בקשה לביטול היתר המצאה לחו''ל

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בקשה לביטול היתר המצאה לחו''ל: מבוא 1. בפניי בקשה של הנתבעות 5- 7 לבטל היתר המצאה אל מחוץ לתחום שניתן לבקשת התובעים (תיק בש"א 21143/07) וכן בקשה של התובעים לקבוע כי כתב התביעה הומצא כדין לנתבעות 5- 7 באמצעות מורשה מטעמן בישראל (תיק בש"א 1041/08). 2. עסקינן בתביעה לתשלום סך של 86,132,567 ₪ שהגישו 200 תובעים, ועניינה השקעה כספית שהשקיעו בקרן השקעות שפעלה באי קיימן (להלן: "הקרן הקיימנית"), אשר ירדה לטמיון, לטענתם, באשמתם של הנתבעים כולם, שאיפשרו השקעה של כספי הקרן הקיימנית במניות ספקולטיביות, בניגוד מפורש לאיסורים שנקבעו במסמכי ההצטרפות לקרן. 3. על פי הנטען בכתב התביעה, הנתבעת 5, חברה זרה שמושבה באיי קיימן, שימשה כמזכיר של הקרן הקיימנית ומילאה בה תפקידים נוספים. הנתבעת 6, חברה זרה שמושבה בגרנסי שבאיי התעלה היתה המתכננת והמבצעת של הקמת הקרן הקיימנית וכן היתה מופקדת על טיפול בבקשות ההצטרפות של משקיעים לקרן. הנתבעת 7, חברה זרה שמושבה בלונדון, היתה הבנקאי של הקרן הקיימנית. בחשבונותיה הוחזקו כספי הקרן והחל משנת 2006 היא שימשה כברוקר נוסף של הקרן. הנתבעות 5- 7 נמנות על קונצרן הבנקאות העולמי קרדיט סוויס. להשלמת התמונה יצויין כי הנתבעת 4 היתה מנהלת ההשקעות של הקרן הקיימנית והנתבעים 1- 3 הם דירקטורים בנתבעת 4. הנתבע 1 הוא תושב ישראל. 4. התובעים ביקשו וקיבלו היתר המצאה לחו"ל של התביעה נגד הנתבעות 5- 7 (להלן ביחד: "הנתבעות") ונגד הנתבעים 2 ו- 3. הנתבעות ביקשו ביום 1.11.2007 לבטל את היתר ההמצאה לחו"ל. במקביל, ביצעו התובעים המצאה של כתב התביעה לחברת קרדיט סוויס ישראל (להלן: "החברה הישראלית"), הנמנית על קונצרן קרדיט סוויס העולמי, וביקשו לקבוע כי זוהי המצאה כדין לנתבעות באמצעות מורשה בהנהלת עסקים לפי תקנה 482 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984 (להלן: "התקנות"). מכאן שתי הבקשות שבפניי. 5. יצויין כי הנתבעות תמכו את התנגדותן לבקשה בענין ההמצאה למורשה בהנהלת עסקים בתצהירים של נושאי משרה בנתבעות, שאף נחקרו על תצהיריהם, אך הבקשה לביטול היתר ההמצאה לחו"ל לא נתמכה בתצהיר, בנימוק שהיא מבוססת כל כולה על כתבי הטענות בתיק ועל טענות משפטיות. 6. במאמר מוסגר יצויין כי אף הנתבעים 2 ו- 3 ביקשו בתחילה לבטל את היתר ההמצאה לחו"ל שניתן ביחס אליהם, אך מאוחר יותר חזרו בהם מבקשה זו. 7. נדון תחילה בבקשה לביטול היתר ההמצאה לחו"ל ולאחר מכן נדון בבקשה בענין ההמצאה למורשה בהנהלת עסקים. הבקשה לביטול היתר ההמצאה לחו"ל 8. הנתבעות טענו בסיכומיהן כי לא קיימת עילת המצאה לפי תקנה 500(4)(א) לתקנות, שעניינה תביעה המבוססת על חוזה שנעשה בתחום המדינה, שכן לא קיים חוזה בין המצהיר מטעם התובעים לבין הנתבעות, אלא ההסכם היחידי שקיים הוא הסכם בין התובעים לבין קרן ההשקעות הישראלית (שלימים, פעילותה