שכר טרחת ביניים למנהל המיוחד

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא שכר טרחת ביניים למנהל המיוחד: מונחת בפני בקשתו של המנהל המיוחד לנכסי החייב אלי רייפמן (להלן: "המנהל המיוחד" ו"החייב", בהתאמה), לפסוק לו שכר-טרחת ביניים בגין פעולותיו בחודשים בהם התמנה; תחילה, עתר המנהל המיוחד לשכר-טרחה בסך 300,000 ₪, אלא שבהמשך הבקשה הגיע להסכמה עם כונס הנכסים הרשמי לחשב את שכר טרחתו לפי תקנות החברות, ולהוסיף על כך תוספת מאמץ מיוחד של 50% בשל מורכבותו של התיק, דבר אשר יעמיד את שכר הטרחה על סך 124,579 ₪ בלבד. החייב מתנגד בחריפות לבקשה, גם במתכונתה החדשה, וזאת מכח שורה ארוכה של טענות עובדתיות ומשפטיות. עולה מדבריו, למעשה, כי ככל הנראה הוא מתנגד לפסיקת שכר-טרחה כלשהו בנסיבות המקרה, ואין הוא חוסך בביטויים חריפים ביותר כדי לתאר את התנהלות המנהל המיוחד וכונס הנכסים הרשמי, אשר את הסכמתם לשכר-טרחה מופחת ותשלום אגרת השגחה כינו באי-כוחו המלומדים בכתבי-טענותיהם "הסכם ריבנטרופ-מולוטוב" (התבטאות, אשר לעניינה נתתי דעתי אף במסגרת החלטת ביניים חריפה מיום 30.12.09, ובה תהיתי למי מהצדדים, המנהל המיוחד או כונס הנכסים הרשמי, מייחסים החייב ובאי-כוחו המלומדים את תפקידם של הנאצים, ועל מי "להסתפק" בתפקיד עושי דברו של סטאלין). לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובות לה, ניתנת החלטתי זו. כבר בראשית דברי אעיר, כי טוב עשה המנהל המיוחד כאשר הגיע להסכמה עם כונס הנכסים הרשמי, לפיה יחושב שכרו באורח ההולם יותר חישב לפי התקנות. אכן, אין ספק כי צודק המנהל המיוחד בטענתו, כי תיק זה הינו חריג שבחריגים בכל האמור בדרישות שהוא מעמיד בפני בעל התפקיד. זאת, לא רק במורכבותו האובייקטיבית - אשר ספק אם זכורה כמוה בתיק פשיטת רגל כלשהו מן העבר, אלא גם בכל האמור בהיקף הפעילות הנובעת מהיקף הבקשות ובקשות הנגד אשר מגיש החייב חדשות לבקרים. כך אף בתוספת לסירובו המתמשך לציית להחלטות בית המשפט - סירוב, אשר בגינו שב ונשלח למאסר "אזרחי", לאחר שהסתבר, כי בהבטחותיו לשנות דרכיו ולשתף פעולה לא היה ממש. אלא מאי? יש רגליים לטענה כי חרף כל ההערכה הרבה למאמציו המקיפים של המנהל המיוחד, אין זה אפשרי להגיע או לאשר מצב בו כמעט מחצית הכספים המצויים בקופת הכינוס הופכים לכספי שכר-טרחה. מצב דברים שכזה יתכן, לכל היותר, רק בתיקים שונים לחלוטין ובמצב שונה לחלוטין על ציר הזמן. קרי, בתיק פשיטת רגל אשר נמשך שנים רבות ולא הניב אלא תמורה זעומה ביותר (אשר אין בה בכדי לכסות ולו קמצוץ מתביעות החוב), עד כי הנושים עצמם איבדו בו את העניין. מצבים כאלה, מאפשרים ומביאים לשקול העברת חלק ניכר מאותו סכום זעום כשכר-טרחה, וזאת באשר אין בכך להעלות או להוריד עוד מבחינת הנושים. לעומת זאת יש בכך שיפוי - ולו חלקי - של בעל התפקיד על שנים ארוכות של מאמץ, הגם שלא נשא פרי משמעותי.