##אימתי מתיישנת תביעת שיפוי של המבוטח ? ## אלמלא הסדרי חוק חוזה הביטוח נראה היה כי הזכות לשיפוי מחברת הביטוח הייתה קמה למבוטחת רק לאחר שפרעה את החוב לניזוק, שעל כן מרוץ ההתיישנות היה מתחיל רק מאותו מועד (בהתאם לכלל שמרוץ ההתיישנות איננו מתחיל עד שמתקיימים כל היסודות של עילת התביעה). בית המשפט העליון קבע עקרון זה, בקשר לתביעות השתתפות בין חייבים, בפסק הדין המנחה בע"א 493/63 קופת חולים נ' קבוצת כנרת, פ"ד יח(2) 225 (1964), והלכה זו שרירה וקיימת במשפט הישראלי (ראו ע"א 1386/05 סיבוס רימון תעשיות מבנים ופיתוח בע"מ נ' מוסד הטכניון למחקר ופיתוח בע"מ (ניתן ב- 2.7.2008). לדיון בנושא התיישנותן של תביעות שיפוי והשתתפות ראו דניאל פרידמן ונילי כהן, "ריבוי חייבים", דיני חיובים - חלק כללי (העורך ד' פרידמן, 1994) 155, 320 - 323). לפיכך, דומה כי בהעדר הסדר חקיקתי או חוזי מיוחד ניתן היה להגיש את תביעת השיפוי כלפי מבטח אחריות עד שבע שנים ממועד פיצוי הניזוק. ##להלן פסק דין בנושא התיישנות תביעת שיפוי של המבוטח / שיפוי ביטוח:## לפנינו בקשה של המערערת (להלן: "חברת ציבלין" או "המבוטחת"), לבטל את פסק דינו של השופט רמי אמיר מיום 9.8.2009 בת"א (כ"ס) 6355/07 (להלן: "פסק הדין"), במסגרתו דחה בית משפט קמא את הודעת צד ג' שהגישה המערערת כנגד המשיבה 1 (להלן: "המבטחת") בגין התיישנות. המחלוקת העומדת במרכזו של ערעור זה היא בשאלה משפטית עקרונית, שעניינה דרך חישוב תקופת ההתיישנות בתביעות שיפוי מכוח ביטוח אחריות. בית משפט קמא קבע כי תקופת ההתיישנות בתביעת שיפוי של מבוטח כלפי מבטח אחריות (להלן: "תביעת שיפוי" ו- "התיישנות תביעת שיפוי") חופפת את תקופת ההתיישנות בתביעת הניזוק כלפי המזיק-המבוטח (להלן: "תביעת הנזק" ו- "התיישנות תביעת הנזק"). לפיכך, בכפוף לחריגים המנויים בחוק ההתיישנות, התשי"ח - 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"), מתיישנת תביעת השיפוי בחלוף שבע שנים ממועד היווצרות עילת התביעה של הניזוק כלפי המבוטחת (להלן: "מועד התרחשות הנזק"), וזאת ללא קשר למועד בו הוגשה תביעת הנזק (להלן: "מועד הגשת תביעת הנזק"). עמדה זו אינה מקובלת עלינו. לשיטתנו, משהוגשה תביעת הנזק עומדת למבוטחת האפשרות להגיש תביעת שיפוי כלפי המבטחת בתוך שלוש שנים, וזאת גם אם תביעת השיפוי מוגשת לאחר התיישנות תביעת הנזק. להלן תובהר עמדתנו, אך תחילה נפרט בקצרה את עובדות המקרה וטענות הצדדים. א. רקע סיפור המעשה פשוט למדי, ועל אף שעובדותיו לא נדונו לגופן נציגן: המשיב 2, מר משה איציקסון (להלן: "מר איציקסון" או "הניזוק"), טען כי ביום 10.1.2001, במסגרת עבודתו בחברת ציבלין, עת העמיס מנוע במשקל 70 ק"ג על כף מנוע, נשמט המנוע מידו וכתוצאה מכך נמחצה אצבעו השלישית שביד שמאל בין המנוע לבין כף הטרקטור. מר איציקסון הגיש ב- 2.12.2007 תביעה כנגד חברת ציבלין. התביעה הוגשה שבע שנים פחות חודש ממועד התרחשות הנזק, ומכאן שתביעתו עומדת, ולו בקושי, במניין תקופת ההתיישנות (ראו סעיף 5(1) בחוק ההתיישנות). חברת ציבלין, שהייתה מבוטחת אצל המבטחת בביטוח חבות מעבידים, שלחה הודעה לצד שלישי (להלן: "הודעת צד ג'") למבטחת- וזאת רק ביום 4.3.2009. ההודעה הוגשה אפוא שמונה שנים וחודשיים לאחר מועד התרחשות הנזק ושנה ושלושה חודשים לאחר מועד הגשת תביעת הנזק. המבטחת הגישה כתב הגנה להודעת צד ג' ובקשה לדחותה על הסף מחמת התיישנות. בדיון שהתקיים בבית משפט קמא ב- 4.6.2009 הסכימו חברת ציבלין ומר איציקסון כי גובה נזקו של האחרון יעמוד