סעד הצהרתי בעלות על דירה במזרח ירושלים

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא סעד הצהרתי בעלות על דירה במזרח ירושלים: זוהי תביעה לסעד הצהרתי לפיו התובעת היא בעלת זכות הבעלות, השימוש והחזקה בדירה המצויה בקומה השנייה של בניין במתחם אלח'לוה בשכונת א-טור במזרח ירושלים, הידוע גם כחלקה 12 בגוש 29994 בירושלים, וכן במחצית הרכוש המשותף בבניין (להלן: "הנכס"). בנוסף עתרה התובעת לסילוק ידם של הנתבעים או מי מטעמם מהנכס, למתן צו האוסר עליהם להיכנס אליו בעתיד, ולחיוב נתבע 2 בדמי שימוש ראויים. עיקר טענתה של התובעת, בקליפת אגוז, הינה כי היא הבעלים היחיד של הנכס, על פי שרשרת הסכמים שנחתמה ביום 31.3.05, וכי הנתבע 1, טוען לבעלות בנכס שלא כדין, וממילא שהייתו של הנתבע 2, ששכר הנכס מנתבע 1, אינה כדין. אף שהנתבעים אינם מכחישים את שרשרת ההעברות, לטענתם לאחר המכר מנתבע 1 לה"ה חאג' יוסף (להלן: "חאג'") בוטל המכר בהסכמת שני הצדדים, וממילא כל יתר ההסכמים שנחתמו לאחר מכן בין חאג' לאחרים, היו בטלים מעיקרם. רקע עובדתי 1. הנכס נשוא התביעה, מצוי במתחם אלח'לוה בשכונת א-טור בירושלים. המדובר בדירה בשטח של כ-130 מטר, בת שני חדרי שינה, סלון, ומטבח. אף שנסח רישום לא הומצא על ידי התובעים או מי מהצדדים, על פניו מדובר במקרקעין שאינם רשומים. מכל מקום, אין חולק כי גבולות החלקה הם: מצפון רכושו של צבחי דאוד אבו-אלהוא, מדרום רכושו של מחמד ח'ליל אבו-אלהוא, ממזרח המנזר הארמני וממערב רכושו של סעיד ח'ליל אבו-אלהוא. אין חולק גם, כי הבעלים המקוריים של הנכס היו יורשי המנוח ח'ליל עלי ח'ליל אבו-אלהווה: אלמנתו, סמירה חסין מוסא אבו-אלהווא, וילדיה עלי, רשא, נסרין, האלה וסארה ח'ליל אבו-אלהווא (להלן: "היורשים" או "יורשי המנוח"). התובעת היא חברת חוץ, שהתאגדה ביום 26.5.98 באיי Turks and Caicos (ראו תעודת ההתאגדות, ת/5). 2. ביום 31.3.05 נחתמה שרשרת הסכמים למכירת הנכס. בהסכם הראשון (ת/12), שנכרת בין היורשים לבין נתבע 1, עדנאן קרש (להלן: "הנתבע"), נקבע כי בתמורה לסך 125,000$ מוכרים היורשים את זכויות הבעלות והחזקה בנכס לנתבע, כשהן נקיות מזכויות צד ג' כלשהו. בהסכם צוין עוד, כי החתימה מהווה אישור לתשלום התמורה בגין הנכס, וכי החזקה עוברת לנתבע עם חתימת ההסכם. במקביל לחתימת ההסכם, נחתם ייפוי כוח (ת/13) בו ייפו היורשים את כוחו של הנתבע לעשות כל פעולה בשמם ובמקומם לצורך מכירת הנכס והעברת הבעלות והחזקה בו. החתימות על ההסכם ועל ייפוי הכוח אושרו על ידי הנוטריון מ' חביב-אללה. באותו מעמד נחתם הסכם נוסף למכירת הנכס, בין הנתבע לבין ה"ה יוסף סאמי נעים חאג' (להלן: "חאג'"), תמורת 130,000$ (ת/9). אף הסכם זה אושר על ידי הנוטריון חביב-אללה. המחלוקת העיקרית הנטושה בין הצדדים, עניינה באירועים שהתרחשו בין הנתבע לחאג' לאחר החתימה על ההסכם. בעוד שלשיטתה של התובעת הצדדים הלכו איש לדרכו, וחאג' מכר את הנכס לחוליה הבאה בשרשרת, טוען הנתבע כי ההסכם עם חאג' בוטל עוד באותו היום, בהסכמת שני הצדדים לו. מכל מקום, אין חולק כי ביום 31.3.05 נחתם הסכם נוסף (ת/8), בין חאג' לה"ה מר רווידי ריזק עטא (להלן: "ריזק"), בו נמכרו זכויותיו (הנטענות) של חאג' בנכס לריזק, בתמורה לסך של 135,000$. גם במסגרת עסקה זו נחתם ייפוי כוח (ת/8ד-ה) בנוסח דלעיל, בו ייפה חאג' את כוחו של ריזק, וכן כתב העברה (ת/8ו) בו הועברו סמכויותיו של חאג' על פי הסכם המכר וייפוי הכוח הקודם, לידיו של ריזק. החתימות על מסמכים אלה אושרו על ידי הנוטריון י' מירון. 3. באותו היום נכרת בין התובעת, על ידי מר דוד בארי (על פי ייפוי כוח נוטריוני), לבין ריזק, הסכם נאמנות במסגרתו נקבע כי רכישת הנכס על ידי ריזק היא בנאמנות עבור התובעת, וכי לראשון לא תהא כל זכות או חבות בנכס ביחס להסכם המכר עם חאג'. בנוסף נחתם ייפוי כוח בלתי חוזר בו הסמיך ריזק את התובעת לפעול במקומו לצורך העברת הזכויות בנכס על כל המשתמע מכך, וכן כתב העברה של סמכויותיו של ריזק על פי ייפוי הכוח מאת חאג'. כלל החתימות על המסמכים אושרו על ידי הנוטריון מירון (ההסכם, ייפוי הכוח וכתב ההעברה סומנו ת/7א-ה). 4. ביום 1.4.05 חתם הנתבע 1 על כתב העברת ייפוי כוח בפני הנוטריון חביב-אללה, בו העביר לידי חאג' את הזכויות בקשר לנכס שניתנו לו בייפוי כוח על-ידי המוכרים (ת/11). ביני לביני נערכו בנכס עבודות שיפוץ נרחבות, אשר כל אחד מהצדדים טוען כי הוא שהזמין אותן ושילם עבורן. 