התיישנות תביעת נזיקין נגד המדינה

מהי התיישנות תביעת נזיקין נגד המדינה ? חוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה), תשי"ב-1952 קובע, כאמור, בסעיף 5א(3) תקופת התיישנות מקוצרת של שנתיים:"לא ידון בית המשפט בתובענה שהוגשה לאחר שחלפו שנתיים מיום המעשה נושא התובענה, ואולם רשאי בית המשפט, אם שוכנע כי לא היתה בידי התובע אפשרות סבירה להגיש את תביעתו בתוך התקופה האמורה, להאריך את התקופה בתקופה נוספת שלא תעלה על שנה אחת; היה התובע קטין ביום המעשה, תקופת ההארכה כאמור לא תעלה על שלוש שנים". סעיף 5א כולו הוסף לחוק בתיקון מס' 4 (ס"ח 1862, התשס"ב, 514). עיון בדברי ההסבר לחוק מגלה, כי המניע לקיצור תקופת ההתיישנות נעוץ, בין היתר, בבעיות בתחום סדרי הדין ודיני הראיות, אשר לעתים תכופות אין בידי המדינה להתמודד עמן בכלים המשפטים הקיימים: "בחלק מן התובענות, אין למדינה אף "קצה חוט" כדי לבדוק את הטענות בדבר מעורבות כוחות הבטחון באירוע הנטען, הן מבחינת האחריות לאירוע והן מבחינת גובה הנזק. בתקופת האינתיפאדה התקשתה המדינה להגיע לסביבת מגוריו של התובע ... עם יציאת צה"ל ממרכזי האוכלוסיה ... אין למדינה, למעשה, אפשרות גישה למקומות שבהם נגרם הנזק הנטען. קושי נוסף באותו קשר הוא שהטיפולים הרפואיים של הנפגעים נעשו במתקנים רפואיים שאינם בישראל ... קיים גם קושי באיתור עדים מטעם המדינה מקרב כוחות הבטחון והבאתם לבית המשפט ... צירוף כל אלה תוצאתו חוסר יכולת מעשית להתגונן מפני התביעות, ועידוד התופעה של תביעות כזב ונסיונות הונאה מצד התובעים, כאשר אין בידי המדינה כלים אפקטיביים להבחין בין תביעות מסוג כאמור לבין תביעות המבוססות על עובדות שאכן התרחשו בפועל" (הצעת חוק לטיפול בתביעות של פעולות כוחות הבטחון ביהודה והשומרון וחבל עזה, התשנ"ז-1997, ה"ח 2645, 497). מטרתו של תיקון מס' 4 (מיום 1.8.02) לחוק הנזיקין האזרחיים היתה לתחום את התקופה בגינה ניתן להגיש תביעה בשל אירועי נזק שאירעו בעזה ובאיו"ש. מניסוחו של הסעיף ניתן להבין, כי המחוקק ראה לנכון לקבוע באופן מפורש, בהסדר מיוחד וקונקרטי, תקופת התיישנות קצרה יותר מתקופת ההתיישנות הרגילה, ובכך לשלול את ההוראות הכלליות שבחוק ההתיישנות (ראה פס"ד רשיד, המוזכר לעיל). קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא התיישנות מקוצרת (שנתיים) תביעה נגד המדינה / התיישנות מקוצרת (שנתיים) לפי חוק הנזיקין האזרחיים: 1. לפני ערעור על פסק-דינו של בית-משפט השלום בהרצליה (כב' השופטת אירית מני-גור) מיום 9.11.08, בת"א 225-09-08 . שעניינו תביעת נזיקין שהוגשה על-ידי המערערים בגין מותו של עדנאן דאוד חסן טאלב המנוח, ביום 13.6.06, כתוצאה מירי נטען של כלי-טיס ישראלי לעברו, בשכונת תפאח בצפון העיר עזה (להלן: "האירוע הנטען"). בית-משפט השלום דחה את התביעה על הסף מחמת התיישנות, וביום 14.12.08 דחה את בקשת המערערים לעיון חוזר בהחלטתו. 