חשיפת חומר חקירה

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חשיפת חומר חקירה: לפני ערר על החלטת בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט יצחק שמעוני, שופט בכיר) מיום 7/4/10 בב"ש 12962/09, לפיה נדחתה בקשת העורר לעיון בחומר החקירה לפי סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי נוסח משולב] תשמ"ב-1982 (להלן: "החוק"). בכתב האישום שני אישומים המייחסים לעורר עבירות של הסתה לאלימות, איומים והעלבת עובד ציבור. 1. על פי האישום הראשון - ביום 26.10.06, כשבועיים לפני המועד שנקבע למצעד הגאווה, בעיצומם של האירועים התראיין העורר לערוץ 1 של הטלוויזיה הישראלית בנושא המצעד וענה לשאלות הכתב איתי ורד. במהלך הראיון אמר, בין היתר: "כל אמצעי קנאי, כמו של פנחס, כשר כדי לטאטא את הזוועה הזו מעיר הקודש, ירושלים", כשכוונתו למעשהו של פנחס בן אלעזר הכהן, אשר דקר למוות איש ישראלי ואישה מדיינת שזנו, באמצעות רומח, בכך פרסם העורר קריאה לעשיית מעשה אלימות וכן דברי שבח, אהדה ועידוד למעשה אלימות, שעל פי תוכנו של פרסום מסית זה, ישנה אפשרות שיביא לעשיית מעשה אלימות. על פי האישום השני - ביום 7.8.07 פינו כוחות צה"ל והמשטרה יהודים שהתיישבו בחנויות השוק הסיטונאי בחברון, תוך כדי עימותים, הפרות סדר וידויי אבנים. במהלך הפינוי ניגש העורר אל אל"מ יהודה פוקס, מפקד חטיבה מרחבית יהודה וצעק לעברו: "אנחנו נעלה לשלטון ואנחנו נשפוט אותך בדיוק כמו במשפט נירנברג. אנחנו נהרוג אותך ואנחנו נתלה אותך על עץ גבוה שכולם יראו. אמך תהיה שכולה, אשתך אלמנה וילדיך יתומים". במעשיו אלה איים העורר על אדם בכוונה להפחידו תוך העלבת עובד ציבור הממלא תפקידו כדין. הבקשה 2. העורר ביקש להורות למשיבה להעמיד לעיונו חומרי חקירה הכוללים מכתבים פרוטוקולים, מזכרים, תגובות, דוחות, הנחיות, נהלים, הוראות, פקודות, תיקים אישיים, קלטות מקור לפני עריכה ומסמכים רבים אחרים. לטענתו, כל המסמכים הנזכרים בבקשתו נמצאים בידי המשיבה וכולם נוגעים לאפשרותו להוכיח את טענותיו המקדמיות והגנתו, ומכאן נחיצותם. המשיבה טענה כי החומר המבוקש אינו בבחינת "חומר חקירה" שעל המשיבה למסרו לפי סעיף 74 לחוק, החומר הרלוונטי לבקשה הועמד לעיונו והיתר אינו קיים, אינו רלוונטי ומסירתו תיפגע ללא צורך בפרטיות הנוגעים בדבר. החלטת בית משפט קמא 3. בית המשפט קמא קבע בהחלטתו כי מדובר ברשימה ארוכה ומפורטת, ואשר בחינתה מעלה כי רבים בה הפריטים שאינם רלוונטיים לעניין ואין בהם כדי לתרום להגנתו הפלילי. נציין, כי אף בוקש לקבל את כל תיקי המשטרה הנוגעים למצעד הגאווה 2006, כל החומר הנוגע לפעילות צה"ל והמשטרה בעניין פינוי השוק בחברון וכן תיקי המשטרה הנובעים לכך. בית משפט קמא קיבל את טענות המשיבה לפיה תיקי החקירה האחרים אינם בבחינת חומר חקירה כמשמעו בסעיף 74 לחוק, גם אם ננקוט בגישה המרחיבה פרשנותו של מושג זה, וכי מרבית החומר אינו נוגע לבירור אשמתו. אשר למפתח התיק ורשימת חומר החקירה בשני התיקים, הסכימה המשיבה להעמיד לעיונו של העורר ואם אלה לא צולמו, היא אינה מתנגדת למסירתם. לעניין עיון בחומר הגלם המקורי מערוץ 1 ביחס לכתבה נשוא אישום 1 התקבלה עמדת המשיבה לפיה ביקשה וקיבלה צו שיפוטי וחקרה את הכתב האחראי, איתי ורד, שמסר כי "החומר לא נשמר כי אלו נהגי ערוץ 1", ולפיכך תשובתה כי אין בידיה חומר זה, התקבלה. ביחס לתצלומי הוידיאו המקוריים בעניין אישום 1, השיבה המשיבה כי כבר מסרה שהדיסק שנמצא בחומר החקירה, והוא החומר היחיד שברשותה. אשר לתיקים האישיים של סנ"צ מאיר ברפי ואל"מ יהודה פוקס - סבר בית המשפט קמא כי מעורבותם בפרשות המתוארות בכתב האישום, אינו מצדיק חשיפת תיקם האישי, ולא מצא כיצד חשיפתם תביא תועלת לעומת הפגיעה החמורה ביותר בפרטיותם. כן נקבע כי בקשתו הינה מרחיקת לכת, מפרטת חומר רב שאינו חומר חקירה וחומר שאינו רלוונטי כלל לאירועים המתוארים בכתב האישום. בבית המשפט סמך ידו על ההחלטה (מחוזי י-ם) בב"ש 4843/08 מדינת ישראל נ' איתמר בן גביר (אתר נבו) כדלקמן: "על פי לשון סעיף 74(א) על חומר החקירה להיות "נוגע לאישום" ולהיותו בידי התובע. קרי, חומר הנוגע לאישום עצמו, לנאשם עצמו והוא בידי תובע, ולא חומר של נאשמים או חשודים אחרים בתיקים אחרים. במקרה שלפנינו אין זיקה בין החומר המבוקש לפוטנציאל ההגנה של הנאשם, ולכל היותר מדובר בזיקה רחוקה ושולית. אין מדובר בהמצאת נתונים סטטיסטיים או בהמצאות החלטות על העמדה או אי העמדה לדין (אשר גם היכללותם בגדר המונח "חומר חקירה" נתון בספק), אלא מדובר בתיקי חקירה אחרים של חשודים