ביטול חוזה הפצה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביטול חוזה הפצה: עניינן של התביעה והתביעה שכנגד שלפניי בהסכם בין התובעת אוברסיז טובאקו בע"מ, לנתבעת אחידקל שיווק וסחר בע"מ, לפיו הנתבעת מונתה למפיצה של סיגריות אשר מיובאות על ידי התובעת. בתביעה העיקרית טוענת התובעת כי הנתבעת לא שילמה לה כספים בגין סחורה שסיפקה לה. הנתבעת טוענת בכתב ההגנה ובתביעה שכנגד טענת קיזוז. כלומר, הנתבעת אינה כופרת בכך שהיא חייבת לתובעת כספים בגין סחורה שסופקה לה, אולם טוענת כי מסכום החוב שלה לתובעת יש לקזז כספים שחייבת לה התובעת כפיצוי על ביטול ההסכם שלא כדין ובהודעה מוקדמת קצרה ולא סבירה בנסיבות העניין. בהיעדר מחלוקת לעניין החוב הנטען בתביעה העיקרית, השאלה הדרושה הכרעה הינה האם ביטול ההסכם על ידי התובעת נעשה כדין. נתבע נוסף בתביעה העיקרית הינו בנק המזרחי אשר אצלו ניהלה הנתבעת חשבון, ואשר באמצעות הוראת קבע בוצעו התשלומים מחשבון הנתבעת לתובעת עבור הסחורה שסיפקה התובעת. הטענה היא כי בנק המזרחי לא כיבד או ביטל הוראות תשלום בגין חיובים נשוא תביעה זו שלא כדין. 1. הצדדים והעובדות שאינן במחלוקת התובעת והנתבעת 2 בתביעה שכנגד, אוברסיז טובאקו בע"מ (להלן: התובעת), היא חברה ישראלית בשליטתה של חברת British American Tobacco (להלן: BAT) שהינה תאגיד בינלאומי העוסק בייצור ושיווק סיגריות. מוצריה של BAT, הנתבעת 1 בתביעה שכנגד, משווקים וידועים בכל רחבי העולם ובכלל זה בישראל מזה עשרות שנים. עד לסוף שנת 2003 עסקה התובעת בפיתוח המותגים ושימור המוניטין של BAT בישראל, כאשר חברת טל"ש טבק יבוא שיווק והפצה בע"מ (להן: טל"ש) שימשה כיבואנית של המוצרים. החל משנת 2004 החלה התובעת לפעול גם כיבואנית של מוצרי BAT במקומה של טל"ש. הנתבעת 1 והתובעת בתביעה שכנגד, אחידקל שיווק וסחר בע"מ (להלן: אחידקל או הנתבעת), הינה חברה בבעלותו וניהולו של הנתבע 2 ושותפו יעקב אלבז, העוסקת החל משנת 1995 בהפצה של מוצרי צריכה ובעיקר סיגריות בצפון הארץ. עד לשנת 1998 עסקה אחידקל בהפצת הסיגריות של BAT ושל חברת Philip Morris, ובין השנים 1998-2004 עסקה אחידקל בהפצת סיגריות מתוצרתה של BAT בלבד. עם העברת יבוא הסיגריות מידי טל"ש לידי התובעת, בסוף שנת 2003, התובעת התקשרה בהסכמי הפצה עם הסיטונאים שהיו קשורים עם חברת טל"ש. בהסכם ההפצה עם אחידקל התקשרה התובעת ביום 25 בדצמבר 2003 (להלן: ההסכם). הנתבע 3 (להלן: בנק המזרחי או הבנק) הינו הבנק אצלו ניהלה אחידקל, בזמנים הרלוונטיים לתביעה, חשבון בנק ואשר באמצעות הרשאה לחיוב החשבון בוצע התשלום לחשבון התובעת בבנק לאומי (להלן: בנק לאומי) בעבור המוצרים שסיפקה התובעת לאחידקל. ביום 13 ביולי 2004 הודיעה התובעת לאחידקל בכתב על הפסקת ההתקשרות בתוך פרק זמן של שלושה חודשים מאותו מועד (להלן: ההודעה המוקדמת). במהלך תקופה זו המשיכה אחידקל להזמין מוצרים מהתובעת. חיובים בגין מוצרים שסופקו לנתבעת בין התאריכים 23 בספטמבר 2004 ל-8 באוקטובר 2004, לא כובדו על ידי בנק המזרחי בטענה של העדר כיסוי מספיק בחשבון הנתבעת. חיובים עד ליום 1 באוקטובר 2004 בוטלו על ידי בנק המזרחי לאחר שכבר נרשמו בחשבון הנתבעת. על ביטול החיובים נודע לתובעת מהודעת בנק המזרחי לבנק לאומי . מיד משנודע לתובעת על כך שאחידקל הפסיקה לשלם לה, ביום 4 באוקטובר 2004, התובעת הפסיקה לספק לנתבעת מוצרים. ביום זה נשלח אל התובעת מכתב מאת בא כוחה של אחידקל (נספח ז' לתצהיר מרי), לפיו ההודעה המוקדמת אינה עומדת בתנאי ההסכם, אינה סבירה בנסיבות העניין וגרמה לאחידקל נזקים כספיים בגינם היא זכאית לפיצוי מהתובעת, ועל כן אחידקל מקזזת את חובותיה לתובעת כנגד הפיצויים להם היא זכאית מהתובעת. 2. התביעה כנגד הנתבעים 1 ו-2 והתביעה שכנגד א. טענות הצדדים התובעת טוענת כי אחידקל חייבת לשלם לה כספים עבור מוצרים שסיפקה לה. עוד טוענת התובעת כי הזמנת המוצרים על ידי הנתבעת לאחר מתן ההודעה על הפסקת ההתקשרות, ואי תשלום עבורם, מהווה מעשה הונאה ומרמה מצד הנתבעת, אשר ניסתה בכל דרך להמשיך את ההתקשרות עם התובעת, לרבות איומים. אחידקל מצידה אינה כופרת בכך שלא שילמה עבור המוצרים, אולם תובעת, במסגרת התביעה שכנגד, פיצוי מהתובעת בגין ביטול ההסכם שלא כדין על ידי התובעת על ידי מתן הודעה מוקדמת שאינה מספיקה ואינה סבירה לטענתה בנסיבות העניין. התובעת טוענת כי על פי ההסכם רשאית היתה להפסיק את ההתקשרות עם אחידקל על ידי מתן הודעה מוקדמת של שלושה חודשים. התובעת טוענת כי אף קמה לה זכות לביטול מיידי של ההסכם לאור העובדה שקדמה להודעת הביטול הפרה של ההסכם על ידי אחידקל, אשר סירבה להעמיד לרשות התובעת את הערבות הבנקאית הנדרשת על פי ההסכם. הנתבעת טוענת כי הסעיף בהסכם הקובע את פרק הזמן להודעה מוקדמת קובע תקופה של שלושה חודשים כתקופה מינימלית, ולא תקופה שמתחייבת בכל מצב ובכל הנסיבות. לטענת אחידקל במהלך השנים בהם הפיצה את הסיגריות של BAT השקיעה השקעות כספיות ניכרות לצורך הקמה ותפעול קו החלוקה, למשל ברכישת רכבים, מסופונים ורכוש קבוע אחר, והכל בהתאם להנחיות BAT ונציגותיה בישראל. נשיאה בעלויות מימון אלו הביאו לכך שבמהלך תקופת ההתקשרות ספגה אחידקל הפסדים כספיים, ולטענתה, המשיכה בהתקשרות בציפייה לקצור את פירות השקעתה בעתיד. בנסיבות אלו, טוענת אחידקל, כי נדרשה הודעה מוקדמת של שנה לפחות, וההודעה מוקדמת שניתנה לה, לתקופה המינימלית שנקבעה בהסכם, אינה סבירה, נגועה בחוסר תום לב, וגרמה לה לנזקים כלכליים רבים עד להפסקת פעילותה. בנוסף, טוענת אחידקל כי ההסכם הוא הסכם אחיד, סטנדרטי אשר נוסח על ידי הנתבעות בשפה האנגלית אשר אינה שגורה בפיו של הנתבע 2 שחתם על ההסכם, תוך שנאמר לו כי ההסכם אינו ניתן לשינוי או תיקון. עוד טוענת אחידקל כי היא זכאית לסעד מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט, שכן כתוצאה מביטול ההסכם התובעת התעשרה שלא כדין מגידול המכירות שמקורו בעבודת והשקעת אחידקל בהפצת הסיגריות. ב. המסגרת המשפטית כאמור, אין מחלוקת כי אחידקל חייבת כספים לתובעת בגין סחורה שסיפקה לה. משכך, התביעה העיקרית כנגד אחידקל מתקבלת לעניין עצם החוב (להלן: החוב) (גובה החוב ידון בהמשך), וטענות התובעת לעניין מעשי מרמה שבוצעו לכאורה על ידי אחידקל מתייתרות וממילא לא הוכחו. השאלה היא האם יש לקזז מהחוב סכומי פיצויים שחייבת כביכול התובעת לאחידקל, כנטען במסגרת התביעה שכנגד. איני מוצאת ממש בטענות אחידקל כי מדובר בהסכם מקפח או לא שיוויוני. מדובר בהסכם בין מפיץ לזכיין ולא בהסכם המבטיח נתח רווחים מסוים. המפיץ המתקשר בהסכם נוטל על עצמו סיכון להפסד. על אופיו של הסכם ההפצה ראו ע"א 442/85 זוהר נ' מעבדות טרבונל (ישראל) בע"מ, פד"י מד(3) 661 (להלן: ענין טרבנול),בעמ' 677: "ה- distributor הוא סוחר עצמאי בעל עצמאות משפטית, הקונה את המוצרים מהיצרן (או מהספק) על חשבונו הוא ומוכר אותם בשמו הוא. הרווח (או ההפסד) שלו הוא ההפרש בין מחיר הקנייה (שהוא מקבל בהנחה) לבין מחיר המכירה. הוא נושא בסיכון הפינאנסי של עסק ההפצה". ושם, בעמ' 689: "יש פרדוקס במצבו של המפיץ. מצד אחד, כעצמאי, הוא נושא בסיכון העסקי שלו. מצד שני, ככל שהוא ממלא בנאמנות רבה יותר את תפקידו ומקדם את מכירות מוצריו של היצרן, כך נעשה מעמדו פגיע יותר. הוא מגביר את תלותו הכלכלית ביצרן. במקום לטפח את עסקו בכיוונים אחרים (ואף מתחרים, כשאין עליו איסור לעסוק בם, כמו בענייננו), הוא