קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חיקוי תכשיטים: א. רקע עובדתי ותיאור ההליך 1. תביעה למתן צו מניעה קבוע המורה לנתבעים או מי מטעמם להפסיק לייצר או לשווק תכשיטים, המהווים חיקוי של תכשיטים מקוריים שעוצבו על ידי התובעים ונושאים את הסימן המסחרי "סימנדה" (Simenda) (להלן, בהתאמה: "התכשיטים המפרים" ו"התכשיטים המקוריים"; "התכשיטים המפרים" יפורטו בסעיף 6 לקמן). כמו כן, עותרים התובעים לצו מתן חשבונות בו יפרטו הנתבעים את נתוני הייצור והשיווק של התכשיטים המפרים בנוסף על תשלום פיצוי בגין ההפרה. לטענת התובעים, הנתבעים 1-2 מייצרים ומשווקים תכשיטים מפרים המהווים העתק מושלם של התכשיטים המקוריים שעוצבו על ידי התובעים, וגורמים בכך נזק כבד למכירות התכשיטים של התובעים. הנתבעים 3-4 מוכרים בחנויותיהם את התכשיטים המפרים שיוצרו על ידי הנתבעים 1-2, אך גם נטען הם בעצמם ייצרו את התכשיטים מפרים. 2. התובעים הינם הבעלים והמייסדים של עסק בשם "תכשיטי סימנדה", העוסק, מזה למעלה מעשר שנים, בעיצוב, יצור, שיווק ומכירה של תכשיטי כסף בשילוב עם זהב ואבני חן. בבעלות התובעים מפעל לייצור תכשיטי כסף, הממוקם בנצרת עילית, ובו הועסקו 23 עובדים. ניתן למצוא את מוצרי התובעים למצוא בחנויות רבות, ובין היתר בדוכניה של חברת פלאנט טיים בע"מ (להלן: "פלאנט") ובדוכניה של רשת החנויות "מגנוליה", הפזורים בקניונים רבים ברחבי הארץ (סעיפים 1-3 לתצהיר התובע 1, להלן: "אנדרי"). התובעים עושים שימוש מאז הקמת העסק בשם המסחרי "simenda" או בעברית "סימנדה", שאף הוטבע על חלק מן התכשיטים. אנדרי הוא המעצב של התכשיטים, אך מתצהירו עולה כי הזכויות בתכשיטים הם שלו ושל שותפו, התובע 2 (סעיפים 1-4). הנתבע 2 טוען בתצהירו (סעיף 5) כי קיבל רישיון לייצור ושיווק התכשיטים נשוא התביעה מהתובעים, ומכאן שהוא מכיר בכך שלשניהם בעלות בזכויות הקניין הרוחני בתכשיטים. לכן לא ברורה טענת הנתבעים 1-2 בסיכומיהם כי אין לתובע 2 עילת תביעה נגדם. 3. הנתבעת 1 הינה חברה המצויה כיום בפירוק (ניתן אישור בית המשפט של הפירוק להמשך בהליכים נגדה). היא עסקה בייצור, שיווק, הפצה ומכירה של תכשיטים במפעלה בחולון ובחנויות שבבעלותה. הנתבע 2 היה, במועדים הרלוונטיים, הבעלים והמנכ"ל של הנתבעת 1 (סעיפים 1 ו-3 לתצהיר הנתבע 2, להלן: "איזו"). הנתבעת 3 הינה חברה העוסקת ברכישת תכשיטים בסיטונאות ובשיווקם לרשתות השיווק ולחנויות התכשיטים, ובבעלותה כמה חנויות לממכר תכשיטים. היא מנוהלת על ידי הנתבע 4 (סעיפים 4-5 לתצהיר הנתבע 4, להלן: "גרגורי"). 4. בחודש מרץ 2005 מכרו התובעים לנתבעים 1-2, תמורת סך של 12,724 ₪, כמה עשרות תכשיטים מקוריים מתוצרתם (נספח א' לתצהיר איזו). לטענת התובעים, מדובר בכ -100 פריטים של תכשיטי כסף מ- 35 דגמים שונים, אשר נמכרו לנתבעים על מנת שימכרו אותם ללקוחותיהם (סעיף 14.3 לתצהיר אנדרי). לטענת הנתבעים 1-2, לעומת זאת, הם רכשו מהתובעים 35 סטים של תכשיטים אשר יכולים לכלול כ-100 פריטים (סט מורכב מכמה פריטים, כגון: טבעת, צמיד, שרשרת, עגילים וכד': ראה עדותו של איזו, בעמ' 54). לטענת הנתבעים 1-2 הם קיבלו מהתובעים רישיון להעתיק את התכשיטים הנ"ל ולייצרם בעצמם לצורך שיווקם ומכירתם (סעיף 6 לתצהיר איזו). 5. בחודש דצמבר 2005 ביקר התובע בדוכני תכשיטים של חברת פלאנט, כמו גם בחנויות של הנתבעת 1 והנתבעת 3, ורכש בהם תכשיטים שונים המהווים העתקה מדויקת של התכשיטים המעוצבים על ידו. בחלק ניכר מן התכשיטים, אף הופיע השם "simenda", המהווה את סימנם המסחרי של התובעים. באותה עת טרם רשמו התובעים את סימן המסחר הנ"ל, אף כי השתמשו בו; הסימן נרשם רק לאחר הגשת התביעה דנא (עדותו של אנדרי בעמ' 42). בסמוך לאחר שרכש התובע את התכשיטים כמתואר לעיל, פנה בא-כוחו למנכ"ל "המשביר לצרכן" ולמנכ"ל חברת פלאנט, וביקש כי יחדלו לאלתר ממכירת התכשיטים המפרים (נספח ב'2 לתצהיר התובע). על מכתב זה קיבל ב"כ התובעים תגובה מב"כ הנתבעים 1-2, בו נטען כי הנתבעים היו רשאים לייצר ולמכור את התכשיטים, שכן רכשו מהתובעים את המודלים של התכשיטים. עוד נטען במכתב כי התובעים לא רשמו סימן מסחרי או מדגם לגבי התכשיטים, ולכן הם אינם זכאים להגנה (נספח ב'3 לתצהיר התובע). בחודש מרץ 2006 ערך התובע רכישות נוספות של תכשיטים שונים בחנויות הנתבעות ובדוכני פלאנט, ומצא גם הפעם כי התכשיטים של הנתבעים 1-2 מהווים העתק מדויק של תכשיטים פרי עיצובו. 6. להלן פירוט התכשיטים המפרים שצורפו לכתב התביעה ולתיק המוצגים אליו מפנה אנדרי בתצהירו (להלן: "התכשיטים המפרים"): א. בחנויות של הנתבעת 1: התכשיטים שצילומם מופיע בנספחים ג'-ג'1, ד'1-ד'5, ט'1-ט'4, יג'1-יג'2 (סעיפים 19-20, 20.1, 20.6 ו-20.10 לתצהיר אנדרי). כמו-כן, מכרה הנתבעת 1 בחנויותיה לאחר הגשת התביעה (ולאחר שהסירה את הסימן "סימנדה") את התכשיטים שצילומם מופיע בנספחים כב'1-כב'5, כג'1-כג'3 (סעיף 22.1-2 לתצהיר אנדרי). ב. בחנויות של הנתבעת 3: התכשיטים שצילומם מופיע בנספחים טו'1-טו'2, כא'1-כא'2 (סעיפים 20.12 ו-20.18 לתצהיר אנדרי). כמו-כן, מכרה הנתבעת 3 בחנותה, לאחר הגשת התביעה את התכשיטים שצילומם מופיע בנספחים כה'1-כה'3, כז'1-כז'3, כח'-1כח'2, לא' (סעיפים 22.4, 22.6, 22.7 ו-28 לתצהיר אנדרי). ג. בחנויות של פלאנט: מצאו התובעים תכשיטים נוספים מפרים, פרי עיצובם. חלק מהם הם מייחסים לייצור ושיווק של נתבעת 1 (נספחים ה'-ח', יא'1-יא'3, יב'1-יב'2, יד': סעיפים 20.2-20.5, 20.7, 20.8, 20.9 ו-20.11 לתצהיר אנדרי). כמו-כן, מיוחסת לנתבעת 1 אספקה של תכשיט המופיע בנספחים כד'1-כד'3 (סעיף 22.3 לתצהיר אנדרי). תכשיטים אחרים שנרכשו בחנויות פלאנט מיוחסות לייצור או לאספקה של נתבעת 3 (נספחים טז'1-טז'3, יז'1-יז'2, יח'1-יח'2, יט'1-יט'2, כ'1-כ'2: סעיפים 20.13, 20.14, 20.15, 20.16 ו-20.17 לתצהיר אנדרי). כמו-כן, מיוחסת לנתבעת 3 אספקה של תכשיטים מפרים לאחר הגשת התביעה, שנמצאו בחנויות לפאנט (נספחים כו'1-כו'2, כט'1-כט'2 ו-ל'1-ל'2: סעיפים 22.5, 22.8 ו-22.9 לתצהיר אנדרי). 7. ככל שהדבר נוגע לנתבעת 1, הרי שאין היא חולקת על כך שייצרה ושיווקה את "התכשיטים המפרים" נשוא התביעה, כפי שפורטו בנספחים לכתב-התביעה (סעיפים 19 ו-20 לכתב התביעה ונספחים ג'-כ' לכתב התביעה זהים לפירוט דלעיל המופיע בתצהירו של אנדרי). איזו, מנהלה של הנתבעת 1 אומר בתצהירו: "את התכשיטים נשוא התביעה ייצרה א.