נזקים בזמן פינוי מדירה עקב אי תשלום משכנתא

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה לפיצוי כספי עקב נזקים בזמן פינוי מדירה עקב אי תשלום משכנתא: .1בפני תביעה לפיצוי בגין נזקים שנגרמו לתובעת, לטענתה, בעקבות פינוי דירתה במסגרת הליכי מימוש משכנתא. הנזק הנטען בתביעה הוא נזק בגין חסר פריטים וחפצים אישיים שנלקחו לאחסנה ולא חזרו, תשלום בגין האחסנה בו חוייבה התובעת בניגוד למצגים שהוצגו לה, ופיצוי בגין עגמת נפש. הרקע לפינוי - התובעת ובתה רכשו דירה בשדרות, במימון משכנתא של בנק משכן. לאחר שלא עמדו בתשלומי המשכנתא, נקט הבנק בהליכים למימוש המשכנתא ובמסגרת זו מונה כונס נכסים, עו"ד ברוך טופז, נגדו הוגשה הודעת צד ג' בתיק זה. (להלן: הכונס). בהחלטת ראש ההוצל"פ מיום 23.1.96נקבע כי "הליכי הפינוי יושהו עד ליום .15.3.96ממועד זה ואילך יהיה רשאי הכונס לנקוט אמצעים סבירים לשם פינוי החייבת מהדירה". (מוצג ג/3). ביום 30.4.96, לאחר שלא פינתה התובעת את הדירה עפ"י החלטת יו"ר ההוצל"פ, פונתה הדירה בכח ע"י כונס הנכסים, באמצעות קבלן ההוצל"פ - אברהם בן שמחון הוא צד ד'. [להלן: בן שמחון]. בהודעת צד ג' טענה הנתבעת כי אם יקבע שהיא חייבת בנזקי התובעת, האחריות לתשלומם חלה על צד ג', שביצע הפינוי בפועל ואשר כל התרשלות אם היתה, היתה מצידו. צד ג' בהודעה לצד ד' - לבן שמחון, טען אם היתה התרשלות היתה זו התרשלותו של בן שמחון שהינו קבלן מורשה לביצוע פעולות הוצל"פ. אין מחלוקת כי במהלך הפינוי הוצאה כל תכולת הדירה אל מחוץ לדירה, כמו כן אין מחלוקת כי לפחות חלק מחפצי התובעת ומשפחתה נשלחו לאיחסון, מאחר והסתבר שלתובעת אין עדין דיור חלופי וכי אין לה מקום לאחסן בו את חפציה. מכאן, חלוקות הדעות באשר להשתלשלות האירועים. .2טענות התובעת: התובעת טוענת שכל חפציה שהוצאו מן הדירה נלקחו לאחסון, כולל החפצים להם נזקקה לשימוש יום יומי, לרבות בגדים ואוכל, וזאת למרות שביקשה מפורשות, לדבריה, שחפצים אלה ישארו ברשותה. עקב כך נותרה התובעת בחוסר כל, לתקופה מסויימת, ונאלצה לקבל משכנים ומכרים בגדים ואוכל, לה ולמשפחתה. התובעת טענה עוד כי חלק מהחפצים שנשלחו לאיחסון לא הושבו לה. התובעת פרטה בכתב התביעה בסעיף 8את רשימת החפצים החסרים - לטענתה - הכוללת נעלים, שמלות, חליפות, לבנים, מאורר, מכונת תפירה וכלים שונים, ובסה"כ חפצים בשווי 768, 18ש"ח (להלן: הפריטים האבודים). טענתה הנוספת של התובעת עניינה דמי האחסון שהיא נדרשה לשלם, כשביקשה ליטול את חפציה מן המחסן. התובעת טוענת בכתב התביעה שבמעמד פינוי הדירה נאמר לה מפורשות על ידי השוטר, שהיה נוכח בפינוי, ועל ידי צד ד', קבלן ההוצל"פ "כי המטלטלין יאוחסנו במחסן ההוצל"פ באשדוד ללא צורך בתשלום תמורה