משכנע את הלקוחות לרכוש את מוצרי היצרן. הוא מאבד אותם כלקוחות פוטנציאליים למוצרים אחרים (לעתים מתחרים). כך, כאשר היצרן מנתק את הקשר עמו, הוא יוצא וידיו על ראשו, ואילו היצרן נהנה מיתרונות עסקיים משמעותיים וארוכי טווח". איני מקבלת את טענת אחידקל כי היא זכאית לפיצוי מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט. הטענות בדבר עילה זו נטענו בכלליות, בעוד שהראיות בתיק מלמדות כי ככל שהתובעת "התעשרה" עקב סיום ההתקשרות עם אחידקל, הרי שמדובר בסיכון שהצדדים לחוזה נטלו על עצמם, ולא בהתעשרות שלא כדין. יפים לעניין זה דברי כב' הנשיא מ' שמגר ברע"א 371/89 ליבוביץ נ' א. את י. אליהו בע"מ, פ"ד מד(2), 309, בעמ' 321-322: "היסוד השלישי, על פיו נבדקת השאלה האם ההתעשרות היא "שלא על פי זכות שבדין", מצביע על כך כי לא די בעצם ההתעשרות כדי להצמיח עילה בעשיית עושר. אף אין זה די כי ההתעשרות מקורה במזכה והיא על חשבונו. על מנת שתצמח עילה בעשיית עושר יש צורך ביסוד נוסף. היסוד הנוסף מתמקד בטיבה של ההתעשרות. הוא בוחן האם היא התקבלה "שלא על פי זכות שבדין". רק התעשרות שאיננה על פי זכות שבדין עשוייה להצמיח למזכה סעד בעילה של עשיית עושר ולא במשפט. .. ... מקום בו המתעשר מצביע על זכות שבדין כעילה להתעשרותו, הרי שהתעשרותו היא כדין. "כאשר טובת ההנאה, אשר נטען לגביה כי היא בלתי צודקת, נובעת מזכות שבדין, אין ליישם לגביה את כללי הדין המעין חוזי של 'עשיית עושר ולא במשפט'" (ע"א 313/83, אגוזי שפע בע"מ (בפירוק מרצון) ואח' נ. שיבר ואח', פד"י ל"ט(4), 332 ,322). כך, למשל, קונה שקיבל נכס על פי חוזה מכר והנכס עלה בערכו, התעשר אמנם, כביכול, על חשבון המוכר, אך התעשרות זו צומחת מכוח זכותו החוזית, ומכאן שהיא כדין". ושם, בעמ' 331-332 : "פגיעה בציפייתו של מפיץ בלעדי להמשך הקשר עם לקוחותיו, על ידי יבואן מתחרה, (שאיננו היצרן), אינה הופכת, כשלעצמה, את התעשרותו של המתחרה לבלתי צודקת. על מנת שהתעשרות זו תיחשב להתעשרות "שלא על פי זכות שבדין" יש צורך ביסוד נוסף; זה האחרון עשוי לצמוח מהתנהגות פסולה של הנתבע או מנסיבות אחרות אשר הופכות את ההתעשרות לבלתי צודקת". ראו גם דברי כב' הש' א' ברק בעניין טרבנול לעיל, בעמ' 704: "קיומה של עילה חוזית אין בו, כשלעצמו, כדי לשלול עילה מעין חוזית... עם זאת, יש לבחון כל מקרה לגופו. לעתים, מה שנראה כהתעשרות שלא כדין של אחד הצדדים, אינו אלא סיכון שהצדדים לחוזה נטלו על עצמם, ועל-כן "התעשרותו" של אותו צד הינה "כדין"". היחסים בין הצדדים במקרה זה הוסדרו בהסכם, וככל שאחידקל זכאית לפיצוי מדובר בפיצוי בגין כך שהתובעת נתנה לאחידקל הודעה מוקדמת קצרה מידי לביטול ההסכם. במסגרת יחסים כלכליים-מסחריים שהוסדרו בין הצדדים, אין מקום להכניס חוסר וודאות על ידי שימוש במונחים העמומים של חוק עשיית עושר. לעניין זה יפים דברי השופט מ' חשין ברע"א 5768/94 א.ש.י.ר. יבוא יצור והפצה נ' פורום אביזרים ומוצרי צריכה בע"מ, פ"ד נב(4) 289, בעמ' 367: "הטעם לייחודו זה של עץ עשיית עושר הוא בחומר הגנטי שבו; שבחומר גנטי זה יימצאו יסודות-משפט שכל אחד מהם הוא עולם-ומלואו לעצמו - צדק, יושר, הגינות - ובצידם של יסודות-משפט אלה ישכנו יסודות אחרים, שאף הם מישכנם בתשתית שיטת המשפט: עקרון החופש, האוטונומיה של האדם, אינטרס התחרות, ועוד כיוצא באלה אבני-תשתית לשיטת המשפט... מכאן הייחוד הבלעדי של עשיית עושר, זה כוחה האדיר של עשיית עושר, ואולם בכוחה זה טמונה גם חולשתה. עשיית עושר עושה באבני-היסוד של שיטת המשפט - כמעט בהם בלבד - ועל-כן חייבת היא, על-פי טבע הדברים, להסיג עצמה מפני הכרעות מפורטות וספציפיות שעושה שיטת המשפט, בייחוד בחוקים המייחדים עצמם לנושאים ספציפיים... ...הצדק והיושר הם בין אבני הבניין של ענף עשיית עושר, אך שיטת המשפט אינה ממצה עצמה אך ביסודות אלה... שני יסודות חיוניים אלו אינם חזות פני הכל. יש אינטרסים אחרים במשפט, ולא כולם עולים בקנה אחד עם מטרותיה הנשגבות של עשיית עושר. כך הם, למשל, הצורך בוודאות ובבטחון". ראו גם ע"א 1319/06 שלק נ' טנה נגה (שווק) 1981 בע"מ (ניתן ביום 20.3.07), שם נאמר כי הגישה הרווחת בפסיקה במקרים כגון המקרה שלפנינו הינה שלא לפצות מכוח דיני עשיית עושר. אין מחלוקת כי התובעת רשאית היתה להפסיק את התקשרותה עם אחידקל בהודעה סבירה, כפי שניתן להפסיק כל הסכם מסחרי לתקופה בלתי קצובה. ראו לעניין זה בעניין טרבנול לעיל, בעמ' 671: "בהתחשב בקצב חיי המסחר, לא ייתכן שחוזה, אף שלא הוגבל בזמן, יחייב את הצדדים לצמיתות. ביחסים שבין יצרן (או ספק) לבין המשווקים למיניהם המקדמים את מכירותיו קיים נימוק נוסף לכך, והוא האמון ההדדי שיחסים אלה מחייבים. ... כשאחד הצדדים מבקש לנתק את הקשר, אין אפשרות ואין טעם לחייב אותו להמשיך בו נגד רצונו. לא ניתן להבטיח קיומם של יחסי אמון בכפייה". ראו גם ע"א 355/89 עזבון המנוח ניקולא חינאווי ז"ל נ' מבשלת שיכר לאומית בע"מ, פד"י מו(2) 70 (להלן: פרשת חינאווי), בעמ' 74: "חוזה שלא נקצב לו מועד מסוים אינו ניתן, כעיקרון, לאכיפה. כל אחד מן הצדדים רשאי להביאו לידי סיום בהודעה לצד האחר, ובלבד שאותה הודעה ניתנה זמן סביר מראש. ואם אין ניתנת הודעה זמן סביר מראש - זכאי הנפגע לפיצוי ששיעורו נקבע לפי משכו של אותו זמן סביר". השאלה היא מהי תקופת ההודעה המוקדמת להפסקת ההתקשרות בה היתה מחוייבת התובעת. התובעת טוענת כי קמה לה זכות לביטול מיידי של ההסכם לאור הפרת אחידקל את ההסכם בכך שסירבה להעמיד לרשות התובעת ערבות בנקאית כנדרש בהסכם. מכל מקום טוענת התובעת כי על פי ההסכם היא רשאית היתה לבטל את ההסכם, גם ללא עילה, בהודעה מוקדמת של שלושה חודשים. להלן אדון בטענות אלו של התובעת לעניין אורכה של ההודעה המוקדמת. ג. האם קדמה להודעת הביטול הפרה של ההסכם על ידי אחידקל התובעת טוענת כי נאלצה להפסיק את ההסכם עם אחידקל לאור הפרות מצידה. ההפרת אליה מתייחסת התובעת הינה סירובה של אחידקל להעמדת ערבות בנקאית כדרישת התובעת. סוטריוס קונסטנטנו, מנכ"ל התובעת בין השנים 1997-2001, אישר בחקירתו הנגדית כי אלמלא הפרותיה של אחידקל הוראות בהסכם, התובעת לא היתה מפסיקה את ההתקשרות עימה (עמ' 29 שו' 17-19 לפרו' מיום 20.12.07): "ש. ... אם הכל בסדר עם הפצת המשנה אחידקל האם אתה יכול לדמיין מצב שאתה פשוט אומר להפסיק. ת. אני יכול כי היו כמה הפרות של החוזה. אם הכל בסדר אז אין שום סיבה לעשות זאת". על פי סעיף 8.10 להסכם, אחידקל התחייבה להמציא ערבות בנקאית בסך 615,000 ₪. בנספח להסכם מצויין כי סכום הערבות יופחת ויעמוד על שיעור של 25% מהסכום המלא, שמהווים סך של 229,000₪, וזאת בתנאי שהסיטונאים יהיו ערבים זה לזה בערבות הדדית. בשלב מסויים ביטלה התובעת את הסדר הערבות ההדדית ודרשה מאחידקל להמציא ערבות בנקאית על הסכום המלא, ואולם אחידקל סירבה לדרישה זו. לטענת התובעת, נוכח סירוב אחידקל להעמדת בטוחה מתאימה כפי שדרשה התובעת, לא יכולה היתה להמשיך בהסכם עם אחידקל. אין מחלוקת בין הצדדים כי במהלך תקופה מסויימת הנהיגה התובעת הסדר של ערבות הדדית בין הסיטונאים ואיפשרה לכל סיטונאי להעמיד ערבות בסכום קטן בהרבה מהסכום המלא על פי ההסכם. התובעת טוענת כי ההסדר בוטל לבקשת הסיטונאים, ואחידקל טוענת כי טענה זו אינה נכונה. אף אחד מהצדדים לא הביא ראיה לטענתו, ומכל מקום היות וברור מההסכם כי מדובר בהפחתה בשיעור הערבות שניתנה בכפוף להתחייבות הסיטונאים לערבות