ג.א.ש.ה בהתאם לרישיון בלתי מוגבל בהיקפו שקיבלה מהתובעים בחודש מרץ 2005" (סעיף 5). איזו ממקד טענה זו ב-35 דגמים שונים, הכוללים כ-100 פרטי תכשיטים, שלטענתו קיבלה הנתבעת 1 מהתובעים על מנת לייצר ולשווק תכשיטים כדוגמתם (סעיף 9 לתצהיר ועמוד 54 לעדותו). איזו הודה כי התכשיטים שנרכשו לפני הגשת התביעה (אלה שפורטו כתכשיטים מפרים בכתב התביעה), יוצרו על-ידי הנתבעת 1 - לטענתו לפי רישיון מהתובעים (עמ' 51). מכאן, שלגבי נתבעת 1 אין כל מחלוקת לגבי זהותם של "התכשיטים המפרים", והשאלה היא רק האם יוצרו ושווקו ברישיון על-ידי הנתבעת 1. אשר לנתבעת 3, הרי שהדברים טעונים מספר הבהרות. ראשית, הבעלים של החברה, גרגורי, טוען בתצהירו כי הנתבעת 3 איננה מייצרת תכשיטים (סעיפים 5 ו-36). טענה זו מקובלת עלי ולא נסתרה. שנית, לא ברור כיצד קובע אנדרי בתצהירו כי חלק מן התכשיטים המפרים שמצא בחנויות פלאנט סופקו על-ידי נתבעת 3 דווקא, שכן לא הובאה לכך כל ראיה. הן הנתבעת 1 והן הנתבעת 3 סיפקו תכשיטים שעוצבו על-ידי התובעים לחנויות פלאנט, וזאת בנוסף לרשימת ספקים נוספת שמפורטת בתצהירו של גרגורי (סעיף 39). גם התובעים סיפקו תכשיטים לחנויות פלאנט. לכן לא ניתן לדעת מהו מקור האספקה של "התכשיטים המפרים" לחנויות פלאנט (סעיף 24 לתצהיר גרגורי). עם זאת, ברור שלפחות אותם תכשיטים נשוא התביעה שנרכשו על ידי התובעים בחנויות של נתבעת 3, כמפורט לעיל, הינם תכשיטים מפרים שהועתקו מתכשיטים מקוריים של התובעים, אף שלא ניתן לדעת מי ייצר וסיפק אותם לנתבעת 3. מחוות-דעתה של המומחית מטעם התובעים, הגב' בתיה ואנג (להלן: "ואנג"), עולה כי התכשיטים נשוא התביעה, הן אלו שנרכשו אצל הנתבעת 1 והן אלו שנרכשו אצל הנתבעת 3, הינם "העתק" של תכשיטיהם המקוריים של התובעים, קרי: חיקוי. יש הבדלים בגודל ובאיכות בין התכשיטים המקוריים לבין התכשיטים המפרים (סעיפים 2 ו-3 לחוות-הדעת). ממצאי חוות דעת זו מקובלים עלי, ועדותה של כב' יאנג היתה מהימנה ומקצועית. ואנג הינה גמולוגית, בעלת רקורד מרשים במשך שנים בעיצוב וייצור תכשיטים וגם בהוראה אקדמית בתחום של גמולוגיה ועיצוב התכשיטים. מכאן שלא ניתן לקבל את טענת הנתבעים 3-4 כי יתכן והתכשיטים המפרים נשוא התביעה - מקורם בתכשיטים שנמכרו על-ידי התובעים לספקים שונים שמכרו לנתבעת 3 (זו אחת הטענות בתצהירו של גרגורי). הטענות בתצהירו של גרגורי הן כלליות, והוא איננו טורח להתייחס אחת לאחת לתכשיטים המפרים שנרכשו בחנויות הנתבעת 3, כפי שפורטו בתצהירו של אנדרי. לכן יש לקבוע כי נתבעת 3 מכרה בחנויותיה את "תכשיטים מפרים" שעוצבו על ידי התובעים. 8. ביום 5.4.06 הוגשה התביעה. בכתב התביעה עתרו התובעים לצו מניעה קבוע, צו למתן חשבונות ופיצויים ללא הוכחת נזק. התובעים טענו כי מעשי הנתבעים מהווים עוולה של גניבת עין ועשיית עושר שלא במשפט. התובעים השקיעו זמן, כסף ומאמץ בעיצוב התכשיטים. התכשיטים המעוצבים על ידם הינם פריטים אומנותיים בעלי עיצוב ייחודי, אשר זכו להכרה ולהוקרה בקרב בעלי חנויות תכשיטים ובקרב הצרכנים בארץ ובעולם. הנתבעים העתיקו את תכשיטי התובעים "אחד לאחד", ובכך ניצלו את המוניטין של התובעים על מנת להתעשר על חשבונם. מכירות תכשיטי התובעים נפגעו כתוצאה מהעתקתם על ידי הנתבעים, אשר מוכרים את התכשיטים המפרים במחירים נמוכים במיוחד. הפרת הזכויות של התובעים על ידי ייצור התכשיטים המקוריים ומכירתם מיוחסת בכתב התביעה הן לנתבעים 1-2 והן לנתבעים 3-4. 9. נתבעים 1-2 טענו בכתב ההגנה כי הנתבעת 1 קיבלה מהתובעים רישיון לייצר, לשווק ולמכור את התכשיטים נשוא התובענה עוד בחודש מרץ 2005. באותו מועד, הנתבעת רכשה מהתובעים את דגמי התכשיטים (מאסטרים) בתמורה מלאה, ומאז היא מייצרת, משווקת ומוכרת את דגמי התכשיטים באמצעות חנויות ודוכנים שבבעלותה, וכן באמצעות חברת פלאנט. הנתבעים העריכו כי הסיבה לתביעה הינה דוכן חדש שפתחו ב"קניון הזהב" בראשון לציון, בסמוך לדוכן של חברת "מגנוליה" המוכרת את תכשיטי התובעים. הנתבעים 1-2 טענו גם כי יש למחוק את התביעה נגד נתבע 2, בהעדר עילה. 10. נתבעים 3-4 הכחישו כי התכשיטים שנמצאו אצלם הינם "תכשיטים מפרים". כמו כן, נטען כי התובעים לא צרפו כל אסמכתא לכך שהתכשיטים נשוא התביעה אכן עוצבו על ידם. ממילא, נתבעים 3-4 אינם עוסקים כלל בייצור תכשיטים, כי אם במכירתם בלבד. הנתבעים 3-4 סיפקו שלושה הסברים אפשריים להימצאותם של התכשיטים נשוא התביעה בדוכנים ובחנויות השייכים להם, אם אכן נמצאו. ראשית, הם נוהגים לרכוש תכשיטים מסיטונאים, וייתכן שבמסגרת זו נרכשו גם תכשיטים מפרים. שנית, בשנת 1998 קיימו הנתבעים קשר עסקי עם התובעים ורכשו מהם מספר דגמים של תכשיטים, וייתכן שאלו מצויים עדיין בחנויות. ולבסוף, הנתבעים מקבלים תכשיטים לצורך תיקון או כתוצאה מהחזרות של תכשיטים שנמכרו בעבר, וייתכן שבמסגרת זו הגיעו אליהם גם מספר תכשיטים המהווים חיקוי של תכשיטי התובעים. 11. בד בבד עם הגשת התביעה הגישו התובעים גם בקשה לצו מניעה זמני האוסר על הנתבעים למכור, לייצר או להפיץ את התכשיטים המפרים (בש"א 8550/06). עם תום הדיון בפני סגן הנשיא, כב' השופט י' זפט, ובהסכמת הנתבעים, ניתן צו מניעה זמני מוגבל בהיקפו, האוסר על הנתבעים לייצר, להפיץ, למכור או לפרסם מוצרים אשר השם "סימנדה" מוטבע בהם בכל דרך שהיא. אך הצו אינו אוסר באופן גורף את העתקת תכשיטי התובעים ומכירתם (עמ' 5 לפרוטוקול הדיון מיום 10.4.06). אכן, הנתבעים המשיכו למכור את "התכשיטים המפרים" גם לאחר מתן צו המניעה הזמני (ראה סעיף 6 לעיל). כפי שהובהר לצדדיים, שלב זה של הדיון נוגע רק לשאלת האחריות להפרה והזכאות לקבלת צו מניעה קבוע וצו למתן חשבונות (עמ' 27 לפרוטוקול). ב. תמצית טענות הצדדים 12. בסיכומיהם התמקד ב"כ התובעים בעילה של עשיית עושר ולא במשפט בלבד. זאת לאחר שעם תום דיוני ההוכחות, בעקבות הערת בית המשפט, הודיע ב"כ התובעים כי הם מוותרים על שאר העילות (עמ' 69 לפרוטוקול). התובעים מדגישים כי אין מחלוקת שהתכשיטים המפרים מהווים העתק של התכשיטים המעוצבים על ידי אנדרי, אלא שלטענת נתבעים 1-2 ניתן להם רישיון מטעם התובעים למכור את לייצר, לשווק ולמכור את התכשיטים. התובעים טוענים כי גרסת הנתבעים בהקשר זה איננה עקבית, והנתבעים גם לא הציגו כל ראיה לביסוסה. אשר לנתבעים 3-4, היה עליהם לדעת כי התכשיטים הנמכרים על ידם הינם העתקים, ולו משום שהסימן "סימנדה" הופיע על מרבית התכשיטים. יתר על כן, גרסתם לפיה הם אינם עוסקים בייצור תכשיטים, אלא במכירה בלבד, איננה סבירה. 