הפקדת ערובה של תושב פלסטיני להבטחת הוצאות הנתבע

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הפקדת ערובה של תושב פלסטיני להבטחת הוצאות הנתבע: רקע בפניי בקשת המבקשים/הנתבעים 4 ו- 6 (להלן: "המבקשים") לחייב את התובע/המשיב 1 (להלן: "המשיב") להפקיד ערובה להבטחת הוצאותיהם. התביעה הנה לתשלום פיצוי בגין נזקי גוף אשר נגרמו למשיב בשל יריות שנורו לעברו ע"י הנתבע מס' 1 אוהד גדות (להלן: "אוהד"), במושב שדמות מחולה. וביתר פירוט, ביום 24/09/07 רעה המשיב, עם שני פלסטינאים נוספים, עדר פרות בשטח המרעה סמוך ליישוב שדמות מחולה. אוהד ואחיו הגיעו לשטח המרעה, צעקו לרועים שיתרחקו מהמקום ויידו אבנים לעבר הפרות. אוהד ירה לעבר רגליו של אח המשיב (להלן: "ג'מאל") כאשר זה קרא לעברו מדוע אתם זורקים אבנים. ג'מאל ברח מהמקום והמשיב אשר שהה באותה עת על סוס במרחק של 40 מ' צעק לעברו של אוהד וזה בתגובה לכך ירה לעבר המשיב ופגע בו. בפסק דינו של בהמ"ש העליון (בערעור על בית המשפט המחוזי) הוחמר עונשו של הנתבע 1 ל- 24 חודשי מאסר בפועל, כמו כן הושארו על כנם המאסר על תנאי והפיצוי למשיב (בסך 50,000 ₪) שנקבעו בבית המשפט המחוזי. טענות המבקשים בש"א 2922/09 לטענת מדינת ישראל - משרד הביטחון והמשרד לביטחון פנים (להלן: "המדינה") יש להורות לתובע להפקיד ערובה להבטחת הוצאות המבקשת. ערובה הניתנת למימוש בישראל ובשיעור ריאלי ותוך זמן קצוב על פי תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד - 1984 (להלן: "התקנות"). לטענתה, סיכויי התביעה קלושים ומטרת צירופה כנתבעת הינה לוודא כי מקרב שלל הנתבעים יימצא אחד בעל כיס עמוק ממנו ניתן יהיה להיפרע. לטענתה, עסקינן בתושב חוץ (נפת יריחו) ואין בידי המשיב, להצביע על נכסים בארץ שמהם המדינה תוכל להיפרע, ובהעדר יכולת ממשית לגבות ההוצאות באמצעות מנגנוני הרשות הפלסטינאית, אי חיוב המשיב בהפקדת ערובה תביא לכך שהמדינה תצא ניזוקה, אם אמנם תדחה התביעה. באשר לסיכויי התביעה נטען, כי כפי שפורט בכתב ההגנה יש לדחות התביעה על הסף מחמת העדר עילה וכן מחמת העדר יריבות ונוכח הסיכויים הקלושים מתחזק החשש שהמבקשים לא יוכלו להיפרע מהמשיב את הוצאותיהם לאחר דחיית התביעה. עוד נטען כי עסקינן באירוע אלים, בעל תוצאות טרגיות אשר בגינו הועמד אוהד לדין והורשע בעבירות המיוחסות לו. עם זאת, המדינה אינה צד לאירוע בפן האזרחי, היא לא יכלה לצפות את האירוע שנעשה על ידי אדם פרטי, בנשקו הפרטי ועל כן יש לסלק את התביעה נגדה מחמת העדר יריבות שכן היריב הנכון הוא המזיק של המשיב (אוהד) וכן מחמת העדר עילה שכן המדינה לא חבה כלפי המשיב חובת זהירות קונקרטית ועל כן לא התרשלה. עוד נטען כי סיכויי התביעה נבחנים על פי הנטען בכתב הטענות, מבלי להידרש לשאלת מהימנות הראיות. באשר לשיעור הערובה נטען כי יש לקבוע ערובה להבטחת הוצאותיה של המדינה ואין מדובר בסכום סמלי או חלקי זאת