על 47,000 ₪. כן הוסכם כי טענת ההתיישנות תבורר בבית-משפט. אם תתקבל בקשת הסילוק על הסף - יינתן פסק דין בתביעה העיקרית לטובת הניזוק בגובה הסכום שהוסכם - אם לאו - יוגשו ראיות בתיק. ביום 9.8.2009 ניתן פסק-הדין. בית משפט קמא קבע כי המועד הקובע ממנו מונים את תקופת ההתיישנות לעניין תביעת השיפוי, הוא יום התרחשות הנזק, דהיינו 10.1.2001. בית המשפט קיבל לאור זאת את טענת ההתיישנות של המבטחת ודחה את הודעת צד ג' על הסף בלא לדון בה לגופה. לאור ההסכמה הדיונית בין הצדדים, התקבלה תביעת הניזוק, וחברת ציבלין חויבה לשלם לו פיצויים בסך של 47,000 ₪. מכאן הערעור, המופנה כנגד דחיית הודעת צד ג'. יוער כי על אף שבית משפט קמא ראה היגיון רב במתווה אפשרי אחר של פרשנות הדין, הוא מצא עצמו כבול לפרשנות שונה בשל פסיקת בית המשפט העליון בע"א 6945/98 "משמר" - חברה לשמירה ביטחון ושירותים בע"מ נ' קסטיאל, פ"ד נ"ו (5) 170 (2002) (להלן: "ע"א משמר"), ובדנ"א 5916/02 "משמר" - חברה לשמירה ביטחון ושירותים בע"מ נ' קסטיאל (ניתן ב- 18.9.2002) (להלן: "דנ"א משמר") - (וביחד - "פרשת משמר"). ב. טענות הצדדים המבוטחת (המערערת) והמבטחת (המשיבה 1) חלוקות בסוגיית מניין תקופת ההתיישנות הקובעת. טענות המערערת (המבוטחת): לשיטת חברת ציבלין המועד הקובע לעניין תחילת מרוץ ההתיישנות הוא יום הגשת תביעות הניזוק (2.12.2007). לדידה, לפי סעיף 31 בחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 (להלן: "חוק חוזה הביטוח") יש למנות 3 שנים מיום הגשת תביעת הנזק, כך שהודעת הצד השלישי שהגישה לא התיישנה. המערערת נסמכת על בש"א (י-ם) 1945/05 דורון נ' מגדל, פ"מ תשס"ד (2) 259 (2006) (להלן: "עניין דורון"), בסוברה כי הוא עולה בקנה אחד עם עמדת בית-המשפט העליון בפרשת משמר. עוד טענה המבוטחת כי שגה בית משפט קמא בכך שלא אפשר לה להביא ראיות לעניין התקיימות תנאי סעיף 8 בחוק ההתיישנות ("התיישנות שלא מדעת"), אלא קבע ללא שמיעת ראיות כי העובדות המהוות את עילת התביעה של הניזוק היו בידיעתה מיום אירוע הנזק. טענות המשיבה 1 (המבטחת): המבטחת רואה את המועד הקובע לעניין תחילת מרוץ ההתיישנות ביום קרות הנזק (10.1.2001), וזאת בהתבסס על הוראת סעיף 65 בחוק חוזה הביטוח. לעניין משך הזמן שיש למנות ממועד התרחשות הנזק - המבטחת מפנה לסעיף 70 בחוק חוזה הביטוח - הקובע שתביעת מבוטח לא תתיישן כל עוד תביעת הנזק עומדת (ולא לסעיף 31 בחוק חוזה הביטוח). לשיטתה מכלל ההן נלמד גם הלאו, לאמור מהמועד בו התיישנה תביעת הנזק התיישנה גם תביעת השיפוי. תימוכין לגישתה מוצאת המבטחת בפרשת משמר, ובמיוחד באמירות כי לאור סעיף 70 בחוק חוזה הביטוח "תקופת ההתיישנות לתביעת השיפוי של המבוטח נגד המבטח תחושב כחופפת את תקופת ההתיישנות החלה על תביעת הצד השלישי נגד המבוטח" (דברי השופט מצא בע"א משמר, בע' 174), וכי סעיף 70 בחוק חוזה הביטוח מביא ל"הארכה של תקופת ההתיישנות, תוך השוואתה לתקופת ההתיישנות של הניזוק כלפי המבוטח" (דנ"א משמר, פסקה 7 לפסק הדין). ג. דיון והכרעה מורכבות העניין שבפנינו נובעת משתי סיבות עיקריות: ראשית, עצם העובדה שעסקינן במערכת יחסים משולשת: ניזוק-מבוטח-מבטח יוצרת מורכבות, בשל הצורך למצוא איזון ראוי בין האינטרסים הלגיטימיים של שלושת הצדדים המעורבים במגוון מצבים. כך, למשל, הרצון לקצר את תקופת ההתיישנות בת שלוש השנים לה חשופה המבטחת, מתנגש עם השאיפה להקנות למבוטח כיסוי מלא מפני תביעת הנזק, המתיישנת רק לאחר שבע שנים. בעיה זו מחריפה אם מביאים בחשבון כי