ביזיון בית המשפט על הפרת צו הצהרתי

סעיף 6 לפקודת ביזיון בית משפט קובע כדלקמן: "המסרב לציית לצווי-בית-המשפט פק' 50 לש' 1947 6. (1) בית המשפט העליון, בית משפט מיוחד שנתכונן עפ"י סעיף 55 של דבר המלך במועצה על ארץ ישראל, 1922, בית המשפט המחוזי ובית משפט השלום, תהא להם הסמכות לכוף אדם בקנס או במאסר לציית לכל צו שניתן על ידם והמצוה לעשות איזה מעשה או האוסר לעשות כל מעשה. (2) לא יינתן צו המטיל קנס או מאסר אלא אם כן הוזמן הממרה להופיע ונענה להזמנה, או כשלא בא מעצמו, הובא לפני בית המשפט בצו תפיסה כדי להראות טעם מדוע לא ינתן נגדו צו כזה. " מתן סעד המבוסס על סעיף 6 לפקודת ביזיון בית-משפט מותנה בקיומם של מספר תנאים: ראשית: הצו אשר אכיפתו מבוקשת ניתן על ידי בית משפט מוסמך. שנית: הצו שאכיפתו מבוקשת נמנה על הצווים שסעיף 6 חל עליהם, כפי שפורש בפסיקה. שלישית: המבקש הוכיח כי הצו שאכיפתו מבוקשת, אכן הופר. קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביזיון בית המשפט על הפרת צו הצהרתי: א. בפניי בקשה לאכיפת חיובים על פי סעיף 6 לפקודת ביזיון בית משפט, ובה התבקשתי לאכוף בקנס את ביצוע החיובים הלא כספיים נשוא פסק הבוררות שניתן ביום 15.1.2009, ואושר על ידי בית משפט זה (כב' השופט ישעיה) ביום 1.9.2009. ב. העובדות העיקריות הצריכות לענייננו, הן כדלהלן: המבקש, מר קופיץ (להלן: "המבקש" או "קופיץ") והמשיבה, המשביר לצרכן החדש בע"מ (להלן: "המשיבה" או המשביר") היו בעלי מניות משותפים בחברת ג'אמפ אופנה בע"מ (להלן: "החברה"). ביום 7.10.2008 נכרת הסכם בין המבקש למשביר, לפיו יימכרו למשביר כל מניות המבקש ומניות בנו בחברה, וכן המוניטין של המבקש בתחום אופנת נשים (להלן: "ההסכם"). ההסכם הותלה בשני תנאים מתלים שעיקרם: אישורו של הממונה על ההגבלים העסקיים; קבלת אישורי בנקים שונים לביצוע ההסכם ומתן אשראי לחברה (להלן: "התנאי המתלה בעניין הבנקים"). כנגד מכירת המניות והמוניטין האישי, אמורה היתה המשביר לשלם למבקש סכומים ולבצע התאמת חיובים, בהתאם למפורט בסעיף 1.3 להסכם וסעיפי המשנה בו. כן נקבע כי סגירת העסקה בין הצדדים תתבצע תוך 5 ימים ממועד קיום התנאים המתלים. כן הסכימו הצדדים כי במועד סגירת העסקה יפגשו נציגיהם ויבצעו מספר פעולות הדדיות בו-זמנית, והכל כפי המפורט בסעיף 4 להסכם, וסעיפי המשנה בו. ביום 24.11.2008 הודיעה המשביר על ביטולו של ההסכם עקב אי מילוי התנאי המתלה השני. משלב זה ואילך, נתגלעו מחלוקות בין הצדדים בקשר להסכם, בגינן פנו הצדדים להליך בוררות שהתנהל בפני כב' הבורר ראובן בכר (להלן: "הבורר"). בשלב הראשון של הליך הבוררות הסכימו הצדדים כי מחלוקת אחת ביניהם ראויה לבירור והכרעה מוקדמת, והיא השאלה האם התקיים התנאי המתלה בעניין הבנקים, אם לאו, והאם המשביר רשאית היתה להסתמך על אי קיומו של התנאי המתלה לביטול ההסכם. ביום 