בקשה לפסילת שופט בגין קביעת עמדה מוקדמת

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בקשה לפסילת שופט בגין קביעת עמדה מוקדמת: מונחת בפני בקשתו של מר אלי רייפמן (להלן: "החייב"), כי אפסול את עצמי מלדון בעניינו. הבקשה נסמכת על שורת טענות המלמדות לשיטת החייב על משוא פנים ודעה קדומה בעניינו, אשר די בהם בכדי לשמש עילה לפסלות שופט. בין היתר, טוען החייב כי הוא זוכה ליחס מבזה, כי טענותיו מתקבלות (כך לשיטתו) באורח מזלזל, ועוד כהנה וכהנה טיעונים המלמדים לשיטתו על גישה חד-צדדית הננקטת על-ידי, לרעתו ולטובת המנהל המיוחד. זאת, כאשר הגורם הישיר להגשת הבקשה הינה החלטה דיונית, אשר מחקה את אחת מבקשותיו כנגד המנהל המיוחד. זאת, לשיטתו, תוך האחזות בעניין טכני גרידא. מן המפורסמות הוא, כי בקשה לפסלות שופט הינה בקשה אשר צריכה להידון, בראש ובראשונה, בין השופט לבין עצמו. עיינתי בבקשה ושקלתי היטב את הדברים בדעתי, והגעתי לכלל מסקנה כי בנסיבות המקרה ונוכח אופי הטענות, אין אני נזקקת לתגובות המנהל המיוחד וכונס הנכסים הרשמי כדי ליתן החלטתי, כדלקמן: הבקשה המונחת בפני מסתמכת, הלכה למעשה, על שני אדנים. האחד, אשר למעשה תופס את רוב-רובה של הבקשה, הינו שרשרת של ארועים והתבטאויות מהחלטות ומדיונים קודמים, אשר אף פרקליט החייב מודה, בהגינותו כי עסקינן בארועי עבר אשר לכשעצמם אין די בהם בכדי לבסס בקשת פסלות כנגד שופט. ארחיב ואעיר, לענין זה, כי תוצאה זו מתבקשת לא רק נוכח העובדה כי אף החייב מודה, ולו בלשון רפה, כי אין די בהם כדי להקים את העילה ולבסס את הסעד מרחיק הלכת המבוקש על ידו, אלא אף ספק כי הטענות בגינן לא הועלו בהזדמנות הראשונה - קרי, מיד לאחר שהתרחשו אותם ארועים נטענים (אשר בעניין מקצתם ארחיב בהמשך החלטתי זו). אין צורך להכביר מילים, כי די אף בכך כדי לדחות כל נסיון להסתמך עליהם במסגרת בקשה מאוחרת לפסלות שופט.אלא מאי? החייב ופרקליטיו, אשר מודעים לחולשה יסודית זו של אותו "אדן" בבקשה (אף כי, כאמור, הוא-הוא התופס את מרבית "נפחה"), מבקשים לטעון כי החשש למשוא פנים שהתעורר בהם נוכח אותם ארועים, אשר אף לשיטתם לא היה די בו, התחזק והתבסס עקב החלטה חדשה בתיק - החלטה, שהיא-היא הינה למעשה האדן השני עליו נסמכת הבקשה, ואי לכך הפך האדן הראשון (ארועי העבר) הלכה למעשה לחלק מן "התשתית" המבססת את מישנהו. נוכח טיעון זה, הרי שראשית אדון באותה החלטה חדשה, המבססת לשיטת החייב, חשש ממשי למשוא פנים. עניין לנו, למעשה, בהחלטה דיונית שניתנה בהעדר הצדדים; החייב הגיש, לפני חודשים מספר, בקשה לפיטורי המנהל המיוחד, וזו נקבעה לדיון ביום 2.2.10. בשולי נקודה זו אעיר, כי אין כל ממש בטענותיו התמוהות של החייב, לפיה לא נקבעה הבקשה לדיון אלא בעקבות שאילתא כזו או אחרת שהוגשה בכנסת (עליה כלל לא ידעתי), אלא נקבעה בהתאם לסדר הרגיל הנהוג בבית המשפט, וזאת לאחר שתמה הגשת כתבי הטענות והתגובות כפי שנדרשו הצדדים. אלא מאי? החייב, המלין בידו האחת על התארכות הזמנים עד לדיון בבקשת הפיטורין, מצא לנכון להגיש, שבועות ספורים טרם הדיון, בקשה חדשה ומקבילה שכל-כולה מכוונת להשיג את אותו סעד עצמו. הבקשה נסמכה הן על טענה לעילות חדשות שנתגלו לחייב לאחרונה, כך לשיטתו, אלא שנקל היה להתרשם מקריאה בה, שהיא כוללת לכאורה אף עדכון ו"מקצה שיפורים" של הבקשה הקודמת.