תביעה של אייל ברקוביץ נגד ההתאחדות

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה של אייל ברקוביץ נגד ההתאחדות: 1. על המדוכה, חוקיות הוראות בתקנון המשמעת של ההתאחדות לכדורגל בישראל, בנוגע לזכות ערעור על הרשעה. זאת, במסגרת תובענת המבקש, למתן פסק דין המצהיר כי ההתאחדות לכדורגל בישראל, אינה רשאית להפסיק את לימודיו בקורס מאמנים מקצועי, מחמת שאין עילה חוקית להפסיק את השתתפותו בקורס זה. המחלוקת הינה בעלת השלכה רחבה יותר, שכן בית המשפט נדרש בעקיפין לבחון תחת שרביט ביקורתו, את מעמדם החוקי של הוראות בתקנון המשמעת של ההתאחדות לכדורגל, בשים לב גם לטענת המבקש כי יש בהתנהלות מוסדות השיפוט של ההתאחדות לכדורגל בעניינו, משום פגיעה בכללי הצדק הטבעי. הצדדים ועיקר העובדות הדרושות לעניין 2. המבקש, שחקן כדורגל בעברו, הינו חבר הנהלה ומנהל מקצועי במחלקת הנוער של "מועדון כדורגל נשר", אשר אחת מקבוצותיה נוטלת חלק במשחקי ליגת ילדים טרום ב' שרון, המתנהלת במסגרת ההתאחדות לכדורגל (להלן: "מועדון נשר"). 3. המשיבה, ההתאחדות לכדורגל בישראל (להלן: "ההתאחדות"), אמונה על ענף הכדורגל בישראל ופועלת מכוח הוראות חוק הספורט, תשמ"ח-1988 (להלן: "חוק הספורט"). 4. בהתאם לסעיף 10(א) לחוק הספורט, הוסמכה ההתאחדות להתקין תקנון משמעת, ותקנון כאמור אכן הותקן (להלן: "תקנון המשמעת"). בצד זאת, הוסמכה ההתאחדות בסעיף 11 לחוק הספורט, להקים מוסדת שיפוט פנימיים. מכוח סמכותה זו, הוקמו בהתאחדות לכדורגל, שני מוסדות שיפוט, האחד בית דין משמעתי (להלן: "ביה"ד המשמעתי"), והשני ערכאת ערעור, היא ביה"ד העליון (להלן: "ביה"ד העליון"), המתנהל לפי תקנון מיוחד שהותקן לעניין. 5. המבקש, החליט ליטול חלק בקורס מאמנים מתקדם מקצועי והידוע בשם: "פרו" (להלן: "קורס המאמנים"), ולפיכך נרשם על חשבונו, לקורס זה המאורגן ע"י מחלקת ההדרכה של ההתאחדות. הקורס החל בחודש ספטמבר 2010 ואמור להסתיים בחודש מרץ 2011. לטענת המבקש, סיום הקורס בהצלחה מעניק לחניכיו רישיון לשמש כמאמן מורשה על פי תקנות פיפ"א. 6. במהלך משחק כדורגל של מועדון נשר, שהתקיים ביום 1.10.10, במסגרת ליגת ילדים טרום ב' שרון, בין מכבי הרצליה ב' לבין מועדון נשר, החליט המבקש, ללא קבלת אישור משופט המשחק, להוריד את שחקני הקבוצה מכר הדשא לצורך הפסקת שתייה. משכך, הואשם המבקש באי ציות, להוראות שופט המשחק, העלבת שופט והתנהגות בלתי הולמת. ביום 7.10.10, הורשע המבקש בעבירות המשמעת המיוחסות לו, ונגזר עליו עונש של הרחקה משדה המשחק לשישה שבועות וכן הושת עליו קנס כספי. 7. לאחר ההרשעה, ועוד באותו יום, התראיין המבקש בתקשורת, לאתר הספורט ONE. במסגרת זו כינה את דייני ביה"ד המשמעתי "חבורה של אפסים". על אמירה זו הוגש נגד המבקש כתב אישום בגין ביזוי המערכת השיפוטית של מוסדות ההתאחדות. ביום 13.10.10 הורשע המבקש בביה"ד המשמעתי באישום של ביזוי המערכת השיפוטית, ונגזר עליו עונש של הרחקה מכל פעילות במסגרת קבוצות ו/או מוסדות ההתאחדות לכדורגל עד ליום 1.5.2011 (להלן: "ההרחקה"). בנוסף הושת עליו קנס כספי בסך 5,000 ₪ (להלן: "ההרשעה מיום 13.10.10"). המבקש הגיש בקשה לעיון חוזר, אך זו נדחתה בהחלטת ביה"ד המשמעתי מיום 20.10.10. בנוסף, הגיש המבקש בקשת רשות ערעור וכן ערעור בזכות לביה"ד העליון, על ההרשעה מיום 13.10.10. במסגרת הערעור, השיג המערער, בין היתר על כך שביה"ד המשמעתי לא היה רשאי ו/או מוסמך להרחיקו מקורס המאמנים. לאחר דיון במעמד הצדדים, החליט ביה"ד העליון ביום 26.10.10 כי אין למערער זכות ערעור על ההרשעה מיום 13.10.10. עם זאת, קבע ביה"ד העליון בסעיף 8 להחלטתו, כי באשר להרחקה מקורס המאמנים: "חשבנו שיהיה זה מן הנכון (מקובל) להפנות סוגיה פרשנות זו (לנושא הקורס בלבד) לביה"ד שנתן את 'ההחלטה המכרעת', מה גם שלפנינו לא מונחת החלטת היועץ המשפטי בנושא הזה". (להלן: "החלטת ביה"ד העליון מיום 26.10.10"). 8. בעקבות ההחלטה האמורה, הוחזרה סוגיית פרשנות עונש ההרחקה לביה"ד המשמעתי. האחרון הבהיר בהחלטה נוספת מיום 3.11.10, לא בלי התלבטות, כדלקמן: "העונש אשר הושת על הנאשם כפי ניסוחו בפסק הדין של בי"ד זה כולל בחובו גם הרחקה מהשתתפות בקורסים המתנהלים במסגרת ההתאחדות לכדורגל". (להלן: "החלטת ביה"ד המשמעתי מיום 3.11.10"). 9. על החלטת ביה"ד המשמעתי מיום 3.11.10, הגיש המבקש בזכות לביה"ד העליון. בתגובה לערעור, הגיש תובע ההתאחדות בקשה למחוק את הערעור על הסף, מחמת שעל פי תקנון המשמעת אין למבקש ערעור בזכות על החלטת ביה"ד המשמעתי מיום 3.11.10. המבקש השיב לבקשה האמורה. 10. בדיון בביה"ד העליון ביום 17.11.10, עתר המבקש לכך שהדיון בערעור יתקיים לפני הרכב של שלושה דיינים ולא שני דיינים. ביה"ד העליון, בהחלטה מאותו יום, הורה שהגם שניתן לפי התקנון לקיים דיון בהרכב של שניים, אזי על מנת שהצדק גם ייראה, הוא נעתר לבקשה, ומורה על קיום דיון בהרכב של שלושה. 