אחסון סולר

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אחסון סולר: התביעה א. .1בתביעה זו מבקשים התובעים, נכה צה"ל שהוא חוכר תחנת תדלוק של "סונול" בתלפיות שבירושלים וחברת "סונול", צו מניעה קבוע כנגד הנתבעים, המפעילים תחנת תדלוק למכירת סולר לציבור בסמוך להם. .2על פי כתב התביעה, הטענה היא כי לנתבעים אין היתר למכור סולר ממיכלים עיליים, שכן סולר ניתן לאחסן רק במיכלים תת קרקעיים, ואישור הרשויות שבידיהם הוא לתחנת תדלוק פנימית בלבד. .3שנית, נטען כי הנתבעים, שלא כדין, סללו דרך מהכביש הראשי ירושלים - חברון אל תחנת התדלוק שלהם בניגוד לאישור שבידיהם לדרך גישה אחורית (צדדית) בלבד. .4נטען איפוא כי במכירת סולר ממיכלים עיליים יש סכנה לתובעים וללקוחותיהם, ובנוסף, יש בכך ובשימוש בדרך תחרות בלתי הוגנת כלפיהם. ב. בהגנתם טענו הנתבעים, כי המיכל בו מדובר היה במועד הגשת כתב הגנתם (יוני 1995) תת קרקעי ולא עילי, ובאשר לדרך טענו כי היא נסללה על-ידי עירית ירושלים במסגרת הליכי הפקעה, והשימוש בה הוא על פי הסכם עם הרשויות שקיבל תוקף של פס"ד. עוד טענו, כי יסוד התביעה הוא תחרות עסקית, וכן כי התובעים עצמם הקימו מתקנים בלתי חוקיים בתחנת הדלק שלהם. הרקע ג. לרקע הדברים יוזכר, כי הצדדים מצויים במאבק נמשך של תלונות זה כנגד זה המופנות אל רשויות עירוניות וממשלתיות כדי לנסות לצמצם איש איש את מרחב עיסוקיו של רעהו, ואני מציין זאת מבלי להידרש בשלב זה לשאלה מי משניהם גרם ומי הגדיל לעשות. ראה לענין זה למשל חלק מן המוצגים שבהמ' 20857/.95 ד. .1עוד יש להוסיף, כי לבירור התביעה קדמו הליכים אחדים. .2בין השאר, תחילה הוגשה התביעה בבימ"ש זה כהמרצת פתיחה, ונכללו כמשיבים גם ראש העיר ירושלים והועדה המקומית לתכנון ובניה, וכן שרת העבודה והרווחה. בהסכמה (11.5.95, בפני השופט עדיאל), נמחקה הבקשה כנגד משיבים אלה, בנימוקים שונים, והתבקשה העברת התביעה לפסים רגילים (ראה גם החלטת השופט עדיאל מיום 6.9.95בהמ' 21528/95). .3התיק הוגש לאחר מכן בבית משפט השלום והשופט י. צור החליט (14.6.95) כי אינו בסמכות עניינית של בית משפט השלום, כיוון שעיקרו אינו שימוש וחזקה במקרקעין. .4(א) לאחר הדברים האלה נדונה בבימ"ש זה (השופט חשין) בקשת התובעים לצו מניעה זמני. התובעים (המבקשים) התמקדו בה בהעדר היתר בניה; כן התמקדו בהיפר חובה חקוקה. הנתבעים (המשיבים) טענו, בין השאר, כי גם אם אין בידיהם היתר בניה פורמלי יש בידיהם אישורי מכבי אש, מפקחי העבודה והמשטרה. כן טענו כי באיזון האינטרסים, כשהמדובר בעצם בתחרות כלכלית, אין היא מהוה עילה לצו מניעה. (ב) השופט חשין (בהחלטתו מיום 27.9.95) דחה את הבקשה לצו מניעה זמני, לא רק כיוון שבעת ההיא כבר היה מיכל הסולר עילי, אלא בנימוק שככל שהמדובר בסעד זמני, הפרת חוק רישוי עסקים אינה יכולה להצמיח עילה של היפר חובה