בעבירות דומות. נדמה כי מדובר בהרחבת גבולות סעיף 74 אף מעבר לגבולות הרחבים שהותוו בפסיקה, עד כי ניתן לומר כי הנאשם לא הצביע על אותו "קצה חוט" שיש בו כדי להראות שייתכן שמדובר ב"חומר חקירה" באופן המקים את זכות העיון של בית המשפט לפי סעיף 74ד..." (שם, 8). טיעוני העורר 4. העורר טוען כי שגה בית המשפט קמא כאשר דחה את הבקשה לעיון בחומרי החקירה באורח גורף. זכות היסוד למשפט הוגן נפגעה וכן היכולת להפריך את האישומים דבר הגורם לעיוות דין מהותי (בש"פ 3823/06 - אליהו ממן נ' מדינת ישראל, תק-על-2006(2), עמ' 3310). זכות העיון נגזרת מזכות היסוד של הנאשם לחירות אישית וזכותו לנהל את הגנתו, כשהוא מכיר את מלוא חומר החקירה הקיים בעניינו, ומהווה אינטרס ציבורי כללי למשפט הוגן (בש"פ 2043/05 מדינת ישראל נ' גד זאבי (אתר נבו) (15/9/05); ע"פ 4765/98 אבו סעדה נ' מדינת ישראל, תק-על 99(1) 1380; ע"פ 4977/92 ג'ברין נ' מדינת ישראל, פד"י מז(2) 690, 700; ע"פ 1632/95 משולם נ' מדינת ישראל, פד"י מט(5) 534, 547). לטענת העורר, מתוך עשרות קטגוריות של חומרי חקירה שנכללו בבקשת העורר, נדונו רק כ-5 קטגוריות בלבד אשר נדחו. ולגבי היתר בית המשפט קמא לא דן, ולא קבע לגביהם כל מימצא ומנע מהעורר לקבלם בתוקף הדחייה הגורפת של הבקשה בכללותה. לטענתו שגה בית המשפט קמא כאשר דחה את הבקשה מבלי אף לעיין בחומרי החקירה המבוקשים, שהרי: "במסגרתו הדיון ב"בקשה" כאמור, יעמיד התובע את ה"חומר שהעיון בו שנוי במחלוקת, לעיונו של השופט" (יעקב קדמי, "על סדר הדין בפלילים", דיונון מהדורה מעודכנת תשס"ט 2009 חלק שני (להלן: "קדמי"), עמ' 982). בש"פ 1372/96 - ח"כ הרב אריה דרעי נ' מדינת ישראל, תק-על 96(1), 328, עמ' 332). לעניין אישום מס' 1 5. לטענת העורר, בית המשפט לא קבע דבר בנושא. כלל המסמכים הנכללים ברשימת כל החומר שנאסף או שנרשם בידי הרשות החוקרת, והנוגע לאישום ואשר לא נמסו לעורר, המשיבה כלל לא השיבה בכל פירוט בנושא זה, ולא נימקה מדוע חלק גדול מהמסמכים ברשימת חומרי החקירה לא הועברו לעורר. מסמכים אלה נדרשים לנאשם הן להפרכת עובדות כתב האישום והן להוכחת טענתו כי כתב האישום הוגש כתוצאה מאכיפה בררנית ממניעים זרים פסולים - אישיים ופוליטיים - נגדו. בעניין צילומי הוידיאו המקוריים של העורר (לפני שנעשתה בהם עריכה כלשהי), קבע ביהמ"ש קמא כי המשיבה חקרה את הכתב האחראי לכתבה והלה טען: "החומר לא נשמר כי אלו נוהגי ערוץ 1". בכך שגה בית המשפט קמא במספר מובנים: הכתב אינו אחראי בערוץ 1 על שמירת חומר ארכיוני, "נוהגי ערוץ 1", אף אם היו אמת, אינו נימוק קביל לאי-שמירת ראיות בהליך פלילי. ספק גדול, עם זאת, כי מוסד ציבורי כרשות השידור נוהג כמתואר. "הכתב האחראי" היה צריך להיות הנאשם העיקרי והיחיד במשפט הפלילי בהליך זה בכל הנוגע לפרסום חומר ההסתה כי הוא זה שלהלכה ולמעשה פרסם את "חומר ההסתה" כהגדרת המשיבה, ועל כן מדובר בצד מעוניין בהליך הפלילי שאמינותו נמוכה ביותר. גילוי חומר הוידיאו המקורי ככל הנראה יחשוף כי החומר שפורסם נערך בצורה מגמתית והדברים שפורסמו הוצאות מהקשרם, דבר שעלול להפוך את הכתב הנ"ל לנאשם או לנתבע בהליכים פליליים, נזיקיים או משמעתיים. 6. לדבריו, חומר זה רלוונטי מאד להליך הנדון. וכך גם לגבי כל המסמכים של ערוץ 1 הנוגעים לאותה מהדורה בה שודרה הידיעה נשוא כתב האישום, וכך גם כל חומרי הגלם המוקלטים בהם השתמשו בערוץ 1 להכנת הכתבה נשוא כתב האישום. המשיבה טוענת, בהתבסס על אמרתו הנ"ל של הכתב איתי ורד, כי החומר לא נמצא, אולם בית המשפט קמא לא נימק מדוע סעיף זה נדחה. אשר לתיקי החקירה, תביעות משטרה ופרקליטות המדינה בנוגע לאירוע המכונה בכתב האישום "מצעד הגאווה" בשנת 2005 ו-2006, המשיבה טוענת כי לתיקים אלה "אין שום רלוונטיות להתבטאות המבקש דנן", אולם בית המשפט קמא לא נימק מדוע סעיף זה נדחה, והרי הדבר נאמר בסעיף א1 באישום 1. אשר לתיק האישי של עד התביעה מס' 2. התועלת שתצמח לעורר מהתיקים האישיים של העדים המרכזיים של המשיבה, היא ערעור מהימנותם של עדים אלה. והחלטת השופט קמא סותרת את פסיקת בית המשפט העליון בנושא בבש"פ 10032/06 דוד אזולאי נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(4), 4546, עמ' 4549. בדרך כלל ייחשב "חומר חקירה" הנמצא בשליטת התביעה או שצריך הוא להימצא בידיה. אפילו נמצא החומר בשליטת התביעה והוא חומר חקירה מובהק, אין היא רשאית למסרו לידי הסנגוריה, אם על פי טיבו מדובר בחומר חסוי. כאשר חומר חסוי מצוי בידי התביעה או בשליטתה, עליה להודיע על כך לסנגוריה כדי לפתוח בפניה את