אעיר, במלוא הכבוד הראוי לחייב ולפרקליטיו, כי התנהלותם בעניין זה - ששיאה בבקשת הפסלות אשר הוגשה עקב דחיית עמדתם דומה לדיבר "עושה מעשה זמרי ומבקש שכר כפנחס". זאת על שום מה? אין ספק, כי משתמו פרקי הזמן שקבעתי להגשת כתבי הטענות והבקשה המקורית לפיטורי המנהל המיוחד נקבעה לדיון, הרי שהחייב מיצה את זכות הטיעון בכתב העומדת לו על-פי סדרי הדין, ואין הוא יכול או רשאי לערוך "מקצה שיפורים" בבקשה, דבר אשר לא רק שעשוי להקנות לו (או לכל צד אחר העומד באותו מצב) יתרון דיוני בלתי הוגן, אלא אף להצריך הגשת תגובה שכנגד מטעם המנהל המיוחד וכונס הנכסים הרשמי. היות והדבר נעשה סמוך מאד לדיון - להעמידם בסד-זמנים, או אף להביא לדחיית הדיון עצמו (אותו דיון, אשר על האיחור בקביעתו מלין החייב). אין כל צורך להכביר מילים, כי אין כל מקום להתיר "מהלך עוקף" לפיו אותו מקצה שיפורים יערך לא בדרך של תגובה, אלא גרוע יותר - בדרך של הגשת בקשה חדשה ומקבילה, אשר מאוחר יותר יתבקש אף איחוד דיון בינה לבין הבקשה המקורית.עם זאת, סדרי הדין אינם חוסמים לגמרי את היכולת לערוך שינויים ותיקונים, וזאת בעיקר מקום בו עולה טענה, כי התגלו במאוחר ראיות חדשות ומכריעות, אשר לא ניתן היה להשיגן באורח סביר מוקדם יותר. המכשיר שנקבע לשם כך - והדבר הובהר בהחלטתי הראשונה בבקשת הפיטורין הנוספת, הינה הגשת בקשה לתיקון כתבי טענות. יוצא, כי לשופט הלוקה במשוא פנים כלפי החייב, לא היה קל ונוח יותר מלמחוק לאלתר את הבקשה החדשה, דבר ההולם לכאורה את דרישות הדין. אלא מאי? תחת לעשות כן, ביקשתי הבהרה מן החייב, אגב הצבעה על הבעייתיות שבבקשה הנוספת, ואף הרחקתי לכת במתן רמז ברור לדרך הנכונה בה עליה לנקוט: "הכך מגישים בקשה לתיקון כתבי טענות?!"אולם, החייב בחר, ושמא שלא בכדי, להעלם מהרמז, לעמוד על שלו ולחזור על הדרישה כי הבקשה הנוספת והמקבילה שהגיש תידון כפי שהיא. זאת, בדרך אשר אין ספק כי היתה מקנה לו יתרון דיוני בלתי ראוי, ובעיקר עסקינן ב"פטור" מנטל ההנמקה המוטל על מבקש תיקון כתבי טענות, הצריך להבהיר ולהוכיח לגבי כל עילה וטענה חדשה, האם אכן לא יכול היה להעלותה קודם לו נקט שקידה סבירה. זאת, באורח המאלץ למעשה להפריד עניינים חדשים שאכן נתגלו במאוחר, לבין מקצי שיפורים פסולים, ומונע את ערבוב האחרונים עם הראשונים. רק בשלב זה, משעמד החייב על דעתו והתעקש לפעול בניגוד לסדרי הדין, לא היה עוד מנוס ממחיקת הבקשה המקבילה (ואף כאן, כפי שככל הנראה נעלם מעיני פרקליטיו המלומדים של החייב, כי אין דחייה היוצרת מעשה בי-דין, אלא העדר יכולת דיונית להתייחס לדברים בצורה שהוצגו). יוצא, כי אם אכן הכילה אותה בקשה טיעונים כבדי-משקל וחמורים כנגד המנהל המיוחד, הרי שהחייב הוא שהכשיל את העלאתם במו-ידיו הוא; מה לו, אם כן, כי ילין דווקא על בית המשפט, ויאשים אותו במשוא פנים? זאת, אף כאשר פתוחה דרכו - לו סבר כי אין אני מדייקת בהבנת סדרי הדין - להגיש ערעור כדין