זכויות נהג אמבולנס מחליף

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא זכויות נהג אמבולנס מחליף: .Iההליך .1ערעור על פסק-דין של בית-הדין האזורי בירושלים (השופט הראשי ד"ר נגבי - אב-בית-הדין; ה"ה קובלנוב וגילן - נציגי צבור; תב"ע לד/60-2) אשר חייב את המערערת (להלן - מד"א) לשלם למשיב פרטי שכר שונים בצירוף הפרשי הצמדה. .2אין חולקין עוד שבין הצדדים התקיימו יחסי עובד-מעביד. בפסק-דינו הראשון, קבע בית-הדין האזורי כי המשיב לא היה משולב במערך של מד"א וכל הגשת שירותיו היתה "לעת מצוא". על קביעה זו הוגש ערעור, ובית-דין זה פסק, כי "... היחסים בין המערער (המשיב דנן) לבין מד"א היו יחסי עובד-מעביד. בעובדה. שבמסגרת יחסים אלה היה המערער "עובד לעת מצוא", "עובד ארעי", "עובד לשעה" או "עובד חלקי" - אין כדי לשנות את המסקנה בעניין המעמד. אין בית-דין זה קובע דבר לעניין סיווגו של המערער לפי אחד מאלה" (דב"ע לז/101-3, [1], בע' 240). .3העובדות הצריכות לעניין הן, כי בתקופה 1963- מרס 1974שימש המשיב מזמן לזמן כנהג אמבולנס של מד"א. עבודתו היתה בשבתות, בחגים, כמחליף בתורנויות בימי חול ובנסיבות אחרות - הכל כפי שמד"א מצא לדרוש מבחינתו הוא וכפי שהמשיב הסכים. בחודשים אפריל-מאי 1974התקבל המשיב לעבוה במשרה מלאה כפקיד מודיעין וטלפונאי והמשיך אותה עת לעבוד בתורנויות כמחליף. יחסי העבודה באו לידי גמר ב- .31.5.1974התקופה הרלבנטית למשפט, שעליה אין התיישנות, משתרעת מ- 13.6.1967עד .13.5.1974 יש להוסיף, כי בתקופת היותו של המשיב נהג מחליף (עד מרס 1974), היה נסיון להסדיר את תנאי העבודה על-פי מסמך בכתב. קיימת טיוטה של הסכם שנערך על-ידי עורכי-הדין של מד"א ושלא נחתם על-ידי הצדדים (נ/1), אך אין חולקין, כי נהגו לפיו וראו בו הסכם מחייב. במסמך הנ"ל נאמר, כי "הנהג" מתמנה "לשמש נהג מחליף בתחנה" (תחנת בית-שמש); הוא ישובץ במסגרת התורנויות בשבתות ובחגים; עליו להימצא בעת התורנויות הללו בתחנה ולמלא כל תפקיד שיוטל עליו; מד"א יוכל להזמינו לנסיעות נוספות במקרה של מחסור בכוח אדם או במקרה של חירום; בעד כל תורנות חג או שבת ישולם ל"נהג" סך 30ל"י ובעד כל נסיעה נוספת - 10ל"י. .4משהוחזר העניין לבית-הדין האזורי, נעשו מספר נסיונות להביא את הצדדים לידי הסדר של פשרה. לפשרה ממש לא הגיעו אך הוסכם ביניהם - ועל כך הצהירו בבית-הדין - כי נציגיהם ישבו ביחד יבדקו את הרישומים של מד"א ויכינו רשימה מוסכמת שתפרט את תאריכי העבודה של המשיב, שעות העבודה והשכר ששולם. כל זאת על סמך הרישומים שבפנקסי המוסד. לאחר מכן יגישו הצדדים טיעון משפטי בכתב ומשיחליט בית-הדין בדבר זכויותיו של המשיב, יערוך חשב המשכורות של מד"א, מר אוחנה, את החישוב הכספי של המגיע למשיב. וכך נעשה. .5על סמך סיכום טענותיהם בכתב של הצדדים, נתן בית-הדין האזורי "פסק-דין הצהרתי לגבי הפלוגתות המשפטיות העולות מן הטיעונים". נפרט להלן את הכרעתו של