צו פינוי לבית כנסת

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא צו פינוי לבית כנסת: השופט ישעיהו שנלר, אב"ד: ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב יפו (ת.א 97179/99) (כב' השופט בן חיים) מיום 10.4.09 (להלן - פסק הדין) וכן על פסק דין חלקי מיום 22.3.04 (להלן - פסק הדין החלקי) ובנוסף ערעור על פסק דין מיום 5.7.05 (להלן - פסק הדין השני). רקע עובדתי וההליכים המשפטיים 1. נשוא הערעור, בית כנסת באזור התחנה המרכזית הישנה בתל אביב בפינת הרחובות נווה שאנן 35 ראש פינה 7, הפועל לטענת המערער מזה למעלה מ-75 שנה ובאמצעות ועד בית הכנסת. המשיבה רכשה את המגרש עליו בנוי בית הכנסת, עוד בשנת 1997 מבעלי הזכויות במגרש, תוך שצויין מפורשות בהסכם הרכישה כי על המגרש מצוי בית כנסת וכשהמשיבה מצהירה כי המוכרים הסבו את תשומת ליבה "לאפשרות שבית הכנסת יזכה למעמד של דייר מוגן". 2. בסוף שנת 1999 הגישה המשיבה, תביעת פינוי כנגד המערער, תוך ציון כי התקיימו התנאים לצורך "העמדתה של עילת פינוי על פי סעיף 131 (10) לחוק הגנת הדייר תשל"ב-1972". 3. בפסק הדין החלקי מיום 22.3.04, נקבע כי לרבות מכח הסכמת הצדדים, מעמדו של המערער כדייר מוגן וכי עילת הפינוי נסמכת אכן על סעיף 131 (10) לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב] תשל"ב-1972 (להלן - חוק הגנת הדייר). עוד נקבע כי המשיבה המציאה חוו"ד שמאי, לפיה סה"כ אומדן דמי הפינוי הראויים 33,000 דולר ובהתאם לחוו"ד משלימה עלות העתקת הבמה ובניית ארון קודש, 2,500 דולר. מנגד לא הובאה חוו"ד נגדית, חרף ההזדמנויות שניתנו למערער, להמציא חוו"ד מטעמו. כך ראה לנכון בית משפט קמא לקבוע, כי יש לסווג בית כנסת כבית עסק שאינו מתנהל לשם הפקת רווחים. בהתאם לפסיקה, כך בית המשפט, סידור חלוף פירושו מציאת "עסק" אחר בעין, כל עוד והדייר לא הסכים לפיצוי כספי או התנגד לקבלתם בלא טעם סביר. כבר בפסק דין חלקי זה, קבע בית המשפט כי דחיית הצעת הפיצוי מצד המערער הייתה בלתי סבירה, אולם חרף האמור, מצא לנכון בית המשפט למצות את החלופה של סידור חלוף בעין. בהתאם, נפסק כי על המשיבה להמציא סידור חלוף בעין "אשר יענה על המתווה הכללי של בית הכנסת הקיים מבחינת שטחו ומיקומו, דהיינו שטח מבנה שלא יפחת מ-50 מ"ר, חצר בשטח של כ-60 מ"ר ומיקום ברדיוס של עד 400 מטר מן המבנה הקיים", תוך מתן הוראות ליישום האמור. עם זאת נקבע כי סירוב המערער להצעות שיוצעו, יגרום לכך שההצעה הכספית ע"ס 35,000 דולר, תחשב בבחינת סידור חלוף. 4. יוער, כי בית המשפט קבע מועד לדיון נוסף לבחינת התנאים, ועל כן ספק אם מדובר אכן בפס"ד חלקי או בהחלטה. 