הדדית, הרי משבוטל הסדר הערבות ההדדית, בין אם לבקשת הסיטונאים ובין אם מסיבה אחרת, הרי שרשאית היתה התובעת לדרוש את סכום הערבות המלא על פי ההסכם. מהעדויות עולה כי אמנם היו מחלוקות בין התובעת לאחידקל לעניין הגדלת סכום הערבות, אולם העדים מטעם התובעת אישרו כי בשלב מסוים אחידקל הסכימה להגדלת סכום הערבות, והנתבע 2 אף הציע לתובעת לשעבד את הבית שלו כבטוחה. כך עולה למשל מעדותו של משה מרי (עמ' 51 שו' 7-16 לפרו' מיום 24.12.07): "ת. חיים סול אמר לי שהוא לא מעוניין להגדיל את סכום הערבות. ש. גם אחרי שהודעת לו שהמשמעות של זה זה סיום ההסכם, הוא לא היה מוכן להגדיל את סכום הערבות. ת. בשלב הראשון גם אחרי שהודענו לו שלא נוכל לעבוד הוא סרב, היה שלב שהוא אמר שהוא כן מוכן אבל זה היה מאוחר מדי. ... ש. הוא הציע בשלב מסוים לתת בטוחה אחרת את הבית שלו? או רכבים. ת. נדמה לי שבשלב שכבר היה מאוחר מדי והוא רצה להציע משהו, הוא הציע את הבית של אמא שלו". משנוהל משא ומתן לעניין גובה הערבות, ומשאחידקל נעתרה בסופו של משא ומתן לדרישה לעניין הגדלת סכום הערבות, לא שוכנעתי כי יש בסירוב הראשוני של אחידקל משום הפרה של ההסכם המקימה לתובעת את הזכות לביטול ההסכם ללא הודעה מוקדמת. נותר איפוא להכריע בשאלה מהו אורכה של ההודעה המוקדמת לביטול ההסכם שנדרשה מהתובעת. ד. הודעה מוקדמת סעיף 6.1 להסכם קובע כדלקמן: “This Agreement shall come into force on the Date of Commencement, and it will continue for indefinite period of time, with either party having the right to terminate the Agreement at will and without cause, by giving the other party a notice to that effect, three months at least prior to the effective date of termination”(ההדגשה שלי - מ' א' ג') . על פי לשון ההסכם כל צד רשאי, גם ללא סיבה או עילה, להפסיק את ההתקשרות על ידי מתן הודעה מוקדמת של שלושה חודשים לפחות. השימוש במילים “At least” , מלמד כי הצדדים לא התכוונו כי בכל מקרה ובכל נסיבות יספיקו שלושה חודשים, אלא מלמד כי בכל מקרה ובכל מצב לא תספיק הודעה מוקדמת קצרה משלושה חודשים. בעעניין טרבנול לעיל דן בית המשפט העליון בשאלה מהו הזמן הסביר להודעה מוקדמת בהסכם הפצה מהסוג שלפנינו. כב' השופטת נתניהו קבע לעניין זה, בעמ' 663: "סבירות ההודעה נבחנת בשניים: האחד - פרק הזמן הסביר מתחילת הקשר ועד לביטול. השני - פרק הזמן שנקצב בהודעה, לביטול. הראשון נועד לתת לצד שכנגד שהות מספקת להפיק רווח סביר מהעיסקה ולכסות את השקעותיו בזמן ובעמל, וכן את ההוצאות שהוציא לשם ביצועה. בעיסקה מסחרית של הפצה יש להביא בחשבון את העובדה, כי פירות ההשקעה והעבודה אינם מבשילים מיד אלא רק לאחר תקופה, לעתים אף של שנים. השני נועד לתת לצד שכנגד זמן מספיק להתארגן מבחינה עסקית לקראת סיום הקשר ולמצוא מקורות אחרים להפקת רווח. כשההודעה אינה סבירה מבחינת אחת משתי התקופות הנ"ל (או שתיהן), מחייבים את הצד המבטל לפצות את הצד שכנגד על הנזק שנגרם לו עקב כך". כב' השופט ברק קבע לעומת זאת, בעמ' 704: "כיצד נקבעת סבירותה של התקופה ממתן ההודעה ועד לסיום החוזה? לדעתי, סבירות הזמן נקבעת על-פי המטרה העומדת ביסודה. כאשר ההודעה ניתנת על-ידי היצרן, מטרתה היא לאפשר למפיץ ליהנות מפרי השקעתו בזמן, בכסף ובעבודה ולאפשר לו לקבל את הרווח, שבגינו בנה שוק ועיצב לקוחות. איני סבור, כי הזמן הסביר נועד אך לאפשר למפיץ לכסות את הוצאותיו, להפיק רווח סביר מהעיסקה ולהתארגן לסיום ההסכם תוך חיפוש אחר עסק אחר תחתיו. הזמן הסביר נועד בנוסף לאלה גם לאפשר למפיץ לקטוף את פרי מאמציו בביסוס שוק, ולמצות מאמצים אלה". ואילו כב' השופט אור קבע, בעמ' 706 : "אורכה של התקופה הסבירה תלוי בנסיבותיו של כל מקרה. בין השיקולים לקביעת אורכה של התקופה יש לקחת בחשבון גורמים שונים, ביניהם כלליים, היפים לכל מקרה, וביניהם מיוחדים, אשר קשורים בהסכם שבין הצדדים ובנסיבותיו. מבלי להתיימר להזכיר את כל הגורמים והשיקולים שיש בהם להשפיע על אורכה של תקופת ההודעה מראש, בין שיקולים אלה יש להזכיר את השיקולים הבאים: את טיבו של המוצר והתקופה הנדרשת לצורך חדירתו לשוק; סכומי ההוצאות וההשקעות שנדרשו כדי להפיצו; שיעור הרווח הצפוי לעומת ההוצאות וההשקעות שנדרשו מצד המיץ; הסיכוי של הפצת המוצר על-ידי היצרן גם לאחר תום ההסכם, אף ללא פעולות ההפצה על-ידי המפיץ או, במלים אחרות, מידת הקשר והתלות בין הלקוחות לבין המפיץ." ניתן לסווג את השיקולים שמנו שופטי בית המשפט העליון באותה פרשה, לבחינת סבירות אורכה של ההודעה המוקדמת לביטול הסכם הפצה, למספר קטגוריות עיקריות, כדלקמן: משך תקופת ההתקשרות; טיב המוצר והתקופה הנדרשת לחדירתו לשוק; שיעור הרווח הצפוי לעומת ההשקעה של המפיץ; זכותו של המפיץ לקצור את פירות השקעתו. להלן אבחן את תחולתם ומשקלם של גורמים ושיקולים אלו במקרה שלפנינו. ה. תקופת ההתקשרות אחידקל החלה בהפצת מוצרי BAT באופן בלעדי בשנת 1998, כאשר אין חולק כי ההסכם שנחתם בינה לבין התובעת בסוף שנת 2003 נבע מהחלפת היבואנית של BAT בישראל, ולא נועד להחליף או לשנות מההתקשרות הקודמת שהחלה בשנת 1998. ואולם, התובעת כופרת בקיומו של קשר משפטי או חוזי כלשהו בינה לבין אחידקל עובר למועד חתימת ההסכם בסוף שנת 2003. התובעת הינה חברת בת של התאגיד הבינלאומי BAT וגם לפני ששימשה כיבואנית של התאגיד שימשה כנציגתו בארץ. גם לגרסת התובעת ההסכם עם אחידקל נועד להסדיר בכתב את ההתקשרות שהחלה כבר בשנת 1998 עם היבואנית הקודמת טל"ש. אנטוניו דימיטרי, מנכ"ל התובעת בזמנים הרלוונטיים לתביעה, העיד על כך בחקירתו הנגדית (עמ' 18 שו' 4-9 לפרו' מיום 20.12.07): "הודענו ביחד עם TLS ש- TLS תפסיק להיות היבואנית של מוצרי של BAT והתובעת תהפוך ליבואנית של אותם מוצרים. TLS נתנה הודעה למפיצי המשנה בגלל שהיא חתומה בהסכם איתם לפיה היא תפסיק לספק והתובעת תמשיך לייבא ולספק את אותם מוצרים החל מ- 1.1.04... וביולי 2003 הסיטונאים ביקשו אם התובעת תמשיך להשתמש בהם ואמרנו שאנו רוצים להמשיך עם כולם, על פי אותו חוזה שהיה להם עם TLS". אנטוניו דימיטרי אישר בחקירתו הנגדית כי גם בתקופת ההתקשרות עם טל"ש לתובעת היה תפקיד מרכזי במערכת היחסים עם היבואנים (עמ' 19 שו' 13-14 לפרו' מיום 20.12.07): "התובעת היתה אחראית לשיווק המוצרים של BAT והאחראיות לפקח על הפעילות של TLS והסיטונאים להבטיח שההסכמים מבוצעים כפי שצריך". ובהמשך חקירתו הוסיף (עמ' 19 שו' 20-23 לפרו' מיום 20.12.07): "אנשים מטעם התובעת עבדה עם הסיטונאים כדי לקדם פעילות שיווקית. באותו זמן אם הם ראו למשל שמוצר חסר הם היו אומרים זאת לסיטונאי הרלבנטי וגם ל- TLS. כולם היו באותו עסק". עוד הוסיף אנטוניו דימיטרי (עמ' 20 שו' 4-9 לפרו' מיום 20.12.07): "בכל מקום שהיתה פעילות שיווקית או תכנית שיווקית היינו קוראים לישיבה עם כל הנציגים מ- TLS מפיצי המשנה, ואנשי השיווק שלנו. והיינו מציגים את התוכנית. באותה תוכנית יכול להיות שהיו כוללים פעילויות ספציפיות לאנשים שונים. בתובעת וב- TLS ושל מפיצי המשנה. זו היתה פעילות משותפת. היה דיון ואז על אחד ביצע את החלק שלו. בחלק מהמקרים, חלק מהמשימות כללו אינטרקציה ישירה בין אנשי התובעת למפיצי המשנה". גם סוטריוס קונסטנטנו אישר את העבודה המשותפת עם אחידקל בשנים אלו (עמ' 26 שו' 6-7, 10-11 לפרו' מיום 20.12.07): "ש. אתה מכיר את חיים ויעקב ת. אני מכיר אותם היטב מעבודה