מעצר עד להחלטה על הסגרה

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מעצר עד להחלטה על הסגרה: הרקע לבקשה וטענות הצדדים 1. בפני בקשה להורות על מעצרו של המשיב עד למתן החלטה בעתירה שהוגשה על ידי המבקשת ובה נתבקש להכריז על המשיב כבר הסגרה לשוויץ לפי בקשת ממשלת שוויץ בשל חשד לביצוע עבירה של גניבת יהלומים בשווי של כ-2.3 מיליון דולר, אשר ביצע ביום 18.04.09 על אדמת שוויץ יחד עם שותפו בשם גיא ז'נלי. השותף נעצר בהולנד והוסגר לשוויץ ביום 13.08.09. 2. לפי המתואר בבקשה, בחודש אפריל 2009, המשיב הציג עצמו, שהיה אז תושב בלגיה, בשם בדוי "אנדריי סמירנוף" בפני מר ז'אן פייר הופמן ובנו מר דוד הופמן (להלן: "ה"ה הופמן") מנהליה של חברת ALLDIAM SA (להלן: "חברת אלדיאם") העוסקת בסחר ביהלומים. המשיב טען כי הוא נציג חברה רוסית העוסקת בסחר במתכות וכי חברה זו מעוניינת לסחור ביהלומים באזור סחר חופשי ברוסיה. ביום 18.04.09 הגיעו המשיב ושותפו ז'נלי למשרדי חברת אלדיאם על מנת לבחון את היהלומים אותם ביקש לראות מראש. המשיב נטל בעזרת מלקחיים כל יהלום בנפרד ובחן אותו, כשכל יהלום שמצאו מתאים לצרכיו הוא הניח על מגש שהונח מימינו, בינו לבין שותפו ז'נלי. לאחר מכן הכניס המשיב את היהלומים שבחר לתוך שקיקי פלסטיק. שקיקי הפלסטיק הוכנסו לתוך קופסה שהמשיב ושותפו הביאו עמם והקופסה הודבקה באמצעות נייר דבק על ידי ז'נלי. בהתאם למוסכם בין המשיב ושותפו לבין ה"ה הופמן, הוכנסה הקופסה אחר שנחתמה על ידי המשיב (או ז'נלי) בחתימת יד בלתי קריאה לכספת שהייתה במשרדי החברה עד להעברת התמורה על ידי המשיב לחברה. בדיעבד התברר כי מבלי שאיש הבחין בכך, המשיב וז'נלי החליפו את השקיקים אליהם הכניסו את היהלומים בשקיקים שהיו מלאים בסוכריות ואת השקיקים עם היהלומים נטלו עמם. דבר הגניבה התברר רק לאחר שה"ה הופמן ניסו ללא הצלחה ליצור קשר טלפוני עם המשיב ושותפו במועד שהוסכם להעברת התשלום, באמצעות מספרי הטלפון שנמסרו להם. בהמשך לכך, ולאחר שנעצר ז'נלי והוסגר מהולנד לשוויץ, כאמור, עזב המשיב את בלגיה יחד עם בת זוגו וילדם המשותף וניתק את קשריו החברתיים עם מכרים שהיו לו בבלגיה ובכללם בני משפחתו של ז'נלי. המשיב נכנס לישראל תוך שהוא עושה שימוש בזהות בדויה. 3. לטענת המבקשת, ביום 8.04.10 הגישה ממשלת שוויץ בקשה להסגרת המשיב לידה בגין עבירת הגניבה. לבקשה צורף צו מעצר שניתן כנגד המשיב ביום 25.06.09 על ידי שופט חוקר במחוז ז'נבה, סיכום החקירה של רשויות שוויץ, ופירוט חומר הראיות הכולל בין היתר תצהירי עדים, דוחות מעבדה ותמונת המשיב. בשל בקשה זו ובשל ההסכם הקיים בין מדינת ישראל ובין ממשלת שוויץ הקובע הדדיות בהסגרת עבריינים, היא האמנה האירופית בדבר הסגרה (להלן: "האמנה"), הוגשה עתירה להסגרתו של המשיב לידי ממשלת שוויץ. בד בבד נטען כי יש להורות על מעצרו של המשיב עד לתום הדיון בעתירה מפני שהשימוש שעשה המשיב במסמכים כוזבים ובזהויות בדויות לשם ביצוע העבירה, כמו גם במטרה לחמוק מרשויות האכיפה, מקים יסוד סביר לחשש שהמשיב יימלט מהדין. מה גם, שאם המשיב יורשע בשוויץ בעבירה המיוחסת לו הוא צפוי לעונש מאסר ממושך בפועל של עד עשר שנים. גם התחכום, הזיוף וההונאה הממושכת שנקט המשיב לשם ביצוע העבירה מלמדים על המסוכנות הנשקפת ממנו ומקימים עילת מעצר. על כל אלו נטען כי יש להביא בחשבון גם את השיקול המכריע של עמידתה של מדינת ישראל בהתחייבויות הבינלאומיות שנטלה על עצמה כלפי שוויץ במסגרת האמנה. 4. בדיון שהתקיים ביום 12.08.10 ב"כ המשיב לא חלק על קיומן של ראיות לכאורה לביסוס האשמה, אלא אך על עוצמתן של הראיות. לדבריו גם, חרף האמור בבקשה, שותפו של המשיב, ז'נלי, שוחרר לבסוף בערובה ובנסיבות אלו יש לבחון את החלטת השחרור לגופה, שכן ייתכן שהשותף שוחרר בשל העדר ראיות מספיקות, דבר שיש בו להשליך גם על מצבו של המשיב. מאידך, טען ב"כ המבקשת כי המידע אודות שחרור השותף הגיע לידי המבקשת רק לאחר הגשת הבקשה, ובכל מקרה אין בו כדי לשנות מאומה מבקשתה. מה גם, שז'נלי שוחרר לאחר ששהה למעלה משנה תמימה במעצר ולאחר שהליכי החקירה בעניינו נסתיימו ולאחר הפקדת ערובה גבוהה אשר נקבעה תחילה לגובה 500,000 פרנקים שוויצריים ולאחר מכן הופחתה ל-330,000 פרנקים שוויצריים. 5. נתבקש והוגש תסקיר שירות המבחן וממנו נלמד אודות המשיב. בין היתר נלמד כי המשיב שולל כל קשר לעבירה המיוחסת לו וטוען כי מדובר באשמת שווא שטפלו עליו. קצין המבחן ציין כי המשיב חווה באופן קשה את מעצרו ומבטא קשיי הסתגלות לתנאי בית המעצר. בד בבד ציין קצין המבחן את הערכתו לקיום רמת סיכון גבוהה מצד המשיב בשל הפער בין המיוחס לו לבין הכחשתו הגורפת והחד משמעית. בהתייחס לחלופת המעצר שהוצעה על ידי המשיב, לפיה הוא ישהה בבית חבריו באשדוד ותחת פיקוחם, ציין קצין המבחן כי הוא התרשם כי המפקחים המוצעים מבינים ומודעים למשמעות תפקידם והתחייבותם, זאת לצד העובדה כי הם אינם מאמינים במיוחס למשיב. באשר להצעה כי בת זוגו של המשיב תשמש אף היא כמפקחת, ציין קצין המבחן כי הוא אינו ממליץ על חלופה זו בשל מערכת היחסים הקיימת בינה לבין המשיב. בסופו של דבר, הוא לא בא בהמלצה ברורה לכאן או לכאן ואך ציין כי במידה ובית המשפט יורה על שחרורו למעצר בית, אזי הוא ממליץ על הוספת איזוק אלקטרוני כגורם מפקח נוסף. התשתית הראייתית 6. לדברי ב"כ המבקשת יש במכלול הראיות הנסיבתיות הקיימות בתיק החקירה די כדי לבסס תשתית ראייתית לכאורית לאשמת המשיב. ראשית קיימת עדותם של ה"ה הופמן, שני