13. נתבעים 1-2 טוענים כי גרסתם היתה ונותרה, שהתובעים מכרו להם דגמי תכשיטים לשם ייצור המוני. המחיר ששילמו עבור הדגמים היה מחיר השוק. לטענתם, התובעים הודו תחילה כי מכרו לנתבעים "דגמים" של תכשיטים, ורק בהמשך שינו את גרסתם. זאת ועוד, יש לזקוף לחובת התובעים את העובדה שהסתירו בתחילה את עצם קיומה של עסקת מכירת התכשיטים. מכיוון שהנתבעים רכשו בתמורה מלאה את התכשיטים, ועימם את הרשות לייצרם ולמכרם, לא ניתן לומר כי הם התעשרו שלא כדין על חשבון התובעים. יתר על כן, גם אם לא ניתן לנתבעים רישיון למכור את התכשיטים, הרי שמוצרי התובעים הינם תכשיטי אופנה שגרתיים, והם אינם ראויים להגנה כאשר לא נרשם לגביהם מדגם, ולא הוכח כי מתקיים "היסוד הנוסף" הדרוש להקמת עילה בעשיית עושר. אשר לתובע 2, הלה לא ביסס כלל עילת תביעה כנגד הנתבעים - לא הוכח כי הוא עיצב את התכשיטים או כי קיבל מהנתבע 1 רישיון לייצרם. מכל מקום, אם נגרם לתובעים נזק, הוא אינו נובע ממכירת התכשיטים על ידי הנתבעים, כי אם מסירובם של התובעים לעשות עם בעלי החנויות עסקאות קונסיגנציה, כמקובל בתחום זה. הנתבעים הודיעו בדיון כי הם אינם מתנגדים למתן צו מניעה קבוע, שכן הם אינם מוכרים עוד את תכשיטי התובעים (עמ' 49 לפרוטוקול). אשר לתביעה כנגד נתבע 2 - נטען כי התובעים לא הוכיחו קיומה של עילה אישית נגדו. 14. נתבעים 3-4 טוענים כי אינם עוסקים בייצור תכשיטים, כי אם במכירתם בלבד. אם מכרו תכשיטים המהווים חיקוי של תכשיטי התובעים, הם עשו זאת מבלי לדעת על כך. ככל הנראה, התכשיטים המפרים נרכשו על ידי הנתבעים כחלק מ"סטוק" שנרכש מבעלי חנויות שנסגרו, או שהגיעו לידי הנתבעים במסגרת החזרות או לצורך תיקון. מכל מקום, התובעים לא הוכיחו כי התכשיטים הינם חדשניים וייחודיים, ולכן הם אינם ראויים להגנה מכוח העילה של עשיית עושר ולא במשפט. גם נתבעים 3-4 אינם מתנגדים כי יינתן צו מניעה קבוע כמבוקש, ובלבד שיתאפשר להם להוסיף ולמכור פריטים בודדים, שהגיעו אליהם בדרכים שונות כמתואר לעיל, במשך תקופה של שלוש שנים לאחר מתן הצו (סעיף 2 לסיכומיהם). אשר לתביעה נגד נתבע 4 - נטען כי יש לדחותה מחמת העדר יריבות, באשר הנתבע 4 איננו חב בחובות הנתבעת 3. ג. דיון 1. טענת הנתבעים 1-2 כי התובעים העניקו להם רישיון לייצור התכשיטים 15. נתבעים 1-2 אינם מכחישים, כאמור, כי הם ייצרו ושיווקו את התכשיטים נשוא התביעה, המהווים העתק מלא ומדויק של תכשיטי התובעים. טענתם המרכזית הינה כי קיבלו רישיון מהתובעים להעתיק את התכשיטים נשוא התביעה, לשווקם ולמכרם. מדובר בטענה מסוג "הודאה והדחה", אשר הנטל להוכיחה מוטל על הנתבעים. הכלל הרגיל בהליך אזרחי הוא כי התובע הוא הפותח בהבאת הראיות וכי עליו מוטל נטל השכנוע, וזאת מכוח העיקרון לפיו "המוציא מחברו עליו הראיה" (ראו: תקנה 158(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). אולם, תקנה 159 לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת חריג לכלל זה, ולפיו יפתח הנתבע בהבאת הראיות מקום בו: "הודה הנתבע בעובדות שטען להן התובע וטוען כי על פי דין, או מחמת עובדות שטען להן הנתבע, אין התובע זכאי לסעד המבוקש...". מבחינה מהותית משמעות הדבר היא העברת נטל השכנוע אל כתפי הנתבע (ע"א 4340/06 עו"ד יוסף לילוף נ' בנק איגוד לישראל בע"מ, , (2010)). לאחר שעיינתי בעדויות הצדדים וביתר הראיות שהובאו בפניי, הגעתי למסקנה ברורה כי הנתבעים לא הוכיחו את טענתם כי קיבלו רישיון מן התובעים. הנתבעים טענו בהקשר זה כי העובדה שהתובעים לא הזכירו בכתב התביעה את עסקת מכירת התכשיטים מטילה צל כבד על התביעה כולה. לאור המסקנה אליה הגעתי, אינני סבור כך. אכן, לו שוכנעתי כי התכשיטים נמסרו לנתבעים על מנת שיעתיקו אותם וייצרו מהם עותקים, היה טעם בדברי הנתבעים. אך משמצאתי כי אין בסיס לטענת הרישיון של הנתבעים, כפי שיפורט להלן, לא היה כל צורך בהתייחסות לעסקה. 16. במכתבה של הנתבעת 1 לתובעים בעניין ההפרה, טען בא-כוחה כי היא רכשה מהתובעים "מודלים" ו"דגמים"; המונח "רישיון" לא נזכר שם (נספח ב/3 לתצהיר אנדרי). לעומת זאת, בעדותו אמר איזו כי לא רכש מהתובעים "מאסטרים" של התכשיטים, שהם מודלים מהם מייצרים העתקים רבים שלהם, אלא שרכש את התכשיטים עצמם, ומהם הכין העתקים (עמ' 54). טענה זו, הסותרת טענה קודמת של הנתבעים 1-2, עולה בקנה אחד עם טענת התובעים, לפיה התכשיטים המפרים קטנים מעט מן התכשיטים המקוריים (סעיף 17 לתצהיר אנדרי ועדות המומחית, בתיה ואנג, בעמ' 14). ואנג הסבירה כי הדבר נובע משימוש בתבנית גומי לייצור התכשיטים, במקום במאסטר (סעיף 3 לחוות הדעת). לא היה לאיזו הסבר להתנהלות בלתי שגרתית זו, שבה הוא נאלץ ליצר את התכשיטים באיכות נמוכה, מתבנית גומי, ללא המאסטר. בחקירתו העיד כי התובע אמר לו שמדובר בתכשיטים ש"לא הולכים אצלו" (עמ' 54). עדות זו אינה מתיישבת עם העובדה שהתובע קיבל מאיזו 5 ק"ג כסף טהור על מנת לייצר תכשיטים, מה שתומך במסקנה כי מדובר בתכשיטים שיוצרו במיוחד על ידי התובעים לשם מכירתם לנתבעים, ולא ב"שאריות" שהתובעים ביקשו להיפטר מהן או ברישיון לייצור תכשיטים. כך טען אנדרי (סעיף 14 לתצהירו ועמ' 33 לעדותו), ואני נותן אמון בגרסתו. 17. בכתב הגנה ובתצהירו של איזו (סעיף 6) העלו הנתבעים 1-2 טענה חדשה, לפיה הם קיבלו מהתובעים "רישיון" לייצור התכשיטים. איזו טען כי בחודש פברואר 2005 פנה אליו התובע והציע לעצב תכשיטים עבור הנתבעת 1, וכי לאחר משא ומתן הוסכם כי הנתבעת 1 תהיה רשאית לייצר, לשווק ולמכור את התכשיטים. עדותו של איזו לא היתה משכנעת, אם לנקוט לשון המעטה, כמו גם גרסת הנתבעים 1-2 בדבר מתן הרישיון. אין בידי הנתבעים ראיה כלשהי לקיומו של רישיון כזה. בעדותו הודה איזו כי בין הצדדים לא נערך מעולם הסכם רישיון מסודר בכתב, וטען כי חשבונית שקיבל מהתובעים ביום 13.3.05 מהווה רישיון (עמ' 53 ונספח ב' לתצהירו). אולם עיון בחשבונית מלמד כי התובעים קיבלו מהנתבעים סך של 12,724 ש"ח עבור "תכשיטי כסף"; רישיון לא נזכר שם. כאשר נשאל איזו בחקירתו מדוע נרשם בחשבונית "תכשיטי כסף" השיב: "תשאל אותו, זו חשבונית שלו ולא שלי" (עמ' 54). איזו גם לא יכול היה לתת מידע כלשהו באשר לתוכנו של הרישיון: האם היה זה רישיון בלעדי או לא ולאיזו תקופה ניתן הרישיון (עמ' 53). כאשר