אלא שכאמור, לא כזה הוא המקרה שבפני, בו דומה כי התיק מצוי עדיין בשלב מוקדם, וישנו צפי אפשרי לכך כי סכומים משמעותיים מאד יכנסו לקופה. אין לי אלא לתמוה, לענין זה, על הדרך בה תוקף החייב טענה זו - שהרי אין היא מתבססת אלא על הצהרות שהשמיע הוא עצמו בדבר היקף נכסיו. אי לכך, טוב עשה המנהל המיוחד כאשר הסכים לדרך חישוב אחרת של שכר הטרחה, באשר אין ולא היה מקום לפסוק בנסיבות המקרה את הסכום הראשוני שהתבקש. טענתו המרכזית של החייב כנגד שכר-הטרחה, אשר עניינה העובדה כי עסקינן בתשלום של כמחצית מן הקופה, אינה רלוונטית עוד נוכח תיקון הבקשה. אי לכך, ולמען לא תהא התמונה חסרה, אפרט להלן את אותן טענות של החייב, אשר נותרו רלוונטיות אף לאחר התיקון דלעיל: א. הבקשה חסרה אסמכתאות, כולל דו"ח כספי מבוקר כדין. ב. הבקשה נעדרת תצהיר כדין. ג. המסמכים שמצרף המנהל המיוחד מלמדים על חשש לאי-סדרים בניהול קופת הכינוס, ובין היתר עולה "חשש", כי המנהל המיוחד הוציא סך של 150,000 ₪ מן הקופה במהלך חודש אחד. לא ברור, האם בית המשפט אישר למנהל המיוחד לשכור שירותים משפטיים (במסגרת סעיף זה, קובל החייב הלכה למעשה על חסיון שהוטל על מקצת מבקשות המנהל המיוחד). ד. המנהל המיוחד מימש נכסים ללא אישור בית המשפט. ה. אין פירוט מספק של שעות עבודת המנהל המיוחד. ו. תמוה, הכיצד מבסס המנהל המיוחד דרישה למאמץ מיוחד על כך כי בעוד נכסי החייב מוערכים ב-190 מליון דולר, הוא מצפה לממש אך נכסים בסכום של עשרות מליונים בודדים. ז. רוב הכספים בקופה הינם למעשה מזומנים שעמדו לרשות החייב טרם התמנה המנהל המיוחד, או הועברו מבעל תפקיד אחר. למעשה, לא הביאה פעולת המנהל המיוחד להצלחה כלשהי, מלבד כספים שנמסרו לו "על מגש של כסף" מן החייב. ראשית, ובטרם אגש להכריע במחלוקות לגופן, מן הראוי להקדים ולהבהיר את המסגרת הנורמטיבית הקשורה במהותו של "שכר ביניים", הגורמים המביאים לפסיקתו וכיצד נקבע שיעורה. אין ספק, כי שכר-ביניים אינו צורה "קלאסית" של תשלום שכר-טרחה. זאת, באשר שכר-טרחה המשולם בדיוק לפי מסגרת התקנות, משולם בהתאם לקריטריונים הקבועים בהם, ובוודאי שלא "על חשבון" משהו אחר שטרם הגיע לכדי מימוש. שכר-מימוש, שהוא צורת שכר הטרחה הרלוונטית לענייננו, משולם לאחר מימוש נכסים שהגיעו לקופה בזכות מאמציו של בעל התפקיד, בשיעור הקבוע בתקנות, ולכך עשוי להצטרף לעיתים סכום נוסף בגין "תוספת מאמץ מיוחד" - הא ותו לא.אלא, שכפי שכבר הובהר לא אחת, המציאות יוצרת פעמים רבות מקרים בהם ישנו קושי להפעיל את התקנות, או שהפעלתן באורח ארימתטי תיצור עיוות-דין. כך למשל, מקום בו חישוב גרידא לפי התקנות עשוי להביא לתשלום של שכר-טרחה אסטרונומי בעבור חודשים מעטים של עבודה (ולעיתים היפוכו של דבר). במצב דברים זה, נקבע כבר לפני שנים בידי כב' סגן הנשיא לויט, כי בית המשפט נדרש להפעיל את שיקול דעתו, בכדי להמנע מתוצאות שכאלו. זאת, כמובן, תוך התחשבות בשיקולי היסוד העומדים מאחורי התקנות: איזון בין הצורך לתגמל בעל תפקיד על הצלחות ועבודה מאומצת מחד, והצורך להמנע מהפיכתו למי שלוקח את כל או רוב הקופה מאידך גיסא, והכל תוך מודעות כי הסיכון של עבודה מאומצת אך בלתי מוצלחת רובץ בסופו של דבר על בעל התפקיד, שנכנס לתיק מרצונו, וראוי שיתן דעתו מראש על כך, כי הוא נוטל סיכון מסוים מעצם הסכמתו לשמש בתפקיד כזה.