ייצוג על ידי עורך דין מושעה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ייצוג על ידי עורך דין מושעה: 1. ביום 11.6.07 הרשיע בית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב את עו"ד X בעבירות של התחזות לעורך דין פעיל ועשיית פעולות שיועדו לעורך דין בתקופת השעייתו; פגיעה בכבוד המקצוע של עריכת דין; והתנהגות שאינה הולמת את המקצוע (בד"מ 144/06). ביום 30.7.07 גזר בית הדין המחוזי על עו"ד X עונשים של השעיה בפועל למשך 12 חודשים; השעיה על-תנאי למשך ששה חודשים; וקנס בסך 5,000 ₪. עו"ד X ערער על ההרשעה ועל חומרת העונש לבית הדין המשמעתי הארצי (בד"א 98/07). הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין ערער על קולת העונש (בד"א 93/07). ביום 17.9.08 החליט בית הדין הארצי לדחות את הערעור על ההרשעה ולהקל בעונשו של עו"ד X כך שתקופת ההשעיה בפועל תקוצר לתשעה חודשים ותקופת ההשעיה על-תנאי תוארך ל-12 חודשים. שני הצדדים הגישו לבית משפט זה ערעורים על פסק הדין של בית הדין הארצי: בעל"ע 8/08 מערער הוועד המחוזי על קולת העונש. בעל"ע 9/08 מערער עו"ד X על ההרשעה ועל חומרת העונש. הערעור על ההרשעה 2. בקובלנה שהוגשה נגד עו"ד X נטען כי חברותו בלשכה הייתה מושעית בתקופה שבין 22.10.03 עד 21.4.04, וכי חרף ההשעיה הוא ייצג במועדים שונים - הראשון בהם יום 30.11.03 והאחרון יום 2.3.04 - את דבורה ואנה ואת בנה עופר ואנה (להלן - הלקוחות) נגד מרדכי ואנה (להלן - המתלונן) בבית המשפט לעניני משפחה בכפר-סבא ובבית הדין הרבני האזורי. כן נטען בקובלנה כי עו"ד X לא הגיב על פניית הוועד המחוזי מיום 7.5.06 שנשלחה אליו קודם להגשת הקובלנה ובה התבקשה תשובתו לתלונה. 3. בתשובתו לקובלנה טען עו"ד X כי אף שההחלטה על תחילת השעייתו ניתנה ביום 22.10.03, ההודעה עליה נמסרה לו לראשונה במהלך חודש ינואר 2004, ורק אז ההשעיה נכנסה לתוקפה. כניסת ההשעיה לתוקף הייתה פועל יוצא מפסק דין שניתן בבית המשפט העליון בהעדרו ביום 22.10.03 בעל"ע 2021/03, לפיו נמחק בשל אי-התייצבותו ערעור שהגיש על עונש השעיה שנגזר עליו בהליכים משמעתיים קודמים (העונש הוטל בבד"מ 154/97 והופעל בבד"מ 125/99 שאושר בבד"א 15/01). מאחר שבית המשפט העליון קיים את הדיון בהעדרו ובלא הזמנתו לדיון, הוא לא ידע על מתן פסק הדין עד שלא קיבל מהלשכה - ביום 6.1.04 או 7.1.04 - מכתב המודיע לו על מתן פסק הדין. סמוך לאחר קבלת המכתב הוגשה על ידו בקשה לבית המשפט העליון לביטול פסק הדין. החלטתו הסופית של בית המשפט העליון בבקשה זו ניתנה בתחילת חודש מרץ 2004. אז נעשתה ההשעיה סופית, ומאז הוא אכן חדל לייצג לקוחות ולבצע כל פעולה המיוחדת לעורך דין. עו"ד X הודה כי ייצג את הלקוחות במועדים המצוינים בקובלנה, להוציא הדיון שהתקיים בבית המשפט לעניני משפחה ביום 2.3.04, אליו, לדבריו, אמנם התייצב אך לא השמיע בו את דברו ולא העלה כל טענה בשם הלקוחות. אשר לפנייתו המוקדמת של הוועד המחוזי מיום 7.5.06, טען עו"ד X כי השיב עליה במכתב רשום מיום 28.8.06 (נ/2) וכי תשובתו התעכבה משום שבחודשים יולי ואוגוסט 2006 הוא היה מאושפז בבית חולים לצורך ניתוח עיניים. 4. בהכרעת הדין נקבע פה אחד כי הודעת הלשכה על ההשעיה אינה תנאי לכניסת ההשעיה לתוקף, ולפיכך הנתון המכריע הוא האם ומתי נודע לראשונה לעו"ד X על פסק דינו של בית המשפט העליון מיום 22.10.03. מאחר שגם לפי גרסת הנאשם קיומו של פסק הדין היה ידוע לו בימים 15.2.04 ו-2.3.04, הרי בשני מועדים אלו בוצעו על ידו עבירות ההתחזות לעורך דין ועשיית פעולות שיוחדו לעורך דין. זאת ועוד: עבירות אלו נעברו גם בשלושת המועדים הקודמים בהם עו"ד X הופיע בשם הלקוחות - 30.11.03, 24.12.03 ו-1.1.04 - שכן הוא ידע על קיומו של הדיון בבית המשפט העליון ביום 22.10.03, ולמרות שדובר בערעור שהוגש על ידו ושדחייתו צפויה להפעיל מיידית את ההשעיה, עצם את עיניו ונמנע במכוון לברר מה ארע באותו דיון ומה עלה בגורל ערעורו. עצימת עיניים זו שקולה לידיעה של הנאשם על כניסת השעייתו לתוקף ומספיקה להרשעתו. לגבי ההאשמה הנוגעת לאי-מתן תשובה לפניית הוועד המחוזי, נחלקו הדעות בבית הדין המחוזי. דעת הרוב סברה כי אין לקבל את הסברו של עו"ד X לפיו איחר במתן התשובה בשל אשפוזו, שכן היה עליו להמציא את התשובה עד ליום 25.5.06, בטרם אושפז. כמו כן, התשובה הומצאה על ידו לוועד המחוזי רק ביום הגשת הקובלנה. לעומת זאת, דעת המיעוט בבית הדין המחוזי סברה כי ראוי לאפשר לעו"ד X ליהנות מהפסק ולזכותו לפנים משורת הדין מהעבירה של אי-מתן תשובה לפניית הוועד המחוזי. 