קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא שחרור ממעצר עד תום ההליכים: 1. זהו ערר על החלטות בית משפט השלום בראשל"צ לעצור את העורר עד תום ההליכים (החלטה מיום 26.11.09, הדוחה בקשה להשתחרר לאלתר בשל טענה לאי חוקיות המעצר; והחלטה מיום 30.12.09 המקבלת את בקשת המעצר עד תום ההליכים). 2. נגד העורר ועוד שמונה אחרים, כולם תושבי האזור, הוגש ביום 27.08.09 כתב אישום המייחס להם עבירות של גניבות רכב בצוותא חדא וקשירת קשר לפשע. מדובר ב-14 אישומים בקשר ל-14 אירועי גניבה שונים של רכבים מישראל לתחומי האזור. לפי כתב האישום, הנאשם 1 הוא ראש הכנופיה, והוא היוזם והמארגן והמפעיל של כל חברי הכנופיה, אשר העורר הוא אחד מהם. לעורר עצמו מיוחסת מעורבות ב-8 אישומים מתוך ה-14, כאשר בחמישה מהם (אישומים 2, 6, 8, 11 ו -12) מיוחסת לו הפעולה של קבלת הרכב הגנוב לידיו בתחומי האזור, וכאשר בשלושה מהם (9, 13, 14) כל שמיוחס לו הוא שיחות עם הנאשם 1 בקשר לרכב, לאחר הגניבה והכנסת הרכב לאזור. 3. יחד עם כתב האישום הוגשה בקשה למעצר עד תום ההליכים נגד כל תשעת הנאשמים, ובכללם העורר. יש לציין כי כל הנאשמים נעצרו עוד קודם לכן בתחומי האזור, והובאו לישראל. 4. בדיון הראשון בבקשה למעצר עד תום ההליכים, היה העורר מיוצג על ידי סנגור פרטי, עו"ד גבאי, אשר ביקש דחייה לצורך לימוד חומר הראיות, תוך הסכמה למעצר - והמעצר הוארך בהתאם עד ליום 14.09.09. ביום 14.09.09 ביקש הסנגור להשתחרר מייצוג העורר, ובית המשפט נענה לבקשתו. העורר ביקש כי ימונה לו סנגור מהסנגוריה הציבורית, וכך הורה בית המשפט - אך לא מינה לשם כך את הסנגור התורן מטעם הסנגוריה, והסתפק במתן החלטת מינוי כללית של הסנגוריה. בהמשך לכך דחה בית המשפט את הדיון ליום 14.10.09 תוך שהורה על הארכת מעצרו של העורר. בישיבת יום 14.10.09 הסתבר כי העורר טרם קיבל ייצוג מהסנגוריה, ולכן הורה בית המשפט על דחיית הדיון ליום 28.10.09, תוך הארכת מעצרו של העורר פעם נוספת. בישיבת יום 28.10.09 חזרו הדברים על עצמם, והסתבר כי העורר טרם קיבל ייצוג מהסנגוריה, ובית המשפט שב ודחה את הדיון ליום 17.11.09, תוך הארכת מעצרו של העורר. ביום 17.11.09 התייצב סנגורו של העורר מטעם הסנגוריה, עו"ד חמדאן, וביקש לשחרר את העורר על אתר בשל התמשכות מעצרו ללא סנגור, לצד בקשה לדחות הדיון למועד אחר כדי ללמוד את חומר הראיות. העניין נדחה פעם נוספת, וביום 26.11.09 החליט בית המשפט שלא לשחרר את העורר לאלתר תוך דחיית הטענה לאי חוקיות המעצר. התיק נדחה עוד מספר פעמים, וביום 17.12.09 התקיים דיון לגוף בקשת המעצר. בסופו של דבר הורה בית המשפט ביום 30.12.09 על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. 