איך מחשבים הפסדי השתכרות לעתיד ?

קיימת עמימות מובנית בהערכתו של נזק-גוף. לפיכך, יותר משבית המשפט מעריך את הנזק העובדתי – הוא קובע קביעה נורמטיבית בדבר הפיצוי הראוי בנסיבות העניין; לרבות כשהן עמומות. בקביעה נורמטיבית זו משמשים הן אומדנים ביחס למצב העובדתי, הן שיקולים מתודיים, הן שיקולי צדק והן שיקולי רווחה מצרפית [אהרן ברק, "הערכת הפיצויים בנזקי גוף", עיוני משפט ט (התשמ"ג) 243, עמ' 275]. הפיצוי בגין נזקים כלליים ועמומים, בהיעדר דרך ברורה לכימותו, מעלה את שאלת ההכרעה השיפוטית במצבי עמימות. לעתים נאמר כי הפיצוי בהקשרים כאמור נקבע בדרך של "אומדן". אולם, 'לאמוד' משמעותו 'למדוד בערך'. לעתים מונח זה יומרני מדי. כאמור לעיל, יותר משיש בקביעה השיפוטית משום גילוי מקורב של המציאות – יש בה משום הכרעה נורמטיבית בדבר הסעד הראוי באותו הקשר של עמימות ונכחה. חכמי המשנה והתלמוד הצביעו על 3 פתרונות אופייניים לחובה השיפוטית להכריע במצבי עמימות. "חכמים אומרים: זה כלל גדול בדין, המוציא מחבירו – עליו הראיה" [בבלי בבא-קמא מו, א]. לעומתם סבור סומכוס כי "ממון המוטל בספק – חולקין" [שם]; ואילו "שמואל סבר – שודא ("זריקה") דדייני עדיפא" [בבלי כתובות צד, ב]. הכלל הגדול, אפוא, הוא ההיצמדות ל'סטטוס-קוו'. הסדר החברתי מחייב כי ממון יישאר בידי המוחזק בו, אלא אם הבא לערער על מצב-דברים זה יוכיח צידוק לשינויו. במקרה של עמימות, קרי: היעדר הוריה ברורה, עדיף שלא לשנות מן הקיים ולהימנע מפסיקת הסעד. לפיכך נקבע כי נזקים מיוחדים, הניתנים לבירור קונקרטי, יוכחו בראיות; שאם לא כן – לא ייפסק פיצוי בגינם. יש מצבים שבהם הכרעה קוטבית כאמור נוגדת את תחושת הצדק. באותם מצבים, נראה כי אין טעם טוב להעדיף באופן גורף בעל-דין אחד על פני חברו; וכי חלוקה כלשהי ביניהם – תניב פיתרון צודק יותר. בהיעדר טעם לחלק אחרת את הממון-המוטל-בספק – תופעל חזקת החלוקה השווה [חוק החוזים (חלק כללי), סעיף 56(א)]. לעתים סבור השופט כי חרף העמימות – יש לאל-ידו להיאחז בשיקול מסוים, הנובע מידיעה שיפוטית, משיקולי מדיניות או מקונבנציה מקובלת, כדי להעדיף חלופה אחת על חברתה; וכי בנסיבות הנדונות – הכרעה כאמור עדיפה על החלופות המכאניות של דחיית הטענה בהיעדר ראיה ברורה, או של חלוקה שרירותית. הכרעה כזו כונתה 'שודא-דדייני': כביכול הדיין "זורק" פיתרון כלשהו, שאמנם לא ניתן לבסס את היותו משקף את האמת באופן מובהק – אולם הוא נראה עדיף על כל חלופה אחרת. שיטת הפיצוי לפי 'אומדן גלובאלי' משקפת 'שודא-דדייני' כאמור. למעשה, גם הקונבנציה בדבר הערכת נזק-גוף לפי 'אחוזי הנכות' – אינה אלא 'שודא-דדייני' כאמור. ערכי השוויון, הצפיות המשפטית והדיווחיות מחייבים כי גם הפיצוי בגין נזקים כלליים, ובנסיבות שכיחות של עמימות, ייעשה בשיטה הדירה ולכידה. לפיכך, גם במצבים שבהם סבור השופט כי, נוכח העמימות ובהיעדר נתונים קונקרטיים, יש לפסוק פיצוי לפי 'אומדן