חפירה באתר עתיקות ללא אישור

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חפירה באתר עתיקות ללא אישור: השופט רון שפירא ההליך והמחלוקת בתמצית קיבוץ כפר גלעדי חפר בשטחו שלושה- עשר בורות כהכנה לנטיעת עצי זית. לטענת רשות העתיקות, חפירת הבורות התבצעה בשטחו של אתר עתיקות מורכז, מבלי לקבל את אישורה של הרשות כנדרש בחוק העתיקות, תשל"ח- 1978 (יקרא להלן: "החוק") וכתוצאה מן החפירות נפגעו עתיקות. הרשות דרשה מן הקיבוץ, על מנת להשיב את מצב האתר והעתיקות הפגועים לקדמותם, כי ידאג לבצע במקום חפירות הצלה בהיקף של שלושה ריבועים, כשגודלו של כל ריבוע חפירה הוא ברוחב ואורך של חמישה מטרים ובעומק של שני מטרים, וזאת בכדי לקבוע את היקף הפגיעה ולחשוף את העתיקות שנפגעו, לתעד ולשחזר את הממצאים. הרשות לא דרשה כי היא עצמה תבצע את העבודות אלא אפשרה לקיבוץ לשכור את שרותיו של כל מוסד אקדמי מוכר. הקיבוץ ביקש מהרשות אומדן לגבי ההוצאות הכרוכות בפעולה כאמור. משנתקבל אומדן זה, הזמין הקיבוץ חוות דעת מהארכיאולוג מאיר בן- דב לפיה די בחפירה מצומצמת בעלות מינימלית כדי להשיב את המצב לקדמותו. הרשות דבקה בדרישתה המקורית והתריעה בפני הקיבוץ כי אם לא יפעל כנדרש ממנו, תאלץ הרשות להפעיל את הסמכות הנתונה לה בחוק ולפעול בעצמה להשבת מצב אתר העתיקות לקדמותו ולאחר מכן תיגבה את הוצאותיה מהקיבוץ. בתגובה הודיע הקיבוץ לרשות כי הוא אוסר עליה ועל מי מטעמה את הכניסה לתחום הקיבוץ. בעקבות השתלשלות העניינים, כפי שפורטה לעיל, עתרה רשות העתיקות בפני בית משפט זה, בבקשה לקבלת פסק דין הצהרתי לפיו רשאית היא להיכנס לשטחו של אתר העתיקות הנידון על מנת להשיב את מצב האתר לקדמותו בהתאם לסמכותה על פי סעיף 31 לחוק העתיקות, תשל"ח- 1978, וזאת על ידי ביצוע חפירות הצלה במקום. לאחר שהעידו בפניי, מר צבי גל, ארכיאולוג מרחב הצפון ברשותה עתיקות, מטעם המבקשת, ומר גדעון גלעדי, חבר קיבץ כפר גלעדי, מעטם המשיב, גובשה הסכמה בין הצדדים לפיה מוותרים הם על המשך שמיעת הראיות, ובהתאם, הוגשו על ידם בשלב זה סיכומים בכתב. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ובסיכומי הצדדים על נספחיהם ושמעתי את העדים, הגעתי לכלל החלטה כי דין בקשתה של הרשות להתקבל, ולהלן טעמיי. הוראות חוק העתיקות, תשל"ח- 1978 בענין ביצוע פעולות באתר עתיקות קובע סעיף 29 לחוק העתיקות כדלקמן: "29. איסור פעולות באתר עתיקות באתר עתיקות לא יעשה אדם ולא ירשה לעשות אחד מאלה אלא באישור בכתב מאת המנהל ובהתאם לתנאיו: בניה, סלילה, הקמת מתקן, חציבה, כרייה, קידוח, הצפה במים, סיקול, חרישה, נטיעה או קבורה; ..." סעיף 31 לחוק מתייחס למקרים בהם עבר אדם על האיסור הקבוע בסעיף 29 הנ"ל, וזו לשונו: "31. החזרה למצב הקודם אדם שעשה ללא אישור או בניגוד לתנאיו פעולה מן הפעולות המפורטות בסעיף 29 חייב לנקוט פעולה לפי הוראות המנהל לשם החזרת אתר העתיקות או העתיקות הנמצאות בו למצבם הקודם; אולם רשאי המנהל, לאחר שנתן לאדם הודעה בכתב, לנקוט במקומו בכל האמצעים הדרושים כדי להחזיר את האתר או את העתיקות למצבם הקודם ולגבות ממנו את ההוצאות שהוציא לכך." חפירת 13 הבורות לנטיעה נעשתה על ידי הקיבוץ ללא קבלת אישור כנדרש בסעיף 29 הנ"ל. ומשכך הוא, חייב היה הקיבוץ, בהתאם לסעיף 31 רישא, לנקוט בפעולות לפי הוראות המנהל לשם החזרת האתר לקדמותו. משסירב הקיבוץ להישמע להוראות הרשות, רשאי היה המנהל, לפי סעיף 31 סיפא, לנקוט בפעולות הדרושות בעצמו במקום הקיבוץ, זאת לאחר שהודיע על כך לקיבוץ בכתב, ולאר מכן לגבות מהקיבוץ את הוצאותיו בגין פעולות אלו. סמכות המנהל במתן הוראות ובנקיטת פעולות לפי סעיף 31 הינה סמכות שבשיקול דעת, אך ככל רשות מנהלית, גם החלטותיו של מנהל רשות העתיקות נתונות לביקורתו של בית המשפט, ובענין זה ארחיב בהמשך. להלן אבחן האם בנסיבות המקרה דנן מתקיימים יסודותיו של סעיף 31 לחוק, ובאם שלאה זו תענה בחיוב, ייבחנו החלטותיו של מנהל רשותה עתיקות בכל הנוגע לחפירות בקיבוץ כפר גלעדי. אך בטרם תיבחן הבקשה לגופה, תיבחן לעיל התאמתו של הסעד המבוקש על ידי הרשות בנסיבות מקרה זה. הסעד המבוקש - סעד הצהרתי יצוין כי אין המדובר בתובענה רגילה של רשות העתיקות בהתאם לזכות שמקים לה סעיף 31 סיפא, לתבוע את הוצאותיה ממפר חוק העתיקות, אלא הרשות במקרה זה, מבקשת בעצם את אישור בית המשפט לפעולות אותן היא מתעתדת