2. אין זו הפעם הראשונה בה מגישים המערערים תביעת נזיקין בגין האירוע הנטען. התביעה הראשונה הוגשה ביום 10.5.07 לבית המשפט המחוזי בחיפה. דא עקא, שהתביעה לא הגיעה לידי בירור, מאחר והמשיבה עתרה לחייב את התובעים דשם להפקיד ערובה לתשלום הוצאותיה, בהתאם לתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. בקשתה נענתה בחיוב על-ידי רשם בית המשפט, אשר הורה למערערים להפקיד ערבות בסך 75,000 ₪. המערערים ערערו על ההחלטה, אך בדיון שנערך בערר ביום 20.5.08, החליטו, בסופו של יום, למחוק את תביעתם בלי לפגוע בזכותם לחזור ולתבוע בגין אותה עילה בבית-משפט השלום המוסמך, כאשר החלטת הרשם לא תהווה מעשה בי-דין או השתק פלוגתא בתביעה החדשה. 3. תביעה שניה, הנוכחית, בגין האירוע הנטען הוגשה בבית-משפט קמא ביום 17.7.08. כתב-הגנה הוגש, ואיתו - בקשה לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות, בטענה שתביעה זו הוגשה לאחר תום תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה), תשי"ב-1952 (להלן: "חוק הנזיקין האזרחיים") הקובע תקופת התיישנות של שנתיים בלבד מיום המעשה. 4. המערערים, בתשובתם לבקשה, תלו את יהבם בשתי טענות עיקריות: הראשונה, הטענה כי סעיף 15 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות") קובע, כי אין להביא במניין תקופת ההתיישנות את הזמן שבין הגשת התביעה ובין מחיקתה. באופן זה, מירוץ הימים מסתיים רק ביום 23.6.09, בעוד שהתביעה השניה הוגשה כשנה קודם לכן. הטענה הנוכחית היא, כי הוראות צו הביניים שניתן בבג"צ 8276/05 עדאללה - המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל ואח' נגד מדינת ישראל (לא פורסם, , 12.12.06) (להלן: "בג"צ עדאללה") (החלטה מיום 30.7.06) חלות על המקרה הנדון, ולכן לא התיישנה התביעה. החלק הנוגע לעניין שלפני מצוי בסעיף 3 להחלטה, שם נקבע:   "לגבי אירועי נזק, שאירעו בעזה ובאיו"ש, שעד כה לא הוגשה תביעה בגינם, לא תימנה במניין תקופת ההתיישנות הרלבנטית להגשת התביעות הללו כקבוע בחוק, התקופה שמיום 10.8.05 (מועד כניסת תיקון 7 לתוקף) ועד למועד שבו יחלפו 60 ימים מיום מתן פסק הדין בעתירות." פסק הדין בעתירות ניתן ביום 12.12.06. משמעות הדבר, אם כן, כי התקופה שתחילתה ביום 10.8.05 וסיומה ביום 10.2.07, אינה נמנית במניין תקופת ההתיישנות לגבי אירועי-נזק שעד כה לא הוגשה תביעה בגינן ושהצו חל עליהם. פסק דינו של בית-משפט קמא 5. חוק הנזיקין האזרחיים קובע הסדר התיישנות מיוחד, על רקע הקשיים בתחום סדרי הדין ודיני הראיות הקיימים בתביעות בגין פעולות כוחות הביטחון בשטחי האוטונומיה הפלסטינאית. ההסדר בחוק הנזיקין האזרחיים הוא ייחודי וקונקלוסיבי, ובכך נשללו למעשה ההוראות הכלליות שבחוק ההתיישנות, לרבות הוראות סעיף 15 לחוק