חקוקה בנימוק של תחרות בלתי הוגנת, בניגוד לנושא מטרד; לדעתו רוח הפסיקה היא כי אין לומר שמנגנון הרישוי נועד להגן על אינטרס כלכלי-מסחרי. ועוד, המשיבים (הנתבעים) פנו להוצאת רשיון לתחנת התדלוק ויש סיכוי שיקבלוהו, וגם הדרך נסללה ברשיון. הדיון .5א. בהליך הנוכחי העיד מטעם התובעים מר יצחק גנס מחברת סונול, העוסק מטעם החברה בפיתוח תחנות חדשות (שגם העיד בבקשה לצו המניעה). הוא הסביר כי הנתבעים הגישו בקשה לשינוי ייעוד השטח שברשותם לתחנת תדלוק (תכנית 3485א'), שהגישה אליה היא, כמו לתחנת "סונול" של התובעים, מדרך צדדית לדרך חברון, אך בפועל משתמשים הנתבעים בדרך היוצאת מכביש ירושלים - חברון (ראה ת/3), שהיא נוחה יותר למשתמשים ולכן היא מקור לרווחים כלכליים. לפי עדותו היתר בניה ניתן לקבל רק לאחר מגוון של אישורים מרשויות שונות, אך בפועל לא הגישו הנתבעים בקשה להיתר בניה על פי התכנית (ראה ע' 2- 5). המבנה נבנה איפוא ללא היתר, אף שהמיכל עתה הוא תת קרקעי. קיומה של תחנת התדלוק יצר הפסד לתובעים במכירות הסולר באחוזים ניכרים (ת/ 4וכן ע' 6). ב. מר גנס אישר בח"נ כי לעסקם של הנתבעים יש כיום רשיון מטעם העיריה (רשיון זה מיום 5.12.95גם הוצג - נ/1). לדבריו הדרך המשמשת כיום את תחנת התדלוק של הנתבעים אמנם שירתה מזה זמן רב את חניון המכוניות שהיה בבעלות הנתבעים, אך לדבריו נוספה תוספת בתקופה האחרונה כדי לאפשר גישה למיכל הסולר (ע' 8). הוא אישר כי סונול תתנגד לשינוי בתכנית שיאפשר כניסה לתחנת התדלוק מהכביש הראשי, אך אם זו תאושר כהלכה לא תהיה לסונול טענה (ע' 10). בהמשך אישר כי כביש הכניסה הקיים נסלל ע"י עירית ירושלים (ע' 11). עוד ציין בח"נ, כי הפער בין מחיר הסולר של התובעים לזה של הנתבעים עשוי להגיע עד %25, דבר המהוה פיתוי ללקוחות, אך לדבריו על קיום תנאי החוק להיות שווה לכולם (ע' 13-12). ג. לשלמות התמונה יצוין כי מר מימי כהן, הסביר אף הוא (ע' 14), שבגלל המחיר ודרך הגישה העוקפת לתחנתו (לעומת הפניה מהכביש הראשי אל הנתבעים) יש ירידה במכירות הסולר על-ידיו. עם זאת אישר בח"נ כי רוב מכירותיו הן בנזין. .6מטעם הנתבעים העיד מר שבו מצליח (נ' 2). הוא תיאר את תולדות המאבק לשינוי התכנית ליעוד לתחנת תדלוק, אישר כי הנתבעים החלו במכירת דלק בסוף 1993- תחילת 1994, לפני שקיבלו את הרשיון לניהול עסק נ/ .1מערכת הכבישים, לדבריו, נסללה על-ידי עירית ירושלים, על פי הסכם שקיבל תוקף פס"ד (ע' 18- 17וכן ע' 19). פס"ד זה, מיום 16.11.92, הוגש בהסכמה לאחר סיום הדיון (ניתן בו תוקף להסדר פשרה). סעיפים ג' - ו' בו עניינם הכנת דרך גישה על-ידי העיריה בתוואי של תכנית 3485א', ועד אז השארת הכניסה והיציאה הקיימות מדרך חברון. לטענת התובעים (תגובתם מיום 1.5.96), אף אם כך, העיריה היא שצריכה היתה לפרוץ דרך ולא הנתבעים. גירסת הנתבעים (ע' 19) היא כי העיריה סללה