הועברה לקרן הקיימנית). באשר לתובעים שחתמו על הסכם הצטרפות לקרן הקיימנית, לאחר הקמתה, הרי שמקום הקיבול היה באיי קיימן ולא בישראל. הנתבעות טענו כי לא קיימת עילת המצאה לפי תקנה 500(5) לתקנות, שעניינה תביעה על הפרת חוזה בתחום המדינה, שכן הן לא היו מעורבות באופן כלשהו בענין פדיון כספי ההשקעה, והבקשה לפדיון הופנתה בכלל לתאגיד אחר שפעל כשלוח נאמן מטעמם של התובעים והשקיע את כספם בקרן הקיימנית (להלן: "תאגיד TS"). מכל מקום, ככל שמדובר במחדל של החברה הקיימנית, הרי שההפרה נעשתה מחוץ לישראל, שכן מה שקובע הוא המקום ממנו אמור היה להשלח התשלום, ולא המקום בו היה אמור להתקבל התשלום. הנתבעות הוסיפו וטענו כי לא קיימת עילת המצאה לפי תקנה 500(7) לתקנות, שעניינה תביעה בגין מעשה או מחדל בתחום המדינה, שכן המצהיר מטעם התובעים לא ידע על מעשה או מחדל כאמור של הנתבעות ולמעשה כל ידיעתו מבוססת על דברים שנמסרו לו על ידי הקרן הישראלית ומנהל ההשקעות שלה. הנתבעות טענו עוד כי לא קיימת עילת המצאה לפי תקנה 500(10) לתקנות, שעניינה נתבע זר שהוא בעל דין דרוש או בעל דין נכון בתובענה שהוגשה כהלכה נגד אדם אחר בישראל, שכן התביעה נגד הנתבע 1, שהוא נתבע ישראלי, הוגשה שלא כדין, תוך הרמת מסך, במטרה לגרור את הנתבעות לבית משפט בישראל. כמו כן, על פי ההוראות במסמכי הקרן הקיימנית, פטורות הנתבעות מכל אחריות שעניינה פיקוח על אופן ביצוע ההשקעות. לבסוף טוענות הנתבעות כי הפורום הישראלי איננו הפורום הנאות לדון בתביעה וכי ככל שקיים מסמך כלשהו המבסס קשר בינן לבין התובעים, הרי שזהו הסכם ההצטרפות לקרן הקיימנית, אשר בס' 9 שלו קובע כי הדין שיחול במקרה של סכסוכים הוא הדין הקיימני, וכי הסמכות נתונה לבתי המשפט באיי קיימן. 9. לאחר שעיינתי בטיעוניהם המאוד מפורטים של בעלי הדין, הן במסגרת הבקשה, התשובה והתגובה והן במסגרת הסיכומים שהוגשו, ולאחר ששמעתי את עדותו של המצהיר מטעם התובעים, באתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את הבקשה לביטול היתר ההמצאה, ולהותיר על כנו את היתר ההמצאה, מן הטעמים שיפורטו להלן. 10. אכן, מקובלת עליי טענתן של הנתבעות לפיה לא קיימת עילת המצאה לפי תקנה 500(4), שכן לא קיים חוזה כלשהו בין הנתבעות לתובעים. גם אם מסמכי ההצעה של הקרן הקיימנית על פיהם נעשתה ההשקעה, מהווים חוזה בין התובעים לבין הקרן הקיימנית, לא ניתן לראות בכך משום חוזה בין התובעים לבין נותני השרותים לקרן הקיימנית, קרי, הנתבעות. מאותו הטעם אין גם עילת המצאה לפי תקנה 500(5), שכן בהעדר חוזה בין התובעים לנתבעות, לא יכולה להתקיים עילת המצאה בגין הפרת חוזה בתחום המדינה. 