כפועל יוצא ממטרת הערובה. בש"א 47/10 לטענת הנתבעת 4, מושב שדמות מחולה (להלן: "המושב") יש להורות למשיב להפקיד ערובה להבטחת הוצאותיו. המושב הצטרף לבקשה שהגישה המדינה בבש"א 2922/09 וטען כי בהיות המשיב תושב חוץ, חסר נכסים בארץ, בשטח שעל פניו נתון לקשיי אכיפה מצד שלטונות המדינה מתבקש בית המשפט להורות על מתן ערובה. תגובת המשיב לבש"א 2922/09 ולבש"א 47/10 לטענת המשיב, הרציונאל העומד בבסיס החיוב להפקדת ערובה, הוא למנוע תביעות סרק ולהבטיח את הוצאות הנתבע כאשר סיכוייה נמוכים. כן נטען כי השימוש באמצעי של הפקדת ערובה על פי התקנה, יעשה במקרים נדירים ובנסיבות חריגות וזאת לאור זכות הגישה לערכאות. במקרה דנן לא מתקיימות נסיבות אלה במיוחד לאור העובדה שעסקינן במשיב שמרותק למיטתו ללא כל יכולת לתפקד כתוצאה ממעשה ומהתנהגות המבקשים באופן ישיר או עקיף. לטענת המשיב, דין הבקשה להידחות בשל שתי טענות עיקריות שיש בהן להטות את הכף לזכותו והן: סיכויי התביעה המראים שיש עילת תביעה מבוססת כנגד המבקשים וכן הימצאותה של ערובה אשר ממנה יוכלו המבקשים להיפרע בבוא העת אם ובמידה שתדחה נגדם התביעה. כן נטען כי בשלב מקדמי זה שטרם הונחה תשתית עובדתית/ראייתית בפני בית המשפט, לא ניתן לקבוע כי סיכויי התביעה כנגד המבקשים הינם קלושים. המבקשים אינם כופרים בהתרחשות התאונה וכל אשר הם טוענים הוא כי אינם אחראיים להתרחשותה. לטענת המשיב, המבקשים אחראים לנזק ולאירוע התאונה באשר הם התרשלו בביצוע תפקידם והתרשלו כלפיו. רשלנות המתבטאת בס' 46-63 לכתב התביעה ובין היתר: באיתור הליקויים במערכת הביטחון, באי פיקוח על תושבי שדמות מחולה, בטיפול באירועים דומים בעבר ובדיקה מעמיקה של תלונות הרועים ובכך אפשרו לנתבעים 2 - 3 לצאת לכיוון שטחי המרעה. עוד נטען כי העובדה שהמשיב הנו תושב הרשות הפלסטינית אינה הטעם היחידי לחיוב בערובה ויש להתחקות אחר קיומם של טעמים נוספים וביניהם סיכויי התביעה, יכולת כלכלית, סכום התביעה וכיו"ב. עוד נטען, כי לבקשת המבקשים לא צורף תצהיר לתמיכה בעובדות הכלולות בה משמע, לא הונחה תשתית עובדתית באשר ליכולת הכלכלית של המשיב ורק משום כך יש לדחות הבקשה. כן נטען כי מצבו הכלכלי בעקבות התאונה קשה שכן עובר לאירוע המשיב היה אדם בריא שעבד ופרנס עצמו ולאחר התאונה הפך למרותק למיטתו ונכה בשיעור של 100%. בבסיס הבקשה דנן לא עומד השיקול של הבטחת הוצאות המבקשים אלא הערמת קשיים על המשיב בבירור תביעתו שכן אינו מסוגל להפקיד ערבות כלשהי. באיזון שבין זכות הגישה של המשיב לבין זכות המבקשים לקבל שיפוי בגין הוצאותיהם ככל ייפסקו יש להעדיף את זכות הגישה שהנה זכות יסוד. לטענת המשיב, אין לסגור את שערי בית המשפט בפניו, במיוחד לאור סיכויי התביעה הגבוהים ולאור העובדה שהמשיב נעדר יכולת כלכלית לממן ערבות כתוצאה מהתאונה. לטענת המשיב, פסקי הדין אליהם הפנתה המבקשת אינם רלוונטיים למקרה דנן שכן שם עסקינן