משותפת... הם עבדו כמפיצים של סיגריות BAT... אני לא כל כך זוכר כל כמה זמן נפגשנו. אבל בערך בפעם בחודשיים שלושה היו פגישות, מצגות, ביקורים". אלון לוי, שמשמש משנת 1999 כמנכ"ל טל"ש, הצהיר על מעורבותה הרבה של התובעת בהתקשרות בין טל"ש למפיצים בכלל ולאחידקל בפרט (ס' 5-6 לתצהיר): "במסגרת תפקידה עמדה טל"ש בקשר מול מפיצי משנה אזוריים וקישרה בינם ובין הנתבעות שכנגד... במהלך כל התקופה בה שימשה טל"ש כמפיצה ראשית, היו הנתבעות שכנגד מעורבות באופן פעיל ואינטנסיבי בפעילותם של מפיצי המשנה בכלל ובפעילותה של חברת אחידקל בפרט וזאת ברמת השטח ולא רק ברמה האסטרטגית... הנתבעות שכנגד העבירו כל העת הנחיות והוראות והתנו תנאים באשר לאופן הפעילות ולתנאים המסחריים של מפיצי המשנה... וכן קיבלו דיווחים שוטפים מפורטים מחברת טל"ש ואף ישירות מהמפיצים... נציגי הנתבעות שכנגד אף עמדו בקשר ישיר מול מפיצי המשנה, ובהם אחידקל, וקיימו עימם פגישות ושיחות וניהלו מולם תכתובות ישירות...". התכתובת בין הצדדים מחזקת עדות זו ומלמדת על מעורבותה הרבה של התובעת בפעילות אחידקל בתקופה בה ההתקשרות של אחידקל היתה מול חברת טל"ש. כך, במכתב מאת התובעת לטל"ש מחודש אוקטובר 2002 (נספח א' לתצהיר הנתבע 2), כותבת התובעת אודות סיכום בין התובעת לטל"ש לעניין מימון המערכת הממוחשבת על ידי הסיטונאים. כך גם במכתב מחודש מאי 1999 כותב "צוות טל"ש בישראל" לאחידקל מכתב סיכום לגבי שנת העבודה (נספח ה' לתצהיר הנתבע 2). יתרה מזו, משה מרי, כיום מנהל שיווק אצל התובעת, העיד בחקירתו הנגדית כי החל משנת 1998 הוא משמש כמנהל הפצה, תחילה מטעם טל"ש ואחר כך מטעם התובעת (עמ' 32 שו' 3-4 לפרו' מיום 24.12.07): "בתקופה שעבדנו עם טלש משנת 2000 עד שנת 2003 הייתי מנהל אזור צפון טלש. בטלש הייתי עד תחילת שנת 2003, לאחר מכן עברתי לתובעת בשנת 2003. בתקופה שאחידקל היו עובדים איתנו עברתי להיות מנהל הפצה ארצי. כלומר עברתי לתובעת כמנהל הפצה ארצי. מנהל שיווק הייתי מסוף 2004" מכאן שלאורך כל התקופה בה שימשה אחידקל כמפיצה של מוצרי BAT, לפני חתימת ההסכם ולאחריו, בתקופה בה טל"ש שימשה כיבואנית ובתקופה בה התובעת שימשה כיבואנית, מנהל ההפצה מטעם BAT שעבד אל מול אחידקל היה משה מרי. על פי עדותו של מרי למנהל ההפצה תפקיד מרכזי וקשר אינטנסיבי עם המפיצים, והוא אף מבקר בנקודות המכירה אחת לשבועיים (עמ' 35 שו' 14 לפרו' מיום 24.12.07). עולה כי בתקופת ההתקשרות עם טל"ש טרם ההסכם נשוא תביעה זו, התובעת היתה מעורבת באופן פעיל בהתקשרות בין אחידקל לטל"ש, וכי למעשה, אל מול אחידקל עמד גוף אחד הכולל את BAT ונציגותיה בארץ וכלפיו ראתה עצמה אחידקל מחוייבת, בהתקשרות שתחילתה בשנת 1998 וסיומה בחודש אוקטובר 2004. כלומר, על אף שההסכם של התובעת עם אחידקל נחתם רק בחודש דצמבר 2003, הסכם זה מהווה הסדרה בכתב של התקשרות שהחלה כבר בשנת 1998. אורך תקופת ההתקשרות, עד למועד ההודעה על ביטולה, הינו אם כן כשש שנים. ו. שיעור הרווח הצפוי מול ההשקעה שנדרשה מהמפיץ לאור טיב המוצר והתקופה הנדרשת להחדרתו לשוק אחידקל טוענת כי במהלך תקופת ההתקשרות היא השקיעה בהקמה ותפעול של קו ההפצה, כמפורט בסעיפים 7-9 לתצהיר הנתבע 2: "במהלך השנים ביססה אחידקל בהדרגה, באמצעות עבודה מאומצת רבה..., קו חלוקה המונה כתשע מאות נקודות פעילות באזור צפון הארץ... אחידקל העסיקה שישה סוכני מכירות מיומנים אשר היו אמונים על תפעול הקו מטעמה ופעלו כל העת להרחבתו. ... לצורך הקמתו ותפעולו השוטף של קו החלוקה נדרשה חברת אחידקל ואני כבעליה להשקיע השקעות כספיות, במישרין ובעקיפין, המסתכמות במיליוני שקלים... בין השאר, השקיעה אחידקל כספים ברכישת רכבים, ציוד משרדי, מסופונים ורכוש קבוע אחר..." מהראיות בתיק עולה כי השקעתה של אחידקל היתה על דעתן ובהנחייתן של BAT ושל התובעת. כך, למשל, במכתב מחודש אוקטובר 2002 (נספח א' לתצהיר הנתבע 2), כותבת התובעת לטל"ש: "למען הסדר הטוב, אנו מעלים על הכתב את הסיכום שהושג בינינו לגבי השתתפותכם במימון הרכישה, ההתקנה והתחזוקה של המערכת הממוחשבת שתותקן אצל הסיטונאים, אצלכם ואצלנו: כפי שהוסכם בינינו, וכפי שהוסכם ביניכם לבין הסיטונאים, אתם תרכשו את המסופים הניידים שישתלבו במערכת הממוחשבת של סיטונאי הסיגריות (בסך הכל 73 מסופים), בסכום כולל של 182,500 ₪ (שהם 2,500 בעבור כל מסוף). כל אחד מהסיטונאים יחוייב על ידיכם בסכום של 2,500 דולר בגין כל מסוף שיותקן אצלו, והסכום שבו כל סיטונאי יחוייב שיולם על ידו ב-24 תשלומים חודשיים שווים. ... דמי האחזקה השנתית של המערכת הממוחשבת, בסך 63,500 דולר לשנה, ישולמו על ידיכם לחברת IBM, וחלקם של הסיטונאים בסכום זה יעמוד על 250 דולר בשנה לכל מסוף, ובסך הכל 18,250 דולר. חלקם של הסיטונאים באחזקת המערכת בגין שנת התחזוקה הראשונה ישולם על ידינו, והחל מהשנה השניה ישולם חלק זה על ידי הסיטונאים. אם יתווספו מסופים ניידים למערכת הממוחשבת, הסכומים האמורים לעיל יותאמו כך שכל סיטונאי יחוייב בסך 2,500 דולר בגין התקנה של כל מסוף ודמי תחזוקה שנתיים בסך 250 דולר בגין כל מסוף, והסדרי התשלום האמורים לעיל יחולו גם לגבי החיוב בגין המסופים שיתווספו למערכת הממוחשבת ..." על אף האמור, התובעת טוענת כי לאור טיב המוצר לא נדרשה מהמפיצים השקעה כספית. לעניין זה כותב משה מרי, כיום מנהל השיווק אצל התובעת, בסעיף 2.6 לתצהירו כי: "מפיצי המשנה אינם עוסקים בשיווק המותגים, אלא אך ורק באחסנת המוצרים, מכירתם לקמעונאים והובלתם לנקודות המכירה הקמעונאיות". ובסעיף 4.10.6 לתצהירו מדגיש משה מרי: "הנתבעת לא "ביססה" כביכול קו חלוקה כלשהו, אלא ביצעה את המוטל עליה כסיטונאית, וסיפקה מוצרים לנקודות מכירה קמעונאיות, שידועות לכל מי שפועל בשיווק מוצרי צריכה". ואולם, גם לשיטת התובעת, וגם אם לא מדובר בקו חלוקה, אחידקל אינה יכולה לבצע פעולות של אחסנה, הובלה ומכירה מבלי להעסיק עובדים ולרכוש ציוד ורכבים ולתחזקם. אנטוניו דימיטרי אישר זאת בחקירתו הנגדית (עמ' 21 שו' 22-24 לפרו' מיום 20.12.07): "האחריות של מפיצי המשנה היא שהמוצר שלנו יהיה זמין בכל חנות שמוכרת סיגריות. אתה צריך מכוניות ואנשים ומחסן וזה העסק שלך". עוד הצהיר הנתבע 2 כי אחידקל נאלצה לספוג עלויות מימון ולחשוף עצמה לסיכון כלכלי, שכן בעוד שעל פי ההסכם היתה מחוייבת לשלם לתובעת על כל משלוח של מוצרים תוך 10 ימים מיום הוצאת החשבונית בגין המשלוח, אחידקל נאלצה לאפשר ללקוחותיה תנאי תשלום גמישים והנחות (סעיף 9 לתצהיר הנתבע 2): "... לצורך הקמת קו החלוקה ותפעולו נאלצה אחידקל לאפשר לקהל לקוחותיה, בכוח ובפועל, לרכוש סחורה בתנאי תשום גמישים ולהקצות להם אשראי בתנאים נוחים בעוד היא נדרשה על ידי הנתבעות שכנגד לפרוע כל חשבונית 10 ימים לאחר הפקתה. כך למשל, נדרשה אחידקל על ידי הנתבעות שכנגד ליתן ללקוחות מסוימים בקו החלוקה (קיבוצים ורשתות גדולות) אשראי שוטף+15 ימים וכן בנוסף הנחה בשיעור של אחוז אחד". התובעת גורסת כי טענתה של אחידקל לעניין הפסדי מימון אינה נכונה, ועל כך בסעיף 4.10.7 לתצהיר משה מרי: "בענף הסיגריות נהוג לגבות מנקודות המכירה הקמעונאיות תשלום במזומן, או לתת לכל היותר אשראי של ימים ספורים, ולמיטב ידיעתי הנתבעת נהגה באופן זה, כך שטענתם של הנתבעת ושל מר סול לפיה הם נתנו ללקוחותיהם ימי אשראי העולים על ימי האשראי שהם קיבלו אינה נכונה". דברים אלו של מרי אינם מתיישבים עם הראיות בתיק. על מעורבותה וידיעה של