כלשהי" וכי לאחר שתמצא מקום מגורים חלופי, תוכל להוציא את חפציה ולקבלם בחזרה. (סעיף 5לכתב התביעה). לטענתה - למרות מצג זה, כשביקשה ליטול את חפציה מהמחסן, נדרשה לשלם 158, 4ש"ח. התובעת עותרת לביהמ"ש שיחייב הנתבעת לשלם לה סכום זה בו חוייבה שלא כדין בניגוד למצגים שהוצגו לה. התובעת עותרת גם לפיצוי בגין עגמת הנפש שנגרמה לה מן האירוע בנסיבותיו כמתואר לעיל , בסך 000, 25ש"ח. .3טענות הנתבעת וצד ג' הנתבעת וצד ג' (להלן: הנתבעים) טוענים מצידם, כי חפציה האישיים של התובעת ושל משפחתה נלקחו על ידה או נותרו על המדרכה מחוץ לדירה לאחר הפינוי על פי בקשת התובעת, בעוד שלמחסן נלקחו רק החפצים המופיעים ברשימה שערך השוטר, ששון חן, במעמד הפינוי. הרשימה סומנה ג/ .2עוד הם טוענים, כי נאמר לתובעת במפורש על ידי בן שמחון, שהאחסון כרוך בתשלום, אם כי לא ננקב סכום כלשהו מכיון שגובה דמי האחסון תלוי במשך הזמן שבו נמצאים החפצים במחסן, דבר שלא היה ידוע באותה עת. לבסוף טוענים הנתבעים שכל החפצים שהיו במחסן הוחזרו לתובעת, ולכן היא אינה זכאית לפיצוי כלשהו בגין חפצים חסרים כלשהם. .4הטענות המשפטיות א. התובעת טוענת שהנתבעת היא האחראית על הפעלת מערכת ההוצל"פ ומכאן אחריותה למעשיהם או למחדליהם של אלה המבצעים הלכה למעשה את הליך ההוצל"פ, ובענייננו - את פינוי דירת התובעת. העובדה שמונה כונס נכסים לשם ביצוע הפינוי, וכי זה העסיק קבלן הוצל"פ לביצוע, אין בה כדי לגרוע מאחריות הנתבעת, אם כתוצאה מהפינוי נגרם נזק לתובעת. בכתב התביעה לא פורטו במפורש עילות התביעה של התובעת, בגין אובדן החפצים הנטען, אך מסיכומיה משתמע כי שתיים הן העוולות המיוחסות לנתבעת כלפי התובעת לטענתה - ושבגינן היא חייבת לפצותה: הפרת חובה חקוקה, ורשלנות. הפרת חובה חקוקה כיצד? - לטענת התובעת, הופרו ההוראות שבתקנה 98לתקנות ההוצאה לפועל תש"ם - 1979(להלן: התקנות). המוציא לפועל הפר תקנה זו בכך שהשאיר, חלק מחפצי התובעת על המדרכה בתום הפינוי, ולא דאג לשמירה כלשהי עליהם כאמור בתקנה 98(ד) לתקנות, ובכך שלא ערך דו"ח על הפינוי ואופן ביצועו, כאמור בתקנה 98(ה) לתקנות. על כן - לטענתה - לא ניתן לדעת בוודאות מהם החפצים שנשלחו למחסן, והנתבעת מנועה מלהכחיש את עצם קיום הפרטים הנתבעים. נטל השכנוע להוכיח כי הפריטים לא אבדו עובר על הנתבעת. רשלנות - התובעת טוענת כי מחדליהם של המוציא לפועל ושל הקבלן שביצע את הפינוי עולים כדי רשלנות: המוציא לפועל לא נכח כלל במקום בזמן הפינוי וכך גם כונס הנכסים. גם קבלן ההוצל"פ, בן שמחון, לא ביצע את הפינוי בפועל, אלא העסיק לשם כך קבלן משנה, מר אייל טובול. פינוי החפצים למחסן לא נעשה באופן מסודר, תוך רישום מלא של הפריטים שנשלחו לאחסון וכל המעורבים "זלזלו