביר המפרק את התשלום במישרין בהתאם להחלטת השופט י. עמית מיום 20.8.09 בבקשה. 39. נוכח התוצאה אליה הגעתי לעניין חיובו הכספי האישי של המשיב 2 לפי סעיף 374, הוא החיוב שאותם צווים זמניים נועדו להבטיח, הרי שאין עוד נפקות של ממש לשאלה מיהו הדייר המוגן באותם חלקים בנכס המושכרים למעדני אביב. הצווים הזמניים שניתנו כנגד המשיב 2 בבש"א 5378/06 הופכים חלוטים. מדובר בחנות המורכבת משלוש חנויות שחוברו יחדיו ועל כן היא מתפרשת על שלוש תתי החלקות שצוינו לעיל (ר' בקשה 38 ותצהיר המשיב 2 בתמיכה לתביעת הפינוי שהוגשה על ידו בבית משפט השלום בחדרה). תתי החלקות 11 ו - 12 הינן בבעלות גב' שרה גורדון ותת חלקה 10 הינה בבעלות גב' וינר ומר גורדון. המפרק עותר לקבוע שהחברה שבפירוק היא בעלת זכות הדיירות המוגנת בנכס אם באופן ישיר ואם כפועל יוצא של מעין "הרמת מסך" אותה הוא מבקש להפעיל נוכח התנהלות המשיבים והמצגים שהציגו ביחס לנכס זה במהלך השנים, לרבות תשלום דמי השכירות בשיקים של החברה שבפירוק במהלך תקופת פעילותה ולאחריה ורישום החברה שבפירוק כמחזיקה לצרכי ארנונה עד שנת 2007 (מועד בו הוסב שם המחזיק למעדני אביב). המשיבים טוענים כי זכות הדיירות המוגנת ביחס לתתי חלקות אלה נתונה להם, אישית, על בסיס הסכם שכירות שנערך בינם ובין בעלי הנכס בשנת 1983 שנוסף לו תיקון בשנת 2007. הגם שטענתם של המשיבים נתמכת במידה מסוימת בעמדתם של גב' וינר ומר גורדון כפי שזו מובאת בבקשה 38 הרי שעדותו של המשיב 2, שנחקר בפניי בעניין זה, לא הייתה מהימנה בעיניי: בגרסאותיו באשר להנפקת קבלות/אישורים בעבור תשלומי שכר הדירה על ידי בעלת הבית התגלו סתירות רבות. אותם "אישורים" לאקוניים ועמומים שהוצגו בדבר תשלום שכר הדירה על ידו בשנים האחרונות אינם קבילים וחסרי משקל. טענתו לפיה לאחיו יעקב, פושט הרגל, אין זכויות דיירות מוגנת באותם נכסים ממש (על אף ששמו נכלל בחוזה בצד שני אחיו) בעוד שלמשיבים עומדות אותן זכויות - אינה מתקבלת על הדעת. גם ניסיונותיו לעקוף את הצווים הזמניים שניתנו או לעקרם מתוכן - אם על ידי תביעה לפינוי "מעדני אביב" ואם על ידי הימנעות מתשלום דמי שכר הדירה המוגן - ראויים לגינוי. 40. למרות כל זאת אין בידי לקבוע, על בסיס הראיות שבפניי, כי החברה שבפירוק הינה הדיירת המוגנת בנכס המדובר. דיירות מוגנת היא עניין של סטטוס שמקורו בהסכם ובדין. היא אינה נוצרת יש מאין ולא ניתן להעבירה לאחר (או ליחסה לאחר) שלא בהתאם לתנאים הקבועים לכך בחוק (השוו להחלטה מיום 20.9.07 בבש"א 17189/06). ואולם, בשים לב לחיובם האישי של המשיבים בשיעור הנזכר לעיל ולהיות זכות זו אחד המקורות היחידים לגביית כספים לקופת הפירוק, הרי שממילא אין משמעות אופרטיבית לאבחנה בזהות הדייר המוגן בנכסים אלה. סוף דבר 41. אני מחייבת את יוסף רימר וירון רימר לפי סעיף 374 לפקודת החברות לשלם, ביחד ולחוד, סך של 5,188,000 ₪ לקופת הפירוק. הסך האמור ישא הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 30/03/2005 ועד התשלום המלא בפועל. המפרק רשאי לתפוס לאלתר את כל נכסי המשיבות 3-5 או מי מטעמן. הצווים הזמניים שניתנו בבש"א 5378/06 הופכים חלוטים. המשיבים ישאו, ביחד ולחוד, בהוצאות ושכר טרחת המפרק בגין בקשה זו בסך 75,000 ₪ בתוספת מע"מ. אחריות אישיתחובפירוק חברהחובות חברה