בתיקים שהוגשו כנגד המדינה בגין פעולות מלחמתיות להבדיל מהמקרה דנן בו נטען באשר למחדלים שלא מנעו את התוצאות הטרגדיות. לטענת המשיב, אין למבקשים חשש כן ואמיתי מהבטחת הוצאותיהם היות ואין חולק כי לכל הפחות הנתבעים 1 - 3 יחויבו בסופו של יום על ידי ביהמ"ש בתשלום נזקי המשיב או לכל הפחות אוהד יחויב. לטענתו, אוהד כבר שילם למשיב במסגרת התיק הפלילי 50,000 ₪ (דבר המלמד על יכולתו הכלכלית) כמו כן נתבעים מס' 2 - 3 די מבוססים ובעלי נכסים בארץ ויש להם חוות לגידול צאן ובקר ומחלבה, כך שבסופו של יום אם יהיה מקום לחייב המשיב בהוצאות המבקשים יוכלו הם להטיל עיקול או לגבות ישירות מאת הנתבעים 1 - 3 את סכום ההוצאות. תגובה לתשובת המשיב לטענת המדינה, המשיב לא העלה בתשובתו כל טענה מדוע לא תחול בעניינו ההלכה העדכנית שנקבעה בסוגיה של אי חיוב בהפקדת ערובה בשל אי היכולת לאכוף הוצאות בקרב תושבי חוץ. המדינה הפנתה להחלטת בית המשפט המחוזי בירושלים בבש"א 2309/08 סבאתין נאצר נ' מדינת ישראל מיום 26/10/08 בה חויב תובע, תושב שטחים, בהפקדת ערובה בגובה של 60,000 ₪ וטענה כי החלטה זו יפה לעניינו. כן נטען כי המשיב אינו סומך את תביעתו על פסקי דין התומכים בטענותיו. לעניין אי צירוף תצהיר נטען כי הטענות העובדתיות שהועלו בבקשה, אינן שנויות במחלוקת כך למשל אין חולק כי המשיב מתגורר מחוץ למקום השיפוט וכן כי המשיב לא הצביע על נכסים בתוך ישראל. מה גם שלמדינה לא היה חלק באירוע נשוא התובענה. עוד נטען כי על אף עמדת המשיב בתגובתו באשר לסיכויי התביעה, סיכויי ההגנה משתקפים כטובים יותר. באשר לטענות המשיב, באשר להיעדר יכולתו הכלכלית לשאת בגובה תשלום הערובה נטען כי הן מטעות שכן המשיב לא צירף תצהיר תומך בתגובתו חרף העובדה שהוא מעלה טענות עובדתיות. ואף אם נצא מנקודת הנחה כי המשיב סובל ממצוקה כלכלית (דבר המוכחש ולא מגובה בתצהיר) דווקא יש בכך לחזק את טענות המבקשים ביחס לחששם הממשי שלא יוכלו להיפרע הוצאותיהם. לטענת המדינה, טענת המשיב בדבר עוניו המונע זכות גישה לערכאות - הנה טענה בעלמא, שכן לא הובאו נתונים כלכליים כלשהם באשר לתובע ומשפחתו, עיסוקם, שכרם, רכושם, יכולותיהם הכלכליות ועל כן אין להידרש לטענות אלה. כן נטען כי הוכח כי טרם הוסדרו המנגנונים ברשות הפלסטינאית המאפשרים גביית חובות ואכיפת פסקי דין שנתקבלו בישראל ומשכך נמנעת כיום אכיפת פסקי דין שנפסקו ע"י בתי משפט בישראל בתחומי הרשות, זאת להבדיל ממצבו השפיר של המשיב אשר יכול לשים מבטו בהצלחת גביית הוצאות במדינת ישראל. עוד נטען כי יש לאזן בין האינטרס הפרטי של המשיב לבין האינטרס הציבורי שבמניעת ניצול לרעה של התדיינות משפטית ואינטרס המדינה להבטיח אכיפת פסקי דין לטובתה תוך גביית הוצאותיה. על אף חלוף המועד, לא הוגשה תשובת המושב לתגובה שהגיש המשיב. דיון תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד - 1984 מאפשרת לבית המשפט