11. למחרת היום, 18.11.10, מבלי שהתקיים דיון במעמד הצדדים ומבלי שאלה זומנו לדיון, ניתנה החלטת ביה"ד העליון, בהרכב שונה מזה שנתן את ההחלטה ביום 26.10.10, כמו גם הרכב שונה מזה שנתן את ההחלטה ביום 17.11.10 להעברת ההליך לפני מותב של שלושה דיינים. בהחלטה נדחה הערעור זאת רק מחמת שלמבקש אין ערעור בזכות על החלטת ביה"ד המשמעתי מיום 3.11.10, שכן לפי תקנון המשמעת, ערעור בזכות רשאי להגיש בעל הדין, רק בחלוף ריצוי שלושה חודשים מכלל העונש שהושת עליו. הואיל, והערעור הוגש בטרם חלפו שלושת החודשים, נדחה הערעור על הסף, זאת מבלי דיון ענייני, מבלי שהצדדים זומנו כאמור, ומבלי שבית הדין נתן דעתו לטענות המבקש (להלן: "החלטת ביה"ד העליון מיום 18.11.10"). על החלטה אחרונה זו הגיש המבקש את התובענה שלפניי. בד בבד עתר המבקש למתן צו מניעה זמני האוסר להרחיקו מקורס המאמנים. ביום 21.11.10 ניתן על ידי צו ארעי כמבוקש וזאת עד למתן החלטה אחרת. עמדת המבקש: 11. המבקש מעלה מספר טענות במסגרת תביעתו, ובין היתר: לעמדת המבקש, נפל פגם בהחלטת ביה"ד העליון מיום 18.11.10, בקובעו שלא ניתן היה לערער בטרם חלוף שלושה חודשים מביצוע עונש ההרחקה, מחמת שהוראות תקנון המשמעת עליה נסמכת החלטת ביה"ד העליון, מהווה חריגה מסמכות, ועומדת בניגוד לזכויות חוקתיות. עוד נטען כי עצם ההחלטה מיום 18.11.10, פוגעת בכללי הצדק הטבעי, ולפיכך יש לבטלה. עוד נטען כי בהתאם להוראות תקנון המשמעת, לא היה ביה"ד המשמעתי מוסמך להרחיקו מקורס המאמנים. בהקשר זה נטען כי קורס המאמנים אינו "מוסד של ההתאחדות" ולכן אינו נופל "בתיבה" של גזר הדין שהורה על הרחקתו מ"מוסדות ההתאחדות". עוד טוען המבקש כי עונש ההרחקה שהושת עליו אינו נמנה על העונשים הקבועים בתקנון המשמעת ביחס לעבירה בה הורשע. עוד נטען כי תקנון המשמעת אינו חל על המבקש בכשירותו כחניך בקורס המאמנים ולכן לא ניתן להשית עליו עונש הרחקה מקורס המאמנים בגין עבירה שביצע שלא במסגרת הקורס. המבקש העלה טענות נוספות וביניהן שהעונש שהושת עליו אינו מידתי וכן שב"כ המשיבה הטעה את הדיינים. לפיכך עתר המבקש כי בית המשפט יצהיר שאין ההתאחדות רשאית להפסיק את לימודיו בקורס המאמנים, כי ההוראות בתקנון המשמעת עליהן הושתתה דחיית הערעור, נגועות בחוסר סמכות ודינן בטלות ובהכרח יש לבטלן ולאפשר השתתפותו בקורס המאמנים, כאשר בצד זה, ההחלטות של מוסדות השיפוט פוגעות בעיקרי הצדק. עמדת ההתאחדות: 12. ההתאחדות סבורה שדין התובענה להדחות מחמת מספר טעמים, ובכללם: בהתאם להוראות חוק הספורט, החלטות מוסדות השיפוט בהתאחדות הן סופיות, אינן ניתנות לערעור לפני בית המשפט וכי אין מקרה זה נופל לגדר אחד המקרים החריגים בהם בית המשפט מתערב. מוסיפה ההתאחדות וטוענת כי אין בנסיבות המקרה כדי להוות פגיעה בעיקרי הצדק הטבעי, שרק אז היה מקום להתערבות בית המשפט בהחלטת ביה"ד המשמעתי. לגופו נטען כי בתי הדין המשמעתיים פעלו בהתאם לסמכותם, כמתחייב על פי תקנון המשמעת ולתקנון ביה"ד העליון. לעניין זה נטען כי בהתאם לתקנון אין לפרט, בהבדל מקבוצה, שהורשע, ערעור בזכות על הרשעתו, אלא לאחר ריצוי שלושה חודשים מכלל העונש שהושת עליו. מאחר והמבקש הגיש את הערעור, בטרם ריצה את התקופה האמורה, בדין נדחה ערעורו על הסף. ההתאחדות חולקת על עמדת המבקש בדבר הוראות בתקנון המשמעת הפוגעות בזכויות חוקתיות, כמו גם שיש בהחלטת ביה"ד העליון משום פגיעה בעיקרי הצדק. לעמדת ההתאחדות, קורס המאמנים מתנהל תחת פיקוחה והשגחתה ובניגוד לטענת המבקש בהקשר זה, קרי המדובר בהרחקה "ממוסד" של ההתאחדות. בבנוסף ובניגוד לטענת המבקש, אין דרישה בארץ ובחו"ל לפיה חייב מאמן הנבחרת הלאומית לקבל תעודה של הקורס הנדון כתנאי להרשאה לאמן. ההתאחדות סבורה כי קיימת יחסיות הולמת בין האמירות המבזות מפי המבקש כלפי מוסדות השיפוט שלה, לבין העונש שהושת עליו. 13. לאחר קבלת התשובות לבקשה לצו הזמני, התקיים דיון במעמד הצדדים, במהלכו הוסכם כי הדיון בצו הזמני יהווה את הדיון בתיק העיקרי בהתאם לתקנה 369 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. 14. לאחר שבחנתי את כתבי הטענות, נתתי דעתי לטענות הצדדים, יישמתי את ההלכה הפסוקה, הגעתי לידי מסקנה כי דין התביעה להתקבל, על יסוד כל אחד משני האדנים הבאים, לא כל שכן משקלם המצטבר: האחד, הוראות תקנון המשמעת, בנוגע לזכות הערעור, סותרות זכויות חוקיות, ודינן בטלות. השני, החלטת ביה"ד העליון מיום 18.11.10, פוגעת בעקרי הצדק, באופן המצדיק התערבות בה וביטולה. משכך, על ביה"ד העליון לדון בערעור המבקש לגופו ולהכריע בו. תקנון משמעת - המסגרת הנורמטיבית: 15. בפתח הדברים יש לבחון את מעמדו של תקנון המשמעת. סעיף 10 לחוק הספורט מורה: "(א) התאחדות או איגוד יתקינו תקנונים שיסדירו את הניהול התקין של הענף או של ענפי הספורט שהם מרכזים, לרבות תקנונים בדבר משמעת, שיפוט פנימי, העברת ספורטאים..." (ב) בתקנונים כאמור ייקבעו הוראות בעניין מתן הזדמנות שווה לפעילות נשים בספורט. (ג) התקנונים האמורים יחייבו את אגודות הספורט, הספורטאים ובעלי התפקידים שבאותו ענף או באותם ענפי ספורט". נקבע בהלכה כי מעמדו של תקנון התאגדות של איגוד ספורט או התאחדות לספורט, על יסוד סעיף 10 לחוק הספורט, אינו בגדר חוק ונמוך מזה של תקנת משנה. על מעמדו של תקנון התאגדות של התאחדות לספורט, עמד בית המשפט העליון בע"א 825/88 ארגון שחקני הכדורגל בישראל נ' ההתאחדות לכדורגל בישראל, פ"ד מה(5) עמ' 89 בעמ' 106: "לא הוקנה לתקנון ההתאחדות לכדורגל בישראל מעמד של חקיקת משנה בעלת פועל תחיקתי מכוח הוראה מפורשת של חוק הספורט. יתר על כן, ההתאחדות לכדורגל אינה רשות מינהלית אלא ארגון וולנטארי שלא הוקם מכוח חוק והתקנון הנ"ל הותקן ללא מעורבות פורמאלית של רשות מרשויות המדינה, בלא שאושר על ידי הכנסת או רשות מינהלית כלשהי וללא פרסומו בפרסום רשמי של המדינה". (ההדגשה אינה במקור -א.