תביעה נגד הקרן הפלסטינית לפיצוי נפגעי תאונות דרכים

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה נגד הקרן הפלסטינית לפיצוי נפגעי תאונות דרכים: בית המשפט המחוזי בירושלים 26 מאי 2010 לפני כב' השופט יצחק ענבר התובעים: 1. X2. X נגד הנתבעת: אלסנדוק אלפלסטיני לפיצוי נפגעי תאונות דרכיםע"י עו"ד עותמאן פסק דין 1. התובעת מס' 1, ילידת 24/1/90, נפגעה בתאונת דרכים מיום 17/6/00, בהיותה בת 10 שנים ו-5 חודשים. כתוצאה מהתאונה נחבלה התובעת בראשה ובגפיה והוחשה לבית החולים "הדסה" בירושלים, שם אושפזה למשך 13 ימים. לאחר שחרורה מבית החולים הייתה נתונה במעקב אורטופדי ונוירוכירורגי. הנכות הרפואית 2. התביעה הוגשה במקורה לבית-משפט השלום בירושלים, אשר מינה שלושה מומחים: נוירולוג הילדים, פרופ' יהודה שפירא, אשר נתן בעניינה של התובעת שתי חוות דעת; הפסיכיאטר ד"ר סלומון יברובסקי; מומחית לרפואה פיזיקלית ושיקום, ד"ר ז'אנה לנדה. 3. הפסיכיאטר, ד"ר יברובסקי, לא מצא בבדיקתו עדות להפרעה נפשית וקבע כי לתובעת נכות פסיכיאטרית של 0%, לפי סעיף 34(א) של תקנות הביטוח הלאומי. 4. הנוירולוג פרופ' שפירא בדק את התובעת ביום 24/2/04, כשהייתה בת 14 שנים, תלמידה בכיתה ח'. המומחה ציין בחוות הדעת, כי התובעת סבלה מחבלת ראש והייתה בחוסר הכרה במשך כשבוע ימים. ב-CT מוח נמצאה קונטוזיה מוחית קטנה באזור רקתי ימני, וכן דמם תת עכבישי באזור רקתי ובאזור הטנטוריום. לאחר שהתעוררה נמצאה חולשה ברגל שמאל, אשר חלפה בהדרגה. התובעת נותרה עם הפרעה קלה בשיווי משקל וכן סובלת מקשיים בלמידה כתוצאה מהקונטוזיה המוחית. התובעת סובלת מלקות ראייה שהייתה קיימת עוד לפני התאונה, והיא מרכיבה משקפיים עבות, אולם ההפרעה בשיווי המשקל וקשיי הלמידה הופיעו כתוצאה מהחבלה המוחית בעת התאונה. על יסוד ממצאים אלו קבע פרופ' שפירא, כי התובעת סובלת מנכות של 10% בגין הפרעה קלה בשיווי משקל, לפי סעיף 29(8) מותאם של תקנות הביטוח הלאומי, וכן מנכות של 10% בגין קשיי למידה, לפי סעיף 34ב לתקנות הביטוח הלאומי. נכותה הנוירולוגית המשוקללת של התובעת הועמדה, אפוא, על 19%. 5. פרופ' שפירא בחן את עניינה של התובעת פעם נוספת ביום 19/6/06, זאת לאחר שהוצגו לפניו דוחות מעודכנים אודות ביקורים של התובעת בבית החולים אלי"ן, וכן הערכה פסיכולוגית מיום 18/1/06 שנערכה לבקשתו של המומחה על ידי ד"ר שפיק מסאלחה. בהתבסס על המסמכים האמורים לעיל, קבע פרופ' שפירא, כי הנכות של 10% בגין קשיי למידה, נותרה על כנה; בה בעת, בגין הפרעה קלה בשיווי משקל ובתפקודים הידניים, ראה פרופ' שפירא להגדיל את הנכות ולהעמידה על 30% (ימין) ו-20% (שמאל), וזאת לפי סעיף 29(8)1 של תקנות הביטוח הלאומי. נכותה הנוירולוגית המשוקללת של התובעת הועמדה, אפוא, על 50%. 