נשאל איזו מה סוכם בינו לבין התובעים השיב: "לא סיכמתי שום דבר, נתתי לו 5 ק"ג כסף טהור, לא ידעתי מה הוא יביא לי" (עמ' 50). בחשבונית אין כל פירוט של הדגמים בגינם ניתן, כביכול, הרישיון. המומחית מטעם התובעים, בתיה ואנג, שעדותה מהימנה ומקצועיותה אינה מוטלת בספק, העידה מניסיונה כי מקובל במקרים כאלו לפרט אילו דגמים נמסרים לפי הרישיון (עמ' 13). איזו אף אמר (לאחר שהשתמש בתצהירו במונח "רשיון"): "אני לא מכיר מושג כזה 'רשיון' זה לא שנתן לי רשיון בלעדי, הוא מכר לכל העולם והמשיך למכור בעצמו" (עמ' 55). מכל אלו עולה בבירור כי הטענה בדבר קבלת רישיון מופרכת לחלוטין, ונועדה לשמש כסות להעתקה שיטתית ומחוצפת של תכשיטי התובעים. עוד יש לציין כי רק חלק מן התכשיטים המפרים שנמצאו על ידי התובעים נושאים את השם של התובעים "סימנדה". אם נעשה הייצור על-פי רישיון מהתובעים, מדוע רק חלק מן התכשיטים נושאים את השם "סימנדה"? ואם לא נעשה הדבר לפי רישיון, אך הותר לנתבעים 1-2 לשכפל את התכשיטים על מנת לשווקם בעצמם, מדוע הועתק גם השם "סימנדה"? לנתבעים 1-2 אין תשובה לשאלות אלו. זאת ועוד, הנתבעים מודים כי קיבלו מהתובעים כ-35 סטים של תכשיטים, שהם כ-100 פריטים (סעיף 9 לתצהיר איזו ועמ' 54 לעדותו). התובעים טענו כי מחירו של מודל הינו כ-100 דולר (סעיף 14.3 לתצהיר אנדרי וסעיף 6 לחוות דעתה של המומחית בתיה ואנג). הנתבעים לא הציגו ראיה לסתור זאת. מכאן, שאם היו הנתבעים רוכשים מהתובעים מודלים של תכשיטים, כטענתם, היה עליהם לשלם לתובעים סכום של כ-10,000 דולר, שהם קרוב ל-40,000 ₪ במועד הרלבנטי, ולא 12,724 ₪ ששילמו. 18. גרסתם של הנתבעים נסתרת גם בעדותו של מוריס חזן, שהיה בעבר שותפו של נתבע 2. חזן אומר בתצהירו כי התובעים מכרו לנתבעים תכשיטים מוכנים, ולא מודלים לשם העתקה וייצור (סעיף 6). חזן הוסיף וטען כי איזו סיפר לו שהוא מעתיק את התכשיטים שרכש מהתובעים ללא ידיעתם, ולמעשה, דבר ההעתקה היה ידוע לכל עובדי החברה ואף למוכרות בדוכנים (סעיפים 7, 9). בחקירתו הודה חזן כי מכר, ביחד עם הנתבעים, חיקויים של תכשיטי התובעים, והסביר כי החיקויים נמכרו בדוכנים לצד התכשיטים המקוריים (עמ' 18). חזן אף הסביר כי החיקויים פוזרו בין הדוכנים, ועורבבו עם התכשיטים המקוריים, וכך היה לתובעים קשה לגלות את ההעתקה. רק כאשר התגלה חיקוי אצל המתחרים, גילו התובעים על קיומם של חיקויים גם אצל הנתבעים (עמ' 18). עדותו של חזן מהימנה עלי, חרף היותו מסוכסך עם הנתבעים 1-2 (עמ' 163-164 לנספח ו' לתצהיר איזו). 19. מכל האמור לעיל עולה כי התובעים הוכיחו שהנתבעת 1 מכרה תכשיטים מפרים, המהווים חיקוי לתכשיטים המקוריים של התובעים שעיצב אנדרי. דבר זה נעשה ללא הסכמתם של התובעים, ואין כל ממש בטענה כי הנתבעים 1-2 קיבלו מהתובעים רישיון לייצור התכשיטים. החיקוי נעשה בצורה בוטה: לא זו בלבד שהנתבעת העתיקה את העיצוב של תכשיטי התובעים כמעט "אחת לאחת", אלא שלעיתים הם אף העתיקו את סימנה המסחרי הלא-רשום של התובעים, שהוא גם שם משפחתם ("סימנדה"). הנתבעת 1, וגם הנתבעת 3, מכרו בחנויותיהם את התכשיטים המפרים שהועתקו מתכשיטי התובעים (ראה הפירוט בסעיפים 6-7 לעיל). 2. עשיית עושר ולא במשפט: המסגרת המשפטית 20. סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979 קובע לאמור: "(א) מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן - הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן - המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכיה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה - לשלם לו את שוויה". ברע"א 371/89 ליבוביץ נ' א. את י. אליהו בע"מ, פ"ד מד(2) 309 פסק כב' הנשיא מ' שמגר כי שלושה יסודות מבססים חובת ההשבה בגין עשיית עושר ולא במשפט, והם: התעשרות - היינו קבלת נכס, שירות או טובת הנאה; ההתעשרות הינה על חשבון המזכה; ההתעשרות נתקבלה על ידי הזוכה שלא על פי זכות שבדין. ברע"א 5768/94 א.ש.י.ר. יבוא ויצור והפצה נ' פורום אביזרים ומוצרי צריכה בע"מ, פ"ד נב(4) 289 (להלן: "עניין א.ש.י.ר.") נדונה בהרחבה שאלת תחולתם של דיני עשיית עושר בתחום הקניין הרוחני, ואימתי תחשב העתקה כמעשה המקים עילת תביעה בגין עשיית עושר כנגד המעתיק. באותו עניין העתיקו הנתבעים בדרך של "הנדסה חוזרת" (Reverse Engineering) את מוצרי התובעים, כאשר נקודת המוצא הייתה כי לתובעים לא נתונה הגנה במסגרת דיני הקניין הרוחני, ואף לא במסגרת דיני הנזיקין. בית המשפט העליון פסק ברוב דעות כי העדר זכאות לתובע מכח דיני הקניין הרוחני, או מכח דין חיצוני אחר, אינו שולל, כשלעצמו, עילה מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט כהגנה מפני שימוש בתוצר הרוחני שלו. השופטים גם הסכימו כי העתקה כשלעצמה איננה אסורה, וכי על מנת שיינתן סעד בגין עשיית עושר, על התובע לבסס קיומו של "יסוד נוסף", אשר יצדיק מתן סעד שכזה. הלכת א.ש.י.ר מעוררת קושי ביישומה בשל הדעות השונות שהובעו על ידי שבעת השופטים שישבו בדין (ראה: ע' גרוסקופף, הגנה על כללי תחרות באמצעות דיני עשיית עושר ולא במשפט (תשס"ב) 303-330). כפי שהבהיר כבוד הנשיא א' ברק בעניין א.ש.י.ר (עמ' 449): "כולנו מסכימים כי חיקוי או העתקה של מוצר 'כשלעצמם' - בהיעדר קניין רוחני במוצר על פי הדינים הסטטוטוריים, ובלא שההעתקה תהווה עוולה או פגיעה ביחסי אמון או בסוד מסחרי - אינה מעניקה זכות להשבה על פי חוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979. כולנו מסכימים כי תנאי לקיומה של זכות להשבה הוא שלהעתקה או לחיקוי יתווסף 'יסוד נוסף'. המחלוקת בינינו היא באשר לזהותו של יסוד נוסף זה". שבעת שופטי בית המשפט העליון נחלקו בפרשת א.ש.י.ר בשאלת היקף תחולתו של חוק עשיית עושר כאמצעי הגנה מפני העתקת מוצר שאיננו מוגן על פי הדינים האחרים. שופטי הרוב סברו כי לדיני עשיית עושר יש תחולה רחבה בתחום הקנין הרוחני, ובהתאם לכך הגדירו את "היסוד הנוסף" בצורה רחבה. כך, כב' השופטת ט' שטרסברג-כהן סברה כי היסוד הנוסף מאופיין "בחוסר תום לב, בהתנהגות פסולה הפוגעת בחוש ההגינות והצדק" (עמ' 431), ואילו כב' הנשיא א' ברק סבר כי היסוד הנוסף מתאפיין ב"הפרה של כללי התחרות". לדעתו של כב' הנשיא ברק הצטרף כב' השופט ת' אור. דעתו של כב' השופט י' זמיר היא, כך נראה, המרחיבה מכולם: לדעתו העתקה יכולה להוות עשיית עושר גם בהעדר "יסוד נוסף", וזאת במקרים של "חומרה מיוחדת" (עמ' 492). כב' השופטים ת' אור וש' לוין הוסיפו סייג ולפיו יש לבחון את הסיבה לאי רישום הזכות והאם התובע יכול היה, על פי דיני הקניין הרוחני, לרשום את זכותו (עמ' 500-501). לעומתם, בעלי דעת המיעוט, השופטים אנגלרד וחשין, נקטו גישה מצמצמת יותר, ודרשו קיומו של יסוד נוסף "בעל עוצמה רבה" (כב' השופט מ' חשין), או הוכחתה של זכות סטטוטורית או הלכתית מוכרת ומיוסדת של בעל המוצר שהועתק, ההופכת את מעשה ההעתקה והחיקוי לפעולה אסורה על פי דין שמחוץ לחוק עשיית עושר (כב' השופט י' אנגלרד: עמ' 449). 