א.) משכך, מעמדו של תקנון המשמעת, הנמוך מזה של תקנות, וודאי שאינו יכול לסתור חוק חרות, קל וחומר חוק יסוד. לא כך במקרה שלפניי: 16. ההתאחדות כוננה כאמור שני מוסדות שיפוט פנימיים של ההתאחדות. הערכאה הדיונית - ביה"ד המשמעתי, וערכאת ערעור - ביה"ד העליון. במסגרת תקנון המשמעת, נקבעו הוראות באשר לזכות ערעור כמו גם בקשת רשות ערעור על החלטות ביה"ד המשמעתי לפני ביה"ד העליון, וכפי שיפורט להלן, שאת חוקיותן, תוקף המבקש. תקנון המשמעת מבחין בין זכות ערעור של קבוצת ספורט שהורשעה, לבין יחיד, המוגדר בתקנון כ"פרט" שהורשע. לעניין זה מורה סעיף 27ה.1. לתקנון המשמעת כי פרט, בהבדל מקבוצה, שהורשע ונגזר עליו עונש של הרחקה ממשחקים או מפעילות עד לחודש ימים, הכרעת הדין בעניינו סופית ואינה ניתנת לערעור. בסעיף 27ה.2. לתקנון המשמעת נקבע כי פרט שנגזר עליו עונש הרחקה מעל לחודש ימים, רשאי להגיש לביה"ד העליון רק בקשת רשות ערעור; בסעיף 27ה.3. לתקנון המשמעת נקבע כי במקרה של הרחקה מעל לשלושה חודשים, רשאי הפרט לערער בזכות אך זאת, רק בתום ריצוי שלושה חודשים מלאים מתקופת הענישה. אין מגבלות דומות ביחס לקבוצה, שכן לאחרונה ערעור בזכות לביה"ד העליון על החלטות ביה"ד המשמעתי וכקבוע בסעיף 27.א.3. משמעות הוראות אלה הינה: לפרט שהורשע בהרחקה למשך חודש ימים - אין כלל זכות ערעור. הרשעה מעבר לחודש - מאפשרת ערעור רק ברשות. הרשעה מעבר לשלושה חודשים - ערעור בזכות ובלבד שהפרט ריצה בפועל שלושה חודשים מכלל תקופת העונש שנגזרה עליו. כפי שיפורט להלן, מסקנתי שהוראת סעיף 27(ה)2. ו- 3. הנ"ל, עומדות בניגוד להוראת חוק הספורט, שלא בהתאם לחוק יסוד, בחריגה מיסודות השיטה המשפטית הקיימת, וכי אין מנוס אלא לבטלן. הואיל והמקרה שלפניי אינו נופל לגדר סעיף 27ה.1. אין מסמכותי להורות על בטלותו, הגם שדומה שנכון יהיה לבטל אף אותו, ואפרט: זכות הערעור ככלל ובהליכים שיפוט פנימיים בפרט 17. זכותו של אדם לערער על פסק דין בדרגה הראשונה, הוכרה כאבן יסוד בשיטת המשפט הישראלית ומעוגנת בסעיף 17 לחוק יסוד: השפיטה הקובע: "פסק דין של בית משפט בערכאה ראשונה ניתן לערעור בזכות, להוציא פסק דין של בית משפט העליון". 18. זכות הערעור ככלל הגם שאין עוררין על מעמדה הרם של זכות הערעור, טרם הוכרה זכות הערעור כזכות חוקתית בהלכה הפסוקה; הלכה זו נקבעה בבג"צ 87/85 ג'מאל אחמד ג'בר ארג'וב נ' מפקד כוחות צה"ל לאיזור יו"ש, פ"ד מב(1), 353 , 361-362 (1988) (להלן: (פס"ד ג'מאל"). בפס"ד ג'מאל נדונה שאלת חוקיות צו הוראות בטחון החל באזור יהודה ושומרון, בו נקבע כי אין ערעור על פסקי הדין של בתי הדין הצבאיים ששפטו את העותרים, לפני ערכאה שיפוטית. בפס"ד ג'מאל, קבע בית המשפט כי תנאי לזכות ערעור הוא קביעתה של זו, בחוק החרות. כלשון פסק הדין: "בהעדר הוראה בחוק החרות, זכות הערעור איננה יכולה להיווצר מכוח דברו של בית המשפט בלבד". ובהמשך: "...ניתן לסכם ולומר, כי זכות הערעור אינה נמנית על זכויות היסוד המוכרות במשפטנו, אשר יונקות את חיותן וקיומן מתפיסות היסוד המשפטיות המקובלות שהן חלק מהותי מן המשפט החל אצלנו, כדוגמת חופש הביטוי או חופש העיסוק... כדי להקים זכות זו דרושה הוראה של החוק החרות ובהיעדרה של הוראת חוק אין הזכות קיימת". בצד זאת, הכיר בית המשפט העליון בחיוניות ובחשיבות של זכות הערעור, כמו גם הצביע על מעמדה הרם בשים לב להוראת סעיף 17 לחוק יסוד: השיפוט, וכדבריו בעמ' 374: "סיכומה של נקודה זו, קיומה של ערכאת ערעור מאפשר בחינה נוספת וחוזרת של ההכרעה השיפוטית ויוצר בכך הן בקרה והן ביקורת שיפוטית מעשית על הכרעתה של הערכאה הראשונה. על אף השוני שבין תפקידה המשפטי של הערכאה הראשונה לבין זה של ערכאת הערעור, יש בבדיקה הדו-שלבית, בזכות, כדי לחזק את יסוד הביקורת הבנויה על כפל השיקול. זו גם השיטה אותה אימצנו בשיטת המשפט הפנימית שלנו. הגישה המחייבת את קיומה של הביקורת הערעורית מצאה את ביטויה בהוראותיו של חוק יסוד: השפיטה, הקובע בסעיף 17 שבו ככלל, כי פסק דין של בית משפט בערכאה ראשונה ניתן לערעור בזכות: הוראה זו לא נולדה רק בשל הצורך להיענות לכלל המשפטי המנחה הנ"ל לפיו אין זכות ערעור, אלא אם זו עוגנה בחוק; אלא היא גם ביטוי להשקפה לפיה מושגת מידת וודאות רבה יותר של צדק אם הכרעה שיפוטית יכולה להיצרף בשלב של ביקורת ערעורית". קביעה זו חזרה ונשנתה גם בע"א 3977/07 מדינת ישראל נ' גרנות, אגודה שיתופית חקלאית מרכזית בע"מ, [...] בה נדונה שאלתה זכות ערעור על החלטות ביניים של בית הדין לחוזים