לחלוטין בקנינה של התובעת ואיש אינו יודע מה עלה בגורל חפציה" (סעיף 14לסיכומי התובעת). לעניין תשלום דמי האחסון, טוענת התובעת לרשלנות הנתבעת, עקב כך שלא הוסבר לתובעת שהינה עולה חדשה, כי האיחסון כרוך בתשלום, ושיעורו המדוייק של תשלום זה. .5דיון: אחריות הנתבעת לפיצוי התובעת בגין הפריטים האבודים א. כאמור העוולות המיוחסות לנתבעת, בעניין הפריטים האבודים, הן הפרת חובה חקוקה (סעיף 63לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) (להלן: הפקודה) ורשלנות (סעיף 35לפקודה). בשתי העוולות האמורות קיומו של נזק הוא יסוד מהותי וחיוני, ובנסיבות העניין מצאתי לנכון לבחון תחילה אם הוכח הנזק הנטען ע"י התובעת. ב. לא שוכנעתי, על פי מידת ההוכחה הדרושה במשפט אזרחי, כי הפריטים האבודים נלקחו ע"י המשאית לאיחסון, וכי אבדו פריטים כאלה שנלקחו לאיחסון. .1התובעת העידה שכל חפציה נשלחו לאחסון, כולל בגדים ואוכל: "המשאית לקחה הכל כולל האוכל של הילדים" (פר' עמ' 7ש' 3) ובהמשך "לקחו לי מלח סוכר, לקחו לי מיץ... אני ביקשתי התחננתי שישאירו לי דברים לתינוק, שום דבר לא השאירו" (פר' עמ' 9ש' 26-25). גם העדה גב' אירית בסקין העידה שהתובעת נותרה ללא כלום, "אפילו בגדים לא נשארו" (פר' עמ' 4ש' .26) מנגד עומדת עדותם של השוטר, ששון חן ושל קבלן המשנה, אייל טובול (להלן טובול) שנכחו בזמן הפינוי. השוטר העיד כי אמנם הדירה פונתה וכל תכולתה הוצאה החוצה, (פר' עמ' 14ש' 12), ואולם למשאית הועמסו רק הפריטים המופיעים ברשימה ג/2, שערך הוא עצמו "זכור לי שהעלנו מוצרי חשמל ורהיטים ואת כל דברי ההלבשה, מגבות, וכל מה ששימושי יום יום נשארו שם. הם רצו את הציוד לשימוש שלהם". (פר' עמ' 14ש' 26-25). השוטר העיד שערך את ג/ 2תוך כדי העלאת החפצים על המשאית, לאחר שהדירה היתה כבר ריקה, וכי חפצים שלא מופיעים ב- ג/ 2נשארו על המדרכה. (פר' עמ' 15ש' 28-20). גם טובול העיד כי "שלב ראשון כל תכולת הדירה ירדה למדרכה ואחרי שהיא אמרה לנו שאין לה איפה לאחסן את הדברים העמסנו את הציוד הכבד על המשאית ואת המטלטלין של יום יום, הבגדים ותכולת המקרר, השארנו אצלה על המדרכה, והיא ביקשה שאת הדברים הכבדים ניקח למחסן שלנו כי אין לה איפה לאחסן אותם". (פר' עמ' 17ש' 15-12, ראו גם בעמ' 18ש' 5-11). עדות השוטר וטובול נתמכת בעדותה של עדת התביעה יצקוביץ שהעידה כי "הבת והתובעת הורידו למטה דברים אישיים שלהם כדי שיוכלו להחליף בגדים" (פר' עמ' 12ש' 2-3). השוטר העיד גם כי "אני זוכר שבשעות הלילה המאוחרות הם עדין היו בחוץ עם החבילות" (פר' עמ' 15, ש' 28). טענת ב"כ התובעת כי עדות זו סותרת את עדות השוטר כי עזב את המקום עם המשאית אין בה ממש, שכן אין מניעה שהשוטר עבר במקום בלילה, ומכל מקום הוא לא