בית-הדין באותן עילות שנתקבלו על-ידו, ועליהן ערעורו של מד"א: א) תוספת יוקר: בית-הדין דחה את טענת מד"א לפיה תוספת יוקר משתלמת על-פי הסכם קיבוצי או צו הרחבה "לגבי כל קשר עבודה שהיה קיים בזמן מתן הצו ונמשך גם אחרי נתינתו", ואינה משתלמת לעובד ארעי מסוג של "עובד לשעה" או "עובד מעת לעת". הקשר החוזי עם עובד ארעי - לטענת מד"א - נפסק אחרי כל "תורנות" (או "עבודה נוספת") ונוצר מחדש עם כל תורנות חדשה; קשר מעין זה אינו כפוף לתשלום תוספת יוקר. בית-הדין פסק, כי על סמך ההסכם נ/ 1נקבע שכרו של המשיב מראש לכל פעולה שעשה, ומשנקבע מראש הרי שהיה כפוף לכל תוספת יוקר שנוספה במשך השנים; ב) גמול שעות נוספות: המשיב זכאי לגמול שעות נוספות בעד כל שעת עבודה שמעבר ליום עבודה של שמונה שעות או - בעבודת לילה - של שבע שעות; ג) תוספת בעד עבודת לילה: בחוזה העבודה המיוחד שנערך עם המשיב בהתאם להסכם נ/1, לא סוכם אמנם, כי עליו לבצע תורנויות בלילה או נסיעות חירום בלילה, אך יש להחיל עליו את הנוהלים הכלליים הנהוגים במד"א, לגבי עובד מן הצוות הקבוע עבור תורנויות או נסיעות כאלה; ד) פדיון חופשה: המשיב זכאי לפדיון חופשה בעד התקופה שלא התיישנה, (אחרי 13.6.1970) בעד מספר ימים, כפי שפורט בפסק-הדין לגבי כל שנה ושנה, עד לשנת 1974, "בה עבד רק עד סוף מאי - 11יום"; ה) הפרשי הצמדה: למרות שפסק-הדין הוא הצהרתי, בלא שנפסקו בו סכומי כסף - קבע בית-הדין האזורי שהינו מוסמך להצהיר על זכותו של המשיב להפרשי הצמדה על סכומי הכסף המגיעים לו וזאת עבור התקופה שמיום הגשת התביעה. .6בא-כוח מד"א טען כי קביעתו המרכזית של בית-הדין האזורי בפסק-דינו הראשון - היינו דבר היותו של המשיב עובד "לעת מצוא" - קביעה זו לא שונתה בערעור, ונהפוך הוא: בית-דין זה סמך עליה במפורש והשתית עליה את מסקנתו, כי משמעות היחסים בין הצדדים היא שנוצר ביניהם הסכם עבודה לכל משימה בנפרד. בתום ביצוע המשימה נגמר הקשר והוא נוצר כל פעם מחדש בהטלת משימה חדשה על המשיב. כך שכל אימת שנתקבל שוב לעבודה, היה זה בשכר מוסכם ולא היה מקום לראות, בשכר הקודם, בסיס שעליו יש להוסיף תוספת יוקר. על היחסים בין הצדדים לא היה חל הסכם קיבוצי והרי רק בכוחו של הסכם קיבוצי "באות - מכוח החוק - זכויות לעובד שתוקפן גם לאחר פקיעת תוקפו של ההסכם" (דב"ע לט/5-4; [2] בע' 292). לחלופין לא הוכח, כי ביום תחולתם של צווי ההרחבה היו בין הצדדים יחסי עובד-מעביד. לעניין גמול שעות נוספות ותוספת עבור עבודת לילה, בהם זיכה בית-הדין את המשיב טען בא-כוח מד"א, כי לא היה מקום לכך לגבי עובד שלא הועסק אלא בעבודה בשבתות וחגים או בתורנויות ולא במסגרת עבודה סדירה בימות השבוע. אשר לפדיון חופשה: שגה בית-הדין בראותו לזקוף לזכות המשיב 11יום בשנת העבודה המתחילה ב 1.4.1974כאשר באותה שנה היה הקשר המשפטי קיים פחות מ- 240יום ( 60יום בלבד). ולבסוף: טעות היתה זו לפסוק הצמדה וריבית במסגרת פסק-דין