ההתיישנות. הלכה זו השתרשה בפסקי-דין רבים, לרבות פסק-דינו של כב' השופט בנימין ארבל בבש"א (מחוזי נצ') 1575/05 אחמד מוחמד רשיד ואח' נגד מדינת ישראל (לא פורסם, , 22.1.06) (להלן: "פס"ד רשיד"), וכך סבר גם בית-משפט קמא. 6. באשר לצו הביניים שניתן בבג"צ עדאללה - עניינו בתביעות בגין אירועי נזק שאירעו בעזה ובאזורי יהודה ושומרון, שעד כה לא הוגשה תביעה בגינם, ותיקון מס' 7 לחוק הנזיקין האזרחיים חל עליהן, לפיכך דינן היה להידחות או להימחק בשל תחולת התיקון עליהן. לגביהן - ואך ורק לגביהן - קבע בית המשפט העליון, כי התקופה שמיום 10.8.05 ועד 60 יום ממועד פסק הדין שיינתן בבג"צ - עד ליום 10.2.07 לא תימנה במניין תקופת ההתיישנות. בג"צ עדאללה עסק בתיקון מס' 7 ולא בתיקון מס' 4, והארכת המועדים נועדה לאפשר למי שהיה מנוע על-פי תיקון מס' 7 להגיש תביעה, להמתין להכרעת בית המשפט הגבוה לצדק. בענייננו, אין המדובר בתביעה ראשונה, אלא בתביעה חוזרת באותו נושא, לאחר מחיקת התביעה הראשונה - לפיכך סבר בית-משפט קמא, כי צו הביניים חסר רלוונטיות לעניין שבנדון, ובקשת המשיבה לדחיית התביעה מחמת התיישנות - התקבלה. 7. המערערים לא השלימו עם התוצאה, וביום 17.11.08 הגישו בקשה לעיון חוזר, בה התבקש בית-משפט קמא "לעיין בשנית בהחלטתו מיום 9/11/08 ולהפוך אותה, לדחות את בקשת המדינה ולחייב אותה בהוצאות". בית-משפט קמא סירב, מאחר ואין המדובר בטעות קולמוס או בשגגה שיצאה מלפניו, ואף פירט החלטתו לגופו של עניין. ועדיין המערערים לא השלימו עם התוצאה, מכאן הערעור שלפני. הערעור 8. בהודעת הערעור טוענים המערערים, כי פסק הדין הוא מוטעה מיסודו, וחוזרים על הטענות אותן העלו בפני הערכאה הקודמת. 9. המשיבה תומכת בפסק-דינו של בית-משפט קמא, מנימוקיו. לשיטתה, מסקנתו של בית-משפט קמא מבוססת כדבעי, נימוקיו פורטו בהרחבה ומושתתים על החוק והפסיקה הרווחת, כך שלטענתה אין מקום להתערב בקביעותיו. לאור האמור, התבקש בית המשפט לדחות את הערעור. דיון והכרעה תקופת התיישנות 10. חוק הנזיקין האזרחיים קובע, כאמור, בסעיף 5א(3) תקופת התיישנות מקוצרת של שנתיים: "לא ידון בית המשפט בתובענה שהוגשה לאחר שחלפו שנתיים מיום המעשה נושא התובענה, ואולם רשאי בית המשפט, אם שוכנע כי לא היתה בידי התובע אפשרות סבירה להגיש את תביעתו בתוך התקופה האמורה, להאריך את התקופה בתקופה נוספת שלא תעלה על שנה אחת; היה התובע קטין ביום המעשה, תקופת ההארכה כאמור לא תעלה על שלוש שנים". סעיף 5א כולו הוסף לחוק בתיקון מס' 4 (ס"ח 1862, התשס"ב, 514). 