11. שונים הם פני הדברים בנוגע לעילת המצאה לפי תקנה 500(7), קרי, כאשר מדובר בתובענה על מעשה או מחדל בתחום המדינה. במקרה דנן, התובעים טוענים כי הנתבעות לא מנעו מהנתבע 1 להמשיך ולבצע את השקעותיו הפסולות מתוך ישראל וכמו כן, מדובר במחדל שעניינו אי העברת כספי הפדיון לחשבונות של התובעים בישראל. הטיעון הראשון איננו מקובל עליי, שכן מחדל הפיקוח, אם היה כזה, נעשה בחו"ל, מקום מושבן של הנתבעות, ולא בישראל, מקום מושבו של הנתבע 1. יחד עם זאת, הטיעון השני מקובל עליי. אני סבור כי כאשר מדובר בעילת תביעה נזיקית, כמו במקרה דנן, הרי שאם הנזק התגבש בישראל, יש בכך כדי לבסס עילת המצאה לפי תקנה 500(7). אמנם, העוולה הנזיקית, אם אכן היתה כזו, בוצעה על ידי הנתבעות בחו"ל, אך הנזק לתובעים התגבש בישראל, היא המקום בו היו אמורים לקבל את פדיון השקעתם. ודוק: גם אם כספי הפדיון היו אמורים להיות מועברים לישראל על ידי צד שלישי, למשל, תאגיד TS, אין בכך כדי לשנות מן העובדה שהאחריות להיווצרותו של הנזק, קרי, לירידת ההשקעה לטמיון, מיוחסת על ידי התובעים לנתבעות, ועל כן ישנה עילת המצאה לפי תקנה 500(7). לנזק שני פנים: פן אחד הוא אובדן ההשקעה, וכתוצאה מכך, הפן השני הוא אי העברת כספי הפדיון לישראל. המרכיב הראשון של הנזק התרחש בחו"ל, אך המרכיב השני התרחש בישראל. העובדה שהמצהיר מטעם התובעים לא ידע לענות על שאלות משפטיות בהקשר זה, אינה מעלה או מורידה. הוא הדין בעובדה שהמצהיר ביסס את ידיעתו גם על דברים שנמסרו לו על ידי הקרן הישראלית ומנהל ההשקעות שלה, שכן ניתן להסתפק בשלב זה בעדות מפי השמועה. 12. בנוסף, קיימת עילת המצאה לפי תקנה 500(10), שעניינה נתבע זר שהוא בעל דין דרוש או בעל דין נכון בתובענה שהוגשה כהלכה נגד אדם אחר בישראל. במקרה דנן, אין ספק שהתביעה הוגשה כדין נגד הנתבע 1, הואיל ומיוחסים לו באופן אישי מעשי עוולה שביצע בכך שניהל מדיניות השקעות רשלנית שלא בהתאם למסמכי ההצטרפות לקרן. אין מדובר בהרמת מסך, כנטען על ידי הנתבעות, אלא באחריות נזיקית ישירה של אורגן שביצע על פי הנטען עוולה נזיקית (ראה ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ, תק-על 94(3), 2008 , 2028 (1994)). באותה מידה, ניתן לקבוע כי הנתבעות הן בעל דין דרוש או נכון שכן מיוחסים להן מחדלים בפיקוח על פעולותיו של הנתבע 1. כידוע, המבחן לענין עילת המצאה לפי תקנה 500(10) הוא מבחן ליברלי ומרחיב. ראה למשל ע"א 65/81 FIAT AUTO, S.P.A., TORINO נ' אשדוד בונדד בע"מ, פ"ד לז(2), 837 (1983), שם נפסק כי: "הפרקליטים הסכימו בדיון שלפנינו, שגורלו של הערעור צריך להיחתך בגדרה של תקנה 467(8) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשכ"ג -1963 [קודמתה של תקנה 500(10)- ח.ב.], לאמור, אם המערערת הינה בעל דין דרוש או בעל דין נכון בתובענה, שהוגשה על-ידי המשיבות. לעניין זה מקובל עלינו מאז פסק דינו של בית משפט זה בע"א 98/67, שבתי המשפט נוקטים גישה ליבראלית ומוכנים להתיר המצאה אל מחוץ לתחום לבעל דין, שמקום מגוריו בחוץ לארץ, כל אימת שאילו נמצא בעל הדין בישראל, היה ניתן לצרפו כנתבע נוסף לתובענה בגדר תקנה 20 לתקנות האמורות. עם זאת, ברור הדבר. שעל המבקש להצביע על קיומה של