הדרך לבקש הסרת החיסיון מהחומר האמור (בש"פ 5400/01 פלוני נ' מדינת ישראל, תק-על 2001(3) 244, (שם, פיסקה 2) (2001). מן הראוי לציין כי עד תביעה 2 לא מסר הודעה במשטרה ועל כן יקשה על העורר לערער על מהימנותו מתוך הודעתו המקורית. משכך נדרש תיקו האישי על מנת לעמוד על מהימנות העד. לעניין אישום מס' 2 7. כלל המסמכים הנכללים ברשימת כל החומר שנאסף או שנרשם בידי הרשות החוקרת, והנוגע לאישום ואשר לא נמסרו לנאשם. המשיבה כלל לא השיבה בכל פירוט הנושא זה, ולא נימקה מדוע חלק גדול מהמסכים ברשימת חומרי החקירה לא הועברו לעורר. מסמכים אלה נדרשים הן להפרכת עובדות כתב האישום והן להוכחת טענתו כי כתב האישום הוגש כתוצאה מאכיפה בררנית ממניעים זרים פסולים - אישיים ופוליטיים - נגדו. כל קלטות הוידיאו שצילם עד התביעה צבי טובול באירוע המתואר בסעיף א. ס"ק 1 ו-2 באישום 2 בכתב האישום (להלן: "האירוע"), אשר לטענת המשיבה מצויים בדיסק המקורי הנמצא בחומר החקירה שנמסר לעורר, אולם אין כל דיסק של העד הנ"ל. לפיכך יש לחייבה להעבירו לעורר. 8. בית המשפט קמא לא התייחס לנושא זיהוי כל השוטרים והחיילים המופיעים בקלטות התביעה (שם ומשפחה, ת.ז., כתובת). העורר זקוק לכל החומר המבוקש לעניין פגישתו של מח"ט חברון, כולל שמות השוטרים והחיילים שהיו עדי הראייה במקום, כדי לזמנם לעדות כעדי הגנה מטעמו במסגרת פרשת ההגנה, בכל הקשור להיכן היה המח"ט באותו זמן והיכן היה העורר, וכי לא התרחש בינם כל מפגש. הפרכת המפגש בין המח"ט לנאשם תמוטט את האישום כולל. וכך גם לגבי כל תחקירי האירוע ביחידות צה"ל, משטרה ומג"ב שהשתתפו בו, כל דו"חות המשטרה ומג"ב מהאירוע, כל הסרטים שצולמו על ידי יחידות צה"ל, מג"ב ומשטרה באירוע, כל יומני המבצעים של יחידות צה"ל, משטרה ומג"ב שהשתתפו באירוע, יומני המבצעים של מפקדת אוגדת איו"ש ומפקדת פיקוד מרכז מיום האירוע, כל החומר שכתב עד התביעה מר יהודה פוקס בנוגע לאירוע וכן כל החומר שכתב עד התביעה צבי טובול בנוגע לאירוע. העורר אף עותר לגילוי דוח שיחות נכנסות ויוצאות של מכשיר הטלפון הסלולארי ושל קווי הטלפון במשרדו של עד התביעה יהודה פוקס מיום האירוע (7.8.07) ועד יום הגשת התלונה בנוגע לאירוע (13.8.07), כולל זיהוי המתקשרים, חרף טענת המשיבה כי לחומר אין כל קשר להגנת המבקש וכי מדובר בחדירה לפרטיות. חלק מהגנתו של הנאשם, שלה יש סימוכין בתיק החקירה בדמות מזכר שכתב קצין משטרה בשם פקד אבי רוטנברג, מהווה את טענת העורר כי המח"ט שמע את התבטאות הנאשם בתקשורת ו"המציא" מפגש דמיוני עם הנאשם שמעולם לא קרה בפועל. לשם כך מבקש העורר לזמן את האנשים עימם דבר המח"ט בין מועד האירוע ומועד הגשת התלונה (6 ימים לאחר מכן) כעדי הגנה מטעמו במשפט, שיעידו כיצד תיאר המח"ט המתלונן את ה"מפגש" המדומיין עם הנאשם. 9. כך גם לגבי דו"ח שיחות נכנסות ויוצאות למכשיר הפלאפון ולמכשיר הטלפון במשרדו של פקד אבי רוטנברג ממשטרת חברון מיום האירוע, יומן תיק החקירה וכל המסמכים הסרוקים ממנו, זיהוי כל החיילים והקצינים שהיו בחברת עד התביעה יהודה פוקס בחברון ביום האירוע, שמות כל החיילים והקצינים שהיו כפופים בזמן האירוע ישירות לעד התביעה מס' 4, כל המסמכים בתיקי החקירה, תביעות משטרה ופרקליטות המדינה הנוגעים לפינוי השוק הסיטוני בחברון בשנת 2007. חומרים אלה נדרשים על מנת להפריך את העובדות המצוינות בסעיפים א.1 ו-א.2 בכתב האישום. כך גם לגבי התיק האישי של עד התביעה מס' 4. במקרה זה יש למהימנות העד משמעות קריטית להגנתו ולהפרכת האישום הכוזב בו הוא מואשם. כאמור, אחת מההגנות המהותיות של הנאשם היא טענתו שאל"מ פוקס שמע את דבריו של הנאשם לכתבת YNET אפרת וייס בתקשורת (כפי ששודרו בכל מהדורות החדשות) ובדה את האירוע המתואר בכתב האישום כאילו הנאשם "ניגש אל אל"מ יהודה פוקס... נעמד מולו וצעד לעברו". חומר החקירה הנוגע לטענות המקדמיות 10. העורר ביקש את המסמכים הנדרשים לו להוכחת טענותיו המקדמיות, ובמיוחד טענת "הגנה מן הצדק" ואיפה בררנית, ואשר נמצאים בידי המשיבה. המשיבה טענה כי הנוהג היום הוא לדרוש ולקבל חומרים אלה באמצעות חוק חופש המידע התשנ"ח-1998, אולם בית המשפט קמא כלל לא התייחס למסמכים אלה בהחלטתו. עבירות על "חופש הביטוי" מועדות לאכיפה בררנית ממניעים זרים, פוליטיים במהותם, והדברים ידועים ומפורסמים. כתבי האישום על עבירות "חופש הביטוי", ברגיל, נבחנות תחילה על פי הקריטריונים של "הגנה מן הצדק". במידה והמשיבה מערימה קשיים על הדיון הענייני בהם, הרי היא רק "דוחה את הקץ" ומבקשת לסרבל, לסבך ולדחות את הדיון לגופו של עניין (ע"פ (ירושלים) 