גלובאלי' – ראוי להיעזר בחישוב אקטוארי לצורך קביעתו [ע"א 5148/05 קוגלמס נ' לוי, מיום 20.2.08]. לאור העיקרון האמור של חלוקה-מספק – ניתן לחלק את תוצאתו של החישוב האקטוארי לפי שיעור ההסתברות להתרחשותו-בפועל של הנזק הנדון. לדוגמא, בהיעדר הפסדי השתכרות בהווה – ניתן לחשב את הפגיעה בכושר ההשתכרות באמצעות חישוב אקטוארי, לפי שיעור הנכות התפקודית ומשך התקופה הרלבנטית; ואז – מכיוון שאולי הפגיעה תגרום להפסדי השתכרות בעתיד ואולי לא – לחצות את תוצאתו של החישוב האקטוארי, או לחלקו בשיעור אחר לפי הערכת הסיכון בהקשר הקונקרטי [ע"א 998/91 יפרח נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, מיום 16.2.94, פסקה 5]. כך מתיישמות, אפוא, 3 השיטות שהתוו חז"ל כאמור לעיל: כאשר ניתן להביא ראיות, תידחה הטענה בהיעדרן. כאשר לא ניתן להביא ראיות, ייאחז בית המשפט בשיעור הנכות כמדד לכימות נזק-הגוף. במצבי ספק בדבר עצם קיומו-בפועל של פריט-נזק כלשהו עקב הנכות – ייפסק חלק מן הסכום המתקבל מן החישוב האקטוארי. מבוא וטענות הצדדים לפניי תביעה לפיצוי בגין נזק-גוף שנגרם לתובע עקב תאונת דרכים, לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים ('חוק הפלת"ד'). התובע טוען כי ביום 28.4.02 בבוקר, בדרכו לעבודה, בעת יציאתו מרכבו סמוך לאחר חנייתו ליד מקום עבודתו, מעד ונפל. עקב נפילתו זו נגרם לו שבר בקרסול רגל שמאל. בגין השבר נקבעו לתובע, על ידי המוסד לביטוח לאומי ('המל"ל'), 5% נכות. לאחר החמרת המצב, נקבעה לתובע דרגת נכות של 10%, החל מיום 15.8.06. התובע טוען כי בשל פציעתו ונכותו הוא זכאי לפיצוי בגין נזק שאינו נזק ממון; בגין הפסדי השתכרות ופגיעה בכושר ההשתכרות בעבר ובעתיד; בגין עזרת הזולת ובגין הוצאות רפואיות; והכול בניכוי התקבולים מן המל"ל, ובתוספת הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד. הנתבעת כופרת בנסיבותיה הנטענות של התאונה, ובהיותה בגדר 'תאונת דרכים', על יסוד הבדלי גרסאותיו של התובע בהקשר זה. לחלופין חולקת הנתבעת על חישוב הפסדי השתכרותו של התובע בעבר; כופרת בקיומה של פגיעה בכושר השתכרותו בעתיד וכן בזכאות לפיצוי בגין עזרת הזולת ובגין הוצאות רפואיות; ומזכירה כי מן הפיצוי, ככל שייפסק, יש לנכות את ערכם המשוערך של תקבולי המל"ל. הנתבעת אינה חולקת על חישוב התובע בדבר הפיצוי בגין נזק שאינו נזק ממון. לצורך שמירת צנעת-הפרט של התובע, בשים לב לעניינה של התביעה בנזק-גוף – נושאת כותרתו של פסק-הדין שם בדוי. עקב החובה והאינטרס הציבורי לחסוך במשאב הציבורי של זמן שיפוטי – דנתי באותן טענות וראיות שמצאתי כמשמעותיות להכרעה. יש לגזור הסדר-שלילי לגבי השאר. עקב שינוי בסידור העבודה של בית המשפט, נוצר אצלי עומס עבודה חריג שגרר עיכוב בכתיבת פסק הדין. התנצלותי המערכתית לפני הצדדים. החבות עדויותיהם של התובע ועדיו בדבר נסיבות התאונה עשו עליי רושם מהימן. הן היו לכידות, מפורטות