אנשים מכובדים ומוערכים ש"נעקצו" על ידי המשיב, המפלילה אותו. לצד עדות זו ישנן ראיות מסייעות לא מעטות. ביניהן הוא מנה את גרסתו של ז'נלי שהוא כלל לא היה חבר של המשיב והקשר הראשון ביניהם היה בנסיעתם לשוויץ, את העובדה שז'נלי נתפס בשקרים רבים במסגרת חקירתו, ודבריו בחקירתו מלמדים על העדר תום הלב וכוונת המרמה שעמדה בבסיס העסקה שהוא ביקש יחד עם המשיב לרקום כלפי מנהלי חברת אלדיאם. כן ציין כי המשיב יחד עם ז'נלי ואדם נוסף התאכסנו במלון אסטוריה בשוויץ תוך שהם מוסרים כתובת בדויה בישראל. המשיב גם הציג עצמו במהלך חודש מרץ 2009 בזהות בדויה לפני יהלומן אחר בשוויץ בשם ז'ורז' לאופולדוף, מסר לו כרטיס ביקור בדוי, ושיקר יחד עם שותפיו בדבר היותם נציגים של חברה רוסית שכלל אין להם עמה קשר. כשכשלו בניסיון זה הם ניסו את מזלם בשנית בחודש אפריל 2009, ושוב הם התאכסנו במלון תוך מסירת כתובת מגורים אחרת בישראל שאף היא הייתה בדויה. גם בפני ה"ה הופמן מנהלי חברת אלדיאם הציגו המשיב ושותפיו כרטיס ביקור בדוי. ב"כ המבקשת הוסיף כי אין ממש בטענת ז'נלי בחקירתו כי בשלב מסוים המשיב החליט שלא לבצע את העסקה משום שהיהלומים לא מצאו חן בעיניו, שכן המשיב לא פנה אף פעם אל ה"ה הופמן והודיע להם על חזרתו מהעסקה. כפי שעולה מחקירתם של ה"ה הופמן, המשיב לא היה מרוצה מיהלום אחד בלבד, וביום שנועד לביצוע העסקה, המשיב נעלם, עזב את המלון בו נקבעה הפגישה ולא ענה בטלפונים שאת מספרם הוא השאיר להם. גם הטענה כי ה"ה הופמן הם אלו שנטלו את היהלומים אין בה ממש, שכן כדי לאמץ גרסה זו צריך להניח כי ה"ה הופמן ידעו מראש כי המשיב ושותפו לא יגיעו לפגישה וייעלמו. מחומר החקירה שבוצעה בשוויץ גם עולה כי המשיב ובת זוגו נעלמו ללא התראה מוקדמת למי מחבריהם ולמעשה הם נמלטו משם תוך ניתוק קשריהם עם מכריהם, כשכל זה קורה בסמוך למעצרו של ז'נלי בהולנד. גם כניסתו של המשיב לישראל שנעשתה תחת שם בדוי, מצביעה אף היא על אשמתו. 7. מנגד, טען ב"כ המשיב כי למעשה, החשד כנגד המשיב מבוסס על עדותם של ה"ה הופמן בלבד, כשבד בבד קיימת אפשרות שדווקא ידם של ה"ה הופמן במעל, אם במסגרת תכנית להונאת הביטוח או התחמקות מתשלום מיסים ומכס ואם במסגרת גניבה שביצעו ה"ה הופמן עצמם, ובשל להרחיק את החשד מהם הם טפלו אותו על המשיב. הוא ציין גם כי במקרה זה בעלי היהלומים כלל לא התלוננו, אלא רק ה"ה הופמן שאין מחלוקת שהם אינם בעלי היהלומים, שלטענתם הם קיבלו אותם מחברה בהונג-קונג ומחברה בבלגיה. ברם, איש מבעלי התפקידים בחברות אלו לא נחקר, ובמסגרת חקירתם של ה"ה הופמן עלתה טענה כי אחת מחברות אלו היא חברת בת שלהם. מה גם, שה"ה הופמן התחמקו מתשובות שנשאלו אודות הדיווח למכס על היהלומים ולמעשה הם הודו