לבית המשפט העליון? האם, לשיטת החייב, רק העתרות לבקשה המנוגדת לסדרי הדין ומקפחת את הצד שכנגד, הינה "הוכחה" (ולו לשעה) כי בית המשפט אכן "ראוי" לשפוט בעניינו? למר רייפמן ופרקליטיו פתרונים. יוצא, כי אותו אדן חדש ומרכזי, עליו נסמכת בקשת הפסילה כולה (והוא המציל אותה הלכה למעשה מדחייה על הסף, באשר יתרת טענותיה לא הועלו בהזדמנות הראשונה, אלא נהפוך הוא), אינו אלא שילוב תמוה בין טענה להחלטה שיפוטית שגויה (אשר הלכה פסוקה היא, כי מקומה הנכון הוא בערעור, ולא בהגשת בקשה לפסלות שופט), לבין התממות תמוהה, הצובעת - ואני זהירה בלשוני - את הדברים באור מסולף, אגב שהחייב כמעט מלין על עצם ה"העזה" לאכוף עליו את סדרי הדין, ומבקש להבנות ממחדלו הוא. לכאורה, די בכך כדי לדחות את הבקשה כולה, אשר בנפול האדן הנוגע להחלטת המחיקה, נופלת הבקשה כולה מן הטעמים שנמנו לעיל. אלא, בכדי שלא תהא התמונה חסרה, ונוכח הטענות הקשות (ולשיטתי, אף המקוממות) ביותר שמעלה החייב כנגדי באורח אישי, מן הראוי להתייחס בקצרה אף ליתר הטענות נשוא בקשה זו; כל זאת, בלא שיהא בכך כדי לגרוע מהעובדה כי די בעצם אי-העלתן במועד בכדי לפוסלן מלהוות עילה לבקשה לפסלות שופט. טרם ארד לגופן של טענות ספציפיות שעניינן בהחלטות קודמות ובהתבטאויות נטענות של בית המשפט (או ליתר דיוק, האורח בו מפרש אותן החייב), אעיר כי האלמנט העובר כחוט השני בבקשה, ולמעשה ממנו רבים מחלקיה "יונקים את חיותם", אינה אלא בגדר הפיכה של היוצרות, אשר נראית על-פניה כאי-הבנה של ההליכים בפשיטת רגל. זאת, בתוספת ליותר משמץ של התממות מצד החייב, ואף הצגה של דברים באורח הנראה על-פניו כמסולף (דבר אותו אדגים בהמשך החלטתי זו), באורח אשר אינו יכול שלא להעלות ספק - אם אכן סבורים החייב ופרקליטיו, כי בית המשפט אינו זוכר את החלטותיו שלו, ולא יטרח להשוות את נוסחן האמיתי לטיעון המופיע בבקשת הפסלות? או שמא, אין עסקינן אלא בנסיון לגבות את הבקשה בסוג תמוה של טיעון רקע, אשר יותר מאשר הוא מכוון או מסוגל להוכיח לבית המשפט את עילת הפסלות, מכוון הוא דווקא אל "דעת הקהל" - שמא, כחלק מנסיון מתמשך, עליו עמדתי כבר בהחלטות קודמות, להציג את החייב ברבים כמין "קדוש מעונה", אשר נתקל במערכת אטומה ו"קפקאית". כל זאת, באורח הרחוק מן האמת כרחוק מזרח ממערב. אתייחס לדברים כסדרם. אותו היפוך היוצרות אשר מבצע החייב בבקשה, מהו? בקצירת האומר, עסקינן בכך שהוא נוטל דברים ומסקנות עובדתיות שהוסקו בתום הליכים בתיק הכינוס, לאחר שמיעת עמדות הצדדים והכרעה בהן, והצגתן כ"קביעת עמדה מוקדמת" כלפי החייב, באורח המקים הלכה למעשה משוא פנים, המונע מבית המשפט את היכולת להכריע הכרעה הוגנת בתיק עצמו. אלא שעניין לנו, הלכה למעשה, בטענה שגויה, המתעלמת מעצם מהותו ויחודו של הליך חדלות הפרעון. הליך שכזה שונה מהליך אזרחי, אשר הינו בדרך-כלל "הליך חד-פעמי", שההכרעה המהותית לעניין הצדדים מתקבלת בסופו, ולאחר מכן השופט "נפרד" מהצדדים לבלי-שוב באשר התיק עצמו מסתיים. זאת, כאשר במהלך ההתדיינות עצמה, אין השופט נדרש בדרך-כלל אלא להכרעות ביניים שחלק הארי מהן הוא טכני בעיקרו, ובוודאי