לבצע בשטחו של קיבוץ כפר גלעדי לשם החזרת מצב אתר העתיקות והעתיקות לקדמותם. המנהל החליט בהחלטה מיום 15.3.97 להשיב את מצב האתר והעתיקות לקדמותם על ידי הרשות באמצעות ביצוע חפירות הצלה במקום, אך בטרם יוציא מן הכוח אל הפועל החלטתו זו והרשות תוציא הוצאות על חשבונה, רוצה המנהל להיות בטוח כי הכספים שתוציא הרשות בפעולה הנידונה אכן יושבו לה על ידי הקיבוץ. הסעד המבוקש הינו סעד הצהרתי. עולה השאלה האם ראוי להעניק במקרה זה סעד הצהרתי, שכן החוק מאפשר לרשות העתיקות לפעול בהתאם לשיקול דעתה, להחזיר מצבו של אתר עתיקות שנפגע לקדמותו ורק לאחר מכן לתבוע את הוצאותיה מהאדם שפגע באתר העתיקות, וכך יכלה הרשות לעשות גם בכפר גלעדי. זאת ועוד: ייתכן ואף אם יינתן על ידי בית משפט זה הסעד ההצהרתי המבוקש ותבוצענה חפירות ההצלה, יימאן הקיבוץ מלהשיב לרשות את אשר הוציאה והיא תאלץ לפנות שוב לערכאות, והרי ידוע כי אין בית המשפט נוהג להעניק סעד הצהרתי שיגרור התדיינויות נוספות בערכאות ביחס לסעד המהותי, או שקיימת לתובע דרך אחרת לבצע את זכותו. ראה: ד"ר י. זוסמן סדר הדין האזרחי (הוצאת אמינון, מהדורה שביעית, 1995) 562- 567. יחד עם זאת, במקרה דנן, קיימות נסיבות אשר תוכחנה כנכונות, יש מקום להעתק לבקשה ולהעניק סעד הצהרתי. הרשות נקטה בפעולה זהירה. בטרם תבצע את העבודות, הכרוכות בהוצאה כספית אשר יתכן ותהא גבוהה, מבקשת הרשות, למעשה, את אישור בית המשפט להחלטתה אשר מצד אחד תכניס את הרשות להוצאה כספית שאין בטחון מלא כי תזכה להשבתה מהקיבוץ ומצד שני עשויה ההחלטה להביא לפגיעה בקניינו של הקיבוץ הן מן ההיבט של ההוצאה הכספית אליה יגרר והן מבחינת הפגיעה בזכויותיו במקרקעין הנדונים. על ידי בקשה לסעד הצהרתי תעבור החלטת הרשות תחת בקורתו של בית המשפט ובכך תושגנה שתי מטרות. האחת: אם יימצא לנכון בי ת המשפט להתערב בהחלטת הרשות ויקבע כי אין המדובר באתר עתיקות, או שלא נפגעו עתיקות, או שאם נפגעו אין חפירות ההצלה הדרך הראויה להשבת המצב לקדמותו - אזי נמנעה הרשות מלהוציא כספים אשר לא תזכה לקבלם חזרה למטרה אשר תתברר כלא ראויה על פי חוק העתיקות או ברך לא מקובלת על פי החוק, כשתקציבה של רשות העתיקות מוגבל הוא, כדרכו של כל תקציב ציבורי, ומיועד למטרה ציבורית וככזה יש לנהוג בו בזהירותה ראויה. המטרה השנייה: אם אכן מתמלאים התנאים המקימים לרשות העתיקות את הזכות להיכנס לאתר העתיקות שבקיבוץ כפר גלעדי לצורך השבת המצב לקדמותו, תיבחן בהליך זה השאלה האם הפעולות אשר אותן מתעתדת הרשות לבצע במקום הינן הפעולות הראויות אשר תגשמנה את תכלית החקיקה להשבת המצב לקדמותו, מצד אחד, אך יחד עם זאת, תוך פגיעה קטנה עד כמה שאפשר בקניינו של הקיבוץ הן מן הבחינה הכספית והן מבחינת זכויות הקיבוץ בקרקע, מצד שני. חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו הקנה לקניינו של אדם הגנה חוקתית על חוקית, וההלכה היא כי לאורו של חוק יסוד זה וברוחו יש לפרש גם הוראות חוקים מוקדמים לחוק היסוד. בעניין זה ראה: ב.ש.פ. 537/95 עימאד גנימאת נ' מדינת ישראל, פד"י מט (3) 355, בעמ' 375, 412. סעיף 3 לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו קבע כי אין פוגעים בקניינו של אדם. למושג קניין בחוק היסוד יש לתת פרשנות רחבה במובן זה שההגנה תחול הן על זכויות IN REM והן על זכויות IN PERSONAM, לענין מניעת שלילתה של זכות קניינית של הפרט. אין נפקא מינא אם נשללת זכות במקרקעין או בזכויות ראויות, אם נשללת זכות חפצית, או אם מופקעת זכותו של אדם כלפי חייב מוגדר בלבד. ה"קניין" שבחוק היסוד מתפרש אף על זכויות שאינן זכויות במובנן הקלאסי. הדגש הינו על התכלית והיא בעיקרה מניעת שלילתו של מה שיש לאדם. וזו הפגיעה אותה מבקש חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו למנוע. ראה לענין זה: ע"א 6821/93 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' מגדל כפר שיתופי ואח', פד"י מט(4) 221, פסק דינו של כבוד הנשיא (בדימ') שמגר בסעיף 69(T) לפסק הדין (עמ' 328), וכן בסעיף 108 לפסק דינו של כבוד הנשיא ברק (עמ' 548); י' זוסמן, "הגנה חוקתית לקנין", הפרקליט מ"ב, 258, בעמ' 267. רשות העתיקות ממונה על פי חוק להגן על ערכי הארכיאולוגיה במדינת ישראל, ואין חולק כי תכלית ציבורית זו הינה תכלית חשובה מאין כמותה לכל לאום אך בייחוד לעם היהודי הקשור קשר מיוחד ועמוק