ועקביות. אין בהבדלי הניואנסים בין גרסאות התובע בדבר נסיבות התאונה, שעליהם הצביעה הנתבעת בסיכומיה, כדי לשנות מן התרחיש של מעידה תוך ועקב יציאה מן הרכב. לעתים, הבדלי ניואנסים מהווים תופעה אנושית טבעית של סיפורים שונים, בהפרשי זמן, אודות אותו אירוע; ולאו-דווקא סימן לשקר. ב"כ הנתבעת כותב בסיכומיו כי "מי שמספר סיפור אמיתי, יספרו שוב ושוב, אות באות" [שם, פסקה 8]; אולם לעתים דווקא חזרה מדויקת על אותם פרטים מהווה סימן לשקר שתוכנן בקפידה [כפי שהבחין יהושפט מלך יהודה, בשמעו את התנבאותם הזהה של 400 הנביאים שקיבץ מלך ישראל; ראו מלכים כב ו-בבלי סנהדרין פט, א]. לא מצאתי כי ההבדלים האמורים היו משמעותיים. התובע ציין בחקירתו כי אינו יודע בדיוק איך כשלה רגלו השמאלית. תיאורו – בהזדמנויות השונות – היווה גם ניסיון להנהיר את ההתרחשות. היחס של סיבה ומסובב בין היתפסות רגל ימין לבין מעידת רגל שמאל היה, כעולה מן התיאורים, יותר בגדר השערה מאשר בגדר שחזור עובדתי. התרחיש שלפיו רגל שמאל מעדה משום שרגל ימין נתפסה סביר כמו התרחיש שלפיו רגל ימין נתפסה משום שרגל שמאל מעדה. בנסיבות אלה, איני רואה בהבדלי ניואנסים כאמור משום סתירות חשודות. בענייננו נתמכה גרסת התובע בעדותם של בת-זוגו ועובדו, אשר ראוהו שרוע לצד רכבו בסמוך לאירוע המעידה. לא ניכרו בעדויותיהם של כל אלה סימנים מחשידים. הנתבעת לא הציבה תשתית פוזיטיבית כלשהי לסתירתה של גרסה זו; כגון בעקבות חקירה פרטית. גם המל"ל קיבל את גרסתו של התובע בדבר נסיבות התאונה, והכיר בה, בהתאם לכך, כב'תאונת עבודה'. אמנם, סביר לייחס את מעידת התובע לתהליך יציאתו מן הרכב; משום שנוכח המרווח הצר בין רכבו של התובע לרכב השכן [תצהיר התובע, סעיף 6; עדותו בפרוטוקול, עמ' 11] – לא היה סיפק בידיו, וברגליו, למעוד מסיבה אחרת. הנחה כי לא אלו היו נסיבות האירוע, וכי התובע נפגע בנסיבות שאינן מהוות תאונת דרכים – משמעותה טענת תרמית, הטעונה מידת הוכחה מוגברת, כלפי 3 אנשים המצטיירים כאנשים נורמטיביים. לא הובאה לגביהם כל ראיה לסתור זאת. ב"כ הנתבעת ציין בסיכומיו כי השוני בין התיאורים "גורם לתחושת חוסר נוחות", ונוכח היותו של התובע עד יחידי למעידתו – יש לקבוע כי לא הורם נטל הראיה [שם, פסקאות 8-9]. אולם, קביעה כאמור חייבת לעורר תחושת חוסר נוחות חמורה אף יותר, כלהלן. בנסיבות כאמור עומד בית המשפט מול 2 ברירות קוטביות: להאמין לגרסה ולקבל את התביעה, או לקבוע כי לא הורם נטל הראיה הנדרש לצורך הוכחתה, ולדחות את התביעה. קיימים שיקולי מדיניות בזכות נטייה לפיצוי ביטוחי בגין נזק-גוף. שלמות-הגוף היא אינטרס אנושי חיוני, אשר משפיע במידה עצומה על כל שאר ההיבטים של הרווחה האנושית. בהתאם לכך, נזק-גוף פוגע פגיעה מהותית ברווחה האנושית. הטבתו של נזק זה, באמצעות פיצוי, חוסכת סבל אנושי ומונעת נזקים משניים (כגון החמרת מצב רפואי עקב אי-טיפול; או פגיעה משפחתית עקב שבר כלכלי). על ידי כך