סעיף 49 לחוק בתי המשפט העוסק בהעברת ענין מבית משפט שלום אחד למשנהו (העברת דיון באותו מחוז) , קובע כדלקמן: נשיא בית משפט השלום רשאי להורות שענין שהובא או שיש להביאו לפני בית משפט שלום במקום פלוני וטרם החל הדיון בו או שעניין שהוחלט בו על פסלות שופט, בין שהחל הדיון בו ובין שטרם החל הדיון בו, יהיה נידון בבית משפט אחר הנמצא באזור שיפוט שבו הוא מכהן כנשיא. החלטה כאמור בסעיף קטן (א) ניתנת לערעור לפני נשיא בית משפט מחוזי. בית המשפט שאליו הועבר ענין כאמור, לא יעבירנו עוד. בבוא נשיא בתי משפט השלום להחליט בבקשה לפי סעיף 49 לחוק, עליו לבדוק האם מאזן הנוחות והיעילות נוטה באופן בולט לטובת בירור המשפט בבית משפט אחר. הכלל הבסיסי הוא, כי מקום בו תובענה מצויה בסמכותו העניינית של בית משפט השלום, רשאי התובע להגיש תביעתו לכל אחד מבתי משפט השלום באותו איזור שיפוט שבסמכותו לדון בעניין (ראו: תקנה 3 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן - התקנות); וראו גם: זוסמן, סדר הדין האזרחי, מהדורה שביעית (1995) עמ' 72). לצד כלל זה, קיים סעיף 49 לחוק, הקובע לאמור: "(א)   נשיא בית משפט השלום רשאי להורות שענין שהובא או שיש להביאו לפני בית משפט שלום במקום פלוני וטרם החל הדיון בו או שענין שהוחלט בו על פסלות שופט, בין שהחל הדיון בו ובין שטרם החל הדיון בו יהיה נידון בבית משפט אחר הנמצא באזור שיפוט שבו הוא מכהן כנשיא. (ב)   החלטה כאמור בסעיף קטן (א) ניתנת לערעור לפני נשיא בית משפט מחוזי. (ג)   בית המשפט שאליו הועבר ענין כאמור, לא יעבירנו עוד." סעיף זה הוחק לאחר שוועדה לבדיקת המבנה והסמכויות של בתי המשפט בראשות נשיא בית המשפט העליון, כבוד השופט מ. לנדוי, המליצה ליתן בידיו של נשיא בתי משפט השלום כלי לחלוקת נטל התיקים בין בתי המשפט שבמחוז שיפוטו בצורה המיטבית ביותר (ראו: עא (נצ') 25/85 ריאד נאיף זועבי נ' עובייד סעיד זועבי, ניתן ביום 5.9.1985, וכן תא 489/88 שילוח חב' לביטוח בע"מ נ' אמויאל דוד, ). לעניין המתח שבין הכלל הבסיסי המאפשר את בחירת בית המשפט בידי התובע לבין סמכותו של נשיא בית משפט השלום לפי סעיף 49 לחוק, אמר כבוד השופט טירקל כי: "סמכותו של נשיא בית-משפט השלום לפי סעיף 49לחוק אינה סמכות מינהלית גרידא ... לפי השיטה המשפטית הנוהגת אצלנו אין בעל דין זכאי לברור לו את השופט, אולם זכאי הוא לברור לו את בית-המשפט וללכת אחרי בית-המשפט היפה בעיניו, בנתיבי הכללים שנקבעו לכך בתקנות 3-6 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984. (להלן- "התקנות"). החלטתו של נשיא בית-משפט השלום להעביר תובענה מבית-משפט שלום אחד למשנהו, משמעה ביטולה של זכות הבחירה של מגיש התובענה והעדפת שיקולים אחרים על פני אלה שהנחו אותו. לא ייעשה כן - בין על פי בקשת בעל הדין שכנגד ובין מיזמתו של הנשיא בלי שתינתן לבעלי הדין, ובראש ובראשונה - למגיש התובענה, הזדמנות לטעון את טענותיהם לענין זה, בחירת מקום השיפוט אינה ענין של מה בכך" (ע"א (ב"ש) 21/87 פרנז'ין מילמן נ' מרג'י מכלוף פ"מ תשמ"ז(3) 485). אכן, הזכות שהוענקה לתובע לבחור את בית המשפט שבו יתדיין, הינה זכות דיונית משמעותית ודרושים טעמים כבדי משקל כדי לבטלה. מהם אם כן, אותם טעמים אשר בכוחם לבטל את זכותו של התובע בבחירת מקום השיפוט? האם ניתן להורות על העברת דיון מכוח סעיף 49 לחוק גם בשל טעמים השונים מאלו אשר היוו בסיס לחקיקתו (קרי טעמי יעילות במחוז)? ככל שהתשובה לשאלה זו תהא בחיוב, הרי שיש לאמץ מבחן מתאים ליישוב הסתירה בין זכותו של התובע מזה ובקשתו של הנתבע מזה. 5. אחות בוגרת לה, להוראת סעיף 49 לחוק, בדמותה של הוראת סעיף 78 לחוק, המסמיכה את נשיא בית המשפט העליון להעביר תיקים בין מחוזות השיפוט השונים. אחד מבסיסיו של סעיף 78 לחוק הוא לייעל את עבודת בתי המשפט, ולפיכך: "החלטה לפי סעיף 78 הנ"ל אינה מותנית בהגשת בקשה ורשאי נשיא בית המשפט העליון, מיוזמתו, להעביר תיקים מבית משפט אחד למשנהו גם מטעמים של יעילות פעולתם של בתי המשפט". (זוסמן, סדר הדין האזרחי, מהדורה שביעית (1995) עמ' 85) בסיס נוסף הוא נוחות הנוגעים בדבר, כגון: מקום מגורי בעלי הדין, מקום מגורי העדים, מקום משרד עורך הדין, מקום המצאות הראיות וכיו"ב: "עילה חשובה להעברת דיון למקום אחר היא נוחיות כל הצדדים הנוגעים בדבר, ובכלל זה בעלי הדין עורכי הדין ואחרים" (גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה תשיעית (2007) עמ' 51) משראינו כי אחת מתכליותיו של סעיף 78 לחוק הינה יעילות הדיון (כפי תכליתו של סעיף 49 לחוק) ובהינתן העובדה כי בטרם הוחק סעיף 49 לחוק, בקשות דומות הוגשו לפי סעיף 78 לחוק, הרי שהמסקנה היא כי משהועברה הסמכות לנשיא בתי משפט השלום, היא עברה על שני אדניה, הן בסיס היעילות והן בסיס נוחות הצדדים. אמור מעתה, נשיא בתי משפט השלום עשוי להיזקק לבקשה מכוח סעיף 49 לחוק גם כאשר העילה נעוצה בנוחות הצדדים. כאן המקום לציין, כי ההבדל הבולט ביותר בין שתי הוראות החוק הוא בכך, שבהעברת דיון ממחוז אחד למשנהו מכוח סעיף 78 לחוק, יש לעיתים שבית המשפט הנעבר חַסר סמכות לדון בתביעה בעת שהוגשה, ואילו בהעברת דיון מכוח סעיף 49 לחוק, בית המשפט הנעבר היה מוסמך אף הוא לדון בתביעה שעה שהוגשה. הבדל זה מלמד כי כאשר ההעברה נעשית מכוח סעיף 49 לחוק, הפגיעה בזכותו של התובע (לבחור את בית המשפט שישמע תביעתו) קטנה באופן יחסי, שכן הדיון נותר באותו מחוז. דיוןהעברת דיון