30636/06, מדינת ישראל נ' נדיה מטר, תק-מח 2007(3), 3320, עמ' 3328). טענת המשיבה כי "הנחת המוצא בדיון בטענת "ההגנה מן הצדק", היא כי הנאשם ביצע את העבירה המיוחסת לו", היא מופרכת. טיעוני המשיבה 11. לגבי האישום הראשון העורר דיבר על הקלטת המקורית שהמדינה לא רק שעשתה די על מנת להשיגה, אלא שהמשיבה עתרה לקבלת צו של בית משפט על מנת לאתרה. לעניין התיק האישי של סנ"ץ ברפי, נראה כי העורר ישב וחיפש את הדברים הלא רלוונטיים על מנת לבקש אותם. הוא רוצה את כל הפקודים של מח"ט יהודה, דבר שלא ניתן להעלות על הדעת. לגבי המהדורה המלאה, העורר יכול היה לבקש צו לפי סעיף 108 אם הוא חושב שזה חומר רלוונטי. הוא מסיק מסקנות כי עורכי המהדורה ערכו את כל הכתבות. זה חומר שלא ברשות המשיבה. אף אחד לא מונע ממנו לקבל צו לעניין זה. לגבי מח"ט חברון, העניין צולם. רואים מי ניגש למי. גם המח"ט וגם מי שצמוד אליו אומרים כי פרופ' וייס הגיע והחל לקלל את המח"ט. העורר טוען שאין שום ראייה מי הוא מי, מכאן מתחיל מסע דיג בלשון המעטה. זהו מסע אינסופי לחפש דברים שאין כל רלוונטיות בהם לאישומים. התיק מאוד פשוט ומאד ממוקד. עיון בראיות מלמד שהעורר לא דק פורתא במחלוקת לתשובות הנאשם במשטרה. מדובר בחיפוש חזיתות חדשות שלא לעניין. באשר להגנה מן הצד ואכיפה בררנית, יש לכך פסיקה לא מעטה, הדרך היא דרך ההליך המינהלי לפי חוק חופש המידע. הוצע לעורר בדיונים המקדמיים להסתפק "בטבלת החמישים", היא מתייחסת לתקופה הרלוונטית. מדובר בטבלה שהוכנה על פי צו של בית משפט. זו טבלה שמסכמת את 50 ההחלטות שהתקבלו אצל עו"ד שי ניצן מהמחלקה לתפקידים מיוחדים, המרכזת את עבירת ההתבטאות, וסוקרת באותה תקופה הרלוונטית לכתב האישום שלנו את 50 ההחלטות שניתנו במחלקה, את ההתבטאות, מה הייתה ההחלטה ומדוע ניתנה. אם זה לא מספק את העורר הוא יכול לפנות לפי חוק חופש המידע. מדברים היום על יעילות ההליך וקיצור ההליך, אני חושב שזו דוגמא הפוכה לצעד כזה תהיה אם חלילה תתקבל הבקשה, לכל הליך פלילי יכולה להתלוות עתירה של גילוי חומרים מפה ללא גבול דבר שיסבך הליכים, בתיק העיקרי עדיין לא ניתנה תשובה לאישום. דיון: 12. ראשית יצוין, כי בסיום הדיון ביום 27.5.10 הציע ב"כ המשיבה לב"כ העורר לצפות בדיסק, ולצמצם את בקשתו, הצעה שהתקבלה ואפשרתי לעורר להשלים טיעון בנושא זה, אולם משלא הגיע דבר, ניתנת החלטתי זו. הגם שבקשתו הכוללנית והארוכה של העורר מכבידה במידה מסוימת, הרי שיש לדון בכל פריטיה בקפידה. אשר לטענה כי בית המשפט לא עיין בחומר החקירה שכן בהחלטתו הוא לא מציין זאת במפורש, הרי שלא אוכל לקבל טענה זו, באשר במהלך הדיון בבית המשפט קמא יכול היה ב"כ העורר להפנות את בית המשפט למסמך זה או אחר. יותר מכך, למעשה בוקשו חומרים שב"כ המשיבה ציין כי הם אינם בתיק החקירה או לא קיימים, והכיצד ניתן למצוא חומרים אלה בתיק החקירה המוגש לבית המשפט? נראה אף כי עוסקים אנו בערר בעניין גילוי חומר חקירה, אולם העורר ביקש בבית משפט קמא שלל מסמכים ובכמות רבה ביותר, שלמעשה קבלת בקשתו כלשונה תצריך החזרת החקירה למשטרה, ובתוך כך, אף עיכוב הדיון בתיק ואולי אף תיקון כתב האישום. השאלה הראשונה אפוא הינה מהו "חומר חקירה"? סעיף 74 לחוק קובע: הבקשה שלפני באה בגדרה של הוראת סעיף 74 לחוק, הקובע: "74.  (א) הוגש כתב אישום בפשע או בעוון, רשאים הנאשם וסניגורו, וכן אדם שהסניגור הסמיכו לכך, או, בהסכמת התובע, אדם שהנאשם הסמיכו לכך, לעיין בכל זמן סביר בחומר החקירה וכן ברשימת כל החומר שנאסף או שנרשם בידי הרשות החוקרת, והנוגע לאישום שבידי התובע ולהעתיקו. (ב)  נאשם רשאי לבקש, מבית המשפט שאליו הוגש כתב האישום, להורות לתובע להתיר לו לעיין בחומר שהוא, לטענתו, חומר חקירה ולא הועמד לעיונו". (ג)…". הוראת חוק זו אוחזת בעיקרון יסוד בתחום זכויותיו של נאשם, שעה שבידי המאשימה אמצעים רבים בשלב החקירה ומשאבים לנהלה, ואחר כך לנהל משפט עם העמדת נאשם לדין. בתוך כך, כבר נפסק לא אחת כי נועדה היא לאפשר לנאשם "לקיים את הזכות למשפט הוגן, באופן שתינתן לנאשם הזדמנות מלאה להבין את הגנתו נגד האישומים המיוחסים לו" (בש"פ 9322/99 מסארווה נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(1) 376, 381; בש"פ 2043/05 מדינת ישראל נ' גד זאבי, (אתר נבו)). (להלן: "פרשת זאבי"). בחוק סדר הדין הפלילי בכלל וסעיף 74 בפרט, אין הגדרה חד משמעית למונח "חומר חקירה", ואולם הפסיקה דנה בסוגיה ונקבע לא אחת כי מדובר בחומר רלוונטי לאישום הפלילי, שנאסף על ידי הרשויות החוקרות במהלך החקירה בואכה הגשת כתב אישום. כך