5. בחודש מרץ 2006 נכרת הסכם שכירות בין הנתבע לנתבע 2, וסמוך לכך נכנסו האחרון ומשפחתו להתגורר בנכס. משגילתה התובעת כי נתבע 2 ומשפחתו מתגוררים בנכס השייך לה לטענתה, הוגשה מטעמה ביום 30.3.06 תלונה למשטרה בגין הפלישה, בה ביקשה את עזרת המשטרה בפינוי הנתבע 2 ומשפחתו. ביום 9.4.06 פינתה המשטרה מהנכס את האחרונים. באותו היום הגישו הנתבעים לבית משפט השלום בקשה לצו מניעה זמני במעמד צד אחד האוסר על המשטרה לפנותם מהנכס, כאשר התובעת לא צורפה כצד לבקשה (בש"א 3495/06) . לדיון שהתקיים ביום 10.4.06 בבקשה, הופיעה התובעת, הציגה ההסכמים שצורפו לכתב התביעה וטענה לעניין זכויותיה בנכס. בהחלטה מיום 11.4.06 נעתר בית המשפט (כב' השופט ר' שטראוס ז"ל) לבקשה, בציינו כי בנסיבות המקרה דנן לא מתקיימים כל התנאים המצדיקים סיוע מטעם המשטרה למי שחזקתו במקרקעין נשללה ממנו שלא כדין, שכן אף שהפנייה למשטרה נעשתה כשהפלישה לכאורה עדיין טריה, נושא הזכויות בנכס אינו ברור וחד משמעי ומשכך אין המשטרה יכולה לסייע בידי התובעת. 6. ביום 10.5.06 הוגשה התביעה דנן, בד בבד עם בקשה לסעד זמני לסילוק ידם של הנתבעים מהנכס (בש"א 1691/06). ביום 6.7.06 נעתר בית המשפט (כב' השופטת מ' שידלובסקי-אור) לבקשה, והורה לנתבעים לפנות הנכס עד ליום 16.7.06 ולתובעת שלא לתפוס חזקה פיסית בנכס. בנוסף נאסר על הצדדים לבצע כל דיספוזיציה בנכס. ערעור ברשות שהוגש לבית המשפט העליון (רע"א 5946/06), , התקבל, ונקבע כי הסעדים הזמניים שניתנו - למעט צו איסור הדיספוזיציה - בטלים. לאחר שביום 15.3.07 פגה תקופת השכירות של הנתבע 2 בנכס, ניתן לבקשת התובעת, צו האוסר על האחרון - או מי מטעמו - להיכנס לדירה (בש"א 4981/07, החלטה מיום 21.3.07). נכון להיום הדירה ריקה מאדם. 7. בנוסף להחלטות בסעדים הזמניים דלעיל, נדחתה ביום 12.11.07 בקשתם של הנתבעים למחיקת התביעה על הסף, מהטעם של העדר סמכות עניינית. כפי שנקבע בהחלטה, דין הבקשה להידחות הן נוכח האיחור בהגשתה, והן לגופה, נוכח טיבה וטבעה של התביעה. עוד יצוין כי ביום 8.8.06 ניתן פסק דין בהעדר הגנה. עם זאת, בהסכמת התובעת בוטל פסק הדין. עדויות וראיות 8. מטעם התביעה העידו אסף נבנצל, שהיה מעורב במגעים בין התובעת למוכרים ולמתווכים, ויעקב גולן, שהיה אחראי, כנטען, על שיפוץ הדירה, ופיקח על העבודות שבוצעו בנכס. כן הוגשו מטעמה כלל ההסכמים שנכרתו ביחס לנכס, על כל נספחיהם, ייפויי הכוח וכתבי ההעברה השונים, ואישורים על התשלומים ששולמו במסגרת כך. בנוסף הוגשו מסמכים שונים הנוגעים לשיפוץ, וכן פרוטוקולים מההליכים הקודמים בין הצדדים. 9. מטעם ההגנה העידו הנתבעים שנחקרו על תצהיריהם וכן העיד הנוטריון יעקב מירון, שאישר את חתימת הצדדים על חלק מהסכמי המכר והמסמכים שנלוו להם. (אף כי הנתבעים צירפו תצהירים של עלי אבו-אלהווה, אחד ממוכרי הנכס, ועמאד אבו-אלהווה, המתגורר בבנין, בסופו של יום השניים לא התייצבו בבית המשפט להחקר על תצהיריהם). המוצג היחיד שהוגש מטעם הנתבעים הוא בקשה לקבלת היתר יציאה מישראל. טענות הצדדים 10. כאמור, המחלוקת העיקרית בין הצדדים עניינה בשאלה האם הסכם המכר בין הנתבע לחאג', בוטל כדין לאחר חתימתו. סוגיות נוספות השנויות במחלוקת בין הצדדים, ושלמעשה נגזרות מזהות הבעלים בנכס, הן זהות המחזיק בדירה בתקופה שלאחר חתימת ההסכם ועד לכניסתם של נתבע 2 ומשפחתו לנכס, ומזמין השיפוצים שנערכו בה. 11. לטענת התובעת, היא הרשאית להירשם כבעליו של הנכס. זאת, בהסתמך על שרשרת הסכמי המכר, שתחילתם בהסכם המכר בין היורשים לבין הנתבע, וסופם בהסכם הנאמנות שנחתם בינה לבין ריזק. עוד לטענתה, בניגוד לטענותיהם של הנתבעים, הסכם המכר בין הנתבע לבין חאג' לא בוטל, והנתבע אף חתם על ייפוי כוח לטובתו של האחרון, וזאת יום לאחר המועד בו הוא ביטל, לטענתו, את הסכם המכר. התובעת מוסיפה וטוענת, כי החל מיום 31.3.05, בו קיבלה החזקה בנכס, היא ערכה שיפוצים מקיפים בנכס, וכי עד סמוך למועד בו התברר כי הנתבע 2 ומשפחתו פלשו לנכס שלא כדין, הייתה החזקה המלאה והבלעדית בידיה. 12. הנתבעים, מנגד, טוענים כי דין התביעה להידחות. טענתם העיקרית היא, כי הנכס נרכש על ידי הנתבע לצרכיו האישיים, ומכספיו הוא, ואף שנמכר באותו היום לחאג', שכנטען היה עובד של הנתבע, הרי שההסכם בוטל כדין כמחצית השעה לאחר שנחתם, וזאת מאחר שחאג' לא עמד בהתחייבותו לשלם את תמורת הנכס לנתבע. עוד לטענתם, החל ממועד זה, החזקה הבלעדית בנכס הייתה בידיו של הנתבע, שאף שיפץ את הנכס, באמצעות חאג', והשכירו לנתבע 2 ומשפחתו. לתמיכה בטענותיהם צירפו הנתבעים טופס "הודעה והסכם על ביטול הסכם מכירה ויפוי כוח בלתי חוזר", עליו חתום חאג', והנתבע וכן אדם נוסף בשם מוהנד סברי, כעדים, וכן טופס הצהרה על רכישת זכויות במקרקעין, ממנו עולה כי ביום 24.8.05 דיווח הנתבע