BAT על הסיכון הכלכלי שמוטל על אחידקל נוכח תנאי האשראי ללקוחות גדולים ניתן ללמוד ממכתבו של אריאל בלידשטיין לאחידקל ממאי 1999 (נספח ד' לתצהיר הנתבע 2), בו נכתב בין היתר כי: "על מנת למקסם את יכולות השיווק והמכירה באזור טבריה, הוחלט כי ירכזו אמצעים שיווקיים מיוחדים לאזור זה, תיבדק הסיבה לאי קניה של כל חנות וחנות ויוחלט על דרך להתגבר על כל התנגדות. ... אחידקל יזכה לקבל עוד יומיים אשראי וסך הכל 10 ימי אשראי. אחידקל יזוכה על 40 ימי אשראי למכירה בקיבוצים וזאת בתנאי שימכור לכל הקיבוצים - הזיכוי יועבר אחת לחודש ויהיה תלוי בכמות המכירה בחודש שעבר - על חיים להוציא רשימה של כל המכירות לקיבוצים בחודש האחרון." עדותו של סוטריוס קונסטנטנו לעניין זה מלאה בסתירות פנימיות. בתחילה העיד כי אינו יודע פרטים לגבי האשראי שנתנה אחידקל לקוחות (עמ' 28 שו' 11-12 לפרו' מיום 20.12.07): "ש. אתה יודע שאחידקל נתנה יותר אשראי מהאשראי שקיבלה מכם? ת. יכול להיות שהם עשו זאת. אני לא יודע כי לא הייתי מעורב בפרטים של ניהול עסקיה של TLS". בהמשך, שונתה גרסה זו והעד אמר כי (עמ' 28 שו' 13-15, 17-19 לפרו' מיום 20.12.07): "... אני רוצה לומר שהייתי מודע לכך שלעיתים נדרש יותר אשראי וחיים וספקי משנה אחרים ביקשו וממני וממנהלים אחרים לפשר בינם לבין TLS, כך ש- TLS תיתן להם יותר אשראי... כל פעם שהם באו אלי עם בקשה, מפיצי המשנה אני מתכוון וכשחשבתי שזה בקשה סבירה תיווכתי לטובתם עם TLS כי חשבתי שזה גם אינטרס עסקי שלנו". לטענת אחידקל היתה הבנה בין הצדדים כי מדובר בהסכם ארוך טווח, ועל כן, על אף שבמהלך השנים ספגה הפסדים מהפצת המוצרים, המשיכה בהתקשרות בציפייה להפקת רווחים בעתיד. אכן הוכח כי במהלך שנות ההתקשרות עם BAT ונציגותיה לא הפיקה רווחים ואף לא כיסתה את ההוצאות השוטפות (כעולה מהדוחות הכספיים - נספח ב' לתצהיר הנתבע 2). עוד עולה כי BAT והתובעת ידעו על הפסדיה של אחידקל ועודדו אותה להמשיך בהתקשרות ולקצור בעתיד את פירות השקעותיה. ראו למשל מכתב מאת צוות BAT בישראל לאחידקל מחודש מאי 1999 (נספח ה' לתצהיר נתבע 2), שם נכתב בין היתר כך: "...השנה שמסתיימת התאפיינה בהרבה קשיים בתחומים רבים, יחד עם זאת כל ההתחלות קשות ואנו מביטים אל העתיד על מנת להבטיח לעצמנו ולכם שנים מוצלחות יותר מבחינה עסקית... יחד עם כל הקשיים של השנה המסתיימת ברצוני לציין שהצלחנו למתן את הירידות במכירות של קנט (ביחס לשנים האחרונות) וכן הצלחנו לעלות בצורה מכובדת את מכירות לאקי סטריק... תוצאות אלו אינן מקריות והן תודות לעבודה הקשה שלכם... חברת BAT החליטה להעניק לך מענק חד פעמי של 20,000 ₪ (לא כולל מע"מ) בתודה על המאמץ בשנה האחרונה... אני מבקש מכולכם לקבל את שנת 2000 במוטיבציה גבוהה על מנת שנוכל להשיג את כל היעדים והמטרות שהצבנו לפנינו בשנה הקרובה". סוטריוס קונסטנטנו אישר בחקירתו כי התובעת ידעה היטב על הפסדיה של אחידקל (עמ' 29 שו' 1-3 לפרו' מיום 20.12.07): "אני הזדהיתי עם טענותיהם. ראיתי שמדובר באנשים עם משפחות, עם צרכים, ושכל פעם באו אלי בבקשה לעזרה. ויכולתי הייתי עוזר. עזרתי להם בכסף, בתמריצים. הכל נעשה דרך TLS. נתנו יותר עמלות, יותר הנחות". כך עולה גם מפנייתה של אחידקל לטל"ש במכתב מיום 27.8.02 (נספח ו' לתצהיר נתבע 2), שם כתבה אחידקל כדלקמן: "בהמשך לשיחות המתנהלות ביננו למעלה משלוש שנים, בנושא הפסדים שנובעים ממערך ההפצה שדרשתם, ולאחר הישיבה האחרונה שהתקיימה במשרדי BAT בנובמבר 2001, נתבקשתי ע"י אריאל ומשה להמתין בסבלנות למציאת פתרון עד ינואר 2002, הובטחה לי באותה ישיבה שהפתרון שימצא לא יהי זמני אלא שנתי. נכון להיום אוגוסט 2002 לא נמצא פתרון ואפילו אין כיוון לפתרון למרות השיחות הרבות בטלפון עם משה שאחידקל לא יכולה להמשיך ולהפסיד כספים בתפעול המערך הקיים. התשובה היחידה שניתנה היא תתאזר בסבלנות יהיה בסדר. אי לכך עם כל הכאב שבדבר אחידקל החליטה בשלב הראשון לצמצם הוצאות... כמובן נמשיך לתת את אותו יחס ושרות כמו שאחידקל יודעת לתת, אנו רואים בצעד ראשון זה התייעלות ראשונית ולארח שלושה חודשים אנו נבדוק את המשך הכדאיות". אלון לוי העיד כי התובעת ו- BAT ידעו היטב על כך שלאחידקל נגרמים הפסדים ואף החליטו ליתן לה סיוע כספי נוכח כך (ס' 9 ו-11 לתצהיר אלון לוי): "הנתבעות שכנגד ידעו בוודאות, הן באמצעותי והן ישירות מאחידקל, כי אחידקל הפיצה את מוצרי BAT למעשה תוך שהיא סופגת הפסדים כספיים ניכרים מידי חודש. אני הייתי שותף באופן אישי בישיבות שעסקו בכך והצגתי בפני נציגי הנתבעות שכנגד תחשיבים מפורטים לעניין זה, הכוללים פירוט מלא של הוצאות קבועות ומשתנות של החברה כנגד הכנסותיה... הנתבעות שכנגד וטל"ש הכירו בכך שחברת אחידקל עושה עבודה מצוינת בשטח... מסיבות אלו אף הוחלט ליתן סיוע כספי לאחידקל למשך תקופה על מנת שזו תמשיך בהפצת מוצרי BAT באזור הצפון" אלון לוי חזר על כך גם בחקירתו הנגדית (עמ' 69 שו' 27-30 לפרו' מיום 21.5.08): "באזור של אחידקל היו הוצאות מאד גבוהות כי גם המרחקים שם מאד גדולים ומנגד ההכנסות היו יחסית נמוכות כי זה אזורים פריפריילים שבהם המוצרים הזולים יש ביקוש יותר גדול ושלבי.איי.טי לא היה מענה בשוק הזה. לכן אחידקל סבלה מהכנסות נמוכות והוצאות גבוהות. לכן הוא קיבל סבסוד תקופה די ארוכה". גם משה מרי העיד כי באזור הצפון כמות המכירות של מוצרי BAT קטנה יותר בהשוואה לאזורים אחרים בארץ (עמ' 43 שו' 27 לפרו' מיום 24.12.07), ונוכח כך התובעת העניקה סיוע תקציבי לאחידקל (עמ' 45 שו' 6-10 לפרו' מיום 24.12.07): "אנחנו העברנו, לאורך השנים האלה תמיכה כחלק מתקציב השיווק כדי לסייע לאחידקל לבצע את את תפקידה בצורה טובה יותר... אני לא זוכר אם בתקופה הזו היה את מסלול שעזרנו לו באזור פ"ת. במרכז כמעט ולא. היה קצת באילת ויותר בצפון". בנוסף וכחלק מהסיוע הכלכלי של התובעת לאחידקל, במהלך חלק מתקופת ההתקשרות אושר לאחידקל למכור ממתקים, בנוסף לסיגריות, על מנת להקטין את ההפסדים. כך, במכתב מאת משה מרי לאחידקל (נספח ג' לתצהיר הנתבע 2), התובעת מאשרת לאחידקל למכור את ממתקי "ליימן שלייסל" לתקופה מוגבלת: "חיים שלום! בהמשך לבקשתך למכירת מוצרי ליימן שלייסל לתקופת החגים, הוחלט לאשר מכירת מוצרי ליימן שלייסל בלבד לתקופה מוגבלת... צעד זה נעשה בהמשך לחיזוק ותמיכה במערך ההפצה סיטונאות אחידקל... בסוף חודש אוקטובר תבוצע הערכה מחדש של המצב בסיטונאות אחידקל יחד עמך להחלטה האם להמשיך במכירת הממתקים במקום הסיוע החודשי...". מכל האמור עולה כי אחידקל השקיעה כספים בקיום ההסכם. השקעה זו מקובלת בהסכמים מסוג זה בין יצרן/יבואן ומפיץ והיו על דעתה ובהנחייתה של התובעת. ואולם נוכח טיב המוצר, ונוכח העובדה שמדובר בהפצה בתחום טריטוריאלי מוגבל, לא מדובר בהשקעה בסדרי גודל אשר לא ניתן להחזיר תוך תקופה של שש שנות התקשרות. ההשקעה, לגרסת אחידקל עצמה, היא ברכישת רכבים, העסקת עובדים, אחסנת המוצרים והעברתם לנקודות המכירה השונות. מבחינת טיב המוצר, מדובר במותג סיגריות ידוע בעולם ובציבור לקוחות פחות או יותר קבוע, ולכן גם אם נדרש פרק זמן מסוים להחדרת המוצר לשוק הישראלי או לאזור צפון הארץ, לא מדובר בזמן ארוך ובוודאי שלא מדובר בצפי לגידול משמעותי במכירות בחלוף הזמן. בנסיבות אלו, אם תוך שש שנים השקעתה של אחידקל לא החלה להניב רווחים, נראה כי גם בעתיד לא תרוויח עקב העסקה. הראיה לכך היא כי כבר בשנת 2001 הביעה אחידקל מחאתה על כך