נחקר בנקודה זו. מבין עדויות אלה אני מעדיפה את עדותם של השוטר ושל טובול. התרשמתי מכנות עדותו של השוטר כצד בלתי תלוי. השוטר ערך רשימת פריטים של מה שהועלה על המשאית מתוך רצון לעזור לתובעת, ובמלותיו הוא "לא היה אף אחד מטעם התובעת שיראה מה מעמיסים על המשאית אז לקחתי דף ורשמתי את כל מה שהעמיסו" (פר' עמ' 14ש' 15-14). נחה דעתי כי לא היתה לשוטר סיבה כלשהי להשמיט פריטים שהועלו על המשאית, מן הרשימה, ולא היתה כל מניע שיציין מטלטלין שהיו ארוזים באופן שלא מאפשר זיהוי ברור שלהם, כמו ארגזים או חבילות ערביות אם היו. .2טענות התובעת אינן סבירות והן מחוסרות הגיון. אין מחלוקת כי מבצעי הפינוי - בן שמחון, השוטר וטובול ידעו כי אין הם מבצעים עיקול של חפצי התובעת, אלא מפנים את הדירה במסגרת הליכי הוצל"פ. על כן, לא היתה כל סיבה שלא ייענו לבקשת התובעת ובני משפחתה להשאיר להם את הציוד הנחוץ ליום יום, ואכן הם העידו שכך נעשה. גירסה זו מתחזקת גם לאור עדותה של הגב' טטיאנה יצקוביץ, שהעידה מטעם התובעת, ואמרה כי "הבת והתובעת הורידו למטה דברים אישיים שלהם כדי שיוכלו להחליף בגדים... היא נשארה בלי כלום חוץ מסמרטוטים אישיים" (פר' עמ' 12ש' 4-2). .3הדעת נותנת שאילו נותרה אכן התובעת ללא בגדים, נעליים, וחפצים החיוניים היתה עושה כל שביכולתה על מנת להשיבם בחזרה לחזקתה במהירות האפשרית. התובעת הודתה כי קיבלה דיור חלופי למחרת הפינוי. חרף עובדה זו לא פנתה התובעת למחסן לשם הוצאת בגדיה ובגדי בני משפחתה ו"העדיפה" להיות תלויה בחסדיהם של שכניה ומכריה. התובעת הודתה שלא נטלה חפציה מן האחסון אלא ביום 29.7.96, שלשה חודשים לאחר הפינוי (ר' פר' עמ' 7ש' 28). טענת התובעת בעדותה כי "הדירה שקיבלתי היא קטנה ולא היה מקום לשים את הדברים" (שם, ש' 20) - אינה מהווה מענה הגיוני לתמיהה זו ויותר מכך, היא מחזקת את גירסת הנתבעים, כי מה שהועבר לאחסנה זהו "הציוד הכבד" נשוא ג/2, ובהתייחס לציוד זה, יש הגיון מה בטענת התובעת. .4התובעת פרטה בכתב התביעה את רשימת החפצים שלא הושבו לה מהאחסון, לטענתה. במהלך עדותה הציגה התובעת רשימה של חפצים שנכתבה על ידה, בשפה הרוסית - שסומנה ת/ .2העדה בסקין, אישרה כי הרשימה ת/1, שנכתבה בשפה העברית, נכתבה על ידה והוסיפה "אני רק תירגמתי" (פר' עמ' 4ש' 10). מהמשך עדותה עולה, כי ת/ 1הוא תירגום של ת/ 2וזאת מבין השורות: "היא ביקשה ממני לעשות אתו הרשימה כי היינו אצל בנטל והוא אמר שהוא לא מבין רוסית" (פר' עמ' 5ש' 26). לאור כתב התביעה ברור שת/ 1הוא הבסיס לתביעה, ועפ"י העדויות ת/ 1הוא תירגום של ת/ .2משמע - החפצים המפורטים בת/ 1ובת/ 2הם למעשה הפריטים האבודים. עיון בת/ 1ובת/ 2מלמד, כי ת/ 1שהינו התירגום של ת/2, מכיל יותר חפצים מן