לרשויות המס על עסקת הרכישה של המקרקעין מידי היורשים. בנוסף צורפה קבלה על תשלום סך של 6,310 ₪ בגין מס רכישה עבור הנכס, וכן דרישה לתשלום מס נוסף, בסך 26,938 ₪. הנתבעים לא טענו כנגד אמיתותם של כלל הסכמי המכר שנחתמו לאחר מכן, אלא שלטענתם הם אינם בני תוקף, ולו מהסיבה כי בשלב בו מכר חאג' את זכויותיו לריזק, כנטען לא היו לו זכויות כלל בנכס. ואף זאת, במסגרת סיכומיהם, העלו הנתבעים לראשונה הטענה, כי הסכמי המכר בין החוליות השונות ב"שרשרת" הינם חוזים למראית עין בלבד, ומשכך הם בטלים. עוד חזרו על טענתם - שנדחתה במסגרת ההליכים המקדמיים בתיק - כי חלק מהסעדים שהתבקשו בתובענה, שעניינם סילוק יד מהנכס, אינם בסמכותו העניינית של בית משפט זה, אלא בסמכותו של בית משפט השלום. מה גם, שעניין החזקה כבר הוכרע במסגרת ההליכים לקבלת הסעד הזמני שהתקיימו בבית משפט השלום בפני כב' השופט שטראוס ז"ל. ד י ו ן 13. על פי חומר הראיות בפניי, ולאחר ששמעתי העדים מטעם הצדדים, מסקנתי היא כי התובעת הוכיחה את זכויותיה בנכס, כאשר גרסתם של הנתבעים אודות ביטול העסקה אינה תואמת המציאות, ונראה כי הורתה ולידתה בניסיון להתחמק שלא כדין מתוצאות הסכמי המכר שנכרתו עם הנתבע. כאמור, ביום 31.3.05 נכרתו מספר הסכמים, שתחילתם בהסכם שנחתם עם יורשי המנוח ואחריתם בהסכם עם התובעת. כפי שהוברר במהלך הדיון, שרשרת של הסכמים הנחתמים אחד לאחר השני בהפרשי זמן קצרים, היא פרוצדורה מקובלת בעסקאות לרכישת נכסי מקרקעין במזרח ירושלים, המועברים מידיים ערביות לידים שאינן ערביות. זאת, על מנת לשמור על שלומם וביטחונם של מוכרי הנכסים, נוכח הלחצים המופעלים עליהם מצד מי מהאוכלוסייה המקומית וגורמים עוינים לישראל. בנוגע לעסקה הקונקרטית העיד מר אסף נבנצל (להלן: "נבנצל"), כי גם כאן המהות האמיתית של העסקה הייתה מכירת הנכס מהיורשים לתובעת, אולם "למשפחת אלהווה [היורשים - ח'ב'] היה חשוב שלא יוודע שהם מכרו לחברה שהיא בבעלות זרה, או בבעלות של יהודים. הם ביקשו שיקנה את הנכס מכם ושהזכויות יועבר[ו] פורמלית לאדם מכובד מוסלמי ממזרח ירושלים..." (עמ' 47 לפר'). בשל החשש האמור, ולצורך טשטוש תוצאות המכירה, נוהלה העסקה כך שהנכס יעבור דרך מספר מתווכים - "לכל אחד יש אינטרס להרחיק עצמו כמה שיותר מהחוליה הסופית שהיא הקונה האמיתית... כשהיא נכנסת לתמונה ברור שהיהודים נכנסים לנכס. על כן גם למשפחה אבו אלהווה יש אינטרס שאדם מכובד ממזרח ירושלים יקנה מהם. לעדנאן [הנתבע - ח'ב'] יש אינטרס שלא ריזאק המוכר כעובד עם היהודים הוא יהיה הקונה ממנו אלא אדם נוסף באמצע. במקרה זה זה היה יוסף חאג'. וגם יוסף ביקש שיהיה עוד בן אדם לבין החברה. וזה היה ריזאק שהיה נאמן של החברה" (עמ' 51 לפר'). על כך שהנתבע היה חוליה בלבד בשרשרת עסקאות המכר, כאשר מעולם לא היה לו אינטרס אישי בממכר, חזר נבנצל מספר פעמים במהלך עדותו (עמ' 52, 68-59 לפר'). במסגרת זאת - כך העיד - פעולותיו של הנתבע היו מתוכננות מראש, והתשלום ליורשים נעשה, כולו, מחשבונה של עמותת אלע"ד, הפועלת מטעמה של התובעת: הנתבע קיבל סך של 10,000$ במזומן, כאשר מסכום זה הועבר על ידו ליורשים סך של 5,000$ כמקדמה למכר, וסך של 5,000$ נותר בידיו כעמלה על מעורבותו בעסקה. בנוסף קיבל הנתבע שיק בנקאי על סך 120,000$, שנמשך מחשבון עמותת אלע"ד, במישרין לחשבון הבנק של היורשים (סעיף 6 לתצהירו של נבנצל, וכן עמ' 52-53 לפר'). לתצהיר עדותו הראשית של נבנצל צורף העתק שיק בנקאי מיום 30.3.05, ע"ס 120,000$ ארה"ב, המשוך לפקודת היורשים, וכן תדפיס הכולל פירוט התנועות בחשבון הבנק של העמותה, ממנו עולה כי הכספים ששימשו להוצאת השיק הם מחשבון זה. בנוסף צורף אישור היורשים, על גבי צילום השיק האמור, כי קיבלו את השיק המקורי, וכן סכום של חמשת אלפים דולר במזומן, וכי התשלום מהווה מלוא התמורה עבור הנכס (מכלול המסמכים הוגשו וסומנו ת/14). עוד לדבריו של נבנצל, בתום החתימה על שרשרת ההסכמים, חתם ריזק על הסכם הנאמנות ת/7, וזאת בשעה 17:30 לערך באותו היום (עמ' 58 לפר'). גרסתו של נבנצל אודות נסיבות המכר מהימנה ומשכנעת, ונותרה איתנה גם במהלך חקירתו הנגדית. ההתרשמות היא כי מדובר בעד המדייק בדבריו, שאינו מהסס להשיב כי אינו יודע או זוכר פרט זה או אחר (ראו, לדוגמה, עמ' 42-44, 47, 52 לפר'). זאת ועוד, גרסה זו נתמכת לא רק במסמכים דלעיל אודות התשלומים שהועברו ליורשים, אלא גם בכלל ההסכמים שנכרתו ביחס לנכס, ניסוחם והוראותיהם, מהם עולה כי אמנם בשרשרת הסכמים עסקינן, ולא בעסקת מכר פרטית בין היורשים לבין הנתבע. כך, כלל ההסכמים נושאים הוראות זהות כמעט לחלוטין (למעט גובה התמורה העולה