תאונת מכבש דרכים ללא רישיון

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תאונת מכבש דרכים ללא רישיון: השאלה שרבצה לפתחי הייתה - האם נפגע התובע בתאונה, כמשמעה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"א - 1975 (להלן: "חוק הפיצויים"). כפי שנראה להלן, הדיון בשאלה זו הומר לשאלה- האם הפעלת המכבש הנדון ללא רישיון נהיגה שוללת את הכיסוי הביטוחי. רקע התובע טוען בכתב תביעתו כי ביום 21.2.02 פגע בו מכבש דרכים (להלן: "המכבש") שהיה בתנועה, הפילו על האספלט החם ועלה עליו (להלן: "התאונה"). לטענת התובע נגרמו לו נזקי גוף כתוצאה מהתאונה והוא עותר בתביעתו לחייב את הנתבעים לפצותו בגין אותם נזקים מכוח חוק הפיצויים ולחלופין- מכוח פקודת הנזיקין [נוסח חדש]. במועד התאונה עסק התובע בעבודות עפר במסגרת נתבעת 7 (צד ג' 7), ב.מ תדלוק יזום ופיתוח בע"מ (להלן: "ב.מ. תדלוק"), חברה משפחתית העוסקת בעבודות עפר ופיתוח. הנתבע 1 (צד ג' 1), לברשקו יבגני (להלן: "המפעיל"), הפעיל את המכבש במועד התאונה. הנתבע 2 (צד ג' 2), מליכוב יבגני (להלן: "הנתבע 2"), שימש מנהל עבודה בנתבעת 3 (צד ג' 3), ב.נ.ש אספלטים בע"מ (להלן: "ב.נ.ש אספלטים")- חברה העוסקת בסלילת כבישים, שהייתה בעלת המכבש ומעבידתם של המפעיל ושל הנתבע 2 במועד התאונה. יש לציין כי ב.נ.ש אספלטים נשכרה על ידי ב.מ. תדלוק, לאחר שזו האחרונה זכתה במכרז שפרסמה עיריית ראשון לציון לביצוע עבודות הפיתוח במקום. הנתבעת 4 (צד ג' 6), מגדל חברה לביטוח בע"מ (להלן: "מגדל"), הייתה בכל המועדים הרלוונטיים לתובענה זו המבטחת של ב.נ.ש אספלטים בביטוח אחריות לפי חוק חוזה הביטוח, התשמ"א- 1981 (להלן: "חוק חוזה הביטוח"), לרבות בגין חבות כלפי צד שלישי. נתבעות 5 ו-6 (צדדי ג' 4 ו- 5) , איילון חברה לביטוח בע"מ ואבנר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ (להלן: "איילון" ו"אבנר"), ביטחו את השימוש במכבש בפוליסה שהוצאה על פי הוראות פקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], תש"ל- 1970 (להלן: "פוליסת הביטוח"). הנתבעת 8 (צד ג' 8), הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ (להלן: "הפניקס"), ביטחה את ב.מ תדלוק בביטוח אחריות לפי חוק חוזה הביטוח, לרבות בחבות מעבידים, במועדים הרלוונטיים לתובענה. צד ג' 9, בקר משיח, הוא אביו של התובע, היה בעל מניות בב.מ תדלוק וכן שימש מנהלה במועד התאונה (להלן: משיח"). כתב התביעה המקורי הוגש ביום 6.7.03 לבית המשפט המחוזי בתל אביב ובו נתבעו המפעיל, ב.נ.ש אספלטים, וחברות הביטוח איילון ואבנר, שביטחו את השימוש במכבש, כאמור לעיל. התיק הועבר לבית משפט זה עם פתיחתו וביום 3.9.08 הוגש כתב תביעה מתוקן, אליו צורפו כל יתר הנתבעים דכאן. ביום 13.6.06 שלחו איילון ואבנר הודעה לצדדים שלישיים נגד ב.