הסדר ההתיישנות שייקבע צריך להסדיר לא רק את התיישנות תביעת המבוטחת כלפי המבטחת (קרי, תביעת השיפוי), אלא גם את התיישנות התביעה הישירה של הניזוק כלפי המבטחת (תביעה מכוח סעיף 68 בחוק חוזה הביטוח). שנית, הטכניקה החקיקתית שנבחרה להסדרת סוגיית ההתיישנות בחוזי ביטוח היא הטלאתו של הסדר ההתיישנות הכללי שבחוק ההתיישנות באמצעות הוראות מתקנות שנכללו בחוק חוזה הביטוח (בעיקר סעיפים 31 ו- 70 בחוק חוזה הביטוח). טכניקה זו יוצרת קשיים פרשניים לא פשוטים, והצריכה התדיינות הנובעת מחוסר תאימות בין הוראות חוק. כך, למשל, בע"א 3812/91 ג'רייס נ' "אריה" חברה ישראלית לביטוח בע"מ, פ"ד מח(3) 441 (1994) (להלן: "עניין ג'רייס") נדרש בית המשפט העליון להכריע בשאלה אם במונח "תביעה" בסעיף 31 בחוק חוזה הביטוח התכוון המחוקק לתביעה משפטית (כפי שמקובל במסגרת דיני ההתיישנות), או לדרישה המופנית למבטח (כפי שמקובל במסגרת דיני הביטוח). בסופו של דבר הכריע בית המשפט כי הכוונה במונח "תביעה" בסעיף 31 בחוק חוזה הביטוח היא לתביעה משפטית, וזאת בניגוד למשמעות המונח "תביעה" בהוראות אחרות של חוק חוזה הביטוח (ראו סעיפים 23(א), 27 ו- 28 בחוק). על חוסר אחידות זו העיר השופט אור בעניין ג'רייס כי "מלאכת הניסוח של המחוקק אינה נעשית על טהרת הדיוק" (סעיף 28 בפסק הדין). על קושי אחר בניסוחי חוק חוזה הביטוח בעניין ההתיישנות (העובדה שהמונח "הצד השלישי" בסעיף 70 בחוק חוזה הביטוח מכוון לניזוק, ולא כמקובל בהודעת צד ג' למבטחת), מצביע השופט מישאל חשין בדנ"א משמר, תוך שהוא מעיר "הנה לפנינו דוגמא לחוסר אלגנטיות בחקיקה" (סעיף 7 לפסק הדין). לאור קשיים אלו בהסתמכות על לשון החוק, סברנו שמוטב כי נפתח בתכליות של הסדרי החוק לעניין התיישנות תביעות לתגמולי ביטוח, ולאורן נבחן את לשון החוק ואת עמדת בית המשפט העליון. תכליות החוק הסדרי ההתיישנות שבחוק חוזה הביטוח מיועדים לאזן בין שתי תכליות, שלעיתים הן סותרות: ראשית, המחוקק קיבל את דעתן של חברות הביטוח כי ראוי לקצר את תקופת ההתיישנות בתביעות ביטוח, ולהעמידה על שלוש שנים בלבד ממועד התרחשות מקרה הביטוח. סעיף 31 בחוק חוזה הביטוח הוא ההוראה בה עוגן קיצור תקופת ההתיישנות בחוזי ביטוח. וזו לשון ההוראה: "תקופת ההתיישנות של תביעה לתגמולי ביטוח היא שלוש שנים לאחר שקרה מקרה הביטוח". דברי ההסבר להוראה מבהירים את תכליתה באופן הבא: "תקופת ההתיישנות הכללית של שבע שנים אינה מתאימה לתביעות מבוטח או מוטב נגד מבטח. הסעיף בא להגן על המבטח מפני תביעות שהובאו זמן רב אחי קרות מקרה הביטוח, אך הוא מגן גם על מבוטח שאיחר בתביעתו פחות משלוש שנים" (הצעת חוק הביטוח, תשל"ו - 1975, בעמ' 29. לסקירת ההיסטוריה החקיקתית של הסעיף ראו עניין ג'רייס, בע' 447 - 449). שנית, המחוקק ביקש להימנע ממצב שבו קיצור תקופת ההתיישנות מביא לסיכולה של התכלית למענה נערך הביטוח, קרי, מונע את האפשרות להעברת סיכונים מהמבוטחת אל כתפיה של המבטחת. הוראה המבטאת תכלית זו היא סעיף 70 בחוק חוזה הביטוח, אשר כותרתו "סייג להתיישנות". הוראה זו קובעת כדלהלן: "בביטוח אחריות, התביעה לתגמולי ביטוח אינה מתיישנת כל עוד לא התיישנה תביעת הצד השלישי, נגד המבוטח." מטרתה של הוראה זו מובהרת על ידי פרופ' אורי ידין באופן הבא: "סעיף זה משלים את סעיף 31, שגם הוא דן בנושא התיישנות. לאחר שסעיף 31 קיצר את התיישנות התביעה לתגמולי ביטוח לשלוש שנים, ייתכנו מקרים שבביטוח אחריות תתישן תביעה זו בעוד תביעת הצד השלישי נגד המבוטח שהיא 'הנזק' שביטוח זה בא