אחידים. בית המשפט הורה: "זכות הערעור איננה זכות "טבעית" והיא קיימת רק מקום בו הוענקה מפורשות על ידי המחוקק". דעה שונה במידת מה הובעה ברע"א 1441/02 משה פרץ ואחר' נ' שרה שטרן ואחר', [2002], לאמור: "זכות הערעור היא זכות יסוד באופן שלכל אדם הזכות להישמע בבית משפט". עוד אפנה לספרו של ד"ר חמי בן-נון, "הערעור האזרחי" תשס"ד-2004, הסבור כי טרם הוכרעה שאלת חוקיותה של זכות הערעור (עמ' 61), תוך שמצביע על הבעייתיות בשאלת סווגה של זכות הערעור, האם דיונית או שמא מהותית. מכל מקום, המחבר בדעה כי גם בהעדר הוראת חוק חרות בדבר זכות ערעור, מדובר בזכות מהותית, שכל פגיעה בה היא חמורה ביותר. יישומה של הוראת סעיף 17 לחוק יסוד: השפיטה, נבחנה גם בפסק הדין של כב' הרשם (כתוארו אז) מרזל, רע"א 9041/05 "אמרי חיים" עמותה רשומה נ' אהרן וייזל [2006] . באותו מקרה, נדרש בית המשפט לבחון את השאלה האם ערעור על החלטה שניתנה על ידי בית המשפט המחוזי, לפי סעיף 38 לחוק הבוררות, תשכ"ח - 1968 (להלן: "חוק הבוררות"), ניתנת לערעור רק ברשות כלשון ההוראה האמורה, או שקיימת עליה ערעור בזכות, לאור סעיף 17 לחוק יסוד: השפיטה. בית המשפט הדגיש בפסק הדין את מעמדו הנורמטיבי של חוק יסוד: השפיטה. עם זאת, ובהתאם לפס"ד ג'מאל, הבהיר בית המשפט שזכות הערעור אינה זכות מוחלטת, ו"באין חוק חרות המעניק אותה אין לה קיום משל עצמה". בית המשפט מצא כי מדובר בזכות יחסית, וכי יש לאזנה כנגד אינטרסים וזכויות אחרים. בית המשפט בדק את עמידתה של הוראת סעיף 38 לחוק הבוררות, מול הוראת סעיף 17 לחוק יסוד: השפיטה, לפי מבחני פסיקת ההגבלה שבחוקי היסוד האחרים, והגיע לידי מסקנה שהיא עומדת בהם, ולפיכך לא ראה בעייתיות במגבלה בסעיף 38 לחוק האמור. (ראה גם ספרו של יורם רבין "זכות הגישה לערכאות כזכות חוקתית", בורסי הוצאה לאור של ספרי המשפט התשנ"ח - 1988). 18. זכות הערעור בתוך מוסדות השיפוט הפנימיים יישום ההלכה הפסוקה על המקרה שלפניי, יחייב בדיקה של החוק הרלוונטי, כמו גם מתן הדעת לכך שעסקינן במקרה השונה מהפסיקה דלעיל, שכן היא התייחסה לשלילת זכות ערעור לבית המשפט, בהבדל ממקרה זו שבו עסקינן בשלילת ערעור בזכות בתוך מוסדות השיפוט הפנימיים עצמם. אפנה תחילה לחוק המכונן, חוק הספורט, שהסדיר את כינון בתי דין הפנימיים של ההתאחדות, וכאמור בסעיף 11 לחוק הספורט לאמור: 11. מוסדות שיפוט פנימיים "הסמכות הבלעדית לדון ולהחליט בענינים הקשורים לפעילות במסגרת התאחדות או איגוד, תהיה בידי מוסדות השיפוט הפנימיים שנקבעו בתקנון; החלטות ערכאת השיפוט הפנימית העליונה בענייני משמעת יהיו סופיות ואין לערער עליהן לפני בית משפט." (ההדגשות אינן במקור -א.א.) לטעמי, לא ניתן לפרש את הוראת סעיף 11 לחוק הספורט, אלא כקובעת זכות ערעור בין מוסדות השיפוט הפנימיים לבין עצמם, ודי בה כדי להגיע לידי מסקנה בדבר קיומה של ההסמכה לקיומה של זכות ערעור, עליה הצביע בית המשפט בפס"ד ג'מאל, ודוק: המחוקק הורה במפורש על כינון מוסדות שיפוט פנימיים, בלשון רבים, ולא מוסד שיפוט פנימי, בלשון יחיד. זאת ועוד, המחוקק הורה במפורש כי רק על הכרעה של ערכאת השיפוט הגבוהה של הטריבונל, לא ניתן לערער. באמירה זו עיגן המחוקק את זכות הערעור, קרי בין הערכאה הנמוכה לבין הגבוהה, במסגרתה של זו. אחרת, לא היה מורה המחוקק כי רק החלטות של הערכאה הגבוהה הן סופיות. גם ההתאחדות סברה כי לפי החוק החרות, עליה להקים שני מוסדות שיפוט, כאשר על החלטות ביה"ד המשמעתי, ניתן יהיה לערער לפני ביה"ד העליון, כמצוות הוראת סעיף 17 לחוק יסוד: השפיטה. לפיכך, מצאה ההתאחדות להתקין בתקנון ביה"ד העליון, הוראה לפיה ביה"ד העליון הוא הערכאה השיפוטית העליונה של ההתאחדות ובסמכותו לדון בערעור על החלטת כל מוסד של ההתאחדות (סעיף 1.א.). עיגון למסקנתי מצוי בפסיקת בית המשפט העליון, ע"א 674/89 דן טורטן נ' ההתאחדות לספורט בישראל, פ"ד מ"ח(2), 715, בעמ' 737: "אכן, החוק העניק לארגוני הספורט כח רב, להכריע בסכסוכים שיתגלעו, במוסדות השיפוט הפנימיים. אולם, יש לקרוא את תכנו המלא של סעיף 11 לחוק, ועמו יש לקרוא את תכנם של סעיפים 10(א)ו-10(ג) לחוק. ההנחה הגלומה בסעיפים אלה היא, כפי שנאמר, שהשיפוט הפנימי יעשה על-פי תקנונים מיוחדים לכך, שיותקנו לפי סעיף 10(א)לחוק, לאמר - תקנון משמעת ותקנון לשיפוט פנימי. הנחה זאת מוצאת את ביטויה גם בסיפא לסעיף 11 לחוק, שמדברת ב"ערכאת שיפוט עליונה". מכאן עולה, כפי שכבר נאמר, שאחת ממטרות החוק היא, שהשיפוט הפנימי יהיה לפי תקנון מיוחד, ושהוא יערך בשתי ערכאות - ראשונה ועליונה". ובהמשך בעמ' 744: "אף יותר מכך. כבר נאמר, שהוראותיו של חוק הספורט ומטרתו מחייבות שתנתן זכות ערעור על החלטתה של ערכאה ראשונה במוסד לשיפוט פנימי של ארגון ספורט. הוראות אלו מחייבות, כאמור, את ההתאחדות לספורט, והיה עליה לנהוג לפיהן. ואמנם, בתקנון המשמעת קבועה זכות הערעור בפני בית הדין העליון של ההתאחדות. משום מה, הנהלת ההתאחדות לספורט לא נהגה כך בעניננו, ושללה מן המערערים את זכות הערעור. בכך, חרגה ההתאחדות לספורט מסמכותה לפי החוק. (ההדגשה אינה במקור - א.