5. עו"ד X ערער לבית הדין הארצי על ההרשעה בשני הנושאים. הערעור נדחה על שני חלקיו. בעניין אי-מתן התשובה קבע בית הדין הארצי כי עו"ד X אמור היה להכיר את הפסיקה הקובעת כי הימנעות עורך דין מתשובה לתלונה - ובכלל זה איחור משמעותי בתשובה - מהווה עבירת משמעת גם אם במכתבו של הוועד המחוזי רק נדרשה תשובה ולא נכללה התראה באשר להיותה של ההימנעות מתשובה בגדר עבירת משמעת. בעניין הייצוג בתקופת השעיה, דחה בית הדין הארצי את טענתו של עו"ד X לפיה רק בתחילת חודש מרץ 2004 נודע לו כי השעייתו הפכה לחלוטה. בית הדין הארצי הסתמך על הכרעת דין מיום 25.4.06 בהליך משמעתי אחר שהתנהל נגד עו"ד X - בד"מ 150/05 - בו הוא זוכה מאשמה של ייצוג לקוחה אחרת בתקופת ההשעיה נשוא ההליך דנן, תוך אזכור הודאתו כי דבר ההשעיה נודע לו בתחילת חודש ינואר 2004. בית הדין הארצי לא הסתפק בכך והפנה גם לאישור ממזכירות בית המשפט העליון שצורף לסיכומי הוועד המחוזי בערעור, ולפיו ההודעה על החלטת בית המשפט העליון מיום 5.2.04 לדחות את בקשתו של עו"ד X לביטול פסק הדין מיום 22.10.03 נמסרה לו בטלפון ביום 8.2.04. בית הדין הארצי קיבל את אישור המזכירות כראיה מכוח סעיף 67 לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961 (להלן - חוק הלשכה), ודחה את התנגדותו של עו"ד X לקבילות המסמך. ממילא נדחתה טענתו כי לא ידע בשני המועדים האחרונים המופיעים בקובלנה - 15.2.04 ו-2.3.04 - כי ההשעיה נכנסה לתוקף. אשר לשלושת המועדים הראשונים (30.11.03, 24.12.03 ו-1.1.04) קבע בית הדין הארצי כי לא זו בלבד שעו"ד X עצם את עיניו מבירור תוצאות הדיון בערעורו שהתקיים בבית המשפט העליון בהעדרו ביום 22.10.03, אלא שהוא התעלם במודע מקיומו של הדיון והתנהג בחוסר תום לב עד שניתן לייחס לו ידיעה ממשית על השעייתו החל מאותו מועד. בהקשר זה נדחתה טענת מעשה-בית-דין שהעלה עו"ד X על יסוד הכרעת הדין המזכה שניתנה לגביו בבד"מ 150/05. לדברי בית הדין הארצי, באותה הכרעת דין לא נקבע ממצא לפיו עו"ד X לא ידע על השעייתו קודם ליום 8.1.04, אלא רק צוין כי זוהי גרסתו וכי לא הובאה ראיה נגדית להוכחת ידיעתו קודם למועד זה. בנוסף, בד"מ 150/05 עסק בשני תאריכים ספציפיים בהם עו"ד X ייצג את המתלוננת באותו הליך. תאריכים אלה (11.3.04 ו-16.3.04) אינם תאריכי הייצוג בגינם עומד עו"ד X לדין כעת. לפיכך הקביעות העובדתיות בהליך הקודם, שניתנו על ידי הרכב אחר של בית הדין, אינן מונעות מההרכב הנוכחי להרשיע את הנאשם ככל שהראיות שבאו בפניו מספיקות לכך, וגם אין לומר כי הנאשם הועמד בסיכון כפול בשני ההליכים. 6. בערעור לבית משפט זה טוען עו"ד X כי בית הדין הארצי טעה משלא דן בטענתו המקדמית, שנדחתה בבית הדין המחוזי, לפיה ניהול ההליך המשמעתי מהווה מתן פרס לסחטנות שהמתלונן - בעלה של לקוחתו - מפעיל נגדה כדי שתעביר את ייצוגה ממנו לעורך דין אחר. לגוף העניין טוען עו"ד X כי על פי הוראת בית הדין המחוזי בבד"מ 125/99, ריצוי עונש ההשעיה החל רק עם קבלת הוראה בכתב מהוועד המרכזי. הוראה זו (הכלולה במכתב הלשכה מיום 16.12.03) הומצאה לו רק בתחילת חודש ינואר 2004, כך שיש לזכותו מכל האירועים המתוארים בקובלנה שהתרחשו קודם למועד זה. זאת ועוד, אין בנמצא הזמנה שנשלחה אליו לדיון בבית המשפט העליון, ואילו לצורך השתכללותה של עבירת משמעת נדרשת ידיעה או כוונה. הרשעה בשל עצימת עיניים אינה אפשרית, מה גם שהנחתו בתום לב הייתה כי ההשעיה אינה נכנסת לתוקף כל עוד נעשה מצדו ניסיון לבטל את מחיקת ערעורו בבית המשפט העליון. עו"ד X סבור כי בית הדין הארצי לא היה רשאי לקבל את האישור ממזכירות בית המשפט העליון בניגוד לדיני הראיות, שעה שההליך המשמעתי אותו ניהל הנו כעין-פלילי. כמו כן, מאחר שבבד"מ 150/05 הוא הועמד לדין על אותה עבירה בשל אותה תקופת השעיה, יש לראות בכך סיכון כפול המונע את העמדתו לדין בשנית בתיק הנוכחי. לעניין אי-מתן התשובה לפניית הוועד המחוזי, מבקש עו"ד X להעדיף את דעת המיעוט בבית הדין המחוזי ולזכותו מן הטעם שתשובתו התאחרה מטעם מבורר, מה גם שבדין לא מצויה עבירה של איחור בתשובה. 7. הוועד המחוזי סבור כי הרשעת עו"ד X בדין יסודה. לטענת הוועד המחוזי, המתלונן אינו צד להליך המשמעתי, המיועד לטובת הציבור כולו, ולכן מניעיו ומהלכיו של המתלונן אינם רלוונטיים בתיק הנוכחי. הוועד המחוזי סבור כי בית הדין הארצי היה רשאי לקבל כראיה את האישור ממזכירות בית המשפט העליון, בהתאם לסעיף 67 לחוק הלשכה ותקנה 64 לכללי לשכת עורכי הדין (סדרי הדין בבתי הדין המשמעתיים), תשכ"ב-1962 (להלן - כללי סדרי הדין), כשם שעו"ד X לא ראה מניעה להגיש לראשונה במסגרת ערעורו הנוכחי לבית המשפט את מכתבה של מזכירות בית הדין המחוזי שנלווה לגזר הדין בבד"מ 125/99. אמנם באותו מכתב נאמר כי עונש ההשעיה "יחל אך ורק עם קבלת הוראות בכתב מאת הועד המרכזי", אולם לוועד המרכזי אין סמכות לעכב ביצוע עונש שהטיל בית הדין המשמעתי, ואילו במכתב הלשכה לעו"ד X מיום 16.12.03 צוין במפורש כי ההשעיה החלה ביום 22.10.03 בו ניתן פסק דינו החלוט של בית המשפט העליון המוחק את ערעורו. תאריך זה צוין גם בהודעה על ההשעיה שהתפרסמה ברשומות לאחר מתן פסק הדין של בית המשפט העליון. מאחר שבית המשפט העליון הנו ערכאת הערעור האחרונה, אין אחרי פסק דינו ולא כלום, וכל עוד לא עוכבה על ידו ההשעיה - פעולתה הייתה מיידית ביום מחיקת הערעור. בכל מקרה, שלוש מתוך חמש הופעותיו של עו"ד X בערכאות בשם הלקוחות אירעו לאחר קבלת מכתבה האמור של הלשכה, עובדה השוללת את טענת תום הלב שהעלה. הוועד המחוזי טוען כי לבית המשפט אין כל עילה להתערב בקביעה העובדתית של בתי הדין המשמעתיים לפיה עו"ד X ידע על הדיון