21. הלכת א.ש.י.ר זכתה להבהרה ויושמה בע"א 2287/00 שוהם מכונות ומבלטים בע"מ נ' הרר, (לא פורסם - 5.12.05) (להלן: "עניין שוהם"), מפי כב' השופט א' ריבלין (אליו הצטרפו כב' הנשיא א' ברק וכב' המשנה לנשיא מ' חשין - שניהם מבין שופטי ההרכב שדן בעניין א.ש.י.ר). כך סוכמו, בתמצית, הדעות השונות שהובעו בהלכת א.ש.י.ר: "יודגש: שופטי ההרכב השונים בפרשת א.ש.י.ר מנו תנאים שונים המקנים לענייננו זכאות מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט. נראה כי שני תנאים זכו לתמיכת רוב השופטים: האחד, לפיו 'על הרעיון להיות מסויים, ניתן להגדרה, חדשני, ייחודי ויישומי ועליו להיות רעיון שבעליו עשו בו שימוש או שבכוונתם לעשות בו שימוש' (שם, בעמ' 431); ושנית, 'על הזוכה להיות מודע לכך שהוא מעתיק מוצר פרי רעיונו של אחר ' (שם, בעמ' 432)."   22. מכאן, שגם כאשר התנהגות הנתבע איננה עולה כדי הטעיה, הפרת אמון או עוולה אחרת, עדיין עשוי להתקיים אותו "יסוד נוסף", מעבר להעתקה, כאשר התנהגות הנתבע נוגדת את תחושת המצפון והיושר, ומאופיינת בחוסר תום לב, או בהתנהגות פסולה הפוגעת בחוש ההגינות והצדק (ראה עניין א.ש.י.ר, דברי כב' הנשיא א' ברק בעמ' 449-450, 465-467; דברי כב' השופטת ט. שטרסברג-כהן בעמ' 431-432; דברי כב' השופט מ. חשין בעמ' 370). "יסוד נוסף" זה מתקיים גם כאשר הוכחו חיקוי או העתקה בנסיבות של תחרות לא-הוגנת (ראה דברי הנשיא א' ברק בעמ' 449-450, 472-476). ברע"א 502/04 Buffalo Boots GMBH נ' גלי-רשת חנויות נעלים - גלי השלום, פ"ד נח(5) 487, פסקה 6, הגדיר כב' השופט א' גרוניס יסוד נוסף זה כ"התנהגות מצד הזוכה שאינה עולה בקנה אחד עם דרישות המסחר ההוגן". נקודת המוצא הינה, כי העתקה או חיקוי, כשלעצמם, אינם מהווים תחרות בלתי הוגנת, כאשר הם אינם מוגנים על פי דיני הקניין הרוחני (כב' הנשיא א' ברק בעניין א.ש.י.ר, בעמ' 477-478; ע"א 18/86 מפעלי זכוכית ישראלים פניציה בע"מ נ' Les Verries de Saint Gobain, פ"ד מה(3) 224, פסקה 3 לפסק דינה של כב' השופט ש' נתניהו ופסקה 1 לפסק דינו של כב' השופט מ' אלון). אולם, חיקוי או העתקה יחשבו כעשיית עושר ולא במשפט כאשר מתקיים אותו "יסוד נוסף", כמבואר לעיל. "יסוד נוסף" זה יכול להתבסס על עוולה, או הפרת אמון, אך יכול גם לנבוע מתחרות בלתי-הוגנת, אשר הופכת את התעשרות הנתבע לכזו שאינה "על פי זכות שבדין". בעניין א.ש.י.ר הוצעה רשימה לא סגורה של מבחני עזר לצורך ההכרעה בשאלה מהי "תחרות לא-הוגנת" במקרה של חיקוי או העתקה (כב' הנשיא א' ברק בעמ' 479-482; כב' השופטת ט' שטרסברג-כהן בעמ' 431-435; וכב' השופט י' זמיר בעמ' 491), ואלו הם: א. לצורך הכרעה בשאלת התקיימותו של "היסוד הנוסף", יש לבחון האם המוצר של התובע חדשני, מקורי, ייחודי, ניתן ליישום והאם יש בו תרומה משמעותית ותוספת לעומת המצב הקיים. ככל שהיצירה או הרעיון המועתקים חדשניים ומקוריים יותר - כן תגבר הנטיה לראות בהעתקתם תחרות בלתי-הוגנת. ב. יש לבחון את המאמץ והמשאבים שהשקיעו היוצר והמעתיק. כאשר מדובר ביצירה שהושקע בפיתוחה עמל רב, והעתקתה אינה פשוטה, תגבר הנטיה לראות בהעתקה תחרות בלתי-הוגנת. כמו כן יש לבחון האם מדובר במוצר שמפתחו המקורי מבקש לעשות בו שימוש. ג. קיים הבדל בין העתקה חד-פעמית או מקרית, לבין העתקה שיטתית שהושקע בה עמל רב, ואשר מחזקת את המסקנה בדבר תחרות בלתי-הוגנת. כך גם יש חשיבות למידת ההעתקה: חיקוי שהוא מושלם, או כמעט מושלם, מוסיף חומרה על מעשה הנתבע (וראה גם: ד' פרידמן דיני עשיית עושר ולא במשפט, כרך א' (אבירם 1998) 450). ד. קיימת חשיבות רבה לשאלת מודעותו של הנתבע להעתקה או לחיקוי. העתקת מוצר מתוך כוונה לחקות את מוצרו של אחר, תחזק את המסקנה בדבר קיומה של תחרות בלתי-הוגנת. ה. כאשר קיימות חלופות סבירות לייצור מוצר דומה מבחינה פונקציונלית השונה בצורתו החיצונית, תהיה נטיה חזקה יותר לראות בהעתקת הצורה תחרות בלתי-הוגנת. ו. כאשר הנתבע מעתיק מוצר שהתובע השקיע ממון רב בפיתוחו, ומוכר אותו במחיר נמוך יותר הנובע מכך שהוא לא נדרש לשאת בהוצאות הפיתוח, מצביע הדבר על תחרות לא-הוגנת. ז. יש לבחון את פרק הזמן שחלף מאז שהחל התובע בשיווק המוצר שפיתח, ועד שהנתבע החל אף הוא לשווק את מוצרו המחקה את מוצר התובע. ההגינות מחייבת כי יוענק ליצרן המקורי פרק זמן מינימלי של בלעדיות, על מנת להחזיר את פירות השקעתו. בעניין זה מן הראוי לבחון גם את אורך חיי המדף של המוצר. ח. כאשר ניתן היה להגן על המוצר שהועתק באמצעות אחד מדיני הקניין הרוחני, והדבר לא נעשה, עלול הדבר להביא לשלילת ההגנה מכח העילה של עשיית עושר ולא במשפט, בהעדר הצדק סביר למחדל זה. ט. כאשר יצרן מפתח מוצר המורכב מכמה חלקים, מתוך ציפיה כי עלות הפיתוח תוחזר לו גם ממכירת החלקים, העתקת החלקים עצמם, עשויה להיחשב כתחרות לא-הוגנת. 23.  בעניין א.ש.י.ר פירט כב' הנשיא א' ברק (עמ' 485-486) את הגורמים שהביאו אותו למסקנה כי הוכחה העילה של עשיית עושר כדלקמן: מדובר היה במוצר מורכב, שהוא פרי פיתוח של שנים רבות, ויש בו משום חידוש, פיתוח והמצאה; הנתבע חיקה את שיטת הפעולה והפיתוח של התובע חיקוי שהוא מושלם וזהה; לא ניתן היה להגן על המבלטים כמדגם; לא הייתה הצדקה להעתקת הצורה החיצונית של המבלט; הנתבע ידע שהוא מעתיק מוצר פרי פיתוחו של התובע. בנסיבות אלו, סבר כב' הנשיא ברק כי צירוף הגורמים הנ"ל מבסס קיומה של תחרות לא הוגנת והתנהגות שאיננה בתום-לב. בדומה, בענין שוהם נפסק כי המבלטים נשוא התביעה שימשו לתכלית פונקציונלית, והם אינם "נושאים ערך המצאתי מיוחד"; אך יש בהם סממנים של קניין רוחני: מוצר מורכב, פרי פיתוח של שנים רבות, שיש בו פיתוח, המצאה וחדשנות (פסקה 19 לפסק דינו של כב' השופט א' ריבלין).   