את הדרך. נ' 2הוסיף כי הנתבעים עושים להרחבת חוג לקוחותיהם למכירת סולר ע"י מחירים מוזלים, אשראי ועוד. מדבריו עלה כי הגם שיש לנתבעים אישור משרד העבודה ורשיון העיריה, אין להם היתר בניה לתחנת תדלוק (ע' 21). .7כתום הראיות ועובר להגשת הסיכומים עתרו התובעים להוסיף ראיה, שעניינה התכתבות עם עירית ירושלים והאפשרות לביטול רשיון העסק של הנתבעים. הבקשה אושרה; הנתבעים לא ביקשו לחקור. כעבור זמן מה, עתרו הנתבעים אף הם להוסיף ראיה, קרי כי גם התובעים הקימו מבנים ללא היתר ולכן עומד אף רשיונם בסכנה. גם ראיה זו הותרה, מטעמי הגינות כלפי כולי עלמא. אף התובעים לא ביקשו לחקור. .8א. בסיכומיהם טענו התובעים, כי לשם הטמנת מיכל הדלק בקרקע היה צורך בהיתר בניה, ואין חולק כי היתר כזה לא נתבקש ולא ניתן; רשיון העסק של עירית ירושלים, שבא לאחר שהנתבעים החלו למכור סולר, צפוי לביטול בגלל הפרתו, וכיוצא בזה. ב. עוד סבורים התובעים, כי תחנת תדלוק בישראל זקוקה להיתרים על פי חוק התכנון והבניה, ותחנות תדלוק בכל מקום עומדות בכל הרשיונות הרבים הנדרשים, ואם לא תדרוש כן תשתרר אנרכיה; גם חופש העיסוק מותנה בעמידה בתנאי הדין, וכאן לא עמדו הנתבעים בכך, הפרו חובה חקוקה, ועל-ידי כך יצרו תחרות בלתי הוגנת כלפי התובעים; כך גם באשר להכשרת דרך הכניסה. .9לשיטת הנתבעים, מיכל הדלק הוטמן באדמה וניתן לגביו רשיון העסק; הדרך אושרה בהסכם עם עירית ירושלים; התחרות העיסקית היא לגיטימית, וההוזלה והשירות הם ביסוד הפעילות המסחרית. כל כולה של טענת התובעים לדידם היא מניעת תחרות חופשית, ואין לנימוק כלכלי דבר עם נושא ההיתרים לבנין ערים. .10שעור הדברים עולה מן הראיות כי לנתבעים רשיון עסק (נ/1), הנושא תאריך 5.12.95(במהלך הדיון בתיק), ושעניינו "דלק להנעת כלי רכב, מקום המיועד להחסנת כמות של 500ליטר או יותר לשם מכירתו או חלוקתו ללא תשלום". (בכפוף לאמור בסעיף 7לעיל). ביד הנתבעים גם אישור משרד העבודה והרווחה, מיום 18.5.95שעניינו בטיחות. ואולם, אין בידם היתר בניה על פי חוק התכנון והבניה, ועל כך אין לכאורה מחלוקת. דומני שגם אין מחלוקת אמיתית על הצורך בהיתר בניה. לדידי, ניתן להצטער על כך שהועדה המקומית לתכנון ולבניה נמחקה מן ההליכים, שכן שיתופה בהליך עשוי היה להשלים את התמונה. ב. ככל שהמדובר בשני הנושאים הספציפיים שהועלו בכתב התביעה, קרי, המיכל העילי ודרך הגישה, המיכל עצמו הוא כיום תת קרקעי על המשתמע מבחינת בטיחות, ואילו דרך הגישה אכן הוסדרה, ככל הנראה זמנית, בהסדר הפשרה שבין הנתבעים לבין עירית ירושלים והועדה המקומית לתכנון ובניה מיום 12.11.92שקיבל תוקף פס"ד. אף אם לטענת התובעים שונתה על-ידי הנתבעים, לא הוכח בעליל כי נכון לשלב הנוכחי אין היא כדין. ג. המניע הבסיסי שמאחורי התביעה הוא ללא ספק תחרות עסקית. התובעים - סונול ומימי כהן - אינם טוענים כי טרחו כל