שהתקיים בהעדרו בבית המשפט העליון ובכל זאת נמנע מלברר את תוצאותיו. ממילא ניתן להחיל עליו את הוראת סעיף 20(ג)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977, לפיה בעבירה שהיסוד הנפשי שלה הוא מחשבה פלילית "רואים אפשרות קיום הנסיבות כמי שהיה מודע להם, אם נמנעאדם שחשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר מלבררם". על טענת הסיכון הכפול משיב הוועד המחוזי כי סיבת הזיכוי של עו"ד X בבד"מ 150/05 הייתה אי-הוכחת הטענה שייחסה לו הופעה בבית המשפט בשם לקוחתו במועדים הקונקרטיים שנדונו באותו הליך. לכך אין דבר עם ההליך דנן, העוסק במועדים אחרים ובלקוחות אחרים. הוועד המחוזי מוסיף ותומך בהרשעה של עו"ד X באי-מתן תשובה לפניית הלשכה, ומפנה לפסיקת בית המשפט העליון שהכירה בקיומה ובחומרתה של עבירה זו, וכן לסעיף 2 לכללי סדרי הדין, המורה לעורך הדין להשיב לקובל על התלונה תוך 14 ימים מהמצאתה לידיו. מאחר שסעיף 3א לכללים מחייב את הקובל להחליט האם להגיש את הקובלנה "תוך 90 יום מתום התקופה שנקבעה בסעיף 2", ממילא מתן התשובה על ידי עו"ד X רק ביום 28.8.06 למכתב הוועד המחוזי שנשלח אליו בדואר רשום כבר ביום 7.5.06, שיבש את מלאכת הוועד המחוזי בבדיקת התלונה. 8. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי היה מקום לזכות את עו"ד X מהעבירות שיוחסו לו בגין הופעותיו בשם הלקוחות בימים 30.11.03, 24.12.03 ו-1.1.04, ולהרשיעו באותן עבירות בגין הופעותיו בימים 15.2.04 ו-2.3.04. 9. הכרעת הדין של בית הדין המחוזי בסוגיית עצימת העיניים יצאה מנקודת הנחה שידיעה בפועל של עו"ד X על פסק דינו של בית המשפט העליון הספיקה כדי לחייבו לחדול מעיסוק בעריכת דין החל ממועד הידיעה, וכפועל יוצא להשתכללות עבירות המשמעת בשל ייצוג הלקוחות בתקופת ההשעיה. זו הייתה גם הנחת המוצא של בית הדין הארצי. דא עקא, על פי ההוראה שעו"ד X קיבל מבית הדין המחוזי עצמו, תקופת ההשעיה לא החלה עד שלא נמסרה לו הוראה בכתב על כך מאת הוועד המרכזי של הלשכה. הכיצד? הערעור של עו"ד X שנמחק על ידי בית המשפט העליון ביום 22.10.03 היה על עונש השעיה שהופעל על ידי בית הדין המחוזי בגזר דין מיום 29.11.00 בבד"מ 125/99. הפעלת העונש אושרה בידי בית הדין הארצי בפסק דין מיום 25.12.02 בבד"א 15/01. בגזר הדין הנזכר של בית הדין המחוזי הוחלט להשעות את עו"ד X "מחברותו מלשכת עורכי הדין לתקופה של ששה חודשים, אשר תחל מיום שגזר דיננו זה יהיה חלוט". גזר הדין נשלח לעו"ד X על ידי מזכירות בית הדין המחוזי ביום 4.1.01. בסעיף ב' למכתב הלוואי שצורף לגזר הדין, כתבה מזכירות בית הדין כהאי לישנא: "כל עונש לרבות השעיה יחל אך ורק עם קבלת הוראות בכתב מאת הועד המרכזי". מאחר שהערעור שנמחק ביום 22.10.03 על ידי בית המשפט העליון התייחס לעונש השעיה זה, הרי גם אילו היה עו"ד X נוכח בעת מתן פסק הדין של בית המשפט העליון, היה עליו להמתין לקבלת הוראה בכתב מאת הוועד המרכזי באשר לתחילת ההשעיה. בפועל, הוועד המרכזי שלח לעו"ד X את ההודעה רק ביום 16.12.03 וציין בה כי "בהתאם לסמכות הניתנת לנו על פי החוק, מהווה מכתבנו זה הודעה על העונש כאמור בגזר הדין". לא הומצאה ראיה להוכחת מועד מסירת המסמך לעו"ד X, וכפועל יוצא לא נסתרה גרסתו כי קיבל את ההודעה לא לפני יום 6.1.04. גרסה זו מתיישבת עם העובדה שביום 8.1.04 חתם עו"ד X על תצהיר תמיכה בבקשה, אותה הגיש לבית המשפט העליון, לביטול מחיקת הערעור. אכן, במכתב הוועד המחוזי לעו"ד X מיום 31.10.06, במענה לתשובתו לתלונה, נאמר כי "דבר ההשעיה נודע לך לפחות מהתאריך בו הגשת את הבקשה לביטול פסה"ד המוחק את ערעורך". הוועד המחוזי גם לא נקב במועד בו התפרסמה ברשומות ההודעה על ההשעיה. בנסיבות אלו לא ניתן להרשיע את עו"ד X בייצוג לקוחות בתקופה שקדמה ליום 6.1.04, הגם שבהודעת הלשכה מיום 16.12.03 צוין כי ההשעיה החלה כבר ביום 22.10.03. עבירות המשמעת שעניינן ייצוג בזמן השעיה דורשות מודעות של הנאשם לעובדת היותו מצוי בתקופת השעיה (השוו על"ע 15/88 פלוני נ' פרקליט המדינה, פ"ד מג(1) 584, 588). כל עוד לא הומצאה לעו"ד X הודעתו האמורה של הוועד המרכזי - הודעה שלפי הוראת מזכירות בית הדין המחוזי מיום 4.1.01 מהווה תנאי לכניסת ההשעיה לתוקף - לא הייתה לו ולא אמורה הייתה להיות לו ידיעה על היותו מצוי בתקופת השעיה, גם אם היה באפשרותו לדעת על פסק הדין של בית המשפט העליון שמחק את ערעורו. 10. מכתבה האמור של מזכירות בית הדין המחוזי לא היה בפני בית הדין המחוזי ובית הדין הארצי, אלא הוגש על ידי עו"ד X לראשונה במסגרת הערעור לבית משפט זה (אם כי הציטוט הרלוונטי מתוך המכתב נכלל כבר בסעיף 2 לכתב הערעור של עו"ד X לבית הדין הארצי). למרות זאת מצאתי מקום לקבל את המכתב - שאין חולק על האותנטיות שלו - ולהסתמך עליו. הלוא בבית הדין הארצי נהג הוועד המחוזי באופן דומה, עת צירף לסיכומיו אישור ממזכירות בית המשפט העליון בדבר מועד המצאת ההחלטה מיום 5.2.04, למרות שאותו אישור לא הוגש כראיה לבית הדין המחוזי. בית הדין הארצי החליט לקבל את האישור כראיה "מכוח הוראות סעיף 67 לחוק הלשכה, מתוך רצון להגיע לאמת בתיק זה, ולא לאפשר 'התחמקות' על בסיס של טיעונים פורמליים". אם גישה זו יפה כדי ללמד קטגוריה על הנאשם, לא כל שכן שיפה היא כאשר הראיה הנוספת נועדה ללמד עליו זכות (ראו גם סעיף 64 לכללי סדרי הדין, המתיר לבית הדין הדן בערעור "אם הוא סבור כי הדבר דרוש לעשיית צדק, לקבל, לפי בקשת הנאשם, ראיות נוספות שלא הובאו בערכאה הקודמת"; ודוק: לפי בקשת הנאשם, ולא לפי בקשת הקובל). 