הוצאת עורך דין מאולם בית המשפט

בית המשפט ציין כי אכן הוצאתו של עורך דין מאולם בית המשפט נעשית במקרים חריגים. הוצאתו של עורך הדין מהאולם בשעת דיון נעשתה עקב התנהלותו הפסולה והחמורה, שלא איפשרה- פשוטו כמשמעו- את ניהול הדיון עקב קריאות, צעק צעקות, קם ונופף בידיו, ולא הותיר בידי בית המשפט ברירה אלא להוציאו מהאולם. קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הוצאת עורך דין מאולם בית המשפט: כללי 1. בפניי בקשה לפסילתי מליישב בדין. הבקשה הוגשה בהתאם לתקנה 471א לתקנות סדר הדין אזרחי, התשמ"ד- 1984 (להלן: "התקנות") על ידי המועצה הפלשתינית והרשות הפלשתינית (להלן:"המבקשות"). העובדות הצריכות לעניין 2. עניינה של התובענה נשוא הבקשה הוא רצח המנוח מנטין עמית ז"ל (להלן:"המנוח") במהלך פיגוע חבלני, שהתרחש ביום 26.6.03 בבאקה אל גרבייה. המנוח נרצח על ידי מחבל פלשתיני, שעה ששהה שבמקום במסגרת עבודתו כטכנאי בבזק. התביעה הוגשה על ידי עזבון המנוח, וכן על ידי אמו - יורשתו של המנוח (להלן: "המשיבים" או "התובעים") כנגד בזק-החברה הישראלית לתקשורת בע"מ (להלן: "בזק") ואחרים, ובהם הרשות הפלשתינית והמועצה הפלשתינית (להלן:"הנתבעות 7 ו 8 ו/או המבקשות") בגין הנזקים שנגרמו להם כתוצאה מרצח המנוח. ביום 12.7.09 נשמעה עדותו המוקדמת של שאדי מוחמד חוסין ג'ואדרה, הוא המחבל שהורשע ברצח המנוח, וזאת בשל החשש שישוחרר במסגרת עסקת שליט, דבר שימנע את חקירתו במסגרת ניהול התיק. מיד עם תחילת הדיון החל אחד מבאי כוח המבקשות שישב על ספסלי הקהל, עו"ד X, (להלן: "ב"כ המבקשות ו/או עו"ד X"), להפריע בקולניות למהלך עדות המחבל, "ותיקן" את עדותו. ודוק: ב"כ המבקשות לא ביקש את רשות בית המשפט - כנהוג וכמקובל - לתקן את תרגומה של המתורגמנית לשפה הערבית אשר הוזמנה לדיון, אלא התפרץ לדברי העד ולדברי המתורגמנית בצעקות רמות, והפריע באופן שיטתי לרצף הדיון ולניהולו. בית המשפט העיר לעו"ד X מספר פעמים, אולם הוא התעלם מהערות בית המשפט, והמשיך לקרוא בקולניות, בחוצפה ובהתגרות בלתי נסבלת, עד כי לא ניתן היה להמשיך את הדיון. מקריאותיו הרמות של ב"כ המבקשות היה ברור כי הוא אינו מרוצה מתשובות העד, והתחושה היתה כי הוא מנסה למעשה להנחותו במתן תשובותיו, במיוחד כאשר הוברר כי המחבל מבין עברית, וללא ספק הבין את קריאותיו הקולניות של ב"כ המבקשות. זה המקום להבהיר כי לא נפלו כל "טעויות מהותיות" בתרגום, המדובר במתורגמנית ותיקה ומנוסה, אשר בית המשפט נעזר בה רבות כמתורגמנית לשפה הערבית, הן בתיקים פלילים, והן בתיקים אזרחיים, ואשר ללא ספק עושה את מלאכתה נאמנה. זה המקום לציין, כי למרות אמוני הבלתי מסוייג בתרגומה של המתורגמנית, תיקנתי את הפרוטוקול במספר נקודות בהתאם לדרישותיו הקולניות והמחוצפות של עו"ד X, ויובהר, כי התיקונים היו מינוריים ולמעשה לא נדרשו כלל, אלא שסברתי לתומי, כי בהיעתרי לתיקונים המבוקשים, יחדל עו"ד X מהתנהגותו המבישה, אלא שלצערי הדבר לא קרה, והוא אף הגביר את קולניותו והפרעותיו, דבר שלא הותיר ברירה בידי אלא להוציאו מאולם הדיונים. וזה המקום להבהיר, כי התנהלותו הצעקנית של עו"ד X עוררה