מכוחו של אותו שיקול דעת, התפתחו - בעבור מקרים חריגים - מנגנונים להתאמת שכר-טרחה; כך למשל, נוצר "מוסד" תוספת המאמץ המיוחד, מקום בו הדבר נדרש. כמו כן, נקבע לא אחת בעבר, שבתיקי חדלות פרעון הדורשים מאמץ רב ומרוכז לאורך תקופה ארוכה, ואילו המימושים המזכים בשכר-טרחה יבואו רק בשלבים מאוחרים יותר, ניתן אישור לתשלום חודשי (ולעיתים עבור תקופה ארוכה יותר, כגון רבעון) קבוע מן הקופה, אשר בסופו של דבר יקוזז משכר המימוש שיפסק בשלבים המאוחרים יותר. זאת, באשר מנגנון זה אינו פוגע באורח משמעותי בנושים. הוא אך מקדים חלק מן התשלום, ובלעדיו, סביר להניח כי בעלי תפקיד מועטים היו מוכנים להשקיע מאמצים שוטפים ורבים לאורך תקופה ארוכה מאד, ואי לכך, היו התיק והנושים עצמם נמצאים ניזוקים. יוצא, כי יושבים אנו למעשה על המדוכה של התאמת מנגנון שכר-טרחה לתיק זה, כאשר אין עסקינן בחברת ענק משופעת במזומנים מסוגה של קלאבמרקט או תבל, אלא תיק חדלות פרעון של חייב סרבן. קרי, קופת ההליך עשירה הרבה פחות, ואין בפני אלא צפי למימושים אפשריים בעתיד - אם יעלה בידי המנהל המיוחד לשים ידו על נכסים, שהחייב (כפי שנקבע לא אחת) מסרב לחושפם, ואשר מוסתרים ו"משורשרים" בדרך שהינה כמעט חסרת תקדים בתיקי פשיטת רגל. יוצא, כי מחד גיסא, ספק אם יש מקום בשלב זה לתשלום שכר-טרחה שוטף וקבוע מתוך הקופה (דבר שלא התבקש, ושמא שלא בכדי); אולם מאידך גיסא, אין ספק כי עסקינן בתיק חריג שבחריגים מבחינת היקף הפעולות הנדרשות לניהולו. הן בכל האמור בחקירות והתחקות אחרי נכסי החייב, והן, לדאבון הלב, משום שחייב זה עושה כל שלאל ידו בכדי לסכל את פעולות המנהל המיוחד. דומה, כי כמעט ואין בקשה שאינה זוכה לסרבול, ערעורים על ערעורים (לא פעם, תוך העלאת טענות שחל עליהן מעשה בי-דין), והתנגדויות עבות כרס, וזאת שלא לדבר על מהלכים לבר-משפטיים שמנהלים החייב, מקורביו וחסידיו באמצעי התקשורת ובזירות אחרות. לגופם של דברים, די בעובדה כי החייב, באורח בו ערך ובנה את עסקיו, יוצר צורך לחקירות ובדיקות במדינות במדינות שונות. זאת כאשר לא אחת מתגלה, כי הגופים אליהם הפנה מכחישים בכלל כי הם מחזיקים נכסים שלו. או שמסתבר כי מחזיק פלוני אינו אלא חוליה בשרשרת ארוכה של מחזיקים לכאורה, וזאת באורח שדומה כי תכליתו הדומיננטית הינה 'לחסן' את נכסי החייב מכל אפשרות להשתלטות - לא רק מצד גורמים עוינים בקהיליה העסקית, אלא גם ובעיקר מפני הדין (כפי שאכן התפאר החייב בפני נושיו, טרם החלו ההליכים כנגדו). יוצא, כי קשה עד מאד להתייחס לפעולות שנדרשות מן המנהל המיוחד ב"שורה אחת" עם מאמצים לאיתור ומימוש נכסים של חברות כושלות או חייבים 'מן השורה', ואף אחוזי ההצלחה אינם מזהירים - ולמצער, דורשים פעולות מתמשכות, ארוכות ויקרות במקומות שונים, ועל-פני תקופה ארוכה. המסקנה הינה, כי פסיקת שכר-ביניים הינה אכן עניין מתבקש לכאורה בנסיבות המיוחדות של תיק זה; זאת, היות והליכה לפי הכלל הרגיל - קרי, אילוץ המנהל המיוחד לבצע את כל אותן פעולות (שאין ספק, כי הן מסוגלות אף מסוגלות לגזול נתח נכבד מפעילותו של משרד עורכי דין למשך תקופה), בלא תשלום כלשהו למשך תקופה ארוכה (אם בכלל), משמעותה הלכה