ב-5,000$ עם כל חוליה בהסכם), כדלקמן: התחייבות של המוכרים לעניין היותם בעלי זכות הבעלות והחזקה בנכס, תוך פירוט מהותו וגבולותיו (סעיף 1 להסכם); מסירת חזקה בממכר עם החתימה על ההסכם (שם, סעיף 3); אופן חלוקת המסים בגין העסקה (סעיף 5); התחייבותו של המוכר כי הזכות נקייה מכל תביעה או טענה של צד ג', והתחייבות לפצות את הקונה במידה ותועלה תביעה כזו (סעיף 6); חתימה על ייפוי כוח בלתי חוזר לצורך העברת הבעלות בנכס (סעיף 7); פיצוי מוסכם (סעיף 8). בנוסף, במעמד החתימה על כל הסכם נחתם גם ייפוי כוח בלתי חוזר, המייפה את כוחו של הקונה לעשות כל הנדרש לצורך העברת הזכויות בנכס, וכן מסמך בו המוכר העביר את הזכויות שהואצלו לו במסגרת ייפויי כוח קודמים (במידה והיו), לקונה. דבריו של נבנצל מצאו חיזוק גם בעדותו של יעקב גולן, שהיה מעורב באופן חלקי ברכישת הנכס ובעיקר פיקח על עבודות השיפוץ שנערכו בו. גולן העיד, כי ביום החתימה על ההסכמים, בשעה אחת או שתיים בצהריים, הוא הסיע את חאג' ממרכז העיר ירושלים, אל הנוטריון חביב-אללה. חאג' שהה במשרד במשך כשעתיים לערך. בשעה ארבע אחר הצהריים לערך הסיע גולן את חאג' ישירות לנכס לשם בדיקתו ותפיסת החזקה בו עבור התובעת, ומשם נסעו השניים למשרדו של הנוטריון יעקב מירון. גולן ציין עוד, כי שמע מחאג' שההסכם כמעט ולא נחתם בשל בעיות שונות, אולם בסופו של דבר הוא נחתם והנתבע צריך לחתום על מסמך נוסף (סעיפים 5-6 לתצהירו של גולן; עמ' 82-83, 89 לפר'). 14. התובעת לא הביאה לעדות את חאג' וריזק, על אף שעל פניו היה בידיהם לשפוך אור על נסיבות הרכישה, כמו גם להפריך את טענותיהם של הנתבעים בדבר ביטול ההסכם שנכרת בין חאג' לבין הנתבע. אמנם, ככלל, כאשר צד נמנע מלהביא עד שיש בעדותו כדי לתמוך בגרסתו, הדבר יכול להביא למסקנה לפיה אילו היה אותו עד מובא לעדות היא הייתה פועלת לרעתו של הצד שנמנע מלהביאו (ראו ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתתיהו, פ"ד מה(4) 651 (1991); ע"א 4226/05 בנק אגוד לישראל בע"מ נ' אטיאס (לא פורסם, 24.1.2006)). עם זאת, בנסיבות המקרה דנן אין מקום לזקוף הדבר לחובתה של התובעת, משתי סיבות עיקריות: ראשית, די בראיות שכן הובאו מטעמה של התובעת, כדי לאשש את גרסתה לעניין נסיבות רכישת הנכס. שנית, כפי שציין נבנצל, ודבריו אמינים בעיני, נוכח הרגישות הקיימת במגזר הערבי בהתייחס לנושא של רכישת קרקעות על ידי יהודים, ניסתה התובעת להימנע מהבאת עדים שאינם ישראלים, וזאת על מנת שלא להעמידם בסכנה: "לשאלתך הקודמת למה חלק מהאנשים לא באו להעיד מטעמו אז ודאי שעוה"ד מחליטים מי אך יש כאן גם ענין של רגישות, אני חושב שזה להיתמם ולשאול למה אדם ערבי לא בא להעיד פה מטעמו. אני יודע שגם לקוחותיך סבלו מלחצים בסביבה שלהם בקשר לעסקה הזו ואנו משתדלים ככל הניתן לא להעמיד את האנשים במצבים לא נעימים או בלתי אפשריים..." (עמ' 47 לפר'). לכך יוסף, כי כפי שצוין בהחלטתי מיום 4.11.08, על פניו חאג' הוא עד בשליטתם של הנתבעים או מי מהם ולא בשליטתה של התובעת, מן הטעמים שפורטו שם, ואף מטעם זה אין לזקוף את אי הבאתו לעדות כנגד התובעת. מכל מקום, על אף הזדמנויות חוזרות ונשנות שניתנו לנתבעים לזמן האחרון הם לא עשו כן, על אף החשיבות בעדותו לחיזוק המסכת הראייתית מטעמם. 15. אל מול גרסתם המהימנה והעקבית של עדי התובעת, לה נמצאו תימוכין בחומר הראיות, גרסת הנתבעים אודות ביטול ההסכם עם חאג', אינה סבירה, ועומדת על כרעי תרנגולת (נוכח עדותו של הנתבע - שכפי שיוברר להלן נסתרת הן מתוכה והן מברה, ואינה עולה בקנה אחד עם השכל הישר או יתר הראיות הקיימות, מצד אחד, והסכם הביטול שנכתב בכתב יד, ואשר נסיבות חתימתו אינן ברורות, מצד שני). 16. בתצהיר עדותו הראשית ציין הנתבע, כי הוא התעניין בדירה לצורך רכישתה עבורו. עם זאת, מאחר שחאג' עבד אצלו במשך מספר שנים, הם נפגשו יחדיו עם היורשים, ניהלו את המשא ומתן על מחיר הדירה, וחאג' אף קיבל מידיו של הנתבע את הכסף הנדרש עבור הדירה, לצורך הוצאת שיק בנקאי ותשלום ליורשים, ומאוחר יותר - את הכספים הנדרשים עבור שיפוץ הדירה. עוד לדבריו של הנתבע, בשלב הסופי של העסקה ביקש חאג' לרכוש את הנכס לעצמו, אולם מאחר שלא היה לו די כסף לכך הוסכם כי הנתבע ירכוש את הנכס עבורו, ובאותו היום יעביר הנתבע את הנכס לשמו של חאג', לאחר שיקבל סך של 135,000$ מגיסו של חאג', המתגורר בארה"ב. בהתאם לכך נחתם הסכם המכר בין הנתבע לחאג'. לאחר שהשניים חתמו על ההסכם, ביקש הנתבע את התשלום המובטח מחאג', אולם אז התברר כי האחרון הטעה אותו ולא הביא את התמורה המובטחת. משכך נסעו השניים למשרדו של הנתבע