24. להבדיל ממקרה שוהם הנ"ל, פסק בית המשפט העליון בע"א 3471/98 סאלם נ' ענתר, פ"ד נד(2) 681 כי לא הוכחה העילה של עשיית עושר במקרה של חיקוי הנוגע לתיקים ולארנקים, הואיל ומדובר במוצרים עממיים ופשוטים שאין בהם כל ייחודיות (כב' השופט זועבי בעמ' 699, וכב' השופט מ' חשין בעמ' 701-702). כב' השופט מ' חשין פסק כי "במקום שמדובר במוצרים נעדרי-ייחוד, המושג 'העתקה' אינו הולם, על-פי עצם טיבו, מעשה יצירתם של מוצרים דומים" (פסקה 10). כב' השופט ע' ר' זועבי פסק: "במקרה העומד לפנינו, מדובר במוצרים עממיים ופשוטים שאין בהם כל ייחודיות. אין מדובר במוצרים חדשניים בעלי תרומה חשובה ומהותית. אף לא הוכח שיצירתם ופיתוחם דרשו עמל ומחקר רב או שהושקעו בפיתוחם משאבים כספיים גדולים. גם לא נראה שלהעתקה או לחיקוי המוצרים דנן יש השלכות כלכליות כבדות משקל היכולות להתבטא ב"כשל שוק" אשר יכול להתבטא ברתיעה של יצרני מוצרים אלה להתאמץ כדי לחדש ולגוון את מוצריהם. נוכח האמור לעיל, נראה שציפייתו העסקית של חלבי (לשמור על מעגל לקוחותיו או להרחיב אותו) מתגמדת מול אינטרסים חשובים ואיתנים, כגון חופש העיסוק, התחרות הפורה ועידוד החידוש וההשקעה. על כן המסקנה המתבקשת היא שיש לדחות את הטענה בדבר התעשרות בלתי מוצדקת." 25. נושא נוסף שהובהר בעניין שוהם, ואשר מעורר קושי ניכר ביישום הלכת א.ש.י.ר, הוא היחס בין שתי הלכות הנראות על פניהן כסותרות. מחד, בית המשפט שב ואישר בעניין א.ש.י.ר את ההלכה לפיה חיקוי או העתקה של מוצר, כשלעצמם, אינם אסורים - אף לא מכוח דיני עשיית עושר - בהיעדר קניין רוחני במוצר על פי הדינים הסטטוטוריים, וכאשר העתקה איננה מהווה עוולה או פגיעה ביחסי אמון או בסוד מסחרי. מאידך, כמה מן השופטים שדנו בעניין א.ש.י.ר כמו גם כב' השופט א' ריבלין בעניין שוהם, סבורים כי העתקה או חיקוי של מוצר בדרך של "הנדסה חוזרת", או בכל דרך אחרת, עשויים לבסס את "היסוד הנוסף" הנדרש לקיומה של עילה מכוח עשיית עושר, כאשר היא נעשית בצורה שיטתית ומלאה, לגבי מוצר שהושקעו בפיתוחו עמל ומשאבים משמעותיים. בעניין א.ש.י.ר אמר כב' הנשיא א' ברק בעמ' 472: "אינטרס החברה הוא לעודד יוצרים ובכך להרחיב את הידע האנושי... אינטרס הפרט הוא לאפשר לו לקצור פרי עמלו, ולמנוע מצב בו 'האחד זורע והאחר - ללא עמל משלו - קוצר'... הדבר נוגד את תחושת המוסר שלנו כאשר אדם אינו יכול ליהנות מפרי יצירתו. אדם אחר מחקה ומעתיק את יצירתו". כב' השופטת ט' שטרברג-כהן אמרה בעניין א.ש.י.ר בעמ' 416-417: "נראה לי כי האינטרס של הפרט שלא יעתיקו עבודה יצירתית שעשה ובה השקיעה מזמנו, ממרצו, ממחשבותיו, מכישוריו וממשאביו, ראוי באופן עקרוני להגנה במסגרת דיני עשיית עושר...". כב' השופט י' זמיר הביע דעתו בעניין א.ש.י.ר, בעמ' 492, כי במקרים של "חומרה מיוחדת", עצם ההעתקה יכולה להגיע כדי עשיית עושר ולא במשפט, אף ללא יסוד נוסף, וכדבריו בעמ' 493: "נראה לי כי בדרך כלל החומרה המיוחדת תצמח משילוב של נסיבות הנוגעות ליצרן מצד אחד ולמעתיק מצד שני. מצד היצרן נדרש, כאמור, שהמוצר יגלם קניין רוחני. מצד המעתיק נדרש שתהיה העתקה מלאה של המוצר (להבדיל מהשראה, חיקוי או העתקה חלקית, המשמשים בסיס לפיתוח נוסף), שנעשתה ביודעין ובמכוון, ללא הסבר או צידוק מעבר לרצון להתעשר על חשבונו של אחר, שתכנן ופיתח את המוצר. לדעתי, במקרה כזה די בדרך כלל בחומרת ההעתקה, ללא צורך ביסוד נוסף, כדי להקנות זכות להשבה". כב' השופט א' ריבלין ציטט דברים אלה בהסכמה, כך נראה, בעניין שוהם, ואמר: "ניתן לראות בעצם הנטילה השיטתית של פרי עמלו של אחר התנהגות בלתי הגונה המקימה סעד בעשיית עושר" (פסקה 22). עם זאת, השופט ריבלין ציין כי העתקה על דרך של "הנדסה חוזרת" נחשבת בדין האנגלו-אמריקאי כ"אמצעי הוגן", והוסיף (פסקה 21): "ההכרה בקיומה של עילה בעשיית עושר ולא במשפט בגין השימוש בהנדסה חוזרת מבוססת על קיומו של 'יסוד נוסף', לצד השימוש בפרקטיקת ההנדסה החוזרת. על כן, גם אם הנחת המוצא הינה שאין בתהליך ה'הנדסה החוזרת', כשלעצמו, כדי להצמיח פסול, עדיין עשויות נסיבות מסויימות המצטרפות אליו, כדוגמת רמת השקעות גבוהה בפיתוח התוצר; ייחודיות התוצר; חומרה רבה בחיקוי; היעדר שהות מספקת למפתח התוצר לשיפוי בגין ההשקעות ונסיבות נוספות - להשפיע על טיבו של הסעד הניתן מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט (מ' דויטש בספרו הנ"ל, בעמ' 263)" (ההפניה היא לספרו של מ' דויטש, עוולות מסחריות וסודות מסחר (תשס"ב)). כך גם ציין כב' השופט א' ריבלין בהמשך פסק הדין בעניין שוהם, כי אחת ממטרות הסעדים הניתנים מכוח העילה של עשיית עושר בתחום הקניין הרוחני היא להרתיע מפני הפרתם של כללי תחרות הוגנת, על מנת לעודד ממציאים וחוקרים להשקיע בפיתוח מוצרים גם אם הם נושאים מאפיינים תעשייתיים ופונקציונאליים. כדבריו: "עידוד ההמצאה וההשקעה ברעיונות חדשים מחייבים שמירה על הלכותיו של מסחר הוגן, והוקעה של 'תחרות פרועה'" (פסקה 23). לכן, יש גם להביא בחשבון את מידת האשם של הנתבע, או כפי שכב' השופט ריבלין כינה זאת מידת "פסלות הנטילה" (פסקה 24). לעניין זה, ציין כב' השופט ריבלין כי העתקת המוצר של הנתבע במדויק, חרף קיומה של חלופה סבירה לייצר מוצר דומה פונקציונאלית שהוא שונה מבחינה חיצונית, מהווה חוסר הגינות (פסקה 26). 26. אם נסכם את ההלכה העולה מפסקי הדין בעניין א.ש.י.ר ושוהם, הרי שקיימת עילה מכוח דיני עשיית עושר בתחום "הקניין המעין-רוחני" - גם בהעדר הגנה מכוח חוקי הקניין הרוחני, וכאשר אין עוולה או פגיעה ביחסי אמון או בסוד מסחרי - כאשר מוכחים העתקה או חיקוי של מוצר התובע על דרך של "הנדסה חוזרת", או בדרך אחרת. אולם קיומה של עילה זו מותנה בהוכחת "היסוד הנוסף", המבטא הפרה של כללי התחרות ההוגנת, או התנהגות פסולה חסרת תום-לב. התנהגות מעין זו קיימת כאשר ההעתקה מתייחסת למוצר שיש בו יסודות מקוריים וחדשניים, אשר מהווים תרומה לעומת המצב הקיים, וכאשר בפיתוחם הושקעו מאמץ ומשאבים אנושיים וכספיים משמעותיים. כך גם מתקיים "היסוד הנוסף", כאשר מוכחת חומרה בנסיבות החיקוי, כגון: העתקה מלאה של הצורה החיצונית של המוצר בלא הצדקה פונקציונאלית לכך, העתקה שיטתית מתוך מודעות ברורה למשמעותה, או העתקה הנעשית בנסיבות שאינן מאפשרות לתובע להשיב לעצמו את ההשקעה בפיתוח. יש חשיבות רבה לעיתוי החיקוי ולהיקפו: העתקה בהיקף משמעותי של מוצר שהושקעו בפיתוחו משאבים כספיים ואנושיים ממשיים מיד לאחר שיצא לשוק וגילה סימני הצלחה - מהווה תחרות בלתי הוגנת, שיש למנוע אותה על מנת לעודד השקעה ופיתוח מקורי (ראה: ע' גרוסקופף בספרו הנ"ל, בעמ' 326-329). אין מדובר ביסודות מצטברים, אלא בשורה של שיקולים שיש להביא בחשבון לעניין הוכחת ה"יסוד הנוסף". 