לכסות - עדיין לא התיישנה. סעיף 70 מכוון למנוע מצב בלתי רצוי ובלתי מוצדק זה." (אורי ידין, חוק חוזה הביטוח, תשמ"א - 1981 (תשמ"ד) 166; וראו גם אליאס, דיני ביטוח (מהדורה שניה, תשס"ט) (להלן: "אליאס, דיני ביטוח") 1217 - 1218). במקרה של ביטוח אחריות יכולה התביעה לתגמולי הביטוח להיות מוגשת על ידי שני גורמים שונים: המבוטחת, מכוח חוזה הביטוח, והניזוק (הצד השלישי בלשון חוק חוזה הביטוח) מכוח סעיף 68 בחוק חוזה הביטוח. הערעור הנוכחי עוסק בהתיישנות תביעת המבוטחת (תביעת השיפוי), ומשום כך נתמקד בעניין זה. ואולם לשם השלמת התמונה נציין כי תביעת הניזוק כלפי המבטחת מתיישנת, כפוף לחריגי חוק ההתיישנות, בתום שבע שנים ממועד אירוע הנזק, וזאת מכוח הוראת סעיף 70 בחוק חוזה הביטוח (השוו אליאס, דיני ביטוח, בע' 1216). הסייג להתיישנות הקבוע בסעיף 70 בחוק חוזה הביטוח הוא לפיכך בעל חשיבות להגשמת התכלית של העברת הסיכונים מהמבוטחת למבטחת, כבר מהטעם שהוא מקנה לניזוק את האפשרות לתבוע את המבטחת במשך כל התקופה שבה עומדת לו האפשרות לתבוע את המזיק-המבוטח. בכך נמנע מצב שבו הניזוק יהיה אנוס לתבוע את המבוטחת בלבד, תוך פגיעה בתכלית הביטוחית. נמקד אפוא מבטנו בתביעה הישירה של המבוטחת כלפי המבטחת, קרי בתביעת השיפוי. אימתי מתיישנת תביעת השיפוי של המבוטחת? אלמלא הסדרי חוק חוזה הביטוח נראה היה כי הזכות לשיפוי מהמבטחת הייתה קמה למבוטחת רק לאחר שפרעה את החוב לניזוק, שעל כן מרוץ ההתיישנות היה מתחיל רק מאותו מועד (בהתאם לכלל שמרוץ ההתיישנות איננו מתחיל עד שמתקיימים כל היסודות של עילת התביעה). בית המשפט העליון קבע עקרון זה, בקשר לתביעות השתתפות בין חייבים, בפסק הדין המנחה בע"א 493/63 קופת חולים נ' קבוצת כנרת, פ"ד יח(2) 225 (1964), והלכה זו שרירה וקיימת במשפט הישראלי (ראו ע"א 1386/05 סיבוס רימון תעשיות מבנים ופיתוח בע"מ נ' מוסד הטכניון למחקר ופיתוח בע"מ (ניתן ב- 2.7.2008). לדיון בנושא התיישנותן של תביעות שיפוי והשתתפות ראו דניאל פרידמן ונילי כהן, "ריבוי חייבים", דיני חיובים - חלק כללי (העורך ד' פרידמן, 1994) 155, 320 - 323). לפיכך, דומה כי בהעדר הסדר חקיקתי או חוזי מיוחד ניתן היה להגיש את תביעת השיפוי כלפי מבטח אחריות עד שבע שנים ממועד פיצוי הניזוק. דחיית תחילת מרוץ ההתיישנות בתביעות שיפוי נגד מבטחות למועד התשלום על ידי המבוטחת נוגדת את התכלית של קיצור תקופת ההתיישנות בתביעות לתגמולי ביטוח. עובדות פרשת משמר מדגימות זאת באופן חד: באותו מקרה התרחש הנזק באוקטובר 1981, תביעת הניזוק נגד המבוטחת הוגשה ביולי 1988, וצירוף המבטחת התבקש על ידי המבוטחת רק במאי 1996, תוך שנטען כי למעשה מרוץ ההתיישנות טרם החל! אין לתמוה, אפוא, על שבית המשפט העליון בפרשת משמר סבר כי יש לפרש את ההסדרים המיוחדים בחוק חוזה הביטוח בעניין התיישנות - קרי, סעיפים 31, 65 ו- 70 בחוק חוזה הביטוח - באופן המונע פגיעה קשה זו בתכלית של קיצור תקופת ההתיישנות לתביעות לתגמולי ביטוח. במילים אחרות, בית המשפט העליון בפרשת משמר ראה בהוראות שנקבעו בחוק חוזה הביטוח (שילוב של סעיפים 31 ו-65 בחוק), משום התניה על הסדר ההתיישנות הרגיל שחל על תביעות שיפוי והתיישנות, וזאת בשים לב לתכלית של קיצור תקופת ההתיישנות בתביעות ביטוח. מהו אם כן האיזון הראוי בין השיקול של קיצור תקופת ההתיישנות לשיקול של הגשמת התכלית הביטוחית? אנו סבורים כי איזון נכון מחייב לאפשר למבוטחת להגיש את תביעת השיפוי בתוך שלוש שנים ממועד הגשת תביעת הנזק. נבהיר להלן מדוע