בא-ראם, לצורך ביטול ההסכם, וההסכם אמנם בוטל ביניהם, סמוך לשעה 12:30 באותו היום (סעיפים 9-19 לתצהיר). גרסה זו לא נותרה עקבית בחקירתו בבית המשפט, שם שינה הנתבע לא אחת את טעמו, ומסר תשובות סותרות ומופרכות. כך, לגבי מטרת ההסכם העיד הנתבע תחילה כי רכש הנכס לשימושו האישי (עמ' 94 לפר'), אולם חזר בו ומסר כי הנכס נרכש עבור חאג'. לתמיהה מדוע אם כן בחר חאג' לרכוש את הנכס בדרך פתלתלה ודרך הנתבע, השיב האחרון כי היורשים רצו למכור את הנכס לאדם מוסלמי מוכר ומכובד, ומשכך נדרש חאג' - שהוא נוצרי - לתיווכו של הנתבע (עמ' 104 לפר'). תמיהות נוספות עלו גם מגרסתו של הנתבע באשר לאופן התשלום עבור הדירה. כך, בעוד שבתצהירו ציין כי מסר לחאג' 125,000$ לצורך הוצאת השיק הבנקאי (שם, סעיף 12), בעדותו בבית המשפט אמר כי הסכום היה 120,000$, וסך של חמשת אלפים דולר שולם לחאג' קודם לכן במזומן, לצורך מתן מקדמה למוכרים. משעומת עם הסתירה השיב הנתבע "אני לא זוכר 120 או 125" וכי זה היה לפני שלוש שנים (עמ' 107 לפר'). לא למותר לציין, כי כאשר נשאל הנתבע הכיצד זכר רק בעדותו כי סך של 5,000$ נמסר ליורשים במזומן הוא השיב "אתמול שמעתי את אסף [נבנצל - ח'ב'] אומר את זה... אמרתי שאם אסף אומר זה נכון" (שם, עמ' 108). בדברים אלה, קיימת ראשית הודאה, אם לא יותר מכך, לכך שלמעשה התובעת היא שעמדה מאחורי שרשרת העסקאות, ולא כנטען על ידי הנתבעים. זאת ועוד, אף שהנתבע התבקש להציג אסמכתא כלשהי על כי הכסף ששולם למוכרים שולם אמנם מטעמו, או אישור בדבר התשלום, הוא לא עשה כן, על אף הזמן הרב שעמד לרשותו לאתר המסמכים הרלוונטיים. מה גם, שלא הייתה בפיו של הנתבע תשובה ברורה בנוגע לאופן התשלום: תחילה מסר, כי נתן לחאג' כסף מזומן לצורך הפקדה בחשבון החברה, על מנת להוציא שיק בנקאי. לאחר מכן ציין כי אמר לחאג' להכין שיק בנקאי "אולי לא מהחשבון שלי. אולי מהחשבון שלו. של אשתו", וכי רק במהלך הדיון התברר לו כי חאג' הוציא את השיק בכלל מבנק אחר (עמ' 112-113 לפר'). באשר למקורם של הכספים אמר הנתבע כי "היה לי חלק בבית וחלק משכתי מהחשבון שלי בבנק הערבי" אולם לא זכר כמה בדיוק הביא מביתו וכמה מהבנק, וגם לא הוצגה על ידו כל אסמכתא למשיכת הכספים הנטענת (עמ' 115 לפר'). הנתבע גם לא נתן הסבר משכנע לשאלה מדוע, אף שמדובר בעסקה עבור חאג', נדרש היה כי הנתבע ישלם את הכסף, והשניים לא חיכו עד להעברת הכספים המיוחלת מגיסו של חאג', ולחלופין דחו את העסקה עד לקבלת הכספים האמורה. כל שאמר היה, כי סמך על חאג' שיחזיר לו את הכסף - "לי לא היתה בעיה. הוא רצה לקנות וזה. הוא רצה לתת לי הכסף שלי. הוא עובד אצלי. לקח מליון דולרים משלי והפקיד... לא חשבתי על זה פעמיים" (עמ' 110, 120 לפר'). סתירות נוספות עלו בעדותו של הנתבע, גם בעניינים אחרים: כך העיד, כי הבין שחאג' מעל באמונו ומכר את הנכס לאנשים אחרים, עת ראה במקרה מודעה בעיתון שדיווחה על המכירה (המודעה הוגשה וסומנה ת/26). דא עקא, כשהוברר כי המודעה מתייחסת לרכישת בניין אחר באזור, שינה הנתבע את טעמו ואמר כי לאחר שראה את המודעה בעיתון דיבר עם חאג' והאחרון סיפר לו על "כל הבלגן הזה" (עמ' 98-99 לפר'). בנוסף לא דק הנתבע בדבריו בנוגע להיקף עבודתו של חאג' אצלו, ולמעורבותו במסגרת המשא ומתן של רכישת הדירה. 17. גם הנסיבות שקדמו לחתימה על הסכם הביטול אינן ברורות - בעוד שבתצהירו ציין הנתבע כי חאג' היה אמור לשלם לו את הכסף במשרדו בא-ראם (שם, סעיף 18), בעדותו גרס הנתבע כי הכסף היה אמור להיות מועבר אליו בבנק ברמאללה, אך בדרך לשם התברר כי הכסף לא הועבר לחאג' ולפיכך השניים סרו למשרד בא-ראם ושם חתמו על ההסכם. לתמיהה על השוני בין הגרסאות השיב הנתבע "אני לא יודע מה כתוב בתצהיר..." (עמ' 121-122 לפר'). זאת ועוד, על אף שלדבריו כעס על חאג' על שלא שילם לו את הכסף המובטח, הדבר לא מנע ממנו להבטיח לו בעל-פה, סמוך לאחר ביטול ההסכם, כי אם יביא את הכסף,"עוד יומיים שלוש אין לי בעיה" (עמ' 123 לפר'). לא למותר לציין, כי כלל גרסתו של הנתבע לעניין הסיבות לביטול ההסכם לא נזכרה כלל בכתב ההגנה, והופיעה לראשונה במסגרת תצהיר עדותו הראשית. 