שלאחר 3 שנות התקשרות היא עדיין אינה מפיקה רווחים ונושאת בהפסדים בגין השקעתה (כעולה ממכתב אחידקל לטל"ש - נספח ו' לתצהיר הנתבע 2). אחידקל עצמה הסבירה כי הפסדיה נבעו מנתונים הקשורים לתנאי השוק של מוצרי BAT באזור ההפצה (ס' 12 לתצהיר הנתבע 2): "במשך תקופה ארוכה של מספר שנים לא עלה בידי אחידקל להפיק רווחים כלשהם מהפצת המוצרים ואף לא לכסות את ההוצאות החודשיות השוטפות. זאת, בין השאר, נוכח הביקוש הנמוך יחסית בשוק הסיגריות המקומי ולאור נתוניו של אזור החלוקה הספציפי המאופיין באוכלוסיה ברמה סוציואקונומית הנמוכה מהממוצע הארצי ובפיזור רחב מאד של נקודות מכירה". ההודעה המוקדמת נועדה להגן על אינטרס ההסתמכות ואינטרס הציפייה של הצדדים לחוזה. היות וההשקעה הכספית בהפצת המוצר מוטלת על המפיץ, ומאחר והרווחים בסוג עסקאות זה בדרך כלל ומטבע הדברים לא נולדים מיד עם תחילת ההפצה, הציפייה הסבירה של המפיץ הינה כי מערכת היחסים בין הצדדים תהיה ארוכת טווח וסיומה לא יעשה תוך זמן קצר, אלא תוך מתן פרק זמן סביר להתארגנות ולמציאת אפיק השקעה אחר. האינטרס העיקרי הראוי להגנה במקרה זה הינו אינטרס הציפייה של אחידקל כי ההסכם יקויים. אף אם אחידקל הסתמכה על כך שבעתיד תפיק רווחים, לא הובטח לה כי המשך ההתקשרות אכן יניב לה בסופו של דבר רווחים. מדובר בסיכון עסקי שנטלה על עצמה אחידקל, כנגד הסיכוי שרווחים עתידיים יצדיקו את השקעה והפסדיה במהלך השנים. סיכון זה מוטל כולו על אחידקל. הציפייה של אחידקל לקיום ההתקשרות לטווח ארוך הינה לגיטימית והיא שהצדיקה את הסיכון שנטלה על עצמה אחידקל, נוכח הסיכוי לקצירת פירות השקעתה בעתיד. ואולם, הציפייה להתקשרות ארוכת טווח קויימה. ההתקשרות נמשכה כשש שנים. מדובר בפרק זמן ארוך בהתחשב בכך שלא מדובר בהשקעה בסדרי גודל משמעותיים נוכח טיב המוצר וההגבלה הטריטוריאלית של ההפצה. בפרק זמן זה, אילו דובר בעסקה כדאית, סביר שאחידקל היתה מפיקה רווחים. משלא קצרה את פירות השקעתה תוך שש שנים, סביר כי מדובר בעסקה שאינה רווחית. העדר רווחיות בעסקה הינו סיכון שנטלה על עצמה אחידקל, ואין חובה על התובעת לפצותה בשל כך. אשר על כן, הודעה מוקדמת סבירה בנסיבות העניין שלפנינו היא הודעה המאפשרת לאחידקל להתארגן לסיום ההסכם ולא הודעה המאפשרת לאחידקל לקצור את פירות השקעתה. ז. אורכה של ההודעה המקודמת על אף חילוקי הדעות בין השופטים בעניין טרבנול לעיל, לגבי השיקולים לקביעת אורכה של תקופת ההודעה מראש בחוזים בין מפיץ ויצרן/ יבואן, כמפורט לעיל, היתה הסכמה בין כלל השופטים באותה פרשה כי פיצוי בגין שנה אחת הינו ראוי והוגן. עיון בפסיקה מלמד כי גם במקרים דומים אחרים קבע בית המשפט העליון כי שיעור פיצוי שווה ערך להודעה מראש של שנה הינו שיעור פיצוי סביר (ראו: פרשת חינאווי לעיל; ע"א 9099/96 ידיעות אחרונות נ' פירסטנברג, פד"י נג(5)1). אני סבורה כי פרק זמן של שנה בין ההודעה על ביטול ההסכם לבין ביטולו בפועל הינו סביר גם במקרה שלפנינו. היות וניתנה לאחידקל תקופה בת שלושה חודשים בטרם הודעת הביטול נכנסה לתוקף, זכאית אחידקל לפיצוי בגין תקופה של תשעה חודשים. ח. הפיצוי לו זכאית אחידקל לצורך הוכחת גובה הפיצוי הגישה אחידקל את חוות דעתו של המומחה יעקב אשד (להלן: חוות הדעת ו- המומחה). המומחה מציע לחשב את הפיצוי בדרך של הערכת "רווח ראוי" לאחידקל וזאת ביחס להשקעה שהשקיעה אחידקל בקיום ההסכם. המומחה הסביר זאת בחקירתו הנגדית (עמ' 63 שו' 14-20 לפרו' מיום 30.12.07): "אני מעריך את הרווח הגולמי השנתי והראוי למועד הפסקת הקשר בשנת 2004... זה מה שעשיתי. להשיב את המצב לקדמותו ולתת להם תשואה על ההון שהשקיעו... לתת להם מה שצריך להיות שהעסק יהיה הגיוני מבחינה כלכלית... התקשרות לא יכולה להיות שצד אחד מפסיד בצורה ברורה וחד משמעית" המומחה ממשיך (בעמ' 63 שו' 27-29 ובעמ' 64 שו' 1-2 לפרו' מיום 30.12.07): "נמסר לי שבסמוך לסיום ההתקשרות, פנו המפיצים לחברה שהם לא רוצים להפסיד והם רוצים להפסיק את ההתקשרות. ושם הובטחו הבטחות לטענתם, הובטחו להם הבטחות שהם יקבלו את מה שהם רוצים ולא יפסידו יותר. על בסיס זה אני פעלתי. אם זה לא קיים אז זה התשתית עליה בניתי את כל התזה שלי". הבעיה היא שהמומחה לא רק ביסס את התזה שלו על ההנחה שניתנה הבטחה לרווחים עתידיים, אלא על ההנחה שאחידקל זכאית לסיים את ההתקשרות כשבידיה רווחים. הנחת הבסיס של המומחה כי אחידקל זכאית לרווחים אינה נכונה. מדובר בצדדים לחוזה עסקי, כאשר כל צד לחוזה נוטל על עצמו סיכונים וסיכויים. עצם העובדה כי הצדדים קיוו לרווחים בעתיד, אינה מבססת נזק בר פיצוי. משאיני מקבלת את הנחת הבסיס, מובן כי לא ניתן לקבל את הנחות המומחה לעניין גובה הרווח הראוי לאחידקל, אך למעלה מן הצורך אציין כי הנחות אלו הינן היפותטיות לחלוטין ואינן מבוססות כלל ועיקר, כפי שניתן להתרשם מעדותו (עמ' 64 שו' 15-19 לפרו' מיום 30.12.07): "הרווח הגולמי בשנת 2003 זה 766,000 ₪, אני טענתי שהיה צריך להיות 2 מיליון ₪, אז במקום הפסד ליעוד של 323,000 ₪ אז היה רווח של כאילו 1 מיליון ₪, אני טוען שההוצאות של המנהלים היו צריכות להיות גבוהות, הם קיבלו בשנת 2003 - 190,000 ₪ ביחד כל השלושה, ואני טוען שעלותם לחברה היתה צריכה להיות להערכתי משהו כמו 360,000 ₪ לשלושתם וההפרש נוסף להוצאות וזה מקטין את הרווח ליעוד". אחידקל זכאית לפיצוי קיום שיעמידה במצב בו היתה אילו ניתנה לה הודעה מוקדמת של שנה אחת לפני ביטול ההסכם בפועל. פיצוי זה חושב על ידי בית המשפט העליון על פי הרווח של המפיץ בתקופה הקודמת לביטול ההסכם, ובטרם נתגלעו חילוקי דעות בין הצדדים להסכם (ראו פרשת חינאווי לעיל, פסקה 20). עם זאת, פי שציינתי, בפרשת חינאווי למפיץ היו רווחים ומטרת ההודעה המוקדמת הייתה גם לאפשר לו לקטוף את פירות ההשקעה. במקרה שלפניי מהדוחות הכספיים ומחוות דעת המומחה עולה כי עד למועד סיום ההסכם התובעת הפסידה בגין השקעתה בקיום ההסכם. כאמור לעיל, לאור תקופת ההתקשרות הממושכת שקדמה להודעת הביטול וטיב המוצר אשר לא דרש השקעה כספית רחבת היקף, נראה כי מדובר בהתקשרות לא כדאית כלכלית מבחינת אחידקל אשר לא הניבה לה רווחים וככל הנראה לא היתה מניבה לה רווחים גם בעתיד. מהדו"חות עולה כי דווקא בשנת 2003 חל גידול משמעותי במכירות של מוצרי חברת BAT. התובעת מסבירה גידול זה כך (סעיף 4.10.12 לתצהיר מרי): "הגידול במכירות שנוצר בשנת 2003, שאליו הנתבעת מתייחסת בכתב התביעה, לא נוצר כתוצאה ממאמץ כלשהו של הנתבעת, אלא ממהלך שיווקי אסטרטגי שאותו התובעת יזמה בשנת 2003 יחד עם חברת BAT... במסגרת מבצע זה, אחד המותגים המובילים של חברת BAT (“Pall Mall”) הושק מחדש תוך הפחתת מחירים דרסטית ומסע שיווק נרחב...". ואולם, גם לאחר הגידול האמור במכירות, לא הפיקה אחידקל רווחים לאור הפחתת שיעור המרווח על ידי התובעת (ההפרש בין מחיר הקניה למחיר המכירה של המוצר). יש לציין כי איני מקבלת את טענות אחידקל כנגד השינוי שערכה התובעת בשיעור המרווח. על פי ההסכם ולאור הרציונל העסקי שבבסיסו, רשאית התובעת מעת לעת לשנות את שיעור המרווח. היות ושיעור המרווח שונה בהתאם לגידול המשמעותי במכירות, השינוי בשיעור המרווח למעשה לא הרע את תנאי ההתקשרות המקוריים, אשר מלכתחילה ככל הנראה, לא היו כדאיים מבחינת אחידקל. אחידקל לא הביאה כל ראיה להוכחת נזקה עקב הזמן הקצר שניתן לה להתארגן לסיום ההסכם. מעבר לנדרש אציין כי אחידקל לא הוכיחה כי מתן הודעה מוקדמת שאורכה שנה