הצהרתי שאין חיוב כספי בצדו. .7בא-כוח המשיב פתח בציינו, כי בית-דין זה נמנע מלסווג את מרשו סיווג כל שהוא בדב"ע לז/101- 3[1] והסתפק בכך שקבע, כי קיימים יחסי עובד-מעביד בין הצדדים. בית-הדין האזורי היה חופשי לקבוע את הסיווג על סמך העובדות ואכן קבע, כי יחסי עובד-מעביד התקיימו ברציפות לאורך כל התקופה. ממילא אין לחלק תקופה מעין זו לתקופות בנות יום אחד בכל פעם (דב"ע לח/4- 3[3] בע' 329). במקרה דנן היתה התקשרות רצופה שעל-פיה התבצעה עבודה לפי הצורך ולמעשה עבד המשיב כל השבתות וכל החגים. אשר לגמול שעות נוספות ועבודת לילה, תמך הפרקליט המלומד במה שפסק בית-הדין האזורי והפנה את בית-הדין לאמור בדב"ע לט/20- 3[4] (בע' 427); לעניין הפרשי הצמדה טען, כי התביעה המקורית היתה לתשלום סכומי כסף קצובים והסכמת הצדדים לכך, שהסכומים ייקבעו על-ידי מתווך מוסכם, אינה גורעת מן העובדה כי בסכומים קצובים עסקינן, שהפרשי הצמדה בצידם. .8לעניין אחרון זה, חזר בא-כוח מד"א וטען, כי העתירה המקורית שונתה לבקשה לפסק-דין הצהרתי ואכן כזה ניתן על-ידי בית-הדין האזורי, בהמשך לפסק-הדין הראשון שהיה אף הוא פסק-דין הצהרתי (בדבר קיום יחסי עובד-מעביד) ומכל מקום, סכום קצוב לא נפסק. .Iiפסק-דין .1ראשית לעניין תשלום תוספת יוקר. טענת בא-כוח מד"א היתה, ביסודה, כי בהיות המשיב "עובד ארעי", שהקשר עמו התקיים אך לפרקים לביצוע משימה מסוימת, בלא שהיתה רציפות ביחסי עובד-מעביד, קמה ונוצרה, כל פעם מחדש, קביעה מוסכמת בדבר גובה השכר שישולם בעד המשימה החדשה. לא היה, איפוא, שכר קודם קבוע עליו חובה היה להוסיף תוספת יוקר. הטענה הנ"ל נדחתה על-ידי בית-הדין האזורי ובדין נדחתה. בין הצדדים התקיים קשר משפטי רצוף במשך למעלה מעשר שנים. המשיב לא היה בבחינת מי שנשלח כאילו כל פעם, על-ידי שירות התעסוקה, על-פי הזמנת המעביד, לביצוע משימה. על-ידי ההסכם המיוחד - שתנאיו היו כקבוע בנ/ 1- קיבל המשיב על עצמו להופיע לעבודה כל אימת שיידרש, הן לביצוע משמרת או תורנות והן לביצוע נסיעת חירום. בית-הדין האזורי קבע, על סמך הראיות שהיו בפניו, כי הצדדים נהגו בפועל, במשך כל השנים, בהתאם לתנאים שנקבעו מלכתחילה, עם זאת שהמשיב היה בבחינת "עובד מעת לעת". אי-לכך, נוכח הרצף ביחסי העבודה, אין כל סיבה שצווי ההרחבה, בעניין תוספת היוקר, לא יחולו על המעביד והעובד. .2כן צדק בית-הדין בקובעו, כי המשיב זכאי היה לגמול שעות נוספות בעד עבודתו בשעות שמעבר לתחום הקבוע ל"יום עבודה" בסעיף 2לחוק שעות עבודה ומנוחה תשי"א-.1951 .3לא כן הדבר במה שנוגע לתוספת עבור עבודה בלילה. אין כאן מצב הדומה לזה המוסדר בסעיף 22לחוק הסכמים קיבוציים, תשי"ז- .1957אילו הוכח שעל מגן דוד אדום ועובדיו חל הסכם קיבוצי, כי אז היה המשיב כפוף להסכם ונהנה מכל יתרון או הנאה בתחום ההוראות האישיות, המוקנים על-פי ההסכם, אף אם הוא עובד חלקי או עובד "מעת לעת" על-פי חוזה מיוחד. מאחר שאין