15.1.2009 ניתן פסק הבוררות. הבורר חתם את פסק דינו בהכרעה כי "המשביר סיכלה את ביצוע התנאי המתלה וכי המשביר לא הייתה זכאית לבטל את החוזה, וכן אני פוסק כי החוזה תקף ואכיף". ביום 19.1.2009 הגישה המשביר לבורר "בקשה למתן הבהרה לפסק הבוררות", בה התבקש הבורר להבהיר, כי "המועדים שנקבעו בחוזה לקיום התחייבויות הצדדים (ובכלל זה המועד להשגת אישורי הבנקים, המועד ל-closing והמועד לשחרור קופיץ מערבויות אישיות) יעודכנו, בשינויים המחויבים, בהתחשב בפרק הזמן שחלף ממועד משלוח הודעת הביטול ועד מועד מתן פסק הבורר". ביום 25.1.2009 דחה הבורר את בקשת ההבהרה מטעם המשביר, בקובעו כי פסק הבוררות ברור, והוא אינו רואה להבהירו או להורות על דחיית מועד סגירת העסקה בין הצדדים. ביום 18.2.2009 הגישה המשביר לבית משפט זה בקשה לביטול פסק הבוררות, וזאת בטענות שונות. בין היתר, טענה המשביר, כי הבורר חרג מהדין המהותי ולא הכריע בסוגיה שהועמדה להכרעתו. ביום 1.9.2009 דחה בית המשפט את הבקשה לביטול פסק הבוררות, ובד בבד אישר את פסק הבוררות. ביום 11.10.2009 הגיש קופיץ את הבקשה שבפניי שהוכתרה בכותרת "בקשה דחופה לאכיפת חיובים לפי סעיף 6 לפקודת ביזיון בית משפט". במסגרתה עותר קופיץ לאכוף על המשביר לבצע את הפעולות הבאות, אשר לטענתו נובעות מההסכם בין הצדדים: למסור לידו שיקים מעותדים על סכום של 520,833 ₪ כ"א ועוד שיק נוסף על סך 270,837 ₪ , בהתאם לסעיף 4.2 להסכם; להמציא לידיו אישורים מבנק לאומי ובנק דיסקונט בדבר שחרורו מערבויותיו האישיות לבנקים אלה, בהתאם לסעיף 4.3 להסכם; לשחרר את כל הביטחונות האישיים שהעמיד קופיץ להבטחת חובות החברה לבנקים, בהתאם לסעיף 5.4 להסכם; להורות למשביר להתחייב כי לבנק לאומי לא תהיינה כל דרישות כלפי חברה שבבעלות המבקש (להלן: "חברת נובל") שעילתן חובות של החברה לבנק לאומי, בהתאם לסעיף 1.31 להסכם; להעביר לידי המבקש אישור של בנק לאומי המשחרר את חברת נובל מהערבות שהעמידה לטובת החברה, בהתאם לסעיף 1.31 להסכם; לשחרר את המבקש מערבויות שהמציא לצדדים שלישיים להבטחת התחייבויות החברה, בהתאם לסעיף 4.2 להסכם. לדאוג להכללת המבקש ועוד חמישה אחרים, כמוטבים בפוליסת אחריות דירקטורים ונושאי משרה במשך שבע שנים ממועד חתימת הסכם זה, בהתאם לסעיף 5.5 להסכם. יוער, כי במסגרת בקשתו ציין המבקש, כי במקביל הוא פועל לאכיפת חיובים כספיים לפי ההסכם בין הצדדים, אשר, לטענתו, מופרים ע"י המשביר. ג. טענות הצדדים המבקש טוען, כי פסק הבוררות, אשר אושר על ידי בית משפט זה, הינו ברור ואופרטיבי. לטענת המבקש, במסגרת הליך הבוררות עתר למתן סעד אכיפת ההסכם בין הצדדים, והדבר היה ידוע למשביר. המבקש טוען, כי המשביר לא חלקה על משמעותו האופרטיבית של פסק הבוררות, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בבקשת הבהרה שהוגשה על ידה לבורר, ובטענות שנטענו על