11. אמנם הוועד המחוזי טוען כי האמור במכתב מזכירות בית הדין המחוזי מיום 4.1.01 בדבר תחילת ההשעיה רק עם קבלת הוראה בכתב מהוועד המרכזי, לא נועד לתרחיש כפי שארע בהליך הנוכחי, אלא למצב דברים שונה לחלוטין בו (קודם לתיקון מס' 32 בחוק הלשכה משנת 2008) עלול היה עורך דין שנדון להשעיה להתחיל לרצותה אף אם הוועד המחוזי הגיש ערעור על פסק הדין ועל ידי כך התעכבה, בלא ידיעתו, תחילת ההשעיה. אלא שניסוחה של הוראת מזכירות בית הדין במכתב הנ"ל אינו מוגבל לסיטואציה האמורה, והתייחסותה, לפחות מבחינה לשונית, הנה נרחבת וכללית: "כל עונש לרבות השעיה יחל אך ורק עם קבלת הוראות בכתב מאת הועד המרכזי". אכן, ב"כ הוועד המחוזי אישר בדיון בבית המשפט (בעמ' 8 לפרוטוקול) כי "יכול להיות שהניסוח אינו כל כך מוצלח". בזוכרנו כי בהליך כעין-פלילי עסקינן, בו רמת ההוכחה הנדרשת עולה על הנדרש בהליך אזרחי (על"ע 8/81 הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב-יפו נ' פלוני, פ"ד לו(1) 756, 759), ואפשר שאף מגיעה לרמה הנדרשת בהליך פלילי (על"ע 1381/94 לשכת עורכי הדין, ועד מחוז ירושלים נ' מזרה, פ"ד נ(1) 749, 751), יש לאפשר לעו"ד X ליהנות מהספק בנוגע לפרשנות מכתבה של מזכירות בית הדין. 12. ראיית המועד הקובע לעניין תחילת ההשעיה כיום המצאת הודעתה הכתובה של הלשכה לעו"ד X, מובילה כאמור לזיכויו בגין כל פעולת ייצוג אותה ביצע קודם לאותו מועד, אך באותה מידה להרשעתו בגין כל פעולת ייצוג אותה ביצע לאחר מכן. בהקשר זה הוכח בוודאות כי מכתב הלשכה מיום 16.12.03 ובו ההודעה האמורה, הומצא לעו"ד X לא יאוחר מיום 7.1.04. ראשית, עו"ד X הודה בכך מפורשות בפני בית הדין המחוזי (עמ' 38 ו-46 לפרוטוקול מיום 3.12.06; סעיף 3 לסיכומי הנאשם), וחזר על הודאה זו בסעיף 7 לעיקרי הטיעון שהגיש לבית המשפט. שנית, הודאה דומה ניתנה על ידי עו"ד X בבד"מ 150/05 והוזכרה בהכרעת הדין שם (סעיפים 12-11); והרי עו"ד X הוא הרואה באותה הכרעת דין כמחייבת גם לצורך ההליך הנוכחי. שלישית, בין הראיות שהוגשו לבית הדין המחוזי נכלל תצהיר שנחתם על ידי עו"ד X ביום 8.1.04 לתמיכה בבקשתו לבית המשפט העליון לביטול פסק הדין מיום 22.10.03 שמחק את ערעורו. בסעיף 2 לאותו תצהיר הזכיר עו"ד X את ההודעה ששלחה אליו הלשכה בדבר מתן פסק הדין, וטען כי למד על ההשעיה רק מהודעה זו. ברי אפוא כי הודעת הלשכה הומצאה לעו"ד X לפני יום 8.1.10. נמצאנו למדים כי לשם הוכחת הידיעה של עו"ד X באשר להשעיה, אין צורך באישור כלשהו ממזכירות בית המשפט העליון. ממילא טענותיו של עו"ד X לגבי ההסתמכות של בתי הדין המשמעתיים על אישור המזכירות, אינן מעלות ואינן מורידות. 13. טענת ההגנה העיקרית של עו"ד X לגבי הופעותיו בבית המשפט לעניני משפחה לאחר קבלת הודעת ההשעיה מהלשכה בתחילת חודש ינואר 2004, הנה שכל עוד ננקטו מטעמו הליכים בפני בית המשפט העליון לביטול פסק הדין שמחק את ערעורו, ההשעיה לא הייתה חלוטה ולא נכנסה לתוקף. בטענה זו אין כל ממש. אין בנמצא הוראת דין כלשהי המתלה את פעולתו של פסק דין שניתן במעמד צד אחד - לא כל שכן פסק דין של בית המשפט העליון שהנו ערכאת הערעור האחרונה - עד למתן החלטה סופית בבקשה לביטול פסק הדין. לשם התליית תוקף הפסק נדרשת החלטה של בית המשפט המעכבת את ביצועו. לא זו בלבד שהחלטה כזאת לא ניתנה על ידי בית המשפט העליון במקרה שבפנינו, אלא עו"ד X ידע היטב כי נדרשת החלטה על עיכוב ביצוע כדי שההשעיה לא תחל, ולפיכך לא הסתפק בבקשתו לבית המשפט העליון לביטול פסק הדין, אלא כרך בה בקשה נוספת: "עד להחלטה בבקשה מתבקש כב' ביהמ"ש לעכב את ההשעיה בפועל של המבקש מלשכת עורכי הדין" (ראו בדומה סעיף 6 לתצהירו של עו"ד X מיום 8.1.04). בקשות אלו נדחו על ידי בית המשפט העליון בהחלטה מיום 20.1.04. עו"ד X הגיש בקשה נוספת לביטול מחיקת הערעור ולעיכוב ביצוע ההשעיה עד להחלטה בבקשה, אך גם בקשה זו נדחתה בהחלטת בית המשפט העליון מיום 5.2.04, תוך הבהרה מפורשת כי "בנסיבות אלה, אך מובן הוא כי מתייתר הצורך לדון בבקשה לעיכוב ביצוע". עצם הגשת הבקשות לעיכוב ביצוע על ידי עו"ד X שומטת את הקרקע מתחת לטענתו בדבר סברתו כביכול כי ההשעיה לא נכנסה לתוקף כל עוד לא הוכרעה בקשתו לביטול פסק הדין שמחק את ערעורו. בכל מקרה, גם אם הייתה לעו"ד X סברה כזאת, היא חדלה להתקיים ולהיות לגיטימית משעה שניתנה ביום 20.1.04 החלטת בית המשפט העליון הדוחה את בקשתו. עו"ד X הודה בבית הדין המחוזי (עמ' 38 ו-47 לפרוטוקול מיום 3.12.06) כי החלטה זו הובאה לידיעתו בתחילת חודש פברואר 2004. לאחר מועד זה חייב היה עו"ד X לפי כל אמת מידה להימנע מייצוג לקוחות, ופשיטא שאין בהגשת בקשתו השנייה לביטול מחיקת הערעור, לאחר שבקשה דומה קודמת כבר נדחתה פעם אחת, להקנות לו היתר להמשיך לעסוק בעריכת דין בתקופת ההשעיה. 