5. בפועל לא יושם האמור בפסק הדין החלקי, ועל כן הורה בית המשפט ביום 11.1.05 לבעלי הדין "לסכם טענותיהם בסוגיות הדיור החלופי, אם בעין ואם בתשלום כסף". עם זאת, נוכח הצעת סידור חלוף שהוצעה ע"י המשיבה, בנכס ברח' נווה שאנן 35 תל-אביב (להלן - הנכס החלופי) והצעת המשיבה כי תרכוש נכס זה ותשכירו למערער בשכירות מוגנת, תתאים אותו לשימוש כבית כנסת, וכן נוכח אישור המערער למוצע, בכפוף לאופן ההתאמה, ניתן ביום 5.7.05 פסק הדין השני. בפסק דין זה פסק בית המשפט כי הנכס החלופי מהווה סידור נאות, ועל-כן חייב את המשיבה לרוכשו ולהכשירו לייעודו וכי על המשיבה לעשות כן, עד ליום 30.11.05. 6. על פסק הדין האמור, הגישו הן המערער והן המשיבה, ערעורים לבית המשפט המחוזי. בערעורה טענה המשיבה כי שומה היה על בית משפט קמא, נוכח אשר קבע בפסק הדין החלקי, להורות כי בהעדר נכס חלופי, לרבות לאור חלוף הזמן והתנהלות המערער, הסידור החלוף הינו בפיצוי כספי. לאחר מספר ניסיונות למציאת דיור חלופי, ובמסגרת הדיון בערעורים, קיבלו הצדדים את הצעת בית המשפט המחוזי, לפיה: "מאחר שאין מחלוקת בין הצדדים שלא ניתן כעת להעמיד לרשות המערערת את הסידור החלוף שאליו מתייחס בית משפט קמא בפסק דינו, יחזרו הצדדים לבית משפט קמא לצורך קביעת סידור חלוף הולם בנסיבות העניין, ובית המשפט קמא יפעל על פי הוראות הדין (גם באשר לפתרון ראוי אחר)". יוער, כי ב"כ המשיבה אף הוסיף, כי המשיבה מוכנה שב"כ המערער יחפש וימצא מקום הולם, על פי הקריטריונים שנקבעו על ידי בית המשפט. הסכמת הצדדים דלעיל קיבלה תוקף של פסק דין ביום 13.12.06 (להלן - פסק הדין בבית המשפט המחוזי). 7. ביום 13.2.07 החליט בית משפט השלום כי על המשיבה לאתר נכס הולם, תוך מתן הוראות ליישום. בדיון מיום 16.12.07, אשר התקיים בהעדר התייצבות מטעם המשיבה, טען ב"כ המערער שלא נעשה דבר, ובתשובה לשאלת בית המשפט השיב, כי לאור גילם, חוסר יכולת תקציבית ועוד, נציגי המערער אינם מסוגלים לאתר נכס חלופי. בהחלטה שניתנה באותו יום, נתן ביהמ"ש אורכה נוספת בת 60 יום למשיבה למלא אחר ההחלטה דלעיל, וכי אם לא תעמוד המשיבה באמור, יהיה עליה "לשכנע את בית המשפט, מדוע יש ליתן פסק דין לפינוי...". בהחלטה נוספת שניתנה ביום 25.7.08, הורה בית המשפט כי על בעלי הדין לסקור נכסים חלופיים אפשריים שצויינו ע"י המשיבה, וכן עדכונו של בית המשפט. 8. לא למותר לציין כי חרף האמור לא נמצא נכס חלופי. בהתאם, ניתן ביום 19.4.09 פסק הדין ע"י בית משפט קמא. בפסק דין זה, ציין בית המשפט כי עולה, שהמשיבה התמידה במאמציה לאתר סידור חלוף אך לאור הרגישות הנודעת לאופי המבנה ולייעודו, טרם מוצה העניין. כך גם אודות הטרוניה של המשיבה, שלמעשה המערער פוסל באופן שיטתי כל הצעה. לאור זאת קבע בית המשפט כי: "בנסיבות העניין ובשים לב לפרק הזמן הניכר שחלף מאז פניותיהם האחרונות של בעלי הדין לבית המשפט, נחה דעתי כי לא יעלה בידיהם לאתר סידור חלוף בעין". משכך ובהסתמך על פסק הדין בבית המשפט המחוזי, נפסק כי סידור החלוף יהיה על דרך תשלום סך של 40,000 דולר למערער, וכנגד פינוי בית הכנסת לא יאוחר מיום 