3. קיומה של עילה מכוח עשיית עושר בנסיבות המקרה דנא 27. הוכח שהנתבעת 1 העתיקה את התכשיטים של התובעים, וכי עשתה כן ללא רשותם. לפיכך הדיון בשאלת העילה של עשיית עושר מתמקד בקיומו של "היסוד הנוסף" הנדרש. מן הראיות שהובאו עולה כי קיומו של יסוד זה הוכח. ההעתקה שביצעה הנתבעת 1 כרוכה בהתנהגות פסולה הפוגעת בחוש ההגינות והצדק, ומהולה בחוסר תום לב. היא פוגעת בכללי התחרות ההוגנת. הנתבעת 1 היתה מודעת לכך שהיא מעתיקה תכשיטים של התובעים, ומדובר בתכשיטים שעיצובם מקורי והושקעו בו מחשבה, יצירתיות ומשאבים כספיים לא מבוטלים. התובעים עיצבו את התכשיטים על מנת לשווק אותם בעצמם, ובוודאי לא היו צריכים לצפות תחרות לא הוגנת מצד מי שרכש מהם תכשיטים ולאחר מכן העתיק את עיצובם והחל לשווקם בעצמו. אין מדובר בהעתקה חד-פעמית, אלא בהעתקה שיטתית בקנה מידה גדול, הנוגעת לכ-100 תכשיטים שונים שעוצבו על ידי התובעים. כך גם מדובר בחיקוי מושלם, שעה שלא היתה כל סיבה ולא היה כל צורך לבחור דווקא בעיצוב המקורי של התובעים. התובעים אמנם לא הוכיחו טענתם הכללית כי הנתבעים מכרו את התכשיטים המפרים במחיר זול יותר מן המחיר של התובעים (הסתבר כי לעתים דווקא תכשיטי הנתבעים היו יקרים יותר: חזן בעמ' 19, 21). אך בנסיבות המתוארות לעיל, המתייחסות למכלול של רכיבים שונים של "היסוד הנוסף" שנקבעו בפסיקה, מתבקשת המסקנה שיש לראות במעשי הנתבעת עשיית עושר ולא במשפט. בית המשפט מצווה להגן על אינטרס הפרט להשקיע בפיתוח עיצובים יצירתיים, מבלי לחשוש שאחרים "יקצרו את פרי עמלו" בצורה לא-הוגנת. 28. התובע תאר בתצהירו את תהליך העיצוב והייצור של התכשיטים במפעלם של התובעים, המכיל ציוד משוכלל לעיצוב וייצור תכשיטים ובו עובדים 23 איש. תכנון התכשיט, בניית המודל הראשוני, בניית תבנית גומי, יצירת מודל משעווה, ולבסוף יציקת התכשיט עצמו. מדובר בתהליך האורך שעות רבות (סעיף 5 לתצהירו ועמ' 24 לעדותו). בחקירתו חזר התובע על תיאור זה, והוסיף כי למד את מקצוע עיצוב התכשיטים באוניברסיטה במוסקבה, ולאחר מכן צבר ניסיון בעיצוב תכשיטים ברוסיה (עמ' 25-24). התובע גם העיד כי הוא מבקר בתערוכות על מנת להתעדכן בצו האופנה האחרון. יש לזכור כי תביעה זו נוגעת להעתקתם של כמאה פריטי תכשיטים שונים, שעוצבו בכ- 35 סטים שונים. אלו הם תכשיטי כסף אסתטיים בהם משולבים זהב ואבני חן, ומן העיון בתצלומיהם נראה כי יש בהם ייחוד ומקוריות. לא לחינם נמכרים תכשיטים אלו בעשרות חנויות בארץ, כולל רשת התכשיטים "מגנוליה", ואף מיוצאים למדינות שונות ומוצגים בתערוכות בארץ ובחו"ל (סעיפים 1 ו- 31 לתצהיר אנדרי). מכאן, שמדובר בתהליך שהושקעו בו משאבים של ממש מבחינת זמן, כסף וכוח-אדם. אמנם, מדובר בתכשיטים אופנתיים שאינם מאוד יקרים (מאות שקלים לתכשיט: אנדרי בעמ' 26 וחזן בעמ' 21), וספק אם מידת היצירתיות בעיצובם מגיעה לדרגה של אומנות גבוהה. אך בהחלט אין לומר כי מדובר במוצר עממי ופשוט, שהוא נטול מקוריות וחדשנות. הנתבעת 1 לא היתה טורחת לחקות את תכשיטיהם של התובעים בצורה שיטתית אלמלא סברה כי יש בהם ייחוד ומקוריות המושכים את העין. 29. התנהגות הנתבעת 1 נגועה בחוסר תום לב מובהק, ואינני מקבל את הטענה כי היא האמינה בתום לב שקיבלה רישיון למכור העתקים של תכשיטי התובעים. הנתבעת 1 העתיקה עשרות תכשיטים של התובעים בצורה שיטתית, אף שלא היה כל קושי לעצב תכשיטים בצורה שונה, ומכרו אותם במשך כשלוש שנים (עדות איזו בעמ' 51). לצורך כך עשתה הנתבעת 1 שימוש בתכשיטים שרכשה מהתובעים במסגרת הקשר העסקי בין הצדדים, ובכך חסכה לעצמה את הוצאות עיצוב התכשיטים. הנתבעת 1 הטעתה את התובעים כאשר הציגה לפניהם מצג כאילו רכשה את התכשיטים על מנת למכרם כתכשיטים מוכנים. הנתבעת 1 התחרתה בתובעים באופן ישיר, ומכרה את התכשיטים לאותן חנויות להן מכרו התובעים את התכשיטים (למשל פלאנט). כאמור, בעלי הדוכנים שרכשו את התכשיטים המפרים מהנתבעת 1 מכרו אותם לצד התכשיטים המקוריים של התובעים, כאשר פעמים רבות לא היתה כל דרך להבחין בין התכשיטים השונים, ואף המוכרות נהגו להתבלבל ביניהם (עדות חזן בעמ' 18-19). 30. העובדה שהתובעים לא רשמו מדגם על התכשיטים אינה צריכה לעמוד להם לרועץ. כפי שהבהירו התובעים, מדובר בתכשיטי כסף שעיצובם משתנה חדשות לבקרים, בהיותם תכשיטים אופנתיים שאינם יקרים במיוחד (סעיף 36 לתצהיר אנדרי). בנוסף, מדובר בכמות גדולה מאוד של תכשיטים (כ- 100 פריטים), שכל אחד מהם עשוי להירשם כמדגם בפני עצמו. אין זה מעשי לרשום עשרות ואף מאות מדגמים לתכשיטים שעיצובם משתנה מעת לעת. במקרה מסוג זה, אי-רישום מדגם - אין פירושו מתן חופש להעתקת יצירותיו ורעיונותיו של היוצר. בת.א. (ת"א) 1572/93 אנימה אופנה בע"מ נ' בלן (לא פורסם - 28.2.94) פסק כב' השופט א' שטרוזמן כי "הפניית מעצבי אופנה להגן על יצירותיהם על ידי רישום מדגמים אינה הולמת את עבודתם...". כך גם לגבי תכשיטים זולים יחסית המיוצרים בעשרות דגמים שונים המשתנים מעת לעת. 4. אחריותו של מנהל (הנתבעים 2 ו-4) 31. אשר לאחריותו האישית של נתבע 2, טוענים הנתבעים 1-2 כי לא הוכח שיסודותיה של העילה בגין עשיית עושר ולא במשפט התקיימו בו באופן אישי. אכן, בכתב התביעה, כמו גם בסיכומים, אין כל התייחסות לאחריותו של נתבע 2, למעט ציון העובדה כי הוא מנהל הנתבעת 2. אין זה ברור מה הבסיס המשפטי לפיו מבקשים התובעים לייחס אחריות לנתבע 2 (ודברים אלו נכונים גם לגבי נתבע 4), כאשר עילת התביעה היא עשיית עושר, ואין זה מתפקידו של בית המשפט לבסס את טענותיו המשפטיות של בעל דין. נושא אחריותו של מנהל לעוולה או להפרת חוזה נדון בהרחבה בפסק הדין שניתן על ידי לאחרונה בת.