העברה יזומה של מנהל בית ספר

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא העברה יזומה של מנהל בית ספר: 1. עניין זה מובא אלינו בגלגולו השני במצוות בית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק (בג"צ 785/86- לא פורסם). 2. פסק-הדין אשר ניתן על-ידינו בשעתו (דב"ע מז/170- 3) פורסם, כך שאין מקום לסקור את מסכת העובדות, שהובאה במלואה באותו פסק-דין. 3. בית-הדין האזורי בחיפה (השופט כליף - אב-בית-הדין; ה"ה סירוטה ומלול - נציגי ציבור; תב"ע מה/1143) מנה 4 פגמים שנפלו בסיכום הדברים במשרד החינוך, שבו נקבע בין השאר כי "קיימות סיבות מספיקות לתת (למשיב) העברה יזומה". על יסוד קביעה זו, ותוך שהוא משתמש במלים בוטות כלפי מורי בית-הספר, קבע כי על המדינה "לקיים את האמור בהסכם ת/3" (הסדר מיום 1.9.1984 בין משרד החינוך, בחתימת מר אורלב, לבין המשיב), והצהיר שהמנהל "הינו מנהל חטיבת הביניים בכפר הנוער הדתי כפר חסידים וכי אין לנתבעת זכות למנות מנהל אחר לחטיבות הביניים". המדינה חויבה לשלם למנהל את מלוא משכורתו והתשלומים הנלווים מאוקטובר 1985(בעד ספטמבר שולם), בצירוף פיצויי הלנה או הפרשי הצמדה, הכל לפי טיבם של הרכיבים השונים. 4. הצדדים טענו לפנינו את טענותיהם בערעור בגלגולו הראשון, ומייד לאחר שמיעתו ניתן על-ידינו פסק-דין אשד אף נוסחו הובא בפסק-הדין הקודם. 5. במועד מאוחר יותר ניתנו נימוקים לפסק-הדין ובו נחלקו הדעות בקשר לפירושו של המסמך ת/3. סגן נשיא בית-הדין (קובובי), ועמו מרבית חברי המותב, סברו שאוחו מסמך הוא שטר ושובר בצידו, משום סעיף 5 שבו - האומר כי עד שיחזור המנהל לניהול בית-הספר, יקבל פיצוי בשיעור שנקבע באותו סעיף; אחד מחברי המותב (השופטת פורת) סברה כי אין לפרש את ת/ 3 כמקנה אופציה למערערת שלא להחזיר את המנהל לניהול החטיבה, אם יודיע על רצונו בכך. יחד עם זאת סברה, כי אין לקיים את פסק-דינו של בית-הדין האזורי מכוח סעיף 3(4) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת החוזה) התשל"א-1970, מאחר ש"אכיפת החוזה היא בלתי-צודקת בנסיבות העניין". את "אי-הצדק" ראתה "בפגיעה בטובת המוסד הציבורי בו נשתררה אווירה עכורה שאיימה לחבל בתפקודו". 6. בית-המשפט הגבוה לצדק קיבל פירושה של השופטת פורת למסמך ת/3, תוך שהוא מציין: "קבלת עמדתו של המיעוט אין בה כדי להכריע בגורל העתירה. השאלה שלפנינו דינה להיחתך רק (או גם) לפי עקרונות המשפט הציבורי החלים בבית-הדין לעבודה". כמו כן איזכר בית-המשפט העליון את הפגמים שנמנו בהחלטה נ/17, ש"ברובם אין להם ולא כלום עם המוצג ת/3", פגמים שבהם לא דן בית-דין זה בפסק-הדין הקודם. 7. משהוחזר הדיון לבית-דין זה, ביקשו 11 מורים המלמדים בכפר "על דעת כל המורים הקבועים" (למעט 4 מורים שנמנעו) להצטרף כצד להליך. לאחר שמיעת הבקשה ותגובת בא-כוח המערערת והמנהל החלטנו שלא להיעתר לבקשה, אולם לאפשר לבא-כוחם של המורים להשמיע טענותיו. 