קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הוצאות אחזקת רכב למורה בבית הספר: ההליך 1. ערעור על פסק-דין של בית-הדין האזורי בחיפה (אב-בית-הדין - השופט הראשי גרוס; נציגי הציבור - ה"ה פרמינגר וכלפון; תב"ע לז/250-3) אשר דחה את עתירת המערער לפיצויי פיטורים (812, 1ל"י) ולהוצאות אחזקת רכב (316.84, 8 ל"י). 2. עובדות המקרה לא היו שנויות במחלוקת ותוארו במדויק ובפרוטרוט בסעיף 2, פסקות (א) עד (יד), בפסק-הדין שבערעור. להלן פסקות (א)-(ח), כלשונן: "(א) התובע היה מורה בבית-הספר המקצועי שליד הטכניון (בסמ"ת) מזה יותר מ- 11 שנה. (ב) לקראת שנת הלימודים תשל"ו (1.4.1975) פנה המפקח הראשי על המקצועות הטכניים במשרד החינוך והתרבות מר אהרון שריג (להלן - המפקח הראשי) אל התובע והציע לו שליש משרה בתור מפקח מחוזי על לימודי חשמל בבתי-הספר המקצועיים במחוזות חיפה והצפון. תפקיד זה חייב את התובע לשני ימי עבודה בשבוע שבהם עליו לבקר ולפקח על בתי-ספר מקצועיים מקרית שמונה בצפון ועד חדרה בדרום. (ג) התובע שאל המפקח הראשי כיצד יגיע למקומות הפיקוח. על כך השיב לו המפקח בשאלה, אם יש לו (לתובע) רכב, וכאשר השיב לו בחיוב, הבטיח לו המפקח הראשי, כי הוא יקבל תשלום חודשי קבוע כמקובל לבעל משרה חלקית במשרד החינוך והתרבות בנוסף לתשלום כמקובל עבור כל ק"מ שיסע במסגרת התפקיד. (ד) על יחסי העבודה בין הצדדים חלות הוראות התקשי"ר ולפי סימן 26.12הימנו רשאי עובד מדינה להשתמש ברכב ממשלתי או ברכב שכור על חשבון הממשלה למטרת נסיעות בתפקיד. הסוגים של הרכב ואת הנוהל באשר לכך קובע החשב הכללי. (ה) על-פי הנוהל המקובל בשירות המדינה המבוסס על הוראות החשב הכללי בהתאם לסימן 26.12 מהתקשי"ר, רק אישור מהמחלקה לבנא"מ משמש אסמכתה לתשלום לעובד עבור אחזקת רכב וכל סידור אחר נעשה ע סיכונו של העובד. (ו) כדי לקבל את האישור הנזכר בפסקה הקודמת, על העובד המבקש להשתמש ברכבו הפרטי לצורך נסיעות בתפקיד לבקש מהממונה עליו ליזום פניה אל המחלקה לבנא"מ במשרד בו הוא עובד ובה יש לפרט את היקף הנסיעות ומהות התפקיד של העובד. במידה וקיימת מכסת קילומטרים פנויה בתקן הרכב של המשרד ואם מחליטים בחיוב, נשלח לעובד אישור בכתב שעל-פיו הוא רשאי להשתמש ברכבו הפרטי לנסיעות בתפקיד וזכאי לקבל החזר הוצאותיו בהתאם לתעריפים הנקבעים על-ידי החשב הכללי מעת לעת. (ז) לפי הנוהל המקובל נדרש עובד המקבל אישור להשתמש בתחבורה ציבורית בדרכים בהם היא קיימת באופן סדיר. (ח) התובע החל לעבוד בתפקידו ב- 10.10.1975והחל להשתמש ברכבו הפרטי לנסיעות בתפקיד ולפי הדיווח החדשי שצירף לתצהירו מיום 31.8.1977גם בדרכים בהם קיימת תחבורה ציבורית סדירה מבלי שקיבל את האישור המתיר לו להשתמש ברכבו הפרטי בדרך כל שהיא". 