א. (ת"א) באולינג רמת השרון (3000) בע"מ נ' בלורי בע"מ, לא פורסם (24.8.10), פסקאות 43-46, ואף לא אחת מן התזות המאפשרות יחוס אחריות אישית למנהל הוכחה במקרה זה ("הרמת מסך", אחריות של אורגן בנזיקין לעוולה שביצע בעצמו עבור החברה או הפרת חובת תום הלב). העילה היחידה הנטענת על ידי התובעים היא עשיית עושר ולא במשפט, ועילה זו מתייחסת למי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס. כאשר מדובר בהפרת זכות קניין רוחני, אין זה ברור מאליו שהרווחים שהופקו על ידי החברה המפרה - ניתנים לייחוס גם למנהל. מי שהרוויח מהעתקת התכשיטים במקרה דנא היא החברה - הנתבעת 1 - והיא זו שצריכה להשיב את הרווחים הבלתי חוקיים שהפיקה וליתן חשבונות לגבי רווחים אלו. אם רצו התובעים לטעון כי גם מנהל החברה, הנתבע 2, הפיק טובת הנאה אישית כלשהי מהפרה זו, היה עליהם להעלות טענה זו ולהוכיחה, מה שלא נעשה (רק בסיכומי התשובה הועלתה הטענה של "תועלת פרטית", אך גם זו לא הוכחה). כל האמור לעיל נכון גם לגבי הנתבע 4, שהוא מנהלה של הנתבעת 3. 32. לסיכום, הוכח לפני כי נתבעת 1 העתיקה את תכשיטי התובעים ללא רשות, וכי יש במעשיה כדי להקים לתובעים עילה בגין עשיית עושר ולא במשפט. לעומת זאת, בהעדר טענה כלשהי כנגד נתבע 2 באופן אישי, התביעה כנגדו נדחית. כך גם יש לדחות באופן אישי את התביעה נגד הנתבע 4 (אשר כפי שיובהר לקמן נדחית גם לגופה, אף כנגד החברה שבניהולו). יש לציין בהקשר זה כי צו המניעה הקבוע שינתן כנגד הנתבעות (בהסכמתן, ואף ללא הסכמתן) ימנע ממילא כל הפרה מצד הנתבעים 2 ו- 4, גם אם התביעה נגדם נמחקת, שכן הצו יחול על החברות הנ"ל, או כל הפועל מטעמן. אך אין כל הצדקה לחייב את מנהלי החברה במתן חשבונות והשבת רווחים באופן אישי. עוד יש לציין כי הסעד הכספי לו עותרים התובעים מנוסח בצורה שאיננה ברורה בסיכומיהם. לכאורה, הם מבקשים גם צו מתן חשבונות וגם "פיצוי כספי" לפי סעיף 1 לחוק עשיית עושר. אולם העילה של עשיית עושר מאפשרת אך ורק השבת רווחים, ולשם כך יינתן צו למתן חשבונות. 5. אחריותם של הנתבעים 3-4 33. התובעים טוענים כי נתבעים 3-4 מייצרים תכשיטים מפירים ומוכרים אותם. בניגוד למסקנה אליה הגעתי לגבי נתבעת 1, לא שוכנעתי כי נתבעים 3-4 ייצרו תכשיטים מפרים, והתובעים גם לא הוכיחו כי נתבעים 3-4 היו מודעים, עובר להגשת התביעה, לכך שהם מוכרים תכשיטים מפרים. בתצהירו טען התובע כי ביקר בחנויות הנתבעת 3 בשלהי שנת 2005 וראשית שנת 2006, ורכש בהן מספר תכשיטים המהווים העתק של תכשיטים פרי עיצובו (סעיף 20.12-20.18). נתבע 4 הכחיש בתוקף כי הוא מייצר תכשיטים, וטען כי הוא אינו עוסק כלל בעיצוב ובייצור תכשיטים, כי אם בשיווק ובמכירה של תכשיטים בלבד (סעיף 5 לתצהירו ועדותו בעמ' 59-60). גרסה זו לא נסתרה והיא מהימנה בעיניי. נתבע 4 גם טען כי הוא רוכש את התכשיטים מסיטונאים, ואין לו אפשרות לדעת אם מדובר במוצרים מפרים או במוצרים מקוריים (סעיף 11 לתצהיר ועמ' 61). חיזוק לגרסה זו מצוי בעדותו של ולדימיר ישראילוב, אשר הודה בתצהירו כי מכר לנתבעים 3-4 מלאי תכשיטים של חברה שנקלעה לקשיים כלכליים (וראה גם עדותו בעמ' 58). 34. כפי שהובהר בהרחבה לעיל, על מנת לזכות בתביעה בעילה של עשיית עושר, אין די בהוכחת עצם קיומה של העתקה, אלא יש לבסס קיומו של "יסוד נוסף". דברים אלה נכונים מקל וחומר לגבי מי שאיננו מעתיק בעצמו מוצר של אחרים, אלא רק מוכר מוצר מועתק. התובעים לא הצביעו על הלכה כלשהי המאפשרת לבסס עילה של עשיית עושר כנגד מי שמכר מוצר חיקוי. אך גם אם יש מקום להלכה שכזו, ואינני מביע דעה בעניין, היא מחייבת הוכחת ידיעה וחוסר תום לב מצד המוכר. יש להוכיח כי היה לו ברור שהוא מוכר מוצר מפר (והשווה סעיף 48 לחוק זכות יוצרים, 1911, התשס"ח-2007, הדורש ידיעה של המוכר לגבי ההפרה). הוכחת גורם הידיעה וחוסר תום הלב קשה יותר כאשר הצד השלישי רכש את המוצרים מאדם שהציג עצמו כבעל רישיון יצור מבעל הזכות, גם אם בעל הזכות טוען שאין רישיון כזה. המוכר מתקשה לדעת באיזו גרסה לתת אמון כל עוד לא הכריע בכך בית המשפט. קשה עוד יותר הוא המקרה שבו בית המשפט סירב ליתן צו מניעה זמני המונע את המשך המכירה של המוצר, כל עוד לא הוכרעה שאלת תוקפו של הרישיון הנטען (ראה הדיון בסוגיה זו בפסק הדין שניתן על ידי בת.א. (ת"א) 2267/00 דפנה שפר נ' תרבות לעם (1995) בע"מ, לא פורסם (6.4.06), פסקאות 36-62). כך הם פני הדברים במקרה דנא: הנתבעים 4-3 היו רשאים להסתמך על טענת הרישיון שהעלו הנתבעים 2-1, כל עוד לא הוכרעה, וכאשר בית המשפט סירב ליתן צו מניעה זמני האוסר על המשך המכירות (בית המשפט הסתפק בהסרת הסימן "סימנדה" מהתכשיטים). התובעים לא הוכיחו כי הנתבעים 4-3 היו מודעים לכך שהם מוכרים תכשיטים מפרים לפני שהוגשה התביעה, או כי היה עליהם לדעת על כך. בנסיבות אלה, וככל שמדובר בעילה של עשיית עושר, אין לומר כי הוכח קיומו של "היסוד הנוסף" הנדרש לביסוס עילה זו כנגד הנתבעים 3-4. 35. נתבעים 3-4 לא התנגדו כי יינתן צו מניעה שיאסור מכירת התכשיטים המפרים, אך ביקשו כי תינתן להם שהות בת שלוש שנים להיפטר ממלאי התכשיטים המפרים. לכך לא ניתן להסכים. משנקבע כי מדובר בתכשיטים מועתקים הראויים להגנה בעילה של עשיית עושר, וכאשר התביעה נגד נתבעים 3-4 נדחתה רק מחמת שלא ידעו כי הם מוכרים תכשיטים מפרים, אין מקום לאפשר להם להוסיף ולמכור את התכשיטים המפרים גם כעת, כאשר הם מודעים למהותם. ד. סיכום 36. לאור כל האמור לעיל התביעה נגד הנתבעת 1 מתקבלת, ואילו התביעה נגד שאר הנתבעים נדחית מן הנימוקים שפורטו לעיל. 37. ניתן צו מניעה קבוע האוסר על הנתבעת 1, או מי מטעמה, לייצר, להפיץ, למכור, למסור או לפרסם את "התכשיטים המפרים", כהגדרתם בסעיף 6 לעיל. 38. לאור העובדה שהנתבעת 1 מצויה בפירוק, אני מורה למפרק למסור לב"כ התובעים כל מסמך של הנהלת החשבונות של הנתבעת 1 הנדרש לשם הוכחת הרווח שהפיקה הנתבעת 1 ממכירת "התכשיטים המפרים", כהגדרתם בסעיף 6 לעיל, החל משנת 2005 ועד למועד מתן צו הפירוק. מסמכים אלו נוגעים ליצור ולמכירה של התכשיטים דלעיל ולהכנסות שנתקבלו מכך. הואיל והנתבעת 1 מצויה בפירוק, הרי שהסכום שבו תחויב נתבעת 1 מכוח החשבונות שימסרו, או בכל דרך אחרת, יוגש כהוכחת חוב למפרק. 39. התובעים יודיעו לבית המשפט בתוך 60 יום אם יש מקום להמשיך בהליך כנגד הנתבעת 1 ובאיזה אופן, לצורך בירור החשבונות, ולהודעה זו תצורף תגובת המפרק של הנתבעת 1. המפרק והתובעים אף יכולים להגיע לסכום מוסכם שיפסק נגד הנתבעת 1. 40. אינני פוסק הוצאות, שכן הנתבעת 1 מצויה בפירוק, והאישור להמשך ההליכים נגדה הותנה בכך שקופת הפירוק לא תשא בהוצאות שיפסקו בתיק זה. אין מקום לפסוק לנתבעים 4-2 הוצאות, אף שהתביעה נגדם נדחתה, הואיל ונקטו עמדה ותמכו בטענות, לגופו של עניין, שלא התקבלו - בכל הנוגע לשאלת ההפרה וקיומה של עילה מכוח עשיית עושר. מדגםתכשיטים