פרשנות זו נראית בעיננו ראויה. אחריותה של המבוטחת כלפי הניזוק, וחובתה של המבטחת לפצותה, קיימים ממועד התרחשות הנזק. ואולם, כל עוד לא שילם המבוטח את הפיצוי, או, למצער, נתבע לבצע את התשלום בתביעה משפטית, לא עומדת לו זכות משפטית להגיש תביעת שיפוי, בכוח או בפועל, נגד המבטחת. לא זו אף זו, הפסיקה שללה אף את האפשרות של המבוטחת לבקש סעד הצהרתי בדבר חבותה הפוטנציאלית של המבטחת, בטענה כי סעד כזה "עשוי להביא להתדיינות בעניין תיאורטי גרידא" (רע"א 1810/90 הדר חברה לבטוח בע"מ נ' קנדי חברה להשקעות ולבנין בע"מ, פ"ד מד(2) 737 (1990)). לביקורת על הלכה זו ראו ברק מדינה, "תביעה לסעד הצהרתי - האמנם הליך סרק?" משפטים כד (1995) 605). כנגזר מכך, "כל עוד לא הגיש הצד השלישי את תביעתו נגד המבוטח, אין המבוטח יכול לתבוע שיפוי מהמבטח, שכן תביעתו תיראה כתיאורטית ומוקדמת מדי (שובו ועיינו בהלכת הדר הנ"ל). הגשתה של תביעת הצד השלישי מהווה, אפוא, נתון עובדתי חיוני, אשר ללא ידיעתו אין המבוטח יכול להגיש תביעת שיפוי, ולא כל שכן להצליח בה." (דברי השופט יצחק ענבר בעניין דורון, בע' 268). במצב דברים זה, אין כל הצדקה לשלול מהמבוטחת את תקופת הזמן הקצרה בת שלוש שנים שקצב המחוקק להגשת תביעה לתגמולי ביטוח בסעיף 31 בחוק חוזה הביטוח. ניתן להמחיש זאת באמצעות אותם מקרים שבהם תביעת הניזוק הוגשה סמוך מאד לתום תקופת ההתיישנות של תביעת הנזק. טלו, למשל, מקרה שבו הניזוק מתעכב בהגשת תביעתו כנגד המזיקה-המבוטחת, ומגישה רק חודש או שבוע או יום לפני חלוף שבע השנים ממועד התרחשות הנזק. היעלה על הדעת כי תביעת השיפוי של המבוטחת נגד המבטחת חייבת להיות מוגשת בתוך חודש או שבוע או יום, כדי שלא תידחה מחמת התיישנות? מהי ההצדקה להלכה שכזו, השוללת מהמבוטחת, הלכה למעשה, את הכיסוי שרכשה לעצמה בדמי הביטוח? ודוק, אין ענייננו בבעיה שניתן לדחות אותה בכך "שכל הלכה תעורר קשיים בקצה, ומה על חמישים האמה של ר' ירמיה?" (דברי השופט חשין בדנ"א משמר, סעיף 9 לפסק הדין). טענת המבוטחת שהיא נופלת בצד הלא נכון של כלל שרירותי איננה טענת קש. טענתה היא טענה מהותית, לפיה מניין תקופת ההתיישנות בעניינה מביא בחשבון גם זמנים בהם כלל לא היה באפשרותה לממש את זכויותיה המשפטיות, ומשום כך אין הדבר יכול לשמש בסיס המצדיק פגיעה בזכויותיה. עיון בספרות המשפטית בתחום הביטוח מגלה כי על מרבית הכותבים מקובל שראוי לאפשר למבוטחת לשלוח הודעת צד ג' בתוך 3 שנים ממועד הגשת תביעת הניזוק, וזאת אף אם בינתיים חלפה תקופת ההתיישנות בתביעת הנזק. חילוקי הדעות נוגעים בעיקר לשאלה אם זהו גם הדין המצוי, ואם יש לחייב את המבוטחת להגיש תביעה בתוך תקופת שלוש השנים (שאלה זו מתעוררת כאשר חלפו יותר מ- 3 שנים ממועד הגשת תביעת הנזק, אולם טרם חלפו 7 שנים ממועד התרחשות הנזק. לעמדה שבנסיבות כאלה חלה התיישנות על תביעת השיפוי ראו עניין דורון. מאחר וסוגיה זו אינה בפנינו נימנע מלחוות עמדה לגביה). להלן מספר דוגמאות להתייחסויות שמצאנו בספרות המשפטית לעניין זה: ד"ר שחר ולר, בספרו חוק חוזה הביטוח, תשמ"א - 1981 (תשס"ז) כרך שני, 426 (להלן: "ולר, חוק חוזה הביטוח") מצביע על כך שמרגע שהוגשה תביעה נגד המבוטח אין היא מתיישנת עוד. על כן "הרי שלפי פשט-לשונו של סעיף 70 גם עילת המבוטח לא תתיישן". פרשנות זו נראית בעיניו בלתי סבירה, ועל כן הוא מביע את העמדה הבאה: "... יש לפרש את סעיף 70 כחל עד למועד הגשתה של תביעת הניזוק. הסעיף נועד למנוע מצב שבו ייצא המבוטח קירח מכאן ומכאן; הוא לא נועד להאריך