מקטין פיצוי כאמור את הנזק. תועלת מצרפית מוגברת מתקבלת בנסיבות שבהן הפיצוי ניתן על ידי גורם בעל 'כיס עמוק'; או בעל יכולת 'לפזר את הנזק', כגון על ידי ביטוח, העלאת מחירים או מיסוי. בנסיבות כאלה יש לגורם המפצה יכולת טובה יותר לספוג את נטל הפיצוי ללא נזקים משניים. דחייתה של תביעה לפיצוי בגין נזק-גוף, עקב חשד בעלמא באי-נכונותה של גרסת התובע, עלולה לגרום לשלילת פיצוי מנפגע-גוף הזכאי לאותו פיצוי והזקוק לו לשיקום חייו. חשש זה, לא פחות מן החשש ללכת שולל אחר תביעה כוזבת, גורם לתחושת חוסר נוחות. לפיכך, בהיעדר יסוד ממשי לחשד כאמור, לא בנקל תידחה התביעה. לאור המקובץ אני מקבל את גרסתו של התובע כי פציעתו ונכותו נגרמו "עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה" [חוק הפלת"ד, סעיף 1]. בהתאם לכך, חבה הנתבעת בפיצויו בגין נזקי הגוף שנגרמו לו עקב תאונה זו. הנזק הערכת הפיצוי בגין נזק-גוף – כללי הפיצוי לפי חוק הפלת"ד הוא פיצוי ביטוחי-סוציאלי, המיושם – לצערנו – בהיקפים נרחבים מאוד. גם ההתדיינות אודותיו תופסת נתח נרחב במעמס ההתדיינויות שבהן מטופלת מערכת המשפט. עקב אפיונים אלה, קיימת הצדקת-יתר לכמת את הפיצוי לנפגעי תאונות דרכים במתכונת סטנדרטית וקונבנציונאלית יותר, בהשוואה למתכונת האינדיבידואלית של פיצוי נפגעי-עוולות לפי דיני הנזיקין הרגילים. הבדל זה משתקף במיוחד בפיצוי בגין נזק שאינו נזק ממון; אולם בהקשרים של עמימות – הוא עשוי להשתקף גם בחישוב הפיצוי בגין ראשי-נזק אחרים. ככלל, הפסדי השתכרות בעבר הם בגדר 'נזק מיוחד' שיש להוכיחו באופן קונקרטי. אולם, לא תמיד ניתן להצביע על הפסדים קונקרטיים; כגון הפסדיו של שכיר שבעקבות התאונה פחתו היקף משרתו ומשכורתו בשיעור נתון. לעתים, גם בהיעדר הוכחה קונקרטית, קיומו של נזק מסתבר יותר מהיעדרו. בהקשרים כאלה, משניתן לבסס כימות מסוים של פיצוי בגין הנזק האמור, על יסוד תבחינים ענייניים – פסיקתו של פיצוי מתאים כאמור תהיה צודקת יותר, ומתאימה יותר לשיקולי המדיניות שהוזכרו לעיל [בפסקה ‎14], מאשר שלילתו. הפיצוי בגין הפסדי השתכרות משולב בפיצוי בגין פגיעה בכושר ההשתכרות. להבדיל מהפסדי השתכרות, שהם נזק כספי שעקרונית ניתן לבירור קונקרטי – הפגיעה בכושר ההשתכרות היא נזק כללי באופיו, אפילו כשהוא מתייחס לעבר. יש בו משום פיצוי בגין הפגיעה הקניינית בנכס האישי של כושר ההשתכרות; נכס ששוויו חורג מן ההיקף הכספי המדויק של הפירות המופקים ממנו בפועל בתקופה נתונה [ע"א 237/80 ברששת נ' השאש, מיום 31.12.81]. לדוגמא, יתכן כי לא תיפגע השתכרותו של שכיר במקום עבודתו הנוכחי; אולם הפגיעה בכושר השתכרותו חושפת אותו לאפשרות של הפסדי השתכרות בהקשר תעסוקתי אחר. עוסק עצמאי, המחפה על מגבלה גופנית על ידי הסתייעות בעובדים זולתו, עלול למצוא עצמו במצב שבו ייאלץ לוותר על העסקת אותם עובדים. או-אז ייפגע מחוסר היכולת להישען לפרנסתו על כושר עבודתו האישי הלקוי. בנסיבות