3. המשך מסכת העובדות הוא, בקיצור, שהמערער המשיך להשתמש ברכבו הפרטי לשם נסיעות בתפקיד בלא שקיבל אישור ובלא שהוחזרו הוצאותיו. גב' גופר, מזכירת מפקחים, הודיעה לו כי עניינו בטיפול. פנייתו למפקח הראשי לעניין קבלת האישור נדחתה ב"לך שוב". המערער כתב למר אביגד (הממונה על החינוך הטכנולוגי במשרד החינוך והתרבות בירושלים) ונענה, טלפונית, כי עליו להגיש חשבונות על נסיעות בתחבורה צבורית. המערער סרב לעשות כן, המשיך לנסוע ברכבו ולהגיש דוחו"ת חודשיים, אך לא קיבל כל תשלום להחזר הוצאותיו. לבסוף, ב-11.7.1976, כתב המערער למר אביגד והודיע לו, כי לא יסע בתחבורה הציבורית, לא יגיש דוחו"ת על נסיעות כאלה וביקש, פעם נוספת, שינהגו עמו כמו עם שאר המפקחים המועסקים במשרה חלקית. ביום 21.7.1976 השיב מר אביגד, כי לגבי השנה השוטפת (תשל"ו) אין מה לדבר, אך לגבי שנת תשל"ז, הוא (אביגד) פנה ליחידה לבנא"מ ומקווה כי העניין יוסדר בשנת תשל"ז. בלא לחכות לקבלת האישור המשיך המערער לנסוע כמקודם, וביום 5.8.1976 פנה למר אביגד במכתב נוסף, ובו חזר על דרישתו. משלא נענה, הגיש את התפטרותו בתאריך בלתי-ידוע. ביום 19.11.1976 הודיעה לו המשיבה על הפסקת עבודתו החל מ-31.12.1976, וכה היה. 4. את דחיית העתירה, על שני ראשיה (פיצויי פיטורים ותשלום הוצאות החזקת רכב) נימק בית-הדין האזורי בכך כי - א) המערער חייב היה לדעת שלפי הוראות התקשי"ר אין לעשות שימוש ברכב פרטי בתפקיד ללא אישור מוקדם בכתב, וכי הבטחתו של המפקח הראשי היתה מותנית בקבלת אישור כנ"ל. אשר עשה המערער, על סיכונו עשה; ב) בלא אישור - אין הזכות להשתמש ברכב פרטי בתפקיד מהווה אחד מתנאי העבודה. לפיכך אין באי-מתן האישור משום "הרעה מוחשית" בתנאי העבודה או הפרת הסכם; ג) חודשים מספר אחרי ה- 10.10.1975היה נהיר למערער שאישור, אם יתקבל, לא יאפשר לו להשתמש ברכבו הפרטי בקווים בהם קיימת תחבורה ציבורית, ואף על פי כן המשיך לנסוע ברכבו לכל מקום; ד) לא הוכח לבית-הדין על אלו מהנסיעות שפורטו בדוחו"ת החודשיים חל האישור ועל אלו לא. 5. עיקר נימוקי הערעור היו, כי - א) משקבע בית-הדין שהמפקח הראשי הבטיח למערער שיקבל "תשלום חודשי קבוע כמקובל וכו'..." (ראה סעיף 2(ג) דלעיל) חייב היה לקבל את התביעה; ב) הוראות התקשי"ר - שהן נוהל מקובל ולא חוק - אינן יכולות לסתור הבטחה מפורשת כנ"ל; ג) ההבטחה מהווה חלק מתנאי העבודה, מחייבת את המדינה ובמיוחד כלפי אדם שפעל בתום לב ואינו אמור, ובוודאי שאינו חייב, לדעת את הנוהל המקובל; ד) לא היתה ראיה לכך שנאמר למערער כי עליו לנסוע ברכב ציבורי; ה) לו נאמר למערער כי במסגרת של שליש-משרה (יומיים לשבוע) עליו לכסות שטח שמחדרה עד קרית שמונה בעזרת רכב ציבורי, לא היה מקבל את ההצעה. ועובדה היא שכאשר הוברר לו סופית שכזה הוא התנאי - התפטר; ו) לא נכון שנאמר למערער כי בהעדר אישור, אל לו לנסוע ברכבו. האמת היא שכל העת דחו אותו בלך ושוב ואף נתנו לו להבין שהכל ישולם רטרואקטיבית. המערער המשיך להגיש דוחו"ת מדי חודש, הדוחו"ת נתקבלו ונאמר לו כי העניין בטיפול; ז) בית-הדין האזורי לא התייחס בפסק-דינו לטענות המפורטות שהועלו על-ידי פרקליט המערער ולא הגיב להלכות עליהן סמך ולאסמכתאות שהובאו; ח) שגה בית-הדין בקובעו שההתפטרות לא היתה בדין פיטורים בגין הרעה מוחשית בתנאי עבודה; ט) בא-כוח המערער