שראוי לו שלא לגבש דעה על מכלול הסכסוך מתוך הכרעה טכנית כזו או אחרת. שונה הדבר בתיק חדלות פרעון, שהינו למעשה "תיק על", המהווה אכסניה למספר גדול של התדיינויות מישנה, רבות מהן בהשתתפות מספר צדדים שהם "שחקנים חוזרים" - החייב, בעל התפקיד שמונה בהליך, כונס הנכסים הרשמי, ולעיתים מספר נושים מהותיים פעילים. כל אחת מאותן התדיינויות, במוגשות כבקשה בתוך אותו "תיק על" ממש, הינה למעשה מעין "תיק בזעיר אנפין", בו נדונה פרשיה משפטית אחרת, ומוכרעת בפסק-דין סופי, אשר כולל לא אחת הכרעות עובדתיות ומשפטיות גם יחד. כך למשל, עשויה התדיינות אחת להיות נסבה אודות השאלה, האם צד ג' נטל נכס של החייב חדל הפרעון שלא כדין, באורח המהווה העדפת נושים אסורה; ואילו התדיינות אחרת עשויה - כבענייננו - לעסוק בשאלה, האם ביזה החייב את צווי בית המשפט, באורח המצדיק השתת "מאסר אזרחי". כאן, למעשה, נעוצה טעותו המרכזית - או שמא היפוך היוצרות שמבצע החייב במסגרת בקשת הפסלות. אותן אמירות לגביהן הוא קובל כי הן "קובעות דעה כלפיו", או "מנתחות את אופיו", אינן אמירות בעלמא ש"נזרקו" בטרם שמיעת הראיות, אלא קביעות שיפוטיות, במסגרת החלטות מפורטות ומנומקות המתייחסות למכלול הראיות. לא זאת, אלא אף זאת; החייב אכן ערער על המרכזיות שבאותן קביעות לבית המשפט העליון, וערעורו נדחה. תוך ששני מוטבים של בית המשפט העליון מאמצים הלכה למעשה את עיקר הדברים, ואף קובעים בעצמם קביעות בדבר החייב והתנהלותו, אשר אינן נוחות לו כלל ועיקר, וזאת בלשון המעטה. אכן, להבדיל מתיק אזרחי רגיל, דרכו של הליך חדלות פרעון הינו, כי שופט חדלות הפרעון אינו "נפרד" מהצדדים, אלא מוסיף ויושב לדין בהליכים נוספים אשר נפתחים במסגרת "תיק העל", בהשתתפות אותם "שחקנים חוזרים", בראשם החייב המנהל המיוחד והכנ"ר. עניין זה הינו חלק אינטגרלי מן ההתדיינות בסוג הליכים מיוחד זה, ואשר מיועד בין היתר לסייע להתנהלותם היעילה - זאת, להבדיל ממצב אחר, ובלתי נסבל, לפיו היה נאלץ שופט חדש ללמוד את התיק העיקרי המורכב, כל אימת שהיה נפתח הליך מהותי אחר במסגרתו. אלא מאי? אף אם היה שופט אחר יושב בדין, חזקה עליו שהיה קורא, ואף רשאי להשתמש בממצאים עובדתיים שנקבעו בשלבים קודמים של התנהלות ההליכים, לגבי אותו חייב, וזאת באשר אלו רלוונטיים עד מאד אף להתדיינויות החדשות, אשר לא אחת נסובים על אספקטים שונים של אותם סכסוכים ואותן מחלוקות. האם טוען החייב, הלכה למעשה, כי שופט פסול מלהשתמש בקביעות עובדתיות חלוטות, שלו עצמו, אשר נקבעו כדין ולאחר שמיעת רעיות, אך ורק משום שהדבר מציג את החייב באור בלתי מחמיא? אכן, טענות אלו עולות לא אחת במסגרתם של הליכי פשיטת רגל ארוכים, וזאת בעיקר בעניינם של חייבים בעלי התנהלות בעייתית, לגביהם מצטברות, למרבה הצער, קביעות עובדתיות בלתי נוחות למכביר; אלא, שבמלוא הכבוד הראוי (ואין ספק, כי מובן מדוע אין החייב שבע נחת מהעובדה, כי השופט היושב בדין מכיר היטב את השתלשלות הדברים), הפיכת קיומן של קביעות כאלו (שלא נהפכו מעולם) לעילה לפסלות שופט, הינה למעשה נסיון של החייב להנות מעוולתו הוא. קרי: ראשית, נוהג הוא באורח שאינו הולם