א.) כן ראה, ספרה של השופטת ד"ר פלפל "הספורט בראי המשפט", בעמוד 156. גישתי זו מבטאת את החשיבות עליה הצביע בית המשפט העליון, באשר לזכות הערעור, בין היתר בפס"ד ג'לאל, באומרו : "הערעור הגיע לדרגה של מוסד חיוני בעל חשיבות רבה. הכללתה בדברי החקיקה הבסיסיים מבטאת ההכרה בכך, כי לשם הבטחת מערכת שיפוט תקינה והוגנת יש גם להבטיח, בין היתר, הנהגתה וקיומה של זכות ערעור." גם אם יהיו כאלה הגורסים שהוראת סעיף 11, אינה חד משמעית, וכזאת לא נטען לפניי, אזי בשים לב לחשיבות של זכות הערעור, כאמור לעיל, יש ליתן לה פרשנות לפיה יש לקיים את זכות הערעור ולא לשלול אותה (ראה גם ספרו של בן - נון "זכות הערעור", הנ"ל, בעמ' 61). לא נעלמה מעיני טענת ב"כ ההתאחדות לפיה בתקנון ביה"ד הוחרגה סמכות ביה"ד העליון לדון במקרים בהם נשללה במפורש זכות ערעור לפי תקנון המשמעת. דא עקא, זכות הערעור של פרט על החלטת ביה"ד המשמעתי, על עונש הרחקה מעל שלושה חודשים לא נשללה בתקנון המשמעת. לעניין זה נקבע, כי הערעור בזכות על הרחקה מעבר לשלושה חודשים תהייה רק בחלוף ריצוי של שלושה חודשי הרחקה. כאשר מתקין התקנון רצה לשלול זכות ערעור, עשה כן במפורש, כגון על עונש הרחקה של חודש אחד בלבד, דבר שלא נעשה לגבי עונש ממושך יותר. אגב אורחא, ספק אם שלילת זכות הערעור במפורש בתקנון, מתיישבת עם הפגיעה בזכות הערעור, כפי שפורט לעיל, אך הדבר אינו דרוש להכרעתי. לאור האמור, מתבקשת המסקה לפיה, לאור קיומה של הסמכה בחוק החרות, לזכות ערעור, לא כל שכן, ההתאחדות כך נהגה, חובה היה עליה אפוא, ליישמה כדבעי במסגרת תקנון המשמעת, מאשר לאיינה. 19. בחרתי גם לבחון את עמידת הוראות התקנון בנוגע לזכות הערעור, בפיסקת ההגבלה בחוקי היסוד, ברוח הדברים של בית המשפט ברע"א 9041/05 הנ"ל, והגעתי לידי מסקנה, כי הן לא עומדות בתנאיה. גם בכך אדן למסקנתי וכמפורט להלן: על מנת שפגיעה תהיה כדין, עליה לעמוד בארבעה תנאים מצטברים שקבועים בפיסקת ההגבלה בחוקי היסוד: האחד, שהפגיעה נעשתה בחוק או מכוח הסכמה מפורשת בו; השני, החוק הפוגע הולם את ערכיה של מדינת ישראל; השלישי החוק הפוגע נועד לתכלית ראויה והרביעי, החוק פוגע בזכות במידה שאינה עולה על הנדרש. מעמד תקנון המשמעת, הינו פחות מזה של תקנות וכאמור בע"א 825/88 הנ"ל. די בכך, כדי לשלול את עמידתו בתנאים המצטברים של פיסקת ההגבלה, שכן רק חוק מפורש יכול לפגוע בחוק היסוד. גם מעבר למעמד הנמוך יחסית של תקנון המשמעת לעומת חוק רגיל, סבורני שאינו עומד ביתר מבחני פיסקת ההגבלה. כך, הטעם הרביעי לפיו הפגיעה בו אינה למעלה מהנדרש, אינה סבירה בעיני ואבהיר: טענת ב"כ ההתאחדות לפניי הייתה, שככל הנראה ביסוד שלילת הערעור בזכות, מושתתת על העומס שיפול על כתפי מוסדות השיפוט בהתאחדות נוכח ריבוי הערעורים שיוגשו בזכות, גזירה שלטענתו מוסדות השיפוט לא יוכלו לעמוד בה וכאמור בדבריו בעמ' 3 שורה 27-28; עמ' 4 שורה 1-5 לפרוטוקול. סבורני בכל בכבוד, שנימוק בדבר עומס שעלול לחול על מוסדות שיפוט, אינו שקול כנגד פגיעה בזכות הערעור שהוכרה כזכות חוקתית המהווה אבן יסוד בשיטה המשפטית, ואין הצדקה להגביל את זכות הערעור, רק מטעמים של עומס הצפוי על כתפי הדיינים בביה"ד העליון של ההתאחדות, כמות שנקבע בתקנון המשמעת. העולה מהאמור הוא כי תקנון המשמעת עומד בסתירה ובניגוד מפורש להוראת חוק יסוד: השפיטה, שכן הוא מגביל את זכות הפרט לערער בזכות על הרשעה של הרחקה. לא יעלה על הדעת שתקנון משמעת באשר הוא, ינגוד הוראה בחוק יסוד, הוראה חוקתית, וללא שקיימים טעמים בעלי משקל ועוצמה כדי לשלול אותה, ומבלי שועמד גם בתנאי פיסקת ההגבלה בחוקי היסוד. 20. ניתן להווכח בהשלכות החמורות, הבלתי נתפשות, בלתי מידתיות, ומרחיקות הלכת שעלולות להיגרם כתוצאה מהתנהלות בהליכי ערעור לפי הוראות תקנון המשמעת, במקרה של המבקש, שגם בהן כדי עיגון למסקנתי: על המבקש הושת כאמור עונש של הרחקה מקורס המאמנים למשך כשבעה חודשים. לפי הוראות תקנון המשמעת, נמנעה מהמבקש הזכות לערער על ההרשעה, אלא לאחר שירצה שלושה חודשי הרחקה מהקורס. ככל שבסופו של דבר, ערעורו יתקבל, יש להניח כי הערעור יוותר אקדמי גרידא, שכן הדעת נותנת שמי שלא השתתף בכמחצית קורס, לא יוכל לסיים אותו בהצלחה. הייתכן כדבר הזה? אמנם המבקש יכול לבקש לערער על ההרשעה, אך למותר לציין שאין דין בקשת רשות ערעור כדין ערעור בזכות. בהקשר זה, המחוקק מצא לנכון להקנות בחוק יסוד, זכות ערעור בזכות על ההרשעה, ומכאן ששומה על הכל, ובכללם מתקיני תקנון משמעת לעגנה ולשומרה, ולא לצמצמה ולהגבילה כמות שנעשה הדבר בתקנון המשמעת. כל זאת מבלי שיהיה הסבר משכנע וטעם מספק. ניתן להעלות על הדעת מקרים נוספים הממחישים את הפגיעה הבלתי מידתית לפי תקנון המשמעת, המביאים אף לתוצאות אבסורדיות: כך, פרט שנגזר עליו עונש של הרחקה מפעילות ל-91 יום, אינו זכאי כאמור לערער על הענישה אלא רק לאחר שריצה 90 יום. משכך, היה וערעורו יתקבל, ימצא עצמו הפרט באופן שכמעט מלוא עונשו בוצע. ואידך זיל גמור! 21. מן הראוי לציין כי גם היועץ המשפטי של ההתאחדות היה שותף למסקנתי זו, ולמצער בכל הנוגע לערעור בזכות על עונש ההרחקה. אפנה לסעיף 3 סיפא למכתבו של היועץ המשפטי להתאחדות מיום 17.10.10 (נספח ד' לתובענה), לב"כ המבקש. ב"כ ההתאחדות מציין במפורש כי לעניין עונש ההרחקה, רשאי המבקש לערער לביה"ד העליון, מבלי שימתין לריצוי שלושה חודשים של עונש ההרחקה. כלומר, גם אליבא דב"כ ההתאחדות עצמה, מוקנית זכות ערעור בזכות על החלטות הרחקה, ומבלי שהמורחק יידרש לרצות שלושה חודשי הרחקה. אמנם, ביה"ד העליון אינו מחויב בפרשנות של בא כוח ההתאחדות, אך דעתו, של היועץ המשפטי של ההתאחדות, מלמדת על כוונת ההתאחדות בעת התקנת תקנון המשמעת. 