תשתית עובדתית או משפטית משותפת לשתי התובענות, אשר תצדיק את הצירוף האמור, וממילא את מתן ההיתר לפי תקנה 467 (8)" במקרה דנן, קיימת תשתית עובדתית ומשפטית משותפת לטענות המופנות כלפי הנתבע 1 וכלפי הנתבעות, שהרי עסקינן באותה פרשה ממש. ברי איפוא כי אם הנתבעות היו חברות ישראליות והיתה מוגשת נגדן תביעה נפרדת בגין פרשת ההשקעות שירדו לטמיון, היה מקום לאחד תביעה זו יחד עם התביעה נגד הנתבע 1. ראה גם רע"א 3872/04 ד"ר נחמן וילנסקי נ' Metallurgique de Gerzat S.A, פ"ד נט(1), 24 , 30-31 (2004): "מי הוא, אם כן, בעל דין זר, אשר ייראה כבעל דין דרוש או נכון בתובענה? מדובר בבעל דין אשר היה נחשב צד נכון לתביעה יחד עם הצד היושב בארץ, במקרה בו שניהם היו יושבים בארץ. כדי לקבוע מיהו בעל דין זה נוסחו בפסיקה שתי שאלות משנה המבוססות על ההנחה כי הצד הזר היה יושב בארץ: האם היה בית המשפט מוסמך לברר את עילת התביעה נגד הצד הזר; והאם התביעה נגד הצד הזר הייתה ראויה להתברר ביחד עם התביעה נגד הצד היושב בארץ. אם נמצא כי יש לענות בהן על שתי השאלות, יהא מקום לקבוע כי הצד הזר הוא בבחינת בעל דין נכון או דרוש בתביעה." בצדק טוענים התובעים בהקשר זה כי הרעיון העומד בבסיס תקנה 500(10) הוא מניעת דיונים כפולים באותו ענין, במדינות שונות, שהרי אין הגיון לנהל את התביעה נגד הנתבע 1 בנפרד מהתביעה נגד הנתבעות. 13. הנתבעות טוענות כי על פי מסמכי הקרן, ישנה תניית פטור הפוטרת אותן מאחריות בגין פיקוח על ההשקעות. טענה זו אינה מועילה להן בשלב הדיוני הנוכחי, שכן מדובר בטענת הגנה לגופו של ענין, ולא בטענה שמצדיקה את ביטולו של היתר ההמצאה לחו"ל. זאת ועוד, בהעדר חוזה בין התובעים לנתבעות, ספק רב אם הנתבעות יכולות להבנות מתניית הפטור האמורה, שהרי מדובר בתנייה חוזית, שחלה רק בין הצדדים לחוזה. כמו כן, על פי תניית הפטור עצמה, היא אינה חלה במקרה של רשלנות רבתי, מרמה, הפרה מהותית של ההסכם ועוד נסיבות, שיש לברר במסגרת שמיעת ראיות האם הן אכן מתקיימות במקרה הנוכחי. לבסוף, נזכיר כי בשלב מקדמי זה של ההליך, התובעים אינם נדרשים להוכיח קיומה של עילת תביעה מוצקה. ראה רע"א 3872/04 הנ"ל, בע' 30- 31: "על בית המשפט לבחון אם למבקש היתר ההמצאה "תביעה ראויה לטיעון" כלפי מי שנגדו מבוקש ההיתר. עם זאת, אין המבקש חייב להראות את מוצקות העילה באותה מידת וודאות הדרושה במשפט עצמו ...". יצויין בהקשר זה כי המנעותן של הנתבעות מהגשת תצהיר לתמיכה בבקשתן לביטול היתר ההמצאה, מונעת מהן להציג גרסה עובדתית של ממש לגופן של הטענות המכוונות כלפיהן בנוגע לעילת התביעה נגדן. 14. הנתבעות טוענות כי אף אם קיימת עילת המצאה לחו"ל, הרי שהפורום הישראלי איננו הפורום הנאות לדיון בתובענה, וזאת גם לנוכח הוראת ס' 9 להסכם ההצטרפות לקרן הקיימנית, הקובע כי הדין שיחול על ההצטרפות לקרן הוא הדין באיי קיימן, וכי לבתי המשפט באיי קיימן נתונה הסמכות לדון בכל ענין הנובע מן