את הדין, ומאלץ את בית המשפט לפסוק כנגדו, אגב הבהרת האורח בו מצטיירת התנהלותו והמסקנות שיש להסיק מכך; שנית, הוא ממשיך לנהוג באותו אורח גם בהתדיינויות מאוחרות יותר; ושלישית, הוא מלין כנגד השופט על כך אשר חוזר על פסיקתו וקביעתו כי התנהלות החייב פסולה היא. אין ספק שקיומן של קביעות עובדתיות כאלו בהליכים קודמים, אין בהן בכדי להתיר לשופט "לאטום את אוזניו" בפני טענות חדשות של החייב, ועליו לקחת בחשבון בכל עת, כי אף חייב הנוהג חדשות לבקרים באורח פסול, יכול והוא צודק בעניין מסויים. אלא מאי? את זאת בדיוק הבאתי בחשבון, לכל אורכה של ההתדיינות - ואף החייב מאזכר (אף כי בלשון רפה וכלאחר יד) את קיומן של מספר פסיקות בהן הכרעתי כנגד המנהל המיוחד. אלא מאי? בכדי שחלילה, לא יקלקל הדבר את הרושם שהוא מבקש ליצור, הוא ממהר ומלין על כך כי באותן הזדמנויות ניסחתי דברי כלפי המנהל המיוחד במתינות-יתר. לעניין זה אעיר כי, במלוא הכבוד הראוי, הרי שלא דין אחד לחייב שנמצא כמי שאינו דובר אמת ומהתל בנושיו, כדין בעל תפקיד אשר אמנם נמצא כי במסגרת מאמציו לקדם את התיק, שגה בטיעוניו או נסחף עימם כברת דרך קדימה, באורח שאין לה תימוכין בדין; אך כדי לסבר את אוזן החייב אעיר, כי מקום בו נתפסו בעלי תפקיד בהתנהגות פסולה, לא חס עליהם בית המשפט, ולא חסך בדברים קשים בעניינם. אלא שטענות אלו (אותן מעלה החייב, בין היתר במסגרת בקשת הפיטורין) טרם הוכחו, ובוודאי שטרם התגלו כאמיתיות. אי לכך, אף טיעון זה של החייב אינו במקומו. זאת ואף זאת; לו אכן היה ממש בטיעוני החייב בכל הנוגע לכך כי אני "אוטמת את אוזני" לטענותיו מתוך דעה קדומה נחרצת ובלתי ניתנת לשינוי, הרי שבמצב זה, חזקה עלי שהייתי מותירה את החייב במאסר, ומאריכה אותו שוב ושוב מרגע החלטת המאסר הראשונה שניתנה בחודש ספטמבר, ועד היום. אלא שהאמת הינה - להוותו של החייב - שונה בתכלית. זאת, באשר בפועל החלטתי, בשלב מסויים, לשחררו הלכה למעשה מן המאסר בתנאים מסויימים, זאת - חרף העובדה כי החלטת בית המשפט בדבר העברת המניות טרם קודמה, וחרף העובדה כי טענות החייב נראו לי תמוהות ולא ראויות לאמון. אלא מאי? חרף כל-זאת, ולמעשה חרף תחושתי בכל הנוגע לחומר הראיות, העדפתי להילך עם החייב לקולא, וליתן לו הזדמנות אמיתית להוכיח הן לי, הן למנהל המיוחד והן לב"כ הכנ"ר, כי החייב דווקא הינו, למרות הכל, הצד הצודק בכל הנוגע לחשיפת המניות. אי לכך, ניתן לחייב פרק זמן של שבועות לפעול על-פי דרכו; ולא בכדי סבר אף פרקליטו באותה עת כי עמדתו לעניין המאסר התקבלה, ולו באורח חלקי. הלכך יקרא "דעה קדומה ומגובשת שאינה ניתנת לשינוי?!" אלא מאי? למרבה הצער היה זה דווקא החייב ששב והוכיח, בהתנהלותו הוא, שאין ליתן בו אמון, וכי ככל הנראה היה ראוי אף ראוי לחשוד בהנמקותיו ובהבטחותיו. את תקופת השחרור שניתנה לו, ניצל להמצאת גרסאות חדשות, ואת החלק הרלוונטי והחשוב ביותר בדו"ח שהגיש, לא טרח לגבות באסמכתאות, דבר ששלל מאותו "תרשים שירשורי" כל ערך. עם זאת, ובניגוד למה שנטען על-ידו במסגרת בקשת הפסלות (ובאורח שדבק בו אבק-ריחה של עזות מצח), לא "פסלתי" את הדו"ח, אלא אך הערתי