6. ב"כ הנתבעת חלק על מסקנותיו של פרופ' שפירא וביקש כי התובעת תיבדק על ידו פעם נוספת. לטענתו, למן בדיקתה של התובעת על ידי המומחה בשנת 2004 חל במצבה שיפור משמעותי והנכות שנקבעה בשעתו אינה אקטואלית, מה עוד שמלכתחילה הייתה מופרזת. לאישוש הטענה הפנה ב"כ הנתבעת לדוחות בית החולים אלי"ן (נ/1), המתעדים בדיקות שעברה התובעת אחרי מתן חוות הדעת השנייה על ידי פרופ' שפירא, כדלהלן: בדיקה מיום 13/2/07 שבה ציין רופא שיקום כי לתובעת "הליכה חופשית ומובנית, מבצעת תנועות קואורדינטיביות...", ואילו מרפאה בעיסוק ציינה כי "תפקודי ידיים טובים, כתיבה עם יד ימין - אחיזה טובה, אולי מעט חלשה"; בדיקה מיום 15/8/06 שגם בה ציין רופא שיקום כי "הליכה חופשית ומובנית", ואילו המרפאה בעיסוק ציינה "תפקודי ידיים טובים"; בדיקה מיום 24/1/06 שהצביעה על שיפור. 7. שקלתי את בקשתו של ב"כ הנתבעת בכובד ראש והגעתי למסקנה כי מן הדין לדחותה. שלושה טעמים חברו והביאוני למסקנה זו ולהלן אמנה אותם אחד לאחד: א. המומחית השיקומית מטעם בית המשפט, ד"ר לנדה, בדקה את התובעת ביום 27/5/07, היינו, אחרי הבדיקות הנ"ל שבוצעו בבית החולים אלי"ן. והנה בדומה לפרופ' שפירא מצאה גם ד"ר לנדה כי הליכתה של התובעת איטית ומבוצעת על בסיס יחסית רחב, הגב קיפוטי, בהליכה קיימת צניחה של האגן מימין, STANCE ברגל ימין ארוך יותר ונשיאת משקל על רגל שמאל פחותה. כמו כן נמצא שהתובעת מתקשה לעמוד על רגל אחת, בפרט על רגל שמאל, והיא מתקשה לקפוץ ולרוץ. התובעת אף התקשתה בחיקוי מנחים סטאטיים בכפות הידיים ובאצבעות ונצפה קושי וסרבול בפעולות מוטוריות עדינות וברצף תנועתי בידיים. ועוד נמצאו אצלה ליקויים בתפקודים הניהוליים ובתפקודי הקשב. ד"ר לנדה דבקה בממצאים אלו גם בחקירתה הנגדית (עמ' 14), ואיני רואה סיבה שלא לאמץ את דבריה. פרופ' שפירא מצידו הסביר בעדותו, כי ממצאי בדיקתה של ד"ר לנדה דומים לממצאי בדיקתו שלו משנת 2004 ומצדיקים את הנכות שקבע לתובעת בחוות דעתו השנייה (פרו' עמ' 51). פרופ' שפירא הוסיף והבהיר, כי "במקרה הזה, העובדה שיש חוות דעת 3 שנים לאחר האירוע, שמראה סה"כ ליקויים באותו סדר גודל שאני מצאתי, באותם תחומים שאני מצאתי, זה אומר שהגרף של הנכות לא השתנה משמעותית במשך 3 שנים, ולכן סביר להניח שזה הגרף שיימשך הלאה" (עמ' 53). במאמר מוסגר אעיר, כי פרופ' שפירא הוסיף והבהיר כי לקויותיה של התובעת שבגינן הוענקה הנכות אינם קשורים לקוצר ראייתה (עמ' 52). הסברים אלו מקובלים עלי במלואם. ב. זאת ועוד אחרת: עיון מעמיק בדוחות בית החולים אלי"ן שב"כ הנתבעת מבקש להסתמך עליהם (נ/1) מלמד, כי גם במועד עריכתם למעשה סבלה התובעת ממגבלות משמעותיות בתפקוד. כך, בדו"ח הבדיקה מיום 15/8/06 ציינה הפיזיוטרפיסטית כי התובעת "מסוגלת ללכת על קו ישר תוך תיקוני שווי משקל נדרשים...זקוקה לתמיכת רהיט בקימה מעמידת ברך רגל על רגל שמאל. מתלוננת על כאבי ברכיים בעמידה מתמשכת או לאחר הליכה מאומצת; בדו"ח הבדיקה מיום 13/2/07 צוין כי אחיזת יד ימין "אולי מעט חלשה"; בדו"ח מיום 24/1/06 ציינה הפיזיוטרפיסטית כי מתהלכת "בצליעה קלה על רגל שמאל...