ידה במסגרת הבקשה לביטול פסק הבוררות. המבקש טוען כי קביעת הבורר, בשולי פסק הבוררות, לפיה ההסכם בין הצדדים "תקף ואכיף" משמעה כי ההסכם בין הצדדים אכיף ועל המשביר לבצע את חיוביו, ואין כל צורך בהגשת תובענה חדשה לאכיפת הפסק, משהפסק וההסכם ברורים. לטענת המשביר, הבורר לא התבקש ליתן סעד אופרטיבי לביצוע ההסכם, שכן בין הצדדים קיימים חילוקי דעות נוספים בקשר עם ההסכמים שנכרתו ביניהם, ולמשביר טענות קשות כלפי המבקש, שיש בהן כדי לקעקע את תקפות ההסכמים. המשביר טוענת כי פסק הבוררות מצהיר על מצב משפטי בלבד, ומתייחס רק לפלוגתא אחת, לעניין התנאי המתלה. המשביר טוענת עוד כי הבורר התכוון בקובעו שההסכם "אכיף" לכך שהמבקש יוכל לפנות לבית משפט בתביעה לאכיפת הוראות ההסכם, ושם תוכל המשביר להעלות את כל טענותיה כנגד אכיפת ההסכם. עוד טוענת המשביר כי הליך של ביזיון בית משפט אינו מתאים לאכיפת חיובה של המשביר למסור לידי המבקש 11 שיקים שכל אחד מהם על סך 520,833 ₪, שכן המדובר בחיוב כספי אשר הדרך לאוכפו היא באמצעות חוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 (להלן: "חוק ההוצאה לפועל"). המשביר טוענת, בנוסף, כי גם המבקש סבור כי הפסק אינו אופרטיבי, שכן המבקש עצמו טרם פתח בהליכי הוצאה לפועל כנגד המשביר בגין החיובים הכספיים, נשוא ההסכם. לסיום, טוענת המשביר כי לא ראוי להפעיל את הליכי ביזיון בית משפט, כאשר קיימת דרך אחרת, חמורה פחות, לביצוע ההוראה השיפוטית. ד. דיון הסוגיה שבפניי עניינה כפיית ציות של המשביר לצו שיפוטי שעניינו אישור פסק בוררות, בהליך של ביזיון בית משפט. קודם למתן הכרעה בסוגיה הפרטנית שבפניי, שומה עלי לבחון את התשתית הנורמטיבית הרלוונטית. אכיפתם של החלטות וצווים שיפוטיים אינה אינטרס בלבדי של בעל הדין שזכה במשפט, אלא משקפת אינטרס של הציבור כולו. ללא אכיפתם של החלטות וצווים שיפוטיים, תיפגע האפקטיביות של שלטון החוק ועלולה לשרור אנרכיה חברתית. ברוח זו ציין בית המשפט העליון כי "בראייה רחבה, החובה לאכוף צווים שיפוטיים הינה מסימני ההיכר של משטר חופשי ודמוקרטי" (ע"פ 517/06 בעז מנור נ' KPMG Inc בפסקה 12 לפסק דינה של כב' השופטת פרוקצ'יה). לפיכך, אם החייב ממאן לכבד הכרעה שיפוטית מעמיד המשפט לרשות הזוכה אמצעים לאכיפת ההכרעה השיפוטית. לרוב תתאפשר האכיפה על פי חוק ההוצאה לפועל ובמקרים מסוימים על פי פקודת ביזיון בית משפט. בהקשר זה יוער, כי אכיפה על דרך של הליכי ביזיון בית משפט הינה סעד שיורי במובן זה שככלל בתי המשפט לא יתירו נקיטת הליכים על פי פקודת בזיון בית המשפט, אם קיים פתרון אכיפתי חלופי, ובכלל זה אמצעי האכיפה העומדים לרשות הזוכה על פי חוק ההוצאה לפועל (ע"א 8659/99 חברת נוף ים נ' פיינרו, פ"ד נד(2)). ביזיון בית משפט ובענייננו ביזיון אזרחי, הוגדר בספרו של מ' קשת (ביזיון בית-משפט (תשס"ב-2002) 81 (להלן: "קשת"), כ"סירובו של אדם לחדול מהפרת צו שיפוטי, שחלה עליו החובה לכבדו ולקיימו, באין דרך אחרת". כאמור, מטרתו של הליך ביזיון בית המשפט הינה לקדם, הן את אינטרס בעל הדין - הזוכה להוציא לפועל את הצו או ההחלטה המורה על זכייתו, והן את אינטרס הציבור להבטחת שלטון החוק. לצורך כך, בהתאם להליך ביזיון בית משפט, ניתן להביא לקיומו של צו שיפוטי והוצאתו מן הכוח אל הפועל, על דרך הטלת קנס או מאסר. ודוק, השימוש באמצעי הקנס או המאסר לא נועד להעניש את מפר הצו השיפוטי, אלא לכפות עליו לבצע את ההחלטה השיפוטית שניתנה, במבטה הצופה פני העתיד. סעיף 6 לפקודת ביזיון בית משפט קובע כדלקמן: "המסרב לציית לצווי-בית-המשפט פק' 50 לש' 1947 6. (1) בית המשפט העליון, בית משפט מיוחד שנתכונן עפ"י סעיף 55 של דבר המלך במועצה על ארץ ישראל, 1922, בית המשפט המחוזי ובית משפט השלום, תהא להם הסמכות לכוף אדם בקנס או במאסר לציית לכל צו שניתן על ידם והמצוה לעשות איזה מעשה או האוסר לעשות כל מעשה. (2) לא יינתן צו המטיל קנס או מאסר אלא אם כן הוזמן הממרה להופיע ונענה להזמנה, או כשלא בא מעצמו, הובא לפני בית המשפט בצו תפיסה כדי להראות טעם מדוע לא ינתן נגדו צו כזה. " מתן סעד המבוסס על סעיף 6 לפקודת ביזיון בית-משפט מותנה בקיומם של מספר תנאים: ראשית: הצו אשר אכיפתו מבוקשת ניתן על ידי בית משפט מוסמך. שנית: הצו שאכיפתו מבוקשת נמנה על הצווים שסעיף 6 חל עליהם, כפי שפורש בפסיקה. שלישית: המבקש הוכיח כי הצו שאכיפתו מבוקשת, אכן הופר. עיקר טענות הצדדים בהליך זה התמקדו בשאלת מהות הסעד שנקבע על ידי הבורר בפסק הבוררות. כזכור, בעוד המבקש טוען כי הסעד הינו סעד אופרטיבי שעניינו אכיפת הסכם בין הצדדים, טענת המשביר היא כי פסק הבוררות מצהיר על מצב משפטי בלבד, נוגע לפלוגתא אחת בעניין התנאי המתלה, ואין לו משמעויות אופרטיביות. השאלה מה הוא הסעד שנקבע על ידי הבורר אינה עניין של מה בכך. הליך ביזיון בית משפט יופעל רק על צווים שיפוטיים אופרטיביים ולא על סעד הצהרתי שניתן בהכרעה שיפוטית. הצו הנורמטיבי - ההצהרתי אינו אכיף, איפוא, על פי פקודת ביזיון בית משפט. (קשת, בעמ' 117 - 118). אין בידי לקבל את טענת המשביר, כי הסעד שנקבע על ידי הבורר לא היה סעד בעל משמעויות אופרטיביות, לא כל שכן סעד המורה על אכיפת ההסכם. למסקנה זו הגעתי לאחר עיון במסמכי הבוררות, ואבאר. בדיון שהתקיים בפני הבורר ביום 16.12.2008 נשאל ב"כ קופיץ, על ידי הבורר, מה הסעד המבוקש על ידי מרשו. במענה לשאלה זו ענה ב"כ קופיץ כי הוא מבקש שיוצהר כי המשביר הפרה את התנאי המתלה בחוסר תום לב, כי ההסכם תקף, וכן עתר לאכוף את ההסכם. משום חשיבות הדברים, אצטטם כלשונם (בעמ' 134 לפרוטוקול הישיבה מיום 16.12.2008 - נספח 4 לתגובת המשיבה): "כב' הבורר: "מה הסעד שאתה מבקש? עו"ד בן צור: הסעד שאני מבקש זה החלפה של ההסכם, במובן זה שאנחנו