11. עיון בדברי ההסבר לחוק מגלה, כי המניע לקיצור תקופת ההתיישנות נעוץ, בין היתר, בבעיות בתחום סדרי הדין ודיני הראיות, אשר לעתים תכופות אין בידי המדינה להתמודד עמן בכלים המשפטים הקיימים: "בחלק מן התובענות, אין למדינה אף "קצה חוט" כדי לבדוק את הטענות בדבר מעורבות כוחות הבטחון באירוע הנטען, הן מבחינת האחריות לאירוע והן מבחינת גובה הנזק. בתקופת האינתיפאדה התקשתה המדינה להגיע לסביבת מגוריו של התובע ... עם יציאת צה"ל ממרכזי האוכלוסיה ... אין למדינה, למעשה, אפשרות גישה למקומות שבהם נגרם הנזק הנטען. קושי נוסף באותו קשר הוא שהטיפולים הרפואיים של הנפגעים נעשו במתקנים רפואיים שאינם בישראל ... קיים גם קושי באיתור עדים מטעם המדינה מקרב כוחות הבטחון והבאתם לבית המשפט ... צירוף כל אלה תוצאתו חוסר יכולת מעשית להתגונן מפני התביעות, ועידוד התופעה של תביעות כזב ונסיונות הונאה מצד התובעים, כאשר אין בידי המדינה כלים אפקטיביים להבחין בין תביעות מסוג כאמור לבין תביעות המבוססות על עובדות שאכן התרחשו בפועל" (הצעת חוק לטיפול בתביעות של פעולות כוחות הבטחון ביהודה והשומרון וחבל עזה, התשנ"ז-1997, ה"ח 2645, 497). 12. מטרתו של תיקון מס' 4 (מיום 1.8.02) לחוק הנזיקין האזרחיים היתה לתחום את התקופה בגינה ניתן להגיש תביעה בשל אירועי נזק שאירעו בעזה ובאיו"ש. מניסוחו של הסעיף ניתן להבין, כי המחוקק ראה לנכון לקבוע באופן מפורש, בהסדר מיוחד וקונקרטי, תקופת התיישנות קצרה יותר מתקופת ההתיישנות הרגילה, ובכך לשלול את ההוראות הכלליות שבחוק ההתיישנות (ראה פס"ד רשיד, המוזכר לעיל). בחוקקו סעיף זה, גילה המחוקק את דעתו באופן ברור. על בית המשפט להתייחס להוראתו במשנה זהירות, ולכבדה בכך שלא יתן ידו להגשת תביעות מעבר לתקופה שנקצבה כדבר שבשגרה (ראה פסק-דינה של כב' השופטת ד"ר דפנה אבניאלי בת"א (מחוזי ב"ש) 1014/07 מדינת ישראל נגד עיזבון ראידה ואח' (לא פורסם, , 12.12.07)). סעיף 15 לחוק ההתיישנות - תחולה קונקרטית 13. המערערים מסתמכים על סעיף 15 לחוק ההתיישנות, הקובע כדלקמן: "הוגשה תובענה לפני בית המשפט ... והתובענה נדחתה באופן שלא נבצר מן התובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה, לא יבוא במניין תקופת ההתיישנות הזמן שבין הגשת התובענה לבין דחייתה". אין מחלוקת כי התובענה שנמחקה בבית המשפט המחוזי בחיפה הוגשה בזמן, בטרם התיישנה, ואם התקופה שבין הגשתה ובין מחיקתה לא תבוא במניין ההתיישנות, אזי גם התובענה דנן, נשוא ערעור זה, לא התיישנה אף היא. 14. המערערים, ובאופן מפתיע גם המשיבה, ונראה שבשל כך גם בית-משפט קמא - לא התייחסו ללשונו המדוייקת של סעיף 15 הנ"ל, המתייחס למקרה בו תובענה קודמת "נדחתה", ולא "נמחקה" על-פי בקשתו של התובע כמו בתובענה דנן. תובענות יכולות להגיע לקיצן באופן ש"לא נבצר מן התובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה", בדרכים שונות, בעיקר מחיקה (ראה תקנות 100, 156, 157(3) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984) והפסקת תובענה (תקנה 154). נשאלת השאלה, אם ראוי ואפשרי להרחיב את פירוש המילה "נדחתה" ולהכניס למסגרת סעיף 15 גם תובענה שהגיעה לקצה בדרך אחרת (מחיקה או הפסקה). 