5. בערר בפניי טען ב"כ המלומד של העורר, כי יש לשחרר את מרשו מכמה טעמים. ראשית, כי מעצרו של העורר נגוע באי חוקיות, בשל 3 הארכות מעצר החורגות מ-7 ימים כ"א, והמסתכמות ב-64 ימי מעצר, כאשר כל העת מרשו אינו מיוצג על ידי סנגור - בניגוד להוראת סעיף 21(ג) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן:"חוק המעצרים"). שנית, כי אין תשתית ראייתית מספקת העומדת בדרישת סעיף 21 לחוק וההלכה הפסוקה שבגידרו - על שום שהכל מבוסס על שיחות טלפון שהוקלטו בהאזנות סתר, כאשר הקשר היחידי של העורר לאותן שיחות הוא שמכשיר הטלפון הסלולרי ממנו התקיימו השיחות לטלפון המואזן שייך לו, וכאשר משקלטת השיחות מזהה את קול הדובר כקולו של העורר לפי השוואה לדגימת קול בעת מעצרו, וכאשר הוא מכחיש את היותו הדובר וכאשר אין כל חוות דעת מעבדתית לעניין השוואת הקול. עוד טען הסנגור בהקשר זה, כי תוכנן של השיחות אינו חד משמעי ואינו מפליל; כי לא נמצאו ברשותו או בחזקתו של העורר (ואף לא בידי אף אחר) אף אחד מכלי הרכב שנגנבו או חלקים מהם; וכי לא נעשו כל פעולות חקירה מתבקשות, שיכלו לאשש או להפריך את האישומים המיוחסים למרשו, כגון איכוני טלפון, עימותים עם יתר המעורבים. שלישית, טען הסנגור, כי אין עילת מעצר מובהקת, כיוון שכתב האישום לאקוני, ואינו מפרט מעורבות ברורה ומוגדרת של העורר, ולכן אין ללמוד על המסוכנות מהמעשה עצמו - אף שמסכים הוא, שדי בעבירות גניבת רכב בצורה מאורגנת בצירוף עם עבר פלילי כדי להקים עילת מסוכנות. 6. ב"כ המדינה ביקש להדוף את הערר מטעמי בית המשפט דלמטה, וזאת בעיקר מטעמים אלו: ראשית, כי המעצר היה חוקי, וכי היעדר הייצוג לא היה פסול, כיוון שמדובר היה במעצר ביניים מכח ההלכה הפסוקה, ועל כן הוראת סעיף 21(ג) לחוק המעצרים אינה חלה עליו. שנית, משום שאף אם נפל פגם בהליכי המעצר בשל הארכות מעצר לתקופות העולות על המותר לפי החוק בהיעדר ייצוג - עדיין אין זהו פגם המביא לבטלות, ויש להעדיף את האינטרס הציבורי על האינטרס של הנאשם. שלישית, משום שיש תשתית ראייתית מצטברת מתוך השיחות המוקלטות בהאזנות הסתר, מבחינת תוכנן, ביחד עם חוות הדעת של המשקלטת לעניין זיהוי קולו של העורר, וכי אין צורך בחוות דעת מעבדתית. כן הדגיש את עובדת הודאתו של העורר בהיותו בעלי הטלפון, אשר ממנו שוחח האדם שקולו זוהה כקולו של העורר, כמו גם את העובדה שהעורר עצמו נתן את הטלפון הזה בעבר כטלפון שבשימושו (בעת מתן הודעה בחקירה משטרתית בעניין אחר). רביעית, משום שיש עילת מעצר מבוססת של מסוכנות (לנוכח הביצוע המאורגן וההיקף של העבירות שנעשו במסגרת הכנופיה, כמו גם עברו הפלילי העשיר של העורר), וכן עילת מעצר נוספת של חשש הימלטות מאימת הדין (בשים לב לענישה החמורה הצפוייה, ולקלות של ההימלטות בהיותו תושב האזור). 