מבקשים להצהיר שהתנאי שמופיע בסעיף 7.1.2 להסכם סוכל שלא כדין, והמשמעות אקוויוולנטי שלא בתום לב, ולכן ההסכם תקף והמשביר צריך לפעול ולקיים את ההסכם ולשלם את התשלומים ולשחרר את הבטוחות בדיוק בהתאם להוראות ההסכם". באותה ישיבה התייחס ב"כ המשביר לשאלת הסעד המבוקש על ידי קופיץ, באומרו: (שם, בעמ' 143) "נקודה אחרונה והיא קשורה לנושא הסעד. מה שמבקשים חבריי היא אכיפה. אכיפה משמעותה לפי מה שאנחנו יודעים היום מהבנקים, בעצם שהבנקים רוצים התחייבות מלאה של המשביר הצרכן לכל החבויות של ג'אמפ, שהם בסכומים של רק מול הבנקים 40 מיליון שקל, אנחנו עוד לא דיברנו על עובדים, ואנחנו עוד לא דיברנו על ספקים. המדובר בסכומים מאוד ניכרים...". הנה כי כן, שני הצדדים התייחסו בטיעוניהם בפני הבורר לכך שהסעד שהתבקש על ידי קופיץ הינו סעד האכיפה, כסעד בעל משמעויות אופרטיביות. כך, כמצוין לעיל, ב"כ המבקש לא הסתפק בכך שהבורר יצהיר על כך שההסכם סוכל שלא כדין והוא תקף, אלא גם כי "המשביר צריך לפעול ולקיים את ההסכם ולשלם את התשלומים ולשחרר את הבטוחות בדיוק בהתאם להוראות ההסכם". בהתאם לכך, בפסקו, הבורר לא הסתפק בהכרעה, כי ההסכם תקף אלא הוסיף וקבע כי "ההסכם תקף ואכיף". כבר בכך, יש כדי להביא למסקנה כי הסעד שניתן על ידי הבורר הינו סעד אכיפה אופרטיבי. דהיינו, "אכיף" משמעו - שניתן להוציאו לפועל. זאת ועוד. לו גם לאחר כל זאת היה לי ספק בעניין משמעות הסעד בפסק הבוררות, הרי שספק זה נעלם למקרא בקשת ההבהרה שהגישה המשביר לבורר לאחר מתן פסק הבוררות. כזכור, לאחר מתן פסק הבוררות הגישה המשביר בקשת הבהרה לבורר, אשר בהמשך נדחתה על ידי הבורר (נספח א' לתשובת המבקש). בבקשת ההבהרה עתרה המשביר להבהרת הבורר, כי "המועדים שנקבעו בחוזה לקיום התחייבויות הצדדים (ובכלל זה, המועד להשגת אישורי הבנקים, המועד ל- Closing, והמועד לשחרור קופיץ בערבויות אישיות) יעודכנו, בשינויים המחויבים, בהתחשב בפרק בזמן שחלף ממועד משלוח הודעת הביטול ועד מועד מתן פסק הבורר (כחודש וחצי), כך שיתאפשר למשביר לסיים את המגעים עם הבנקים במטרה לקבל מהם את כל האשראים הנחוצים לחברה (ג'אמפ אופנה בע"מ) ויתאפשר לה לעמוד ביתר התחייבויותיה על-פי החוזה" (ההדגשה אינה במקור - י.ש). הנה כי כן, בבקשת הבהרה זו גילתה המשביר דעתה בדבר משמעויות פסק הבוררות והסעד שניתן בו. לו היתה המשביר, באמת ובתמים, סבורה כי הסעד שניתן בפסק הבוררות הינו סעד הצהרתי, הא ותו לא, לא הייתה פונה לבורר בבקשה לארכה על מנת לאפשר לה לקיים את כל התחייבויותיה על פי ההסכם, בהתאם לפסק הבוררות. הנה כי כן, הסעד שניתן, איפוא, בפסק הבוררות אינו סעד הצהרתי בדבר תוקף ההסכם, אלא סעד אופרטיבי המורה על אכיפת ההסכם בין הצדדים. כידוע, ההלכה הפסוקה מורה, כי צו שיפוטי שאינו חד משמעי וברור על פניו אין רואים בהפרתו משום ביזיון בית משפט. לא זו אף