הסכם קיבוצי, אין כל סיבה להכניס לחוזה אינדיבידואלי מסוים, הוראות השאולות מחוזה (ים) אינדיבידואלי (ם) אחר (ים) - בין שתקרא להוראות אלה "נוהלים כלליים" ובין אם לאו. מכאן שדין הערעור להתקבל בעניין זה. .4והוא הדין במה שנוגע לפדיון חופשה. אין לדעת על-פי איזה מפתח או לפי איזה חישוב נפסק (בסעיף 12של פסק-הדין שבערעור) שהמשיב זכאי לפדיון חופשה בגין 11יום ב"שנת העבודה" המתחילה ב- .1.4.1974בסעיף 18לפסק-הדין (הסעיף המסכם) לא נקוב עוד המספר של 11יום ונאמר שחישוב פדיון החופשה "ייעשה על-פי סעיפים 3ו- 4לחוק חופשה שנתית, תשי"א-1951". ואכן חישוב על-פי שני סעיפים אלה מעלה כי בשנת העבודה הנדונה התקיים הקשר המשפטי חופשה בגין 4ימים בלבד, בשנת העבודה .1974 .5באים לשאלה האחרונה - הפרשי הצמדה: האם בדין חייב בית-הדין האזורי את מד"א בהפרשי הצמדה על סכומים שלא נפסקו או נקבעו בגוף פסק-הדין, אלא שהוסכם בין הצדדים, כי לאחר שיקבעו יחדיו "את תאריכי העבודה, השעות והתמורה שנשתלמה בגינה" ולאחר שבית-הדין יפסוק בדבר "הזכויות שמגיעות לתובע", ייערך "החישוב הכספי של הסכומים (המגיעים) לתובע - אם בכלל - על-ידי חשב המשכורות של הנתבעת, אשר אוחנה, ושני הצדדים מסכימים לקבל סיכום זה". על סיכום זה הצהירו באי-כוח הצדדים לבית-הדין, אשר נתן לו "תוקף של החלטת בית-הדין". השאלה היא, איפוא, האם דרך זו בה הלך בית-הדין האזורי, מונעת יישומו של חוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א- 1961כמתוקן בתשל"ט (ס"ח 920, תשל"ט, ע' 28)? אם תאמר כן, הרי שנמצאה דרך פשוטה ונוחה לסכל את מטרת המחוקק כעולה מדברי ההסבר להצעת החוק המקורית לעניין ריבית ("כל המעכב בידיו שלא כדין כספי זולתו מן הראוי שיפצנו על כך"; הצעות חוק 434, תשכ"א, ע' 2; בע' 3) ומדברי ההסבר להצעת החוק לתיקון מס' 3, לעניין "הפרשי הצמדה", במיוחד בעקבות ע"א 151/76[5] (הצעות חוק 1362, תשל"ח, 310, בע' 313). .6אשר אירע במקרה דנן הוא, שהצדדים באו לידי הסכם ביניהם בשלב מסוים של המשפט (בתום כ- 48חודש מיום הגשת התביעה!) כי יש לזרז ולייעל ולהחיש את ההליך על-ידי הקמת מעין מנגנון ad hocשיקבע בשלב סופי מה הם הסכומים שיש לשלמם למשיב. בית-הדין סמך את ידו על ההסדר האמור, שתכליתו המעשית היתה לשחרר את בית-הדין מלעסוק בעצמו בחישובי חישובים, על סמך ראיות מראיות שונות. פסק-הדין שניתן היה אמנם פסק-דין הצהרתי, אך על-פי המוסכם, היה בצידו שובר אופרטיבי: קביעת הסכומים לתשלום. בהעדר הסכם על פור מ"הפרשי הצמדה" - ואין אנו מחווים דעתנו בדבר תוקפו של הסכם כזה, לו נעשה - פשיטא שהסכומים שמד"א תשלם למשיב יהיו כפופים להוראות חוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-.1961 .7סיכומו של דבר: הערעור נדחה, להוציא האמור לעיל בעניין תוספת עבור עבודת לילה (סעיף 3) ופדיון חופשה (סעיף 4). בנסיבות המקרה - אין צו להוצאות.אמבולנסמגן דוד אדום