8. הדיון בערעור התמקד בשאלה, אם כללי המשפט הציבורי מאפשרים למדינה שלא למלא אחר התחייבותה, שעה שבא-כוח המדינה מודה בכך שההבטחה שניתנה למנהל מחייבת, אולם לדעתו קיים צידוק חוקי לבטלה או לשנותה. צידוק זה מוכר במשפט הציבורי, ואותו הוא רואה בשקט השורר בבית-הספר מאז עזבו המנהל, שקט הנמשך עד היום הזה; עוד הוסיף בא-כוח המדינה, כי על בית-הדין לשלב את המיוחד שבמשפט העבודה בכללי המשפט הציבורי, והמיוחד הוא כי אין לאכוף יחסי עובד-מעביד, והדברים אמורים לא רק בביטול פיטורים, אלא גם בשיבוץ עובד במקום עבודה זה או אחר. בא-כוח המנהל טען כי לא קיים כל צידוק חוקי או אחר להתנערות המדינה מהתחייבותה, עליה להחזיר את המנהל לתפקידו לאלתר, ואין לנקוט כלל בהליכים ל"העברה יזומה". אשר להתנגדות המורים - אין להרשות מצב שבו יכתיבו מורים למשרד החינוך מי יהיה המנהל, ואם המורים לא ישתפו פעולה עם המנהל - יש למצות איתם את הדין. שני הצדדים הסתמכו בטיעוניהם ובעיקרי הטיעון הממצים שהגישו, על הלכות שיצאו מבית-המשפט העליון ומבתי-הדין לעבודה. בא-כוח המורים תמך בטיעוני המדינה. 9. הצעה שהועלתה על-ידי בית-הדין, על-פיה יחזור המנהל לשנת ניסיון נוספת לניהול בית הספר, ובמהלך אותה שנה ייבחנו כל הנסיבות שגרמו לקרע עם המורים, ויישקלו דרכים ליישובן, לא התקבלה על דעת משרד החינוך. 10. למעשה עומדות שתי סוגיות להכרעתנו: הראשונה - הרשאית המדינה שלא למלא אחר התחייבותה למנהל, והשניה - האם ה"העברה היזומה" היתה כדין. נראה לנו כי שתי הסוגיות הן נפרדות, ויש לדון בשניה רק אם נגיע למסקנה, כי המדינה רשאית שלא למלא אחר התחייבותה כלפי המנהל להחזירו לתפקידו. 11. הסוגיה של היות המדינה קשורה להבטחתה התעוררה לא פעם בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק, וכמצוות הבג"צ שהחזיר אלינו את הדיון על מנת שנחתוך את הדין "רק (או גם) לפי עקרונות המשפט הציבורי החלים בבית-הדין לעבודה", נבחן את ההלכה בסוגיה זו, וגם על-פיה נחתוך את הדין. 12. הרשות קשורה להבטחתה, וחייבת למלאה, אם התמלאו ארבע תנאים אלה: א) נותן ההבטחה היה בעל סמכות לתיתה; ב) היתה לו כוונה להקנות לה תוקף משפטי; ג) הוא בעל יכולת למלא אחריה; ד) אין צידוק חוקי לשנותה או לבטלה. (בג"צ 142/86, בעקבות בג"צ 594/78; צוטט בהסכמה בבג"צ 636/86, וכן ראה בג"צ 580/83, ומובאות שם). 13. המדינה לא כפרה בכך שהתמלאו שלושת התנאים הראשונים למילוי ההבטחה, אך טענה כי היה צידוק חוקי לשנותה או לבטלה. בבואנו לבחון אם אכן היה צידוק כאמור, עומדות לפנינו שתי עובדות: האחת ציבור מורים המכתיב, למעשה, למשרד החינוך את מי אינו רוצה כמנהל, והשניה טובתו של המוסד ושל תלמידיו. אין צורך להכביר מלים על כך שאין עובדים רשאים להתערב בניהול, ובקביעה מי יהיה מנהלם; זוהי פורוגטיבה של ההנהלה, ושלה בלבד, ודברים אלה יפים ביתר שאת למורים. מאידך גיסא עלינו לזכור כי מדובר בחינוכם של מאות תלמידים, ומול התנהגותם הבלתי-ראויה של מורי המוסד, שאינם זכאים למחמאות על הדוגמה החינוכית שנתנו, צריך שיעמוד לנגד עיני עובדי משרד החינוך הממונים על כך גורלם של מאות תלמידים. 