כאלה, פגיעה בכושר ההשתכרות שלא התבטאה בהפסדי השתכרות בעבר – עלולה להתבטא בהפסדי השתכרות בפועל בעתיד. ההיבט המעין-נכסי של כושר ההשתכרות מחייב כי גם פגיעה בו בנסיבות שאין הוא ממומש בפועל תזכה בפיצוי; ובלבד שאין מדובר בפוטנציאל תיאורטי בלבד [עניין ברששת הנזכר]. מן הדין כי הכרה זו תקרין גם על הפיצוי בגין פגיעה בכושר ההשתכרות בעבר, בנסיבות של עמימות ביחס לקיומם של הפסדי השתכרות בפועל. לאור העקרונות האמורים, נפנה להערכת הפיצוי שראוי לפסוק לתובע דנן בגין התאונה הנדונה. הפסדי השתכרות ופגיעה בכושר ההשתכרות בעבר ובעתיד התובע עובד בעסק שבבעלותו, בשיתוף עם בת-זוגו, ובניהולם. ההחלטה בדבר המשכורת שהתובע מושך מעסקו היא החלטה שלהם [עדות התובע, פרוטוקול עמ' 7]. נראה כי מטעם זה לא ייחסו התובע ובת-זוגו משמעות כה רבה לנתון הפורמאלי בדבר גובה שכרו של התובע, ועל-כן לא זכרו פרטים אודותיו [פרוטוקול, עמ' 6 ו-13]. מטבע הדברים, התובע לא היה חשוך-הכנסה בעקבות התאונה, לרבות בתקופת האי-כושר המלא – שגם במהלכה המשיך עסקו לתפקד, באמצעות שאר העובדים, תוך אפשרות להסתייע בכושרו הקוגניטיבי השמור של התובע. לא הייתה מחלוקת בין הצדדים כי בשנים שאחרי התאונה שגשג עסקו של התובע, ובהתאם לכך גדלו גם הכנסותיו [פרוטוקול, עמ' 7]. התובע טען כי עקב התאונה נאלץ לשכור עובד נוסף שימלא את מקומו. אולם בחקירתו הודה כי בתקופה שלאחר התאונה, שבה היה באי-כושר ממושך, מצבת העובדים בעסק ירדה דווקא [פרוטוקול, עמ' 9]. התובע הודה גם כי הן לפני התאונה, והן מאז התאונה עד היום, היו בעסקו 5 עמדות עבודה, מאוישות על ידי 5 עובדים זולתו [שם, עמ' 10]. ככל שחל גידול כלשהו במצבת העובדים בעסק – נראה כי הוא קשור בגידול בפעילות, המשתקף בגידול בהכנסות [ראו דוחות רווח והפסד שצורפו ביום 10.2.08]. התובע לא הוכיח, אפוא, באופן קונקרטי, כי פציעתו ונכותו גרמו לו הפסדי השתכרות. יחד עם זאת, הגיון הדברים מחייב כי אלמלא הפציעה והנכות היה התובע מסוגל לעבוד באותם 3 חודשים שבהם היה נתון באי-כושר מלא, והיה מסוגל לעבוד באינטנסיביות גדולה יותר בתקופה שמאז עד מועד פרישתו הצפויה. אותו הגיון-דברים מחייב כי לו היה עובד יותר, היה מגדיל עוד את הכנסותיו. יש להודות כי בנסיבות כאלה קשה מאוד, אובייקטיבית, לכמת את הפחיתה האמורה בהשתכרותו של התובע בעבר, ובכושר השתכרותו בעתיד. בנסיבות כאמור יש מקום לפסוק פיצוי מתאים, אשר פסיקתו תהיה צודקת יותר מאשר אי-פסיקתו. בענייננו נפגע התובע בקרסולו, ונגרמה לו נכות. התובע עובד בעבודה בעלת אופי טכני, אשר מחייבת עמידה מול שולחן-עבודה ומחרטה [פרוטוקול, עמ' 8 ו- 9]. מדובר, אפוא, בנכות בעלת אופי תפקודי. אמנם, התובע מעסיק עובדים, ועבודתו היא במידה רבה ניהולית, הדרכתית ופיקוחית ["זה כאילו אני שף במסעדה ואני מטביע את חותמי והעוזרים והספקים לידי"; שם, עמ' 9]. אולם התובע נדרש גם לבצע בעצמו עבודה טכנית [שם, עמ' 8 ו-9]. מכל-מקום, הפיצוי הוא, כאמור, גם בגין הפגיעה בכושר העבודה; קרי: גם בגין האילוץ להיפרד לצמיתות מיכולת אישית לבצע עבודה שמן הבחינה העסקית ניתן, בנסיבות רגילות (אך לאו-דווקא תמיד!), לבצעה באמצעות עובד אחר. שיעור נכותו של התובע עמד על 100% בתקופת האי-כושר המלא (28.4.02 – 28.7.02); על 5% בתקופה הראשונה, עד ההחמרה (29.7.02 – 15.8.06); ועל 10% בתקופה מאז ההחמרה עד גיל הפרישה הצפוי, שבנסיבותיו של התובע כעצמאי-למעשה יועמד על גיל 70 (1.6.2015). ציינתי לעיל את הקושי לקבוע את סכום השתכרותו של התובע, הנקבע על ידי התובע ושותפתו לעסק ולחיים. אולם, לאור השיקולים שפורטו לעיל, ומשעליי לקבוע את סכום השתכרותו הבסיסית של התובע לצורך חישוב הפיצוי המתאים בגין התאונה, אקבע אותו בסכום שקבע המל"ל; קרי: בסך 11,152 ₪ 'ברוטו', נכון לתאריך התאונה. מ'טופס 106' של התובע לשנה שקדמה לתאונה, 2001 [תיק המוצגים מטעם התובע, מוצג ד'], עולה כי משכרו הופחת מס הכנסה בשיעור העולה על 25%. לפיכך, בהתאם לסעיף 4(א)(2) בחוק הפלת"ד, יעמוד השכר "נטו" על סך 8,364 ₪. שכרו של התובע, כעצמאי-למעשה, אינו משתנה בהתאם לשכר הממוצע במשק. לפיכך מדד המחירים לצרכן יהווה מדד רלבנטי יותר לשערוך שכרו. לאחר שערוך כאמור, מיום התאונה (28.4.2002) עד היום (7.10.08), מגיע שכרו הבסיסי של התובע, לצורך חישוב הפיצוי בגין התאונה הנדונה, לסך 9,757 ₪. בשנים מאז התאונה עד היום היו שינויים בהשתכרותו של התובע. כעצמאי, לא ניתן לקבוע בבירור את הזיקה שבין שינויים אלה לבין הפציעה והנכות; בשים לב להשפעתם האפשרית של היבטים מיקרו-כלכליים ומקרו-כלכליים אחרים. לפיכך שכרו הבסיסי של התובע עובר לתאונה, כאמור, ישמש מדד לחישוב הפיצוי בגין הפסדי השתכרותו והפגיעה בכושר השתכרותו בתקופות השונות מאז התאונה עד מועד פסק הדין. אולם, לצורך חישוב הפיצוי בגין הפסדי השתכרותו והפגיעה בכושר השתכרותו של התובע בעתיד – ראוי להתבסס על נתונים עדכניים-יותר המונחים לפני בית המשפט. שכרו הממוצע של התובע לפי 'טופס 106' לשנת 2006 [נ/2; קרי: סך 27,109 ₪], בהצמדה למדד מתום שנת השכר (31.12.06) עד היום (7.10.08) – עולה לסך 29,317 ₪. סכום זה גבוה משילוש השכר הממוצע במשק כיום (8,448 ₪ X 3 = 25,344 ₪). לפיכך יעמוד השכר הבסיסי של התובע לצורך החישוב לעתיד על שילוש השכר הממוצע במשק בניכוי 25% בגין מס הכנסה; קרי: על סך 19,008 ₪. בהיעדר הוריה על פחיתת שכרו של התובע עקב התאונה, ונוכח הספק בדבר השפעת פציעתו ונכותו על השתכרותו הפוטנציאלית – יעמוד הפיצוי בגין תקופות הנכות החלקית על מחצית החישוב האקטוארי לפי הנתונים האמורים. יחד עם זאת, הנתונים אודות שנת התאונה, 2002, מורים על פחיתה ניכרת בהכנסות בהשוואה לשנים אחרות, לפני-כן ואחרי-כן [טפסי 106 ודוחות רווח והפסד שצורפו לתיק בהזדמנויות שונות]. לפיכך הפיצוי בגין תקופת האי-כושר המלא יעמוד על מלוא החישוב