הטרחות בהליכים השונים לשם טובת הציבור; הם לוחמים על נתחי שוק הדלק. נכון שמר כהן הוא גם נכה צה"ל ששוקם על-ידי התחנה, וכבודו ללא ספק במקומו; אך הדעת נותנת כי אותה מלחמה היתה סונול מנהלת אילו היה חוכר התחנה אחר. ועוד, יתכן ששני הצדדים אינם אבירי דקדוקיהן של דרישות החוק בעניינים הקשורים בפיתוח עסקיהם. הנתבע 3אישר שהנתבעים החלו למכור סולר עוד לפני שהיה בידיהם רשיון; והתלונות כאמור הדדיות. ד. ישנם בעיני במכלול ההתדיינות קטעים מסוימים שהסתום עולה בהם על הנגלה. למשל, מדוע בעצם לא ביקשו הנתבעים היתר בניה, לאחר שטרחו כל הטרחות בהשגת התיקון לתכנית בנין הערים 3485א'; ועוד, מדוע לא הועדו אנשי הועדה המקומית על-ידי מי מן הצדדים (אף אם נמחקו כמשיבות מהמרצת הפתיחה בשעתו); ואף גם זאת, מדוע ניתן רשיון עסק על-ידי עירית ירושלים בהיעדר היתר בניה, והאם קיימו הרשויות את חובתן, שאלמלא מוראן איש את רעהו חיים בלעו, כדברי ר' חנינא סגן הכהנים במשנה (אבות ג', ב'). אכן, בנושאי מינהל הוכרה במשפטנו מגמה למתן זכות עמידה למתחרה עסקי הנפגע ממתן הטבה שלא כדין למתחרהו, וזאת כדי לפתוח דלת למי שנפגע ממשית או יש סכנה ממשית שייפגע בעסקיו (בג"צ 287/91 קרגל נ' מינהלת מרכז ההשקעות, פ"ד מ"ו (2) 852,861). באנלוגיה לענייננו, שאלה היא אם בית המשפט צריך להתעלם מסדרים מינהליים המעוררים סימני שאלה מסוימים, רק כיוון שהתביעה מונעת על-ידי תחרות עסקית ולא על-ידי דאגה למינהל תקין. .11(א) ההנחה היא כי אכן הופרה חובה חקוקה על ידי אי קבלת היתר בניה להצבתו ולהטמנתו של מבנה פלוני; טענה זו לא נסתרה, כאמור, בידי הנתבעים. רשיון עסק אינו זהה, כמובן, להיתר בניה. (ב) נפרט קמעא: לפי חוק התכנון והבניה מוטלת על הנתבעת החובה לקבל היתר בניה; סעיף 145לחוק התכנון והבניה תשכ"ה - 1965מחייב היתר להקמתו של בנין או שינוי בו וכן כל עבודה אחרת שנקבעה בתקנות. בנין הוגדר (סעיף 1לחוק) כ"כל מבנה בין שהוא בנוי אבן ובין שהוא בנוי בטון, טיט, ברזל, עץ או כל חומר אחר, לרבות - (1) כל חלק של מבנה כאמור וכל דבר המחובר לו חיבור של קבע; (2) קיר, סוללת עפר, גדר, וכיוצ"ב...". לפי תקנות התכנון והבניה (עבודה ושימוש הטעונים היתר) תשכ"ז 1967, גם חפירה בקרקע המשנה את פני הקרקע טעונה היתר. במקרה דנן לא ניתן היתר אך מבנים הוקמו (ת/3, ת/6). ולפיכך לכאורה הופרה החובה (גם אם מולאה חובה חוקית אחרת שעניינה רישוי עסקים, וכן מולאו דרישות בתחומים כמו פיקוח על העבודה, כיבוי אש וכדומה). אגב, בשלב מסוים הוגשה גם תביעה פלילית נגד הנתבעים בנושא (מכתב גב' שמריה מעירית ירושלים מיום 2.3.95לב"כ התובעים, נספח "ג" לה"פ 206/95 כפי שהוגשה בשעתו). (ג) במישור העילה, השאלה היא האם היפר חובה חקוקה (ס' 63לפקודת הנזיקין) - שהיא ביסוד טענות התובעים - מזכה מי שמונע על ידי תחרות עיסקית בסעד של צו