7. אבחן הדברים אחד לאחד. 8. אשר לסוגיית החוקיות של הליכי המעצר, בשל ההארכות לתקופות מעל המותר בהיעדר ייצוג. כשלעצמי, לא ראיתי מדוע ראה בית משפט קמא, ומדוע ראה ב"כ המדינה, להתחבט בשאלה - שמא מדובר במעצר ארעי לפי סעיף 21(ד) לחוק המעצרים? או שמא מדובר במעצר ביניים מכוח ההלכה הפסוקה (הלכת הררי והלכת שושני)? ברור שלא נפל כל פגם בהארכת המעצר הראשונה מיום 27.08.09, שהייתה הארכת מעצר לפי סעיף 21 (ד) לחוק, כאשר העורר היה מיוצג. הפגמים נטענו כולם לגבי הארכות המעצר בימים 14.09.09, 14.10.09, ו-28.10.09, כאשר בכולם לא היה ייצוג, וגם לא נטען שאלו הארכות מעצר לפי סעיף 21(ד) לחוק. ברור שכל הארכות המעצר "הבעייתיות" הן בגדר מעצרי ביניים לפי ההלכה הפסוקה - ואף שלא נאמר באותן החלטות כי יש ולו "ניצוץ ראייתי", הרי שבית המשפט החל לראות באותן פעמים את חומר הראיות, ומכל מקום לא נטען בפניי כי היעדר הנמקה לעניין "הניצוץ הראייתי" הוא הפגם שבאותן החלטות. אלא שמעצר הביניים לפי ההלכה הפסוקה נגזר מסמכות המעצר עד תום ההליכים (כפי שנפסק בפרשת שושני הנ"ל, בפרשת בוסקילה בהמשך לכך, ולפני 8 ימים בפסה"ד המקיף בבש"פ 127/10 פיניאן נ' מדינת ישראל, ). בפרשת פיניאן הנ"ל, הבהיר בית המשפט העליון (כב' השופט עמית), כי יש להיזהר באופן ההפעלה של מעצר הביניים, נוכח המגמה לצמצם ככל שניתן את הפגיעה בחירות, כפי שבאה לידי ביטוי בחוק המעצרים. ובית המשפט העליון שב והבהיר לנו, כי אף שמדובר במעצר "הלכתי", הרי שכל כולו במסגרת החוקית של מעצר עד תום ההליכים. אשר על כן, כפוף מעצר הביניים לכללים החלים על מעצר עד תום ההליכים באופן כללי. ובפרט, חל על מעצר הביניים גם הכלל של חובת הייצוג וקציבת מועדי הארכות ללא ייצוג, מכח הוראת סעיף 21(ג) לחוק המעצרים. 9. לענייננו, כאשר בית משפט קמא הורה בימים 14.09.09, 14.10.09, ו-28.10.09 על הארכות מעצר, כאשר העורר אינו מיוצג - היה עליו להקפיד, כמצוות סעיף 21(ג) לחוק המעצרים, להורות על הארכות מעצר של לא יותר מאשר 7 ימים בכל פעם, ובסך הכל לא יותר מ-30 ימים. דא עקא, שבית המשפט האריך את המעצר ב-30 ימים בפעם הראשונה, ב-14 ימים בפעם השנייה, וב-20 ימים בפעם השלישית, ובסה"כ 64 ימים, כאשר בכל אחת מהפעמים מודע בית המשפט להיעדר ייצוג של העורר, ובשתי הפעמים האחרונות הוא אף מודע לאי קיום הוראותיו מפעמים קודמות. לטעמי, מדובר בתקלה של ממש. גם בית המשפט היה צריך לשים לבו לכך, וגם ב"כ המדינה היה צריך להפנות תשומת הלב לכך. הדבר ניתן היה לפיתרון בקלות, משום שבכל יום יש תורן מעצרים מטעם הסנגוריה הציבורית בבית המשפט, וגם אם לא כך הרי שניתן היה לקצוב