מורת רוח רבה הן אצל בית המשפט והן אצל ב"כ הצדדים האחרים אשר חשו כי עו"ד X שם מילים בפי העד - המחבל. ויובהר הבהר היטב ,כי בית המשפט גילה אורך רוח וסבלנות רבה כלפי עו"ד X, אשר התנהג בגסות, בבוטות ובצעקנות, ופעם אחר פעם פנה אליו בנימוס בבקשה שיחדל מהתנהגותו, אלא שהוא המשיך בהתנהלותו הפסולה, כפי שאף תואר בפירוט על ידי ב"כ הצדדים האחרים שנכחו באולם. בשלב מסויים, ולאחר סידרת הערות צעקניות נוספות, התפתחה באולם מהומה אשר גרמה להפסקת הדיון למשך כמחצית השעה. כאשר התחדש הדיון, הובהר במסגרת החלטתי, (עמ' 13 לפרוטוקול מיום 12.7.09) כי לא אסבול עוד את ההפרעות,שפגעו קשות ברצף הדיוני, וכעבור מספר דקות, ולאחר שעו"ד X לא חדל מצעקותיו במהלך עדות המחבל, הוא הוצא מהאולם בהתאם להחלטתי (עמ' 15 לפרוטוקול) ודוק: הרשות הפלשתינית לא נותרה ללא ייצוג באולם, שכן מתחילת הדיון ועד סופו נכחה באולם עו"ד שמיט ממשרדו ב"כ המבקשות. לנוכח המתואר, הגיש ב"כ המבקשות תלונה לנציב התלונות על השופטים, בהלינו על החלטתי להרחיק את עו"ד X מאולם בית המשפט, אולם תלונתו נדחתה מכל וכל, בהחלטה מנומקת של נציב התלונות על השופטים, כב' השופט בדימוס א. גולדברג. כעת, עותרות המבקשות לפסילתי מליישב בדין, היא הבקשה אשר בפני. טענות הצדדים 3. המבקשות מפרטות בבקשתן את הטעמים המצדיקים לדעתן את פסילתי מליישב בדין. לטענתן, החלטתי להוצאתו של עו"ד X מאולם הדיונים פגעה ביכולתן להתגונן כראוי כנגד התביעה. לדבריהן, "העובדה כי המבקשות היו מיוצגות על ידי עורכת דין נוספת אשר היתה באולם הדיונים אינה משנה את העובדה כי המבקשות זכאיות היו לייצוג מלא של שני עורכי הדין מטעמן" ( ר: סעיף 5 לבקשה"). לטענת המבקשות, הוצאתו של עו"ד X מהאולם נעשתה בשל היותו ממוצא ערבי, ובא כוחה של הרשות הפלשתינית, וכן "הוצאתו מן האולם איננה אלא התנכלות, וברקעה אג'נדה מסויימת" ( ר: ס' 6 לבקשה). המבקשות מוסיפות וטוענות, שבהחלטת הנציבות לתלונות הציבור על השופטים הובאו חלקים מתגובתי לתלונה, וממנה למדות המבקשות, כי תגובתי איננה תואמת את המציאות, וכי "דעתה של השופטת בתיק נחשפה וכן דעתה על ב"כ המבקשות" (ר: ס' 7 לבקשה) ובכך קיים חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט. המבקשות מוסיפות וטוענות כי ההחלטה לקבוע את התיק לשמיעת ראיות, וההחלטה לשמיעת עדותו המוקדמת של המחבל המרצח היתה מיותרת ולא מוצדקת. המשיבים 1-2 מתנגדים לבקשה מכל וכל. לדבריהם "עסקינן בבקשת סרק מחוסרת תום לב ממדרגה ראשונה...", לטענת המשיבים אין כל יסוד לטענת המבקשות כאילו קיים חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט, ותכלית הגשתה מהווה נסיון למזער את הנזק שגרמה להן עדותו של המרצח המחבל. לטעמם "בית המשפט בישיבת 12.7.09 היה הוגן ביותר ועדין יחסית כלפי התנהלותו של עו"ד X ולעניות דעתנו אף למעלה מן הנדרש.." (ר: ס'15 לתגובה) וכי אין בנימוקי הבקשה כדי ללמד כלל על חשש ממשי , אם בכלל, למשוא פנים בניהול המשפט. המשיבים מוסיפים וטוענים כי ההחלטה לשמיעת עדות מוקדמת של המחבל, הינה החלטה מוצדקת. לו היו למבקשות אי אלו טענות בנוגע להחלטה