לעברו ולארץ בה הוא יושב. בנוסף, הקיבוץ פעל בניגוד לחוק באופן המהווה לכאורה עבירה פלילית כשחפר את הבורות ופגע בעתיקות. אך יחד עם זאת, קניינו של הקיבוץ הוא ערך אשר זכה להגנה חוקתית על חוקית, וברוח זו יש לתת פירוש לסעיף 31 לחוק העתיקות העשוי להביא לפגיעה קשה בקניינו של הקיבוץ כפי שפורט לעיל. ועל כן רואה בית המשפט לנכון לבחון כבר בשלב זה, טרם בוצעה כל פעולה באתר, את הפעולות אשר מתכוונת הרשות לבצע בשטח, בחינה ברוח חוק היסוד תוך איזון בין הערך המוגן בחוק על ידי רשות העתיקות לבין ערך הקניין המוגן בחוק היסוד. בנוסף, יצוין כי הכלל הוא כי אם בזמן הגשתה בקשה לצו הצהרתי היה ביד התובע לתבוע גם את הסעד המהותי והוא לא עשה כן, הוא אינו רשאי להגיש תביעה נפרדת נוספת בגין הסעד המהותי, כל עוד לא ביקש מבית המשפט את אישורו לפיצול ההליכים, במקרה דנן אין הרשות יכולה לתבוע בד בבד עם הבקשה לצו הצהרתי גם את הסעד המהותי של השבת הכספים היות ועדיין לא ביצעה בפועל את חפירות ההצלה ולא קמה לה הזכות לקבל את הוצאותיה מן הקיבוץ. ולכן מתקיים חריג לכלל והרשות לא נדרשת לפיצול הליכים היות ואינה זכאית עדיין לתבוע את הסעד המהותי. לענין הכלל והחריגים ראה: ע"א 734/83 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' שפיר דוידוביץ, פד"י לח (1) 613, 621- 622. בסיכומו של דבר, ומן הטעמים שפורטו לעיל, אני קובע כי סעד הצהרתי הוא סעד ראוי בנסיבות הענין. סעיף 31 לחוק העתיקות - סעיף 31 לחוק העתיקות אשר לשונו הובאה לעיל, דורש התקיימותם של מספר יסודות בכדי שתקום למנהל רשות העתיקות הזכות לבצע את החזרת מצב אתר עתיקות ועתיקות לקדמותם ולגבות את ההוצאות אשר הוציא לכך מן האדם אשר ביצע פעולה בניגוד לאמור בסעיפים 29 ו- 31 לחוק. יסודות אלו נסקרו על ידי כבוד השופט ממן בת.א. (נצרת) 2516/89 רשות העתיקות נ' קיבוץ הגושרים ואח' (לא פורסם) (בעמ' 30 לפסק הדין) ואלו הם: "א. האתר שבו מדובר הוא "אתר עתיקות" כמובנו בסעיף 1 לחוק העתיקות; הנתבע עשה באתר העתיקות, ללא אישור או בניגוד לתנאיו, פעולה מן הפעולות המפורטות בסעיף 29; הנתבע נדרש ע"י המנהל לבצע אותן פעולות הדרושות לשם החזרת אתר העתיקות או העתיקות הנמצאות בו למצבם הקודם; הנתבע לא נענה לדרישה ולא עשה את הפעולות הללו; המנהל החליט לנקוט במקום הנתבע בכל האמצעים הדרושים להחזיר את האתר או את העתיקות למצבם הקודם; המנהל הודיע לנתבע בכתב את דבר ההחלטה האמורה בפסקה הקודמת; המנהל בצע את העבודות כאמור; המנהל תובע מהנתבע את ההוצאות שהוציא לכך." כאמור, הבקשה דנן אינה להשבת כספים אלא להצהרה כי הרשות רשאית להיכנס לאתר העתיקות ולבצע את הפעולות שעליהן החליטה לשם החזרת המצב לקדמותו. בהתאם, יסודות ז' ו- ח' לעיל אינם רלוונטים בשלב זה, שכן למעשה מטרתה בקשה הינה לקבל את אישורו של בית המשפט לקיום יסודות אלו. עצם היותם של המקרקעין בהם נחפרו הבורות "אתר עתיקות" כמובנו בחוק (יסוד א') שנוי במחלוקת ויידון להלן. אין מחלוקת כי אם אכן המקום הינו אתר עתיקות הרי לא נתבקש וממילא אף לא נתקבל כל אישור מהרשות לביצוע החפירות בהתאם לסעיף 29 לחוק, ולכן יסוד ב' אינו שנוי במחלוקת בכפוף לקביעת בית המשפט בנוגע ליסוד א'. הנושא השני השנוי במחלוקת בין הצדדים, הינו הפעולות הדרושות לשם החזרת מצב אתר העתיקות או העתיקות לקדמותם. הרשות דרשה לבצע חפירות הצלה בהיקף שלושה ריבועים ואילו הקיבוץ הסכים לבצע במקום כיסוי הבורות בחול בלבד. לכן יסוד ג' שנוי במחלוקת לגבי פרשנות הפעולות אותן יש לבצע, וכך גם יסוד ה' אשר גם לגביו אין הסכמה לגבי האמצעים הדרושים להחזרת המצב לקדמותו, אמצעים אשר פירט המנהל בהחלטתו מיום 15/3/97 (נספח ט' לבקשה). הקיבוץ כאמור סירב לבצע את הפעולות אותן דרשה הרשות כי ייבצע ולכן מתקיים בענייננו יסוד ד'. יסוד ו' מתקיים אף הוא היות והמנהל הודיע בכתב לקיבוץ את דבר ההחלטה האמורה (ראה נספחים ח/10, ח/12, ח/14, ח/16 לבקשה). אם כן, הנושאים השנויים במחלוקת בין הצדדים הינם: ראשית, עצם היות המקום אתר עתיקות כמובנו בחוק, ושנית הפעולות הדרושות לשם החזרת המצב לקדמותו. מחלוקת נוספת בין הצדדים אשר מהווה שאלה מקדימה לענין הפעולות הדרושות הינה השאלה האם אכן נפגעו האתר או עתיקות עקב החפירות. אתר עתיקות מוכרז התנאי הראשוני לתחולת הסעיפים הנ"ל הינו שהמקרקעין הנדונים הינם אתר עתיקות כהגדרתו