לצוות על התובע להפקיד ערובה לתשלום הוצאות הנתבע. ביהמ"ש ישתמש בסמכותו להורות על ערובה להבטחת הוצאות בעיקר בשני מקרים: כאשר התובע מתגורר בחו"ל, מחוץ לתחום השיפוט, והנתבע יתקשה לגבות את ההוצאות. כאשר התובע לא המציא את מענו בכתב (כדרישת תקנה 9(2) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד - 1984). (ראה לעניין זה זוסמן סדר הדין האזרחי, מהדורה שביעית, עמ' 900). אחת המטרות העיקריות להפעלת תקנה 519, היא למנוע תביעות סרק ולהבטיח תשלום הוצאותיו של הנתבע, במיוחד כאשר נראה לבית המשפט שהסיכויים להצלחת התביעה קלושים. (ראה לעניין זה, אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה שמינית עמ' 673). הכלל הוא כי במסגרת שיקוליו לא יבחן ביהמ"ש את מצבו הכלכלי של התובע, שכן אין מדובר בהוראה שתכליתה חסימת דרכו של תובע דל אמצעים להביא עניינו בפני בית המשפט. ראה ספרו הנ"ל של זוסמן בעמ' 899, וכן ע"א 2877/92 אל לטיף נ' מורשת בנימין למסחר ובניה (קרני שומרון בע"מ) ואח',פ"ד מז (3) 846: "אין הכוונה להכביד יתר על המידה על מגישי תובענות ולהגביל את יכולת הגישה לבית המשפט לאותם תובעים אשר לאל ידם לספק דרישה כספית זו של בית המשפט בקלות יחסית. על כן מצווה בית המשפט לנהוג בנושא זה במתינות ולהפעיל את שיקול דעתו בדבר אופן הבטחת הוצאות משפט בסבירות". (הדגשה שלי - י.א). בבואו לשקול אם להטיל ערובה על פי התקנה, את גובה הערובה וטיבה, על בית המשפט לקחת בחשבון מספר שקולים תוך עריכת איזון ראוי ביניהם. היטיבה לתאר את מלאכת האיזון והשיקולים כב' השופטת פרוקצ'יה ברע"א 3601/04 ונצ'ון נ' מדינת ישראל - מנהלת ההגירה/משטרת ישראל (ניתן ביום 18/10/07): "החלטה בדבר מתן ערובה להוצאות על ידי תובע הפונה לבית משפט מערבת שיקולים נוגדים: האחד - מימושה של זכות הגישה לערכאות, מצריכה התחשבות ביכולתו הכלכלית של יוזם ההליך לעמוד בנטל הכספי הכרוך בהפקדת ערובה. מנגד, יש משקל לעניינו של נתבע בהליך, המובל באמצעות התובענה לדיון בערכאות, וזכאי להגנה כי אם ההליך נגדו יידחה, יהיה בידו לממש את גביית הוצאות המשפט שנפסקו לזכותו, לבל יסבול חסרון כיס עקב הליך שהוגש נגדו שלא ביוזמתו. עקרונות אלה יפים גם למצבים שבהם הנתבעת היא המדינה, המייצגת לעניין זה את הציבור הרחב. על בית המשפט לאזן בין השיקולים האמורים, ובמסגרת איזון זה, לתת משקל יחסי ראוי למהות התובע ומצבו הכלכלי, למהות הנתבע ומעמדו, לטיב השאלות שהתובענה מעלה, ולהערכת סיכוייה להתקבל...". אחד השיקולים לחיוב תובע בערובה על פי התקנה, הוא כאשר התובע מתגורר בחו"ל ואין בידיו נכסים בארץ מהם ניתן להיפרע. במקרה כזה תהא הנטייה לחייבו בערובה. המשיב הנו תושב הרשות הפלסטינית (נפת יריחו) ומאחר שאין כיום אפשרות לאכיפה ישירה והדדית של פסקי דין ישראלים ברשות הפלסטינית, נחשב המשיב לצורך התקנה כתושב המתגורר בחו"ל, עם זאת, היות התובע