18. בנוסף לסתירות הפנימיות בגרסה בדבר ביטול ההסכם, היא נסתרת מיניה וביה ביתר הראיות. אף שלטענתו של הנתבע הוא לא קיבל את הכסף מחאג', ומכאן הצורך לבטל את ההסכם בין השניים, במסגרת הסכם המכר ת/9 שנחתם ביניהם מצוין במפורש כי התמורה המשולמת עבור הנכס עומדת על סך 130,000$, כאשר "חתימת צד א' על הסכם זה תחשב אימות ואישור לקבלת כל התמורה טבין ותקילין" (שם, סעיף 4). לא בתצהירו של הנתבע ולא בעדותו נמצא מענה לסתירה האמורה. בנוסף, כתימוכין לגרסתו בדבר הסכם הביטול, צירף הנתבע מסמך שכותרתו "הודעה והסכם על ביטול הסכם מכירה ויפוי כוח בלתי חוזר", עליו חתום, כנטען, חאג', בו האחרון "מאשר ומצהיר בזאת שהוסכם והוחלט על ביטול ההסכם ויפוי הכוח ושטר העברה החתומים ביני לבין עדנאן קרש... והנני מצהיר בזה ומודה כי ההסכם והיפוי כוח בלתי חזור ושטר העברה מבוטל עפ"י חוק ואין להם כל תוקף מאת החתימה על הודעה זו" [השגיאות במקור - ח'ב']. דא עקא, בניגוד להסכמי המכר הקודמים, מסמך זה אינו מאומת על ידי נוטריון, והתאריך המצוין בו נכתב בכתב יד, על אף שכל יתר הפרטים הודפסו. בנוסף, העדים היחידים לו הם הנתבע, ואחד בשם מוהנד סברי, עובד במשרדו של הנתבע. עם זאת, סברי לא הגיע לעדות, וכפי שהוברר במהלך הדיון, הנתבעים לא עשו מאמץ ממשי להזמינו, על אף שיכול היה לשפוך אור על נסיבות עריכת ההסכם. זאת ועוד, הוא אינו מציין, ולו ברמז, כי הסיבה לביטול הינה אי עמידה בתנאי התשלום, כנטען על ידי הנתבע. לכך יוסף, כי הגרסה אודות ההסכם עלתה לראשונה במסגרת התביעה דנן, כאשר זכרה לא בא בבקשה שהוגשה על ידי הנתבע לבית משפט השלום, או בתצהיר שהוגש לתמיכה בה (ראו ת/16, בקשה דחופה ביותר למתן צו מניעה זמני במעמד צד אחד). (רק במסגרת הדיון השני בע"פ בבקשה נטען אודות הביטול אולם גם אז לא הומצא ההסכם הנטען, ראו עמ' 8 לפר' ת/17 מיום 10.4.06). 19. בנוסף לתמיהות העולות מההסכם, הוא עומד בסתירה מוחלטת לעובדה כי יום לאחר החתימה הנטענת עליו, קרי, ביום 1.4.05, חתם הנתבע על ייפוי הכוח ת/11, בו מאשר הנתבע כי "הואיל ואני מכרתי לקונה מר יוסף סאמי חאג'... את הממכר, לפיכך ולהבטחת זכויות הקונה האמור הסמכתי והעמדתי במקומי את מר יוסף סאמי חאג'... וזאת כדי שייצגני, ויהיה בא כוחי מוסמך לכל הסמכויות, אשר נשאתי כהן, ולעשות כל פעולה, שיש לי זכות לעשותה...". אף שבמסגרת ההליכים בעניין הסעדים הזמניים טען הנתבע בתחילה כי "זו לא חתימתי, יש פה משהו לא נכון", בסופו של דבר הודה כי "ייתכן שזו חתימתי" (עמ' 15 לת/4, פר' הדיון מיום 17.5.06 בבש"א 1691/06). נוכח העובדה שהחתימה אומתה על ידי הנוטריון חביב-אללה, הנטל להוכיח כי המסמך לא נחתם במועד ובאופן המצוין באישור הנוטריוני מוטל לפתחם של הנתבעים (ראו: יעקב קדמי, על הראיות - הדין בראי הפסיקה, חלק שני 1002-1005 (הוצאת דיונון, 2009)). דבר זה לא נעשה על ידם, שכן למעט ההתייחסות האמורה במסגרת ההליכים המוקדמים, לא נתן הנתבע כל הסבר - לא בתצהירו ולא בחקירתו הנגדית - לעובדת החתימה על המסמך יום לאחר המועד הנטען לביטול ההסכם אשר ייפוי הכוח נועד להיות מכשיר לביצועו. 20. אינדיקציה נוספת לכך שמסמך הביטול לא נחתם על ידי הנתבע, כנטען, או שלא נחתם במועד המצוין עליו, מצויה בכך שאף שייפוי הכוח נחתם יום לאחר מועד הביטול הנטען, במסמך האחרון מצוין במפורש כי "אני הח"מ מר יוסף סאמי חאג'... מאשר ומצהיר בזאת שהוסכם והוחלט על ביטול ההסכם ויפוי כוח ושטר העברה החתומים ביני לבין מר עדנאן קרש... אשר נחתמו בינינו ביום 31/3/2005 אשר אישורו על ידי הנטוריון [השגיאות במקור - ח'ב'] מחמוד חביבאללה ע"פי יפוי כוח מס. 72/2005 ומס. 75/2005 2005א" [ההדגשות כאן ולהלן אינן במקור - ח'ב']. לתמיהה הכיצד יכול היה הנתבע לבטל ייפוי הכוח יום לפני שנחתם, ואף לדעת את מספרו הסידורי, לא היה בפיו של הנתבע מענה: "ש. איך ב-31/3 יכולת לבטל מסמך שנחתם רק ב-1/4? ת. לא יודע" (עמ' 19 לפר' ת/4). זאת ועוד, בניגוד לעדותו של הנתבע כי לאחר החתימה על ההסכם עם חאג' נסעו השניים בשעת צהריים מוקדמת לרמאללה, העיד גולן כי הוא הסיע את חאג' למשרדו של חביב-אללה לצורך החתימה על ההסכם. משם נסעו השניים, בשעות אחר הצהריים, לדירה על מנת לתפוס בה חזקה, ומשם במישרין למשרדו של הנוטריון יעקב מירון (עמ' 82-83, 89 לפר'). 21. גם התנהגותו של הנתבע לאחר יום 31.3.05 אינה עולה בקנה אחד עם טענותיו בנושא. על אף שלגרסתו בוטל ההסכם בשל אי עמידה בתנאי התשלום, הוא לא עמד על זכותו לקבלת פיצוי מוסכם ללא הוכחת נזק מחאג' (ראו סעיף 8 להסכם ת/9), ואף לא טען כי פנה לאחרון בנושא, אף שמדובר בסכום נכבד של 13,000$. בנוסף, הדיווח לרשויות המס אודות העסקה נעשה כחמישה חודשים לאחר העסקה, ולא בסמוך לה, כנדרש על פי דין. 22. גם באשר לנושא החזקה בדירה והשיפוץ שנערך בה יש מקום להעדיף את גרסתם של העדים מטעמה של התובעת על פני גרסתו של הנתבע. גרסתה של התובעת, לפיה השיפוצים בנכס נעשו על ידי בעלי מקצוע מטעמה, נתמכה בתצלומים של הנכס בשלבים שונים של השיפוצים (ת/24), כמו גם בקבלות רבות לעניין השיפוץ, בסכומים ובתאריכים, החל