את תקופת ההתיישנות כמעט ללא גבול. מכאן שהוא חל על התקופה שבין מועד היווצרותה של העילה נגד המבוטח לבין מועד הגשתה של התביעה נגדו, והוא אינו חל על התקופה שלאחר מכן. המבוטח זקוק להגנה מפני האפשרות שעילתו כלפי המבטחת תתיישן כל עוד לא תבע אותו הניזוק, אולם משהוגשה התובענה כלפיו - אין לאפשר לו להמתין יותר משלוש שנים עד להגשת תובענה נגד המבטחת. לסיכום: כאשר תביעת הניזוק מוגשת במשך תקופת ההתיישנות החלה על עילתו נגד המבוטח, תתיישן עילת המבוטח נגד המבטחת שלוש שנים מיום שהגיש הניזוק את התביעה נגדו." ד"ר דודי שוורץ וד"ר ריבי שלינגר מנתחים בספרם דיני ביטוח - חובות גילוי, פרשנות ומגמות התפתחות (2005), בעמ' 406 - 407 את הסדרי הצעת חוק דיני ממונות (הסדר הקודיפיקציה) בהשוואה בחוק הקיים, ומציינים בהקשר בו עסקינן את הדברים הבאים: "על פי ההסדר הנוהג בחוק חוזה הביטוח, אשר אף אומץ בקודקס, בביטוח אחריות, התביעה לתגמולי ביטוח אינה מתיישנת כל עוד לא התיישנה תביעת האדם השלישי ... נראה כי הסדר ראוי יותר מבחינה זו היה לקבוע כי משעה שהוגשה תביעת צד ג' ניזוק נגד המבוטח תתיישן תביעת המבוטח כלפי המבטח כחלוף 3 שנים ממועד הגשה של תביעת האדם השלישי נגד המבוטח... הסדר כזה לא רק שהיה מיישב את הוראות ההתיישנות השונות בינן לבין עצמן, אלא גם קובע את ידיעת המבוטח כנקודה ארכימדית אשר ממנה מחושבת תקופת ההתיישנות וגם מתיישבת עם הרציונאל של הקצאת עתודות ביטוח על ידי המבטח, כחלק מההגנה על אינטרס הוודאות של המבטח, מפני תביעות עתידיות. אינטרס זה, אשר נשמר בביטוחי רכוש וחיים, מקבל משקל רב יותר דווקא בביטוחי אחריות, אשר היקף הנזקים הכרוך בהם מטבעו לוט בערפל". מר ירון אליאס, בספרו דיני ביטוח (מהדורה שניה, תשס"ט) בע' 1218-1221 עומד על הקושי בעמימות הכללים במערכת היחסים מבטח-מבוטח בשני מקרים הפוכים: "... נניח לדוגמה שהצד השלישי זכה בפסק-דין נגד המבוטח בתום שנה אחת מיום קרות הנזק. ניתן לטעון כי לפי הוראת סעיף 70, כפשוטה, עומדים למבוטח שש שנים תמימות להגשת תביעה לקבלת תגמולי ביטוח, שכן לכאורה המבוטח זכאי להגיש את תביעתו נגד המבטח במהלך תקופה של שבע שנים שתחילתה ביום היוולד עילת התביעה של הצד השלישי. יש להניח, עם זאת, כי פרשנות זו אינה עולה בקנה אחד עם מטרת ההוראה. נבחן דוגמה הפוכה: נניח כי הצד השלישי הגיש את תביעתו נגד המבוטח ימים ספורים לפני תום תקופת ההתיישנות, והמבוטח מצידו לא הספיק לתבוע את המבטח במהלך אותם ימים. לכאורה, ניתן לטעון כי תביעתו של המבוטח נגד המבטח התיישנה, שכן חלפה תקופת שבע השנים מיום היוולד עילת התביעה של הצד השלישי. ברור, עם זאת, שלא לכך התכוון המחוקק. אין פלא אפוא כי פסיקת בית המשפט נצטרכה להוסיף נדבכים נוספים על הוראת סעיף 70 לחוק, כדי להגשים את תכלית הסעיף" (שם, בע' 1218). סיכומו של דבר, הסדר ההתיישנות לעניין תביעת תגמלי ביטוח מבקש לקבוע איזון ראוי בין התכלית של קיצור תקופת ההתיישנות מחד, לבין תכליתו של הסכם הביטוח (העברת הסיכון מהמבוטח להמבטחת). ביחס לביטוחי אחריות איזון ראוי זה נמצא בכך שעד להגשת התביעה יש חפיפה בין תקופת ההתיישנות של תביעת הנזק לבין תקופת ההתיישנות של תביעת תגמולי הביטוח, בעוד שמרגע הגשת תביעת הנזק עומדות לרשות המבוטח שלוש שנים להגיש את תביעתו. השאלה שנבקש לבחון להלן היא האם הגשמתה של תכלית זו אפשרית במסגרת לשון החוק ופסיקת בית המשפט העליון. לשון החוק עמדנו לעיל על כך שהסדרי ההתיישנות בחוק חוזה הביטוח אינם מנוסחים "על טהרת