מועדים קצרים. אינני יכול גם לקבל את טענת ב"כ המדינה, כי מכיוון שהעורר היה מיוצג בראשית הדיונים - לא נגרם לו כל עוול, ולא הופרה הוראת החוק. הייצוג בראשית ההליכים, אינו מרפא את הדיונים ללא ייצוג בהמשך - כך במיוחד כאשר בית המשפט שיחרר את הסנגור הראשון, וכאשר העורר ביקש ייצוג, וכאשר בכל מקרה לא היה כל שלב של בחינת חומר הראיות מטעמו של העורר בפניי בית המשפט ע"י עו"ד (שהרי הסנגור הראשון רק הופיע לישיבה ראשונה, וביקש אורכה ללימוד החומר, ושוחרר מיד בפתח הישיבה השנייה, ללא טיעון, ולו במקצת, לעניין הראיות). התוצאה הסופית היא, שהעורר נעצר למשך 64 ימים, ב-3 הארכות נפרדות ועוקבות זו אחר זו, כל אחת למשך זמן רב העולה על 7 ימים, כאשר כל העת העורר איננו מיוצג - ותוצאה זו היא תוצאה קשה, הפוגעת שלא כחוק בחירויותיו ובזכויותיו הבסיסיות של העורר. 10. אכן, נפל פגם של ממש בהליכי המעצר, תוך פגיעה בזכויות העורר - אך מה דינו של פגם זה? מה תוצאתו? ומה השלכתו על תוקפו וחוקיותו של המעצר? לטענת הסנגור - מדובר בבטלות מוחלטת (ואף לא יחסית בלבד) של הליך המעצר. כך, גם משום לשון החוק, שאינה מותירה לבית המשפט שיקול דעת לחרוג מהמועדים של מעצר ללא ייצוג; כך, גם משום עקרונות המשפט המנהלי (כך לטענתו), בדבר החלטה בניגוד לחוק, להבדיל מהחלטה הניתנת בטעות; וכך משום הפגיעה בזכויות האדם ובחירויותיו. ב"כ המדינה טוען לעומתו, כי אין מדובר בפגם היורד לשורשם של דברים והמביא לבטלות. לטעמו, סעיף 21(ג) לחוק שותק לעניין "הסנקציה" - במובחן, למשל, מהוראת סעיף 60 לחוק, אשר מורה על שחרור עצור שמשפטו לא החל משך 30 יום ממעצרו בגדר כתב האישום. עוד טען, כי לבית המשפט יש סמכות לעצור מחדש גם אדם שמעצרו פקע, אף שהיה בלתי חוקי, וכי לבית המשפט יש סמכות ואף חובה לשקול את האינטרס הציבורי, ולהעדיפו על פני זכויות הנאשם. מסכים אני עם ב"כ המדינה, כי אין מדובר בפגם בהליכי המעצר המביא לבטלות; וכי למרות חומרתו הרבה (וכזו היא בעיני) - עניין לנו אך ורק בשיקול אחד מתוך מכלול השיקולים אשר יש להביאם בחשבון במסגרת ההחלטה הסופית אם לעצור עד תום ההליכים אם לאו. בפרשת פיניאן, הורה לנו בית המשפט העליון, בסעיף 17 לפסה"ד, כהאי לישנא: "הפסיקה חזרה והדגישה כי בכל הקשור לחירותו של חשוד או נאשם יש לדקדק בהוראות החוק קלה כבחמורה. עם זאת, החזקה שלא כדין של עצור או נאשם, היא אך נתון אחד במכלול השיקולים שעל בית המשפט לבחון בבואו להכריע בבקשה מחודשת להארכת מעצר... אין מתקנים עוול בעוול. אין להעניש את הציבור או לסכן את בטחונו אך ורק בשל תקלה שנפלה, ויש לבחון את עוצמת הפגם על רקע כלל השיקולים הצריכים לעניין". באותה פרשה הוארך מעצרו של הנאשם שלא כדין, אף