ההסכם. אינני מקבל טענה זו. ראשית לכל, משלא קיים חוזה בין התובעים לנתבעות, כפי שהנתבעות עצמן טענו, ממילא הן אינן יכולות להסתמך על תניות חוזיות שקובעות את מקום השיפוט ואת הדין שיחול על סכסוכים. לא ניתן לאחוז את החבל משני קצותיו, ולטעון מחד כי לא קיימת יריבות חוזית בין התובעים לנתבעות, ומאידך, לבקש להסתמך על תניות חוזיות בחוזה שבין התובעים לבין צד שלישי. כמו כן, מתוך 200 תובעים, למעלה מ- 140 כלל לא חתמו על הסכם ההצטרפות הכולל את תניית השיפוט והדין הזר, וממילא תנייה זו אינה יכולה לחייב אותם. זאת ועוד, מתוך עיון בנוסחה של תניית השיפוט, עולה כי לא מדובר בתניית שיפוט ייחודית, השוללת את סמכותו של בית המשפט בישראל, אלא בתניית שיפוט מקבילה, קרי, תניית שיפוט שמקנה סמכות שיפוט גם לבתי המשפט באיי קיימן, מבלי לשלול את סמכותם של בתי משפט במדינות אחרות. 15. באשר לשאלת הפורום הנאות, אינני רואה כל סיבה לקבוע כי הפורום של איי קיימן מתאים יותר לדיון בתביעה מאשר הפורום הישראלי. כידוע, המבחן הנוהג לענין זה הוא מבחן מירב הזיקות, כאשר הנחת המוצא היא שלבית המשפט הישראלי הסמכות לדון בענין ורק נטייה ברורה לכיוון הפורום הזר, תוביל לקביעה שהפורום הישראלי איננו הפורום הנאות. ראה רע"א 2705/97 הגבס א' סיני (1989) בע"מ נ' לוקפורמר, פ"ד נב(1), 109 , 114-115 (1998): "כשבא בית המשפט בישראל, בפניו הוגש הליך, לשקול אם על פי מירב הזיקות יש לקיים את ההליך בפניו, או שמא עליו לקבוע כי הוא אינו מהווה את הפורום הנאות, עליו לצאת מההנחה שקנויה לו סמכות לדון בעניין. רק אם האיזון בין הזיקות לפורום הישראלי לבין הזיקות לפורום הזר נוטה בבירור, באופן משמעותי, לפורום הזר, יחליט כי אין הוא הפורום הנאות." הרציונל לגישה זו מוסבר בכך שבעידן המודרני, הקשיים שהכבידו בעבר על בעלי דין להתדיין בפורום הזר, כמעט ואינם קיימים עוד: "להנחה זו, על פיה בדרך כלל ייטה בית המשפט לדחות טענת פורום לא נאות, ישנו רציונל נוסף. רציונל זה מבוסס על ההתפתחויות שחלו בתקשורת ובדרכי התנועה המודרניים. בעבר, קשיים שנגרמו לנתבעים, אשר נדרשו להתדיין בפני פורום זר, היו רבים ואמיתיים. אלה נבעו הן מקשיי הקומוניקציה והן מעלותם הרבה. בימינו, בעידן מטוסי הסילון, הטלפון הסלולרי, הפקסימיליה והאינטרנט, איבדו קשיים אלה חלק ניכר מעוצמתם. העולם כולו הולך והופך ל "כפר אחד גדול", שאין בו עוד את אותה משמעות מכבידה כבעבר למרחקים שבין מקום אחד למשנהו. לפיכך, אין להפריז במשקל שניתן לקשייו של נתבע לבוא עם עדיו לארץ אחרת, ומכאן גם מתבקש שהנטיה להעתר לטענת פורום לא נאות תלך ותקטן." (רע"א 2705/97 הנ"ל, בע' 115-116). ראה גם רע"א 749/05 Insight Venture Partnersנ' טכנו הולד אחד בע"מ, תק-על 2005(2), 215 , 217 (2005): "סבורני כי ככל שהגלובליזציה חודרת ליומיום העסקי והמשפטי, בשעה שצדדים שונים ביבשות שונות משתמשים בערוצי תקשורת אלקטרוניות ובאינטרנט באופן שוטף לניהול פעילותם, ושעה שאנשי עסקים מנהלים את עסקיהם בצינורות אלה ומצודתם פרושה ממקום מושבם על פני יבשות, תוך הסתייעות במסע בן יום ויומיים למדינות אחרות, יש מן ההגיון שבגישה הנוטה להמעיט במשקלה של טענת הפורום הלא נאות". 