זו הרי שיכלו להגיש בר"ע החל החלטה זו, ועובדה היא, שלא עשו כן משיקוליהם הם. בכל הנוגע לזכותן של המבקשות לייצוג הולם בדיון, טוענים המשיבים כי המבקשות לא נותרו ללא ייצוג במהלך הדיון, ובנוסף לעו"ד ק. שמידט ממשרדו של ב"כ המבקשות, שנכחה בדיון, נכח באולם גם עו"ד הימת יונס, המייצג אף הוא את הרשות הפלשתינית ועובד בשיתוף פעולה עם משרד ב"כ המבקשות. עוד טוענים המשיבים, כי המבקשות הגישו את בקשת הפסילה בשיהוי ניכר, למעלה מחצי שנה לאחר התרחשות האירועים שהביאו להגשתה כביכול, ודי בכך כדי לדחותה על הסף. דיון והכרעה 5. סעיף 77א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד - 1984 (להלן: "חוק בתי המשפט") קובע: "שופט לא ישב בדין אם מצא מיוזמתו או לבקשת בעל-דין, כי קיימות נסיבות שיש בהן ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט". בשורה ארוכה של פסקי-דין נקבע, כי פסילתו של שופט מליישב בדין הינה צעד חריג ויוצא דופן (ראה, למשל, ע"פ 1992/08 אמג'ד דענא נ' מדינת ישראל ; ע"א 9348/07 עזבון של לימון ג'מילה ז"ל נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות ; ע"א 6600/07 פלוני נ' פלונית ; ע"א 1427/06 פלוני נ' פלוני ; ע"א 9108/08 פלוני נ' פלונית ; ע"א 1365/07 פלוני נ' פלוני ; ע"א 10721/06 פלוני נ' פלונית (;ע"א 10064/08 עו"ד יגאל גיל נ' נעמי גל ; ע"א 5139/08 עו"ד יובל ליכטר נ' גד קומרן ; ע"א 4227/07 חיים ליבוביץ נ' שבתאי מיכאל ; יגאל מרזל "דיני פסלות שופט"). בע"א 10721/06 פלוני נ' פלונית, הבהיר בית המשפט: "יש לזכור, כי מעצם היות הבקשה לפסילת שופט בקשה רצינית, המטילה צל כבד על השופט אישית ועל מערכת השפיטה, נגזרת גם המסקנה, כי הראיות שיש להביא לשם הוכחת קיומה של עילת פסלות, חייבות להיות משמעותיות. חשדות, תחושות והשערות, הנעדרים בסיס עובדתי מעבר לאמירתם, אינם יכולים לשמש בסיס לטענת הפסלות". המבחן אשר נקבע בפסיקה לעניין פסלותו של שופט הינו מבחן האפשרות הממשית, לפיו: "על המבקש להראות אפשרות ממשית של משוא פנים" (ר:ב"ש 48/75 רחמים ידיד נ' מדינת ישראל, פ"ד כט(2) 375, 380 (להלן: "פרשת ידיד"); בג"צ 2148/94 גלברט אמנון נ' כבוד נשיא בית המשפט העליון, פ"ד מח(3) 573, 587-586; ע"פ 1988/94 דני בראון נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(3) 608, 623-622; ע"א 6332/05 יהושע ולדהורן נ' שלמה נרקיס, , תק-על 2005(4) 1742, 1744; ע"א 44/06 שמעון שקד נ' קצין התגמולים ; ע"א 401/06 קרקעות עמק במרחב 1998 בע"מ נ' נעאמנה פאוזי בע"מ . בפרשת ידיד הבהיר כב' הנשיא מ. שמגר (כתוארו אז) את יסודות מבחן האפשרות הממשית בהבהירו כי: "משמעותו היא שמן הנסיבות החיצוניות הכרחי להתרשם שקיימת אפשרות מאוד מסתברת, שאכן נבצר מן השופט לשפוט את דינם של בעלי הדין באוביקטיביות הדרושה" (שם, עמ' 381). כב' הנשיא מ. שמגר (כתוארו אז) אף פרסם מאמר בעקבות פרשת ידיד, בו הסביר ופירט כי: "השאלה איננה מה הרושם שיווצר בציבור הרחב או מה תגובתו של האדם הסביר. כמוסבר - 'האפשרות הממשית' עניינה בהתרשמותו הכללית של בית המשפט ממכלול הנסיבות שנוצרו במשפט, ועל בית