למעשה ויתור על חקירה והתחקות אחרי מעשיו ונכסיו של החייב בתיק זה. זאת, כאשר - כפי שהזדמן לי להעיר בעבר - אין עסקינן בתיק המשליך אך ורק על הצדדים הישירים לו, אלא בתיק שחשיבותו ראשונה במעלה מבחינת הדין עצמו והמסרים שהוא מעביר, באשר עניין לנו במאבק הלכה למעשה בין מערכת האכיפה המדינתית לבין חייב, אשר דומה כי גילה דעתו (ולא רק באורח בו התרברב בעבר בפני הנושים), כי הדין אינו חל עליו ועל שכמותו; כי הוא זכאי ומתכוון להמשיך ולגלגל כספים אף כאשר הוא מצוי במצב של חדלות פרעון; וכי תחכומו הופך אותו ל"חסין", כך שכל גביה ממנו תלויה אך ורק ברצונו הטוב. אם יאלץ הדין לצאת במקרה זה כשידיו על ראשו, וליתן לחייב זה לסכל את כינוס נכסיו - מה מסר יועבר בכך לחייבים אחרים? כי החוק חל אך ורק על חייבים מתוחכמים פחות ורהוטים פחות, אשר אינם מסוגלים לשרשר את נכסיהם על-פני הגלובוס? עם זאת, אך ברור הוא כי אין בכך היתר לפסיקת שכר חסר פרופורציה, או כזה הפוגע באורח קשה מדי בנושים. אעיר; כל אותם מקרים, בהם מפעיל בית המשפט את שיקול דעתו ויוצר מסגרת שאינה המסגרת ה"קלאסית" של התקנות, מאלצים אותו לפעול באורח שאינו 'מתמטי' לחלוטין, ולהסתמך במידה רבה על מעין אומדנה. זאת, כמובן, תוך שהוא נעזר בפרופורציות שונות הקשורות להיקף הפעילות, להיקף הנכסים בתיק, ובהיקף הצפוי של חישובים מקבילים של שכר-טרחה לפי התקנות. כל זאת כאשר, כזכור, ניתן יהיה בסופו של יום לערוך התחשבנות בין בעל התפקיד לקופה בשלב המאוחר יותר, של פסיקת שכר הטרחה הסופי, ממנו יקוזז מה שנפסק כשכר-ביניים. די בכך, למעשה כדי לדחות חלק מטענות החייב - בין היתר, אלו הנוגעות לפירוט השעות ושאר טענות ומענות בדבר חישובים, שהחייב העלה בשפע רב בנסיבות המקרה. צודק המנהל המיוחד, בהדגישו, כי אין הוא מבקש שכר-טרחה המחושב לפי שעות עבודה (דרך חישוב, שללא ספק היתה מזכה בסכום גבוה יותר - אולם אין היא נהוגה ומוכרת בתיקי חדלות פרעון, בין היתר בשל סיבה זו עצמה). לעניין זה, הטענות בדבר השקעה של מספר כמעט אסטרונומי של שעות עבודה לא בא אלא כדי להאיר את הדרך בה נדרשת ממנו ומצוות משרדו עבודה מאומצת, כמעט מעל ומעבר לכל פרופורציה. בעניין זה אומר; לשם כך אכן אין צורך בחישוב מדוייק של שעות - די לראות את היקף העבודה שנוצר מן השילוב בין האורח בו הסתיר החייב את נכסיו, מבנה עסקיו, וכמות העבודה המשפטית ש"מייצר" החייב עצמו, אשר כפי שהוער בעבר - מעסיק בתיק האזרחי לבדו משרד עורכי דין אשר נראה כאילו הוא "עובד סביב השעון" ביצור בקשות וערעורים (אשר חלקם הגדול נדחה, ואף הובהר כהליכי סרק). זאת, בלא שיפריע הדבר לחייב לטעון כי הוא חסר כל.