16. במקרה דנן, מתוך 200 תובעים, 196 הם ישראלים, שחתמו בישראל על הסכם ההשקעה. שליחתם להתדיין בפורום של איי קיימן או בכל פורום קיקיוני אחר, תהווה הכבדה בלתי מוצדקת על 196 בני אדם. כבר נפסק כי "בית המשפט הקשה על נתבעים אשר העלו טענת פורום בלתי נאות, כאשר בפניו ניצבו תובעים ישראלים. זאת, מתוך רצון להגן ולהקל על התובע הישראלי, במיוחד כשמדובר בצרכן (ראו: ס' גולדשטיין וע' טאוסיג "הפחתה במעמד שאלת הסמכות בבתי-המשפט הכלליים" עלי משפט ג 279, 310-311)." (רע"א 3144/03 אלביט הדמיה רפואית בע"מ נ' הרפואה סרוויסס, תק-על 2003(2), 3342 , 3345 (2003)). זאת ועוד, הנתבע 1, שהוא בעל דין מרכזי בכל הפרשה, הוא תושב ישראל ועל פי הטענה, את מעשיו הרשלניים הוא ביצע בשטח ישראל. למעשה, מעבר לכך שהקרן הקיימנית פעלה באיי קיימן, הזיקה הממשית היחידה לאיי קיימן היא תניית השיפוט והדין הזר, אלא שכפי שכבר הראינו, תנייה זו לכאורה אינה יכולה לחול על היחסים שבין התובעים לנתבעות, ובודאי שאין היא חלה על 140 תובעים שלא חתמו על הסכם ההצטרפות הכולל אותה. כמו כן, כבר נפסק כי תחולתו של דין זר אינה שוללת בהכרח את נאותות הפורום הישראלי: "אשר לעניין הדין החל, טוענת המשיבה, כי הדין שיש להחילו הינו הדין של מחוז קוויבק בקנדה, הוא הדין המוסכם הן לפי הסכם הייעוץ והן לפי הסכם הייצוג, או מכוח נוהג. אין צורך לקבוע עתה מהו הדין החל. אף אם חל הדין של מחוז קוויבק, אין בכך כדי להטות את המאזן לטובת הפורום הקנדי, ולשכנע כי בית המשפט בישראל אינו הפורום הנאות." (ע"א 9725/04 אשבורן חברה לסוכנויות ומסחר בע"מ נ' CAE Electronics Ltd, תק-על 2007(3), 3574 , 3583 (2007) נזכיר גם כי מקום מושבה של הנתבעת 6 הוא באיי התעלה, ואילו מקום מושבה של הנתבעת 7 הוא בלונדון, ורק מקום מושבה של הנתבעת 5 הוא באיי קיימן. זאת ועוד, הנתבעות יידרשו אמנם להביא עדים מחו"ל, אך לא ברור כלל ועיקר האם מדובר בעדים שמתגוררים באיי קיימן, כך שגם דיון בפורום הקיימני יגרום לעדי הנתבעות את אי הנוחות הכרוכה בהתדיינות שלא במדינת מושבם. נזכיר בהקשר זה כי שלושת המצהירים מטעם הנתבעות התייצבו לדיון בישראל בשאלת ההמצאה למורשה בהנהלת עסקים, כך שלא צפוי קושי ממשי בהגעתם לישראל לצורך הדיון בתיק העיקרי. יצויין כי הנתבעים 2 ו- 3, שהם עדים דרושים וגם הם תושבי חוץ, קיבלו על עצמם את סמכות השיפוט של בית המשפט הישראלי, כך שגם מבחינה זו הפורום הישראלי הוא פורום נאות, שהרי עדותם תידרש מן הסתם גם בנוגע לטענות המופנות כלפי הנתבעות, ואין זה סביר לדרוש מהם להעיד הן בהליך בישראל והן בהליך באיי קיימן. כמו כן, כאשר מדובר בתאגידים דוגמת