קיים עדיין קושי בהליכה על קו ישר, הגעה לעמידת ברך רגל על שמאל וכריעה". ממצאים אלו עולים בקנה אחד עם ממצאי בדיקותיהם של פרופ' שפירא וד"ר לנדה. למעלה מן הדרוש אוסיף, כי אף אם הייתה סתירה בין השניים, הרי עדיין היה מקום להעדיף את ממצאי בדיקותיהם של מומחי בית המשפט, אשר נעשו לצורך הערכת נכותה של התובעת ובתור שכאלו היו ממוקדות מטרה ובוצעו בצורה מפורטת יותר (וזאת כפי שהסביר גם פרופ' שפירא בעדותו, בעמ' 52). ג. לכל האמור לעיל ראוי להוסיף, כי תביעתה של התובעת, אשר הוגשה לבית המשפט השלום לפני כ-9 שנים, הועברה לבית משפט זה בשנת 2008. לאחר מכן התקיימו מספר קדמי משפט. בישיבת קדם משפט מסכם מיום 18/10/09 נקבע התיק להוכחות ולסיכומים לתאריכים 5/5/10 ו- 16/5/10. לו חפצה הנתבעת לבקש מבית המשפט להורות לפרופ' שפירא לבדוק את התובעת פעם נוספת, נוכח בדיקות שבוצעו בבית החולים אלי"ן בשנים 2006 - 2007, הרי ניתן וראוי היה לעשות כן במהלך קדמי המשפט וקודם לקביעתו של התיק להוכחות. מסיבות השמורות עימה בחרה הנתבעת לכבוש את בקשתה והעלתה אותה לראשונה רק בישיבת הסיכומים. משמעות קבלת בקשתה של הנתבעת בשלב כה מאוחר היא פתיחתו של המשפט מחדש, על כל המשתמע מכך, לרבות הצורך להועיד ישיבות הוכחות וסיכומים נוספות על חשבון כלל ציבור המתדיינים הממתין לבירור דינו. לכך אין הצדקה. לאור כוחם המצטבר של שיקולים אלו, אין מקום להורות כיום על בדיקה נוספת של התובעת. 8. לא מצאתי ממש בהשגותיו של ב"כ הנתבעת המכוונות לגוף חוות דעתו של פרופ' שפירא. בתשובותיו מיום 3/5/07 לשאלות הבהרה הבהיר המומחה, כי נכויותיה של התובעת בגין הפגימות בארבעת גפיה מצטברות זו לזו, שכן מדובר בהפרעה דו צדדית בקואורדינציה ובשיווי משקל, המערבת הן את הגפיים העליונות והן את הגפיים התחתונות. בעוד שההפרעה בשיווי המשקל מתבטאת בעיקר בהפרעה בהליכה ("הליכה מגושמת", "הליכה על בסיס רחב"), ומערבת את שתי הגפיים התחתונות, הרי ההפרעה בקואורדינציה מתייחסת בעיקר לשתי הגפיים העליונות ("מתקשה בפעילויות המצריכות תנועות גדולות וגיוס של כוח לאורך זמן"). המומחה חזר על הסברים אלו גם בחקירתו בבית המשפט תוך שהבהיר, כי "כשמצב הוא בשני הצדדים - המצב הוא יותר קשה, מאחר כי אם מדובר בצד אחד - אפשר לאמן את הצד הבריא לביצוע פעולות מיומנות שהצד השני שנפגע לא יכול לבצע. במקרה שלנו, יש לתובעת בעיות שווי משקל הן ברגל ימין והן ברגל שמאל וכן בעיות בשתי הידיים" (עמ' 50). משכך הם פני הדברים אף אני סבור, כי יש לקבוע נכות בגין כל אחד מצידי הגוף (30% ימין ו- 20% שמאל), וזאת הן על פי הגיונם של דברים והן על פי לשונן של התקנות. 9. סיכומם של דברים הוא, כי בגין הפרעה קלה בשיווי משקל המתמקדת בגפיים התחתונות ובגין הפרעה קלה בתפקודים הידניים, דו- צדדית, נותרה התובעת עם נכות של 30% (ימין) ו-20% (שמאל), וזאת לפי סעיף 29(8)1 של תקנות הביטוח הלאומי. כמו כן סובלת התובעת מנכות של 10% בגין קשיי למידה, לפי סעיף 34ב לתקנות הביטוח הלאומי. נכותה הנוירולוגית המשוקללת של התובעת מסתכמת, אפוא, ב- 50%. השלכותיה התפקודיות של הנכות ושיעור הגריעה מכושר השתכרותה 10. בהיות התובעת קטינה בעת התאונה ותושבת ישראל המתגוררת בירושלים עומדות לזכותה מספר חזקות: האחת, כי אלמלא התאונה היה שיעור השתכרותה השכר הממוצע במשק (ע"א 10064/02 "מגדל" חברה לביטוח בע"מ נ' אבו