בביצוע עבירות על חוקי המכס בקשר ליהלומים. למעשה גם, אין כל אינדיקציה אובייקטיבית המאשרת את טענת ה"ה הופמן שהם קיבלו את היהלומים או את שוויים, ובחקירתם הם גם הודו שהמסמכים שהם הציגו בפני המשיב ושותפו ז'נלי ביחס ליהלומים לא היו תקינים אלא היו אך בבחינת "תיעוד מקדים" בלבד. מכלול נסיבות אלו אך מחזק את החשד כי דווקא ידם של המתלוננים, ה"ה הופמן, הייתה בגניבה, כאמור. ב"כ המשיב גם ציין את העובדה התמוהה עליה העיר חוקר חברת הביטוח שחקר את המקרה, כי מכירת היהלומים נקבעה ליום שבת בו מערכת האבטחה בחברה אינה פעילה. זאת ועוד, העובדה כי על השקיקים נמצאו טביעות אצבע של ז'נלי וד.נ.א. של אדם אחר יש בה כדי לתמוך במסקנה כי לא המשיב היה זה שגנב את היהלומים או שהיה שותף לגניבתם. גם הטענה עצמה כי המשיב ושותפו הצליחו להערים על שני יהלומנים וותיקים תחת עיניהם הפקוחות, והחליפו בזריזות ידיים יהלומים בסוכריות, אינה סבירה בעליל. מנגד, גרסת המשיב כי בכוונתו ובכוונת שותפו היה לבצע עסקת יהלומים, אולם בסופו של דבר הסחורה שהוצגה בפניהם לא תאמה את הבטחת ה"ה הופמן ולכן הם לא הגיעו להשלימה, עולה בקנה אחד, הן עם גרסתו של ז'נלי והן עם גרסת ה"ה הופמן בחקירתם כי לאחר שהמשיב ושותפו בחנו את היהלומים הם הציעו להם הנחה בשיעור של 60%. 8. באשר לניסיונותיו של המשיב להסוות את זהותו האמיתית, בין היתר במסירת כרטיס ביקור של אדם אחר, טען ב"כ המשיב כי אין בהם כדי ללמד דבר על הגניבה, וניתן להבינם על רקע ביצוע עסקה ביהלומים. גם אין כל ראייה כי המשיב נמלט לישראל מאחר וידע כי הוא מבוקש על ידי שלטונות שוויץ, ואין כל אמת בטענה כי המשיב ובת זוגו ניתקו את יחסיהם עם חבריהם בבלגיה, שכן הם נמצאים עמם בקשר רצוף וחלקם אף ביקר אותם בישראל. גם לא הוצגה כל ראייה לטענה כי המשיב נכנס לישראל עם מסמך מזויף ותחת זהות בדויה. להיפך, במסמך שהונפק על ידי משרד הפנים, לאחר שהמשיב פנה למשרד זה, נאמר במפורש כי המשיב נכלל בקבוצה של אנשים ששמם לא נרשם עם כניסתם לישראל מסיבות שונות ובשל תקלות שונות. לכן, לוּ אכן היה בכוונתו להימלט מהדין הוא לא היה מתייצב מעצמו במשרדי משרד הפנים. גם חיפוש שנערך בביתו לא העלה קיומו של מסמך מזויף. בשל כל אלו נטען, כי מדובר בראיות לכאורה חלשות ביותר ואין בהן כדי להצדיק את מעצרו של המשיב וודאי לא נוכח העובדה שניתן לאיין את מסוכנותו בחלופת מעצר. יש גם לקחת בחשבון את העובדה שבקשת ההסגרה נועדה לצרכי חקירה ולא לשם העמדה לדין, וכי המשיב יכול להיחקר בישראל גם על ידי חוקרים משוויץ. גם אין סיבה שדינו יהיה שונה מדינו של שותפו ז'נלי המסתובב חופשי ברחבי העולם לאחר שנחקר ושוחרר. ב"כ המשיב הוסיף וטען כי גם מצבו הבריאותי הקשה של המשיב