את הערותיו לגבי הפגם היסודי שדבק בו. זאת, כאשר למרות הכל, ובניגוד מוחלט לבקשת המנהל המיוחד, לא השבתי את החייב למאסר באותה עת, אלא הוריתי לו לתקן את הפגם בדו"ח. רק לאחר תקופה נוספת, בה לא עשה החייב מאומה, לא תיקן את הדו"ח ולא הוסיף את האסמכתאות, לא היה עוד מנוס מלהסיק את המסקנות המתבקשות, ולהורות על מאסרו המחודש (אף זאת, לפרק זמן של 14 יום, בלא לקבוע דיון במטרה לשוב ולהאריך את התקופה באורח מיידי, בתקווה כי דבר זה יניע את החייב, סוף-סוף, לטרוח ולקיים את החלטות בית המשפט). יוצא, כי פעם נוספת, עניין לנו בטיעון מקומם ומסולף, אשר הופך את החלטת בית המשפט על ראשה, מסלף את האמור בה, ומבקש להוציא, כמעט יש מאין, עילת פסלות - ודווקא במקום, בו נהגתי בחייב באורך-רוח, וביקשתי ממנו לתקן את המעוות, תחת למצות עימו את הדין מייד. פעם נוספת, אין לי אלא לתמוה האם סברו אף פרקליטי החייב - אשר אין אני מטילה ספק בכך, כי הם מכירים היטב את הדין - האם לא אזכור או לא אערוך השוואה בין הנטען לגביהם לגבי "פסילה שרירותית של הדו"ח בשל עילה טכנית", לבין מה שהתרחש לאמיתו של דבר לפני שבועות מספר, כאשר "העזתי" לדרוש מהחייב שיגבה את מובאותיו באסמכתאות אשר יתנו להן משקל עובדתי של ממש. חלקים אחרים, הנטענים בהרחבה בבקשת הפסלות, טוב היה להם אלמלא באו לעולם כלל ועיקר, וזאת באשר אין עסקינן אך ורק בהיפוך היוצרות, אלא בנטילת מעשים פסולים ותמוהים של החייב ובאי-כוחו, ו"השלכתם" על בית המשפט. עניין לנו, בעיקר, באותו חלק של הבקשה בו הוא מלין על כך כי "בית המשפט מושפע מאמצעי התקשורת", ומבסס את החלטותיו על כתבות עיתונאיות. לא זאת בלבד, כי החייב לא טרח, במסגרת סעיף זה, להביא ולו החלטה אחת פרי-עטי, אגב מתן הוכחה לכאורה אודות הדרך בה הושפעה ההחלטה מכתבה כזו או אחרת. חמורה מכך היא העובדה, כי החייב, אשר מעלה בהינף קולמוס וכמעט כלאחר יד טיעון חמור שכזה, הוא-הוא הצד אשר דומה כי הפך זה מכבר ל"בן-בית" באמצעי התקשורת, להם הוא מעניק ראיונות מפורטים, לא רק ממש על סף דלתה של לשכתי, אלא אף בהיותו כלוא בבית הסוהר (זאת, כאשר אין לי אלא לתמוה הכיצד מתיר שירות בתי הסוהר את הדבר, אלא שאין אני נדרשת להכריע בסוגיה זו, קל וחומר שלא במסגרת החלטתי זו). אותו חייב, אשר פרקליטו מלין שוב ושוב על כך כי אני מונעת גישה נאותה מאמצעי התקשורת וכן מיועץ התקשורת של החייב. פסלותי היא כנראה בשל העובדה שאני מסרבת להפוך את הדיון ל"מאורע תקשורתי" לכל דבר ועניין (!!). אותו חייב ופרקליטיו אשר נשתכחה מהם העובדה כי הוא מי שנוהג, חדשות לבקרים, למסור לעיתונות מבעוד מועד את הבקשות המגשות, עוד בטרם הגיעו הללו לשולחני של בית המשפט ולצדדים האחרים; כך עשה, בין היתר, אף בעניינה של בקשה זו, אשר על קיומה למדתי שלשום בשעה 15:50 לערך. זאת מפנייה של דוברת בתי המשפט אלי, נוכח שאילתה של עיתונאית אליה - וזאת לאחר שכבר הכירה את תוכן הבקשה!! כל אלה טרם הונחה הבקשה על שולחני. עניין זה, דומה כי אין מילים שדי בהם לתאר את אורח התנהלותו של חייב זה, אשר מגדיל לעשות, ומטיל את התנהלותו הוא על בית המשפט, וזאת כמעט