אף יתכן והמונח יקבל משמעות רחבה או מצומצמת שתשען אף על השכל הישר והדבק הדברים. יש לבחון את הרלוונטיות שלו לאישום, לנאשם, למהותו וזיקתו לכתב האישום, עובדותיו ונסיבותיו. כך לדוגמא התקבלה בקשה לקבל חומר שאינו מצוי בידי המאשימה בעת הגשתה, והיה מצוי בחו"ל. אשר למונח עצמו, קבע כב' השופט (כתוארו אז), דוד חשין בבש"פ 6237/06 הנרי קלושנדלר נ' מדינת ישראל (אתר נבו), (17.12.06), בציינו: "בית משפט זה קבע, לא אחת, כי "חומר חקירה" אינו ניתן להגדרה אלא באופן כללי (שם, שם), וכי השאלה אם חומר מסוים הוא אכן חומר חקירה, תוכרע באופן פרטני "על פי טיבו של החומר ומידת זיקתו לסוגיות הנדונות בהליך הפלילי אשר במסגרתו הוא מבוקש" (בש"פ 11042/04 פלוני נ' מדינת ישראל, החלטה מיום 30.12.2004; להלן - בש"פ פלוני). עוד נפסק, כי יש לנקוט פירוש מרחיב למונח "חומר חקירה" (בש"פ מסארווה, עמ' 381), וכי לעניין זה על בתי המשפט "להיות מודרכים על-ידי כללי השכל הישר ועל-ידי המגמה לאפשר לסנגוריה הזדמנות הוגנת להכין את הגנתה" (בג"ץ 233/85 אל הוזייל נ' משטרת ישראל, פ"ד לט(4) 124, 129). עם זאת, בהפעלת שיקול הדעת של בית המשפט, אין גם להפליג למרחקים ולכלול במונח "חומר חקירה" ראיות שהרלוונטיות שלהם לכתב האישום היא רחוקה ושולית (שם, שם)." (שם, פסקה 7). (כן ראו: בש"פ 6820/09 גבאי נ' מדינת ישראל) (אתר נבו) (10.9.09)). 13.  על הקושי בהגדרת המונח עומד אף כב' השופט נ' הנדל בבש"פ 10283/09 אליק לדר נ' מדינת ישראל (אתר נבו) (19.1.10), (להלן: "פרשת אליק לדר"), בציינו: "קולמוסים רבים נשתברו בניסיון להגדיר מהו חומר חקירה ולאפיינו. ככלל, כל חומר שקשור באופן ישיר או עקיף לאישום ונוגע ליריעה הנפרשת במהלך האישום הפלילי הוא "חומר חקירה" (ראו בש"פ 9322/99 מסארווה נ' מ"י, פ"ד (1) 376 (2000). להלן: עניין מסארווה). מבחן העל לסיווג "חומר חקירה" הוא מידת הרלוונטיות שלו. מכך נגזרת השאלה מהו "חומר חקירה" שיש להעמידו לעיון הסנגוריה. ההכרעה בעניין תיעשה באופן פרטני ותיבחן על פי תכליתה של הוראת סעיף 74(א) לחסד"פ - קיום זכותו של הנאשם למשפט הוגן (ראו בש"פ 5425/01 אל חאק נ' מ"י (, 5.8.2001)). התכלית האמורה אינה עניינו של הנאשם בלבד, אלא מהווה אינטרס ציבורי מובהק. מימושן של זכות ההגנה והזכות להליך הוגן מותנה בכך שמלוא החומר הנוגע לעניינו של נאשם יוצג בפניו (ראו ע"פ 4765/98 אבו סעדה נ' מ"י, ), ולו כדי שהנאשם יוכל לכלכל את הגנתו נוכח חומר הראיות שהצטבר נגדו"... (שם, פסקה 3). ובהמשך: "ודוק; אין לפרש את המונח "חומר חקירה" פירוש דווקני ומצמצם, המוגבל לחומר הראיות הנוגע אך ורק במישרין לעבירה המיוחסת לנאשם. הנטייה היא למתן פירוש מרחיב. די גם בנגיעה עקיפה. לשון אחרת; "חומר חקירה" הוא גם ראיות השייכות באופן הגיוני "לפריפריה של האישום", אשר להן עשויה להיות רלוונטיות לאישום או לניהול ההגנה. עם זאת, במסגרת שיקול הדעת של התביעה - הכפוף לבקרת בית המשפט - אין לכלול במונח "חומר חקירה" ראיות שהרלוונטיות שלהן לאישום הפלילי הנדון רחוקה ושולית (ראו עניין נמרודי; בג"ץ 5274/91 חוזה נ' שר המשטרה, פ"ד מו (1) 724 (1992); בג"ץ 233/85 אל הוזייל נ' משטרת ישראל, פ"ד לט (4) 124). בהיבט המעשי, התורם כתמיד לעיצוב היישום של העקרונות המחייבים, ראוי להעיר שלוש הערות: האחת היא שלעיתים ובמינון הנכון, עשו היקף החומר להשפיע על הדרך בה בוחנת התביעה את סיווגו. השנייה, הסנגוריה מוגבלת ביכולתה לתאר מהי מידת הרלוונטיות של חומר שטרם עיינה בו. זוהי בעיה מובנית שאין להתעלם ממנה. שלישית, על אף האמור, ישנן טענות מסוימות המופנות כלפי הגינותה של התביעה שמחייבות את הסנגוריה להצביע על תשתית עובדתית או לפחות על ראשיתה של תשתית עובדתית לביסוסן (ראו בש"פ 2602/96 זינגר נ' מ"י, פ"ד נ (3) 231 (1996))." (שם, פסקה 3).   קביעת ממצאים ומסקנות לסוגיית "חומר חקירה" 13. אכן, כאשר בידי המאשימה חומרים לגביהם היא טוענת לחוסר רלוונטיות, יש לעיין בהם על מנת להגיע להכרעה. הגם שבכך יש משום הצצה אל מסמכים המהווה פגיעה בפרטיות של הנוגעים בדבר (ראו בג"צ 9264/04 מדינת ישראל נ' בית משפט שלום ירושלים, (אתר נבו) (6.6.05) ("בג"צ היומנים"). ואולם, בשלב זה של דיון בערר נראה כי מרבית הבקשה אכן נוגעת לחומרים שאינם מצויים בידי המשיבה, ולהלן נדון בשאלה האם יש מקום להורות למשיבה לחקור ולאתרם. אשר לקבלת רשימות שיחות של הטלפונים המבוקשים, הרי שהדבר מרחיק לכת (ראו ע"ח 48106/05 אנס שתיה נ' מדינת ישראל (אתר נבו) (17.6.10).) למעשה מבוקש מהמאשימה ליתן הסברים