15. שאלה זו בדיוק נדונה בע"א 522/77 איגוד עולמי של יוצאי ווהלין נ' פינקלשטיין ושות' בע"מ ואח', פ"ד לב(2) 17 (1978). דעת הרוב היתה, כי - "קשה להרחיב את היריעה ולהכניס תחת כנפי תובענה שנדחתה גם תובענה שהופסקה או נמחקה, ולו רצה המחוקק להרחיב את היריעה לא היה דבר פשוט יותר מלהשתמש במינוח מתאים ולומר למשל 'תובענה שהגיעה לקצה' או 'תובענה שהופסקה, נמחקה או נדחתה'". מן הראוי לציין, כי למסקנה אחרת הגיע בית המשפט העליון בע"א 68/69 צור חברה לביטוח בע"מ נ' סרסור מחמוד ואח', פ"ד מג(2) 624 (1989). בית המשפט, מפי כב' השופט ש' לוין, סבר ש"אין לפרש את הדיבור 'נדחתה' בסעיף 15 הנ"ל כפי שהוא מתפרש בתקנות סדר הדין האזרחי, אלא משמעותו רחבה יותר, והוא כולל את כל המקרים שבהם מגיעה התובענה לקצה מכוח החלטת בית המשפט, כגון שהתובענה הופסקה". יחד עם זאת, בית המשפט, בפרשת צור הנ"ל, לא ביטל את ההלכה והתקדים שנקבעו בפרשת יוצאי ווהלין, ולא אמר כי הוא סוטה ממנה, אלא איבחן אותה מן "המקרה הנוכחי" שעמד לפניו לדיון. 16. בנסיבות אלה אני סבור, כי נכון וראוי לאמץ בענייננו את ההלכה שנקבעה בפרשת יוצאי-ווהלין, הן משום שיש להעניק משקל ללשון בה נקט המחוקק, והן משום שבנסיבות העניין שלפנינו, כאשר המערערים ביקשו מרצונם החופשי למחוק את התובענה, כדי להימנע מהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיה של המשיבה, עוד לפני שנדון לגופו ערעורם על גובה הסכום - "מדוע יזכה הוא (בענייננו, המערערים) להארכת תקופת ההתיישנות?", כלשונו של כב' מ"מ הנשיא לנדוי בפרשת יוצאי ווהלין. חיזוק לדעתי זו אני מוצא בהצעת חוק ההתיישנות החדש (הצעת חוק ההתיישנות, התשס"ד - 2004 (ה"ח הממשלה 125 עמ' 611), חוק האמור להכלל בקודקס האזרחי החדש (ראה מיגל דויטש פרשנות הקודקס האזרחי, כרך א' 157). סעיף 17 להצעה מדבר בתובענה שהדיון בה "הסתיים באופן שאינו מונע מהתובע להגיש תובענה אחרת", וברור שלשון זו חלה גם על תובענה שנמחקה או הופסקה, להבדיל מלשון החוק הנוכחי, ומציעי ההצעה בקשו להחליף את ההסדר הקיים בהסדר המוצע. 17. ועוד אני סבור בסוגיה זו, כי בבסיס ההנמקה של בית המשפט בפרשת צור, קיים, בכל הכבוד, כשל לוגי. בית המשפט נימק את מסקנתו, לפיה התיבה "נדחתה" כוללת את כל המקרים של סיום ההליך, בהביאו דוגמה מתובענה שטרית, שהוגשה לפני שהגיע זמן פרעונו של השטר: אם יחזור בו התובע, בשלב מוקדם, לא יזכה להארכת תקופת ההתיישנות. אך אם התובענה תדחה מחוסר עילה, כן יזכה להארכת מכוח סעיף 15 הנ"ל - דבר שאין בו הגיון. אלא שהכשל הלוגי של הדוגמה נובע מכך, שבשני המקרים שבדוגמה מדובר בעילה שטרם באה לעולם, לפני שהגיע מועד פרעונו של השטר, ולפיכך טרם החל כלל מרוץ ההתיישנות, בין אם התובענה נמחקה, הופסקה או נדחתה. כך שאי-אפשר להסיק מדוגמה זו על פרשנותו של