מ תדלוק ומשיח, בה טענו, כי ככל שתקבע חבותן, הן יהיו זכאיות לסעד של שיפוי בשל רשלנותם ומחדליהם של הצדדים השלישיים. בהמשך, ביום 22.10.08, תוקנה גם ההודעה לצדדים שלישיים וצורפה הפניקס. הצדדים השלישיים הגישו ביום 15.10.06 בקשה למחיקה או לדחייה על הסף של ההודעה לצדדי ג'. ביום 16.3.08 ניתנה החלטת כב' הנשיאה גרסטל בבקשה לסילוק על הסף של ההודעה. בהחלטתה קבעה כב' הנשיאה, בין היתר, כי המכבש אינו רכב מנועי, כהגדרתו בחוק הפיצויים, ואולם, שעה שהתקשרו הצדדים בפוליסת ביטוח, המבטחת את השימוש במכבש, הרי שהסכימו בעצם ההתקשרות ביניהם, לראות במכבש משום "כלי רכב מנועי", כהגדרתו בחוק הפיצויים. במצב זה בסיס התובענה מושתת על המישור החוזי. כן ציינה כב' הנשיאה בהחלטתה, כי יתכן ותקום לשולחי ההודעה לצדדים שלישיים זכות חזרה לצדדים השלישיים מכוח דיני הנזיקין, אם יוכח שרשלנותם של האחרונים תרמה לקרות התאונה. ביום 29.12.08 שלחה גם הפניקס הודעה לצדדים שלישיים נגד המפעיל, הנתבע 2, ב.נ.ש אספלטים, איילון, אבנר, מגדל ועיריית ראשון לציון. בהודעה טענה הפניקס, כי במידה ותחויב בתשלום כלשהו, תהא זכאית לשיפוי מהצדדים השלישיים. בהסכמת הצדדים נדחתה ביום 23.5.10 ההודעה לצדדים שלישיים שהגישה הפניקס נגד עיריית ראשון לציון. הצדדים הגיעו להסכמה לפיה החבות הנזיקית, החוזית והביטוחית תוכרע בין כל הצדדים שכבר נמצאים בתיק, וזאת מבלי שיהא צורך במשלוח הודעות נוספות לצד ג' זה לזה. בישיבת יום 11.3.10 הסכימו הצדדים שהוצאה למכבש תעודת ביטוח חובה וכי למפעיל המכבש לא היה רישיון נהיגה ישראלי במועד התאונה. בישיבת יום 23.5.10 הגיעו הצדדים להסכמות נוספות כדלקמן: בהתאם לקביעותיה של כב' הנשיאה גרסטל מוסכם כי המכבש אינו רכב מנועי. הצדדים הסכימו לקבל תוכנה של תעודת עובד הציבור מיום 4.8.02, שערכה גב' רונית צין (לפיה- המפעיל אינו מופיע בקובץ נהגים במחשב משרד הרישוי). לנהג, אשר התגורר בישראל מאז שנת 1998 ולא יצא את הארץ עובר לתאונה, לא היה רישיון נהיגה ישראלי במועד התאונה. למכבש הוצאה תעודת ביטוח חובה תקנית על ידי איילון ואבנר. המכבש, אותו הפעיל המפעיל, נע לאחור ותוך כדי התנועה לאחור, פגע בתובע. בהתאם להחלטת הנשיאה מיום 24.12.09 תידון בשלב זה השאלה- האם נפגע התובע בתאונת דרכים, כמשמעות דיבר זה בחוק הפיצויים. הצדדים בחרו שלא להעיד עדים בשאלה זו. הם הסתפקו בהגשת מסמכים וסיכמו טענותיהם בעל פה. בסיכומיהם מיקדו הצדדים את יריעת המחלוקת וצמצמוה לשאלה: האם היה צורך ברישיון נהיגה כדי להפעיל את המכבש (עמ' 21 בפרוטוקול). אם שאלה זו תיענה בחיוב, כי אז תישאל השאלה, האם אי מילוי הדרישה בפוליסת הביטוח לקיומו של רישיון