החש בלבו ושאף היה מאושפז זמן רב ועבר כריתת בלוטת התריס עקב גידול סרטני, יש בו כדי להוביל לחעדפת חלופת מעצר על פני מעצר. באשר לתסקיר ציין ב"כ המשיב כי בשל נסיבותיו האישיות המיוחדות של המשיב הוא ביקש כי קצין המבחן יהיה דובר השפה הרוסית אך הוא לא נענה ויש אפוא, לקחת את כל קביעותיו של קצין המבחן באשר למסוכנות הנשקפת המשיב בעירבון מוגבל. גם התייחסות קצין המבחן לבעיותיו הרפואיות של המשיב לוקה בחסר וקצין המבחן גם סרב לקבל מסמכים הנוגעים למצב בריאותו של המשיב. דיון בתשתית הראייתית 9. ככלל, הכללים החלים לגבי מעצר המתבקש במסגרת הליכי הסגרה זהים לכללים החלים ביחס למעצר בהליך פלילי המתנהל בישראל. באלה כבאלה, על מנת להורות על מעצר, יש לבחון קיומה של תשתית ראיייתית לכאורית, קיומן של עילות מעצר ובחינת חלופות שיש בהן די כדי למלא את הצורך במעצר (בש"פ 9225/09 יובל נ' היועץ המשפטי לממשלה, פורסם במאגרים [25.11.09]; בש"פ 1496/09 אברג'יל נ' היועץ המשפטי לממשלה, פורסם במאגרים [10.03.09]). 10. התשתית הראייתית הנדרשית לשם מעצרו של אדם במסגרת הליך הסגרה מקבילה לזו הנדרשת בהליך ההסגרה העיקרי עצמו, דהיינו בחינה האם ישנן ראיות קבילות למעורבותו של האדם במעשים המיוחסים לו, במידה המצדיקה את בירור עניינו בידי ערכאה שיפוטית (ראה בש"פ 1060/09 בראשי נ' מדינת ישראל, פורסם במאגרים [11.03.09]; בשפ 3974/07 ‏פרצוב נ' היועץ המשפטי לממשלה, פורסם במאגרים [20.05.07]). 11. מעיון בחומר הראיות עולה כי קיימת תמימות דעים באשר לאירועים השונים שקדמו לגילוי החלפת היהלומים בסוכריות. מכלול הגרסאות שהציגו ה"ה הופמן, ז'נלי ומזכיר חברת אלאדים מר אמדו בלדה, מלמד כי המשיב וז'נלי נפגשו עם ה"ה הופמן מספר פעמים במשרדי החברה. תחילה ביום 14.04.09, בהמשך ביום 17.04.09 ולבסוף ביום 18.04.09 כשבאותו מעמד בחן המשיב את היהלומים. ה"ה הופמן, המשיב וז'נלי ישבו סביב שולחן עגול, כשה"ה הופמן ישבו זה לצד זה והמשיב וז'נלי ישבו משני צידיהם, המשיב מימינו של מר הופמן האב וז'נלי משמאלו של מר הופמן הבן. המשיב בחן כל אחד מהיהלומים בנפרד, ולאחר מכן עטף כל אבן שבחר בנייר מיוחד והניחה בשקית פלסטיק נפרדת. לאחר מכן הוא הניח את כל השקיות בתוך קופסה שהביא עימו, סגר את הקופסה באמצעות נייר דבק וחתם עליו. לא הייתה מחלוקת כי לאחר פגישה זו לא היה קשר בין ה"ה הופמן לבין המשיב וז'נלי. גם לא הייתה מחלוקת כי המשיב הציג עצמו בפני ה"ה הופמן בשם בדוי, וכי מסר כרטיס ביקור שאינו שייך לו ומספר טלפון בדוי לצורך התקשרות. גם הכתובת שמסר בבית המלון בו שהה בז'נבה סמוך לפגישתו עם ה"ה הופמן הייתה בדויה. המחלוקות היחידות בין הצדדים היו: האם הצדדים הגיעו להסכמה בסיומה של אותה