המשפט להשיב לשאלה אם אלו יוצרים יסוד לסכנה שהשופט יהיה בעל דיעה קדומה כזאת, שיהיה בכך כדי לשלול יכולתו לקיום משפט צדק. חשד בלבד אינו די לעניין זה; גם חשד סביר אינו יוצא מגדר חשד בלבד, ובכך לא סגי" ("על פסלות שופט - בעקבות ידיד תרתי משמע" בספר "גבורות לשמעון אגרנט" (התשמ"ז) 87, 107). בבג"צ 2148/94 (שם, בעמ' 608-607) הבהיר בית המשפט כי: "מבחן האפשרות הממשית משמעותו, שהשופט גיבש לעצמו עמדה (סופית) בעניין נשוא הדיון השיפוטי, באופן שאין עוד טעם בהמשך רגיל של המשפט ("המשחק המכור")". (וכן ראה ע"א 2861/04 יעקב טוויל ואח' נ' סולל בונה בע"מ ואח', תק-על 2004(2) 699, 701; ע"א 181/05 חב' אבתיר בע"מ ואח' נ' ציונה שנקר, תק-על 2005 (1) 2005, 2006; ע"פ 3953/06 ז'וז'ו אסרף נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(2) 3472, 3473; ע"פ 2585/06 גדעון יצחק ואח' נ' מפגש האושר בע"מ ואח', תק-על 2006(2) 3501, 3502; ע"א 879/06 יהודה קרשין נ' תמר דן ואח', תק-על 2006(2) 558, 559). בבג"צ 2148/94 האמור, הבהיר בית המשפט (שם, בעמ' 590-580): "לא מעטים המקרים בהם בעלי דין נתפסו באמירה של שופט במהלך דיון באולם בית המשפט, או מחוץ לאולם, כדי לטעון שיש בהם ביטוי לדעה קדומה, ולכן גם עילה לפסול את השופט. עיון בפסקי הדין שניתנו במקרים אלה מלמד כי בית משפט זה אינו נחפז לפסול שופט בשל אמירות כאלה, אלא הוא בודק היטב בכל מקרה אם אמנם קיימת אפשרות ממשית של דעה קדומה, בהתאם למבחן המשפטי המקובל". (וכן ראה ע"א 3318/06 דב קינמוני ואח' נ' בנק פועלי אגודת ישראל בע"מ ואח', תק-על 2006(3) 333, 334). ובע"א 3196/06 מלתם אקרם נ' ועדת הקבלה לפקולטה לרפואה - האוניברסיטה העברית בירושלים, תק-על 2006(2) 3655, 3656 הבהיר בית המשפט במפורש כי: "עוד נקבע זה מכבר, כי בית המשפט רשאי להביע את דעתו על סיכויי התביעה וההגנה, דעה שהיא רק בבחינת השערה לכאורה, לפי שלב השמיעה ההליך, לפני שמיעת טיעוני הצדדים, אין בה, ככלל, כדי להעיד כי "ננעל" ליבו של בית המשפט... כשופט מקצועי, האמון על מלאכת השפיטה, חזקה עליו כי בטרם נסתיימו כל הליכי הדיון לא יבוא לכלל הכרעה סופית בדין ודברים שבפניו. על כן, אין להבין את התבטאות בית המשפט בהליך קדם המשפט כגיבוש עמדה לגופו של עניין בטרם עת". (וכן ראה י. מרזל "דיני פסלות שופט" (התשס"ו-2006) 192-191). מן הכלל אל הפרט 6. אכן הוצאתו של עורך דין מאולם בית המשפט נעשית במקרים חריגים. הוצאתו של עו"ד X מהאולם בשעת דיון נעשתה עקב התנהלותו הפסולה והחמורה, שלא איפשרה- פשוטו כמשמעו- את ניהול הדיון. עו"ד X קרא קריאות, צעק צעקות, קם ונופף בידיו, ולא הותיר בידי בית המשפט ברירה אלא להוציאו מהאולם. אציין, כי בית המשפט הפגין כלפי עו"ד X סבלנות, סובלנות וכבוד, אלא שעו"ד X בחר להתנהג באופן אשר אינו מכבד את עצמו ואת המקום בו הוא נמצא. האם ניתן להסיק מהוצאתו של עו"ד X מאולם הדיונים, קיומה של עמדה סופית שהתגבשה לכאורה בליבו של בית המשפט, היוצרת חשש ממשי, או חשש בכלל, למשוא פנים? התשובה לכך הינה שלילית לחלוטין. באשר להוצאתו של עו"ד X מהאולם - בענין זה אין