נהיגה שולל את הכיסוי הביטוחי על פי פוליסת הביטוח. טענות הצדדים טיעוני מגדל, הפניקס והנהג המכבש אינו רכב מנועי והוא הובא על גבי מוביל. מדובר בפעולת כבישה במתחם עבודות סגור, לגביה לא נדרש רישיון נהיגה. רישיון נהיגה בתוקף ואישור קצין משטרה לנסיעה במכבש נדרשים רק כאשר מדובר בנהיגה בכביש (על פי המכתב מיום 20.4.05 של מר דוד גרינברג ממשרד התחבורה (להלן: "גרינברג")). משכך, הדרישה לקיומו של רישיון נהיגה בפוליסת הביטוח היא תיאורטית בלבד, ופוליסת הביטוח חלה בנסיבות המקרה דנן. לחלופין- כעולה מתיק המשטרה - לנהג היה רישיון נהיגה זר והוא אף הוכשר מבחינה טכנית להפעיל את המכבש (ראו נספח ב' לתצהיר התובע). במכתב מיום 20.4.05 ששלח גרינברג הובהר, כי די ברישיון נהיגה מסוג 2 על מנת להפעיל את המכבש ולא נדרשת הכשרה מיוחדת. לפיכך הדרישה לקיומו של רישיון ישראלי היא טכנית בלבד. לחלופי חילופין, יש לבחון את תקפות הרישיון הזר, לפי הפסיקה שקבעה, בין היתר, כי רישיון זר תקף, כל עוד לא הוכח כי הנהג נהג בצורה מסוכנת, נשלל רישיונו, או שנהג בזמן פסילה. טיעוני איילון ואבנר לנהג לא היה רישיון נהיגה ישראלי ואין להכיר בתוקפו של הרישיון הזר לנוכח הוראות תקנה 567א לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן: "תקנות התעבורה"). הנעת מכבש ממקום למקום תוך כדי הפעלת כוח מכני ושימוש באביזרים המיועדים להזזת המכבש משמעה "נהיגה". גרינברג ציין במפורש במכתבו מיום 20.4.05, כי יש צורך ברישיון נהיגה לנהיגה במכבש, ואין רלוונטיות לשאלה אם מדובר בנהיגה במתחם סגור, אם לאו. פוליסת הביטוח דורשת במפורש קיומו של רישיון נהיגה. מדובר במסמך חוזי תיקני. אי עמידה בדרישה זו שוללת את הכיסוי הביטוחי. דיון והכרעה תחולת חוק הפיצויים הדיבר "תאונת דרכים" הוגדר בסעיף 1 לחוק הפיצויים כדלקמן: "מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה ... או מאורע שנגרם עקב ניצול הכוח המיכני של הרכב, ובלבד שבעת השימוש כאמור לא שינה הרכב את ייעודו המקורי... " "שימוש ברכב מנועי" הוגדר בסעיף 1 לחוק הפיצויים בזו הלשון: "נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו, החנייתו, דחיפתו או גרירתו, טיפול-דרך או תיקון-דרך ברכב, שנעשה בידי המשתמש בו או בידי אדם אחר שלא במסגרת עבודתו, לרבות הידרדרות או התהפכות של הרכב או התנתקות או נפילה של חלק מהרכב או מטענו תוך כדי נסיעה וכן הינתקות או נפילה כאמור מרכב עומד או חונה, שלא תוך כדי טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו ולמעט טעינתו של מטען או פריקתו, כשהרכב עומד;" "רכב מנועי" הוגדר בסעיף 1 לחוק הפיצויים כהאי לישנא: "'רכב מנועי' או 'רכב' - רכב הנע בכוח מיכני על פני הקרקע ועיקר יעודו לשמש