דומה כי בנסיבות המקרה, די לראות את היקף העבודה מכל אותם סוגים, אשר מגיע אף אל בית המשפט כבבקשות, בקשות שכנגד והתדיינויות (שלא לדבר על פעולות המנהל המיוחד, אשר, לסבר אוזנו של החייב אושרו בידי בית המשפט, ואני מודעת היטב להיקפן ולמידת המאמץ וההשקעה שהן דורשות). עניין לנו למעשה בשכר ביניים, המבוסס על אומדן המחושב בדרך הבאה: שכר המימוש שהיה משתלם לו היתה תכולתה הנוכחית של הקופה בגדר פרי מימוש, בתוספת של 50% שנועדה לשקף את הנסיבות הלא שגרתיות של התיק, ואת המאמץ המקיף והמורכב אשר הוא דורש מן המנהל המיוחד ומשרדו. תוצאה זו, העומדת על סף 120,000 ₪, הינה בגדר אומדן סביר למדי, אשר נראה כפרי נכון של איזון בין פעולותיו של המנהל המיוחד (וזאת לזכור: אין עסקינן בתשלום חודשי או בתשלום רבעוני, אלא בתשלום אחד שעניינו כתשעה חודשים של עבודה), המסגרת של הפעולות הנראות כנדרשות נוכח נסיבותיו המיוחדות של התיק, לבין תחולת הקופה מאידך. שווא מנסה החייב למצוא - או שמא, כמעט "לגרד בשיניו וציפורניו" פגמים טכניים כאלו ואחרים בבקשה. זאת, באשר חלק משמעותי מן הטענות אינן רלוונטיות כלל ועיקר לבקשת שכר הטרחה (כך בין היתר, נסיונות להתקפה, כמעט אגב אורחא, על בקשות חסויות להוצאות כאלו ואחרות, אשר נוגעות מעצם טיבן לחקירת ענייניו של החייב, ואין זה פלא מדוע ביקש המנהל המיוחד את חסיונן), ולכל היותר היו עניין לבקשות נפרדות. זאת ואף זאת, הלכה פסוקה היא כי שאלת סבירותן של הוצאות כאלו ואחרות (כך למשל, פניה למשרד רואי חשבון) הינו עניין המסור לשיקול דעתו של בעל התפקיד, בכפוף לאישור כונס הנכסים הרשמי ובית המשפט, ולעיתים של ועדת ביקורת (מקום בו קיימת כזו); אין זה ברור כלל ועיקר, כי לחייב יש מעמד כלל ועיקר בכל הנוגע לכל דבר ועניין באורח התנהלות תיק הכינוס. זאת, מכח קל וחומר כאשר מתעורר חשש מובהק כי לחייב ניגוד עניינים מובנה, מקום בו ניכר כי הוא מעומת עם בעל התפקיד ומבקש למעשה להכשיל חקירות המיועדות לגלות היכן ובאיזו דרך הסתיר את נכסיו. דברים אלו מקבלים משנה תוקף במקרה שבפני, לא רק בשל נסיבותיו הקיצוניות בכל האמור בהתנהלות החייב, אלא גם עקב נסיונו החוזר ונשנה ליטול כמעט כל פרט אפשרי מן הבקשה ולהפוך אותה ל"הליך הוכחות בזעיר אנפין" בינו לבין בעל התפקיד. סוגיה זו מוליכה, למעשה, אל הפסיקה אשר ציטט המנהל המיוחד, הקובעת כי לחייב אין בהכרח מעמד בכל הנוגע להחלטות הנוגעות לאורח מימוש נכסים וניהול התיק, כולל שכר-הטרחה של בעל התפקיד. זאת, בין היתר, באשר מעצם טיבו של מצב חדלות פרעון נובע, כי החייב הינו בעל זכות שיורית נדחית כלפי הנושים, אשר ממילא אינם צפויים להפרע כדי מלוא נשייתם, קרי - אין נפקא מינא, מבחינתו, כמה יקבל בעל התפקיד בתור שכר, ובאיזו דרך. אלא מאי? חרף כל האמור לעיל, חזקה על המנהל המיוחד כי הוא מודע לכך כי בתי המשפט נוטים להילך לקולא לעניין זה, ולאפשר לא אחת לחייב להעלות את טענותיו בחלק מן העניינים המנויים לעיל, וזאת מכח הגדרתו כ"נפגע" מהסוג המקבל מעמד לפי סעיף 150 לפקודת פשיטת הרגל. לעניין זה ראוי להעיר, כי חרף חדלות הפרעון עשוי להיות חייב מושפע מהאורח הכספי של ניהול התיק, וזאת בין היתר באשר לשיעור הדיבידנד שיוותר לנושים עשויה להוודע השפעה בכל הנוגע לסיכוייו של החייב לקבל הפטר או להעביר הסדר נושים. אי לכך, נוטים בתי המשפט למבחן גמיש אשר שוקל את: א. מהות האינטרס האמיתי של החייב בבקשה. ב. הסיכוי לקבל הפטר או להציע הסדר. ג. מידת תום-ליבו של החייב (לרבות השאלה, האם עסקינן בחייב המערים בקשות סרק, אם לאו). ד. מידת החשיבות של המהלך שבמחלוקת