14. בבג"צ 636/86 הנ"ל (בע' 708) נאמר: "לא די בכך לעותרים שהם מצביעים על תום לבם ועל הדרך המקובלת שהם נקטו במהלך הטיפול בעניינם. צריך שיצביעו על כך וישכנעו את בית-המשפט כי המשיבים אכן נהגו שלא בדרך מקובלת ושלא בתום לב, או שנהגו בשרירות לב או מתוך אפליה או שהגיעו להחלטותיהם שלא על סמך נימוקים כשרים אלא על-פי נימוקים פסולים או זרים לעניין". דברים אלה יפים לענייננו, ועלינו לבחון אם הוכיח המנהל כי הנהלת משרד החינוך נהגה שלא בדרך מקובלת ושלא בתום לב, מתוך שרירות או אפליה, או שלא על סמך נימוקים כשרים, שעה שהחליטה לפעול ל"העברה יזומה" שלו לבית-ספר אחר. 15. יחסי עבודה בכלל, ויחסי עובד-מעביד בפרט, מחייבים "הגינות" שהיא מעבר לחובת תום הלב (דב"ע מב/74-3, בע' 65-66). חובה זו, חובת תום הלב וההגינות, נובעת בעיקר מהיות היחסים יחסים חוזיים, כך שסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, מחייב אף בחוזה עבודה. שעה שהמעבידה היא המדינה, שלה "כוח" מעבר לכוחו של מעביד אחר, יפים הדברים פי כמה (ראה גולדברג, "תום לב במשפט העבודה", ספר בר-ניב, ע' 139). 16. ומהו "תום הלב" הנדרש מעובד ציבור (במקרה שלפנינו אנשי משרד החינוך והתרבות). על כך ניתן ללמוד מדברים שנאמרו בבית-המשפט העליון: "תום הלב איננו מתמצה בכך, שאינם מפיקים תועלת כספית ממשרתם ושאינם פועלים למען מגמותיהם הפרטיות, או בכך שהם מפעילים סמכויותיהם רק במסגרת הכוחות שהוענקו להם. תום הלב ביטויו גם בכך, שהם נותנים דעתם ולבם להגנת תפקידם ולקיום חובתם כלפי הציבור, אשר את ענייניו הם נקראו לנהל, בתחום שהוגדר להם, ושאינם מנסים להשיג מטרות נסתרות תחת המסווה של מטרה לגיטימית גלויה..." (בג"צ 376/81, בע' 461; הובא בהסכמה בבג"צ 651/86, שדן בהעברת עובדי שירות בתי-הסוהר מתפקידם). 17. ומכאן לענייננו: המנהל לא הרים את נטל ההוכחה המוטל עליו, ולא הוכיח כי המדינה נהגה כלפיו, באי-מילוי ההתחייבות להחזירו למקום עבודתו הקודם, שלא בתום לב או בהגינות. נהפוך הוא, עיון בחומר הראיות שהיה בפני בית-הדין האזורי מראה, כי מדובר בסכסוך מתמשך בין כתלי בית-הספר, שנמשך שנים, פגע בהוראה בבית הספר, והביא בעקבותיו את ה"הבטחה" (ת/3) נשוא דיוננו. זאת ועוד. משרד החינוך שקל שיקולים רלבנטיים בלבד, שעה שהחליט כי חרף ההבטחה בת/3, מן הדין לבקש את העברתו היזומה של המנהל לבית-ספר אחר. נוסיף, כי לא הובא שמץ ראיה כי משרד החינוך פעל משיקולים פסולים פוליטייים או אישיים, שעה שהחליט על אי-החזרתו של המנהל לתפקידו, ועל "העברה יזומה". 