האקטוארי לפי הנתונים האמורים. לאור המקובץ, מתקבל חישוב כלהלן: בגין התקופה מאז התאונה (28.4.02) עד תום תקופת האי-כושר (28.7.02; להלן: 'תקופה א'') – סך 9,757 ₪ (השכר הבסיסי המשוערך כאמור) X 100% נכות X 3 חודשים X 1.31 (מכפיל המבטא את שיעור הריבית המתלווה להצמדה לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, בגין חלוף הזמן מאמצע התקופה הנדונה, 14.6.02, עד היום; להלן: 'מכפיל ריבית') = 38,345 ₪. בגין התקופה מאז (29.7.02) עד החמרת הנכות (14.8.06; להלן: 'תקופה ב'') – סך 9,757 ₪ (שכר בסיסי משוערך) X 5% נכות X 48.5 חודשים X 1.18 (מכפיל ריבית מיום 7.8.04) X 0.5 (חלקיות החישוב האקטוארי עקב הספק בהתממשות; להלן: 'מכפיל הסתברות') = 13,960 ₪. בגין התקופה מאז החמרת הנכות (15.8.06) עד היום (7.10.08; להלן: 'תקופה ג'') – סך 9,757 ₪ (שכר בסיסי משוערך) X 10% נכות X 25.7 חודשים X 1.04 (מכפיל ריבית מיום 10.9.07) X 0.5 (מכפיל הסתברות) = 13,039 ₪. בגין העתיד, מהיום (7.10.08) עד הגיע התובע לגיל 70 (1.6.15) – סך 19,008 ₪ (שילוש השכר הממוצע העדכני בניכוי מס) X 10% נכות X 73 (מקדם היוון ל-80 חודשים) X 0.5 (מכפיל גלובאלי) = 69,379 ₪. בסיכום כלל התקופות האמורות עולה הפיצוי בגין הפגיעה בכושר השתכרותו של התובע בעבר ובעתיד לסך 134,723 ₪. עזרת הזולת התובע ועדיו לא הצהירו על היזקקותו של התובע לעזרת הזולת, מלבד הצהרת בת-זוגו [בסעיף 15 בתצהירה] בדבר העזרה המוגברת שהעניקה לו בתקופת האי-כושר המלא (תקופה א'). אכן, יש לראות את העזרה שמעניקה בת-זוג בתקופה ממושכת של 3 חודשים שבה מצוי הנפגע באי-כושר מלא – כעזרה החורגת מן המקובל בשגרה בין בני-זוג. לפיכך יש מקום לפיצוי בגין עזרה מוגברת זו. לא נטען כי היו לבת-זוגו של התובע הפסדי השתכרות עקב הזמן שהקדישה לסיעודו. הדבר אינו מפתיע, בשים לב להיותה עובדת בעסק שבבעלותה, יחד עם בן-זוגה. לא הובאו ראיות בדבר חלוקת התפקידים הנהוגה במשק ביתו של התובע. אולם בת-הזוג העידה כי אינה עובדת בעסק כל יום [פרוטוקול, עמ' 15]. חזקה עובדתית היא כי "כל דפריש – מרובא פריש" [כלומר: מייחסים לפרט בלתי מזוהה, שנעקר מקבוצת-המוצא שלו, את אפיוניה של קבוצת-הרוב; בבלי כתובות טו, א]. לפיכך אניח, כמקובל אצל רוב הגברים בני-דורו של התובע העובדים במשרה מלאה ואשר בנות-זוגם עובדות במשרה חלקית, כי רוב עול משק הבית לא היה מוטל על התובע גם לפני התאונה. לאור המקובץ אפסוק לתובע פיצוי הנגזר ממחירן של 3 שעות שבועיות של עזרה בשכר, לפי תעריף של 35 ₪ בשעה, בגין תקופת האי-כושר. החישוב, בסיוע הפרמטרים שהוגדרו לעיל עבור תקופה א', הוא: 3 שעות שבועיות X 35 ₪ X 4.3 שבועות בחודש X 3 חודשים X 1.31 (מכפיל ריבית) = 1,774 ₪. הוצאות מוגברות חרף היעדרה של אסמכתא רפואית להיזקקותו של התובע לנעלי עבודה מיוחדות – אני מניח כי התובע לא היה נכנס להוצאה זו, בטרם הוברר כי יפוצה בגינה במסגרת