חנא, פסקאות 46-50; ע"א 8414/07 קסואני נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, ; ע"א 1754/04 עווידה נ' מגדל), ; השנייה, כי שיעור הפסדה עקב מומה חופף את שיעור הנכות הרפואית (ד' קציר, פיצויים בשל נזק גוף, מהד' חמישית, עמ' 474-476); השלישית, כי תוחלת שנות עבודתה הנה 49 שנים, החל מגיל 18 שנים (נוכח אי גיוסה לצבא) ועד לגיל 67. בא כוח הנתבעת טוען כי יש לסטות מחזקות אלו. נפנה ונבחן את טענותיו. 11. אשר לבסיס השכר: אקדים מסקנה לדיון ואומר כי בענייננו קיימים שני נתונים חשובים המצדיקים לסטות מהשכר הממוצע במשק: הנתון הראשון הוא לקוי הראיה של התובעת, אשר קדם לתאונה. אמנם לאחר הניתוחים שעברה התובעת בתחילת שנות האלפיים השתפר מצבה ואפשר תפקוד מלא, אך היא עדיין נותרה תלויה במשקפיים ונבצר ממנה לנהוג (ראו: ת/1) ולפיכך נראה כי מדובר במגבלה אשר עשויה הייתה להשפיע במשהו על כושר השתכרותה. הנתון השני הוא העובדה שביני לביני מלאו לתובעת כ- 20.5 שנים, כאשר למן סיום בית הספר התיכון בגיל 18 היא ספונה בביתה ואינה עושה דבר (עמ' 31). למרות שד"ר לנדה ציינה בחוות דעתה מיוני 2007 כי התובעת תהיה זקוקה לשיקום מקצועי, אשר ניתן לקבלו ללא תמורה במוסד לביטוח לאומי (ד"ר לנדה, עמ' 18), לא פנתה התובעת לשיקום וביכרה להישאר כאמור בביתה ללא עבודה. התנהלות זו אינה הולמת כלל ועיקר את מצבה הרפואי של התובעת ואין לה כיסוי בחוות דעתם של המומחים הרפואיים. 10% הנכות שנקבעו לתובעת בגין קשיי קשב וריכוז אמנם מגבילים אותה, אך אינם יכולים להצדיק ישיבה בבית באפס מעשה במשך כשנתיים ומחצה שחלפו למן סיום תקופת הקטינות, וכך הם פני הדברים גם באשר ליתרת אחוזי הנכות של התובעת שעניינם בהפרעה בשווי המשקל ובקואורדינציה. במאמר מוסגר אעיר כי התובעת הוסיפה והעידה שהיא נזקקת לעזרה צמודה ברחצה, בלבוש ובאכילה, וגם לדברים אלו אין כל אחיזה בחוות הדעת הרפואיות. אדרבא, ד"ר לנדה העידה כי התובעת מסוגלת לבצע פעולות אלו בעצמה. המסקנה המתחייבת היא, כי ביסוד התנהלותה הפסיבית של התובעת וחוסר המעש שלה עומדים לא רק התאונה ותוצאותיה, אלא גם גורמים נוספים שאינם קשורים לתאונה: אם כושר התמדה ומוטיבציה הלוקים בחסר ממילא, אם השתלבות בהוויה המשפחתית שבה הנשים הבוגרות אינן עובדות (כפי שעולה מעמ' 26 לפרו'). על פי ההלכה הפסוקה, "ככל שאדם מתבגר נצברים נתונים אודות לימודיו, תחביביו, כישוריו, התמדתו בדרך מסוימת וכיוצא באלה. לאור הנתונים הללו עשוי להתפזר הערפל בדבר פוטנציאל השתכרותו העתידי של הקטין. ממילא, האפשרות לסטות מן ההנחה העובדתית מסתברת יותר ככל שגילו של הקטין מתקרב יותר אל עבר תום תקופת הקטינות ותחילת תקופת העבודה, אלא שגם אז, ככלל, אפשרות הסטייה נמוכה היא" (פס"ד רים הנ"ל). בענייננו הסתיימה תקופת הקטינות כבר לפני כשנתיים ומחצה ולפיכך אפשרות הסטייה קלה יותר. לאור מכלול הנתונים אני קובע, כי אלמלא התאונה הייתה התובעת עשויה להשתכר 5,500 ש"ח נטו לחודש וסכום זה יהווה נקודת מוצא לפיצויה. 