לתחבורה יבשתית, לרבות רכבת, טרקטור, מכונה ניידת הכשירה לנוע בכוח מיכני בכביש ורכב נגרר או נתמך על ידי רכב מנועי, ולמעט כסא גלגלים, עגלת נכים ומדרגות נעות". הגדרה זו של רכב מנועי מורכבת אפוא משלושה חלקים: יסוד הנעתי - הרכב נע בכוח מיכני; יסוד מקומי- רכב הנע על פני הקרקע ויסוד ייעודי- שימוש לתחבורה יבשתית (ראו: יצחק אנגלרד פיצויים לנפגעי תאונות דרכים 52-42 (מהדורה שלישית-התשס"ה) (להלן: "אנגלרד")). אין חולק כי מכבש אינו עונה על הגדרת "רכב מנועי" בחוק הפיצויים, כפי שגם קבעה כב' הנשיאה גרסטל בהחלטתה בבקשה לסילוק על הסף, שכן "...עיקר ייעודו אינו לשימוש תחבורה יבשתית..." (וראו: רע"א 3534/97 אטליס נ' ישראלי, פ"ד נג(4) 787,780 (1999)). הדבר אף מוסכם על הצדדים, כאמור לעיל. עם זאת, בעניין ע"א 5757/97 אליהו נ' חמאדה, פ"ד נג(5) 849 (1999) (להלן: "פרשת חמאדה") נדון מקרה דומה, בו הוציא המבטח לכלי, אשר אינו עונה על הגדרת "רכב מנועי" בחוק הפיצויים, פוליסה, בה הוגדר הכלי כרכב מנועי. בית המשפט העליון קבע, כי הפוליסה מכסה נזקי גוף שנגרמו כתוצאה מתאונת דרכים בשל כריתת חוזה הפוליסה, על אף שלא מדובר ברכב מנועי. וכך נקבע שם (בעמ' 864-863): "...מההתקשרות בפוליסת הביטוח יש ללמוד כי הצדדים הסכימו לראות במחפר רכב מנועי כמשמעו בחוק הפיצויים, ולהחיל עליו את הוראות פקודת הביטוח וחוק הפיצויים כאילו היה רכב מנועי במובן חוק הפיצויים. העובדה כי בדיעבד הסתבר שאין מדובר ברכב מנועי לפי חוק הפיצויים, אינה משנה את תוכן ההסכמה האמורה ואין בה כדי לפגוע בתוקף ההתקשרות. על פי התקשרות זו, ההנחה היא כי המחפר הוא רכב מנועי כמובנו בחוק הפיצויים, ולכן על המערערת, ביחסיה עם המבוטח, לשלם פיצויים לכל נפגע בתאונה בה מעורב המחפר, אם חובה כזו היתה חלה עליה לפי פקודת הביטוח וחוק הפיצויים." עתירה לקיום דיון נוסף בפרשה זו - נדחתה (דנ"א 65/00 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' חמאדה (לא פורסם, 3.7.00)). במילים אחרות - יש ללמוד מההתקשרות בפוליסת הביטוח כי הצדדים הסכימו לראות במכבש רכב מנועי. המבטחת תידרש אפוא לשלם פיצויים לנפגע בתאונה, בה מעורב המכבש, ככל שחלה עליה חובה זו לפי פקודת הביטוח וחוק הפיצויים. הוראות פקודת הביטוח וחוק הפיצויים יהוו חלק מהוראות הפוליסה (פרשת חמאדה, עמ' 860). הדרישה בדבר קיומו של רישיון נהיגה הטענה היחידה הצריכה בירור, כאמור לעיל, היא האם העובדה שהמפעיל לא החזיק ברישיון נהיגה מאיינת את הכיסוי הביטוחי על פי פוליסת הביטוח. פוליסת הביטוח שהוציאו איילון ואבנר למכבש קבעה כי: "בני אדם הרשאים לנהוג ברכב...: 1. בעל הפוליסה ... 3. כל אדם הנוהג לפי פקודת בעל הפוליסה או ברשותו. ... 