הדיוק", כלשונו של השופט אור (ראו סעיף 10 לעיל). השאלה המתעוררת היא האם ניתן ליישב בין נוסחם של הסדרים אלה לפתרון המתבקש מתכלית החוק? הקושי נעוץ בשילוב שבין שלוש ההוראות הבאות: לפי הסיפא של סעיף 65 בחוק חוזה הביטוח "מקרה הביטוח חל ביום שבו נולדה עילת החבות האמורה", מכאן שתקופת ההתיישנות של התביעה כנגד המבטחת מתחילה לרוץ, לכאורה, ממועד התרחשות הנזק. סעיף 31 בחוק חוזה הביטוח מורה כי: "תקופת ההתיישנות של תביעה לתגמולי ביטוח היא שלוש שנים לאחר שקרה מקרה הביטוח", דהיינו, מכוח סעיף 65 בחוק חוזה הביטוח, בתוך שלוש שנים ממועד התרחשות הנזק. סעיף 70 בחוק חוזה הביטוח אומנם קובע סייג להתיישנות, אך סייג זה חל "כל עוד לא התיישנה תביעת הצד השלישי נגד המבוטח" (קרי, תביעת הנזק), דהיינו הוא מאריך את תקופת ההתיישנות עד לחלוף 7 שנים ממועד התרחשות הנזק - הא ותו לא. עד כאן פשוטם של דברים, אולם ניתן להציע להוראות חוק חוזה הביטוח גם פרשנויות אחרות, אשר מחד גיסא הן מורכבות יותר, אך מאידך גיסא מתיישבות בצורה טובה יותר עם תכליתו. לא נפרוש כאן את כל הפרשנויות הלשוניות הללו, שכן חלקן נשלל בפסיקת בית המשפט העליון בפרשת המשמר. הפרשנות הלשונית החלופית אותה נציג, והיא זו הנראית לנו, גורסת כי בדרך זו או אחרת "משמוגשת התביעה של הצד השלישי כנגד המבוטח ונעצר מרוץ ההתיישנות של תביעה זו, מתחיל מרוץ התיישנות חדש לצורך הגשת התביעה לתגמולי הביטוח" (אליאס, דיני ביטוח, בע' 1219). הצעה נאה ברוח זו הוצעה על ידי ד"ר שחר ולר בקטע שצוטט לעיל (סעיף 17(א) לעיל). לשיטתו, לשונו של סעיף 70 בחוק חוזה הביטוח סתומה, שכן קריאה דווקנית של הסעיף מביאה למסקנה האבסורדית כי מרגע הגשת תביעת הנזק התביעה לשיפוי אינה מתיישנת כלל. על מנת להימנע מתוצאה אבסורדית זו הוא מפרש את סעיף 70 בחוק חוזה הביטוח כהוראה החלה רק עד להגשת תביעת הנזק, כשמרגע הגשת תביעת הנזק הוא סבור שיש מקום להחיל את ההסדר הכללי לעניין התיישנות תביעות ביטוח, קרי את סעיף 31 בחוק חוזה הביטוח. פרשנות זו כאמור נראית לנו אפשרית מבחינת לשון החוק, וכפי שיובהר להלן אין היא עומדת להבנתנו בסתירה להלכות שנקבעו בפרשת המשמר. לפיכך אנו מוצאים לנכון לאמצה. פסיקת בית המשפט העליון הטעם המרכזי של בית משפט קמא לדחיית ההודעה לצד ג' בענייננו לא הייתה סברתו כי לשון החוק או תכליתו מחייבות להניח שתביעת השיפוי התיישנה בחלוף 7 שנים ממועד התרחשות הנזק. הנימוק באמצעותו הצדיק את פסיקתו היא עמדתו שהסוגיה הוכרעה על ידי בית המשפט העליון בפרשת משמר באופן המחייב אותו לפעול בהתאם לעקרון התקדים המחייב (stare decisis) הקבוע בסעיף 20(ב) בחוק יסוד: השפיטה. קראנו בעיון את פסקי הדין שניתנו בפרשת משמר, כמו גם את הפסיקה הספרות שבאו בעקבותיו, ואיננו סבורים כי הוא קובע תקדים מחייב המצדיק את מסקנתו הגורפת של בית משפט קמא. אכן, בית המשפט בע"א משמר מביע עמדה ברורה, המהווה חלק מההנמקה המחייבת של פסק הדין כי "'מקרה הביטוח' המקים למבוטח עילה לשיפוי נגד המבטח, חל ביום בו נוצרת העילה שמכוחה עשוי המבוטח להיות מחויב כלפי הצד השלישי. אמור מעתה: מעת שנוצרה לצד השלישי עילת תביעה כלפי המבוטח, נוצרה למבוטח עילה לשיפוי כלפי המבטח" (שם, בע' 175). דברים אלה, אשר צוטטו בהסכמה בדנ"א משמר, התבססו על אמירות אגב של בית המשפט העליון בעניין קודם כי "מרוץ ההתיישנות של תביעת המבוטח נגד המבטח בביטוח אחריות מתחיל עם היוולד עילת התביעה של הצד השלישי כנגד המבוטח" (פסק דין ג'רייס, בע' 449). הקביעות האלה