לעו"ד X להלין אלא על עצמו בלבד. התנהגותו הפסולה , הקולנית והמחוצפת לא איפשרה את המשך הדיון, ובאותו שלב עמדו בפני שתי ברירות: האחת - הפסקת הדיון, השניה - הוצאתו של הגורם המפריע מהאולם. ודוק: הפסקת הדיון לא הייתה פותרת את הבעיה, שכן מי יתקע כף לידי שבדיון הבא היה עו"ד X נמנע מלחזור לסורו, ולא היה ממשיך את התנהגותו המבישה?? וזאת יש לזכור, הקדמת עדותו של המחבל המרצח באה למנוע מצב בו לא ניתן יהיה לשמע את עדותו בשל שחרורו. משכך, האופציה של דחיית הדיון למועד אחר כלל לא הייתה רלבנטית, ומשכך, לא נותרה ברירה בידי, אלא להוציא את עו"ד X מהאולם. ואכן, לאחר הוצאתו, נמשך הדיון על מי מנוחות, וללא כל הפרעות. המבקשות טוענות בבקשתן, כי הוצאתו של עו"ד X מהאולם נבעה ממוצאו הערבי. הנני דוחה בשאט נפש אמירה זו, וטוב היו עושות המבקשות אילו היו נמנעות מאמירה אומללה זו, שכל מטרתה הינה הלהטת היצרים ותו לא. בית המשפט הינו גוף מקצועי, אשר אינו מייחס כל משמעות למוצאם של בעלי הדין, או של באי כוחם. השימוש בשד העדתי, תוך הדגשת מוצאו הערבי של עו"ד X לא בא לעולם אלא כדי לשרת את מטרותיהן הפסולות של המבקשות, אשר מבקשות לדחות את התנהלות המשפט בכל מחיר, בבחינת המטרה מקדשת את האמצעים, והנייר סובל הכל, ולא היא. יש לגנות בכל פה ובשאט נפש את נסיונן של המבקשות לתרץ את התנהגותו המבישה של עו"ד X בקיומה הלכאורי של "אג'נדה" כנגד הערבים. הדברים לא רק שאינם נכונים, הם מבישים ואינם מכבדים את הטוען אותם, והם כה מופרכים, עד כי אינם ראויים להתייחסות. מכל מקום, לא ברור לי כיצד פורשה הוצאת עו"ד X מהאולם, כהוכחה לקיומו של משוא פנים. הוצאתו של עו"ד X מהאולם, לא נועדה אלא כדי לאפשר את המשך קיום הדיון, וכל פרשנות אחרת אינה אלא ספקולציה מכוערת ובטלה, אשר מוטב היה למבקשות להימנע מהעלתה. באשר לטענת המבקשות לפיה דברי בית המשפט בתגובתו לתלונה, אינם משקפים את המציאות - מדובר בטענה שלא רק שאינה נכונה, אלא היא מהווה נסיון כושל ושקרי להעמיד את בית המשפט באור שלילי, תוך הבעת חוסר כבוד קיצוני כלפי בית המשפט כמוסד, וכלפי כשופטת. ודוק: המבקשות לא פירטו את אותם חלקים בתגובתי, אשר לדעתם "אינם משקפים את המציאות", ואופן העלאת הדברים אין בו, אלא נסיון מכוער ומביש של הטלת רפש, נסיון שקרי אשר אינו תואם את המציאות, ואינו תואם לא את תיאורי בתגובתי למבקר, באשר להתרחשות הענינים, ולא את תיאורם של ב"כ הצדדים האחרים שנכחו בדיון והיו עדים להתנהגותו המבישה של עו"ד X. נקבע לא אחת, כי: "גם אם תחושתו הסובייקטיבית של המערער היא כי ניהול הדיון על ידי בית המשפט מצביע על יחס שלילי כלשהו של בית המשפט כלפיו, כשאין לתחושה זו יסוד בנתונים האוביקטייבים לא קמה עילה לפסילת השופט" (ר: ע"פ 10/38 אמין אל פקיר נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 19.1.10 ) טענת המבקשות, לפיה הנני נוטרת בליבי למבקשות בשל הגשת תלונה כנגדי מלמדת על יחסם המלגלג והמביש של המבקשות ובא כוחן כלפי בית המשפט כמוסד המשתייך למוסדות המקיימים את אושיות הצדק והדמוקרטיה בישראל, וכלפי שופטי ישראל. חזקה על שופטי ישראל כי ידעו להפריד בין התנהלותו של בא כוח בתיק, גרועה ככל שתהא, לבין הכרעה בתיק בו הוא דן בהתאם לראיות שיובאו בפניו. עוד נקבע בפסיקה: "אכן, מתח מסוים בין שופט ופרקליט, הגם שאינו רצוי, אין בו כדי לבסס טענה של דעה קדומה או עוינות מצד בית המשפט, ואין להסיק קיומן גם נוכח האמירה כי היה מעדיף שהתיק יועבר לידי מותב אחר ( השווה: ע"א 6093/08 ש.