7. בתנאי שאדם הנוהג (בין שהוא בעל הפוליסה ובין שאינו בעל הפוליסה אך למעט לומד נהיגה הנזכר בסעיף 5 או 6 לעיל) הינו בעל רישיון בר תוקף בישראל לנהיגת כלי רכב מסוג כלי הרכב הנקוב בתעודה או שהנוהג ברכב היה בעל רשיון כאמור בתאריך כלשהו במשך 12 החודשים שקדמו לנהיגת כלי הרכב ולא נפסל מלקבל או להחזיק רשיון כזה על פי הוראות שבחיקוק, פסק דין, או החלטות בית משפט או רשות מוסמכת אחרת." (ההדגשות שלי. א.ד.) בהקשר זה יש לציין, כי אמנם סעיף 7(3) לחוק הפיצויים מחריג וקובע כי "מי שנהג ברכב כשאין לו רישיון לנהוג בו..." אינו זכאי לפיצויים, ברם, במקרה דנן התובע אינו הנהג או מפעיל המכבש. משכך, סעיף זה אינו חל בענייננו. נבחן עתה את המכתב ששלח גרינברג ביום 20.4.05, בתשובה לעו"ד חיים מאיר, ב"כ איילון ואבנר, בו נכתב, בין היתר, כדלקמן: "3. המכבש הנ"ל אינו רשאי לנוע בכביש, אלא באישור קצין משטרה עקב מגבלת מהירות (מהירות נמוכה מ- 30 קמ"ש) כקבוע בתקנות תעבורה 39 (א). 4. הנוהג במכבש חייב להיות מצויד: ... ג. רשיון נהיגה בר - תוקף." במקרה דנן, אין חולק כי המפעיל לא החזיק ברישיון נהיגה ישראלי במועד התאונה (ראו גם תעודת עובד הציבור מיום 4.8.02 שערכה הגב' רונית צין ממשרד התחבורה כמפורט לעיל). במאמר מוסגר אציין כי תעודת עובד ציבור נוספת מיום 25.4.10, שערכה הגב' אירית בן עמרם ויגוצקי ממשרד התחבורה (הקובעת גם היא כי המפעיל אינו מופיע בקובץ מחזיקי רישיונות הנהיגה), לא הוגשה במסגרת מוצגי הצדדים ומשכך אין להסתמך עליה, אם כי המפורט בה עולה גם ממכתבו של גרינברג ומהסכמות הצדדים. בנוסף לאמור, לא הוכח כי המפעיל היה בעל רישיון נהיגה בתאריך כלשהו במשך 12 חודשים שקדמו לתאונה. אמנם מתיק המשטרה עולה שהיה לו, כביכול, רישיון נהיגה זר. ואולם- לנוכח הוראותיה של תקנה 567א לתקנות התעבורה- היות והתאונה ארעה כשלוש שנים וחצי לאחר שקיבל המפעיל מעמד של עולה, אין לראותו כמי שהחזיק רישיון נהיגה בר תוקף בישראל בעת התאונה. לא מצאתי ממש גם בטענות, לפיהן- יש להכיר ברישיון הנהיגה הזר, היות ומדובר בחסר פורמאלי בלבד ולא במקרה שנכנס להגדרת "מקרים חמורים או חריגים במיוחד", המצדיקים שלילת פיצוי, כפי שקבעה הפסיקה (דנ"א 10017/02 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נח(5)639, 653 (2004)), משלא הוכח שהמפעיל החזיק ברישיון נהיגה זר בר תוקף במועד התאונה ועובדה זו לא הוסכמה על הצדדים. על אף האמור, איני סבורה כי יש בעובדה שהמפעיל לא החזיק ברישיון נהיגה כדי לפגום בתוקפה של פוליסת הביטוח, כפי שיובהר להלן. מכתב גרינברג מיום 20.4.05 והנאמר בו יכולים להתפרש באחד משני אופנים. מחד גיסא ניתן לטעון כי הדרישה להחזקת רישיון נהיגה חלה על כל שימוש שנעשה במכבש ובכל מקום, בין אם מדובר במתחם