בחוק העתיקות. לטענת ב"כ הקיבוץ, השטח בו נחפרו הבורות אינו חלק מאתר עתיקות מוכרז כהגדרתו בחוק ועל כן אין סעיפים 29 ו- 31 לחוק העתיקות חלים על המקרה. אתר עתיקות מוגדר בסעיף 1 לחוק העתיקות כך: ""אתר עתיקות" - שטח המכיל עתיקות, שהמנהל הכריז עליו לפי סעיף 28(א)". סעיף 28(א) אליו מפנה ההגדרה קובע כי: "28(א) המנהל רשאי להכריז כי מקום פלוני הוא אתר עתיקות; ההכרזה תפורסם ברשומות". לגבי מקומות שהוכרזו כאתרי עתיקות קודם לפרסום החוק, היינו, לפני פברואר 1978, קובע סעיף 49(ב) כך: "49(ב) הרשימות של המצבות והאתרים ההסטוריים שפורסמו לפי פקודת העתיקות ושהיו בתוקף ערב תחילתו של חוק זה, רואים אותן כאילו פורסמו לפי סעיף 28 לחוק זה". מסעיפים אלו עול כי 'אתר עתיקות' הוא אתר שהוכרז ככזה, החל מפברואר 1978, על ידי המנהל ופורסם ברשומות, או לחילופין פורסם לפי פקודת העתיקות קודם לחקיקתו של חוק העתיקות והיה בתוקף ערב כניסת החוק לתוקפו. בהתאם לכללים אלו יש לבחון את ההכרזות הרלוונטיות לגבי השטח בו נחפרו הבורות. ההכרזה הראשונה שהתייחסה לאזור הנדון פורסמה בשנת 1964 (ילקוט פרסומים 1091, עמ/ 1349, מיום 18.5.1964). בראשיתה נקבע כי "רשימת מצבו ומקומות היסטוריים שפורסמה בע"ר 1944, תוס' 2 מס' 1375, עמ' 951 - בטלה)". לאמור, כי ביטול הכרזות קודמות נעשה במפורש ואין להסיקו מכללא. על הכרזה זו נמנו האתרים הבאים (חלק ב' לרשימה סעיף 7, בעמ' 1361). שם האתר נקודות הציון במפה תיאור העתיקות כפר גלעדי 2940- 2938 על 2033- 2032 בית קברות מן התקופה הרומית, מבנים ויסודות מבנים, שברי ארכיטקטוניים, ארונות מתים, חרסים על פני הקרקע. תל חי 293 על 203 יסודות חומות, קברים (ח' טלחה) חצובים. ח' אל- כניסה 293 על 203 בית קברות עתיק, שרידי קבר בנוי. על פי השרטוט שצורף לבקשה, הבורות כלולים באתר עתיקות שכן הם נמצאים בין נקודות הציון במפה 293 על 203. אין ציון מדויק יותר של מיקום הבורות, אך אין ספק, על פי השרטוט, כי הם נמצאים בין נקודות הציון הנ"ל. יצויין כי האתרים הנ"ל מוכרים כאתרי עתיקות לפי חוק העתיקות בהתאם לסעיף 49(ב) לחוק. ההכרזה השנייה הרלוונטית לענייננו פורסמה בשנת 1980 (ילקוט פרסומים 2620, עמ' 1438, מיום 15.4.1980). בסעיף (3) נאמר: "בחלק ב' לרשימה בסעיף 7, בסופו יבוא:", הכוונה הינה להוסיף לרשימה שהובא הלעיל ולא לגרוע ממנה. וכה הוסיפה ההכרזה: שם האתר נקודות הציון במפה תיאור העתיקות כפר גלעדי 29365-75 על 20325-35 מאוזוליאום מן התקופה הרומית. גוש 13461, חלקה 2. המשמעות של הכרזה זו הינה שבשנת 1980 הוסף לאתר נוסף ששמו "כפר גלעדי", ובכל אופן שני אתרי העתיקות ששמם "כפר גלעדי" נמצאים בשטחם של אתרי העתיקות "תל חי" ו"ח' אל- כניסה". ולכן הכרזה זו אינה משנה את מצבם של הבורות שנחפרו שכן האתרים בהם הם כלולים לא שונו ולא בוטלו. בשנת 1996 פורסמה הכרזה נוספת (ילקוט 4404, עמ' 3047, מיום 1.5.1996). חלק ב' להכרזה עוסק בשינויים, סעיף 2 בו קובע כך: "בסעיף 7 במקום האתר כפר גלעדי, ילקוט הפרסומים 1091, תשכ"ד, עמוד 1361, בטורים 'שם האתר', 'נקודת הציון במפה' ו- 'תיאור העתיקות', יבוא:" (ההדגשה הוספה). השינוי הינו: שהם האתר נקודות הציון במפה תיאור העתיקות כפר גלעדי 2941- 2933 על 2032- 2037 בית קברות ומאוזוליאום מן הכניסה, ח' אל- התקופה הרומית, מבנים ויסודות מבנים, שברים ארכיטקטוניים, ארונות מתים, חרסים על פני הקרקע. גוש 13461, חלקות 1 ו- 2. ראשית, הכרזה זו הינה מאוחרת לחפירת הבורות ועל כן אינה חלה על המקרה. כאמור קיימים שני אתרים ששמם "כפר גלעדי" ומבדיקת נקודות הציון עולה כי שניהם כלולים בשטח האתר שהוכרז בשנת 1996, לאור תיאור העתיקות והגושים/החלקות ניתן להסיק כי הכוונה היתה להכריז על אתר אחד ששמו "כפר גלעדי" שיבוא תחת שני האתרים הקודמים. אך אני נמנע מלקבוע כל ממצא בשאלה זו, היות והאתרים "תל חי" ו"ח' אל- כניסה" נותרו ללא שינוי ואין חולק כי הבורות נמצאים בשטחם, ולכן אין צורך לקבוע אם אילו מן הבורות נמצאים אם לאו באתר העתיקות "כפר גלעדי" "החדש" או השניים שקדמו לו, אם אכן בא להחליפם, שכאמור, הכרזה זו מאוחרת לחפירת הבורות. יצויין כי הטענה שכל הכרזה מבטלת את קודמתה אינה נכונה, וכי כל אימת שנתכוון מנהל הרשות בהכרזותיו לבטל או לשנות מהכרזות קודמות ציין זאת במפורש, וכשכל כוונתו היתה להוסיף על הקיים ציין אף זאת