מ-4.4.05 ועד 16.2.06 (ת/23). לעניין זה העיד גולן, כי בתום הליכי המכירה, הוא הסיע את חאג' לדירה, ולקח את המידות המדויקות של הפתח לצורך הזמנת דלת חדשה. עוד לדבריו, הוא פיקח על עבודות השיפוץ בנכס, למרות שבפועל חאג' נטל חלק פעיל בתשלום לבעלי המקצוע ובשהייה במקום (עמ' 84-86 לפר'). כעולה מתצהירו, שלא נסתר בחקירתו הנגדית, עבודות השיפוץ בנכס החלו בתחילת חודש אפריל 2005, כללו החלפת פריטים רבים בדירה (דלת כניסה, חלונות, אינסטלציה, ריצוף, חשמל, ארונות מטבח ועוד), ונמשכו עד לקראת אמצע מרץ 2006 (סעיפים 8-9 לתצהיר). גם בעדותו מסר גולן כי הדירה עמדה ריקה עד לשבוע הראשון או השני של חודש מרץ 2006 (בטעות נרשם בפרוטוקול 2005 אבל ברור כי מדובר בטעות נוכח המועד בו נרכשה הדירה), אז הוא סגר את הדירה והתריסים (עמ' 90 לפר'). 23. בניגוד לגרסה זו, שכאמור הייתה מפורטת ונתמכה בראיות שונות, גרסתו של הנתבע לעניין ביצוע השיפוצים בדירה הייתה לקונית ולא מפורטת. כך, כל שאמר בתצהירו לעניין השיפוץ היה כי החזיק הדירה מאז יום 31.3.05, ועבד באופן נמרץ בשיפוצה על מנת להכשירה למגורים, כאשר עבודות השיפוץ הסתיימו ביום 16.3.06, אז נכנס נתבע 2 לנכס (סעיף 6 לתצהיר). גם בעדותו לא הרחיב הנתבע על כך, וכל שאמר היה כי נתן לחאג' כעשרים או שלושים אלף דולר לצורך השיפוצים. זאת ועוד, על אף שלדבריו יש בידיו חלק מהקבלות על השיפוץ, לא הומצאה מטעמו ולו קבלה אחת, שכן לדבריו "אף פעם אף אחד לא ביקש ממני" (עמ' 123-125 לפר'). 24. גם בעדותו של נתבע 2 לא היה כדי להועיל לנתבעים, שכן כל מה שיכול היה העד למסור מידיעה אישית היה שבינו לבין הנתבע נחתם הסכם שכירות במועד המופיע על ההסכם, וכי קודם לשכירת הדירה ביקר בה מספר פעמים עם הנתבע, ש"פתח לו את הדלת". מעבר לכך ציין העד בתצהירו דברים שאינם רלוונטיים להליך דנן, כגון הנסיבות שהובילו אותו למציאת הדירה, או דברים המהווים עדות שמיעה, על כל המשתמע מכך, כגון העובדה כי בעת שראה את הדירה היא הייתה בשיפוצים, וכששאל לזהותו של הבעלים אמרו לו הפועלים כי מדובר בנתבע. לא למותר לציין, כי אף גרסתו של נתבע 2 לא נמצאה מהימנה, שעה שבחקירתו הנגדית הוברר כי האמור בתצהירו אודות ביקוריו עם הנתבע בנכס קודם לחתימה על ההסכם אינו נכון, שכן השניים היו בנכס רק לאחר חתימת הסכם השכירות, מה גם שבמהלך כל השיפוצים לא נדרש היה לפתוח את הדלת שכן היא עמדה פתוחה (עמ' 141-142 לפר'). 25. מהמורם לעיל עולה, כי התובעת הוכיחה כי רכשה את הזכויות בנכס באמצעות שרשרת ההסכמים דלעיל, וכן החזיקה בנכס באופן בלעדי וביצעה בו שיפוצים עד לפלישתו של הנתבע 2 ומשפחתו, סמוך לאמצע חודש מרץ 2006. נוכח העובדה כי אין חולק שחוזה השכירות עם נתבע 2 הסתיים, ומאחר שהדירה עומדת ריקה, מתייתר הצורך בדיון בטענות לעניין זכויות של הנתבע 2 כשוכר הנכס. כאן המקום לציין, כי כעולה מטענות הצדדים, כמו גם מהחלטתו של בית משפט השלום לעניין הסעד הזמני, עסקינן במקרקעין שאינם רשומים. בנוסף לא ברור, האם המקרקעין עברו הליכי הסדר אם לאו. במצב זה, לא ניתן להצהיר על התובעת כבעלת הזכויות הקנייניות במקרקעין, אלא אך כי היא בעלת הזכויות החוזיות בנכס, וכן בעלת הזכות להחזיק ולהשתמש בו (ראו רע"א 7868/95 יו"ש השקעות במקרקעין נ' קובלר (לא פורסם, 11.3.1997); ע"א 6529/96 טקסטיל ריינס בע"מ נ' רייך, פ"ד נג(2) 218 (1999)). דמי השימוש הראויים 26. בכתב התביעה עתרה התובעת לסעד הצהרתי לעניין חובתו של נתבע 2 לשלם לה עד למועד פינוי הנכס דמי שימוש ראויים. זאת, כנטען, בשל ישיבתו בנכס בתקופה שתחילתה בחודש מרץ 2006 ועד לחודש נובמבר 2007. למעט הטענה כי התובעת אינה הבעלים של הנכס, לא העלו הנתבעים כל טענה ביחס לדמי השימוש הראויים. על פי הפסיקה, מקום בו אדם הסיג שלא כדין גבולו של אדם אחר, עליו לשלם לו דמי שימוש ראויים בגין התקופה בה ישב בקרקע (ראו, לדוגמה ע"א 891/95 זידאני נ' אבו אחמד, פ"ד נג(4) 769, 777 (1999)). בענייננו, אין חולק כי נתבע 2 אכן התגורר בנכס בתקופה שבין יום 15.3.06 ליום 8.11.07 (במסגרת הדיון בבש"א (שלום י-ם) 7637/07, מסר בא-כוחה של אשת נתבע 2 כי אך יום קודם לדיון, שנערך ביום 9.11.07, פינתה המשפחה את הנכס. ר' עמ' 4 לפר', נספח טו לתצהירו של נבנצל). זאת ועוד, החל מתחילת חודש אפריל 2006, היה הנתבע מודע לכך שקיימת בעייתיות בישיבתו בנכס, נוכח ההליכים שנוהלו לעניין פינויו ממנו. בהתייחס לאלה, זכאית התובעת לסעד הצהרתי לפיו היא זכאית לדמי שימוש ראויים מנתבע 2 למשך התקופה דלעיל. טענות נוספות 27. כאמור, בסיכומי הנתבעים הועלו על ידם מספר טענות שזכרן