1.8.09. טענות הצדדים בערעור - כללי 9. כבר עתה יש לציין כי לאור ההסכמה שקיבלה תוקף של פס"ד בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, אין מקום להידרש לכל אותן טענות של המערער, שעניינן אינו מתיישב עם ההסכמה האמורה. כך גם אין להיזקק לטענות שהועלו לראשונה רק בעיקרי הטיעון, כגון הטענה שהמערער אינו גוף משפטי והנגזר מכך. לכן אין מקום לפרט את טענות הערעור, המתייחסות הן לפסק הדין החלקי והן לפסק הדין השני, אלא, ככל שטענות אלו, קשורות ליישום אשר הוסכם, דהיינו קביעת סידור חלוף הולם בנסיבות הענין, כולל ההוספה אודות פתרון ראוי אחר. תמצית טענות המערער 10. המערער משיג על כך שבית המשפט סמך על חוות דעת השמאי מטעם המשיבה בקובעו את שיעור הפיצוי, למרות שהשמאי לא לקח בחשבון את שווי הקרקע, כי מדובר בגדרים הלכתיים בהם יצטרך לעמוד המבנה החלופי וכשבחוות הדעת לרבות המשלימה, לא נבחנו העלויות הנדרשות בכל הקשור להעתקת האלמנטים הדתיים. בנוסף, כי היה על בית המשפט לבחון את הסידור החלוף באופן שיעמוד בקריטריונים ההלכתיים. 11. עוד טעה בית המשפט, בקובעו פיצוי כספי, חרף הטענה כי רשימת מתפללי בית הכנסת אינה רשימה סגורה ומעשית אין מי שיטול את הפיצוי וירכוש מבנה לבית כנסת חלופי. 12. בנוסף, כי טעה בית המשפט בכך שפירש את ההסכמה בבית המשפט המחוזי כמאפשרת גם פתרון של פיצוי כספי. במיוחד התעלם בית המשפט קמא, מכך שאינטרס המשיבה ליתן פיצוי כספי בכל מקרה, אשר יהיה נמוך מרכישת והתאמת מבנה חלופי, וכשלמעשה המשיבה בחרה שלא למצוא מבנה חלופי, מתוך רצונה לשלם אותו פיצוי כספי, זאת ותו-לא. כך גם התעלם בית המשפט מהחלטותיו, טרם פסק הדין, אשר חייבו את המשיבה למצוא פתרון של נכס חלופי, וכשהמשיבה לא עשתה מאומה ליישום אשר הוחלט. 13. עוד טעה בית המשפט שלא דרש מהמשיבה להביא ראיות, אודות ניסיונותיה לאתר נכס חלופי כגון פניה למתווכים או פרסום, וכי המשיבה חזרה והפנתה לאותם נכסים שלא התאימו לבית-כנסת. 14. בנסיבות אלו, יש מקום לבטל את פסקי הדין ולדחות את תביעת הפינוי. לחילופין, עותר המערער כי בית המשפט יחזור ויחייב את המשיבה, בהמצאת סידור חלוף נאות שיעמוד בגדרי ההלכה, כולל הנדרש להכשרתו וקבלת אישורים נצרכים לשימוש בנכס כבית כנסת. תמצית טענות המשיבה 15. עיקר טענתה של המשיבה, כי המערער התנגד ומתנגד לכל סידור חלוף וכל מטרתו לדחות את הקץ, תוך שהוא מצליח בכך, וזאת למעלה מ-10 שנים. לכן ולא בכדי, המערער יושב בחיבוק ידיים ולא ניסה למצוא נכס חלופי מתאים. 