במפורש. להן ההכרזות לגבי "תל חי" ו"ח' אל- כניסה" תקפות גם היום. נטענה טענה כי ההכרזות הינן גורפות ולכן אינן תקפות. אין כל ממש בטענה זו ודינה להידחות שכן ההכרזה הגדולה מבין ההכרזות מתפרשת על פני כקילומטר רבוע אחד בלבד, כשנמצאו עתיקות על פניו במקומות שונים, כשמצד אחד, בבורות, אף לשיטתו של המומחה מטעם הקיבוץ, נמצאו שרידי חומה, עובדה המאששת את נחיצות ההכרזה - ומצד שני לא הביא ב"כ הקיבוץ כל ראיה לתמיכה בטענתו זו. ועל כן, כאמור, הטענה נדחית. אשר על כן, אני קובע כי הבורות לנטיעת עצי הזית נחפרו על ידי הקיבוץ בשטח שהוכרז כחוק כאתר עתיקות, ובהתאם חלים לגביו סעיפים 29 ו- 31 הנ"ל. הפגיעה בעתיקות - אמנם בסעיף 31 לחוק אין דרישה מפורשת כי הפעולות שבוצעו בניגוד לסעיף 29 לחוק גרמו לפגיעה באתר העתיקות או בעתיקות עצמן, אך משדן בית המשפט בשאלה מהם הפעולות או האמצעים הדרושים כדי להשיב את מצב אתר העתיקות והעתיקות, קיימת הנחה כי אכן נגרמה פגיעה כלשהי לאתר ולעתיקות עקב ביצוע הפעולות הנ"ל, ולכן יש לבחון ראשית אם אכן במקרה דנן גרמה חפירת הבורות בניגוד לסעיף 29 לפגיעה מסויימת באתר העתיקות ובעתיקות. לטענת הרשות חפירת 13 הבורות גרמה לפגיעה קשה בעתיקות. את הפגיעה תיאר בעדותו מטעם הרשות הארכיאולוג צבי גל המשמש כארכיאולוג מרחב צפון ברשות העתיקות (עמ' 4 לפרוטוקול ש' 7- 13): "ראיתי שם בורות חפורים ו- 13 בורות חפורים לתוך התל העתיק שבתוכם מצאנו שרידים הן של יסודות קירות והן של חרסים החל מהתקופה הניאוליטית (6,000 לפנה"ס) תקופת ימי בית ראשון, מאה 8- 10 לפנה"ס, דרך ממצאים חרסים מהתקופה הפרסית ושיבת ציון, מאה 5 לפנה"ס. וכלה בתקופה הרומית. יש לנו תיעוד על זה. מצאנו את זה ב- 13 בורות. אחד הפקחים ערך את התיעוד ואני ביקרתי בשטח..." בחוות הדעת של הארכיאולוג מאיר בן דב שהוזמנה על ידי הקיבוץ (צורפה לתצהיר התשובה של הקיבוץ) נכתב בסעיפים 21 ו- 22 כדלקמן: "21. בשניים מן הבורות ניתן היה להבחין בשרידים, מעשי יד אדם, באחד מהם נראה בדל קיר בנוי מאבני שדה. אין אפשרות לדעת מהי מהות הקיר הזה, אך הוא דומה לקיר טרסה חקלאית, וכזה הרי היה השטח עד לפני 60- 80 שנה. במקום בו נמצאת גומת הנטיעה נפגע הקיר לאור כ- 1.2 מ', כמפתח בור הנטיעה. 22. ליד גומת נטיעה אחרת נראו מספר שברי כלי חרס עתיקים. אין לדעת אם מדובר בחרסים השייכים למבנה או לחרסים שהובאו למקום כאשר הובאה אדמת חורבה למילוי בטרסות החקלאיות. חורבת ניחה נמצאת כמה מאות מטרים מן המקום ומקובל היה בתקופה העות'מאנית, ואולי גם בתקופות עתיקות יותר, להביא אדמת חורבה למילוי טרסות חקלאיות". הממצאים שנמצאו בבורות לפי שני הארכיאולוגים הינם שרידי קיר וחרסים. בחוות הדעת מטעם הקיבוץ חוזר מר מאיר בן דב על כך שאין לדעת אם אכן מדובר בעתיקות, כלומר, שקיימת אפשרות שהממצאים שנפגעו הינם עתיקות. אחת ממטרות חפירות ההצלה אותן דורשת הרשות הינה בירור היקף הפגיעה. לאור עדותו של ארכיאולוג הרשות המחוזקת בחוות דעתו של ארכיאולוג הקיבוץ, אני קובעת כי היתה פגיעה כלשהי בעתיקות שנמצאו בבורות אשר נחפרו על ידי הקיבוץ. חיזוק נוסף לקביעתי זו מצאתי בהכרזה על אתרי העתיקות שם פורטו תיאור העתיקות הנמצאות בשטח שהוכרז (י"פ 1091 עמ' 1361). בשטח שהוכרז בשם "תל חי" תוארו "יסודות קירות...", בשטח שהוכרז "כפר גלעדי" (אמנם תחולת הכרזה זו שנויה במחלוקת לגבי הבורות, אך לצורך הקביעה אם היו עתיקות שנפגעו בבורות, ניתן ללמוד אף מהכרזה זו) תוארו "... מבנים ויסודות מבנים, שברים ארכיטקטוניים, ... חרסים על פני הקרקע.". מציאת שרידי קיר וחרסים בבורות תואם את תיאור העתיקות שאמורות להימצא באתרי עתיקות אלו. ולסיכום, אני קובע כי חפירת הבורות על ידי הקיבוץ גרמה לפגיעה בעתיקות. השבת המצב לקדמותו משנקבע על ידי לעיל כי המקרקעין בהם נחפרו 13 הבורות הינם אתר עתיקות כמובנו בחוק העתיקות, וכי חפירת הבורות גרמה לפגיעה כלשהי בעתיקות, קמה לרשותה עתיקות הזכות לדרוש מהקיבוץ לנקוט בפעולות להשבת מצב העתיקות לקדמותו. ומשסירב הקיבוץ להענות לדרישות רשאי מנהל הרשות להחליט על ביצוע הפעולות הדרושות במקום הקיבוץ. המחלוקת שנותרה כעת הינה בשאלה מהן אותן פעולות הדרושות כדי להשיב את המצב לקדמותו וכדי לענות על שאלה זו יש לתת תחילה תשובה לשאלת פרשנות המושג 'החזרת המצב לקדמותו'. המנהל בהחלטתו מיום 15/3/97 קבע את הפעולות