בכל הנוגע לקורותיו וניהולו של התיק. אין צורך להכביר מילים, כי הפעלתם של מרבית השיקולים הללו בנסיבות המקרה, אינה מביאה לתוצאה הנוחה לחייב, וזאת בלשון המעטה - הסדר נושים העומד בהוראות הדין לא הוצע, ואין כל סימן כי הוא עתיד להיות מוצע; פגיעת הבקשה הנוכחית בחייב הינה אפסית, באשר עסקינן בשכר-ביניים אשר יקוזז מניה וביה משכר הטרחה שיפסק בהמשך לפי התקנות, ואילו החייב עצמו מגלה חוסר תום-לב, ומגיש בקשות סרק בזו אחר זו - ודומה, כי די לעיין בהחלטות הקודמות בתיק זה בכדי להיווכח באמור לעיל. אלא מאי? בכדי שלא תהא התמונה חסרה, ולמען לא יוותר הרושם כי הבקשה הוכרעה בשל עניין טכני או דרישת סף בלבד, התייחסתי ובהרחבה אף לגופו של עניין. זאת, בכדי להראות כי אף בטיעוניו של החייב אין ממש, וחלקם מנוגדים בתכלית להגיון ולדין הבסיסי החל בחדלות פרעון בכלל, ובכל הנוגע לשכר-ביניים המחושב בדרך אומדן מאידך. עוד פחות מכך, יש לקבל את "תמיהתו" של החייב בכל הנוגע לאגרת ההשגחה, אשר אינה מסורה כלל ועיקר לשיקול דעתו של בעל התפקיד או אף של בית המשפט, אלא הינה חיוב מפורש הקבוע בדין. די באמור לעיל, למעשה, כדי לקבוע כי עניין לנו באומדן שכר-טרחה סביר עד מאד בנסיבות המקרה, וכי התנגדות החייב, אשר ספק אם ראוי ליתן לה מעמד כלל ועיקר בנסיבות המקרה, לוקה בניגוד עניינים הלכה למעשה (ככל שאמורים הדברים, בעיקר, ב"דאגתו לתועלת התיק"), ולרוב-רובם של נימוקיה אין כלל מקום, והם נוגדים את הדין. אלא, שבנסיבות המקרה ראוי להעיר עוד הערות מספר בכל הנוגע לזכאות לשכר טרחה מחד גיסא, ולעמדת החייב מאידך גיסא.אין מנוס מלתהות בדבר תום-הלב בדרך בה מלין החייב על תרגום אותה עבודה לשכר-טרחה. זאת גם, ובעיקר נוכח העובדה כי חלקם הארי של אותם מאמצים מרובים, אינם אלא "פרי הבאושים" של התנהלותו הוא: א. הן האורח בו הצפין את נכסיו. ב. ביצע העברות לכאורה לנושים כאלו ואחרים. ג. נטל התחייבויות ערב מתן צו הכינוס, ד. סירב לשתף פעולה עם המנהל המיוחד. ה. המציא גרסאות תמוהות ומופרכות בזו אחר זו והחליפן. ו. לא חדל מהוספה לנפח העבודה בבקשות, טענות ומענות שרובן התברר כבלתי מוצדק, וזאת בלשון המעטה. דומה, כי החייב מקביל לזה הבועט בדלי החלב, ומתלונן לאחר מעשה על העובדה כי החלב נשפך. לו התנהל החייב באורח אחר, שיתף פעולה וביצע את הנדרש ממנו, אין ספק כי שעות עבודתו של המנהל המיוחד היו פחותות בהרבה, ואי לכך, אף לא היה כל צורך לפסוק שכר-ביניים שכזה. לא זאת, אלא אף זאת. קשה עד מאד שלא למצוא קשר מסויים, לכאורה, בין התנגדות נחרצת זו של החייב לתשלום שכר-טרחה (ככל הנראה, בכל שיעור שהוא) למנהל המיוחד, המלווה בטענות מתממות והתכחשות לתוצאה הטבעית של פעולותיו הוא, לבין הקשר רחב יותר של התנהלותו. לא רק כלפי המנהל המיוחד, אלא אף כלפי כל הגופים המעורבים בהליך ואשר "חטאם" הוא בכך כי הם מנסים לאכוף עליו את הדין, אשר יתכן ולדעתו אין הוא חל אלא על חייבים שאינם מתוכמים או רהוטים כמותו. פעם אחר פעם, בכתבי הטענות ומחוצה להן, מציגים החייב, מקורביו וחסידיו את המקרה כ"פרשה קפקפאית", עיוות דין הזועק השמימה, בו הגיע