מ. נווה בר בע"מ נ' "עמידר" החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ (לא פורסם 9.12.08))".( ר: עבד אלחלים אלצאנע נ' היתם אלמאנע, ביום 13.1.10). אלא מאי? התנהלותן של המבקשות, לא מצאה ביטוייה ביחסים שבין בית המשפט לב"כ - עו"ד ארנון, ותעיד על כך התנהלות הדיון המאוחר לדיון נשוא הבקשה, במהלכו שררו יחסים רגילים והוגנים הנוהגים בין פרקליט לבין בית המשפט, והאווירה הייתה נינוחה ומחויכת. אם כך - דומני, כי יש רגליים לסברה, כי הגשת התלונה לנציב התלונות על השופטים לא באה לעולם, אלא כדי ליצור סיבה מלאכותית לפסילתי מלישב בדין, וזאת על מנת להימנע מניהול הדיון ו/או לעכבו ככל הניתן. באשר להחלטתי לקבוע דיון לשמיעת עדותו המוקדמת של המחבל המרצח - ראש וראשונה אציין, כי אינני נזקקת לתרץ את החלטותי. בענין זה הוגשה בקשה, ניתנה תגובה, ולאחר מכן ניתנה החלטתי. למותר לציין, כי אילו סבר מי מהצדדים, כי מדובר בהחלטה שגוייה, חזקה עליו שהיה מגיש בר"ע על ההחלטה. המבקשות לא עשו כן, ומצאו לנכון לתקוף את ההחלטה בדרך לא דרך, בדרך עקלקלה ופתלתלה, תוך הטלת דופי בבית המשפט. התנהלות זו ראוייה לכל גנאי, והינה מגעת לכדי שימוש לרעה בהליכי בית המשפט. ההחלטה אינה מעידה בשום פנים ואופן על משוא פנים, כי אם מהווה פתרון לחששם של התובעים, שמא תסוכל העדות, באם ישוחרר המחבל. מדובר בחשש לגיטימי ובהחלטה משפטית, אשר אימצה את חששם של התובעים, והעדיפה חשש זה על פני התנגדותן הסתמית של המבקשות, ויפים לכך דברי בית המשפט בקובעו: "כי אין בהחלטות דיוניות, כשלעצמן, כדי לבסס עילת פסלות, כך למשל, נפסק בעבר, כי החלטות דיוניות שעניינן שמיעת ראיות, קציבת זמן החקירה הנגדית, ואף פסילת שאלות במהלך חקירה, אינן עילה לפסילת שופט ( ראו: ע"פ 1504/07 נעים נ' מ"י,(לא פורסם, 10.4.07); ע"פ 391/02 צברי נ' מ"י (לא פורסם 29.4.2002)). רק במקרים קיצוניים, בהם החלטותיו הדיוניות של בית המשפט פוגעות בזכותו של בעל דין להליך הוגן, כאשר עולה מהנסיבות כי קיים חשש ממשי למשוא פנים מצידו של בית המפשט, תקום עילה לפסילתו של המותב הדן בתיק"( ר: ע"פ 10377/09 פלונית נ' מדינת ישראל, ביום 12/1/10). לא אוכל לסיים את ההחלטה מבלי לציין את אמירתו הלגלגנית והפוגענית של ב"כ המבקשות - עו"ד ארנון, אשר "הבהיר" בדיון, כי גם אם תחוייבנה מרשותיו בדין, אין בכוונתן לשלם, ומצידו "שינקטו הליכי הוצאה לפועל" (כלשונו). אמירה זו אינה מכובדת, ומדגישה את יחסם המלגלג של המבקשות ובאי כוחן הן כלפי התובעים והן כלפי בית המשפט. סוף דבר- הבקשה לפסילתי מלישב בדין נדחית בזאת. שכ"ט עו"ד בסך 5000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק יושת על המבקשות ביחד ולחוד . דיוןעורך דיןאולם בית המשפט