סגור בין אם לאו. מאידך גיסא ניתן לטעון, כי כאשר נעשה השימוש במכבש במתחם סגור, ולא בנסיעה בכביש פתוח, לא מדובר בשימוש מסוג נהיגה, או אז אין צורך ברישיון נהיגה תקף להפעלת המכבש. הצדדים בחרו שלא לזמן לחקירה את גרינברג החתום על המכתב, על מנת שיבהיר למה כוונתו. יתרה מזאת, מכתבו של גרינברג נכתב כתשובה לפנייתו של עו"ד מאיר כאמור לעיל, אך מכתבו של עו"ד מאיר לא הוצג. לעניות דעתי, שני הפירושים מתקבלים על הדעת ואולם, הפירוש השני שהוצע עולה בקנה אחד גם עם המציאות כהוויתה כמו גם עם תכליתו של חוק הפיצויים. משכך יש לאמצו. ואסביר- תקנה 39א לתקנות התעבורה קובעת כדלקמן: "לא ינהג אדם במכונה ניידת שמהירותה המרבית המתוכננת על ידי יצרנה עד 30 ק"מ בשעה או במכונה ניידת רגלית בדרך אלא לשם חצייתה וכאשר הנסיעה היא לביצוע העבודה של המכונה הניידת או בדרך עירונית שבתחום של עד 500 מטרים מהמפעל של בעלה כמשמעותו בחלק י' או מחזיקה". אין חולק כי נהיגה בדרך כאמור בתקנה זו (לחציית הדרך או בתחום של עד 500 מטרים מהמפעל) דורשת מהנוהג במכבש רישיון נהיגה תקף והיתר מקצין המשטרה. כך גם כותב גרינברג במכתבו. ברם נסיבותיה של התאונה היו שונות. לכן ספק רב אם מדובר ב"נהיגה" במקרה דנן. ודוק: תפקיד המכבש הוא לכבוש את האספלט שהונח קודם לכן. מדובר אפוא בפעולה שכרוכה בהזזת המכבש קדימה ואחורה למרחקים קצרים ולא בחציית דרך או בנסיעה שוטפת בדרך עירונית. מסקנתי זו עולה בקנה אחד גם עם הגדרת המונח "תחבורה יבשתית" כפי שפורש בפסיקה: "למושג "תחבורה יבשתית" - על רקע התכלית התעבורתית שהוא נועד להגשים - יש היבט "גיאוגרפי" שעניינו העברת אנשים או מטען ממקום גיאוגרפי אחד למקום גיאוגרפי שני. אין לדבר על "תחבורה יבשתית" ועל סיכון תעבורתי בגדריו של מקום גיאוגרפי אחד. " (ע"א 5847/96 חברה ישראלית לקירור והספקה נ' סובח, פ"ד נ(3) 819, 831 (1996) (להלן: "סובח")). בפרשת סובח נקבע, כי הדרישה היא למעבר מאזור גיאוגרפי אחד לאזור גיאוגרפי אחר, כאשר מעבר זה נמדד בקיומו של סיכון תעבורתי, סיכון אשר אינו קיים במסגרתו של איזור גיאוגרפי אחד (ראו: אליעזר ריבלין תאונת הדרכים סדרי דין וחישוב הפיצויים 60 (מהדורה שלישית). כן ראו בעניין זה גם רע"א 613/95 קרנית נ' נחום, פ"ד נא(4)659 (1997); ע"א 2606/06 שפורן נ' תורג'מן (לא פורסם, 11.5.10)). ומן הכלל אל הפרט- מדו"ח הפעולה שנרשם ביום 21.2.02 בעקבות התאונה ואשר צורף לראיות התובע עולה, כי במקרה הנדון מדובר היה באזור סגור הרמטית לתנועת כלי רכב: "מדובר בכביש שהיה סגור לתנועת רכבים ע"י ניו ג'רסי". אין חולק, כי המכבש לא נסע על כביש ולא עבר ולא העביר אנשים ממקום גיאוגרפי אחד לאחר, כי אם הובא על גבי מוביל למתחם העבודות הסגור (ראו בעניין זה