איש עסקים תם וישר אל בית המשפט, נהג בכנות ולא ביקש אלא זמן נוסף לשלם את חובותיו, אלא שתחת זאת הושלך "אל מתחת לגלגלי הרכבת", ונמסר לחסדו המפוקפק של מי שמוצג, פעם אחר פעם, באורח כמעט דיאבולי - סוג של רב-נבלים, תככן המושך בחוטים ומסוגל אף להכתיב למערכת המשפטית את מהלכיה. מנהל מיוחד, שכל מטרתו אינה אלא למשוך את התיק כדי "להנות משכר טרחה של מיליונים" (עד כדי כך, כי אפילו ההליך הפלילי - לו אין המנהל המיוחד צד - אינו אלא מזימה נוספת מבית מדרשו). זאת, כאשר הוא וכונס הנכסים הרשמי של מדינת ישראל (!) מושווים למתדיינים ב"הסכם ריבנטרופ-מולוטוב", אשר מהותו (אף אם נתעלם, כבקשת פרקליטי החייב בהבהרתם המיוחדת) ממיהותם של הצדדים לו, אינו אלא ביטוי שנועד להציג מצב בו שני ארכי-נבלים, חמסנים וחסרי מעצורים, רומסים צד שלישי בהסכם לעשוק את אדמותיו וכל אשר לו (להם אין לשני הצדדים להסכם כל זכות), ולחלקו ביניהם. אלא, שהמציאות הלכה למעשה רחוקה מ'מציאות חלופית' זו שמשרטטים החייב ומקורביו, כרחוק מזרח ומערב, ומן הראוי לטרוח ולהעמיד דברים על דיוקם:ראשית: בניגוד לטענותיו המאוחרות של החייב, הרי מעולם לא בא אל בית המשפט בכדי לבקש זמן לפרוע את חובותיו, וודאי שלא בטרם ניתן כנגדו צו כינוס. מעולם לא הוגשה בידי החייב הצעה של הסדר נושים לפי סעיף 19א לפקודת פשיטת הרגל (זאת, להבדיל מנסיונות עלומים - ואף הם בשלב מאוחר בהרבה - לגבש הסדר מאוחר, באמצעים שכללו גלגול כספים ונטילת חיובים על-ידי חייב חדל פרעון, באורח מנוגד לדין וכמעט וגובל בפלילים). נהפוך הוא; החייב אומנם ביקש זמן נוסף מהנושה מגיש ההליך, אשר אכן התרצה וחיכה חודשים רבים, עד אשר הוברר לו כי החייב הוליכו בכחש ומשכו בקש. אלא, שמרגע בו החל ההליך, לא רק שהחייב לא הגיש הצעת הסדר נושים, אלא הכחיש כל חוב כלפי הנושים שפתחו בהליך, וזאת בטענות שנמצאו מופרכות על פניהן, שקריות ונוגדות הודאות קודמות ומפורשות שלו. אי לכך, דומה כי החייב לא ביקש זמן לגבש הסדר, אלא אך התכחש לחובותיו ועשה כל שלאל ידו כדי למשוך, לסרבל ולהאריך את ההליכים לאל שום כוונה לפרוע חובותיו. כל זאת, כאשר את הזמן שטרם צו הכינוס ניצל, לכאורה, להעברות אינטנסיביות של כספים, באורח הנחזה כמנוגד לדין ולצווים שהוצאו, ולנטילה לכאורית של התחייבויות חדשות. שנית: החייב הוא זה אשר בחר - כבר מראשית ההליך - להתנהל כאילו הדין אינו חל עליו, להעלות חדשות לבקרים גרסאות וטענות סרק (ואשר - זאת אחזור ואדגיש - נידונו לגופן ונדחו כשקריות, לא רק בפני אלא גם בבית המשפט העליון); נכונותו 'לשתף פעולה' עם המנהל המיוחד, אותה הביע בתחילה, עמדה בתוקפה כל עוד קיווה לשכנע את זה האחרון לעמוד מן הצד, להניח לו להמשיך ולגלגל כספים, וככל הנראה לגבש סוג של הסדר עם חלק מהנושים, הכרוך במעשים האסורים על חייב חדל פרעון. זאת, כחלק בלתי נפרד ממדיניותו לאורך כל התקופה, והיא כי רק הוא עצמו ינהל את ההליך, וזאת בלא החקירה לעומקם של עסקיו וההתחקות אחרי מצבת הרכוש האמיתית העומדת לרשותו. אשוב ואזכיר: לא בית המשפט הוא שקבע באורח שרירותי, כי מר רייפמן מחזיק במניות נשוא הליכי