תושב חוץ אינו השיקול היחיד והמכריע לחיובו בערובה, ובמקביל יש לשקול גם את יכולתו הכלכלית; סיכויי התביעה; סכום התביעה ויתר נסיבות העניין רע"א 2146/04 מדינת ישראל נ' עיזבון המנוח באסל נעים איברהים פ"ד נח(5) 865 (2004) (להלן: "הלכת איברהים"). זכות הגישה לבית המשפט עוגנה בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו כזכות חוקתית שאינה ניתנת לערעור אולם לצד זכות זו, קיימת גם הזכות להיות מפוצה בהליכים שלא הייתה סיבה להגשתם. על בית המשפט לאזן את זכותו של תובע לגישה לבית המשפט לבין החשש שהנתבע עלול לצאת בסיום ההליך המשפטי וידיו על ראשו, מאחר ותביעת התובע על פניה הוא תביעת סרק, יחד עם זאת, הסמכות לחייב תובע במתן ערובה תופעל במקרים חריגים בלבד (רע"א 2808/00 שופר סל בע"נ נ' ניב , פ"ד נד (2) 845 הדגשה שלי - י.א). בנסיבות המקרה דנן ובהתחשב בכך שהמשיב נחשב לתושב חוץ לצורך תקנה 519 לתקנות ובהיעדר ראיה על הכנסותיו (שכן המשיב לא הצביע על נכסים השייכים לו ומצויים בתחומי השיפוט של מדינת ישראל) נראה לי כי אך צודק יהיה להיענות לבקשה ולחייבו להפקיד ערובה להבטחת הוצאותיהם של הנתבעים. באשר לבחינת סיכויי התובענה, אלה צריכים להיבחן, בשלב זה, על פני האמור בכתבי הטענות. מעיון בכתב התביעה עולה כי המשיב טוען כי המבקשים התרשלו בביצוע תפקידם רשלנות המפורטת בס' 46 - 63 לכתב התביעה ובין היתר: באיתור הליקויים במערכת הביטחון, באי פיקוח על תושבי שדמות מחולה, בטיפול באירועים דומים בעבר ובדיקה מעמיקה של תלונות הרועים ובכך אפשרו לנתבעים 2 - 3 לצאת לכיוון שטחי המרעה. אל מול טענות אלה טענה המדינה כי לא הוכח כי היא חבה כלפי המשיב חובת זהירות ועל כן לא הוכחה התרשלותה . סבורני, כי יש לטענה זו בסיס שכן ב"כ המשיב לא הביא אסמכתא כלשהי המעידה כי בנסיבות המפורטות בכתב התביעה, (בהנחה שתוכחנה) מוטלת על המדינה חובת זהירות כללית ו/או קונקרטית (שהיא יכלה לצפות את האירוע) נשוא התובענה, ובאשר למושב: יקשה על המשיב להוכיח חובת זהירות שכן האירוע נשוא התביעה התרחש מחוץ לגבולות המושב. היעדרה של הפניה, בתגובת המשיב לבקשות, לאסמכתאות משפטיות, המלמדות, כי בנסיבות כגון אלה הנטענות בכתב התביעה, הוטלה חובת זהירות, אומרת יותר מדרשני, לעניין סיכויי התובענה. לטענת המשיב, בשל העובדה שכנגד אוהד ישנו פסק דין מרשיע בהליך הפלילי, אשר יכול לשמש כראיה בהליך האזרחי, סיכויי התובענה כנגדו גבוהים, ואם תידחה בסופו של יום התביעה כנגד המבקשים, יוכלו הם להיפרע הוצאותיהם מהפיצוי שייפסק למשיב. דין טענה זו להידחות. תכליתה של הערובה, הבטחת הוצאות המבקשים, במידה שהתובענה תדחה. לא הוצגה בפניי כל אסמכתא, לפיה, אוהד הוא בעל אמצעים ובמידה שהתובענה אכן תידחה כנגד המבקשים, יוכלו הם לגבות הוצאותיהם מתוך נכסיו. הייתי נעתר לבקשה לו מאחורי אוהד היה עומד גוף פיננסי איתן כגון חברת ביטוח וכיו"ב, אולם, בהעדר