הנתבעות, שפעילותם הפיננסית והמסחרית חובקת עולם, עליהם לצפות את האפשרות הסבירה להתבע למשפט בכל רחבי העולם, ולא רק במדינה כזו או אחרת. 17. סיכומו של הדבר, מכל הטעמים שפורטו לעיל, יש לדחות את הבקשה לביטול היתר ההמצאה לחו"ל. ההמצאה באמצעות מורשה בהנהלת עסקים 18. לנוכח המסקנה לפיה יש להותיר על כנו את היתר ההמצאה לחו"ל, מתייתר הצורך להכריע בבקשתם של התובעים לקבוע כי התביעה הומצאה כדין לנתבעות באמצעות החברה הישראלית, בהיותה מורשית מטעם הנתבעות בהנהלת עסקים לפי תקנה 482 לתקנות. יחד עם זאת, לנוכח העובדה שהצדדים הקדישו חלק ניכר מטיעוניהם לסוגייה זו, כמו גם לנוכח העובדה שלהכרעה בענין זה נודעת חשיבות בשאלת הוצאות המשפט, אתייחס בקצרה גם לענין זה. 19. לא שוכנעתי כי במקרה דנן ניתן לקבוע לגבי הנתבעות 5 ו- 6 כי המצאה לחברה הישראלית כמוה כהמצאה להן עצמן. לעומת זאת, שונים הם פני הדברים בנוגע לנתבעת 7, והכל כמפורט להלן. 20. בטרם נדון בטענות לגופו של ענין, נציין כי החברה הישראלית היא חברת בת בבעלות מלאה של חברת קרדיט סוויס השוויצרית, בדיוק כמו הנתבעת 7. חברת קרדיט סוויס השוויצרית היא חברת בת של תאגיד בשם "קבוצת קרדיט סוויס". הנתבעות 5 ו- 6 הן חברות נינות של קבוצת קרדיט סוויס. מכאן שאם נמשיל את הזיקה בין הנתבעות לבין החברה הישראלית לקשרי משפחה, הרי שהחברה הישראלית והנתבעת 7 הן חברות אחיות, ואילו החברה הישראלית והנתבעות 5 ו- 6 הן "בנות דודות" מדרגה שלישית. 21. לגופו של ענין, פסק הדין המנחה בסוגייה של מורשה בהנהלת עסקים הוא רע"א 2652/94 עמיחי טנדלר נ' לה קלוב מדיטראנה (ישראל) בע"מ, תק-על 94(3), 409 , 411 (1994), שם נפסק: "ראוי לעמוד על שלש נקודות העולות מאותו ענין: האחת - שאין לפרש את הדיבור "מורשה" בתקנה 482(א) במשמעות הטכנית של שלוח אלא המבחן הקובע לענין שאלה זו הינו קיומה של דרגה כזו של אינטנסיביות של הקשר שבין המורשה לנתבע, שיש להניח כי המורשה יעביר לידיעת הנתבע את דבר ההליכים שהוגשו נגדו. השנייה, על מנת להחליט האם המצאת המסמכים הינה אפקטיבית במובן האמור, אין להסתמך על הראיות בדיעבד, דהיינו אין להסתפק בשאלה האם בפועל הגיע דבר ההליכים לידיעת הנתבע, אלא יש לבחון את הענין מנקודת מבט נורמטיבית ... השלישית, בשאלת דרגת האינטנסיביות לא ניתן לקבוע מסמרות מראש, ויש לבחון בכל ענין על פי נסיבותיו." 22. במקרה דנן, הגם שהנתבעות והחברה הישראלית פועלות כולן תחת מטריית העל של קבוצת קרדיט סוויס, לא עלה בידי התובעים להוכיח קיומם של קשרים כלשהם בין החברה הישראלית לבין הנתבעות 5 ו- 6. קל וחומר שלא עלה בידם להוכיח קיומם של קשרים אינטנסיביים כנדרש. מטעם הנתבעות העידו בענין זה שלושה מצהירים ועדותם לא נסתרה. הקשר היחיד בין החברה הישראלית לבין הנתבעות 5 ו- 6 נלמד מתוך אתר האינטרנט המשותף של קבוצת קרדיט סוויס, בו מוצגות כלל החברות הנמנות על הקונצרן, לרבות החברה הישראלית והנתבעות 5 