תביעתו, לולא נזקק באמת לנעליים כאמור. לפיכך בשל היעדרה של אסמכתא כאמור בלבד לא הייתי נמנע מלפסוק לו פיצוי בגין הוצאה זו. אולם, מקובלת עליי טענת הנתבעת בסיכומיה [בפסקאות 28 ו-29], שלפיה התובע זכאי לכיסוי הוצאותיו בגין נעלי עבודה מיוחדות מידי המל"ל וקופת-החולים שלו; בשים לב להיות התאונה 'תאונת-עבודה', ובהתאם לתקנה 6 בתקנות הביטוח הלאומי (מתן טיפול רפואי לנפגעי עבודה), התשכ"ח-1986. התובע לא הגיש סיכומי-תשובה לסיכומי הנתבעת, וממילא לא השיב על טענה זו. לפיכך אין מקום לפיצוי בגין פריט זה. יחד עם זאת, מקובלת עליי טענת התובע בסיכומיו [בפסקה 23] שלפיה הוא נשא, וצפוי לשאת, בהוצאות שונות בגין משככי כאבים וטיפולים אלטרנטיביים, שעבורן לא יזכה להחזר, או להחזר מלא, מידי המל"ל וקופ"ח. בהיעדר תשתית מינימאלית לכימות הוצאות אלה, ועל דרך ההערכה הגלובאלית (ללא אפשרות להצביע על תבחין או קונבנציה כלשהי כבסיס לחישוב) – אפסוק לתובע סך 5,000 ₪ בגין ראש-נזק זה, בעבר ובעתיד. נזק שאינו נזק ממון לפי הנוסחה הסטטוטורית, והפרמטרים שלא היו שנויים במחלוקת בין הצדדים (תאריך לידה 1.6.1945; תאריך תאונה 28.4.2002; 3 ימי אשפוז; 10% נכות) – זכאי התובע לפיצוי בגין נזק שאינו נזק ממון בסך 16,284 ₪, נכון למועד פסק הדין (7.10.08). ניכויים התובע קיבל מידי המל"ל דמי פגיעה ומענק נכות בסכומים שונים ובמועדים שונים. יש לנכות מן הפיצוי את סכומו של כל תקבול, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום קבלתו ועד היום (7.10.08); כלהלן: סך 15,413 ₪ מיום 2.7.02; ובתוספת הצמדה וריבית כאמור – סך 22,182 ₪; סך 2,690 ₪ מיום 30.7.02; ובתוספת הצמדה וריבית כאמור – סך 3,810 ₪; סך 2,934 ₪ מיום 19.8.02; ובתוספת הצמדה וריבית כאמור – סך 4,120 ₪; סך 2,996 ₪ מיום 5.11.04; ובתוספת הצמדה וריבית כאמור – סך 3,833 ₪; סך 25,498 ₪ מיום 4.11.04; ובתוספת הצמדה וריבית כאמור – סך 32,626 ₪; סך 30,030 ₪ מיום 21.11.06; ובתוספת הצמדה וריבית כאמור – סך 34,657 ₪; סכום הניכוי עולה, אפוא, לסך 101,228 ₪. סיכום משקיבלתי את גרסת התובע ועדיו בדבר נסיבות התאונה – אני מחייב את הנתבעת לפצות את התובע בגין נזק-גוף שנגרם לו עקב תאונה זו, כלהלן: בגין הפגיעה בכושר השתכרותו בעבר ובעתיד – סך 134,723 ₪. בגין עזרת הזולת המוגברת בתקופת האי-כושר – סך 1,774 ₪. בגין הוצאות רפואיות בעבר ובעתיד – סך 5,000 ₪. בגין נזק שאינו נזק ממון – סך 16,284 ₪. מסכום הפיצוי כאמור יש לנכות את תקבולי המל"ל, בתוספת הצמדה וריבית, בסך 101,228 ₪. בסה"כ על הנתבעת לשלם לתובע סך 56,553 ₪, בגין נזק-הגוף שנגרם לו עקב התאונה הנדונה. הנתבעת תוסיף ותשלם לתובע את הוצאות המשפט; וכן שכ"ט עו"ד בשיעור 13% מן הפיצוי האמור לאחר הניכוי, בצירוף מע"מ. הסכום ישולם תוך 30 יום, שאם לא כן ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום. הפסדי השתכרותשאלות משפטיות