עוולת הרשלנות מוסדרת, בסעיף 35 לפקודת הנזיקין - יסודותיה של עוולת הרשלנות הם שלושה: ##(1)## קיומה של חובת זהירות כלפי הניזוק; ##(2)## הפרת החובה (התרשלות); ##(3)## נזק שארע, וקיום קשר סיבתי בין ההפרה ובין הנזק. (ראו ע"פ 6/55 כהן נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד ט 1009, 1012 (1955); ע"פ 402/75 אלגביש נ' מדינת ישראל, פ"ד ל(2) 561, 570 (1976); ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113, 122 (1982)). ##ניתוח יסודות עוולת הרשלנות: ## היסוד הראשון - חובת הזהירות, עניינו בשאלה האם המזיק חב חובת זהירות כלפי הניזוק. קיומה של חובה זו כולל שני היבטים: היבט כללי-עקרוני ("חובת הזהירות המושגית"), "אם הסוג הכללי, אליו משתייכים המזיק, הניזוק, הפעולה והנזק עשויים להקים חובת זהירות" (ע"פ 186/80 יערי נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(1) 769, 776 (1980)), והיבט ספציפי ("חובת הזהירות הקונקרטית"), האם ביחס לניזוק המסוים בנסיבות הנדונות קיימת חובת זהירות (ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1) 113 (1985)). קיומה של חובת הזהירות המושגית נקבע על פי מבחן הצפיות, דהיינו האם אדם סביר צריך היה לצפות להתרחשות הנזק. נקודת המוצא העקרונית היא, כי מקום שניתן לצפות נזק, כעניין טכני, קיימת חובת זהירות מושגית, אלא אם כן קיימים שיקולים של מדיניות משפטית, השוללים את החובה (עניין גורדון לעיל). קיומה של חובת הזהירות הקונקרטית נקבע אף הוא על פי מבחן הצפיות, ונבדק האם בין המזיק הספציפי לבין הניזוק הספציפי, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, קיימת חובת זהירות קונקרטית (עניין ועקנין לעיל). אבחנה רלבנטית נוספת לעניין חובת הזהירות הינה בין חובת הזהירות כלפי הנפגע העיקרי - מי שנפגע בגופו ממעשה הרשלנות, לבין חובת הזהירות כלפי נפגעים משניים/עקיפים: "המדובר בחובת זהירות עצמאית ונפרדת המוקמת בין המזיק לבין מי שנפגע בנפשו. אגב, אנו מכנים את החובה האחת "עיקרית" לא בשל משקל תוצאותיה בהשוואה לחובה "המשנית", שהרי יתכן שתוצאותיה של הפרת החובה המשנית תהיינה חמורות יותר מאלו של החובה העיקרית... אלא בשל כך שהפרת חובת הזהירות העיקרית היא תנאי מוקדם עובדתי להפרות הנילוות, וזאת גם באותן נסיבות בהן חולפות תוצאותיה של הפגיעה העיקרית לפני שחולפות תוצאותיה של הפגיעה המשנית." (רע"א 444/87 אלסוחה נ' עזבון דהאן, פ"ד מד(3) 397, 431 (1990). וראו גם ע"א 9466/05 שוויקי נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 16/3/08). כלל בסיסי בתורת הנזיקין הישראלית הינו כי אחד מיסודות עוולת ה רשלנות הינו קיומו של נזק לנפגע. ר' לדוגמא אחת מיני רבות, ע"א 1303/09 ‏ מרגלית קדוש נ' בית החולים ביקור חולים: "אכן, תיחום נוסף נעשה באמצעות יסוד הנזק, אשר קיומו חיוני כשמצויים אנו בגדרה של עוולת הרשלנות". עם זאת לא כל מקום שבו ניתן לצפות נזק יש מקום להטיל חובת זהירות שכן הלכה היא שיש להפעיל שיקולים של מדיניות משפטית כדי לאזן בין האינטרסים השונים. ##עוולת הרשלנות - סיכום:## מבחינה נורמאטיבית, עוולת הרשלנות מוסדרת, בסעיף 35 לפקודת הנזיקין הקובע, כי: "עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות – הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולת עושה עוולה." סעיף 36 לפקודת הנזיקין מסדיר את גבולות חובת הזהירות וקובע, כי החובה האמורה בסעיף 35 מוטלת כלפי כל אדם וכלפי בעל כל נכס, כל אימת שאדם סביר צריך היה באותן נסיבות לראות מראש שהם עלולים במהלכם הרגיל של דברים להיפגע ממעשה או ממחדל המפורשים באותו סעיף. שלושה יסודות לעוולת הרשלנות: קיומה של חובת זהירות (מושגית וקונקרטית) על המזיק כלפי הניזוק; הפרתה של חובת הזהירות, קרי – התרשלות; ונזק. המזיק-המעוול, יחוב בנזיקין, אם גרם לנזק באשמו (סעיף 64 לפקודת הנזיקין). בהלכה הפסוקה, קיימות גישות שונות באשר למידותיה ומלבושיה המשפטיים של האחריות ברשלנות, במיוחד הכלים להוכחת תנאי היסוד לאחריות (ההתרשלות וחובת הזהירות) ומרכיביהם. לפי גישה אחת, המבחן לקיום חובת הזהירות הוא מבחן הצפיות, ויש להבחין בין חובת זהירות מושגית לחובת זהירות קונקרטית. לפי הגישה האחרת, קיומה של חובת הזהירות נבחן כמקשה אחת, באמצעות מבחן הקרבה (Proximity) או הרעות (Neighborhood) בין המזיק לניזוק, בנוסף לבחינה האם הוגן, צודק וסביר שתוטל חובת זהירות נורמאטיבית על המזיק. ויודגש: חרף ההבדלים בין הגישות דנן, משלבות שתיהן שיקולי מדיניות בעיצובה של חובת הזהירות הנורמאטיבית על המזיק. במסגרת בחינת חובת הזהירות המושגית נבחן האם מתקיימת החובה להיזהר בין סוג המזיק לסוג הניזוק כאשר הבחינה היא אבסטרקטית ונערכת בלא להתחשב בנסיבותיו הספציפיות של העניין. חובת הזהירות הקונקרטית נבחנת בשני שלבים, כאשר בשלב הראשון עלינו לשאול האם אדם סביר יכול היה לצפות את אפשרות התרחשותו של הנזק הנטען בנסיבותיו הספציפיות של המקרה שבפנינו. בשלב שני עלינו לשאול האם גם צריך היה אדם סביר לצפות את קרות הנזק, כאשר השאלה השנייה נבחנת במסגרת שיקולי מדיניות משפטית, לאמור האם אנו רואים את הסיכונים הנוצרים כתוצאה מפעולה מסוימת כבלתי סבירים עד שיש להטיל בגינם אחריות על העושה אותם, כאשר אנו יוצאים מתוך נקודת הנחה כי לא כל סיכון אשר ניתן לצפותו בהכרח שגם נידרש לצפותו ולמונעו. הדין אינו מחייב את החב חובת זהירות לנקוט בכל אמצעי הזהירות האפשריים על מנת שלא ייגרם נזק, אלא באמצעים הסבירים למניעתו בנסיבות העניין. עוולת הרשלנות