12. אשר לשיעור ההפסד עקב מומה של התובעת: בנסיבות העניין לא ראיתי לסטות מהחזקה שלפיה שיעור הפסדה של התובעת עקב מומה הוא כשיעור נכותה הרפואית. קשיי שיווי המשקל והקואורדינציה של התובעת בארבעת גפיה, כמו גם קשיי הלמידה שלה, אינם עניין של מה בכך ויש להם השלכות תפקודיות מובהקות. עדותה של התובעת אודות קשייה נתמכת הן בחוות הדעת של פרופ' שפירא והן בעדויותיהן של פקידת הסיעוד מבית הספר הלן קלר שבו למדה עד כיתה ו', ושל מנהלת בית הספר התיכון לאגודת הצעירות המוסלמיות שבו למדה לאחר מכן. מצד שני ראוי לשוב ולהדגיש, כי נכותה של התובעת אינה מלאה וניתן לצפות ממנה שתסתגל למצבה. שיעור הגריעה מכושר השתכרותה של התובעת חופף, אפוא, את שיעור הנכות הרפואית ועומד על 50%. 13. אשר לתוחלת שנות עבודתה של התובעת: הרי לא הובא נתון של ממש המצדיק לסטות מההנחה, שלפיה תוחלת שנות עבודתה של התובעת הנו עד לגיל 67. 14. זה המקום להתייחס לטענות הנתבעת המבוססות על שני דוחות החקירה שערכה הנתבעת בקשר לתובעת. אפתח בדו"ח החוקר חוסאס נסאר. חוסאס העיד כי ביום 2/5/10 ביצע מעקב אחר התובעת, אשר יצאה מביתה יחד עם אימה וסייעה לאימה ללכת ואף תמכה בה. צפיתי בסרט המעקב (נ/6) המראה את התובעת ואת אימה פוסעות ברחוב לאיטן, חלק מהזמן יד ביד, כאשר לא ברור האם התובעת תומכת באם או שמא להיפך. בין כך בין אחרת, בסרט המעקב אין כדי לגרוע או להוסיף דבר על מה שנאמר לעיל. 15. הראיה השנייה שעליה מסתמכת הנתבעת היא עדותה של הגב' סברין נאסר (להלן - סברין). סברין סיפרה בתצהירה כי היא עובדת כחוקרת פרטית במשרד מסאלחה באבו גוש. בתאריך 20/12/09 ביקרה אצל התובעת בביתה, שוחחה עימה והקליטה את השיחה. לדבריה של סברין התובעת מסרה לה, כי הייתה מגיעה לבית הספר בתחבורה ציבורית ללא לוווי של בני משפחתה. כמו כן מסרה התובעת, כי היא עצמאית בתפקודי היום יום האישיים ובעבודות הבית וכי היא משתמשת במחשב ומחזיקה טלפון נייד. ועוד מסרה התובעת כי בכוונתה להירשם לקורס אומנות וכי מצבה הרפואי השתפר ואינה סובלת מבעיות ריכוז והליכתה רגילה. בתאריך 2/5/10 ביקרה סברין את התובעת בביתה פעם נוספת וזו מסרה לה שהיא מתכוונת להירשם לקורס מחשבים. 16. אקדים ואומר כי ממצאי חקירתה של סברין אינם קבילים כראיה, שכן הם הושגו תוך כדי פגיעה בפרטיותה של התובעת, בניגוד לסעיפים 2(1), 2(9) - 2(11) ו- 32 לחוק הגנת הפרטיות. להלן אנמק את מסקנתי. 17. בפתח הדברים יצוין כי בחקירה הנגדית הסתבר, כי לסברין אין רישיון לעסוק כחוקר פרטי והיא עודנה מתמחה (עמ' 59). יש לתמוה על כך שעובדה חשובה זו לא צוינה בתצהירה. מכל מקום, ביצוע החקירה דנן על ידי סברין - כחלק משגרת עבודה הנקוטה בידה - אינו עולה בקנה אחד עם סעיף 3 לחוק חוקרים פרטיים ושירותי שמירה, תשל"ב-1972, הקובע כי "לא יעסוק אדם כחוקר פרטי אלא אם יש בידו רישיון לכך...". אמנם סעיף 11 לחוק האמור מתיר לבעל משרד לחקירות פרטיות להעסיק בחקירה מתאמן אף שאינו חוקר פרטי רשוי, אך הדבר מותנה בכך שהמתאמן יפעל "בפיקוחו ובהדרכתו הישירים של מנהל המשרד" ולא שוכנעתי כי כך נעשה במקרה דנן: ראשית, סברין לא ציינה את דבר הדרכתו של מנהל המשרד בתצהירה והסברה בנקודה זו הועלה לראשונה בחקירתה הנגדית. משקלה של עדות כבושה כגון זו הוא נמוך ביותר; שנית, מנהל המשרד עצמו לא זומן להעיד והימנעות זו מזימון עד רלבנטי פועלת לחובת הנתבעת; שלישית, מנהל המשרד לא נכח בפגישה בביתה של התובעת וממילא שהתחקור שערכה סברין לתובעת ולאחותה לא בוצע תחת פיקוחו והדרכתו הישירים. 