ו- 6. המצגים המוצגים שם בדבר הקשר ההדוק בין חברות הקבוצה הם של קבוצת קרדיט סוויס, ולא של הנתבעות 5 ו- 6. ודוק: אין עסקינן בשאלה האם בפועל נמסרה לנתבעות 5 ו- 6 הודעה של החברה הישראלית בדבר המצאת התביעה באמצעותה, שכן כבר נפסק כי מדובר בשאלה נורמטיבית ולא בשאלה של ידיעה בפועל. על כן, עצם העובדה שהנתבעות 5 ו- 6 קיבלו מן הסתם דיווח על הגשת התביעה נגדן באמצעות החברה הישראלית, אינה מעלה או מורידה. כענין נורמטיבי, אני סבור כי אין למתוח את גבולותיה של תקנה 482 עד כדי אבסורד, כפי שנעשה במקרה דנן, כאשר הלכה למעשה אין כל קשר מסחרי או פעילות אחרת בין החברה הישראלית לבין הנתבעות 5 ו-6, מעבר לכך ששלושתן נמנות על אותו קונצרן על. צריך לזכור כי לא מדובר בנסיון להמציא את כתב התביעה לחברת האם באמצעות חברת הבת או להיפך, שאז ניתן אולי לקבוע כי כענין נורמטיבי ישנו קשר אינטנסיבי בין שתי החברות, כך שהאחת תודיע לרעותה על כל המצאה של כתב תביעה, אלא בנסיון להמציא את כתב התביעה באמצעות חברה שהיא "בת דודה" מדרגה שלישית. יפים לעניננו הדברים שנאמרו ברע"א 2737/08 אורי ארבל נ' TUI AG, תק-על 2009(1), 1281 , 1285 (2009): "קביעתו של בית משפט השלום שלפיה הולידיי הינה "מורשה" של המשיבה 2 הואיל והמשיבה 1 הינה "מורשה" של המשיבה 2 והואיל ו"לא ניתן להניח כלל כי טואי [המשיבה 1 - י.ד.], בהיותה חברת האם, לא תמסור את כתב התביעה וההזמנה לדין לרובינסון [המשיבה 2 - י.ד.], חברת הבת" אינה מקובלת עליי. התוצאה האופרטיבית של קביעת בית משפט השלום תהיה כי די בכך שמורשה של חברת אם פלונית יפעל בשטחה של מדינת ישראל על מנת להמציא כתבי בי-דין על פי תקנה 482(א) לחברות בנות שלה, אשר בינן לבין המורשה אין דבר. אין מקום להרחיב את תחולתה של תקנה 482(א) לתקנות כאמור לעיל הואיל וחברות בת או חברות אחיות, אשר אינן פועלות בישראל, אינן נוטלות סיכון צפוי להתדיינות בבית משפט ישראלי." מכאן שבהעדר קשר אינטנסיבי מוכח בין החברות, לא ניתן להמציא כתב תביעה לחברה זרה, באמצעות חברת אחות ישראלית, רק על יסוד ההנחה כי חברת האם המשותפת תעדכן את החברה הזרה בדבר הגשת התביעה. קל וחומר שהדבר איננו אפשרי מקום שמדובר בחברות בדרגת ריחוק גבוהה יותר כמו בעניננו. 23. שונים הם פני הדברים בנוגע לנתבעת 7. התברר כי אחת ממנהלותיה של החברה הישראלית, גב' מיה זלצמן, מכהנת גם כדירקטורית בנתבעת 7. די בכך כדי להצדיק קביעה נורמטיבית לפיה ישנו קשר אינטנסיבי בין שתי החברות וכי חזקה על החברה הישראלית שעדכנה את הנתבעת 7 בדבר הגשת התביעה נגדה. 24. אשר על כן, המצאת התביעה לנתבעות 5 ו- 6 באמצעות החברה הישראלית, אינה יכולה להחשב כהמצאה למורשה בהנהלת עסקים לפי תקנה 482. 25. לנוכח התוצאה, לפיה נדחתה בקשתן של הנתבעות לביטול היתר ההמצאה, אך מאידך, נדחתה ברובה בקשתם של התובעים בענין ההמצאה לחברה הישראלית, אין צו להוצאות. משפט בינלאומיהיתר המצאה מחוץ לתחום