16. עוד מפנה המשיבה להחלטות שניתנו בעניין הבקשות לעיכוב ביצוע, כולל דחיית הבקשה ע"י בית משפט קמא. 17. בית משפט קמא, קבע באופן ברור כי כל סידור חלופי אשר יוצע, לא יהיה קביל על המערער. לכן ולא בכדי לא הצליחה המשיבה במאמציה למצוא שכזה, תוך שהמערער מכשיל כל ניסיון למציאת פתרון ראוי, וחרף נכונותה של המשיבה לשאת בעלויות הרבות שנצרכו לכך. 18. לבסוף, כי בית משפט קמא פעל בהתאם להסכמה שקיבלה תוקף של פסק דין בבית המשפט המחוזי. השלמת הטיעונים בפנינו 19. ב"כ המערער הדגיש, כי המערער אינו פולש אלא בגדר דייר מוגן, ועל-כן מחובת הבעלים החפץ בפינוי לצורך עצמי, למצוא סידור חלוף. כך גם כי לא ניתן לצפות מהדייר למצוא נכס חלופי, כשהדייר אינו שולט בשאלה התקציבית. עוד הוסיף כי בניגוד לנטען ע"י המשיבה, נמצאו שני נכסים ראויים, אך לא עלה בידי המשיבה לרוכשם. בהתייחס להתנהלות המערער, אין להתעלם כי מדובר בצורך למצוא מבנה מתאים לבית-כנסת, על כל הנדרש בגין כך. 20. בנוסף, ציין ב"כ המערער כי בסופו של יום מדובר בשאלה תקציבית למציאת נכס חלופי לאור העלויות הרבות. מנגד, גם אם יוצע סכום של מליון ₪ (כשאלת ביהמ"ש) לא יהיה בכך מענה, כי אין למי להעביר סכום זה, ועל כן מלכתחילה לא טען לפיצוי כספי. 21. ב"כ המערער ציין כי בוועד שלושה אנשים, כי ביום חול מדובר בתפילות מנחה ומעריב בלבד ומדובר על כ-25 מתפללים, ובשבת כ-14 - 12 מתפללים. כך גם אין אפשרות למעבר לתפילה בבית כנסת סמוך של עולי לוב או חלב. מכל מקום, גם בסכום שצויין ע"י ביהמ"ש במסגרת דיון בבקשה לעיכוב ביצוע, 280,000 ₪ לא ניתן להסתדר, כך ב"כ המערער. 22. ב"כ המשיבה הסביר, כי השמאי אלוני ז"ל שחוות דעתו הוגשה לבית משפט קמא, היה בר סמכא, כי מדובר בצריף ישן אשר נבנה לפני שנים רבות ועל-כן העריכו באותם 33,000 דולר. 23. בנוסף, המערער הוליך שולל את בית המשפט, לאור עמדתו כי מדובר במקום קדוש שלא ניתן כלל ועיקר לפנותו. עוד הפנה ב"כ המשיבה לאזור בו מצוי בית הכנסת ולקושי במציאת נכס חלופי ליעוד לבית-כנסת באיזור שכזה. יתר על כן, בית משפט קמא אף צמצם את רדיוס החיפוש. לשאלת בית המשפט הסביר כי נוכח "ההסטוריה", כל שמבקשת המשיבה לנתק מגע מהמערער, וכשלא ניתן להסכים עמו למאומה. 24. בסופו של הדיון עתר ב"כ המערער למתן אורכה בת 3 חודשים, אשר במהלכה ימציא רשימת נכסים חלופיים מתאימים. דיון והכרעה 25. אין ספק כי מלאכתו של בית משפט קמא, קשה הייתה. בית המשפט, לא התעלם מכך שמדובר בפינוי בית-כנסת על כל המשתמע מכך, ואף בחן את ההיבטים ההלכתיים של פינוי בית כנסת מושכר והריסתו לאחר מכן. חרף כל אשר ציינו בפני ב"כ המערער, גם עלינו לא קלה המלאכה, להבדיל מההכרעה. וראו בג"צ 7710/05 בר חן נ. שרון (23.8.05) (להלן - בר חן). 26. לא בכדי מצאתי לנכון לפרט בהרחבה, ואף ייתכן בהרחבת יתר, אודות השתלשלות ההליכים מאז שנת 1999 ועד הדיון שבפנינו. יתר על-כן, סברתי כי נוכח ההחלטות שניתנו במסגרת עיכוב הביצוע ואף בתום הדיון בפנינו, ישכילו נציגי המערער לנסות ולאתר נכס חלופי, לרבות נוכח עתירתו של ב"כ המערער למתן אורכה למציאת נכס שכזה, אולם לא שמענו מאומה, חרף העיכוב במתן פסק הדין. 27. אכן, כפי שטען ב"כ המערער, כך גם לפי פסיקתו של בית משפט קמא, מעת שמדובר בפינוי דייר מוגן בגין צורך עצמי, דרך המלך הינה מציאת אותו סידור חלופי ורק אם הדבר לא אפשרי או שהדייר מתנגד לפיצוי כספי מטעמים בלתי סבירים, אזי אין מנוס ממסלול הפיצוי, כבא במקומו של הסידור החלופי. ראו ע"א 147/65 אילוש נ. לייקנד פ"ד יט(3) 97; ע"א 388/73 מ.