זו, במקומות שונים נקבע בפסיקה כי בבוא בית משפט לפרש את הצו, אין בית משפט נזקק, בדרך כלל, לראיות חיצוניות, לכוונת בעלי הדין או לכוונת בית המשפט. זאת, מן הטעם שההליכים על פי פקודת ביזיון בית משפט הם 'מעין פליליים', והמפר-הנטען עומד בחזקה של מי שלא הפר את הצו, "ולו מן הסיבה בלבד שלא הבין (או לא יכל להבין) את משמעותו" (ע"פ 514/66 חסיד נ' הוצאת ספרים "פרדס" ישראל בע"מ, פ"ד כא(1) 607, 612 (1967)). לא ניתן לומר בענייננו אנו, כי הסעד שניתן בפסק הבוררות ומשמעויותיו האופרטיביות לא היו נהירות למשביר. הלא המשביר עצמה פנתה לבורר בבקשת הבהרה, בה תירגמה את משמעויותיו האופרטיביות של פסק הבוררות לביצוע הוראות ההסכם, ובכלל זאת "להשגת אישורי הבנקים, סגירת העסקה, ושחרור קופיץ בערבויות אישיות וכן קיום "יתר התחייבויותיה על פי החוזה". אם כן, נראה, איפוא, כי הסעד שניתן בפסק הבוררות לטובת קופיץ הינו סעד אופרטיבי בדבר אכיפת ההסכם. כפועל יוצא מאכיפת ההסכם עותר קופיץ בבקשה שבפניי לכפיית המשביר, באמצעות הליכי ביזיון בית משפט, לבצע את הפעולות הבאות, אשר פורטו לעיל, ולמען הנוחות חיובים אלה יפורטו שוב להלן: למסור לידו שיקים מעותדים בסכום של 520,833 ₪ כ"א ועוד שיק נוסף בסך של 270,837 ₪ , בהתאם לסעיף 4.2 להסכם; להמציא לידיו אישורים מבנק לאומי ובנק דיסקונט בדבר שחרורו מערבויותיו האישיות לבנקים אלה, בהתאם לסעיף 4.3 להסכם; לשחרר את כל הביטחונות האישיים שהעמיד קופיץ להבטחת חובות החברה לבנקים, בהתאם לסעיף 5.4 להסכם; להורות למשביר להתחייב כי לבנק לאומי לא תהיינה כל דרישות כלפי חברה שבבעלות המבקש (להלן: "חברת נובל") שעילתן חובות של החברה לבנק לאומי, בהתאם לסעיף 1.31 להסכם; להעביר לידי המבקש אישור של בנק לאומי המשחרר את חברת נובל מהערבות שהעמידה לטובת החברה, בהתאם לסעיף 1.31 להסכם; לשחרר את המבקש מערבויות שהמציא לצדדים שלישיים להבטחת התחייבויות החברה. (יוער, כי המבקש ציין, בטעות, בבקשתו כי חיוב זה מופיע בסעיף 4.2 להסכם, ואולם למקרא ההסכם התברר כי החיוב האמור נקבע בסעיף 5.3 להסכם). לדאוג להכללת המבקש ועוד חמישה אחרים כמוטבים בפוליסת אחריות דירקטורים ונושאי משרה במשך שבע שנים ממועד חתימת ההסכם, בהתאם לסעיף 5.5 להסכם. ברי כי לא כל צו שיפוטי ניתן לאכוף על פי פקודת ביזיון בית משפט. הפקודה מורה במפורש, כי הצווים אשר ניתן לאכפם בהליכי ביזיון בית משפט הינם צווי עשה או צווי מניעה. בין הצווים הניתנים לאכיפה כאמור, לא נכלל צו המורה לפלוני לשלם סכום כסף לאלמוני. אמנם, הוראה מעין זו, לכאורה, היא בבחינת צו עשה, אולם המשמעות שלשון המשפט מייחדת לצווי עשה מוציאה מכללם את הצווים לתשלום סכומי כסף (ראו: קשת, בעמ' 107). בענייננו, דרישת קופיץ לאכוף על המשביר למסור לידו שיקים מעותדים על סך 520,833 ₪ כ"א הינה בבחינת צו לתשלום כסף, אשר אין