לא בא במסגרת כתב ההגנה כמו גם ההליכים הקודמים בתיק. עם זאת, ולמעלה מן הצורך, אתייחס אליהן בקצרה - 28. חוזה למראית עין, חוסר תום לב ותרמית- לטענת הנתבעים, העסקאות שנכרתו על ידי הגורמים מטעמה של התובעת נעשו למראית עין בלבד, תוך מרמה כלפי הנתבע, שלא היה מודע לכך שבסופו של יום הנכס אמור להגיע מחאג' לידי רוכשים יהודים. בהתייחס לכך, כך לטענתם, ההסכם שנכרת בין הנתבע לבין חאג' נגוע בחוסר תום לב, ומשכך קמה לאחרון עילה לביטולו. לא זאת שמדובר בהרחבת חזית, שכן הטענה לא עלתה בכתב ההגנה כאמור, היא גם עומדת בסתירה לגרסתם של הנתבעים - לכל אורך הדרך - כי הסכם המכר בין הנתבע לבין חאג' בוטל זה מכבר נוכח אי תשלום התמורה. זאת ועוד, כפי שנקבע בפסיקה, חוזה שנכרת למראית עין הינו חוזה בו "קיים ניגוד בין כוונתם המשותפת של שני הצדדים (החוזה הנסתר) ובין הצהרתם החיצונית המשותפת שאיננה מבטאת את רצונם האמיתי (החוזה הגלוי). חוזה למראית עין מתאפיין, אפוא, באי-התאמה מכוונת בין הצהרת הרצון החיצונית המשותפת של הצדדים לבין רצונם האמיתי" (ע"א 3387/03 אלמקייס נ' בן דוד (לא פורסם, 8.9.2005)). בעניין דנן, אף לשיטת הנתבעים, אין מדובר בחוזה למראית עין שכן לגרסתם הנתבע לא ידע אודות שרשרת העסקאות. לפיכך, לכל היותר יכול שהייתה עומדת להם טענה בדבר תרמית או הטעיה. דא עקא, אף טענות אלה דינן להידחות. כפי שנקבע לא אחת, על הטוען לתרמית או הטעיה, נטל הוכחה גבוה מהרגיל, ובנוסף מוטלת עליו חובה לפרט הפרטים הנדרשים בכתב הטענות (ראו תקנה 78 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). בענייננו, למעט העלאת הטענות, לא תמכו אותן הנתבעים ולו בראשית ראייה, וודאי שלא פירטו אותן כנדרש בכתב ההגנה מטעמם, שכאמור נקט קו הגנה אחר לגמרי. בנוסף, וכפי שעולה מהראיות מטעמה של התובעת, הנתבע ידע היטב כי הוא מהווה חוליה בשרשרת עסקאות למכירת הנכס, ואף קיבל על כך בתמורה סך של 5,000$. אף אם הנתבע לא ידע באופן פוזיטיבי כי הנכס יגיע בסופו של דבר לידיים יהודיות, הרי שנוכח הנסיבות שאפפו את העסקה, לכל הפחות מדובר בעצימת עיניים מצדו. לא למותר לציין, כי הנתבע העיד במסגרת חקירתו הנגדית כי בעיניו "כל האנשים אותו דבר ואני אם זה נוצרי יהודי לא אכפת לי. כולנו באנו מאדם וחוה... כל בני אדם בשבילי שווים" (ראו עמ' 104 לפר'), ומשכך תמוהה טענתו לפיה לא היה מוכן ליטול חלק במכירה אילו היה יודע מה יעדו הסופי של הנכס. . טענה נוספת בפיהם של הנתבעים הייתה כי משנושא החזקה הוכרע בהחלטתו של בית משפט השלום בעניין הסעדים הזמניים, מדובר בעניין שכבר נדון ואין להיזקק לו שנית במסגרת התביעה דנן. אף טענה זו דינה להידחות. החלטתו של בית משפט השלום מיום 11.4.06, ניתנה ב"בקשה להורות למשיבה - משטרת ישראל - להימנע מלהוציא את המבקש 2 ומשפחתו [נתבע 2 דנן - ח'ב'] מדירה בבית המוכר כחלקה 12 בגוש 29994 בשכונת אלטור". כעולה מההחלטה, היא נסובה על השאלה האם התובעת עמדה בתנאים הנדרשים לצורך עשיית דין עצמית, בפינוי נתבע 2 ומשפחתו מהנכס. במסגרת זו, לא נקבעה כל קביעה פוזיטיבית ביחס לזכות החזקה בנכס, ואף צוין במפורש כי טענות בא-כוח החברה לבעלות "תרמו במידת מה למסקנה שאכן מדובר במחלוקת אזרחית שדינה להתברר בערכאות המשפט..." ממילא, אין בהחלטה כדי להוות מחסום כלשהו בעניין טענותיה של התובעת לזכות החזקה בנכס. 31. סמכות עניינית - לטענת הנתבעים, מאחר שאחד הסעדים שהתבקשו עניינו בחזקה בנכס, ובסילוק ידם ממנו, היה על התובעת לפצל התביעה בין בית משפט זה ובית משפט השלום, אשר סעדים אלה הם בסמכותו העניינית. טענה זו, כאמור, נדחתה כבר בהחלטתי מיום 12.11.07, הן בהתייחס למועד בו הועלתה, והן נוכח טיבה ומהותה של התביעה. עם זאת, ולמעלה מן הדרוש יצויין, כי מאחר שמטבע הדברים כרוך הסעד של החזקה אחר הסעד העיקרי שהוא הזכות להירשם כבעלים במקרקעין, ממילא אין גם ממש בטענות הנתבעים לעניין העדר סמכות עניינית של בית משפט זה לדון בסעד שעניינו החזקה בנכס ואין מקום לפיצול הסעדים: "מחלוקת בקשר לזכות שימוש בקרקע אינה אלא תוצאת לוואי נגררת של הצורך להגדיר זכויות בעלות ולהכריע במחלוקת סביב קיומן, תחומיהן וסיווגן" (ע"א 707/75 אגברייה נ' אגברייה, פ"ד ל(2) 714, 720 (1976)). אשר על כן דין התביעה להתקבל, על כל חלקיה. לפיכך נקבע בזה כדלקמן: א. התובעת הינה הבעלים של הנכס ובעלת זכות להחזיק ולהשתמש בו ולנהוג בו מנהג בעלים. ב. התובעת זכאית לדמי שימוש ראויים בגין התקופה בה החזיק נתבע 2 בנכס. ג. הנתבעים ישלמו הוצאות התובעת בסך 75,000 ₪ כדין.סעד הצהרתימקרקעיןמזרח ירושליםבעלותירושליםהצהרת בעלות