22. יתרה מכך, דומה כי גם ביה"ד העליון בהחלטה מיום 26.10.10, שניתנה על ידי ההרכב שונה מזה שדחה את הערעור על הסף, סבר כי ניתן לערער בזכות על עונש ההרחקה. אחרת, לא היה ביה"ד העליון מורה בהחלטתו האמורה לביה"ד המשמעתי לדון בשאלת הפרשנות של הרחקת המבקש מקורס המאמנים, אלא היה מסתפק בדחיית הערעור על הסף מחמת שהוגש עוד בטרם ריצה המבקש שלושה חודשי השעיה, וכמות שעשה ביה"ד העליון בהרכב אחר, בהחלטה מיום 18.10.10. ודוק, הבעייתיות של הגשת הערעור בזכות ולא ברשות, עמדה לנגד עיני ביה"ד העליון, גם במסגרת ההחלטה מיום 26.10.10, שכן בסעיף 1 לאותה החלטה, ציין ביה"ד העליון, את הבעייתיות בערעור בזכות על החלטת ביה"ד המשמעתי מיום 13.10.10, וחרף זאת לא מצא לנכון לסלק את הערעור על הסף. 23. טעם נוסף למסקנתי בדבר הפסול הקיים בשלילת הערעור בזכות רק לאחר חלוף ריצוי של שלושה חודשים מכלל תקופת העונש, הינו גם בהשפעה שעלולה להיות על "הבניית הענישה", במסגרת שיקול הדעת של חברי ביה"ד המשמעתי, בשעה שהם באים לגזור את עונשו של הנאשם. הואיל ולפי המנגנון הקיים אין ערעור בזכות על ענישה של עד שלושה חודשים בטרם ריצוי ענישה במשך תקופה זו, עלול הדבר לגרום, זאת אף בתת מודע של כל דיין, ככל בר אנוש, יהא מקצועי ככל שניתן, להטיית משך תקופת הענישה עד לתום תקופה זו. רק מובן הוא, שיש להימנע מכל אפשרות ולו קלושה, של השפעה זרה במסגרת שיקולי ענישה. 24. פגיעה בחופש העיסוק לטעמי, הוראות תקנון המשמעת השוללות מהפרט ערעור בזכות על הרשעה אלא אם ריצה שלושה חודשי ענישה, עומדות בניגוד לחוק יסוד: חופש העיסוק, ומבלי שאלה תעמודנה כאמור בתנאי פיסקת ההגבלה הקבועה בחוק האמור. לעמדת המבקש שטרם נבחנה לגופה, אם ימנע ממנו להשתתף בקורס המאמנים, ייבצר ממנו לאמן ליגות מקצועיות, הגם שלעמדת ההתאחדות לא נדרש מאמן לתעודת מאמן מקצועי הניתנת למי שעבר את קורס המאמנים. ללא ספק, ככל שהמבקש צודק בטענה עובדתית זו הדרושה בירור, אזי יש בעונש ההרחקה משום פגיעה בזכות החוקתית המעוגנת בחוק יסוד חופש העיסוק, וזו כאמור, נשללה ממנו, עת לא נדון הערעור לגופו. 25. אפליה פסולה עוד סבורני כי הגבלת הפרט בתקנון המשמעת בדבר הגשת ערעור בזכות על החלטת ביה"ד המשמעתי כשלעצמה מהווה אפליה פסולה. זאת, מחמת שאין מגבלה דומה של ערעור בזכות, על עונש הרחקה שהושת על קבוצה. לעניין זה מורה סעיף 27(ג) לתקנון: "קבוצה שהורשעה בדין רשאית לערער על החלטת בית הדין בעניינה". כלומר, במובחן מהפרט, אזי קבוצה יכולה לערער בזכות על עונש הרחקה, גם אם הושת לתקופה קצרה של פחות מחודש, ואינה נדרשת ליטול רשות ערעור, או לרצות שלושה חודשים מכלל עונש ההרחקה, בטרם תוכל להגיש ערעור בזכות על עונש ההרחקה. לשאלתי את ב"כ ההתאחדות באשר לאפליה האמורה, נעניתי כי מדובר באבחנה מותרת זאת נוכח כמות ההרשעות הגדולה המושתת על פרט לבין זו על קבוצה. לדבריו, נוכח הפער האמור, עלול מתן ערעור בזכות על הרשעות של פרט, להציף את ביה"ד העליון, בערעורים, דבר, שמוסד שיפוט זה, לא יוכל לעמוד בו. לטעמי אין בטעם האמור, ולא כלום, ועסקינן בהבחנה בלתי עניינית, בלתי סבירה המגיעה כדי אפליה פסולה. איני סבור שקריטריון של כמות ערעורים צפויה, בין פרט לבין קבוצה, יכול להוות אבן בוחן מותרת בין שני אלה, ומכל מקום אינו שקול כנגד פגיעה בזכות הערעור של הפרט. נהפוך הוא, לכאורה, דווקא הפגיעה בפרט עלולה להיות במקרים רבים, קשה יותר מאשר בקבוצה. כך הרחקה של מאמן מקצועי המתפרנס מעיסוקו זה, שהורשע ונדון להרחקה, לבין קבוצת כדורגל של נערים, שעונש ההרחקה, אינו פוגע בעיסוק חבריה. אציין כי קיימות בהקשר זה הוראות מפלות אחרות, כגון שלילת זכות פרט לערער על עונש, שהינו רק קנס עליו לא ניתן לערער, ואם עלה סכום הקנס על 15,000 ₪ הוא יכול לערער רק על הסכום, אך לא על עצם ההרשעה. הואיל והוראות אלה, לא היו רלוונטיות להליך שלפניי, איני נדרש להתייחס להן במסגרת פסק הדין, אך טוב יעשה מתקין התקנון אם ייתן להם את דעתו. 26. לא נעלמה מעיניי החלטת כב' סגן הנשיאה, השופט זפט בתיק ה"פ 17366-07-10 ברכאת והב נ' ההתאחדות לכדורגל בישראל [2010]. באותו מקרה נדחתה בקשת המבקש ליתן צו מניעה זמני, בין היתר בכך שהוא הגיש ערעור בתוך שלושה חודשים מיום החלטת ביה"ד העליון, ולא הגיש בקשת רשות ערעור, ועל כך ערעורו נדחה. בית המשפט קבע באותו מקרה כי המבקש שלפניו לא מיצה את הליכי הערעור שכן יכול היה להגיש בקשת רשות ערעור. סבורני שיש מקום לאבחן בין אותו