הדרושות להשבת מצב העתיקות לקדמותו ואלו הן (נספח ט' לבקשה): "... לצורך השבת המצב לקדמותו כאמור יש לבצע במקום חפירות הצלה להשבת המצב לקדמותו, חפירות שיאפשרו לחשוף את היקף הפגיעה המדויק שנגרמה לעתיקות, את העתיקות והממצאים שנפגעו. לאור היקף הפגיעה בעתיקות, היקף חפירות ההצלה המינימלי שנקבע שיש לבצע במקום הוא 3 ריבועים, כל אחד בגודל של 5 מטר 5X מטר, ריבועים שיכסו את מרבית השטח בו נחפרו הבורות ונפגעו העתיקות." ב"כ הקיבוץ מסכים כי יבוצעו במקום פעולות של כיסוי הבורות בחול בלבד, והוא טוען כי החוק לא מאפשר לבצע 'חפירות הצלה' כאמצעי להחזרת מצב לקדמותו, לטענתו מדובר בפעולה הפוכה מהשבה לקדמות. שאלת פרשנות המונח 'השבה לקדמות' בהקשרו של סעיף 31 לחוק העתיקות נידונה בעבר בת.א. (נצרת) 2561/89 רשות העתיקות נגד קיבוץ הגושרים ואח' (לא פורסם) על ידי כבוד השופט ממן אשר דבריו מטיבים לבאר את הפירוש הנכון אשר ראוי להעניק למונח, ועל כן אביאם כלשונם (עמ' 21- 23 לפסק הדין): "מבחינה לשונית גרידא, מדובר בביטול פעולות שנעשו שלא כחוק באתר או בעתיקה. כך, למשל, מבין הפעולות האסורות המנויות בסעיף 29 לחוק העתיקות, ניתן לציין את הפעולות הבאות שניתנות לכאורה לביטול בקלות יחסית, הן משום שהן בנות- חזרה מטבען והן משום שהן מתמשכות ואינן חד פעמיות: הקמת מתקן, סיקול, חרישה, נטיעה, קבורה תחת עפר, פירוק עתיקה או הסרת חלק ממנה... אם נעשו פעולות מסוג זה, ניתן להשיב את המצב לקדמותו ע"י ביטולן הפיזי. אך מה לגבי פעולות שנעשו כהרף עין ובחטף, בהותירן מאחוריהן נזק, כמו למשל, בנית בית ע"ג עתיקה או חפירה שהביאה באקראי לידי חשיפתה? האם הריסת הבית תביא להחזרת המצב לקדמותו, בכל הנוגע לעתיקה שנקברה תחת ההריסות? האם כיסוי בעפר של מערות קבורה שנחשפו בידי דחפור ישבין למצבן הקודם? התשובה שלילית, והשאלה שיש לדון בה היא שניתן לפרש את הביטוי "השבה לקדמות" כמתייחס גם לפעולות נוספות, במקום הפעולות הפיזיות שלא ניתן לבצע עוד." ........ "מהו המצב בו היתה העתיקה או העתר אלמלא בוצעה החפירה? ... "המצב הקודם" של העתיקה או של האתר אינו המצב שנראה כלפי חוץ בטרם נפגעה, אלא המצב האמיתי שהיתה נתונה בו, דהיינו בלתי פגועה. החזרת המצב לקדמותו פירושו עשיית כל הפעולות הדרושות לשם העמדת העתיקה ככול האפשר ומכל הבחינות, במצב שהיתה אמורה להיות בו אילולא נפגעה. ואם הדבר אינו מעשי מבחינה טכנית, כי אז הפעולות שיש לעשותן הן הפעולות המקבילות מבחינה רעיונית, דהיינו חשיפה מלאה, ניקוי, רפאות ותיעוד מדעי. כיסוי בעפר של מערות קבורה בנות אלפי שנים שנחשפו אינו מעמיד אתן במצב שהיו בו אלמלא נפגעו..." ולא נותר לי אלא לאמץ פרשנות זו העולה בקנה אחד עם תכלית חוק העתיקות הבא להסדיר את שמירת העתיקות והארכיאולוגיה בארץ, הגנה על עתיקות, הסדרת חפירות, מסחר בעתיקות, אספנות ועוד, כל זאת כדי לדאוג לשימור העבר באמצעות הארכיאולוגיה כדי שיהיה לנו ולדורות הבאים אחרינו ללמדנו מאין באנו ולאן אנו הולכים. חפירת בור באה על תיקונה הטבעי עם כיסוי הבור בעפר, אך אם חשפה החפירה עתיקות ופגעה בהן, שוב אין בכיסוי סתמי בעפר כדי לרפא את הפגיעה. ב"כ הקיבוץ הביא מדברי מר אמיר דרורי מנהל רשות העתיקות כפי שצוטטו בפסק דין בעניין בג"צ 4185/90 נאמני הר הבית ואח' נ' היועץ המשפטי לממשלה ואח', פד"י מז (5) 221 (בעמ' 277): "באותם מקרים בהם כוסו עתיקות על ידי עפר או שנעשו עבודות גינון, אין העתיקות נפגעות וניתן יהיה לחשפן בעתיד..." אך המקרה שם אינו המקרה שלפנינו. בפסק הדין הנ"ל נעשו עבודות שונות בהר הבית, אחת מהן היא כיסוי בעפר של עתיקות, היינו עתיקות חשופות שכוסו ולא כבמקרה דנן בו נחשפו עתיקות על ידי חפירה ואחר כך מציע הקיבוץ לכסותן. קיים הבדל משמעותי לענייננו בין כיסוי בעפר של עתיקות גלויות לבין חשיפתן אגב חפירה וכיסויין לאחר מכן. הכיסוי במקרה השני עלול לגרום לנזק בלתי הפיך לעתיקות שנפגעו אגב חשיפתן. במקרה הראשון היה מוסכם בין הצדדים שהעבודות לא גרמו נזק שאינו הפיך לעתיקות ואילו במקרה דנן הרשות אינה יכולה להעריך את היקף הפגיעה בעתיקות ואחת ממטרות חפירות ההצלה הינה לבדיקת היקף פגיעה זה, כלומר, אין הסכמה כי לא נגרם נזק בלתי הפיך ויש חשש שאכן נגרם נזק כזה. על כן אין ללמוד מדבירו של מר דרורי במקרה הר הבית למקרה שלפניי. הארכיאולוג מטעם הקיבוץ מר מאיר בן דב בחוות