קבל על כך שבית-הדין האזורי נתן את החלטתו כשנתיים ורבע לאחר שהוגשה התביעה ובכלל זה שהייה של 7חודשים בין הגשת הסיכומים האחרונים עד למתן פסק-הדין. 6. בעת הדיון בערעור הוסיף בא-כוח המערער וטען, כי המפקח הראשי היה מוסמך לקבל את המערער לעבודה ולקבוע את כל תנאי העסקתו. אין חולקין שהתקשי"ר מאפשר לעובד מדינה להשתמש ברכבו הפרטי לצורך תפקידו. המערער פנה וחזר ופנה לממונים עליו ולא נאמר לו כי עליו לחדול מלנסוע ברכבו. המערער המשיך לנסוע כך בתום לב, ובסופו של דבר יצא בחסרון כיס. 7. בא-כוח המדינה השיב, כי כל שהובטח למערער הוא החזר הוצאות כמקובל לגבי עובד בתפקיד ובהיקף משרה דומים, והמערער עצמו לא טען אחרת. אם כן - די לעניין בהוראה 26.12 של התקשי"ר. הפרקליט המלומד סמך גם על האמור בסעיף 4 בתצהירו של מר מרדכי כהן, מנהל מדור רכב ותקשורת במשרד החינוך והתרבות, היינו: "...רק אישור המתקבל מהמחלקה לבנא"ם על-פי הנוהל, משמש אסמכתא לתשלום, וכל הסדר אחר נעשה על סיכונו של העובד". אשר לפיצויי פיטורים טען הטוען, כי לא הורעו תנאי עבודתו של המערער ולכן בדין לא נפסקו לו פיצויים. 8. בתום הישיבה הוחלט שהעניין יידחה לעיון, לקראת מתן פסק-דין. עם זאת ראה בית-הדין לציין "שאין זה שנוי במחלוקת כי עבודתו של המערער, ממהותה, חייבה נסיעות מחוץ לעיר ואכן עשה כן. אין זה סביר שבחשבון סופי יצא המערער בחסרון כיס עקב מילוי תפקידו ומן היושר הוא שישולם למערער סכום סביר לכיסוי הוצאותיו, עת כנתון מנחה יכול לשמש סכום שמשתלם למי שממלא את התפקיד לאחר שהמערער חדל לעבוד". .9בעקבות ההחלטה האמורה ניהלו הצדדים מו"מ, ומשלא הגיעו לעמק השווה, זימן אותם הנשיא בלשכתו. ב- 26.2.1980 הופיעו עורכי-הדין חרלף וגנוט, ועורך-דין גנוט חזר על הצעתו - שלא נתקבלה על-ידי המערער - לשלם סכום של 000, 5 ל"י בצירוף ריבית והפרשי הצמדה מאז יום הגשת התובענה (1.2.1977) ועוד 4000 ל"י. דא עקא שבא-כוח המערער חזר והודיע, כי אין הוא יכול לקבל את ההצעה. העניין נדחה למתן פסק-דין. פסק-דין 1. את עיקר המחלוקת בערעור זה, ניתן לסווג כשאלה של פירוש פירוש של משפט אחד ששניים אוחזים בו כשכל אחד טוען: הפירוש הנכון - כולו שלי. המשפט הוא זה שיצא, לדברי המערער (סעיף 4לתצהירו), מפיו של מר שריג המפקח הראשי על המקצועות הטכניים במשרד החינוך והתרבות: "תקבל תשלום חודשי קבוע כמקובל לבעלי משרה חלקית במשרד החינוך והתרבות ותשלום כמקובל עבור כל ק"מ שתסע במסגרת התפקיד". טוען המערער, כי משפט זה כמוהו כהבטחה מפורשת ומחייבת מאת אדם שמוסמך היה לקבלו לעבודה ולקבוע את תנאי העבודה. הבטחה זו לא ניתנת לסתירה, בשלב מאוחר יותר, על סמך נוהל שבתקשי"ר. ואילו המדינה אומרת: לשונו של המשפט הנ"ל היא הנותנת. המפקח לא התחייב מעבר למה שמותר היה לו להתחייב ולא הבטיח אלא זאת, שלמערער יינתן מה שמגיע "כמקובל" לבעלי משרה חלקית, וכו'...., וכ"מקובל" עבור כל ק"מ, וכו'... רוצה אדם לדעת ולוודא מהו ה"מקובל" - עליו לפנות למקורות המתאימים, דהיינו להוראות התקשי"ר. 2. אמת