מניעה. קרי, היש בידי בעל עסק למנוע אחר מהתחרות בו, בטענה, אף אם כך או אחרת יש בה ממש, שהמתחרה אינו עומד בתנאים שמציב חוק התכנון והבניה. .12(1) (א) בראשית הדברים נקבע בבג"צ 16/50 איגרא רמא נ' ועדת בנין ערים ת"א פ"ד ה' 229, 234(ע' 236, מפי השופט אגרנט) כי כשהמדובר בסכסוך פרטי שבו מבקש צד אחד למנוע מהאחר הקמת בנין או להפסיק בניה - פתוחה הדרך לבקש צו מניעה. כשהמדובר בהפרת חובה חקוקה, גם אין צורך להוכיח כי היה בפגיעה משום מטרד (ר"ע 62/83 בעל טכסא נ' גונן, פ"ד ל"ח (1) 281, 284). (ב) בפסה"ד בע"א (חיפה) 228/80 בלומנטל נ' תיבון, פס"מ מ"ג (1) 353, שבו ניתן צו מניעה, נבחנו יסודות סעיף 63(א) לפקודת הנזיקין שלשונו "מפר חובה חקוקה הוא מי שאינו מקיים חובה המוטלת עליו על פי כל חיקוק - למעט פקודה זו - והחיקוק, לפי פירושו הנכון, נועד לטובתו או להגנתו של אדם אחר, וההפרה גרמה לאותו אדם נזק מסוגו או מטבעו של הנזק שאליו נתכוון החיקוק". כנסקר שם, יסודות החיקוק - הם - אי מילוי חובה; החיקוק מיועד לטובתו או להגנתו של התובע; כתוצאה מההפרה סבל התובע נזק מהסוג שביקש החיקוק למנוע. סעיף 63(ב) קובע כי "רואים חיקוק כאילו נעשה לטובתו או להגנתו של פלוני אם לפי פירושו הנכון הוא נועד לטובתו או להגנתו של אותו פלוני או לטובתם או להגנתם של בני אדם בכלל או של בני אדם מסוג או הגדר שעמם נמנה אותו פלוני". ביהמ"ש המחוזי בחיפה מתאר באותו פס"ד את המסגרת הפרשנית הקשורה בחוק זה, שבו אושר צו מניעה נגד בית חולים לחולי נפש ששכניו התנגדו לקיומו. (ד) ראה גם סקירה מקיפה של הנושא בע"א 119/86 קני בתים נ' הועדה המקומית נתניה, פ"ד מ"ו (5) 727, 741- 752, מפי השופט בן-יאיר (אך ראה גם הערות השופטים ברק ושלמה לוין בע' 757). (ה) דנו לעיל בהיפר החובה החקוקה. נבדוק את יישום העוולה לענייננו. (2) (א) ברוח הפסיקה ובגישת הפרשנות התכליתית (וראה ברק, פרשנות במשפט: פרשנות החקיקה) עלינו לבדוק האם החיקוק דנן מיועד להגנתם של התובעים בהקשר הספציפי? חוששני שהתשובה אינה חיובית. חוקי התכנון והבניה מטבעם נועדו ליצור מסגרת של סדר ציבורי נאות, ולמנוע אנרכיה. שכנים הנפגעים באיכות חייהם זכאים לסעד של צו מניעה אם הופרה חובה בתחום התכנון והבניה כלפיהם; "מי שנפגע עקב הפרה של חוקי התכנון והבניה זכאי לסעד, ובכלל זה צו מניעה, אף אם הפגיעה אינה מגיעה כדי מטרד, די לו שיראה שנגרמה לו אי נוחות" (ת"א (ת.א.) 55414/91, המ' 34113/91 נציגות הבית המשותף נ' אגודת הציירים והפסלים, פס"מ נ"ב (4) 72, 79). ואולם, הדוגמאות המובאות שם מן הפסיקה, עניינן הקמת בית קולנוע בשכונת וילות; הפיכת דירות למשרד; זכות למראה נוף; פגיעה בהנאה אסתטית; פגיעה בהנאה מרכוש, בנוחיות ורווחה אישית וירידת ערך הנכס. באותו מקרה, אשר בו ניתן צו מניעה, הוכר גם העדר רשיון עסק כעילה של הפרת חובה חקוקה, תוך הפירוש כי מטרת הרישוי, בין השאר, להבטיח התאמה לתכנית בנין ערים, הגנה על בטיחות וכדומה. ראה סעיף 1לחוק רישוי עסקים התשכ"ח - 1968המונה את מטרות אותו חוק, ובהן איכות נאותה של הסביבה, בטיחות, קיום הדינים הנוגעים לתכנון ובניה ולשירותי כבאות. כן ראה הדוגמאות המצוטטות אצל א' שחם, סעדים במשפט האזרחי, הלכות צוי מניעה, 183-.180 (ב) חוששני כי לא הרי כל הדוגמאות הללו כהרי המקרה דנן. במקרה דנן עשו הנתבעים מאמצים לשינוי התב"ע לשם כלילת תחנת תדלוק (בהתנגדות התובעים מטעמים מסחריים); הם אמנם לא קיבלו היתר בניה, אך קיבלו רשיון עסק, לאחר שניתנו אישורי בטיחות (מפקח העבודה) וכיוצא בזה. האינטרס שעליו מבקשים התובעים להגן שונה מהדוגמאות הנזכרות בכך שבהן המדובר, במרבית המקרים, באי נוחות מסוגים שונים בתחום איכות החיים - בטיחות, צפיפות, בריאות - שנגרמה למבקשי צו המניעה. כאן, אין המדובר באיכות חייהם של התובעים אלא ברווחתם העסקית. דומה שלא על זו בא חוק התכנון והבניה להגן. (ג) קביעה זו, דומני, מתחזקת - וברוח החלטתו של השופט ד. חשין בענין צו המניעה הזמני בהליכים אלה - בהקשר לחוק יסוד: חופש העיסוק. חוק היסוד, ובמיוחד סעיפים 3, 4ו - 5בו, שעניינם עצם הזכות (סעיף 3), ההגבלות על פגיעה בה (סעיף 4) וחובת רשויות השלטון בעניינה (סעיף 5), מחזקים את התשתיות שהניח ביהמ"ש העליון בנושא חופש העיסוק בעבר (ראה דברי השופט אלוני בבג"צ 547/89 הוד העמק נ' המועצה לענף הלול, פ"ד מה (1) 89, 97המצטט את דברי השופט ברנזון בבג"צ 144/72 ליפבסקי - הליפי נ' שר המשפטים, פ"ד י"ז (1) 719, 723: "חופש העיסוק הוא מזכויות היסוד של האזרח". וכדברי אהרן ברק, פרשנות במשפט: פרשנות חוקתית, 597"אכן, בבסיס חופש העיסוק מונחת התחרות החופשית בין פרטים". לסקירת נושא חופש העיסוק וחוק היסוד, ראה מנחם גולדברג "חופש העיסוק: מזכות יסוד לחוק יסוד", הפרקליט, מ"א 291). (ד) בע"א 119/86 (קני בתים נ' הועדה המקומית נתניה הנזכר) אומנם ניתנה בחוות דעת השופט בן-יאיר הגנה, גם לאינטרס כלכלי (ע' 751) אך כזה הקשור בהיתר הבניה עצמו כלפי הרשויות ולא בתחרות עסקית; אך כאמור ראה הערות השופטים ברק ולוין בעמ' .757 (ה) במכלול איפוא, אין לראות את חוק התכנון והבניה כנועד לטובתם של התובעים בהקשר התחרות העיסקית, ההקשר שהוא בכף המאזניים בתיק זה. (3) הדבר מביא אותנו אל היסוד השלישי של היפר חובה חקוקה - האם המדובר בנזק מהסוג שביקש החיקוק למנוע. זו היא כאן פועל - יוצא מן היסוד הקודם. הדעת נותנת, כאמור, כי לא תחרות עסקית ביקש חוק התכנון והבניה למנוע, לא בעידן חופש העיסוק ולא בכל עידן אחר. המגמה לאפשר תחרותיות בכל תחום מסחרי יש בה ברכה לציבור. ראה לענין זה דברי הנשיא שמגר ברע"א 371/89 ליבוביץ נ' אליהו, פ"ד מ"ד (2) 309, 327: "תחרות חופשית עשויה להביא להורדת מחירים, לשיפור