פגישה על רכישת היהלומים כגרסת ה"ה הופמן או שמא כגרסת ז'נלי, שהפגישה הסתיימה ללא הסכמה ודברי המשיב לה"ה הופמן כי יעמוד עמם בקשר היו מתוך נימוס בלבד; והאם המשיב גילה אי שביעות רצון ממכלול היהלומים שהוצגו בפניו כגרסת ז'נלי או שהוא הסתייג אך מאחת מהן כגרסת מר ז'אן פייר הופמן. כן עלה מחקירתו של ז'נלי כי גרסתו לא הייתה קוהרנטית והוא מסר גרסאות שונות במהלך חקירותיו. כך, למשל, מסר תחילה כי מעולם לא שמע את המשיב מזדהה בשם אנדריי סמירנוף, אך לבסוף הודה כי המשיב אכן הזדהה בשם זה בפני ה"ה הופמן וטען כי שימוש בשמות בדויים לצרכי עסקים ודיסקרטיות הוא דבר מקובל בין אנשי עסקים רוסיים. גרסתו גם לא טעמה תמיד גרסאות אחרות. כך למשל, טענתו כי הייתה לו היכרות שטחית בלבד עם המשיב, אותו פגש מספר פעמים בשנה בחנות היהלומים שלו בבלגיה, מבלי שידע על טיב עסקיו, לא עלתה בקנה אחד עם עדותו של עד אחר, מר דניאל טטרואשווילי אשר סיפר על היכרות קרובה ומתמשכת בין המשיב לז'נלי. החקירה גם העלתה כי פרופיל ד.נ.א של ז'נלי נמצא על שקיקי הפלסטיק שהכילו את הסוכריות, אך בד בבד נמצא עליהם פרופיל ד.נ.א. נוסף שזהותו אינה ידועה. כמו כן, כולל חומר החקירה את הודעתו של חוקר חברת הביטוח לוידס אשר מסר כי חברת הביטוח אינה חושדת שידם של ה"ה הופמן בגניבה או כי מדובר בהונאת ביטוח. החוקר ציין כי מצא את מר הופמן האב במצב נפשי סוער בשל כך שנפל קרבן לגניבה. 12. מהאמור עולה כי צודק ב"כ המשיב שהאשמה המיוחסת למשיב מבוססת בעיקר, אם לא באופן בלבדי, על עדותם של ה"ה הופמן כי כשפתחו את הקופסה שנמסרה להם על ידי המשיב כשהיא חתומה, הם גילו בתוכה סוכריות במקום יהלומים. שאר הראיות הנסיבתיות ככל שיש בהן כדי לתמוך במסקנה כי ידו של המשיב הייתה במעל, כך יש בהן כדי לתמוך במסקנה כי דווקא ידם של ה"ה הופמן הייתה בכך. בנסיבות אלו, אכן אין מדובר בראיות מכריעות, אך ככל שבבוא היום יינתן אימון בעדותם של ה"ה הופמן, בנוסף להתנהגותו המפלילה של המשיב בבידוי זהותו, אפשר ויש בחומר הראיות די כדי להרשיע את המשיב במיוחס לו. אכן, ייתכן ומבחן הראיות לעומקן במהלך ההליך המשפטי יוביל למסקנה כי קיים ולוּ ספק סביר באשמתו של המשיב, אולם בשלב זה, לצורך ההכרעה בשאלת המעצר, די בכך שקיימת תשתית ראייתית המציגה את מכלול הראיות באופן המעלה חשד משמעותי כלפי המשיב, שקשה להסבירו באופן תמים, וכי קיים פוטנציאל להרשעה על סמך הראיות מבלי להכריע בשאלת משקלן ומהימנותן (בש"פ 3885/10 דרי נ' מדינת ישראל, פורסם במאגרים [13.06.10]; בש"פ 991/99 מדינת ישראל נ' קנילסקי, פורסם במאגרים [17.02.99]. במקרה זה כאמור, די נהיר כי קיים פוטנציאל להרשעה במכלול הראיות הנסיבתיות שנאספו של ידי משטרת שוויץ. עילת