גם פרשת סובח; ע"א 9474/02 אבנר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ נ' האחים לוינסון מהנדסים בע"מ, פ"ד נח (1) 337 (2003)). לנוכח האמור לעיל, סבורה אני כי איילון ואבנר לא הרימו את הנטל המוטל עליהן להוכיח כי הפעלת המכבש, שאינה כוללת נסיעה בדרך, עדיין טעונה אישור קצין משטרה ורישיון נהיגה. יתרה מזאת. גם אם אקבע כי דיני התעבורה דורשים רישיון נהיגה גם לנהיגה במכבש וגם להפעלתו, הרי ש"לפי חוק הפיצויים רק נהיגה ללא רישיון מוציאה את הנפגע מכלל הזכאים לפיצויים לפי החוק" (בש"א (חי') 11358/05 בת"א (חי') 661/05 בורקאן נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, 2.11.05)). בעניין זה אפנה גם לפסק דינו של כב' השופט גל (כתוארו אז) בע"א (מח' י-ם) 5525/04 מירזקנדוב נ' חמו (לא פורסם, 20.12.04), שקבע כך: "... לא כל "שימוש ברכב מנועי" כמשמעותו בחוק הפיצויים מחייב רישיון נהיגה על-פי דיני התעבורה. הדברים ברורים. טלו, למשל, כניסה ויציאה מרכב ועוד כיוצאים באלו פעולות רבות, שאינן מחייבות רישיון נהיגה, אף אם הן מגיעות לכדי שימוש ברכב מנועי. גם לשם מעמדו של אדם כ"משתמש" ברכב מנועי אין בהכרח חובה לרישיון נהיגה. בעלים של רכב החונה במגרש החניה אינם חייבים להחזיק ברישיון נהיגה, והמבטח יכסה את אחריותם כל אימת שאין מדובר באירוע הנובע מעצם הנהיגה ללא הרישיון." וכך גם קבע בית המשפט העליון, כי גם במקרה בו נעשה שימוש ברכב מנועי על ידי ילדים במסגרת משחק בכננת קדמית של רכב, נכנס האירוע לגדר הגדרת "תאונת דרכים" כמשמעה בחוק הפיצויים. לא היה בעובדה שמדובר בילדים, שלא החזיקו כמובן ברישיון נהיגה, כדי לשלול את חבות המבטחת על פי חוק הפיצויים (ראו: רע"א 7509/98 כהן נ' הפניקס הישראלית חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נד(1) 250 (2000); וכן דנ"א 1963/00 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' כהן, פ"ד מד(1) 356 (2000). ויפים הדברים גם בענייננו. לסיכום נקודה זו: את ההוראה בפוליסת הביטוח יש לפרש לטעמי ככזו, הדורשת רישיון נהיגה רק בגין פעולת נהיגה של ממש בכביש, ולא עקב שימוש אחר שנעשה ברכב. במקרה דנן, השימוש שנעשה במכבש אינו עונה על הגדרת נהיגה: מדובר בפעולת כבישה: הזזתו קדימה ואחורה של המכבש בתוך מתחם סגור. לא זו אף זו. עו"ד מאיר, ב"כ איילון ואבנר, חוזר ומדגיש בטיעוניו, כי יש לבחון את העסקה החוזית שתנאיה מפורטים בפוליסת הביטוח ולא להתמקד בחוק הפיצויים ובפסיקה הדנה בחוק זה. במקרה דנן, גם אם מדובר היה בפעולה המצריכה רישיון נהיגה, הרי שגם על פי אמות המידה החוזיות ספק עד כמה היה בכך כדי לאיין את תחולתה של פוליסת הביטוח. בעניין זה אשוב ואפנה לפרשת חמאדה, שם קבע בית המשפט העליון (בעמ' 863) כך: "בענייננו מדובר בתנאי בעל השפעה מיוחדת על ההסכם. בכוחו לרוקן מתחולה את הפוליסה נשוא הדיון. שיקולי מדיניות תומכים בדיעה כי בנסיבות אלה ראוי שתנאים המשפיעים על עצם תוקפו של החוזה יבוטאו בו במפורש. צד המבקש לטעון כי תנאי כאמור הוסכם בין הצדדים, למרות שלא ניתן לו ביטוי בכתובים, יאלץ לספק לכך הסבר משכנע... על המערערת, הטוענת לקיומו של תנאי המתנה את תחולת ההתקשרות החוזית, מוטל הנטל לספק הסבר סביר, מדוע נמנעה מלהכניס לפוליסה, שהיא המנסחת שלה, תנאי מפורש המתנה את חבותה באופן האמור...לא רק סוג התנאי הנטען על ידי המערערת עומד לה לרועץ, אלא אף סוג החוזה בו עסקינן. הפוליסה בין הצדדים מהווה חוזה ביטוח. מבטח המעוניין לסייג את חבותו על פי הפוליסה, חייב להביע את רצונו זה בפוליסה עצמה, ולא רק זו בלבד, אלא שהחוק קובע את הדרך בה על סייג זה למצוא את ביטויו בפוליסה. סעיף 3 לחוק חוזה הביטוח קובע: "תנאי או סייג לחבות המבטח או להיקפה יפורטו בפוליסה בסמוך לנושא שהם נוגעים לו, או יצויינו בה בהבלטה מיוחדת; תנאי או סייג שלא נתקיימה בהם הוראה זו, אין המבטח זכאי להסתמך עליהם". סעיף 3 הוא סעיף קוגנטי ומכאן שאין הצדדים רשאים להתנות עליו...". (ההדגשות שלי -א.ד). קרי, בית המשפט העליון קבע, שיש לציין קיומו של תנאי המסייג את החבות באופן מפורש בפוליסה ובהבלטה (ראו גם: אנגלרד, עמ' 50; ע"א 4819/92 אליהו נ' ישר, פ"ד מט(2)749, 769 (1995); והשוו: ע"א 11081/02 דולב חברה לביטוח בע"מ נ' קדוש (לא פורסם, 25.6.07), בפיסקה 53 בפסק-הדין). במקרה דנן, לא נוסח התנאי בדבר רישיון נהיגה כתנאי לקיומה של חבות על פי פוליסת הביטוח- בכלל ובהבלטה- בפרט. ויודגש שוב- פוליסת הביטוח לא קבעה במפורש ובמודגש, כי המבטח יהא פטור מחובתו לפי הפוליסה, אם הנוהג ברכב לא יחזיק ברישיון נהיגה בר תוקף. ודוק: הדגשה שכזו מופיעה גם מופיעה בנוסח העכשווי של הפוליסה התקנית. והשוו: סעיף 8(א) לתקנות הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח) (תנאי חוזה לביטוח חובה של רכב מנועי), תש"ע- 2010, הקובע: "מבטח פטור מחובתו לפי פוליסה זו אם הנוהג ברכב לא היה בעל רישיון נהיגה בר-תוקף בישראל לנהיגת כלי רכב מסוג כלי הרכב המבוטח...". סוף דבר מכל הטעמים המפורטים לעיל, אני קובעת כי לתובע עילת תביעה ויריבות סטטוטורית ישירה נגד איילון ואבנר, הן הנתבעות 5 ו-6, מכוח חוק הפיצויים (סעיף 2(א)) ומכוח פקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], תש"ל- 1970 (סעיף 20), כאשר פוליסת הביטוח מגבשת חוזה לטובת צד שלישי, המקנה לתובע את האפשרות לתבוע את איילון ואבנר במישרין בגין אחריותן כלפיו לפי חוק הפיצויים (פרשת חמאדה, בעמ' 866). ציוד מכני הנדסי (צמ"ה)מכבש