אסמכתא לאיתנות פיננסית מצידו אין לומר כי תושג תכלית הערובה. יותר מכך, דווקא מב"כ התובע נטען, כי אוהד שילם פיצויים בסך 50,000 ₪ למשיב. צא ולמד, כי לפחות סדר גודל של סכום זה עומד בידי המשיב לצורך הפקדת הערובה. באשר לגובה הערובה יפים הדברים שנאמרו ברע"א 2146/04 הנ"ל (בעמ' 870): "אמנם, ייתכן שחיוב בהפקדת ערובה פוגע בקניין המשיבים - הן בזכותם לגשת לערכאות שניתן לראותה כזכות קניינית עצמאית, הן בקניינם במובנו הרגיל, הנפגע על-ידי החיוב להפקיד ערובה כספית להוצאות המבקשת. עם זאת במסגרת האיזון הכולל על בית-המשפט להתחשב גם בפגיעה האפשרית בקניינו של הנתבע, אשר יתקשה לגבות הוצאותיו כעולה מנסיבות המקרה. יוער כי במקרה שבו עסקינן הנתבעת-המבקשת היא מדינת ישראל. פגיעה בקניינה מהווה למעשה פגיעה בקניינו של הציבור כולו. גם אם ניתן להבחין בין המדינה כנתבעת לבין אדם או גוף פרטי כנתבע מבחינת פיזור ה'נזק', אין בכך כדי לבטל לחלוטין את תחולתה של תקנה 519 כאשר המדינה היא הנתבעת. ההבחנה עשויה להתבטא בסכומה של הערובה". (הדגשוה בקו שלי - י.א). כן ראה האמור בבר"ע (מחוזי נצ') 1238/07 מדינת ישראל נ' עזבון המנוח אבראהים מוסה סמירי ז"ל, תק-מח 2008(2), 13538 , 13540 (2008): "באשר לסכום הערובה; ברע"א 510/97 עזבון המנוח מקוסי ז"ל נ' מדינת ישראל (טרם פורסם), , בה נדון עניין הפקדת ערובה על ידי תושבי השטחים, חוייבו התובעים להפקיד ערובה סך 7,500 ₪ להוצאות ונקבע כי סכום זה "ישמש כמודל גם בתיקים אחרים מסוגו", אך מעיון בפסיקה עולה כי בעניין המנוח באסל נעים הנ"ל, ולאור חלוף הזמן, בין שתי ההחלטות המדוברות, מצא בית המשפט העליון לנכון לשנות מהחלטתו הקודמת, בעניין מקוסי הנ"ל, והגדיל את הסכום לסך של 9,000 ₪. בהחלטה ברע"א 5693/07 קמחאוי נ' מדינת ישראל (ההחלטה מיום 24/7/2007 טרם פורסמה, ) אישר בית המשפט העליון את החלטתו של כב' הש' ב. ארבל בבש"א (נצרת) 2136/07 (ההחלטה מיום 5/6/2007 טרם פורסמה) בה חוייב, כל תובע, תושב השטחים, במתן ערובה להוצאות בסך 5,000 ₪". כן ראה רע"א 4743/07 עזבון ויורשי המנוח דרווזה נ' מדינת ישראל שם אישר הש' גרוניס את החלטת כב' הש' כהן בבש"א (חיפה) 11334/05, בה נקבע כי הערובה תועמד על סך של 20,000 ₪. בבואי לקבוע את סכום הערבה בחנתי את פסיקתם של בתי המשפט בעניין זה, ולאחר שבחנתי את נסיבות המקרה דנן, סבורני כי נכון יהיה לחייב את המשיב בהפקדת סך של 10,000 ₪ בגין כל אחת מהבקשות שבפניי וסה"כ, 20,000 ₪. סוף- דבר אני מחייב את המשיב להפקיד ערובה בסך של 10,000 ₪ להבטחת הוצאות המדינה. אני מחייב את המשיב להפקיד ערובה בסך של 10,000 ₪ להבטחת הוצאות המושב. על המשיב להפקיד את הערובה האמורה, במזומן או בערבות בנקאית בתוך 30 יום מיום קבלת העתק מהחלטה זו, שאם לא כן, ימחקו המבקשים הנ"ל מכתב התביעה. אין צו להוצאות בבקשה זו. פלסטיניםערובהערובה להבטחת הוצאות