18. אם אכן היה צידוק להשתחררות המדינה מהבטחתה, "גובר הוא על היסוד ה"חוזי". בדרך זו מושג האיזון שבין טובת היחיד, הדורשת קיומה של הבטחה שניתנה לו, לבין האינטרס הציבורי, המחייב שלא לכבול את ידיה של הרשות עד בלי יכולת למלא את תפקידיה לטובת הכלל עם שינוי העיתים, הנסיבות והצרכים" (בג"צ הנ"ל, בע' 36). ומה לך אינטרס ציבורי גדול מהבטחת חינוכם של מאות תלמידי מוסד חינוכי?. 19. בבג"צ 636/86 הנ"ל חזר בית-המשפט העליון על ההלכה הידועה בדבר תחום התערבות הרשות השופטת בהחלטות המינהל באמרו: "לגופו של עניין על בית-המשפט זה לבחון את החלטותיהם של המשיבים באספקלריה משפטית. תמיד יש לזכור כי בית-משפט זה לא יחליף את שיקול דעתם של הרשויות בשיקול דעתו, אלא יבחן אם שיקול הדעת של הרשויות עומד באמות המבחן שנקבעו". משהגענו למסקנה כי שיקול דעתו של משרד החינוך, הנוגע להחלטה על העברתו היזומה של המנהל, עומד באמות המידה שנקבעו בפסיקה, לא נחליף את שיקול דעתנו בשיקול דעתו. נוסיף, כי שיקול דעתו של משרד החינוך, בהתחשב בעובדה שבתינוקות של בית-רבן עסקינן (אם אפשר להשתמש בביטוי זה לגבי תלמידי חטיבת ביניים), נראה לנו סביר (אף כי, כמובן יכול היה המשרד לנקוט בדרך האחרת - היינו באמצעים משמעתיים: נגד ציבור גדול של מורים שחברו נגד המנהל). 20. משקבענו שהמדינה רשאית להשתחרר מהתחייבותה למנהל, עלינו לדון בסוגיה השניה, והיא - כיצד עליה לעשות זאת. תשובה לכך נמצא בהוראות מנהל משרד החינוך והתרבות שעניינו "העברה יזומה" (נ/ 21), והקובע לענייננו כי: "מנהל מחוז מוסמך ליזום העברת עובד בתוך המחוז לקראת שנת הלימודים החדשה במקרים כדלקמן: (ב) אי-התאמת העובד לחבר המורים או לציבור המורים במקום". 21. כיצד תבוצע ההעברה היזומה, ומי יחליט בה ? - בסוגיה זאת חייבת המדינה לפעול כדין, ותוך הקפדה על קיום הכללים והנהלים המחייבים (נ/21) ככתבם וכרוחם. יש לשמור על כללי הצדק הטבעי, לרבות קיום ההליך שבו תידון העברת המנהל מתפקידו, כשהוא נקי מכל פגם שדבק בהליך הקודם - בקביעת בית-הדין האזורי- לאמור: א) יש ליתן למשיב "שעת כושר" להישמע ולטעון טענותיו כנגד העברה (בהליך הקודם לא ניתנה זכות שימוע למשיב); ב) יש להציב חייץ ברור בין הדרג הראשון המחליט בשאלת ההעברה לבין דרג הערעור (בהליך הקודם ישב על המדוכה - בשני הדרגים - מר זבולון אורלוב); ג) יש להבחין, הבחן היטב, בין תנאי העברה לתפקיד אחר בתוך המחוז, לבין העברה אל מחוץ לתחומיו, ולקיים את התנאים כלשונם (בהליך הקודם הועבר המשיב לתפקיד במחוז אחר ללא קבלת הסכמתו, כנדרש על-פי הכללים המחייבים). בעניין זה נתן בא-כוח המדינה הצהרה (סעיף 22להליך), ובהיותה לטובת המנהל - היא מחייבת אף את הדרגים המחליטים; ד) במכלול השיקולים על-פיהם תונחה