בהארכה הראשונה (מעבר ל-30 יום), ואף במעצר הביניים בהמשך (עקב אי בחינת הראיות, ולו ברמה מינימאלית, משך מספר חודשים). אמנם, באותו עניין ניתנה לכך הסכמת הסנגורים, ובית המשפט הביא אף עניין זה בחשבון, "כדי להקהות באופן משמעותי את עוצמת הפגם". אלא שהרציונאל, כי מדובר אך ורק בשיקול במסגרת מכלול השיקולים, וכי הדבר ניתן לריפוי באיזון הכולל - הוא רציונאל כללי, השולל את טענת הבטלות, בין מוחלטת ובין יחסית, והכל נותר עניין של מידה ושיקול דעת. 11. הסוגייה הבאה היא הסוגייה של התשתית הראייתית. כידוע, לצורך מעצר עד תום ההליכים נדרשת תשתית ראייתית המקימה סיכוי סביר להרשעה, או פוטנציאל הרשעתי. אין זו הרמה הראייתית הנדרשת במשפט עצמו. אף ספקות המחלישים את התשתית האמורה, או מכרסמים בה מעט, אינם שוללים את עצם קיומה - אלא אם קיים ספק מובנה היורד לשורשם של דברים. 12. בחנתי את האישומים ואת התשתית הראייתית בענייננו. 13. לעורר מיוחסים, כאמור, 8 אישומים של גניבת רכב וקשירת קשר לביצוע פשע. בשלושה מהם ( 9, 13, 14) - כתב האישום אינו מייחס לעורר כל פעילות או מעשה של ממש. כל שמיוחס שם לעורר הוא, ששוחח בקשר למכונית עם הנאשם 1, ראש הכנופיה, לאחר הגניבה ולאחר הבאת הרכבים מישראל לשטחי האזור - ניתן אולי לראות בכך חלק מתהליך הגניבה, על דרך של השלמתה של שלילת הקבע מהבעלים; אם כי מתעוררת שאלה האם ניתן לראות בכך קשירה לביצוע פשע, כאשר הדבר נעשה בדיעבד. מכל מקום, בחמישה אישומים נוספים (2, 6, 8, 11, 12) - מדובר גם בקבלת הרכב לידיו, וכך נראה כי מדובר בחלק מכל התהליך של הגניבה ללא כל צל של ספק. 14. מבחינה ראייתית, אנו מוצאים שיחות טלפון בין הנאשם 1, ראש הכנופיה (אשר לגביו ניתן היתר להאזנת סתר), לבין מי שנטען להיות העורר. בשיחות אלו יש התייחסות למכוניות, וזאת בסמיכות זמנים לגניבתן בישראל, לפי התלונות מבעלי הרכב. ההתייחסויות אינן "תמימות לחלוטין", כפי שמציע הסנגור. יש דיבור על מכירה הלאה. ואף שלא מדובר בלשון ברורה של "לגנוב רכב" - הרי אך מעטות הפעמים, ששיחות בין שותפים לדבר עבירה מסוג זה נשמעות אחרת. הדבר בהחלט מחשיד ומקים בסיס פוטנציאלי להרשעה, בהצטרף לסמיכות הזמנים לגניבות. הדברים מפורטים בהחלטת בית המשפט קמא מיום 30.12.09, ואני מסכים לנאמר שם. סימני השאלה מהבחינה הראייתית מתמקדים בעניינים אחרים. ראשית, לעניין זיהוי קולו של העורר באמצעות חוות דעת של המשקלטת - ולא בחוות דעת מעבדתית. אך לעניין זה כבר נפסק, כי לעתים די בזיהוי באמצעות אוזן האדם, על ידי האזנה ישירה להקלטה (ע"פ 2135/94 אלפי נ' מ"י, ). כך כשמדובר באדם שמכיר את המדבר, אך כך גם כשמדובר באוזנו של משקלט מקצועי, המשווה את ההקלטה המפלילה עם