בזיון בית המשפט; הדברים באו נוכח הצהרות החייב עצמו, אשר גובו אף בנסיון לערוך עסקאות באותן מניות, זמן קצר טרם הכינוס. זאת, כאשר החייב מעולם לא טען כי המניות יצאו מידיו, וסיפק הסבר כיצד ולידי מי, דבר שהוא מחוייב לעשותו על-פי דין. תחת זאת, טען בחלק מן ההליכים, כמעט כי "הודאתו לא קבילה" (זאת, בלא שיספק גרסה חלופית) - כמעט כמי שמניח כי זכותו, בדרך של מובן מאליו, הינה לומר דבר והיפוכו, ולשלח את המנהל המיוחד לתהות אחרי "כוונת המשורר", המשתנה לפי ההליך והצורך. טענת החייב כי "החביא את נכסיו היטב כל כך שהוא עצמו אינו יכול למוצאם" הוכחה זה מכבר כאבסורדית ומנוגדת למידה הבסיסית ביותר של ההגיון. זאת, בעיקר נוכח נסיונותיו לעשות עסקים באותן מניות עצמן (ובשולי הדברים יוזכר, כי קיים קשר לכאורי, כנראה על פניו, בין אחדים מאותם נסיונות, לבין ההליך הפלילי שנפתח נגדו במקביל להליכי חדלות הפרעון). יוצא, כי אם אכן עסקינן במצב קפקאי, הרי שאותה "קפקפאות" אינה באה אלא מבית מדרשו של החייב עצמו. חייב המשנה גרסאות חדשות לבקרים, מבזבז את זמנם של כל הצדדים בהליכי סרק. שב וטוען טענות שהוכחו כשקריות - שמא, בתקווה כי המנהל המיוחד ובית המשפט יותשו, ובסופו של דבר יאלצו להניח לו לנפשו, בלא שתחשף האמת אודות מניותיו ועסקיו. הארכתי בכל זאת, הן בכדי לנסות ולהבהיר, עד כמה רחוק החייב מן התדמית שהוא מנסה ליצור לעצמו, בין היתר בראיונות התכופים שלו לאמצעי התקשורת, והן בכדי להאיר טפח מן התסבוכת שיצר הוא במו-ידיו בתיק, ואשר מתבטאת בין היתר בדרישה לעבודה מאומצת מצד המנהל המיוחד. דומה, כי כעת אף ברור הקשר בין "המלחמה בשתי חזיתות" שיוצר החייב במו-ידיו אל מול המנהל המיוחד. בידו האחת, הוא מערים קשיים ומוודא כי התיק ידרוש כמות אסטרונומית של עבודה, שהצלחתה אינה מובטחת, אך בלעדיה הוא נידון לכשלון מוחלט; בידו האחרת, הוא עורם ערימות של האשמות על המנהל המיוחד, מבקש לבדוק "בזכוכית מגדלת" כל פעולה ופעולה (כמו היה המנהל המיוחד, דווקא, זה החייב או החשוד בפלילים), ומלין על תוצאות המאמצים האלו בכל האמור בשכר טרחה - אף כי, "שכר המליונים" עליו מלינים מקורבי החייב אינו מסתכם אלא בכ-120,000 ₪, סכום שספק רב אם הוא יוצא דופן בשיעורו בנסיבות שכאלו. דומה, כי אותן "שתי חזיתות", נועדו למעשה לאותה מטרה עצמה - לשתק את פעילות בעל התפקיד, ולוודא כי נכסיו ישארו הרחק מהישג ידו של הדין; ממש כפי שהתפאר בפני נושיו, עוד טרם מתן צו הכינוס. סוף דבר; דין הבקשה המתוקנת להתקבל, במובן זה ששכר הטרחה יהיה כאמור בתגובת כונס הנכסים הרשמי. בנסיבות המקרה, אין כל מניעה מלאשר אף את החזר ההוצאות הגלובלי המבוקש בסך 400 ₪ לחודש, ואת אגרת ההשגחה הקבועה בדין. פעם נוספת אעיר, כי אך משום שעניין לנו בחייב המצוי בחדלות פרעון, אין אני עושה צו להוצאות בסכום שישקף את התנהלותו. אלא, שטוב יעשה החייב אם יתן דעתו, כי אם יוברר כי הוא ממשיך בהגשת בקשות הנראות על-פניהן כהליכי סרק, עשויה אני לשקול את חיובו בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות כתנאי לדיון במקצת מאותן בקשות. שכר טרחהמנהל מיוחד