היתה מאפשרת לה לקצור את פירות השקעתה. משכך, אחידקל למעשה לא הוכיחה כי נגרם לה נזק כתוצאה ממתן הודעה מוקדמת קצרה בנסיבות העניין, בגינו היא זכאית לפיצוי. ט. גובה החוב לתובעת -התביעה העיקרית החוב של אחידקל לתובעת נלמד מכרטיס הנהלת החשבונות של אחידקל אצל התובעת (נספח ו2 לתצהיר מרי). העתקי החשבוניות בגין הסחורות שסופקו לאחידקל ותמורתן לא שולמה צורפו כנספח ו1 לתצהיר מרי. אחידקל טוענת כנגד גובה החוב הנטען בתביעה רק בסיכומים, וטענותיה הן כלליות בלבד ואינן נתמכות במסמך או ראיה כלשהי. אשר על כן, יש לחשב את החוב של אחידקל לתובעת על סמך החשבוניות שהוגשו, כמפורט להלן: חיוב מיום 26.9.2004 בסך 239,116 ₪; חיוב מיום 28.9.2004 בסך 309,178 ₪; חיוב מיום 1.10.2004 בסך 225,235.57 ₪; חיוב מיום 3.10.2004 בסך 275,233 ₪; חיוב מיום 6.10.2004 בסך 176.312 ₪; חיוב מיום 8.10.2004 בסך 313,289 ₪. סכום החוב הכולל בגין חיובים אלו הינו 1,538,363 ₪. מעבר לסכום זה, התובעת לא הוכיחה חוב נוסף, ונוכח כך שהתשלומים של אחידקל בוצעו באמצעות מערכת הסליקה הבנקאית, לא ברור כיצד יכול להיווצר חוב נוסף מעבר לסכומים הנ"ל אשר לא כובדו על ידי בנק המזרחי. 3. התביעה כנגד בנק המזרחי א. טענות הצדדים טענותיה של התובעת מופנות כלפי סירובו של הבנק לכבד את החיובים הבאים: חיוב מיום 23.9.2004 בסך 478,595 ₪; חיוב מיום 26.9.2004 בסך 239,116 ₪; חיוב מיום 28.9.2004 בסך 309,178 ₪; חיוב מיום 1.10.2004 בסך 225,235.57 ₪; חיובים מהתאריכים 3, 5, ו-8 באוקטובר 2004, בסך כולל של 764,834 ₪. אשר לחיובים בסעיפים 1-4 לעיל, טוענת התובעת כי הם כובדו על ידי בנק המזרחי ולאחר מכן בוטלו באופן רטרואקטיבי. החיוב מיום 23.9.2004 כובד על ידי הבנק, ולכן טענה זו רלוונטית לעניין החיובים בסעיפים 2-4 לעיל. לטענת בנק המזרחי אין מדובר בביטול או החזרה של חיוב/ זיכוי אלא באי כיבוד מראש של הוראת התשלום. שכן, כנהוג, עם בקשתה של התובעת לחייב את חשבון אחידקל בחיובים האמורים, בוצעה פעולת זיכוי רישומית בלבד בחשבונה של התובעת בבנק לאומי, ולאחר בדיקת החיובים ולאחר שמנהל אחידקל הודיע לבנק המזרחי כי אין ביכולתה של אחידקל לפרוע את החיובים הנ"ל, הודיע בנק המזרחי כי אינו מכבד את החיובים, ובהתאם בוטלו הפעולות הרישומיות בחשבונה של התובעת. הבנק, לטענתו, מוסמך לבצע פעולה של חיוב/ זיכוי ולבטלה תוך 5 ימי עסקים מכוח כללי המסלקה הבין בנקאיים, ומשהתובעת התבססה על הקשרים הבין בנקאיים ועשתה בהם שימוש, היא מושתקת ולהעלות טענה כנגדם. מכל מקום, טוען בנק המזרחי להעדר יריבות בינו לבין התובעת - התובעת אינה לקוחה שלו ואין לו קשר ישיר עמה, ועל כן דין התביעה נגדו להידחות על הסף. כנגד טענות בנק המזרחי טוענת התובעת כי הסדר הסליקה בין בנקים אינו יכול לחייב אותה, כי לא ידעה על קיומו של הסדר כזה, וכי אילו ידעה כי בנק המזרחי לא יחייב את החיובים, היתה מפסיקה לספק את המוצרים לנתבעת לאלתר. ב. הטענה בדבר אי כיבוד החיובים מראש אשר לחיובים בסעיף 5 לעיל, התובעת טוענת כנגד סירובו של בנק המזרחי לכבדם. אין חולק כי החיובים הנ"ל לא כובדו מעולם על ידי בנק המזרחי, אף לא מהפן הרישומי. ביום 1 בינואר 2004 חתמה אחידקל על הוראה לחיוב חשבונה בבנק המזרחי לטובת התובעת (להלן: ההרשאה). סעיף 5 להרשאה (נספח א' לתצהיר שחר נאוס) קובע כדלקמן: "הבנק יפעל בהתאם להוראות בכתב הרשאה זה, כל עוד מצב החשבון יאפשר זאת, וכל עוד לא תהיה מניעה חוקית או אחרת לביצוען". מסעיף זה עולה כי ההרשאה אינה מחייבת את הבנק להעברה אוטומטית של כספים מחשבון אחד לאחר, אלא כי ההעברה מותנית במצב החשבון של נותן ההרשאה. כלומר, ההשראה לחיוב החשבון אינה מטילה את מלוא הסיכון על הבנק, שכן על פי סעיף 5 במצב של היעדר כיסוי בחשבון הבנק רשאי שלא לפעול על פיה. מכל מקום, בוודאי שאין לתובעת זכות לדרוש מבנק מתן אשראי ללקוח, רק משום שהיא קשורה עימו בקשר עסקי. התובעת עצמה לא חולקת על כך, וציינה לעניין זה בסיכומיה (פסקה 10.7 לסיכומים): "אכן, אין חולק שבנקים, בהיותם מוסדות עסקיים, רשאים להחליט אם לתת אשראי ללקוח זה או אחר, ולא ניתן לכפות עליהם מתן אשראי ללקוח". טענות התובעת כי אחידקל חרגה בקביעות ממסגרת האשראי בחשבונה, אינן משנות תוצאה זו. החלטת הבנק לתת אשראי ללקוח הינה החלטה עסקית טהורה. ואכן, סעיף 2 לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א-1981, קובע כי לא מוטלת על הבנק חובה לתת שירות שיש בו משום מתן אשראי ללקוח. מטעם זה גם בתי המשפט לא נוטים להתערב בשיקולי הבנק לעניין מתן אשראי, אלא במקרים חריגים וקיצוניים (ע"א 6505/97 בוני התיכון בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ, פ"ד נג(1) 577). הסכמתו של בנק לאפשר ללקוח חריגה ממסגרת האשראי, אינה מטילה עליו חובה להמשיך ולאפשר חריגות מהמסגרת, לא כלפי הלקוח ובוודאי שלא כלפי פלוני שאינו לקוח של הבנק (לעניין שיקול דעתו של הבנק לעניין מתן אשראי ראו: ת"א (חיפה) 645/05 אחים טופז יהלומים נ' בנק הפועלים בע"מ (ניתן ביום 26.3.07) פסקה 28, וכן ע"א (ירושלים) 4305/98 מ.צ.י.ג.ה. בנין נ' בנק לאומי (ניתן ביום 27.12.98) פסקה 4.2). מקום בו ללקוח אין זכות לדרוש מהבנק אשראי, וודאי שמי שאינו לקוח אינו יכול לבוא בדרישה מסוג זה. משהנתבע 2 הודיע לבנק כי אחידקל חדלת פירעון, רשאי וחייב הבנק להפסיק לכבד חיובים בחשבונה. מה גם שעל פי כתב ההרשאה לבנק שיקול דעת שלא לחייב חשבון אם מצב החשבון אינו מאפשר זאת, ואינו מחייב היעדר כיסוי בחשבון או חריגה ממסגרת האשראי. גם בטענות התובעת לפיהן בנק המזרחי נהג בחוסר תום לב כאשר כיבד חיובים של לקוחות אחרים בעוד שאת חיוביה לא כיבד, אין ממש. ההחלטה לכבד חיוב מסוים ושלא לכבד חיוב אחר מבוססת על שיקולים עסקיים, ואין בכך כדי להעיד על חוסר תום לב של הבנק. במקרה זה, שחר נאוס העיד כי דובר על ספקים שוליים ועל חיובים זניחים, ועל כן הוחלט לכבדם (עמ' 88 שו' 1-2 לפרו' מיום 21.5.08). לאור האמור, טענותיה של התובעת כנגד סירובו של הבנק לכבד את החיובים שבסעיף 5 לעיל, לגביהם כאמור אין מחלוקת כי לא כובדו מעולם אף לא מהפן הרישומי, דינן להידחות. גם בפנייתה של התובעת לבנק המזרחי מיום 12 באוקטובר 2004 (נספח ד' לתצהיר שחר נאוס), טוענת התובעת כנגד החיובים בסעיפים 1-4 לעיל, אשר כביכול בוטלו רטרואקטיבית, ולא מעלה כל טענה כנגד אי כיבוד החיובים בסעיף 5 לעיל. ג. הטענה בדבר ביטול רטרואקטיבי של חיובים בתשובה למכתב התובעת (נספח ה' לתצהיר שחר נאוס) הבהיר בנק המזרחי כי פעל, בביטול החיובים, בהתאם לסעיף ד1 לפרק 16 לתקנות המסלקה, 1997 (להלן: תקנות המסלקה), הקובע: "חבר רשאי להחזיר חיוב על פי הרשאה שאין הוא נכון לכבדו מאחת הסיבות המצויינות כסיבות החזרה במס"ב בחלק ג' נספח 6א'. החיוב יוחזר במושב 3 לא יאוחר מ-5 ימי סליקה לאחר מועד החיוב". הוראה זו מאפשרת לבנק 5 ימים להחליט כי אינו נכון לכבד חיוב, לאחר שהחיוב כבר נרשם. ההוראה מתיישבת עם טענת הבנק כי עצם רישום החיוב אין משמעותו כי הבנק כיבד את החיוב, וכי יש להבדיל בין הפעולה הרישומית לבין החלטת הבנק שלא לכבדו. שחר נאוס הסביר זאת בחקירתו הנגדית (עמ' 82 שו' 19-25, ועמ' 83 שו' 1-5 לפרו' מיום 21.5.08): "... כל חיוב שמגיע לחשבון הוא חיוב על תנאי, שיק או משכנתא, כל חיוב שמגיעים אלינו נרשמים כחיוב אצלנו וכזיכוי אצל הלקוח השני. הלקוח קיבל הרשאה לפעול דרך מסלקה