הקלטת קול בחקירה. בכל מקרה, איננו בוחנים בשלב זה שאלות מהימנות, ולכן די בכך. זאת ועוד, העורר אינו חולק על היותו בעל הטלפון ממנו נעשו השיחות - ואף שהוא מכחיש שזה קולו, אין הוא מוסר מי החזיק בטלפון לבד ממנו. אך יש לציין, כי עניין זה לא הוצג לו בחקירה באופן מובהק. יחד עם זאת, קשה להבין מדוע לא נערכה השוואת קול במעבדה, במיוחד לנוכח הכחשת העורר את היותו הדובר. העניין השני שעורר שאלה הוא עניין ההימנעות ממספר פעולות חקירה - עימותים בין הנאשמים, ואיכוני הטלפון. אשר לעימותים, ספק אם היה טעם בהם, כאשר כל הנאשמים מכחישים כל מעורבות ומכחישים כי מדובר בקולם - שהרי בנסיבות כאלו אין מה לעמת, ואין גרסה מול גרסה. אשר לאיכונים - אני מסכים כי היה בכך כדי להשליך אור על הדברים, במיוחד כאשר נטען שיש מי שהיו במקום מסויים יחדיו, כגון במקום קבלת רכב יחדיו (העורר והנאשם 9 יחדיו באישום 12), או במקום מסירה על ידי נאשם מסויים לעורר (למשל הנאשם 3 לעורר באישומים 6 ו-11). והדבר בולט במיוחד כאשר מתוך פלטי השיחות עולה, שלא מתקיימות שיחות מוקדמות בין העורר לבין הנאשם 9 או הנאשם 3, למשל. אך עניין זה אינו כה קריטי, גם משום שלא ברורה מידת הדיוק של האיכונים בתחומי האזור, וגם משום שאין טענה של העורר שלא היה באזור. עוד נטען שלא נמצאו המכוניות הגנובות או חלקיהן - אך אין בכך להכשיל הרשעה בעניין של גניבת מכונית. 15. אם לסכם סוגיה זו בכללותה, הרי שיש בפנינו תשתית ראייתית מספקת, גם אם לא חזקה במיוחד, וגם אם יש עימה מספר סימני שאלה, וגם אם כתב האישום אינו מייחס לעורר עבירות ברורות ומוגדרות בחלק מהאישומים (שלושה מתוך שמונה). 16. מבחינת עילת המעצר - יש כאן עילה מובהקת של מסוכנות, וגם עילה של חשש הימלטות מאימת הדין. מדובר כאן במעורבות בסדרה של עבירות רכוש, הנעשות בצורה מתוחכמת על ידי מספר מעורבים, המופעלים מרחוק על ידי ראש כנופיה (הנאשם 1). כמו כן, לעורר עבר פלילי ניכר. הצטברות גורמים אלו יוצרת את עילת המסוכנות, בהתאם להלכת רוסלן. ומכך נגזרת גם עילת החשש של הימלטות מאימת הדין - בשים לב לענישה צפויה למקרה של הרשעה (גם אם לא בסדרי הגודל להם טען ב"כ המדינה), ובשים לב להיותו של העורר תושב האזור, מה שיקל עליו להימלט מאימת הדין אם ישוחרר. מצד שני, יש לראות את הדברים בפרופורציה. חלקו של העורר בפרשה נשוא כתב האישום אינו חלק דומיננטי גם לפי הנטען בכתב האישום. ראש הכנופיה הוא הנאשם 1, והעורר נטען להיות רק אחד מהמסייעים בידיו. העורר אינו יוזם, אינו מארגן, ואף אינו שותף פעיל למעשי הגניבה עצמם. גם לפי כתב האישום - העורר היה כל הזמן באזור, ולא גנב את הרכבים בעצמו. לכאורה, הוא קרוב יותר למשתף פעולה בדיעבד, ובוודאי לא רוח פעילה מלכתחילה ובמהלך עשיית הדברים. יתרה מכך, מתוך 14 אישומים מיוחסת לו מעורבות רק בשמונה - וכפי שכבר ציינתי, לגבי שלושה מהאישומים ספק בעיניי אם ניתן באמת להגדיר את המיוחס לו כעבירה. כן יש לשים לב לכך שהעבר הפלילי המעיק מסתיים בשנת 2000, לפני כעשור. 