המעצר והחלופות לו 13. עם זאת, בקיומן של ראיות לכאורה אין די ויש להצביע על קיומה של עילת מעצר. בעניין זה טען ב"כ המבקשת כי מסוכנות טמונה בעבירות רכוש בסדר גודל והיקף כזה, כשפעולותיו של המשיב להסוות את זהותו ומעשי המרמה שלו אך מחזקים את החשש מפני הימלטותו מהדין. על כך הוא הוסיף את העבודה שמדובר בבקשת הסגרה המגבירה את החשש מפני הימלטות, ויש גם לקחת בחשבון את חובתה של מדינת ישראל לעמוד בהתחייבותה לממשלת שוויץ במסגרת האמנה. ואכן, מקום בו עבירות רכוש נעברות באורח שיטתי, או בהיקף ניכר, או תוך שימוש באמצעים מתוחכמים, או תוך כדי התארגנות עבריינית, שחרור נאשם שמיוחסות לו עבירות מסוג זה, עלול להעמיד בסכנה את ביטחון הציבור וקיימת לגביו עילת מעצר (בש"פ 2378/10 דולזנקו נ' מדינת ישראל, פורסם במאגרים [1.04.10]; בש"פ 3453/05 אברג'יל נ' מדינת ישראל; בש"פ 5431/98 פרנקל נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(4) 268). עבירות רכוש גם טומנות בחובן סיכון טבוע כי בתנאים מסוימים הן יבוצעו באלימות ותוך סיכון חיי אדם, או שלמות גופו - אם לצורך השגת הרכוש, אם לשם שמירה עליו, ואם לצורך הימלטות המבצעים מעונש, וגם בכך יש כדי להקים עילת מעצר (בש"פ 2378/10 בעניין דולזנקו, שם; בש"פ 8611/09 סטבינסקי נ' מדינת ישראל, פורסם במאגרים [05.11.09]). במקרה זה היקף הגניבה הגבוה והתחכום בביצועה מלמדת על קיומה של מסוכנות, והשימוש שעשה המשיב בזהות בדויה ובכתובות בדויות עליה אין מחלוקת, אך מחזקים מסוכנות זו. עובדה זו, עליה כאמור, אין מחלוקת, גם מחזקות את החשש של הימלטותו של המשיב מהדין (בש"פ 5431/98 בעניין פרנקל; בש"פ 5142/99 מורוזובה נ' מדינת ישראל, פ''ד נג(5) 643), הקיים ממילא בכל מקרה של הסגרה (ראה בש"פ 1060/09 בעניין בראשי; בש"פ 10916/08 אברהם נ' מדינת ישראל, פורסם במאגרים [4.01.09]). גם עונש המאסר הממושך הצפוי למשיב אם יורשע מחזק את החשש מפני הימלטותו מהדין. 14. ואולם, גם בכך אין די, ובדומה למעצר עד תום ההליכים המתקיימים בישראל, גם בסוגיית המעצר בטרם הסגרה, הכלל הוא כי מקום בו ניתן להימנע ממעצר יש לעשות כן, תוך הבטחתן של התכליות המבוקשות באמצעים אחרים, פוגעניים פחות (בש"פ 3974/07 בעניין ‏פרצוב, שם; בש"פ 4044/90 ריין נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(1) 1). אכן, במסגרת זו של בקשה למעצר בטרם הסגרה, יש להביא בחשבון את השיקולים הייחודיים לסוגיית ההסגרה, ובעיקר את החשש המוגבר להימלטות מהדין שיביא לאי קיום מחויבותה הבינלאומית של מדינת ישראל כלפי המדינה מבקשת ההסגרה, וההשפעה שיכולה להיות לכך על מערך ההסגרה אשר מדינת ישראל נוטלת בה חלק (ראה למשל, בש"פ 9225/09 בעניין יובל, שם; בש"פ 