מקרה לבין זה הנדון לפניי. ראשית, שם נדונה החלטה זמנית, במסגרת בקשה לצו מניעה זמני, בהבדל מדיון לצורך פסק דין. בנוסף, מעיון בכתבי הטענות שהיו לפני בית המשפט, עולה כי לא היה שם טיעון בסוגיה הנדונה של שלילת זכות ערעור בזכות, בהבדל מהעלאתה באופן מפורש במקרה שלפניי. בכל מקרה, דעתי שונה. מהאמור מתחייבת אפוא מסקנה לפיה, הוראת תקנון המשמעת השוללת מהמבקש, ערעור בזכות על החלטת ביה"ד המשמעתי מיום 3.11.10, אינה יכולה לעמוד, ואחת דינה, בטלות. פגיעה בעיקרי הצדק 27. ללא קשר, ובנוסף, מצאתי כי יש מקום להתערב בהחלטת ביה"ד העליון מיום 18.11.10, הדוחה את הערעור רק מחמת שהמבקש לא ריצה את עונשו במשך שלושה חודשים טרם הגשת הערעור, לפי שהיא מהווה פגיעה בכללי הצדק הטבעי. בטרם דיון בגוף הטענה, אבחן את סמכות בית המשפט לבטל החלטות של מוסדות שיפוט פנימיים. לעניין זה אפנה לסעיף 11 לחוק הספורט הנ"ל. חרף הוראת סיפת סעיף 11 לחוק הספורט, לפיה לכאורה החלטות מוסדות השיפוט הפנימיים חסינות מפני ערעור לפני בית המשפט, מורה ההלכה הפסוקה, כי בשני מצבים, יתערב בית המשפט בהחלטות. האחד, חריגה מסמכות והשני, פגיעה בעיקרי הצדק. לעניין זה ראה ע"א 674/89 הנ"ל; ע"א 2211/96 חיים כהן נ' שמואל כהן פ"ד נ'(1) 629 בעמ' 634; רע"א 1695/10 אלונה דבורניצ'נקו נ' עמותת איגוד ההתעמלות בישראל ואח' [2010] ; ע"א 7162/06 צבי שטרן נ' אגד - אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ [2008] . אפנה גם לדברי השופטת ד"ר פלפל בספרה "הספורט בראי המשפט", הנ"ל בעמ' 160: "... לעומת זאת כשההחלטה אינה מגלמת בתוכה מומחיות ספציפית של הארגון הוולנטרי, או כאשר היא אינה נוגעת לתחום התמחותו הספציפית, הרי מקבלי ההחלטה שם אינם נהנים מיתרון הידיעה המקצועית. כמובן שאין משמעו של דבר שההחלטה כזו בטלה אך ורק משום שאינה מגלמת בתוכה את המומחיות הספציפית של הארגון. המשמעות הנכונה היא שבבחינת תקפותה של ההחלטה ייתכן שלא תהיה מגיעה לשקול שיקולים נוספים בנוסף לשני השיקולים 'המסורתיים' של חריגה מסמכות ופגיעה בעיקרי הצדק הטבעי. במילים אחרות, כאשר ההחלטה היא מן הסוג הנזכר, אי הצדקה עניינית להגבלת היקף פיקוחו של בית המשפט לעילות ההתערבות המסורתיות". יפים בהקשר זה גם דברי בית משפט העליון בע"א 463/90 איגוד הכדורסל בישראל נ' ל.כ.ן לקידום כדורסל נשים ואח' פ"ד מב (2) 806, סעיף 7 לפסק הדין: "גם לאחר החלטת בית הדין, אין הדרך לבית המשפט חסומה באותם מקרים שראויה התערבותו של בית המשפט. רק מילים מפורשות של המחוקק יש בהן לשלול התערבות כזו של בית המשפט בהחלטות טריבונלים של גופים וולונטריים. בסעיף 11 לחוק הספורט יש גם רמז ברור לכך, שהתערבות כזו לא נשללה על ידי החוק בענייננו... מי שקדם המחוקק רק לגבי החלטות בענייני משמעת שאין לערער עליהן לפני בית המשפט, ניתן להבין זאת, שבעניינים אחרים החלטות ערכאת השיפוט העליונה של האיגוד אינה חסינות, במקרים המתאימים, בפני התערבות בית המשפט". (ההדגשה אינה במקור - א.א.). מספר פגמים בהחלטת ביה"ד העליון מיום 18.11.10, המחייבים התערבות בית המשפט: פגיעה בהסתמכות 28. התפתחה אצל המבקש ציפייה לגיטימית, כי ההליך בו נקט להשיג על החלטת ביה"ד משמעתי מיום 3.11.10, קרי ערעור בזכות, הינו ההליך הנכון, ולכן שעה שביה"ד העליון, סתם את הגולל, בכך שקבע שהמבקש נקט בהליך לא נכון, הוא פגע בהסתמכות של המבקש, המהווה פגיעה המחייבת התערבות בהחלטתו, ואבאר: ראשית, במכתבו של היועץ המשפטי להתאחדות מיום 17.10.10 הנזכר לעיל אשר בו הודיע היועץ המשפטי כי המבקש רשאי לערער על עניין עונש ההרחקה מקורס המאמנים, ללא שיזדקק לרשות ערעור. שנית, החלטת ביה"ד העליון עצמו, מיום 26.10.10 אשר בסעיף 8 לה, הורה על השבת שאלת הפרשנות של עונש ההרחקה לביה"ד המשמעתי ומבלי שנדחה הערעור, מחמת שהוגש בטרם חלפו שלושה חודשים בהם ריצה המבקש את העונש. פסיקת ביה"ד העליון מיום 18.11.10 פוגעת אפוא שלא כדין בהסתמכות של המבקש על כך שהוא רשאי לערער בזכות על ההחלטה שניתנה ע"י ביה"ד המשמעתי, בעניין שהוחזר לפתחו. לו סבר ביה"ד העליון שעל החלטת ביה"ד המשמעתי יהיה המבקש מוגבל רק בהגשת רשות ערעור, היה עליו להבהיר זאת במפורש בהחלטה מיום 26.10.10, אך כזאת לא עשה. נתתי דעתי לטענת ב"כ ההתאחדות לפיה לא היה מוסמך ביה"ד העליון להורות על החזרת ההליך לביה"ד המשמעתי, נוכח הוראת סעיף 1(א) לתקנון ביה"ד העליון, המורה בסיפא שאין ביה"ד העליון מוסמך לדון בערעורים על החלטות אשר לגביהן אין זכות ערעור. ב"כ ההתאחדות, ברוב הגינותו ציין כי לטעמו נפל פגם בכך שביה"ד העליון החזיר את ההליך לביה"ד המשמעתי בניגוד להוראת סעיף 1(א) הנ"ל. לדידי, שעה שכך פסק ביה"ד העליון, אזי המבקש רשאי היה להסתמך על פסיקה זו, לא כל שכן ביה"ד המשמעתי פעל לאורה, ולאפשר למבקש את יומו בזכות לפני ערכאת הערעור. פגיעה בזכות הטיעון 29. מצאתי בהתנהלות ביה"ד העליון פגם נוסף, המצדיק התערבות בהחלטתו. לעניין זה, ציינתי כי הצדדים זומנו לדיון ליום 17.11.10 לפני ביה"ד העליון לשטוח את טענותיהם באשר להשגות המבקש על החלטת ביה"ד