18. זאת ועוד אחרת: עיון בתמליל ההקלטה שביצעה סברין (נ/4; ת/4) מלמד, כי כאשר התדפקה על דלתות ביתה של התובעת הציגה עצמה בכזב כנציגה של "עמותה לשמירה על זכויות אדם", הנתמכת על ידי "מיליארדר מהמפרץ", המסייעת לנזקקים בירושלים ובשטחים. כדי להקנות משנה תוקף לדבריה הוסיפה סברין והבטיחה לתובעת כי "אנחנו נמצא לך עבודה". את ממצאי חקירתה דלתה סברין מהתובעת באמצעות מצג שווא זה. התנהלות כגון זו פסולה מכל וכל. הדעת אינה סובלת שחוקרים פרטיים, ולא כל שכן מי שאינם מורשים לבצע חקירה, ידלו ממי שנפגעו בגופם מידע באמצעות התחזות לנציגיהם של גורמים פילנטרופיים העשויים להיטיב עם הנפגעים, ובסופו של יום יותירו את הנפגעים עם לב שבור וידיים ריקות לאחר שתוחלתם לקבל סיוע נכזבה, ובה בעת יבקשו לזקוף לחובתם את המידע שהתקבל בצורה כה לא הגונה. התנהלות חסרת הגינות זו מפרה את סעיף 1 לתקנות חוקרים פרטיים ושירותי שמירה (אתיקה מקצועית), תשל"ג-1972, הקובע כי "במילוי תפקידיו יפעל חוקר פרטי לטובת לקוחו בנאמנות, במסירות ובהגינות". זאת ועוד: היא מפרה גם את סעיף 3(3) לאותן תקנות, הקובע כי "חוקר פרטי לא יתחזה כשליחו של אדם פלוני או כמי שפועל מטעמו". בהקשר זה יוער כי טענתו של ב"כ הנתבעת, שלפיה הוראתו של סעיף 3(3) מופרת רק כאשר החוקר מתחזה לאדם הקיים עלי אדמות, אינה רלבנטית, שהרי הדעת נותנת שקיימים גופים פילנטרופיים רבים המסייעים לנזקקים, כדוגמת "העמותה לשמירת זכויות האדם מהמפרץ" שסברין התייצגה כשליחתה. דין הטענה להידחות גם לגופה משום שנוכח תכליותיו של סעיף 3(3), וביניהן: הגנה על כבודם של הנחקרים ופרטיותם, יש לפרש ולומר כי לחוקר אסור להתחזות גם כשליח של אדם פלוני (ספציפי) שלמעשה אינו קיים. חקירתה של סברין פגעה בפרטיותה של התובעת: היא הוותה "בילוש או התחקות" אחרי התובעת העלולים להטרידה, כמשמעותם של מונחים אלו בסעיף 1(1) לחוק הגנת הפרטיות. זאת ועוד: התובעת הפקידה בידיה של סברין מידע אודות ענייניה הפרטיים במטרה לקבל עזרה מהעמותה שסברין התייצגה בכזב כשליחתה, ולפיכך שימוש במידע לצורך המשפט נעשה שלא למטרה שלשמו נמסר, וזאת בניגוד לסעיף 1(9) לחוק הגנת הפרטיות. שימוש במידע אודות מצבה הבריאותי של התובעת והתנהגותה בביתה מפר גם את סעיף 1(11) לאותו חוק. לסברין לא עומדת ההגנות שבסעיף 18(2) לחוק הגנת הפרטיות, וזאת הן משום שלא פעלה ב"תום לב", הן משום שהחקירה בוצעה בניגוד לחוק חוקרים פרטיים ולתקנות האתיקה שהותקנו מכוחו. במצב דברים זה ובהתאם לסעיף 32 לחוק הגנת הפרטיות, ממצאי חקירתה של סברין פסולים לשמש ראיה. אעיר, כי נוכח מסקנתי זו וכדי להימנע מהכברת הוצאות נוספות איני רואה טעם למנות מתורגמן על מנת שידון בהשגותיו של ב"כ התובעת על אמינות תרגומה של השיחה לעברית. 