דעתו טען אף הוא כי יש לבצע חפירות במקום, אמנם היקפן, לשיטתו, מצומצם מן ההיקף הנדרש על ידי הרשות, אך היקף החפירה אינו רלוונטי לפרשנות המונח "השבה לקדמותו" אלא עצם הנקיטה בפעולת חפירה, ולכן גם לדעת המומחה מטעם הקיבוץ בכדי להשיב את מצב העתיקות במקרה דנן לקדמותו יש לבצע במקום חפירה. מכל האמור לעיל עולה כי חפירה היא פעולה דרושה במקרה זה של פגיעה בעתיקות בכדי להשיב את מצבן לקדמותו, חפירה לצורך קביעת היקף הפגיעה המדוייק, חשיפת העתיקה, תיקונה אם נפגעה ותעוד, ורק לאחר מכן בהתאם לממצאים שיתקבלו מחפירה זו, יש לשקול כיסוי סופי בעפר. אם כן, לאור הקביעה דלעיל כי חפירות במקום הינה פעולה דרושה לשם השבת מצב העתיקות שנחשפו בבורות לקדמותו, יש לבחון את היקף החפירות אותו מבקשת הרשות לבצע. בהחלטת המנהל נקבע כי החפירות הדרושות הן בהיקף של 3 ריבועים, כשכל ריבוע הוא בשטח של חמישה מטרים על חמישה מטרים, כלומר שטח החפירה הכולל הינו 75 מטרים רבועים. הבורות שנחפרו על ידי הקיבוץ הינם בשטח של כ- 4 מטרים רבועים כל בור ובסך הכל בשטח כולל של 52 מטרים רבועים. מכאן שחפירות "ההצלה" לא יחרגו בהרבה מהשטח שנחפר מבקור על ידי הקיבוץ אין כאן דרישה לחפירות אשר חורגות באופן משמעותי מן השטח המקורי שנחפר, וההיקף הנדרש אינו נראה בנסיבות העניין כבלתי סביר. אשר על כן אני קובע כי דרישת הרשות לחפירה של 3 רבועים כפי שפורט לעיל, הינה סבירה ודרושה לשם השבת המצב לקדמותו. ב"כ הקיבוץ מעלה טענת שיהוי כנגד הרשות. לטענתו הרשות השתהתה כ- 14 חודשים ממועד חפירת הבורות ועד למועד הגשת הבקשה בבית משפט זה ועל כן מושתקים הם מלטעון לדחיפותן ונחיצותן של 'חפירות ההצלה'. טענה זו דינה להידחות. הרשות פעלה ביעילות ובעקביות החל מן הרגע בו נתגלה מעשה חפירת הבורות. לבקשת הרשות הוצא צו להפסקת העבודות בסמוך מאד לזמן חפירת הבורות. לאחר מכן החלה הרשות בהתכתבות עם נציגי הקיבוץ וב"כ, התכתבות שנמשכה עד סמוך מאד ליום הגשת בקשה זו לבית המשפט, ואשר עיקרה היה נסיון של הרשות לקיים את חובותיה על פי החוק ומשכשל פנתה הרשות לערכאות. אין בנסיבות אלו כדי להראות על שיהוי הפוגם בטיעוניה של הרשות. לסיכום פרק זה, אני קובע כי חפירה בהיקף של שלושה ריבועי חפירה הינן אמצעי הדרוש בכדי להשיב את מצב העתיקות שנפגע לקדמותו. עלות הפעולות שתבצע הרשות באתר - חשוב לציין כי האישור שמעניק בזאת בית המשפט לרשות להיכנס לשטחו של קיבוץ כפר גלעדי ולבצע במקום בו נפגעו העתיקות חפירות בהיקף האמור, אינו בשום אופן אישור לעלות הכספית של חפירות אלו. לא לעלות אותה הציגה הרשות באומדן אשר שלחה לקיבוץ ולא לכל עלות שהיא. ההוצאות אשר תוציא הרשות בפועל בביצוע הפעולות הנ"ל תעמודנה לבקורתו של בית המשפט באם יידרש לכך. גביית ההוצאות מן הקיבוץ תהווה פגיעה בקניינו, וכגובה ההוצאות כך גודל הפגיעה, בשים לב לכך שפגיעה זו היא בנוסף לפגיעה בקניינו של הקיבוץ הנובעת מעצם ההגבלה שבשימוש במקרקעין בהם נמצאות העתיקות. סעיף 31 לחוק העתיקות מתיר אמנם פגיעה זו בקניינו של אדם אך עקב כך יש לפרשו ברוחו של חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו המקנה הגנה חוקתית על חוקית לזכות הקניין, כלומר פרשנות מצמצמת. על הפגיעה להיות לתכלית ראויה ובמידה שאינה עולה על הנדרש. התכלית לשמה פוגעים בקניינו של הקיבוץ, במקרה זה, היא אכן תכלית ראויה היא ועמדתי על כך לעיל. עתיקות וארכיאולוגיה הינן ערכים חשובים לעם ולמדינה ובכדי לשמרן ולהגן עליהן מתחייבת מפעם לפעם פגיעה בקניינו של אדם. כך במקרה שלפנינו. שטח הקיבוץ בו נחפרו הבורות הינו אתר עתיקות ובהיותו כזה הזכויות אותן יש לקיבוץ בקרקע אינן מלאות, יש לקיבוץ זכויות פחותות כתוצאה מהגבלות שונותה נובעות מקיומן של העתיקות במקרקעיו. התוצאה היא שהעתיקות בהיותן נכס ציבורי מוגן שוללות למעשה את הפוטנציאל המקסימלי של ניצול הקרקע בידי הקיבוץ, ותוצאה זו למעשה מהווה פגיעה בקניין המוגנת בחוק היסוד, שכן כפי שפורט לעיל בסעיף 3 לפסק הדין, הדגש לעניין ההגנה על הקניין הינו על התכלית שבעיקרה היא מניעת שלילתו של מה שיש לאדם. בנוסף להגבלה על ניצול הקרקע באופן מלא, מביא חוק העתיקות לפגיעה נוספת בקניינו של הקיבוץ, זאת על פי סעיף 31 לחוק, מנהל הרשות רשאי לגבות את ההוצאות שהוציאה הרשות בהחזרת מצב אתר עתיקות לקדמותו בהתאם לתנאי הסעיף כפי שנידונו לעיל