י. קבלנים בע"מ נ. נסר פ"ד כח (2), 383 (להלן - קבלנים) וכן בספרו של ד. בר-אופיר, סוגיות בדיני הגנת הדייר (מהד' 2 עדכון 3) עמ' 123 - 120 (להלן- בר אופיר). 28. יוער, כי יכול ואם בית משפט קמא לא היה מותיר בידי הצדדים לנסות ולמצוא נכס חלופי, אלא היה ממנה מי מטעמו לבחינת הנצרך לכך, יכול והיה נמצא אותו סידור חלופי ראוי. אולם, דומה כי כיום אין מקום לכך, וייתכן ואף לא היה מקום לכך מלכתחילה, מהסיבות הבאות: א) מלכתחילה, עמדת המערער הייתה וכפי שקבע בית משפט קמא, שאין כל מקום לפינוי בית הכנסת. ב) ניתנה ההזדמנות למערער למצוא נכס חלופי, אך המערער לא ניצלה ואין מקום להסברים שנתן המערער למחדלו. ג) דומה, שאכן ייקשה למצוא מקום מתאים באותו אזור בו מצוי בית הכנסת, ועל אחת כמה וכמה, ברדיוס שקבע בית משפט קמא, שייענה על דרישות המערער. ודוק, אין אני סבור כי דרישות המערער אינן לגיטימיות. אולם, מדובר בצורך במבנה הגם שאינו גדול (כ- 50 מ"ר) אשר צמודה לו חצר (כ-60 מ"ר) ומעל לכל, חייב הוא להתאים לגדרים ההלכתיים, להופכו לייעוד לבית הכנסת, וכשאין צורך להרחיב אודות אותם גדרים אשר פירט בפנינו ב"כ המערער. ד) מעת שמצויים אנו למעלה מ-10 שנים מאז הגשת תביעת המשיבים וקרוב ל-4 שנים ממועד ההסכמה שקיבלה תוקף של פסק דין בבית המשפט המחוזי, אין מקום לעיכובים נוספים, כפוף לאשר יפורט להלן בהמשך הדברים. ה) בנוסף, אין להתעלם מהנזקים שיכול ונגרמו למשיבה בגין התמשכות ההליכים עד כה. 29. הנה כי כן ניצבים אנו בפני אינטרסים מנוגדים. האינטרס האחד הינו זכותו של בעל נכס לממש זכויותיו במגרש שרכש, לרבות זכותו בהתאם לסעיף 131 (10) לחוק הגנת הדייר, וזאת נוכח עמדת הפסיקה אודות העדיפות שיש לבעלי זכות הקנין, הבעלים מול הדייר (ראו ע"א 4100/97 רינדר נ. ויזלטיר (29.10.98). האינטרס השני, קיומו של בית כנסת עשרות שנים במקום, תוך שסביר כי גם פיצוי כספי בשיעור סביר זה או אחר, לא יביא בהכרח למציאת מקום לבית כנסת חלופי באזור. עם זאת, בבואנו לבחון את אינטרס המערער, אין אנו יכולים להתעלם מכך שמדובר, כיום, בבית כנסת המשמש מתי מעט בימי חול, ואף זאת ללא תפילת שחרית בימי חול. יתר על-כן, בכל הקשור לימות החול, הרי נמצא פתרון זמין בבית כנסת סמוך, גם אם מנהגיו שונים במקצת. בנוסף, ככל שעסקינן בשבתות, הרי לפי דברי ב"כ המערער, בקושי קיים מניין. לבסוף, בבחינת אינטרס המערער, אין מנוס מלציין כי דווקא לאור טיעוניו של ב"כ המערער, אודות גילם המבוגר של המתפללים ובהתחשב באוכלוסיה המתגוררת בסמוך, אשר בעיקרה עובדים זרים, כעולה מאשר נטען, דומה כי עצם המשך קיומו של בית הכנסת כבית כנסת פעיל לוט בערפל, אם להתבטא בלשון המעטה. 