14. שתי ההופעות האחרונות של עו"ד X בבית המשפט לעניני משפחה בשם הלקוחות, התבצעו לא רק לאחר קבלת הודעת הלשכה על ההשעיה בתחילת חודש ינואר 2004, אלא גם לאחר קבלת החלטת בית המשפט העליון בתחילת חודש פברואר 2004 הדוחה את בקשתו לביטול מחיקת הערעור ולעיכוב ביצוע ההשעיה (ואף לאחר מתן החלטת בית המשפט העליון מיום 5.2.04 הדוחה את בקשתו החוזרת לביטול המחיקה, אם כי, כאמור, נתון זה הנו למעלה מן הצורך). הופעתו הראשונה לאחר מועדים אלה הייתה ביום 15.2.04, בו (כעולה מהפרוטוקול שהוגש כראיה) עו"ד X התייצב לדיון בבית המשפט לעניני משפחה בהעדר הלקוחות. בבית הדין המחוזי הודה עו"ד X כי באותו דיון טען בשם הלקוחות וייצג אותם (עמ' 21 ו-51 לפרוטוקול מיום 3.12.06). לגבי הדיון האחרון בבית המשפט לעניני משפחה, שהתקיים ביום 2.3.04, ניסה בתחילה עו"ד X לטעון כי אמנם התייצב לדיון אך לא טען בו בשם הלקוחות ולפיכך לא ביצע אז פעולת ייצוג האסורה בתקופת השעיה. אולם משהוצג בפניו הפרוטוקול המלא מיום 2.3.04, המפריך בעליל טענה זו, הודה עו"ד X כי ייצג את הלקוחות גם בדיון זה (הודעתו לבית הדין מיום 18.1.07). מאחר שבשני המועדים הללו עו"ד X ייצג את הלקוחות ביודעו כי השעייתו נכנסה לתוקף, יש לאשר את החלטת בית הדין המחוזי ובית הדין הארצי להרשיעו בעבירות שיוחסו לו בגין פעולות ייצוג אלו. 15. בהיות ההרשעה סבה על פעולות ייצוג שבוצעו במועדים קונקרטיים בהתייחס ללקוחות קונקרטיים, יש לדחות את טענת הסיכון הכפול שהעלה עו"ד X. כפי שנפסק בע"פ 244/73 רבר נ' מדינת ישראל, פ"ד כח(1) 798, 804: "נאשם הטוען 'כבר זוכיתי' חייב להוכיח כי פסק-הדין המזכה ניתן בגין אותו 'מעשה' שבגללו הוגש האישום הנוסף". הוא הדין לטענת סיכון כפול (ע"פ 8168/05 פלינק נ' מדינת ישראל, מיום 31.5.07, פסקה 17; ע"פ 72/60 היועץ המשפטי נ' ג'ועיה, פ"ד יד 1093, 1098). המעשים אשר בגינם הוגשה נגד עו"ד X הקובלנה בבד"מ 150/05 היו ייצוג לקוחה פלונית בימים 11.3.04 ו-16.3.04. לעומת זאת, הרשעתו של עו"ד X בהליך דנן הנה בייצוג לקוחות אחרים במועדים אחרים (15.2.04 ו-2.3.04). לא ניתן אפוא לראות את עו"ד X כמי שעמד בבד"מ 150/05 בסכנת הרשעה בגין המעשים שהוא מואשם בהם כעת, ואין תחולה לדוקטרינת הסיכון הכפול או לטענת "כבר זוכיתי". 16. בדחותו את הטענה המקדמית שהעלה עו"ד X להגנה מן הצדק בשל הסחטנות שהמתלונן הפעיל על לקוחתו באמצעות הגשת התלונה, קבע בית הדין המחוזי (בהחלטה מיום 3.12.06) כי ההגנה האמורה רלוונטית למקרים בהם נפל פגם במהלכיה של הרשות הקובלת ולא כאשר חיצי הביקורת מכוונים כלפי המתלונן. אמנם סוגיה זו לא נדונה בפסק הדין של בית הדין הארצי, אף שטענה בנדון הועלתה בפניו בערעורו של עו"ד X. אולם מאחר שהנמקת בית הדין המחוזי בסוגיה זו מקובלת עלי במלואה, אין בחסר זה בפסק הדין של בית הדין הארצי כדי למנוע את ההשעיה. בל נשכח כי הדין המשמעתי, באופן כללי ובמיוחד בעבירה של ייצוג בזמן השעיה, לא נועד לקדם אינטרס פרטי של מתלונן כלשהו אלא עיקר ייעודו "הוא לשמור על רמתו, על מעמדו ועל כבודו של מקצוע עריכת הדין ולהגן על הציבור מפני עורכי דין, אשר הוכיחו בהתנהגותם, כי אין הם ראויים לאמון, שניתן לממלאי תפקיד זה" (על"ע 1/85 הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב-יפו נ' בן חרוץ, פ"ד לט(4) 365, 372). אינטרס ציבורי זה אינו מתיר למחול למי שהתחזה לעורך דין וייצג לקוחות בזמן השעיה רק בשל מניעיו של מי שהגיש נגדו את התלונה. 17. ראיתי לדחות גם את הערעור על הרשעתו של עו"ד X בעבירה של אי-מתן מענה לפניית הוועד המחוזי בנוגע לתלונה. הלכה פסוקה היא כי "אי-מתן תשובה לתלונה, המועברת על ידי קובל לעורך דין, מהווה מחדל, שאינו הולם את מקצוע עריכת הדין. לא כל שכן כאשר הדבר מחייב על פי כלל מפורש. התעלמות מתלונה ומפניית קובל פוגעת, והיא מקשה על הפעלת השיפוט המשמעתי, שהמחוקק הפקיד בידי הלשכה כדי לשמור כי יהיה המחנה נקי" (על"ע 19/86 פלוני נ' ועד מחוז תל-אביב-יפו של לשכת עורכי הדין, פ"ד מא(3) 324, 332). ועוד נאמר: "משחדל עורך הדין, ובאין צידוק ראוי לא הגיב כנדרש על תלונה שהוגשה נגדו, קמה ונהייתה עבירה של התנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין. עבירה זו הייתה לחי הנושא את עצמו, ועל רגליה שלה היא עומדת... המזלזל במוסדות הלשכה - למצער לעניין אי-מתן תגובה לקובלנה - ניתן להעלות עליו כי באותה דרך של זלזול נוהג הוא גם בהקשרים אחרים, למשל כלפי לקוחותיו. תכונת האופי תכונה אחת היא, ולשכת עורכי הדין חייבת להגן על היחיד ועל הכלל מפני עורכי דין שכך מזלזלים בזולת" (על"ע 2443/04 הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין נ' בלום, פ"ד נט(5) 433, 466). אמנם עו"ד X המציא לבסוף את תשובתו לפניית הוועד המחוזי. אולם התשובה הומצאה רק ביום 28.8.06, למעלה משלושה חודשים לאחר יום 25.5.06 בו היה על עו"ד X להמציא את התשובה על פי הקבוע בסעיף 2 לכללי סדרי הדין ועל פי מה שצוין במכתב הוועד המחוזי אליו מיום 7.5.06 (14 ימים מיום 11.5.06, בו על פי אישור דואר ישראל המכתב נמסר בדואר רשום לעו"ד X). איחור כה ניכר מהווה הפרה של כללי סדרי הדין ומקשה אף הוא על הפעלת הדין המשמעתי, במיוחד לנוכח חובתו של הוועד המחוזי על פי סעיף 3א לכללים לקבל את ההחלטה בדבר הגשת הקובלנה תוך 90 ימים מתום 14 הימים הקבועים בסעיף 2. אשפוזו של עו"ד X ארע, לפי דבריו, בחודשים יולי ואוגוסט 2006, בעוד את התשובה היה עליו להמציא עוד בחודש מאי 2006. לפיכך אין באשפוז לפוטרו ממתן הדין על העדר המענה במועד. 