נכון, שאין הדעת נוחה ממה שהתהווה במקרה דנן. מהטעם שניתן ללמוד על אופיו ועל דרכו של המערער - מתוך עיון במסמכים: תצהיר, מכתבים, כתבי טענות - המדובר בעובד שפעל בתום לב ומתוך מסירות לתפקידו. וכך פעל מפני שהאמין, כי אמירה מסוימת של המפקח הראשי - כפי שהוא פירש אותה - היוותה תנאי מחייב בחוזה העבודה. אמונתו היתה כה איתנה, שהוא התמיד בדרכו במשך 15חודש, אפילו לאחר שנכתב לו, ב-21.7.1976, על-ידי הממונה על החינוך הטכנולוגי, כי "לא קיימת אפשרות לטפל בעניין לגבי שנת הלימודים החולפת". 3. אין חולקין, כי הנושא של נסיעה בתפקיד ברכב פרטי, הוסדר בעקבות סעיף 26.121שבתקשי"ר על-ידי נוהל שנקבע על-ידי החשב הכללי. הנוהל הנ"ל תואר בתצהירו של מר מרדכי כהן, על שלביו ועל פרטיו (פניה של הממונה על העובד למחלקה לבנא"מ שבמשרד; מתן אישור לעובד; זכותו של העובד להחזר הוצאות לפי תעריפים הקבועים על-ידי החשב הכללי; דרישה מהעובד שיסע בתחבורה ציבורית למקומות בהם קיימת תחבורה סדירה). 4. אין אפשרות לפרש את "התחייבותו" של מר שריג, במיוחד את הדיבור "כמקובל", אלא כהסתמכות על הנוהל הנהוג מכוח התקשי"ר והוראות החשב הכללי. מר שריג אמנם פעל למען השג את האישור המבוקש ולא רק עבור המערער, אלא עבור שני מפקחים נוספים (סעיף 6 בתצהירה של שושנה גופר), אך ללא הצלחה. אין לדעת על שום מה לא עלה הטיפול יפה, אם מפני שלא היה נמרץ דיו ואם מפני שלא היתה אותה שנה "מכסת קילומטרים פנויה בתקן הרכב של המשרד" (סעיף 5 לתצהירו של מר כהן). מכל מקום, בתום חודש אחד, אחרי הגשת הדו"ח הראשון, ידע כבר המערער שאין עניין החזר ההוצאות מסודר, ולמרות שידיעה זו נתאשרה מחדש, מדי חודש. המשיך לנסוע ללא האישור הדרוש. 5. כל שיש לומר הוא, שלא נתקיימו התנאים על-פיהם חייבת היתה המדינה להחזיר הוצאות אלה, אם כי ברור, שלו נסע המערער ברכב ציבורי - לשם ביצוע התפקיד שלמענו מונה - היתה המדינה חייבת לשאת בהוצאות אלה. אשר לפיצויי פיטורים: כאשר לא ניתנה למערער רשות להשתמש ברכבו הפרטי, לא היתה הזכות להשתמש ברכב חלק מתנאי העבודה ואי-קבלת האישור לא תחשב ל"הרעה מוחשית" בתנאי העבודה במובן סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג-1963. 6. עם זאת שהוא דוחה את הערעור סבור בית-הדין, כי יהא זה רצוי ונכון שהמדינה תקיים את הפשרה, כפי שהוצעה על-ידה (סעיף 9 להליך). ייתכן שעיון באמור בסעיף 11לחוק השליחות, תשכ"ה-1965, והרהור בתוכנו יסייעו, למי צריך, להגיע למסקנה נכונה וצודקת. כדאי גם להזכיר את אשר אמר בא-כוח המדינה בפסקה האחרונה בסיכומיו בכתב (בבית-הדין האזורי): "האמת ניתנת להאמר שהתובע לא היתה לו סבלנות לחכות לאישור הוצאות אשר בהתאם לנסיבות קרוב לוודאי היה מקבל אותם באופן רטרואקטיבי, וכו'..." בעת הטיעון בערעור נשמע, מפי בא-כוח המדינה, רמז גם לעניין תשלום פיצויי פיטורים. יש להניח שכל אלה ישקלו כדי לאפשר, לפחות, ביצוע הפשרה הנ"ל. 7. סוף דבר: הערעור נדחה. בנסיבות העניין אין צו להוצאות.רכבדיני חינוךאחזקת רכבבית ספרמורים