איכותו של המוצר ולשיפור השירות אשר ניתן עובר למכירתו". ראה גם בג"צ 28/71 התאחדות חברות לביטוח חיים נ' שר האוצר, פ"ד כו (1) 230, ודברי מ"מ הנשיא זוסמן שם, ע' 236, כי "חובת רישוי עסק אינה מוטלת לשם קידום האינטרס הכלכלי של בעל העסק, אלא לשם הגנת הציבור...". גם בבג"צ 287/91 קרגל נ' מינהלת מרכז ההשקעות, פ"ד מו (2) 852הנזכר (זכות העמידה בהקשר תחרות עסקית) המגמה היא חיזוק חופש העיסוק. אף לא למותר להזכיר כאן את דברי השופט זוסמן בע"א 25/66 תחנת שירות גדרה נ' חגי בן-שך פ"ד כ (2) 211, 213"כסבור הייתי שהתכנון ענין לשלטונות בנין ערים הוא, ולא למערערים... חוששני שליבם של המערערים כלל אינו נתון לצרכי תכנון ערים, כי אם לשמירת המונופולין למכירת דלק באזור". בענייננו אמר נציג התובעים בעדותו, כי לא תהא להם טענה עוד אם יינתן היתר תכנון ובניה. מכל מקום, במיוחד כשהמדובר בצו מניעה קבוע שהוא סעד שיש לתתו במשורה (א' וינוגרד, צוי מניעה, 94- 108) יש לדקדק בבדיקת הדברים, והדעת נותנת כי אכן החוק העוסק בתכנון ובניה לא את הנזק העסקי להם ביקש למנוע. .13להגנה מפני תחרות בלתי הוגנת במשפט העברי ראה נ' רקובר, המסחר במשפט העברי, 103ואילך; לפסול ולמותר בתחום המונופול ומניעת מתחרים, ראה ש' ורהפטיג, דיני המסחר במשפט העברי, 134- 138, 175, 183; וראה שו"ע חו"מ קנ"ו שלפי המחבר, רבנו יוסף קארו, אם היו במבוי "מרחץ או חנות או רחים ובא חבירו ועשה מרחץ אחרת כנגדו, אינו יכול למונעו ולומר לו: אתה פוסק חיי (כלומר יורד לחיי - א"ר)". ואילו הרמ"א מוסיף בהגהה "ורבים האומרים דבני החצר או המבוי שאינו מפולש אפילו בכי האי גוונא יכולים למחות, אלא דבעל האומן אינו יכול למחות ולומר: אתה פוסק חיי". ראה גם ההבחנה בין מפחית פרנסה למפסיק פרנסה, רקובר שם, .112 .14א. סוף דבר - דין התביעה להידחות. ב. ואולם, סבורני, בהמשך לאמור בסעיף 10לעיל, כי אין בית המשפט רשאי לעצום את עיניו נוכח תופעה שעל פניה נראית כבלתי ראויה וכטעונה תיקון, קרי, כי עסק יפעל - אמנם ברשיון עסקים ולאחר שעשה צעדים אחרים להכשרת פעולתו - תוך שנושאים הטעונים היתר בניה נותרו ללא היתר כזה. גם אם תביעה זו אינה יכולה להוליד עיסוק אופרטיבי של בית המשפט בכך, אין הוא פטור מהתיחסות, כדי למנוע ככל הניתן אנרכיה ופער בין המציאות לדרישות החוק, וגם טענת אי שויון. יתכן כמובן כי הדבר אכן ניתן לתיקון, אך לשם כך נחוצה בדיקה על- ידי הרשויות (וכבר אוזכרו דברי השופט זוסמן בע"א 25/66באשר לתכנון ערים כענין לשלטונות). אשר על כן יועבר עותק פס"ד זה גם לידי היועץ המשפטי של עירית ירושלים המייצג אף את הועדה המקומית לתכנון ובניה, לכל שימצא לנכון, בענין היתר הבניה או בנושא אחר (כגון הדרך, או בנושאים שהועלו בתלונות ההדדיות בין הצדדים). .15הוצאות בסך 500, 2ש"ח בצירוף מע"מ כחוק לחובת התובעים.סולראחסנה