סעיף 15. סעיף 15 בחוק ההתיישנות - תחולה עקרונית 18. בית-משפט קמא ציטט את ר"ע 166/83 אביבה בן הלל נ' קצין התגמולים, פ"ד לח(3) 13, וקבע כי - "לאחר פס"ד מנחה זה, השתרשה הלכה זו כי אין להחיל את הוראות חוק ההתיישנות במקרה בו דן חוק ספציפי בהתיישנות" (סעיף 6 בהחלטה). ספק אם מסקנה גורפת זו מדוייקת, וראה הדיון בסעיף 4 בפסק-דינו של השופט (כתוארו אז) ברק, שם. מכל מקום, באותו עניין אימץ בית המשפט העליון קביעה קודמת, לפיה "הוראות חוק ההתיישנות אינן חלות על תביעות נכים, שלגביהן ראה המחוקק לקבוע הוראות מיוחדות" (ע"א 463/77 - לא פורסם, ), וקבע כי - "בחוקקו את סעיף 32א לחוק הנכים ביקש המחוקק לקבוע משטר משלו של הארכת מועדים, שיש בו איזון משלו, והמחליף את ההסדר של חוק ההתיישנות בכל הנוגע להארכת מועדים. אין זה סביר להניח כי המחוקק ביקש לקבוע משטר הארכה, המתווסף להסדר הכללי בענין הארכת מועדים". 19. כך נראה לי הדין גם בענייננו. בית-משפט קמא הסתמך על פסק-דינו של כב' השופט בנימין ארבל בת"א 1247/06 בבית המשפט המחוזי בנצרת (האזכור מוטעה וחסר, והמלא הוא: ת"א (מחוזי נצ') 1247/04 (בש"א 1575/05) רשיד נ' מדינת ישראל (לא פורסם, , 22.1.06)) - ובכך צדק. מסקנתו של כב' השופט ארבל, לפיה "מניסוחו של הסעיף (הכוונה לסעיף 5 א(3) לחוק הנזיקין האזרחיים - ה"ש - ז' ה'), ניתן להבין כי המחוקק ראה לנכון לקבוע הסדר ייחודי וקונקלוסיבי ביחס להארכת התקופה, ובכך לשלול את ההוראות הכלליות שבחוק ההתיישנות" - מקובלת עלי ואני מסכים להנמקותיו. המחוקק התייחס בסעיף 5א(3) בחוק הנזיקין האזרחיים גם לסוגיית הארכת המועד, ובכך הביע דעתו, לקבוע הסדר מיוחד וממצה בסוגיה זו. לאור ההנמקות בדברי ההסבר לקיצור תקופת ההתשיינות, אין זה מתקבל על הדעת שהמחוקק התכוון להוסיף אפשרות הארכה נוספת על אפשרויות ההארכה הכלליות בחוק ההתיישנות. 20. מן ההגינות לציין דעה אחרת, שהובעה בבר"ע (מחוזי י-ם) 926/09 מדינת ישראל נ' סאגר עיסאווי (10.6.09), שם נמחקה תובענה שהוגשה במועדה, והוגשה שנית לאחר תקופת ההתיישנות. כב' השופטת א' אפעל-גבאי סברה, כי במקרה כזה לא מתקיים אחד הרציונאלים לקיצור תקופת ההתיישנות, כמוסבר בהצעת החוק (הקושי הראייתי המיוחד המאפיין את בירורן של התביעות מסוג זה, הפוגע ביכולתה של המדינה להתגונן). רציונאל זה לא מתקיים, אליבא דכב' השופטת, משום שעם הגשת התובענה הראשונה שנמחקה "היתה בידי המדינה היכולת לערוך את הגנתה כראוי". 