בהרחבה. את נושא גביית ההוצאות יש לפרש באופן מצמצם, אשר יביא לפגיעה הפחותה ביותר בקניינו של הקיבוץ, אשר נפגע בלאו הכי מעצם היות המקרקעין בהן יש לו זכויות - אתר עתיקות. המבחן אותו יש להחיל הוא מבחן המידה אשר אינה עולה על הנדרש. יש לבחון אם גביית הוצאות מאדם לפי סעיף 31 אינה פוגעת בקניינו יותר מן הנחוץ. כלומר, על המנהל לכלכל צעדיו בהשבת המצב לקדמותו בזהירות רבה ולהוציא אך ורק את ההוצאות המחוייבות ולוותר על כל הוצאה אשר הוצאתה ניתנת למניעה, כך שהסך הכולל של ההוצאות יהא הנמוך ביותר האפשרי. על כך ראה דבריו של המלומד פרופ' ויסמן במאמרו הגנה חוקתית לקניין המעלה את האפשרות לפיה בתי המשפט בארץ כשיבחנו את השאלה אם פגיעה כלשהי של רשות בקניינו של אדם אינה עולה על הנדרש, לא יסתפקו בכך שהרשות הציבורית תוכיח כי האמצעי שבחרה בו היה סביר, אלא ידרשו כי תוכיח כי לא היה בנמצא אמצעי סביר אחר שפגיעתו בנפגע היתה עשויה להיות קטנה יותר. כלומר, אדם אשר יחוש כי קניינו נפגע מפעולתה של רשות יוכל להוכיח כי היתה דרך סבירה אחרת להשגת התכלית המבוקשת שהפגיעה אשר היתה גורמת לו היתה קטנה יותר מן הפגיעה אשר פעולת הרשות גרמה לה בפועל. ראה: י' ויסמן, "הגנה חוקתית לקנין", הפרקליט מ"ב, 258, בעמ' 276- 280; א. ברק פרשנות במשפט (כרך שלישי, הוצאת נבו, 1994), 546- 547, שם כותב כב' הנשיא ברק כי: "אכן, הפגיעה בזכותה יסוד עולה על הנדרש, אם ניתן להשיג את עיקרי מהותה של המטרה החקיקתית - גם אם לא את מלוא היקפה - תוך שימוש באמצעים הפוגעים במידה מהותית פחות מאלו שהמחוקק ביקש לנקוט כדי להשיג את מלוא מטרתו." (ההדגשה הוספה - ר.ש.) מכאן ניתן לגזור לעניין פרשנות סעיף 31 לחוק העתיקות עיקרון נוסף לפיו פעולת הרשות להחזרת מצב אתר העתיקות לקדמותו צריכה להיות מונחית על פי העיקרון של הפחתת הנזק ולא תיקונו המלא אם הדבר כרוך בהוצאות גבוהות. הרשות צריכה לפעול בהתאם למינימום האפשרי ולא להוציא ולו אגורה אחת מעל למינימום זה. ראה לענין זה על דרך ההיקש מדיני הנזיקין, בענין האמצעים שעל ניזוק לנקוט לשם הפחתת נזקו: ע"א 252/86 יצחק גולדפרב ואח' נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פד"י מה(4) 54, בעמ' 51- 53. ומן הכלל אל הפרט: רשות העתיקות רשאית אמנם להיכנס למקרקעיו של כפר גלעדי כדי לבצע במקום חפירות לשם החזרת מצב העתיקות שנפגעו לקדמותו, אך אין היא חופשית לבצע כל פעולה ולהוציא כל הוצאה לשם כך. עליה לבחון את הדרכים העומדות בפניה ולהתחיל במינימום האפשרי. אם מינימום זה לא יביא את מצב העתיקות לתיקונן, ויודגש כאן שוב, כי אין הכוונה לתיקונן המלא אלא הסביר, רק אז יישקלו הוצאות נוספות. יש להתחיל מהתחתית ולעלות ממנה מדרגה מדרגה אך ורק אם אין כל ברירה אחרת. בסיכומו של דבר, על הרשות להשיב את המצב לקדמותו בהתאם לסעיף 31 העתיקות, אך עליה לעשות כן באופן שיפגע בצורה המינימלית ביותר בקניינו של קיבוץ כפר גלעדי. זאת תעשה הרשות אם תפעל בהתאם לעקרונות אשר התוותי לעיל, ולא תוציא הוצאות במידה העולה על הנדרש, שכן על הוצאות העולות על הנדרש לא תהא הרשות זכאית להיפרע מן הקיבוץ. סיכום וסעדים בסיכומו של דבר, מן האמור לעיל, עולה כי מתקיימים היסודות של סעיף 31 לחוק העתיקות המקימים לרשות העתיקות בו ביצע הקיבוץ פעולות שלא כדין בכדי לבצע בו את הפעולות הדרושות לשם השבתה מצב לקדמותו, כלומר למצב העתיקות טרם נפגעו עקב חשיפתן. בהתאם, דינה של בקשת רשות העתיקות להתקבל, במובן זה שרשאית היא להיכנס למקרקעין של כפר גלעדי בהם נחפרו 13 הבורות, המהווים אתר עתיקות ולבצע במקום חפירות בהיקף של 3 רבועים, כלומר, 5 מ' רוחב 5X מ' אורך 2 X מ' עומק) לשם החזרת מצב העתיקות שנפגעו למצבן טרם חפירת הבורות כפי שהוסבר לעיל בפרק 7 לפסק הדין. יצויין ויודגש שוב, כשם שפורט בהרחבה בפרק 8 לפסק הדין, אין בעד הצהרתי זה כדי להוות אישור לרשות העתיקות לעלות החפירות. על הרשות לכלכל צעדיה ולפעול בהתאם לעקרונות אשר הותוו לעיל, כך שהפגיעה בקניינו של הקיבוץ תהיה הפגיעה המינימלית האפשרית. הוצאות אשר יחרגו על הנדרש לא ייחשבו ככאלה אשר הרשות זכאית לדרשם מן הקיבוץ על פי סעיף 31 לחוק העתיקות. אני מחייב את המשיב, קיבוץ כפר גלעדי בהוצאות המבקשת, רשות העתיקות בסכום של 3,000 ש"ח בצרוף מע"מ כחוק, סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל. עתיקותחפירה