בבחינת "טובל ושרץ בידו". בשולי הדברים, ולמען לא תהא המערכת העובדתית חסרה אתייחס אף לטענת החייב בדבר מכתבי האיומים ששלח למנהל המיוחד, אשר אכן זכו להתייחסות מסויימת במסגרת הדיון. ראשית אעיר, כי אין עסקינן כלל ועיקר במידע שמקורו בעיתונות, אלא במכתבים פרי עטו של החייב עצמו, אל המנהל המיוחד, ואשר החייב עצמו לא הכחיש כלל ועיקר את העובדה כי שלח אותם. עם זאת, ראוי להדגיש ולציין כי מכתבים אלו, הגם שעניינם עלה בראשית הדיון, לא היו כלל ועיקר חלק מן ההחלטה האופרטיבית בעניינו של החייב, אשר כל-כולה עסקה בעניין אחר לחלוטין, החייב לא "הוענש" בגללם, וספק אם נזקקתי להם כלל ועיקר בכדי לדעת אל-נכון על מערכת היחסים העכורה מאד שבין הצדדים. יוצא כי אף כאן לא דק החייב פורתא בטענותיו, וזאת בלשון המעטה. זאת ואף זאת, והדבר נכון שבעתיים נוכח "טענות אווירה" אחרות שמכילה הבקשה, הרי שהחייב נראה כמי שמערבב קטעי דברים המוצאים מהקשרם במחשבות והערכות סובייקטיביות משל עצמו, ומציג את הדברים כ"עובדות" בבקשת הפסילה. כל זאת באורח אשר נראה כאילו גזר והדביק קטעי רכילות ושאר דברים, שכלל לא ברורה מהותם, והקשר בינם לבין המציאות. כך, צורם הדבר כי החייב, אשר הוא דווקא זה אשר יושב בדיון כשכולו זכוך ואינו חדל מפיזור חיוכים, גיחוכים וקריצות בתוך האולם, כאילו היה שחקן היושב על הבמה, מפנה את חיציו בעניין זה אל בית המשפט, ודומה כי הוא יוצר "תאוריית קונספירציה" בכל הנוגע להבעות פנים כאלו ואחרות. זאת, כאשר הוא אף מגדיל לעשות ומלין על העובדה כי אני מדברת (וגם זאת בעיקר בכתיבה) עם העוזר המשפטי שלי - זאת, כמו לא היה זה חלק אינטגרלי מתפקידו של עוזר משפטי, וכמו הפכו ענייני צוות לשכתי לנחלתו ולעניינו של החייב. לעניין זה, הרי שאם הערתי בעבר, כי החייב נראה כסבור כאילו הוא זכאי "לנהל את תיק פשיטת הרגל", תוך התעלמות מהעובדה כי הוא חדל פרעון ונתון למגבלות הדין, הרי כעת הוא מגדיל לעשות, ומנסה "לנהל" את ענייני לשכתי, או למצער להתדיין עליהם; קשה שלא לציין, כי חייבים רבים ראיתי בעודי על כס השיפוט, אולם קשה עד מאד למצוא מקבילה להתנהלות כזו, הגובלת במידה רבה כל-כך של חוצפה ועזות מצח. נוסף לאמור לעיל, מנסה החייב להאריך בעניין ההאשמות שהוא מעלה כנגד המנהל המיוחד, וזאת חרף העובדה כי הוא יודע היטב כי לא בקשה זו הינה המקום או המסגרת הראויה לדון בהם, מה גם שעסקינן במגוון טענות עובדתיות, אשר ראוי להן כי יחקרו במשטרה . זאת במיוחד, נוכח העובדה כי לטענת החייב הגיש שם אכן תלונה כנגד המנהל המיוחד. האם אף כאן, ממש כמו בדרך בה הוא מתייחס לענייני לשכתי, מנסה החייב את כוחו בטיעוני אווירה, משל הוא מקווה כי מסכת הטיעונים (שטרם הוכחה) כנגד המנהל המיוחד "תדבק" אף בבית המשפט, ותסייע בפסילתו? או שמא, אין עסקינן אלא בנדבך נוסף במערכה שהוא מנהל על "דעת הקהל", ומטרה לאפשרות נוספת להציג דברים באור שאינו מדוייק? אף כאן, לחייב ולפרקליטיו פתרונים. טענה נוספת, אשר מן הראוי לתמוה בדבר אורח העלאתה, הינה הדרך בה מתעלם החייב בבקשתו מן העובדה, כי הליכי פשיטת רגל כרוכים מעצם טיבם בחקירות.