הרשות בהחלטתה בשאלת ההעברה, יינתן המשקל הראוי לעצם קיום ההתחייבות (ת/3) למשיב, באשר קיום הבטחות הרשות לאזרחיה הוא ערך בפני עצמו, שגם לו השתקפות חשובה בטובת הכלל (בהליך הקודם לא בא זכרו של ת/3, טרם החלטת ההעברה); ה) למותר לציין, כי בנוסף לכל אלה יש לקיים את ההליך המחודש בתום לב ובהגינות, ולא כמצוות אנשים מלומדה. את ההחלטה בתום ההליך יש להשתית על נימוקים סבירים וענייניים, תוך ניתוק מוחלט מההחלטה שהניב ההליך הפגום. ההחלטה כאמור תהיה של הגורמים שנקבעו לכך בנ/21, ושלהם בלבד, ועליהם לשקול את כל השיקולים הרלבנטיים, אם יש להעביר את המנהל מתפקידו ואם לאו; אם יוחלט בשלילה - יחזור המנהל לתפקידו, אם יוחלט בחיוב - לא תהיה החלטה כאמור כבולה בהתחייבות שניתנה למנהל (ת/3). 22. בנושא אחר הקל עלינו בא-כוח המדינה את המלאכה. הוא הצהיר לפנינו כי אם יחליט בית הדין שיש לקיים דיון מחודש בעניינו של המנהל, ואם יוחלט באותו דיון על ההעברה - יפעלו על-פי העיקרון הגיאוגרפי, והמנהל לא יועבר למוסד חינוכי במרחק העולה על 30 ק"מ ממקום מגוריו. 23. אנו קובעים, איפוא, כי יתקיים דיון מחודש בעניין ה"העברה היזומה"; המדינה תפעל לכינוס הגורמים המחליטים בהקדם, ולמתן החלטה סופית בעניינו של המנהל תוך זמן סביר. עד להחלטת הוועדה - יימשך ההסדר הכספי שנקבע בת/3, דהיינו היקף משרתו של המנהל, משכורתו ויתר התשלומים הנלווים לא ייפגעו, ואלה ימשיכו להשתלם לו. 24. בפסק-הדין הקודם החלטנו כי המנהל יהיה זכאי למלוא שכרו, וליתר התשלומים הנלווים בצירוף הפרשי הצמדה וריבית (במקום החיוב בפיצויי הלנה שנקבע בבית-הדין האזורי). טען לפנינו המנהל, כי משהתברר שה"העברה היזומה" היתה שלא כדין, יש להחזיר על כנו את החיוב בפיצויי ההלנה. 25. אין אנו מקבלים טיעון זה. בפסק-הדין הקודם קבענו, כי ב"פיצוי" עסקינן ולא בשכר עבודה, ומשכך הדבר - אין מקום לפיצויי הלנה. אולם גם אם בשכר עסקינן, תהא התוצאה זהה. סוגיה זאת של תשלום פיצויי הלנת שכר בגין תקופה של אי-עבודה נדונה בהרחבה בדב"ע מז/10- 2 והאמור שם יפה לענייננו, אף כי שם התבררה שאלה של שכר בגין תקופת פיטורים שבוטלו. נוסיף כי מטרת המחוקק בחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958, היא להרתיע מעבידים מלהלין שכר עובדיהם, ולהפוך את ההלנה לבלתי-כדאית (דב"ע מד/73- 3; שוכנענו כי לא היתה כאן כוונה להלין שכר שהגיע (אם בשכר עסקינן), אלא היתה מחלוקת של ממש בדבר עצם זכאות המנהל לשכר, מחלוקת שבית-הדין האזורי והארצי היו שותפים לה. מחלוקת זאת מצדיקה ביטול פיצויי ההלנה. 26. מכל האמור עולה, כי אנו חוזרים ומקבלים את ערעור המדינה על פסק-דינו של בית-הדין האזורי, בכפוף לאמור בפסק-דין זה בדבר הליך העמדת עניינו של המנהל לדיון מחודש ב"העברה יזומה". אין צו להוצאות.בית ספרמנהל בית ספרהעברה יזומהדיני חינוך