18. לאור כל האמור, הערעור על ההרשעה מתקבל באופן חלקי כך שעו"ד X מזוכה מהעבירות הנוגעות לייצוג הלקוחות בימים 30.11.03, 24.12.03 ו-1.1.04. ההרשעה בגין ייצוג הלקוחות בימים 15.2.04 ו-2.3.04 ובגין אי-מתן מענה במועד לפניית הוועד המחוזי, תיוותר על כנה. הערעורים על העונש 19. בטיעוניו לעונש ביקש הוועד המחוזי להשית על עו"ד X עונש של השעיה בפועל לתקופה ממושכת, וכן קנס והוצאות לטובת הלשכה. הוועד המחוזי ציין כי לעו"ד X שלוש הרשעות משמעתיות קודמות מהשנים 1997, 1998 ו-2000 בעבירות של רשלנות מקצועית, הטעיית לקוחה וניגוד אינטרסים, שבגין האחרונה שבהן הופעל עונש השעיה מותנה לתקופה של ששה חודשים שנגזר עליו בגין ההרשעה שקדמה לה. עוד נטען כי מאחר שעו"ד X המשיך לעסוק בעריכת דין במהלך תקופת ההשעיה, אין להכיר בה ויש לתת גם לה ביטוי במסגרת תקופת ההשעיה שתיגזר עליו בהליך הנוכחי. מנגד ביקש עו"ד X להקל בעונשו ולהימנע מהשעייתו. לדבריו, הוא לא הורשע בייצוג לקוחות שונים בתקופת ההשעיה אלא בייצוג לקוחה אחת ויחידה בהליך גירושין בינה לבין המתלונן. מדובר בהמשכו של ייצוג שהחל זמן רב קודם לכן ושבעדו שולם מלוא שכר הטרחה עוד קודם להשעיה, ולא בייצוג חדש שהחל תוך כדי ההשעיה. ייצוג זה התבצע במחצית הראשונה של תקופת ההשעיה, בטרם היה ברור האם היא נכנסה לתוקף, ואילו לאחר שהדבר הובהר הוא כיבד את ההשעיה ולא ייצג כל לקוח. עברו המשמעתי מכיל שלוש הרשעות בלבד במשך למעלה מ-18 שנות עיסוק כעורך דין עצמאי, וגם אלו בעבירות קלות הנובעות מחוסר זהירות ולא מרצון לפגוע באינטרס כלשהו של הלקוח. במשך 10 השנים האחרונות לא הוגשו נגדו תלונות חדשות. עו"ד X העלה על נס את תרומתו לקהילה, הבאה לידי ביטוי בהענקת שירותים משפטיים לעשרות אנשים נזקקים בהתנדבות. עוד ביקש שבית הדין יתחשב בנזק הכספי והתדמיתי הרב שעונש השעיה גורר אחריו, ובמשמעות המיוחדת הנודעת מבחינתו להקטנת הכנסותיו בהיותו מפרנס יחידי של משפחתו ומצוי בעיצומם של הליכי גירושין במסגרתם נדרש לשלם מזונות לשני ילדיו. עו"ד X הוסיף כי ראש עיריית פתח-תקווה הבטיח למנותו ליועץ המשפטי של חברה עירונית-ממשלתית מסוימת, ומינוי זה יסוכל אם יוטל עליו עונש השעיה. 20. בגזר הדין עמד בית הדין המחוזי על חומרתן הרבה של העבירות בהן הורשע עו"ד X, שיש בהן זלזול בחוק ובהחלטות שיפוטיות ופגיעה הן בלקוחות והן בסדרי השלטון והמשפט. לא עוד אלא שהעבירות של הסגת גבול המקצוע והתחזות, בהן הורשע עו"ד X, הינן עבירות פליליות ולא רק משמעתיות. עו"ד X לא נרתע מלבצען חרף עונש ההשעיה שהוטל עליו בעבר, ואף בנה תיאוריה מופרכת לפיה השעייתו לא נכנסה לתוקף הגם שהוא עצמו ביקש פעמיים מבית המשפט העליון את ביטול פסק הדין. כמו כן, ניתן לזהות קו של החמרה הולכת וגוברת בעבירות אותן ביצע עם השנים ואשר בגינן הורשע שלוש פעמים בעבר. בית הדין ציין כי נסיבותיו האישיות של עו"ד X נלקחו כבר בחשבון ושימשו להקלה בעונשו בהליכים המשמעתיים הקודמים, וכי הן מתגמדות לנוכח חומרת העבירות בהן הורשע. בית הדין החליט לנקוט בענישה משמעותית ומרתיעה הנותנת ביטוי לחומרה הניכרת של העבירות, וגזר על עו"ד X השעיה לתקופה של 18 חודשים, מהם 12 חודשים לריצוי בפועל וששה חודשים לריצוי על-תנאי; קנס בסך 5,000 ₪; והוצאות ללשכה בסך 2,500 ₪. 21. בערעור שהוועד המחוזי הגיש לבית הדין הארצי על גזר הדין נטען כי לנוכח חומרת העבירות והקלון הטבוע בהן, עברו המשמעתי של עו"ד X, ואינטרס הציבור בשמירת טוהר מחנה עורכי הדין ושמו הטוב - היה על בית הדין המחוזי להשעות את עו"ד X לתקופה ארוכה וממושכת של שנים, ולא להסתפק בשנה אחת בלבד. 22. לעומת זאת טען עו"ד X בערעורו כי העונש שנגזר עליו חמור יתר על המידה ואינו נותן ביטוי הולם לנסיבותיו האישיות ולעברו הלא-משמעותי בתחום המשמעת, כמו גם לעובדה שמזה כ-10 שנים שלא הוגשה נגדו כל תלונה. 