17. בסופו של דבר, נראה כי יש תשתית ראייתית, גם אם מוחלשת, כדי לייחס לעורר מעורבות בחמש עבירות של גניבת רכב בצוותא, ולו על דרך של סיוע להשלמת העבירה. יש עילת מסוכנות, ואף עילה של חשש הימלטות מאימת הדין - אם כי אין מדובר במסוכנות מהמדרגה הראשונה, ואין כאן עבירות אלימות, וחלקו של העורר בפרשה מינורי באופן יחסי. ובנוסף לכל אלו, נחזור לבעיה הקשה שהוצבה בפניי, של פגם קשה בהליכי המעצר עקב תקופות מעצר ארוכות באופן מובהק מהמותר בחוק ללא שניתן לעורר ייצוג משפטי. 18. הדברים צריכים להישקל יחדיו. והדילמה היא, האם ניתן להסתפק לאור זאת בחלופה? העניין הוא כאמור עניין של מידה. ראיתי גם לציין, כי במקרה זה הדברים חמורים יותר מאשר בפרשת פיניאן. כי בענייננו, לא רק שלא היתה הסכמת סניגור, אלא שכלל לא היה סניגור! ואין לנו עניין בחריגה במועדים בלבד, אלא בפגיעה בעצם זכות הייצוג! ומנגד עומדות על הפרק בענייננו עבירות של גניבת רכב ולא עבירת רצח כמו בעניין פיניאן. באיזון הכולל, בשים לב לחולשה ראייתית מסויימת ולרמתה היחסית של עילת המעצר, וכן בשים לב למשקל הניכר אותו אני רואה לייחס לפגם בהליכי המעצר, נכון וראוי לבחור בדרך של חלופה כספית, אשר תרתיע באופן סביר, כך אני מקווה, את העורר, מלשוב ולסכן את ביטחון הציבור בישראל, מלשוב ולהיות מעורב בעבירות כלפי הציבור בישראל, ומלהימלט מאימת הדין. כיוון שהעבירות המיוחסות טומנות בחובן משמעות כלכלית, בשים לב לעילות המעצר - יש ליתן לכך ביטוי בשיעור הערובות הכספיות אותן יש לדרוש מהעורר, על הצד הגבוה. יש לציין כי בהיותו תושב האזור, אשר אינו מורשה להיות בישראל - אינני רואה מקום לחלופה בתחומי ישראל, ודי בחלופה כספית, אך כבדה ומשמעותית ביותר. 19. אשר על כן, ראיתי לקבל הערר ולהורות על שחרורו של העורר בתנאים הבאים: א. התייצבות למשפטו בכל מועד שייקבע. ב. התחייבות עצמית בסך 100,000 ₪. ג. שתי ערבויות צד ג' בסך 100,000 ₪ כל אחת (ובסה"כ 200,000 ₪) של שני אזרחים תושבי ישראל, ללא עבר פלילי, ובעלי תלוש משכורת בסכום שלא יפחת מ-5,000 ₪ ברוטו כל אחד, או עצמאים עם הכנסה שנתית חייבת מס בסך 60,000 ₪ לפי שומת מס הכנסה כל אחד. ד. הפקדת מזומן בסך 100,000 ₪. היה והעורר לא יעמוד בתנאי השחרור המוקדמים ב'-ד' לעיל - יישאר במעצר ויובא בפני שופט תורן בבית משפט השלום בראשל"צ ביום 31.01.10 שעה 09:00.שחרור ממעצרמעצרמעצר עד תום ההליכים