או "פרטים נוספים" וכן לערוך חקירות חדשות, מקיפות ומורכבות, וספק אם המקום לכך הוא בבקשה זו, שעה שמדובר לא בחקירה עצמה נשוא האישום אלא בעניין חיצוני לאישום, וכפי שקבע בית המשפט קמא, כבלתי רלוונטית. הטענה כי מדובר בעד תביעה חשוב, אין לה רלוונטיות בבקשה זו. זוהי למעשה הערכה של העורר ובשלב המשפט בתיק העיקרי, יוכל להתייחס אף למצבו בחקירתו הנגדית. אין מדובר בעד מדינה, ואין כמובן כל מסמך בתיק המעיד על כך (ראו ע"פ 7450/01 אשרף אבו ליטאף נ' מדינת ישראל (אתר נבו) (31.7.07)). יחד עם זאת, כאמור, יש צורך בעריכת איזון בין הפגיעה באינטרס הציבורי לבין עדיפות לערך עשיית משפט צדק. כב' השופטת א' פרוקצ'יה, מוסיפה בפרשת זאבי, כדלקמן:  "שאלת תחולתם של החסיונות המוכרים בפקודה איננה מתעוררת, דרך כלל, ביחס לחומר שעל פי טיבו אינו מוגדר כ"חומר חקירה", שכן ממילא אין מדובר בחומר ראיות רלבנטי למשפט. אולם בגדר סיווג החומר ל"חומר חקירה" ולחומר שאיננו כזה משום העדר חשיבותו להגנת הנאשם, ניתן משקל לפוטנציאל הפגיעה האפשרית בערכים מוגנים, הכרוך בהצגת ראייה שאינה מועילה לקיום משפט הוגן. במצב שבו, מצד אחד, הראיה אינה מועילה לקיום משפט הוגן, ומצד שני, הצגתה עלולה לגרום פגיעה בלתי ראויה באדם או בערך ציבורי חשוב תימנע חשיפתו של החומר לעיון. ברוח זו פסק בית משפט זה בבג"צ 620/02 התובע הצבאי הראשי נ' בית הדין הצבאי, פד"י נז(4) 625 (פסקה 6) (מפי השופטת ביניש): "לא תמיד תתחייב המסקנה כי חומר שנאסף במהלך החקירה הוא חומר שבסעיף 74(א) לחסד"פ חל עליו. כך למשל, יש וחומר מגיע לתיק החקירה באקראי, ואינו רלוונטי לחקירה, ואף אינו יכול לסייע להגנה בשום דרך. יתירה מזו: חשיפתו עלולה לגרום נזק לאינטרס ראוי אחר... כך, למשל, עשוי, להיות כאשר ישתרבבו להאזנות סתר שבוצעו כדין במהלך החקירה שיחות פרטיות של אנשים שאינם קשורים לחקירה ולנושאיה. כך גם עשוי להיות המצב כאשר מגיע לתיק החקירה חומר הנוגע לחקירה אחרת, שיש לה קשר עקיף בלבד לעניין הנדון"." (שם, פסקה 13). 14. מכל מקום, אף אם נניח כי מדובר בחומר הנכלל במונח "הפריפריה של האישום", הרי שכב' השופטת א' פרוקציה מוסיפה בפרשת זאבי, כדלקמן:  "מכאן, כי לא כל חומר המצוי פיסית בידי התביעה עונה להגדרת "חומר חקירה" הנוגע לאישום, או לפריפריה של האישום, ומקום שמדובר בחומר הנוגע בצנעת הפרט, ינתן משקל לערך ההגנה על הפרטיות, ובלבד שלא יהא בו כדי לגבור על זכות הנאשם למשפט הוגן (בג"צ 9264/04 מדינת ישראל נ' גיא שרים, ואחרים (טרם פורסם). בש"פ 3642/04 סרפו נ' מדינת ישראל, תק-על 2004(2) 1428)." (שם, שם). לאור האמור לעיל, נראה בעיני כי החומר המצוי בידי המשיבה לעניין התיקים האישיים תואם הוא קביעה זו של בית המשפט העליון, וערך הגנת הפרטיות במקרה דנן גובר. 15. ייתכן כי על העורר היה לנקוט בהליך שונה או נוסף בעניין התיקים האישיים ככל שמדובר בחומר חסוי, כפי שטוען ב"כ המשיבה. על הקורלציה בין חומר חקירה וחסיונות, עומד כב' השופט י' עמית בבש"פ 120/10 פלוני נ' מדינת ישראל (אתר נבו) (24/2/10), (להלן "פרשת פלוני"), בציינו: "למרות שהמסלול של קבלת חומר חקירה והמסלול של עתירה לגילוי ראיה הם שני מסלולים שונים, שהתכלית שעומדת בבסיס כל אחד מהם שונה ודרך הפעולה לגבי כל אחד מהם שונה, יש חפיפה מסוימת בין שני המסלולים. זאת, מאחר שברשימת חומר החקירה לפי סעיף 74(א) לחסד"פ יש ליתן פירוט ברמה זו או אחרת של חומר החקירה החסוי ולו ברמת הפשטה גבוהה (כגון: זכ"דים, דו"חות פעולה, הקלטות, תמלילים וככל שניתן, תוך אזכור תאריכים או שם עורך המסמך). בכך, מתאפשר להגנה לקבל אינדיקציה כלשהי לגבי הראיות תחת כנפי החיסיון, אך כל זאת, בכפוף לכך שאין בפירוט כדי לחתור תחת החיסיון עצמו (לתיחום בין "משבצת" הדיון לפי סעיף 74 לחוק לבין "משבצת" הדיון לפי סעיפים 46-44 לפקודה ראו החלטתי בבש"פ 198/10 אלהואשלה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.2.2010)". (שם, פסקה 15). 16. עוד לעניין עיון בתיקים האישיים של עדים, הפנתה המשיבה בדיון בבית משפט קמא לב"ש 4956/08 מדינת ישראל נ' אליהו כהן (אתר נבו) (17.9.08) בו התקבל ערר המדינה בעניין בקשה לעיין בתיקו האישי של שוטר. בית המשפט (כב' השופטת ג' כנפי-שטייניץ) קבע כדלקמן: "בענייננו אין חולק כי התיק האישי בו נתבקש העיון איננו רלבנטי לכתב האישום אף לא ל"פריפריה" של כתב האישום, ואין לו כל זיקה לעובדות הנטענות בו. לפיכך אין מדובר ב"חומר חקירה" מובהק. מאידך,ברי כי תיקו האישי של השוטר כולל מסמכים שעיון בהם עלול לפגוע בזכותו של השוטר לפרטיות. לטענת ב"כ המשיב, פגיעה כזו נדרשת על מנת לאפשר לו להסתייע בחומר המצוי (אולי) בתיק לבחינת מהימנות השוטר. ב."