ולחייב כל חשבון בכל מקום שהוא רוצה, הוא יכול להיכנס לכל חשבון ולשלוח ביום אחד חיובים לכל הלקוחות, למחרת יראו חיוב 1000 ש"ח אצלי, ועוד סכום אצל אחר. אם אין לו זכות לעשות זאת אי אפשר לעצור אותו הוא עושה פעולה. זה מגיע לבנקים והבנק מסתכל בחשבון למחרת, הוא לא צריך להסביר אבל הבנק יכול להחזיר זאת מכמה סיבות, במקרה זה סיבה שאין הרשאה, זה יופיע לו מחר בדוחות, אני אצטרך להחזיר את החיובים. זאת בעצם הרשאה שהוא קיבל שהוא ביקש להצטרף להסכם עם המסלקה. בהסכם הזה עם המסלקה (מול הבנק שלו) ניתן להחזיר חיובים חמישה ימי עסקים, יש גורמים שזה 10 ימים או 90 יום שזה גם מותר להחזיר אם הלקוח לא מסכים לחיוב". טענת התובעת כי הוראות המסלקה אינן מחייבות אותה דינה להידחות. התובעת עשתה שימוש ביחסים הבין בנקאיים, לצורך העברת כספים בהוראת קבע מחשבון אחידקל לחשבונה. הוראות התובעת לחיוב חשבונות אחרים ניתנו למרכז הסליקה הבנקאי - המס"ב, כעולה מכתב שיפוי עליו חתמה התובעת במסגרת בקשתה לזכות את חשבונה ולחייב חשבונות אחרים (נספח ז' לתצהיר שחר נאוס), בו מצויין כי: "הואיל ולפי בקשתנו הנכם מסכימים כי אנו נמסור מפעם לפעם למס"ב או ישירות לכם הוראות לחייב חשבונות של לקוחות שונים שלנו..." אין קשר ישיר בין בנק המזרחי לבין התובעת. מי שחתמה על הוראת הקבע היתה אחידקל והיא הלקוחה של בנק המזרחי. מעבר לחובותיו כלפי אחידקל, על בנק המזרחי לפעול בהתאם למערכת הדינים החלה ביחסים בין בנקים. משכך, רשאי היה בנק המזרחי לפעול על פי תקנות המסלקה, והתובעת אינה יכולה לטעון כנגדם הן בשל העדר יריבות בינה לבין בנק המזרחי והן לאור העובדה שמערכת היחסים העקיפה בינה לבין בנק המזרחי התבססה על מערכת דינים זו. בנוסף ובעיקר יש להדגיש כי בכתב השיפוי התובעת הצהירה כי ידוע לה שהבנקים אינם מחויבים לבצע הוראה לחיוב החשבון (סעיף 3 לכתב השיפוי): "למרות האמור בכתב זה, אתם והבנקים תהיו רשאים, לפי שיקול דעתכם המלא, שלא לבצע איזו הוראה שלנו, ובמקרה זה תודיעו לנו בחוזר את הסיבה לאי ביצוע ההוראה". עוד הצהירה התובעת בכתב השיפוי כי היא פוטרת את הבנקים מאחריות לנזקים עקב אי ביצוע פעולות לחיוב חשבון (סעיף 8 לכתב השיפוי): "אנו פוטרים אתכם ואת הבנקים בזה מכל אחריות בגין נזקים והוצאות כלשהם שייגרמו או העלולים להגרם לנו, במישרים או בעקיפין, עקב פעולה או המנעות מפעולה כלשהי שלכם ו/או של הבנקים על פי או בהתאם לאיזו הוראה שלנו כאמור, ומוותרים בזאת מראש על כל טענה שהיינו יכולים לטעון כלפיכם ו/או כלפי הבנקים במקרה שמסיבה כלשהי לא יחוייב חשבון של לקוח בהתאם להוראותינו או לא יחוייב חשבון הלקוח במועד המתאים" (ההדגשה שלי - מ' א' ג'). שחר נאוס הסביר כי ללא הסכם עם המסלקה לא ניתן לחייב חשבונות אחרים (עמ' 83 שו' 9-12 לפרו' מיום 21.5.08): "אין אפשרות אחרת. לקוח לא יכול חייב אחרים אם לא קיבל קוד מסלקה רק לעצמו שהוא רק שלו הוא עושה זאת דרך הבנק שלו, כל גורם שהוא מחייב, חיי בלפנות לבנק שלו ולהצטרף להסכם עם המסלקה". יתר על כן, גם במסגרת הסכם פתיחת החשבון של התובעת בבנק לאומי, מצהירה התובעת כי ידוע לה שכל זיכוי או חיוב יהיה ארעי וכי הבנק יכול לחייב את החשבון שזוכה בגין כל משיכה או חיוב במקרה בו מצב חשבונו של המשלם לא אפשר את חיובו בגין אותו תשלום (סעיפים 19 ו-25 להסכם פתיחת החשבון - נספח ו' לתצהיר שחר נאוס). התובעת טוענת כי הסתמכה על רישום החיובים בחשבונה ועל בסיס זה סיפקה את הסחורה לאחידקל. ובכן, היות וכאמור לעיל התובעת פעלה באמצעות מרכז הסליקה הבנקאית בהעברות כספים לחשבונה וחיוב חשבונות אחרים, היא מחויבת לכללי הסליקה, ולפיכך רשאית היתה להסתמך על רישום החיוב בחשבונה רק כ- 5 ימים לאחר הרישום, שכן רק בחלוף תקופה זו המשמעות של הרישום הינה כי הבנק כיבד את הוראת התשלום. מה גם שטענת ההסתמכות נטענה בכלליות ובסתמיות ולא הוכחה. בנוסף, מדפי החשבון של אחידקל (נ/1) עולה כי במהלך ההתקשרות היו מקרים בהם חיובים שנרשמו הוחזרו. כך למשל בדף חשבון מס' 37 מצויין כי חיוב על סך 236,210 ש"ח מיום 27.6.04 הוחזר לחשבון אחידקל, ורק לאחר מספר ימים, ביום 30.6.04, כפי שמצויין בדף חשבון מס' 38 אחידקל החיוב בוצע. התובעת טוענת כי ביטול החיובים על ידי בנק המזרחי מנוגד להוראות המפקח על הבנקים לפיהן בנק משלם לא יוכל ליהנות מהוראה בכתב השיפוי הפוטרת אותו מאחריות במקרה של רשלנות. טענה זו נטענה לראשונה בסיכומים ומטעם זה בלבד דינה להידחות. אולם, טענה זו גם אינה רלוונטית, שכן בנק המזרחי אינו מתגונן מפני טענת רשלנות, אלא טוען כי אי כיבוד הכספים נעשה בהתאם לכתב ההרשאה ולהוראות המסלקה, אליהם הכפיפה עצמה התובעת, ולא עקב רשלנותו. טענה נוספת, גם אותה העלתה התובעת לראשונה בסיכומים, נוגעת לחובה כביכול של בנק המזרחי ליתן לה הודעה מוקדמת בטרם הפסקת האשראי לאחידקל. כאמור, אין כל יריבות או קשר ישיר בין התובעת לבנק המזרחי. התובעת אינה לקוחה של בנק המזרחי, והיא התקשרה עם המסלקה דרך בנק לאומי בו ניהלה את חשבונה. הסדר הסליקה הינו תמיד בין שני לקוחות שכל אחד מהם מתקשר בהסדר באמצעות הבנק שלו. אף התובעת, על פי טענותיה בכתב התביעה, פנתה לבנק לאומי ולא לבנק המזרחי בבקשה לקבל הסבר בדבר ביטול החיוב, ובנק לאומי מסר לה הסברים על כך שבנק המזרחי פעל על פי הסמכות המוקנית לו על פי הסדר הסליקה (כעולה מנספח י' לכתב התביעה המתוקן). עוד טוענת התובעת בסיכומיה כי (ס' 1.15 לסיכומים): "על הבנק היה לשאת בסיכוני האשראי לאחידקל ולא להעבירם לתובעת". טענה זו מוטב היה אילו לא נטענה כלל. התובעת נתנה אשראי לאחידקל במסגרת התקשרותה העסקית עמה, והיא נושאת בסיכונים הכרוכים בכך, ובנק המזרחי שהיא כלל אינה לקוחתו לא אמור לשמש לה רשת בטחון במקרה בו הסיכון הכרוך בעסקיה עם אחידקל התממש. הסיכון בו נושא הבנק חל רק כל עוד הוא מכבד את הוראות התשלום. מרגע בו החליט על אי כיבוד החיובים, אין הוא נושא עוד בסיכון הכרוך במתן אשראי ללקוח. טענות נוספות שמעלה התובעת לראשונה בסיכומים נוגעות לחובות וזכויות החלות על בנק בהפסקת אשראי, ודינן להידחות על הסף, שכן לתובעת אין כל מעמד משפטי לטעון כנגד הפסקת האשראי לאחידקל. השאלה בתביעה זו הינה האם ביטול הזיכויים בחשבון התובעת נעשה כדין. מהאמור עולה כי בנק המזרחי רשאי היה לפעול על פי תקנות המסלקה ולבטל את החיובים שנרשמו בחשבון התובעת תוך 5 ימי עסקים, כפי שעשה, כאשר ביטול זה משמעותו אי כיבוד מראש של החיובים. פעולה זו מתיישבת עם דיני הבנקאות ועם ההגיון העסקי שבבסיס מערכת היחסים שבין בנק ללקוח. לאור כל האמור, דין התביעה כנגד בנק המזרחי להידחות. 4. סיכום 1. התביעה העיקרית כנגד נתבעים 1 ו-2 מתקבלת. התביעה שכנגד נדחית בשל אי הוכחת הנזק בגינו זכאית התובעת שכנגד לפיצוי. על כן, הנתבעים 1 ו-2 ישלמו לתובעת סך של 1,538,363 ₪. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.10.2004 (היום בו בנק המזרחי לא כיבד את הוראות התשלום) ועד לתשלום המלא בפועל. כמו כן ישלמו הנתבעים 1 ו-2 לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 50,000 ₪ בצירוף מע"מ כדין. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. התביעה כנגד נתבע 3 נדחית. התובעת תשלם לנתבע 3 הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 30,000₪ בצירוף מע"מ כדין. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.חוזהביטול חוזהחוזה הפצההפצה