725/09 היועץ המשפטי לממשלה נ' אברג'יל, פורסם במאגרים [30.01.09]; בש"פ 10916/08 בעניין אברהם). ברם, הגישה שנהגה בעבר לפיה משקלם של אינטרסים ייחודיים אלו היא כה מכרעת עד כי במקרים אלה הופך המעצר לכלל וחלופת המעצר - לחריג, אינה נוהגת כיום, בין היתר, לאור המעמד שקיבלה הזכות לחירות עם חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, אשר הוביל למיקום מחודש של נקודת האיזון בין מכלול הערכים המתחרים בסוגיית המעצר (ראה למשל, בש"פ 9336/01 כהן נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נו(2) 289, 295). משכך, נקבע כי אף בסוגיית המעצר בטרם ההסגרה, הכלל הוא כי מקום בו ניתן להימנע ממעצר יש לעשות כן, תוך הבטחתן של התכליות המבוקשות באמצעים אחרים, פוגעניים פחות (בש"פ 3974/07 בעניין ‏פרצוב, שם; בש"פ 9850/08 היועץ המשפטי לממשלה נ' מאיו, פורסם במאגרים [25.11.08]. 15. במקרה זה, חרף קיומה של עילת מעצר, הן בשל המסוכנות הנשקפת מהמשיב והן בשל החשש מפני המלטותו מהדין, יש די בחלופת המעצר המוצעת בלווי תנאי ערובה והפקדה משמעותיים כדי לאזן בין חששות אלו לבין זכותו של המשיב לחירות טרם הוכחה אשמתו. המפקחים שהוצעו נבדקו על ידי קצין המבחן אשר התרשם כי הם מתאימים לכך ומבינים את האחריות הרובצת עליהם. מה גם, שההלכה היא כי ככל שהראיות כנגד נאשם חלשות יותר, תגדל הנטייה לשחרר אותו לחלופת מעצר (ראה בש"פ 194/10 חמודה נ' מדינת ישראל, פורסם במאגרים [27.01.10]; בש"פ 5280/02 מירפולוסקי נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(5) 361; בש"פ 1918/01 מדינת ישראל נ' אבו כף, פורסם במאגרים [8.3.01]). במקרה זה כאמור, חרף העובדה שייתכן ויהיה בכוחן של מכלול הראיות הנסיבתיות כדי להרשיע את המשיב במיוחס לו, יש גם לא מעט ספקות באשר למהימנותן ומשקלן. במסגרת זו יצוין כי גם לטענה כי המשיב נכנס לישראל בזהות בדויה לא הובאו ראיות מספיקות. גם מצבו הרפואי הבלתי שפיר של המשיב מוביל למסקנה זו. סיכום 16. בסופו של יום אפוא, אני מורה על שחרורו של המשיב בתנאים הבאים: א. המשיב ישהה במעצר בית מלא בביתם של בני הזוג מיכאל דזורשווילי ואיזולדה דניאלוב ברחוב העצמאות 46/46 באשדוד, ותחת פיקוחו של לפחות אחד מהם או של הגב' אולגה קלפוצו'סקיה במשך 24 שעות ביממה. ב. יופקד סך של 100,000 ₪. ג. כל אחד מהמפקחים יחתום על ערבות בסך של 50,000 ₪. ד. המשיב יחתום על התחייבות אישית בסך של 100,000₪. ה. המשיב יהיה באיזוק אלקטרוני. ו. יעוקל נכס מקרקעין לטובת המדינה. כל אימת שכל התנאים לא ימולאו, כולל האיזוק האלקטרוני, אך למעט עיקול הנכס, המשיב יהיה נתון במעצר. לעניין עיקול הנכס, ב"כ המשיב יציע נכס לעיקול תוך 7 ימים מהיום. מעצרהסגרה