19. למעלה מן הדרוש אוסיף כי אף אם היו ממצאי חקירתה של סברין קבילים כראיה, עדיין לא היה בהם כדי לשנות ממה שקבעתי לעיל באשר למגבלותיה של התובעת ושיעור הגריעה מכושר השתכרותה: אמירתה הסתמית של סברין כי התובעת הולכת "בצורה רגילה" אינה יכולה להדוף את ממצאי בדיקותיהם המקיפות של המומחים הרפואיים; החזקת מחשב וטלפון נייד על ידי התובעת וכוונתה להירשם לקורסים שונים הולמים אף הם את מצבה, שהרי שיעור נכותה הנו 50% בלבד. אף אין להוציא מכלל אפשרות כי דברים אלו נאמרו על ידי התובעת כדי ליצור תשתית לקבלת סיוע מהעמותה שסברין התייצגה בכזב כשליחתה; ספק רב אם משיחתה של התובעת עם סברין ניתן ללמוד שהתובעת נהגה לנסוע לבית הספר באוטובוס אך אף אם עשתה זאת בעבר, הרי להלן נווכח לדעת שאין לדרוש ממנה להוסיף ולעשות כן בעתיד. בדוח החקירה של סברין אין, אפוא, כדי להעלות או להוריד. 20. על רקע האמור לעיל נפנה ונבחן את ראשי הנזק. הפסדי השתכרות ופנסיה 21. מאחר שהתובעת בחרה שלא לעבוד כלל למן סיום התיכון לפני שנתיים ומחצה ועד היום, מבלי שקיים לכך כיסוי רפואי, אין מקום לערוך לגבי הפסדי העבר חישוב אריתמטי. נוכח האפשרות שאלמלא התאונה הייתה עובדת פה ושם פוסק בגין העבר סכום גלובאלי של 90,000 ₪ נכון להיום. אשר לעתיד, הרי שעל יסוד מה שנאמר לעיל סכום הפיצוי הנו 5,500 ש"ח נטוX 50% X 301.4351 (מקדם הוון עד לגיל 67) = 828,946 ש"ח. בצירוף המגיע בגין אבדן פנסיה מסתכם הפיצוי בגין העתיד ב-910,000 ש"ח. סכום הפיצוי הכולל בראש נזק זה הנו, אפוא, 1,000,000 ₪. נזק לא ממוני 22. המגיע לתובעת על פי התקנות בגין נזק לא ממוני הנו סך של 123,558 ש"ח. מובהר כי סכום זה כולל בחובו ריבית כחוק מאז התאונה ועד היום. עזרת הזולת 23. ד"ר לנדה קבעה בחוות דעתה כי התובעת תהיה זקוקה לעזרה בהיקף של 3 שעות ביום לצורך עריכת קניות, הכנת אוכל ועבודות ניקיון הבית. עדות זו מקובלת עלי. יצוין כי בחקירתה בבית המשפט הסבירה ד"ר לנדה כי עריכת קניות ובישול הן "פעולות גבוהות שדורשות התארגנות ותכנון מראש", יכולות אשר נפגעו עקב פגיעת הראש של התובעת בתאונה, וכי התובעת תזדקק לעזרה הנזכרת גם אם תעבור הכשרה בנושאים אלו (עמ' 19-20). אשר לצורך בעזרה לביצוע עבודות ניקיון, הרי הוא מתחוור מקשיי שווי המשקל והקואורדינציה. מצד שני יש להביא בחשבון כי עם התקדמותה במעלות הגיל הייתה התובעת נזקקת לעזרה מסוימת ממילא. סכום הפיצוי בראש נזק זה יעמוד, אפוא, על סך של 900,000 ש"ח. ניידות 24. ד"ר לנדה קבעה בחוות דעתה כי התובעת אינה יכולה להשתמש בתחבורה ציבורית. בחקירתה בבית המשפט הסבירה, כי התובעת עלולה להיתקל בקשיים משמעותיים הן בשלב העלייה לאוטובוס והן במהלך הנסיעה בו. כדבריה (בעמ' 15): אני יוצאת מהנחה שיש לה בעיה בשווי משקל וגם בתפקודי קואורדינציה ולכן אני חושבת שבתחבורה ציבורית לא תמיד יהיה לה מקום לשבת ועד שהיא תעלה את המדרגות לאוטובוס אני לא בטוחה שהיא תוכל לשמור על שווי משקל ושהיא לא תיפול אם ידחפו אותה. לכן אני כן חושבת שהיא לא יכולה להשתמש בתחבורה ציבורית... הסברים אלו מקובלים עלי. כפי שהובהר לעיל לא הובאה ראיה קבילה שלפיה נוהגת התובעת להשתמש באוטובוס אף אפילו הייתה קיימת ראיה כזו, הרי אין מקום לדרוש מהתובעת להוסיף ולסכן את עצמה על מנת להקטין את עלות הפיצוי לנתבעת. 