המשמעתי מיום 3.11.10. כאמור, בפתח הדיון, נעתר ביה"ד לבקשת ב"כ המבקש להעביר את הדיון לפני הרכב של שלושה דיינים, תוך שקבע: "מורים לקיים דיון בהרכב של שלושה דיינים". דא עקא, למחרת היום, 18.11.10 פסק ביה"ד העליון, אמנם בהרכב אחר כי דין הערעור להדחות מחמת שהוגש בטרם ריצה המבקש שלושה חודשי עונש הרחקה, מבלי לקיים דיון, ובניגוד להחלטת ביה"ד עצמו יום קודם, לפיה יתקיים דיון בערעור. בהחלטתו מיום 18.11.10 לא התייחס ביה"ד העליון כלל לכך שיתקיים דיון בערעור. אמנם, ניתן לקיים דיון גם שלא במעמד הצדדים, אך לא כך היה במקרה זה. לו סבר ביה"ד ביום 17.11.10 שאין מקום לקיים דיון במעמד הצדדים, לא היה מזמן את הצדדים לפניו לאותו מועד, אלא דוחה את הערעור על הסף מחמת נקיטה בהליך לא תקין, כמות שעשה ביה"ד העליון למחרת. עצם העובדה שביה"ד העליון מצא לנכון לזמן את הצדדים לדיון לפניו ליום 17.11.10 והדיון רק נדחה לפני הרכב מורחב, חייב את ביה"ד, לפעול במתווה שנקבע ולהורות על קיום דיון במעמד הצדדים, ולמצער ליידעם מראש שאין בכוונתו לעשות כן, ולאפשר להם להשמיע את דעתם בעניין, בטרם הכרעה. ביה"ד העליון, אף לא נימק מדוע שינה את טעמו, ובחר שלא לשמוע את הצדדים, בטרם דחיית הערעור על הסף. בכך, שלל ביה"ד העליון את זכות הטעון של המבקש. זכות הטעון הוכרה אף היא כזכות מהותית בעלת חשיבות מרובה ותכליות רבות העומדות בבסיסה, אשר הגשמתה משתנה ממקרה למקרה בהתאם לנסיבות הספציפיות של כל מקרה. בהקשר זה אפנה לדברי השופטת פלפל בספרה "הספורט בראי המשפט" הנ"ל, בעמ' 161, לפיהם בית המשפט מפקח על בתי הדין הפנימיים ויתערב במקרה של אי הפעלת "נורמות יסוד מתחום המשפט האזרחי". זכות הטעון היא נורמה הנמנית לטעמי על אלה שיש להפעילה בהתנהלות ביה"ד המשמעתיים, וככל שזו לא הופעלה, יתערב בית המשפט בהחלטות שניתנו תוך פגיעה בה. 30. בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על פסיקת בתי הדין המשמעתיים, קל וחומר שלא ניתנה הכרעה לגופן של טענות המבקש, אלא ערעורו נדחה על הסף. לכן, לאור התוצאה אליה הגעתי, די בכך שהחלטת ביה"ד העליון תבוטל, והאחרון יישמע את הצדדים, ויפסוק לגוף הטענות. עם זאת מצאתי לנכון לציין, ומבלי שיהיה בדברי אלה כדי להביע עמדה נחרצת, כי לכאורה אין הערעור לגופו, נעדר טעם, שכן קיימות טענות הראויות לבירור בפי המבקש, שלא נדונו לפני ביה"ד העליון. בהקשר זה היא טענתו לפיה אין הוראה מפורשת בתקנון המשמעת המסמיכה את ביה"ד המשמעתי להרחיקו בגין העבירה בה הורשע, מכלל פעילות ההתאחדות ובמסגרת זו קורס המאמנים. לכאורה, סעיף 21.ו.1 (ב) עליו מסתמך ב"כ ההתאחדות המסמיך את ביה"ד לגזור עונש של "איסור ייצוג ו/או מילוי תפקיד בקבוצה ו/או בהתאחדות" אינו מקנה סמכות לשלול פעילות בגוף של מוסדות ההתאחדות. זאת בהבדל, מסעיף 21.ו.5 לתקנון המשמעת, לפיו ניתנה סמכות לביה"ד המשמעתי לגזור על פרט הנאשם בעבירה של "מעשה בלתי ספורטיבי", עונש של "הרחקה מכל פעילות לצמיתות אלא אם מצא ביה"ד כי במקרה שלפניו קיימות נסיבות מיוחדות ...". יש מקום אפוא לבחון לגופה את טענת המבקש בערעור לפני ביה"ד העליון לפיה לא הוסמך ביה"ד המשמעתי לגזור את עונש ההרחקה מקורס המאמנים, טענה שלא נבחנה. בדומה, דרושות לבירור טענות נוספות של המבקש ובכללן כי עונש ההרחקה מקורס המאמנים, יכול להינתן רק בגין עבירות משמעת בקורס המאמנים עצמו, ולא בגין עבירות שביצע בכשירותו כמנהל קבוצת "מועדון נשר". סוף דבר 31. הגעתי לידי מסקנה כי תקנון המשמעת של ההתאחדות, בנוגע לערעור בזכות על החלטות ביה"ד המשמעתי, כולל הוראות העומדות בסתירה לחוק המכונן, כמו גם לחוק יסוד, ללא עיגון, עד כי אין מנוס, אלא להורות על בטלותן, כך שיתאפשר בידי המבקש להביא את ערעורו לפני הערכאה הגבוהה של מוסדות השיפוט הפנימי של ההתאחדות. 32. בנוסף, הגעתי לידי מסקנה כי החלטת ביה"ד העליון בעניינו של המבקש מיום 18.11.10, פוגעת בעקרי הצדק הטבעי, עד שאין מנוס אלא לבטלה. 33. להסרת ספק, אין בפסק הדין כדי להביע כל עמדה באשר לעצם ההרשעה של המבקש בעבירה שיוחסה לו, כמו גם העונש שנגזר עליו, ולגוף הטענות שהועלו על ידי הצדדים, שכן אלה לא דרושים להכרעתי. 34. אשר על כן אני מקבל את התביעה ומורה כדלקמן: החלטת ביה"ד העליון מיום 18.11.10 בעניינו של המבקש, בטלה. על ביה"ד העליון לדון בערעורו של המבקש לגופו. ההוראות בתקנון המשמעת השוללות את זכות הערעור, שצויינו לעיל, בטלות. על ההתאחדות לכדורגל בישראל לפעול לתיקון תקנון המשמעת, באופן שיקנה ערעור בזכות לפרט שהורשע ונגזר עליו עונש הרחקה מעל חודש, גם אם לא ריצה שלושה חודשים מכלל עונש הרחקה. בהתאם, יש לתקן את תקנון ביה"ד העליון של ההתאחדות לכדורגל. מוצע להתאחדות לשקול גם תיקון התקנון בעניינים נוספים בקשר עם שלילת זכות הערעור, עליהם הצבעתי בפסק הדין, כגון שלילת זכות ערעור מפרט שהורשע, ונגזר עליו עונש הרחקה עד לחודש ימים. ניתן בזאת צו עשה לפיו המבקש רשאי להשתתף בקורס מאמני "פרו", עד הכרעת ביה"ד העליון בערעורו. המשיבה תישא בהוצאות המבקש בסך 20,000 ₪. ההתאחדות לכדורגלכדורגל