במיוחד במקרים בהם עניין לנו בחייב מתוחכם בעל עסקים מסועפים, אשר אינו משתף פעולה, או מגלה טפח ומכסה טפחיים. חקירות אלו, בעיקר כאשר הן מסועפות, ומבקשות לגלות עסקים והעברות - כספים חשאיות של החייב (ולו ברמה של ראיות לכאוריות העשויות לבסס אפשרות לנקוט בהליכים בשלב מאוחר יותר), כרוכות מעצן טיבן בהכרח ברור מאליו לשמור על חסיונן, במיוחד מפני החייב, שאם לא כן, קיים חשש משמעותי לסיכול החקירה. אכן, אין ספק כי תיק זה הינו מסועף ומורכב במיוחד, ואי לכך כרוך מעצם טיבו במהלכי חקירה מסועפים, רבים יותר מאשר בתיקים אחרים. אין אף ספק, כי החייב אינו שבע-נחת מעובדה זו, ולא פעם הביע זאת בדרכים שונות. אלא שהאורח בו הוא הופך את עצם ההכרח לקיים חקירות כאלו, הלכה למעשה, לעילה לפסול את השופט היושב בדין, באשר "נחשף יתר על המידה לראיות שליליות", הינה בבחינת היפוך יוצרות שכמעט ולא ניתן אלא להתפלא על פרקליטי החייב, הכיצד מצאו לנכון להעלות טיעון שכזה על הכתב. האם סבורים הם, באמת ובתמים, כי אך ורק משום שלקוחם הינו חייב מתוחכם, בעל עסקים מסועפים, הבוחר לעשות מהלכים כאלו ואחרים (חלקם, אף ממש ערב צו הכינוס וכאשר צווי מניעה כבר היו תלויים ועומדים כנגדו), הרי שעצם ה"העזה" להתיר למנהל המיוחד לערוך חקירות בסדר גודל מתבקש, הינה עילה לפסול את השופט היושב בדין? דומה כי פעם נוספת, לדאבון הלב - מגלה החייב טפח ממה שנראה לכאורה כאומד-דעת, לפיו הדינים החלים על אנשים מן הישוב אינם חלים עליו, עד כי הוא מתפלא על "העזת" בית המשפט אשר אינו מוכן לקבל צורת חשיבה זו. סוף דבר; דין הבקשה להדחות, כל-כולה; ואף כי ניתן וראוי היה לדחות את רוב-רובה על-נקלה על הסף, בחרתי שלא להסתפק בהכרעה דיונית, ולהתייחס לטענות באריכות, וזאת למען לא תהא התמונה חסרה, ולבל יוכל החייב לשוב ולטעון פעם נוספת, כי אני מתחמקת מדיון בטיעוניו "בעילות טכניות". אלא שנהפוך הוא; אף לגופם של דברים, אין בטענותיו דבר, מלבד היפוך היוצרות, התממות, ומלוא החופן טענות אווירה שמקומן לא יכירן, לא בהליך רגיל, ובוודאי שלא בבקשה לפסלות שופט. ה ורדה אלשייך אכן, קיימת אף קיימת סיבה לאיסור על ניגודי עניינים ומשוא-פנים של היושב בדין, ולשמירת מראית פני-הצדק; אלא, שלצד כל-זאת קבעה ההלכה הפסוקה מבחן מצמצם, וזאת לא רק בשל האמון שניתן בשופטים, אלא גם בכדי למנוע שימוש טקטי בכלי רב-עוצמה שכזה. לא להתיר את ניצולו לרעה בידי צדדים מעוניינים, שהחלטות בית המשפט אינן לרוחן, ואשר סבורים כי העברת התיק למוטב חדש תסייע להם, בין אם דיונית או מהותית. בקשה זו המונחת בפני הינה דוגמא מובהקת לאותה סכנה, אשר נחזתה אל נכון בהלכה הפסוקה; אשר על כן, אין ספק בלבי כי אני יכולה, אף יכולה, ומסוגלת להמשיך ולנהל את הדיונים בתיק זה, ללא משוא פנים ובפתיחות. אין לי או בלבי דעה קדומה כלשהי לגבי החייב., או ההליכים. אי לכך, אין לי אלא לדחות את הבקשה, וכך אני עושה. נוכח העובדה כי ההמשך הדיון, באחד מההליכים בתיק זה, קבוע ליום 2.2.10 יודיעו באי-כוחו של החייב אם בכוונתם לערער על החלטה זו לבית המשפט העליון, וזאת תוך 24 שעות מקבלת החלטהתי זו. פסלות שופטשופטים