21. יש להבין את החלטתה של כב' השופטת אפעל-גבאי על רקע גישתה כי החלטתו נושא הערעור של בית-משפט קמא שם, היתה החלטה בעלת-אופי דיוני, המצויה בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית. ערכאת הערעור לא תתערב בה, אלא במקרים חריגים. בית-משפט קמא שם דחה את בקשת המדינה לדחיית התביעה על הסף וקבע, כי טענת ההתיישנות תידון, במידת הצורך, בפסק הדין הסופי. השופטת אפעל-גבאי גם לא הכריעה בסוגיית ההיזקקות להוראות ההארכה השונות בחוק ההתיישנות, תוך אמירה כי "ביחס שבין הוראות חוק אחריות המדינה וסעיפים 15 ו- 16 לחוק ההתיישנות טרם נאמרה המילה האחרונה ...". נראה, שגם בסוגיה זו העדיפה שהיא תידון במסגרת פסק הדין הסופי בתובענה, "כי ראוי ונכון למצות את כל היבטיו של הסכסוך - לרבות בסוגיית ההתיישנות - בטרם יינתן פסק הדין". עוד יצויין, כי השופטת אפעל-גבאי לא התייחסה ללשונו של סעיף 15 לחוק ההתיישנות, המדבר על תובענה ש"נדחתה" - ולא נמחקה, כמו בענייננו. גם בפניה לא הועלתה, משום מה, טענה בנידון על-ידי המדינה. הארכת המועד ע"י בג"צ עדאללה 22. כאמור, המערערים מסתמכים גם על החלטת-ביניים של בג"ץ עדאללה, על הקטע בהחלטה המצוטט בסעיף 4 לעיל (להלן: "החלטת הביניים"). לדעתי, יש לדחות גם נימוק זה של המערערים, ולשם כך יש להגדיר את מהות ההליך נשוא הבג"ץ הנ"ל. 23. העתירה בבג"ץ התייחסה לתיקון מס' 7 לחוק הנזיקין האזרחיים, במסגרתו הוספו לחוק סעיפים 5ב ו- 5ג. טרם חקיקתו של סעיף 5ג, המדינה היתה אחראית באיזורי העימות אם מעשה הנזק נעשה שלא על-ידי "פעולה מלחמתית" של כוחות הביטחון. סעיף 5ג לחוק קבע, כי המדינה אינה אחראית בנזיקין לנזק שנגרם באזור עימות על-ידי כוחות הבטחון, בלא קשר לשאלה עם מעשה הנזק נעשה על-ידי "פעולה מלחמתית" או פעולה שאינה מלחמתית. 24. במסגרת הדיון בעתירה, ניתנה החלטת הביניים, שהקטע הרלוונטי הימנה צוטט לעיל. מובן מאליו שהחלטת הביניים לא יכלה להתייחס אלא לעתירה, היינו עניינה בתיקון מס' 7 בלבד. הואיל ותיקון מס' 7 קבע, כי המדינה אינה אחראית בנזיקין לנזק שנגרם באיזור עימות על-ידי כוחות הבטחון - נמנע בפועל מתובעים פוטנציאליים להגיש תביעות. החלטת הביניים ניתנה בהסכמת המדינה כדי לא לפגוע בתובעים הללו, שתביעותיהם עלולות להתיישן עד הכרעת בג"ץ בעתירה (אם תתקבל העתירה ותיקון 7 יבוטל או ישונה). החלטת הביניים אינה רלוונטית לענייננו, ואין לי אלא לצטט בהסכמה את קביעתו של בית-משפט קמא: "צו ביהמ"ש (הכוונה להחלטת הביניים של בג"צ - ז' ה') שפנה לתובעים שעדיין לא הגישו תביעתם, על מנת לאפשר להם להגישה לראשונה ולא על מנת להגישה מספר פעמים תוך מתן ארכות מלאכותיות". 25. בצדק דחה בית-משפט קמא את בקשת המערערים ל"עיון חוזר" בהחלטתו, בה חזרו על טענותיהם. משניתנה הכרעה בבקשה, הסתיים הטיפול בה, ולא ניתן לחזור ולהידרש לה לגופה בהליך מעין זה. הליך של עיון חוזר בנסיבות אלה לא מוכר בסדרי הדין, ואין בו אלא משום הטרדה והכבדה מיותרת על בית המשפט. סיכומו של דבר 25. סיכומו של דבר, הערעור נדחה. המערערים ישלמו למשיבה הוצאות בסך 7,500 ₪. הסכום האמור יועבר לאוצר המדינה מתוך הפקדון בקופת בית המשפט. היתרה תוחזר כדין לבא-כוח המערערים. התיישנותנזיקיןתביעות נגד המדינה