30. בנסיבות אלו, בבואנו להכריע בין האינטרסים המנוגדים, גובר אינטרס הבעלים. ודוק, מעת שנדחתה טענת המערער להקדש ומשנקבע כי מעמד בית הכנסת כדייר מוגן, שוב מדובר במושכר אשר היה צפוי כי ביום מהימים לא יהיה מנוס מפינוי. וראו בשו"ע או"ח סימן קנד סעיף ב' "השוכרים בית ומתפללים בו אין לו דין בית כנסת" וכן ראו בית דין ירושלים - לדיני ממונות לברור יוחסין (תיק ממונות מס' 1335 - סט ) כי בנסיבות שכאלו גם מבחינה הלכתית יש מקום לפינוי בית כנסת ואף להריסתו, ללא תלות בהקמת בית כנסת חלופי. 31. הנה כי כן, בנסיבות דנן, אין מנוס מהקביעה כי לפי הדין, יבוא הסידור הכספי במקום הסידור החלופי הנכסי. משכך, קביעתו העקרונית של בית משפט קמא כי הגיעה העת ליישם פתרון של סידור כספי, הולמת ומתאימה לאשר הסכימו הצדדים בפני בית המשפט המחוזי. 32. עם זאת, נחה דעתי כי לעניין שיעור הפיצוי הכספי כפי שפסק בית משפט קמא, יש ממש בטענת המערער. למעשה, בית משפט קמא, הותיר את שיעור הפיצוי בסכום דומה בערך דולרי, לשמאות שניתנה שנים רבות טרם פסק הדין. ודוק, חרף ערעור המשיבה בזמנו לבית המשפט המחוזי, כי היה על בית משפט קמא להורות על פיצוי כספי במסגרת פסק הדין השני, לא התקבלה עמדתה, אלא הדיון הוחזר לבית משפט קמא, למצוא פתרון נכסי ראוי. בנוסף, אין להתעלם מאשר קבע בית משפט קמא ואשר הורה למשיבה, כפי שאין להתעלם מכך שיכול ואילולא הערעור שהוגש בזמנו, ניתן היה לממש את ההצעה בנכס החילופי. דהיינו, אין להטיל את האשם, במלואו, על המערער ובאופן שיהיה זכאי לפיצוי שקבע בית המשפט קמא, בלבד, וראו בפרשת קבלנים. 33. יתר על-כן, השמאות שהובאה מטעם המשיבה, וכעולה מדברי ב"כ המשיבה בפנינו, בחנה את שוויו של אותו צריף והוסיפה עלות מינימלית, בכל הקשור והנצרך להעתקת הבמה, הקמת ארון קודש ועוד. 34. לשיטתי, מעת שהפיצוי הכספי בא כחליפו של הסידור הנכסי, היה מקום לבחינת ערכו של הסידור הנכסי לשם קביעת הפיצוי הכספי וזאת לא נעשה. בלשון אחרת "קביעת סידור חלוף הולם" או "פתרון ראוי אחר", מחייבים הלימות בין ערכי אותם פתרונות. ודוק, עקרונית הפיצוי הכספי נועד, לאפשר לדייר להשתמש בו, על מנת שהוא ימצא את אותו פתרון נכסי הולם או קבלת פיצוי במקומו. (ראו קבלנים ובר אופיר, שם). אם לא נאמר כן, תמצא המשיבה מתעשרת, כביכול, על חשבון המערער. דהיינו, יש מקום לבחון את הנטל הכספי שהיה מוטל על המשיבה, אם אכן היה נמצא נכס חלופי כולל הכשרתו לייעודו. 