של בית המשפט העליון מחייבות אותנו. לפיכך, לא נוכל לאמץ פרשנות לפיה מירוץ ההתיישנות מתחיל רק במועד הגשת תביעת הניזוק, ולא לפני כן. לעומת זאת, אימוץ הגישה הפרשנית שהוצגה בסעיף 20 לעיל, גישה לפיה מרוץ ההתיישנות בתביעת השיפוי מתחיל אומנם במועד התרחשות הנזק, אולם הוא נקטע ומוחלף במרוץ התיישנות חדש מכוח סעיף 31 בחוק חוזה הביטוח עם הגשת תביעת הנזק, לא נשלל בפרשת משמר. לכל היותר, ניתן למצוא בפסקי הדין שניתנו באותה פרשה אמירות אגב מהן עולה לכאורה כי קיימת חפיפה מלאה בין תקופת ההתיישנות של תביעת הניזוק לבין תקופת ההתיישנות של תביעת השיפוי (ראו, המובאות בסעיף 9 לעיל), אך אלה הן מסקנות מהניתוח המשפטי, ולא חלק מההנמקה המחייבת של פסק הדין. לגופו של עניין בית המשפט בעניין משמר לא דן כלל בשאלה האם הגשת תביעת הנזק מחדשת את תקופת ההתיישנות להגשת תביעת שיפוי למשך התקופה הקבועה בסעיף 31 בחוק חוזה הביטוח (קרי, 3 שנים), וזאת מהטעם שבאותו עניין לא היה בקביעה כזו כדי להועיל למבוטח שהגיש את תביעתו רק 8 שנים לאחר שהוגשה תביעת הנזק. על כן, איננו סבורים שההכרעה בפרשת משמר מונעת מאיתנו לאמץ את הפרשנות שהוצגה בסעיף 21 לעיל, פרשנות הנראית לנו, מטעמים שהובהרו, ככזו המגשימה את תכליות הסדר ההתיישנות בחוק חוזה הביטוח. הגישה שפרשת משמר לא הכריעה בסוגיה בה עסקינן היא גישה מקובלת הן בפסיקה והן בספרות המשפטית. עמד על כך המלומד אליאס, בציינו: "בית המשפט [בפרשת משמר] לא נדרש להכריע בשאלה המתעוררת תדיר בבית המשפט דלמטא - מה הדין כאשר הצד השלישי מגיש את תביעתו כנגד המבוטח במהלך תקופת ההתיישנות? האם הגשת תביעה בידי הצד השלישי משיבה על כנה את הוראת סעיף 31 לחוק שלפיה תקופת ההתיישנות של תביעה לתגמולי ביטוח היא שלוש שנים? ככלל, בתי המשפט נוטים להשיב לשאלה זו בחיוב". (אליאס, דיני ביטוח, בע' 1219). עמדה ברוח זו הביע גם השופט יצחק ענבר, בהחלטתו בעניין דורון: "בפרשת משמר נדחתה האפשרות הראשונה שצוינה לעיל, שלפיה מועד תחילת מרוץ ההתיישנות הוא מועד מתן פסק הדין בתביעת הצד השלישי. אלא שהשאלה: מהי האפשרות הנכונה מבין יתר האפשרויות הבאות בחשבון, לא הייתה טעונה הכרעה, ונראה שמטעם זה לא נדונה באופן מלא ולא התלבנה. טעמו של דבר הוא, שתביעת השיפוי של המבוטח באותה פרשה הוגשה רק שמונה שנים לאחר שנתבע על ידי הצד השלישי. מאז קרות מקרה הביטוח חלף, מן הסתם, זמן ארוך יותר. במצב דברים זה, התיישנה התביעה על פי כל ארבע האפשרויות הנותרות כאחת. ממילא שלא היה צורך להכריע בשאלה, מהי האפשרות הנכונה." (שם, בע' 264) הדעה כי פרשת משמר לא ביקשה להכריע בשאלה בה עסקינן מקובלת כאמור גם עלינו. אכן, יש בהלכה כדי לצמצם את קשת החלופות הפתוחה בפנינו, ולמנוע אימוץ פרשנויות הניצבות בסתירה חזיתית להנמקות שנתקבלו באותו עניין. עם זאת, לא אלמן ישראל, ועדיין נותרו בפנינו דרכי פרשנות לגיטימיות להוראות חוק חוזה הביטוח, המאפשרות לראות בהגשת תביעת הנזק אירוע המקים למבוטח זכות להגיש תביעת שיפוי נגד המבטחת בתוך 3 שנים ממועד הגשת תביעת הנזק. ד. סוף דבר הודעת צד ג' כנגד חברת ביטוח בגין תביעת נזק שהוגשה כנגד המבוטח בתוך תקופת ההתיישנות אינה מתיישנת במשך 3 שנים מהמועד בו הוגשה תביעת הנזק. לאור זאת מתקבל הערעור והתיק יוחזר לבית משפט השלום תוך הנחיה לדון בהודעת צד ג' שנשלחה כנגד המבטחת (המשיבה 1) לגופה. המשיבה 1 תשא בהוצאות המערערת, וכן בשכר טרחת עו"ד בסך 20,000 ₪ בצירוף מע"מ. הערבון יוחזר למערערת. חברת ביטוחפוליסהשיפויהתיישנות