לאוכפו בהליכי ביזיון בית משפט. מנגד, שאר החיובים לעיל, להם עותר קופיץ, אשר מפורשים בהסכם, אכיפים על דרך הליכי ביזיון בית משפט, ואני מורה על אכיפתם, כאמור. כמפורט לעיל, הפקודה בנוסחה כיום מעמידה שני אמצעים לכפיית הציות לצו השיפוטי: מאסר וקנס, כאשר שומה על בית משפט להסתפק באמצעי החמור פחות. בענייננו, האמצעי הרלוונטי הינו הטלת קנס לטובת אוצר המדינה. ודוק. הקנס אינו משמש אמצעי עונשי, מטרתו היא להביא לציות לצו השיפוטי, והוא נקבע "כחליפה הנתפרת במיוחד" למידותיו של המקרה הרלוונטי. בעניין זה ראו דברי כב' הנשיא ברק בע"פ 5177/03 שמואל מור נ' דנציגר - משק פרחים "דן", פ"ד נח(4) 184, 191 (2004): "הסנקציה המוטלת מכוחה של פקודת בזיון בית המשפט הינה סנקציה שתכליתה לכפות ציות להוראות בית המשפט. סנקציה חריפה מידי עלולה להפוך לסנקציה עונשית במהותה, ועל כן היא עלולה להחטיא את תכליתו של סעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט (פרשת ויטקו, בעמ' 107). יש "לתפור" את הסנקציה בזהירות הראויה בהתחשב בנסיבות שעל הפרק. כמו כל החלטה שיפוטית אחרת, גם בעניין התגובה השיפוטית במסגרת הליכי ביזיון, הסנקציה צריכה להיות סבירה ומידתית (ראו גולדשטיין, דרכי אכיפת הוראות לא כספיות, בעמ' 183). על בית המשפט לבחון האם הטלת סנקציה "על תנאי" די יהיה בה, בנסיבות העניין, להשיג את מטרות האכיפה. עליו לציית להוראותיו של חוק-יסוד כבוד האדם וחירותו, ולעמוד על המשמר מפני פגיעה לא נאותה בקניינו של מפר פסק הדין לצד שמירה נאותה על זכויותיו של הנהנה ממנו". בענייננו, על מנת שניתן יהיה לכפות על המשביר לקיים את התחייבויותיה על פי הסכם יש לקבוע פרק זמן מסוים שיעמוד לרשות המשביר על מנת לסיים את ההכנות הדרושות לקיום התחייבותיה לעיל (כגון שחרור קופיץ מערבויות, השגת אישורי בנקים ועוד). לפיכך, בנסיבות האמורות הקנס אותו אני רואה לנכון להשית על המשביר הינו קנס צופה פני עתיד, אשר יוטל בכל יום שבו המשביר תשתהה מלקיים את פסק הדין, כאשר למשביר תינתן ארכה, כמפורט להלן, לקיום חיוביה בטרם יוטל הקנס. ה. סוף דבר לאור האמור לעיל, אני קובעת כי אם תוך 90 יום מיום קבלת החלטה זו (ולמען הסר ספק ימי פגרת בית משפט יימנו במניין הימים) לא תבצע המשביר את החיובים מכוח ההסכם המפורטים לעיל, ואשר פורטו בבקשת קופיץ (למעט החיוב הכספי- בדבר מסירת השיקים, בהתאם להסכם), יוטל על המשביר קנס בסך של 10,000 ₪ בגין כל יום שבו המשביר משתהה מלקיים את חיוביה על פי ההסכם, כמפורט לעיל. המשביר לא תישא בקנס האמור באם תמלא אחר חיוביה המפורטים לעיל, באופן מוחלט, תוך 90 ימים ממועד המצאת החלטה זו. המשיבה תשלם למבקש, הוצאות ההליך ושכ"ט עו"ד בסכום של 35,000 ₪ בתוספת מ.ע.מ שישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד מועד התשלום בפועל. צוויםצו הצהרתיביזיון בית המשפט