35. בנסיבות אלו, התלבטתי, אם לא ראוי להחזיר את הדיון לבית משפט קמא, על מנת שתוגש חו"ד עדכנית, בדבר העלויות שתדרש המשיבה לשאת בהם, אם היה בנמצא נכס חלופי אחר, כולל העברת הנדרש אל נכס שכזה והתאמתו לבית כנסת. אולם, בסופו של יום, סבורני כי אין מקום לכך: ראשית, חלוף הזמן הרב, לרבות נוכח ההסכמה וההחלטה בזמנו, במסגרת הערעור בבית המשפט המחוזי. שנית, אותו הקושי שטען לו ב"כ המערער, דהיינו, שהמתפללים אינם מסוגלים למצוא נכס חלופי ואף ללא קשר לשאלת התקציב שיועמד ע"י המשיבה לצורך כך. שלישית, שאלת "הגוף המשפטי" בו עסקינן. 36. למעשה, מעת שהמערער טוען כי לכאורה לא מדובר בגוף משפטי, נשאלת השאלה מי "הדייר המוגן". אולם מעת שהמשיבה נכונה הייתה לראות באותם מתפללים כשותפים אשר ייחשבו כדייר מוגן, ראוי כי אכן הפתרון יהיה פתרון כספי, ובהתאם להנחיות שיפורטו בחלק האופרטיבי של פסק הדין. 37. לעניין שיעור הפיצוי, דומה כי הסכום הראוי הינו 300,000 ₪ וזאת לפי החישובים הבאים ובהתעלם מהעיכובים מחמת המערער, ובכך יהא איזון ראוי לפיצויי הראוי. האחד, שיערוך אותם 40,000 $ אותם ציין בית המשפט קמא באחת מהחלטותיו, דהיינו תוספת מה לחווה"ד שנתנה בזמנו (בשנת 2001) ובתרגומה לשקלים דאז ושיערוך כדין, אשר קרוב לסכום האמור. השני, הסכום שנאותה לו המשיבה בזמנו, 280,000 ₪ תוך שיערוך סכום זה מאז שהוצע שתוצאתו דומה. 38. הנה כי כן, אין מנוס מלקבוע כי אכן התקיימו התנאים לסידור חלוף בדמות פיצוי כספי כפי שהוא אכן הפתרון הראוי וההולם בנסיבות העניין, וכיישום ראוי של פסק הדין בבית המשפט המחוזי. 39. לבסוף, מקווים אנו, שאכן ב"כ המערער בסיוע חברי ועד בית הכנסת, ישכילו לנצל את הכספים למציאת מקום תפילה ראוי, לרבות במסגרת בית כנסת אחר הקיים באזור. 40. אשר על כן, לו דעתי תשמע, הייתי מציע לחברי לקבל את הערעור באופן חלקי וכדלקמן: א) הערעור יידחה, בכל הקשור להוראת בית משפט קמא, לפיה על המערער לפנות את בית הכנסת. ב) לקבל את הערעור, בשאלת גובה הפיצוי הכספי שיועמד ע"ס 300,000 ₪. ג) המשיבה תפקיד בידי ב"כ המערער את הסכום האמור בנאמנות. ד) תוך 60 יום מעת הפקדת האמור, ייכנס צו הפינוי לתוקפו. ה) הכספים יועברו, כאמור, לידיו הנאמנות של ב"כ המערער, אשר יעשה בהם שימוש לצורכי הפינוי וכן למעבר לנכס חלופי אחר, ככל שימצא. לא ימצא נכס שכזה תוך 90 יום מעת הפקדת הכספים, יפנה ב"כ המערער לבית משפט קמא, לקבלת הוראות לרבות לשימוש בכספים למטרות דומות. כמובן שאין באמור, לעכב את ביצוע האמור בס"ק ד) לעיל. ו) בכל מקרה, ידווח ב"כ המערער לבית המשפט קמא לא יאוחר מ- 90 יום מעת הפקדת הכספים, אודות אשר נעשה בהם. ז) בית משפט קמא, יפקח ויורה בהתאם לאשר יימצא לנכון בכל הקשור לשאלת השימוש בכספים, נוכח הנסיבות המיוחדות שבמקרה זה. ח) לרבות נוכח התוצאה, כל צד ישא בהוצאותיו ובשכ"ט עורך דינו במסגרת הערעור. הערבון יוחזר למערער באמצעות בא-כוחו. ישעיהו שנלר, שופטאב"ד השופט ד"ר קובי ורדי: אני מסכים. ד"ר קובי ורדי, שופט השופטת רות לבהר-שרון: אני מסכימה. רות לב הר שרון, שופטת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט שנלר. פינויצוויםצו פינוי