23. בפסק הדין ציין בית הדין הארצי כי עו"ד X הציג בפניו חרטה אמיתית על מעשיו והפנים את טעותו. אל מול נסיבותיו האישיות יש להעמיד את הרשעותיו הקודמות ואת האינטרס הציבורי בשמירה על מעמדו של מקצוע עריכת הדין ואמון הציבור בו. כן יש להתחשב בכך שהשעיה בפועל הנה אחד העונשים החמורים בנמצא. בית הדין הארצי הבהיר כי אינו נזקק לשאלת משך ההשעיה אותה ריצה עו"ד X בהליך הקודם. בסופו של איזון השיקולים מזה ומזה, ראה בית הדין הארצי לנכון להקל בעונש ההשעיה שנגזר והעמידו על תשעה חודשים לריצוי בפועל ו-12 חודשים על-תנאי. הקנס וההוצאות שהטיל בית הדין המחוזי לא שונו. 24. הוועד המחוזי טוען בערעורו לבית המשפט כי על פי פסיקת בית המשפט העליון, העבירות של התחזות לעורך דין והסגת גבול המקצוע הן עבירות חמורות ביותר, שיש עמן קלון, המצדיקות הוצאה מהלשכה או השעיה ארוכה למשך שנים. לדעת הוועד המחוזי, אין זה סביר שבגין שתי הרשעות נפרדות ירצה עו"ד X תשעה חודשי השעיה בלבד, במיוחד כשעברו המשמעתי כולל מספר הרשעות בעבירות של הפרת חובת הנאמנות כלפי לקוחותיו, ובשים לב לכך שההליך הנוכחי נסוב על חמישה מקרים בהם עו"ד X הפר השעיה סופית לפי פסק דין של בית המשפט העליון ובכך ביצע עבירות שהנן פליליות במהותן הטומנות בחובן יסוד של הטעיה הן כלפי בית המשפט והן כלפי לקוחותיו. לכן יש לומר כי בית הדין הארצי טעה כאשר לא הביא בחשבון כנימוק להחמרה בעונש את הימנעותו של עו"ד X מריצוי ששת חודשי השעייתו הקודמת, ובכך למעשה גזר עליו בגין הפרת ההשעיה שלושה חודשי השעיה בלבד. התעלמות כזאת פוגעת קשות בתכלית השיפוט המשמעתי ומהווה תמריץ להפרת עונשי השעיה. עוד טוען הוועד המחוזי כי בית הדין הארצי שגה כאשר נתן משקל יתר לנסיבות האישיות של עו"ד X, בניגוד לכלל הקובע כי בדין המשמעתי, שלא כמו בדין הפלילי, הנסיבות האישיות מתגמדות אל מול השיקול העיקרי בהגנה על הציבור ועל תדמיתם ואמינותם של עורכי הדין. בנוסף, בית הדין הארצי לא היה אמור להתרשם מהבעת החרטה של עו"ד X, שאינה עולה בקנה אחד לא עם ערעורו על ההרשעה ולא עם הצגת עצמו כקורבן. הוועד המחוזי מוסיף כי על פי הפסיקה, גם העבירה הנוספת בה הורשע עו"ד X - אי-מענה לפניית הלשכה - הנה עבירה חמורה. 25. עו"ד X טוען בערעורו לבית המשפט כי יש לבטל את העונשים שנגזרו עליו, שאינם תואמים את מהות העבירות בהן הורשע; את החרטה הכנה והבושה הגדולה שהוא חש לנוכח קביעות בתי הדין באשר לעבירות שביצע; את העובדה שהרשעתו סבה על ייצוג אמיץ ומקצועי של לקוחה בודדת בתיק ספציפי, כאשר הלקוחה לא הוטעתה ולא ניזוקה אלא דווקא הפיקה תועלת מרובה מייצוגה המועיל על ידו נגד המתלונן; את תום לבו שהביאו לסבור כי בידיו להמשיך בייצוג הלקוחה כל עוד לא נדחו סופית ניסיונותיו להביא לביטול ההשעיה; את ריחוק הזמן של כחמש שנים בין מועד ביצוע העבירות לבין מתן פסק הדין של בית הדין הארצי; את העובדה שעל פני כל 20 שנות עיסוקו בעריכת דין ושנתיים התמחות, בוצעו על ידו שלוש עבירות משמעת קלות בלבד, שלא הסבו ללקוחותיו כל נזק, וב-11 השנים האחרונות לא בוצעה כל עבירה; ואת נסיבותיו האישיות. לטענת עו"ד X, השעייתו, ולו לתקופה כלשהי, תמיט כליה על הקריירה המקצועית אותה בנה בעמל רב על פני שנים רבות, המהווה עבורו לא רק מקור פרנסה אלא גם שליחות. עצם ניהול ההליך המשמעתי וחשיפת ענייניו הפרטיים במסגרתו, היוו מבחינתו עונש ניכר שיש להסתפק בו. כמו כן, לא היה מקום להטיל עליו קנס והוצאות, שעה שלא נפסקו לטובתו הוצאות עת זוכה בבד"מ 150/05. 26. שקלתי את טענות הצדדים, ולא מצאתי מקום להתערב בעונשים שקבע בית הדין הארצי. ראשית, באשר לערעורו של עו"ד X, יש לדחות את ניסיונו לגמד את חומרת העבירות שביצע. התחזות כעורך דין, ובכלל זה מצד עורך דין המצוי בתקופת השעיה שנגזרה עליו בהליך משמעתי, הנה עבירה חמורה ומקוממת, שיש בה משום ביזוי החוק וקריאת תגר על המעמד והסמכות שהוענקו בו ללשכת עורכי הדין ולמוסדות השיפוט המשמעתיים שלה. עורך דין הנו הראשון ממנו ניתן לצפות ולדרוש לשמש אות ומופת לכיבוד שלטון החוק ולציות לפסק דין תקף - כל פסק דין, וגם פסק דין של השעיה - ללא כל סייג ופקפוק, יהיו אשר יהיו השגותיו נגד צדקת ההכרעה ותקינותה. השגות אלה בידי עורך הדין להעלות בפני מוסדות השיפוט שנקבעו לשם כך בחוק; אולם דין עצמי והתעלמות מהכרעת הגופים המוסמכים - בל ייראו ובלא יימצאו בקרב קהילת עורכי הדין. על אחת כמה וכמה כאשר אותה הכרעה עברה את כור הביקורת של בית המשפט העליון ואושרה על ידו. אכן, העבירה בה עסקינן הנה לא רק עבירת משמעת אלא גם עבירה פלילית; ולא סתם עבירה פלילית אלא עבירה שיש עמה קלון. כמאמר בית המשפט העליון בפרשה דומה: "לאחר שבית הדין של הלשכה ובית המשפט העליון החליטו על השעייתו הזמנית מלכהן כעורך דין, יש לעבירה משמעות חמורה במיוחד, מעשיו האמורים של המערער כללו בתוכם אלמנט בולט של הטעיה, הן כלפי בית המשפט והן כלפי לקוחותיו של המערער, וכן זלזול בהחלטות מוסדות לשכת עורכי הדין ובית המשפט העליון" (על"ע 1/85 הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב-יפו נ' בן חרוץ, פ"ד לט(4) 365, 368). לנוכח חומרה זו הטבועה בעבירה, מדיניות הענישה דורשת להגיב עליה בהטלת השעיה נוספת לתקופה ממשית (שם). יהיה זה נוגד את השכל הישר ואת תכליתו ההרתעתית והתדמיתית של הדין המשמעתי, לפטור עורך דין שהפר פסק חלוט שהורה על השעייתו מהלשכה, בעונש קל מעונש ההשעיה אותו הפר. כך גם אם נסיבותיו האישיות של עורך הדין אינן קלות; גם אם הפרת ההשעיה הייתה נקודתית ולא שיטתית; וגם אם עורך הדין נקרא לתת את הדין על מעשהו בחלוף פרק זמן משמעותי מאז ביצוע העבירה (השוו על"ע 4/83 מאירוב נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב, פ"ד לט(1) 75, 83; על"ע 3467/00 הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב נ' צלטנר, פ"ד נו(2) 895, 901-900). ההתחשבות בנתונים אלה הנה, כעיקרון, במישור של משך ההשעיה אך לא בהימנעות מגזירת השעיה נוספת בגין הפרת השעיה קודמת. לא כל שכן משעה שהנסיבות האישיות של עו"ד X נלקחו כבר בעבר בחשבון ושימשו להקלה בעונשו בהליכים משמעתיים קודמים (כעולה מגזר הדין מיום 25.2.98 בבד"מ 154/97, ומפסק הדין מיום 25.12.02 בבד"א 12/01, סעיף 13), מה שלא הניאו מהפרה חוזרת בתיק הנוכחי של החוק וכללי המשמעת. לא למותר לציין כי בגין אותן הרשעות קודמות הוטלו על עו"ד X עונשים בחומרה הולכת וגדלה (אזהרה וקנס; השעיה על-תנאי וקנס; ולבסוף הפעלת ההשעיה המותנית). באחד מגזרי הדין (בד"מ 154/97 מיום 25.2.98) אף צוין כי העבירה בה עו"ד X הורשע שם הנה בעלת חומרה יתרה והסבה ללקוחתו נזק רב. זאת ועוד: הגנתו של עו"ד X ובקשתו להקלה בעונש מיוסדות על הטענה בדבר כיבוד עונש ההשעיה הקודם על ידו. נמצאו אפוא דבריו שלו סותרים את טענתו לפיה ההשעיה תשים קץ על הקריירה שלו בעריכת דין, שהרי אם היה הדבר נכון לא יכול היה עו"ד X להתייצב להליכים בתיק הנוכחי כעורך דין פעיל לאחר שלדבריו ריצה עונש השעיה בן ששה חודשים בשנת 2004. הרשעתו של עו"ד X בעבירה הנוספת של הימנעות ממענה לפניית הוועד המחוזי בקשר לתלונה, אף היא נסיבה לחומרה המצדיקה את הותרת העונש שהוטל עליו על כנו (על"ע 2443/04, לעיל, בעמ' 466). לנוכח כל האמור - ואף שמספר ההופעות בשם הלקוחות בתקופת ההשעיה הופחת לעיל מחמש לשתיים - יש לדחות את השגותיו של עו"ד X על חומרת העונש, וליישם בכך את מדיניותו משכבר של בית המשפט לתמוך בנורמות ענישה מרתיעות הנקבעות על ידי מוסדות השיפוט הפנימיים של הלשכה, תוך הימנעות מהתערבות בעונשים המוטלים על ידם לצורך זה אף אם ממשיים וכבדים הם (על"ע 6/70 פלוני נ' לשכת עורכי הדין, פ"ד כה(1) 673, 678; על"ע 3866/95 ברזל נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב-יפו, מיום 5.3.98). הפחתת מספר פעולות הייצוג נשוא ההרשעה, שעה שמדובר באותם לקוחות ובאותו הליך משפטי בו בכל זאת עו"ד X הופיע פעמיים בתקופת ההשעיה, אינה שינוי השוקל מספיק כדי התערבות של בית המשפט בעונש שהוטל. 27. גם אם תאמר שהיה מקום לערעור של הוועד המחוזי על קולת העונש כל עוד עמדה על מכונה הכרעת הדין של בתי הדין המשמעתיים שהרשיעה את עו"ד X בחמישה מקרים של ייצוג בתקופת השעיה, כעת כאשר ההרשעה צומצמה לשני מקרים ועו"ד X זוכה משלושת המקרים הראשונים בקובלנה, אין מקום להחמרה בעונשו מעבר לתקופת ההשעיה שקצב בית הדין הארצי. השעיה לתקופה של תשעה חודשים הנה עונש ממשי ומכביד. אמנם בעל"ע 1/85 (לעיל), עליו נסמך הוועד המחוזי, גזר בית המשפט העליון שלוש שנות השעיה על עורך דין שהופיע בבתי משפט בשם לקוחותיו בשלוש הזדמנויות במהלך תקופת השעיה זמנית. אולם, בשונה מעו"ד X, עברו של אותו עורך דין היה מופלג בחומרתו, והסתכם בעונשי השעיה שהצטברו כדי 13 שנה בגין עשרות עבירות משמעת, בהן עבירות של עיכוב כספי הלקוחות ושימוש בכספים. זאת ועוד, אותו עורך דין ייצג לקוחות בתקופת ההשעיה בבתי משפט שונים, בעוד עו"ד X ייצג בהיותו מושעה אם ובנה בהליך משפטי אחד. טענת הוועד המחוזי כי העונש המעשי שנגזר על עו"ד X בגין הפרת ההשעיה הנו שלושה חודשי השעיה בלבד, מאחר שהוא לא ריצה את ששת חודשי ההשעיה שנגזרו עליו בהליך הקודם, אינה מגובה בראיה כלשהי, ונסתרת בעדותו של עו"ד X כי כיבד את עונש ההשעיה מאז תחילת חודש מרץ 2004 בו קיבל את החלטתו הסופית של בית המשפט העליון וחדל "עד סוף תקופת ההשעיה" לבצע כל פעולה שיוחדה בחוק לעורך דין (עמ' 40-38 לפרוטוקול בית הדין המחוזי מיום 3.12.06). ב"כ הוועד המחוזי נמנע מלחקור את עו"ד X על נקודה זו ולברר עמו מהי תקופת ההשעיה אותה ריצה בפועל מאז מרץ 2004. לא עוד אלא שבהכרעת הדין בבד"מ 150/05 התקבלה גרסתו של עו"ד X כי בימים 11.3.04 ו-16.3.04 נמנע מייצוגה של לקוחה אחרת ואף דאג לכך שיופיע במקומו עורך דין אחר. ממילא אין בידי הוועד המחוזי לטעון כי עו"ד X טרם ריצה את השעייתו הקודמת. בהינתן שיקולים אלה, ולנוכח הפחתת מספר האירועים נשוא ההרשעה, לא אוכל לומר כי העונש שגזר בית הדין הארצי נופל מחוץ למתחם הענישה הראויה; וכידוע רק חריגה כזאת - להבדיל מהטלת עונש הנוטה לחומרה או לקולא בגבולות מדיניות הענישה הראויה - מצדיקה התערבות של בית המשפט בשיקול הדעת הרחב של בתי הדין המשמעתיים בהתאמת העונש למקרה הפרטני שבפניהם (על"ע 9/86 הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב-יפו נ' רגב, פ"ד מ(4) 456, 459-458; על"ע 4498/95 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין נ' רוכברג, מיום 26.10.99; על"ע 5160/04 אשד נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי-הדין בירושלים, פ"ד נט(6) 223, 238). 28. סיכום הדברים הוא אפוא זה: ערעורו של עו"ד X על ההרשעה מתקבל באופן חלקי כמפורט בפסקה 18 לעיל. הערעורים של עו"ד X ושל הוועד המחוזי על העונש נדחים שניהם.עורך דיןייצוגלשכת עורכי הדין (משמעת)השעיה מלשכת עורכי הדין