כ המשיב אינו יודע מה תוכנו של התיק האישי ואיננו טוען לקיומו של חומר מסוים בתיק האישי אשר עשוי להועיל לו ככל שייחשף בפניו. ב"כ המשיב אף לא הצביע על אותו "קצה חוט" שיש בו כדי לבסס טענה שיש בחומר הנכלל בתיק כדי להועיל להגנת המשיב. טענותיו של ב"כ המשיב אכן משקפות תקווה ספקולטיבית ורחוקה שיימצא חומר כלשהוא בתיקו האישי של השוטר שיסייע בערעור מהימנותו. תקווה כזו אינה מספקת על מנת שייקבע כי מדובר בחומר חקירה, או כדי להצדיק שימוש בסמכות העיון בנתונה לבית המשפט (וראה גם בג"צ 233/85 אל הוזייל נ' משטרת ישראל, פ"ד ל"ט(4) 124 (1985)). (שם, פסקה 4). (כן ראו לעניין זה החלטת כב' השופט ש' פיינברג בב"ש 14539/08 (כהן שמעון נ' פרקליטות מחוז ירושלים) (אתר נבו) (4.5.09)). לעיני בית משפט קמא היתה תגובת המשיבה לבקשה, ובה פירוט מלא והתייחסות מפורטת לרלוונטיות של כל מקבץ חומרים שהתבקש העיון בהם, ובית המשפט קמא שקל את טיעוני הצדדים, וגם אם לא כתב בהחלטתו דעתו לגבי כל מסמך ומסמך בנפרד, הרי שאין מקום להתערב בקביעותיו ומסקנותיו. הגנה מן הצדק 17. אשר לשאלת הרלוונטיות של חומר חקירה שאמור להיבחן במשקפיו של סניגור (ע"פ 35/50 מלכה נ' היועץ המשפטי, פ"ד(ד), 429; 'פרשת מאסרווה'), הרי שבין אם מטרת הבקשה הינה להסתייע בה לצורך טענת הגנה מן הצדק, ובין אם המטרה הינה מטעם טקטי זה או אחר, אין לכך חשיבות לעצם העניין, כפי שמעיר לעניין זה כב' השופט י' עמית בפרשת פלוני הנ"ל, כדלקמן: "שנינו ולמדנו כי אין חקר לתבונתו של סניגור מוכשר (ראו: ע"פ 35/50 מלכה נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד ד, 429, 433 (1950)), אך אין מדובר בסיסמא בעלמא, ועל מנת להעריך חיוניותה של ראיה חסויה להגנתו של נאשם, בית המשפט נדרש גם לקו ההגנה של הנאשם על רקע חומר הראיות הגלוי (ראו, לדוגמה: בש"פ 155/08 מאמון אבו טיר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 19.5.2008), בפסקאות 8-9). ודוק: "הקופסא השחורה" הכוללת מידע מודיעיני חסוי אינה בידיעתו של הנאשם והוא בבחינת מי שאינו יודע לשאול לגבי המידע החסוי." (שם, פסקה 2-3). על הקורלציה בין הוראות החוק בסוגיה זו מציינת כב' השופטת ד' ביניש (כתוארה אז) בבש"פ 5400/01 הנ"ל, כלדקמן: "בעניין זה אנו מודרכים על-ידי שתי הוראות חוק העוסקות בסוגייה. בסעיף 78 רישא לחוק סדר הדין הפלילי נאמר בזו הלשון: "הוראות סעיף 74 אינן חלות על חומר שאי גילויו מותר או שגילויו אסור לפי כל דין". בסעיף 74(ו) לחוק נקבע כך: "אין בסעיף זה כדי לפגוע בהוראות פרק ג' לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971". פרק ג' לפקודת הראיות הוא הפרק הדן בחסיונות לרבות חיסיון רופא-פסיכיאטר או פסיכולוג. מכל אחת מהוראות אלה בנפרד, ובוודאי מהשילוב שביניהן, עולה כי סעיף 74 לחוק העוסק בזכותו של הנאשם לעיין בחומר החקירה, אינו חל על מצב שבו מדובר בחומר חקירה שחל עליו חיסיון (ראו: בש"פ 3403/98 יוסף סוויסה נ' מדינת ישראל, פ"ד נב, 620 (2). כאשר אנו עוסקים בחומר חקירה שחל עליו חיסיון, ראוי שייעשה למסירתו לידי הסנגוריה בכפוף לאמות המידה הקבועות בפקודת הראיות ביחס לגילויו של חומר חסוי. בדרך כלל כשחור הנוגע למצבו הבריאותי או הנפשי של העד נמצא בידי התביעה או בשליטתה, ניתן כבר ויתור על סודיות והוסר החיסיון, ואז כמובן, תהיה התביעה חייבת למסרו לעיון הסנגוריה. אם אין ויתור על סודיות או שלא ניתן ויתור על סודיות ביחס לחשיפת החומר הפני הסנגוריה, הרי נוכח הוראות סעיפים 74(ו) וסעיף 78 לחוק כאמור לעיל, מנועה התביעה מלמסרו עד שיוסר החיסיון." (שם, 246). החומרים הנוספים 18. מדובר בבקשה מרחיקת לכת שמשמעותו חשיפת חלק נכבד מארכיון הצבא והמשטרה וללא אבחנה ופירוט. יפים לעניין זה דברי כב' השופטת מ' נאור בבש"פ 2270/06 חאלד אל עילווי נ' מדינת ישראל (אתר נבו) 7.9.06), דבר המלמד כי יש צורך בהפעלת סמכותו של בית המשפט בקשר עם עיון בחומר החקירה "בגמישות יתרה". (שם, פסקה 10). נראה בעיני כי המשיבה נהגה ברוחב לב כלפי העורר בחומרים אותם ביקש ונענתה ככל הניתן, וכעולה אף מההליכים לפני בית המשפט קמא. בפרשת אל עילווי הוסיפה כב' השופטת נאור, כדלקמן: "ואולם, גם כאשר פרקליט המטפל בתיק פעל בתום לב גמור אך התוצאה האובייקטיבית היא שנמנע גילויו של חומר שטעון היה גילוי, ונראה בדיעבד שייתכן והיה בכך כדי לעוות את הדין עיוות שלא יוכל לתקון עוד - יכול הדבר