25. עקב בעיות הראיה שלה לא הייתה התובעת מסוגלת לנהוג בעצמה גם אלמלא התאונה (ת/1). בנסיבות אלו יבוסס הפיצוי על חלופה של הסעת התובעת במונית, כאשר מסכום הפיצוי יש לקזז את מה שהייתה התובעת מוציאה ממילא על שימוש בתחבורה ציבורית. לאחר שנתתי דעתי על תחשיביהם של הצדדים בסוגיה זו פוסק לתובעת בפריט זה סכום גלובאלי של 400,000 ש"ח נכון להיום. 26. על יסוד עדויותיהם של התובע ובני משפחתה ניתן לקבוע, כי חלק משמעותי מהסעותיה של התובעת לבית הספר נעשו ברכב המשפחה. התובעת הוסעה כאמור גם לטיפולים רפואיים. עם זאת יש לציין כי ההסעות נעשו ברכב של עסק הסעות השייך לבני משפחתה של התובעת (עמ' 23) כאשר התשומות נוכו מן הסתם כהוצאה עסקית. נוכח האמור לעיל ולאחר שהוספתי ובחנתי את תחשיביהם של הצדדים פוסק לתובעת בפריט זה סך של 100,000 ש"ח נכון להיום. המגיע לתובעת בראש נזק בגין העבר והעתיד גם יחד הנו, אפוא, 500,000 ש"ח . טיפולים נפשיים,מעקב רפואי, טיפולים פארה רפואיים, פיזיוטרפיה, חונכות 27. טיפולים פסיכולוגיים, מעקב רפואי שוטף, טיפולים פארה רפואיים ופיזיוטרפיה - זמינים כולם לתובעת במסגרת קופת חולים (ד"ר לנדה, בעמ' 17- 18; עמ' 20). לפיכך אין מקום לפסוק פיצוי כלשהו בגין פריטים אלו, זולת סכום גלובאלי של 10,000 ש"ח בגין סכומי השתתפות עצמית שהתובעת עשויה לחוב בהם. 28. התובעת לא נעזרה במורים פרטיים או בחונכת בעת לימודיה בבית הספר ולפיכך אין מקום לפסוק פיצוי בפריט זה. סיכום 29. סכום הפיצויים המגיע לתובעת הוא, אפוא, כדלקמן: הפסדי השתכרות- 1,000,000 ש"ח נזק לא ממוני - 123,558 ש"ח עזרת הזולת - 900,000 ש"ח ניידות בעבר ובעתיד- 500,000 ש"ח טיפולים ושונות - 10,000 ש"ח סה"כ: 2,533,558 ש"ח. ניכויי ביטוח לאומי 30. תביעתה של התובעת לגמלת נכות כללית נדחתה אך לדבריה היא הגישה לאחרונה תביעה חדשה שטרם ניתנה בה החלטה. אין מחלוקת כי לא הוגשה תביעה לגמלת ניידות או שירותים מיוחדים (עמ' 56). בנסיבות אלו יוקפא סך של 800,000 ש"ח מסכום הפיצויים. סכום זה יועבר על ידי הנתבעת לידיהם הנאמנות של ב"כ הצדדים ויושקע בהשקעה סולידית שיוסכם עליה. 31. על התובעת להגיש למל"ל תביעה לגמלת ניידות או שירותים מיוחדים תוך 14 יום. בה בעת, בתוך המועד האמור תצרף לתביעתה לנכות כללית את כל חוות הדעת הרפואיות של המומחים הרפואיים מטעם בית המשפט. על התובעת לנהל את תביעותיה דלעיל בשקידה ראויה ובתום לב. עם קבלת החלטת המל"ל בתביעות יערכו ב"כ הצדדים בכוחות עצמם חשבון סופי של המגיע לתובעת. אם לא יגיעו להסכמה רשאי כל צד להגיש תוך 30 יום מקבלת החלטת המל"ל בקשה מתאימה לבית המשפט. הוצאות ושכ"ט עו"ד 32. הנתבעת תשא בהוצאות המשפט. כמו כן תשא בשכ"ט עו"ד בשיעור 13% מסכום הפיצויים שישולם בפועל לידי התובעת. פלסטיניםפיצוייםתאונת דרכים