בנסיבות מסוימות להביא לידי זיכוי של הנאשם (ע"פ 179/79 מדינת ישראל נ' גברון פ"ד לד(2) 688 (1980))". (שם, שם). יש לציין כי חלה על המשיבה חזקת התקינות ואם לטענתה אין חומר בידיה הקשור לתיק, אכן כך הם הדברים, אא"כ יש יסוד מוצק להניח שאין הדברים כך. אכן, רוח העידן הינה לאפשר לקיים דיון "בקלפים פתוחים", ולאפשר הליך הוגן, אולם יש לזכור אף מושכלות ראשונים. בית המשפט (כב' השופט י' זמיר) התייחס לסוגיה בפרשת נמרודי (בש"פ 4157/00 נמרודי נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(3), 625 (2000), בציינו: "עם זאת, זכות העיון (וההעתקה) של העורר כפופה לחריגים. מה הם החריגים? ראשית, הקטעים בחומר הנוגעים לצנעת הפרט, שבא-כוח העורר הסכים לוותר על העיון בהם. ראו לעיל פיסקה 7. שנית, מסמכים פנימיים, כלומר, מסמכים שאינם מכילים מידע מהותי בנוגע לחקירה של עובדי הפרקליטות, אלא תיעוד של דיונים והתכתבויות פנימיים בתוך המשטרה והפרקליטות בנוגע לחקירה זאת. לפי הדין, מסמכים כאלה אינם נוגעים לאישום ואינם חלק מ"חומר החקירה" שהתביעה חייבת להעמיד לעיונו של הנאשם. ראו בג"ץ 1885/91 צוברי נ' פרקליטות מחוז תל-אביב, פ"ד מה(633 ,630 (3; מ"ח 6148/95, בש"פ 1780/96 עזריה נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(361 ,334 (2; בש"פ 7008/97 מדינת ישראל נ' הורוביץ, פ"ד נא(224 (5. עם זאת, חשוב להבהיר ולדייק בהיקף התחולה של חריג זה: בניגוד למקרה הרגיל, בו הפרקליטות ניצבת לצד המשטרה ומסייעת לה בחקירה, במקרה הנדון הפרקליטות היתה גם מושא (אובייקט) של חקירת המשטרה." (שם, 635). 19. כאמור הבקשה בנושא הגנה מן הצדק יכול שתידון בכל עת ואף בגדרו של ההליך העיקרי, ובהקשר זה מציין כב' השופט הנדל בפרשת אליק לדר הנ"ל, כי הקושי טמון בכך שהעורר חפץ בפועל לעיין, בין היתר, בתרשומות פנימיות, ומביא הוא מדברי כב' השופטת א' פרוקצ'יה (בהסכמת הנשיא א' ברק וכב' השופטת (בדימוס) ט' שטרסברג-כהן) בבג"צ 1689/02 נמרודי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נד(חלק שישי), 49, כדלקמן: "אולם, זכות העיון של ההגנה בחומר חקירה כפופה לחריגים, וביניהם החריג הנוגע למסמכים פנימיים בתיק המשטרה והפרקליטות שאינם מכילים מידע מהותי בנוגע לאישום. מסמכים אלה אינם חלק מחומר החקירה ואינם חייבים בהעמדה לעיון. מאחורי חריג זה עומד הרציונל כי קיים אינטרס ציבורי כי עובדי ציבור במהלך עבודתם יוכלו להביע את דעותיהם ומסקנותיהם בלא לחשוש שהדברים יגיעו לידי גורמים חוץ-מערכתיים (בש"פ 7008/97 מדינת ישראל נ' הורוביץ, פד"י נא(229 ,224 (5; בג"צ 2534/97 חה "כ יהב נ' פרקליטת המדינה, פד"י נא(4 4 ,39 (3; מח 6148/95 בש"פ 1780/96 עזריה נ' מדינת ישראל, פד"י נא(334 (2; בש"פ 5425/01 אל חאק נ' מדינת ישראל." (שם, 63). ובהמשך מציינת כב' השופטת פרוקצ'יה: "הסיווג של מסמך כמסמך פנימי אינו תמיד קל, והוא מחייב הפעלת שיקול-דעת בהתאם למבחן אם יש בו מידע מהותי הנוגע לאישום אשר קיומו עשוי לתרום להגנתו של הנאשם, והוא חשוב לצורך ניהול משפט הוגן (ראה בש"פ 4157/00 הנ"ל [23], בע"מ 636-635). עולה אפוא ככלל כי התכתבויות פנימיות אינן חומר חקירה, אלא אם כן הן כוללות מידע מהותי לחקירה או לכתב-האישום (י' קדמי על סדר הדין בפלילים (כרך ב) [31], בעמ' 628)". (שם, 63).   הנה כי כן מקובלת עלי עמדת המשיבה כי מדובר בתרשומות פנימיות שאין לאפשר עיון של ההגנה בהן, ואין בהן כדי להוות חריג על פי הפסיקה כמובא לעיל. (לפסיקה מאוחרת יותר, ראו: "בש"פ 10480/07 שלמה בניזרי נ' מדינת ישראל (אתר נבו) (7.2.07)). 20. נראה בעיני כי "טבלת ה-50" שהוצגה לפני, די בה בשלב זה של המשפט, וראוי היה שהעורר יסתפק בה בשלב זה. ההפניה לדוח האו"ם המאזכר את ע"פ 179/79 מדינת ישראל נ' גברון, פ"ד לד(2), 608 (1980), אינה מעלה ואינה מורידה, שכן מדובר במסמכים שלא ניתן העיון בהם שעה שהמאשימה עומדת להגיש מסמך שיהא בו משום הפתעה לנאשם, וכן כי לא מדובר במקרה הנדון בחומר חקירה הנמצא בפועל בתיק החקירה ומוסתר מעיני נאשם היכול לפעול ולהביא לזיכויו. סיכום 21. בית המשפט קמא בחן את הקיים ולגבי החומרים המבוקשים על ידי העורר שאינם בתיק החקירה, קיבל את טענת המשיבה כי הם אינם רלוונטיים, או כי אין לחשוף תיקים אישיים מחשש לפגיעה בפרטיותם. העורר מבקש למעשה לקיים חקירה חדשה רבת היקף, לגבות הודעות ולחפש ראיות שיכולות להיות לטובת העורר, ולנצח על מלאכת החקירה וליתן הנחיות כיצד לבצעה, וזאת לא אוכל לאפשר בגדרו של ערר זה. לאור כל האמור, הערר נדחה בזאת. חומר חקירה