המקור - הכיצד? לא זו אף זו. אם אכן ת/ 1ות/ 2הם רשימת הפריטים האבודים, הגיוני כי ת/ 2נערך לאחר שהוחזרו החפצים מן האיחסון והסתבר החסר. ואולם- עדות התובעת בעניין זה תמוהה ובלתי מתקבלת על הדעת. לגבי ת/ 2העידה התובעת "כתבתי את זה אחרי שהמשאית עזבה. ישבתי וכתבתי הכל" (פר' עמ' 7ש' 26). כלומר - ת/ 2נערך לאחר הפינוי ולפני האחסון. למען הזהירות נשאלה התובעת שוב בחקירתה לגבי מועד עריכתו של ת/2, אך חזרה על גירסתה "את הרשימה שאתה מציג לי שאני כתבתי בכתב ידי אני רשמתי בזמן שלקחו את הדברים" (פר' עמ' 8ש' 6). בהמשך עדותה מעידה התובעת "כל הדברים שלא קיבלתי חזרה זה מה שכתוב בת/2" (פר' עמ' 8ש' 21). הכיצד יכולה היתה התובעת לרשום ביום הפינוי, את מה שלא קיבלה חזרה?! זאת ועוד. אין מחלוקת, כי החפצים הרשומים בג/ 2הרשימה שערך השוטר, אינם נתבעים ועל כן - הושבו לתובעת. הכיצד יתכן, שהתובעת שאינה קוראת עברית ועל כן לא יכלה לדעת מה כתוב בג/ 2למרות שהמסמך נמסר לה באותו מעמד (ר' עדות בסקין עמ' 4ש' 7), לא רשמה בת/2, שנרשם לטענתה בסמוך לפינוי, אף לא אחד מן החפצים המנויים בג/ 2ואשר אין מחלוקת שנלקחו לאיחסון? .5תמוהה העובדה שדווקא החפצים נשוא ג/2, שהם החפצים יקרי הערך ובעלי השווי - הוחזרו במלואם לתובעת, ודוקא החפצים האישיים נעלמו. .6הפינוי בוצע כאמור בחדש אפריל .96התובעת פנתה במכתב לכונס הנכסים ביום 18.8.96- ג/ 1(ר' עדותה עמ' 10ש' 25), כארבעה חדשים לאחר הפינוי, וכשלושה שבועות לאחר שחרור החפצים מן האיחסון (ר' עדותה פר' עמ' 7ש' 28). במכתב זה לא הלינה התובעת כלל על העלמם של חפצים כלשהם. התובעת פנתה בשנית לכונס הכנסים באמצעות בא כוחה ביום 11.11.96(ר' ג/4), כארבעה חדשים לאחר גילוי החסר הנטען, ואולם גם במכתב זה נתבקש כונס הנכסים ליתן חשבון מפורט לתובעת על סילוק החוב, אך לא בא זיכרה של תלונה כלשהי לעניין היעלמות הפריטים האבודים. העולה מן המקובץ הוא, כי גירסתה של התובעת באשר לפריטים האבודים אינה מהימנה, ועל כן לא שוכנעתי במידת ההוכחה הדרושה במשפט האזרחי, כי הפריטים האבודים פונו לאיחסון וכי אבדו. לא שוכנעתי כי לתובעת נגרם נזק כלשהו, ועל כן אפילו הופרה חובה חקוקה כלשהי ע"י הנתבעת או אפילו התרשלה התובעת - אין התובעת זכאית לפיצוי כלשהו הואיל ולא הוכח שנגרם לה נזק כלשהו. ג. דמי האחסון: התובעת טענה, כאמור, שעל הנתבעת לשלם לה את הסכום אותו חויבה לשלם בגין אחסון חפציה, וזאת לאור מצג השוא שנעשה כלפיה לפיו האחסון אינו כרוך בתשלום. עדת התביעה הגב' בסקין אירית העידה שהשוטר אמר לה שהתובעת "לא תשלם כלום" (פר' עמ' 4ש' 6-5) וזאת לאחר שהיא עצמה שאלה את השוטר מפורשות בדבר התשלום. (ראו גם פר' עמ' 6ש'1). עדת התביעה גב' טטיאנה יצקוביץ העידה שהיא שאלה אודות התשלום את אחד הסבלים שדיבר רוסית והוא אמר לה שהאחסון "לא יעלה לה שום דבר" (פר' עמ' 11ש' 28-25). התובעת עצמה טענה בכתב בתביעה שהשוטר ובן שמחון אמרו לה מפורשות שהאחסון אינו כרוך בתשלום, ואולם בעדותה בביהמ"ש לא מסרה גירסה כלשהי לעניין המצג הנטען. כמו כן לא הזמינה התובעת את בן שמחון כעד מטעמה. ההלכה לעניין אי הבאתו של עד רלבנטי היא כי: "אי הבאתו של עד רלבנטי מעורר, מדרך הטבע, את החשד כי יש דברים בגו, וכי בעל הדין שנמנע מהבאתו, חושש מעדותו וחשיפתו לחקירה נגדית" (ר' ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ. סלימה פ"ד מה (4) 651,658). על כן "אי הזמנה להעיד (של עדים רלבנטיים - א.ג.) יוצרת הנחה שאילו הובאו היתה עדותם סותרת את גירסת המשיבה" (ר' ע"א 240/77 כרמל נ. פרפורי פ"ד לד (1) 301, 305). על כן הכלל הוא "שאי הבאתו של עד רלבנטי יוצרת הנחה לרעת הצד שאמור היה להזמינו" (ר' ע"פ 112/52 פ"ד ז' 251, 254). מנגד העיד השוטר בחקירתו הנגדית ששמע את בן שמחון אומר לתובעת שתצטרך לשלם עבור האחסון (פר' עמ' 15ש' 6-5) ושמע גם את בן שמחון אומר לבתה של התובעת ש"אם יש לכם לאן לקחת את זה , זה יחסוך לכם. לא דיברו איתם על כמה כסף זה יעלה" (פר' עמ' 16ש' 12-11). גם טובול, קבלן המשנה, העיד: "היינו אני, בן שמחון, והשוטר ואני שמעתי את בן שמחון אומר לה, }לתובעת{ שאם היא לא תיקח את הדברים אליה והדברים ילכו למחסן היא תצטרך לשלם את הוצאות האחסנה". (פר' עמ' 17ש' 17-16). עדויותיהן של ה"ה בסקין ואיצקוביץ אינן מהימנות עלי, שכן התובעת לא טענה בכתב התביעה, ולא כל שכן בעדותה, שנאמר לה על ידן שהאחסון אינו כרוך בתשלום. התובעת עצמה בחרה שלא להעיד בנקודה זו. על כן אין בפני אלא את עדותם של השוטר ושל טובול, עדויות המאמתות זו את זו. עדות התובעת תומכת אף היא בעדויותיהם של השוטר ושל טובול. כשנשאלה התובעת ע"י ביהמ"ש מדוע לא נטלה את חפציה מהאחסון מיד ענתה: "אני משיבה מאיפה היה לי כסף?" (פר' עמ' 7ש' 16-15). מתשובה זו עולה שהתובעת ידעה כבר במועד הפינוי כי תחוייב בתשלום בגין האיחסון. לאור האמור לעיל אני דוחה את טענות התובעת כי הוצג לה מצג שווא כלשהו בעניין פטור מדמי איחסון, אני קובעת, כי לתובעת נאמר, כי תחוייב בדמי איחסון והדבר היה ידוע לה כבר במועד הפינוי, כעולה מעדותה. על כן לא מצאתי מקום לחייב הנתבעת בהחזר התשלום לתובעת. מאחר ודחיתי את תביעות התובעת כנגד הנתבעת, לא מצאתי מקום לחייב הנתבעת בתשלום בגין עגמת נפש לתובעת בגין עוולת הנתבעת, לאחר שעוולות אלה לא הוכחו. .6בשולי הדברים אוסיף עוד זאת. צודק ב"כ התובעת בטענתו, כי על הנתבעת והבאים מכוחה להקפיד הקפדה יתרה על ביצוע הוראות הדין הרלבנטיות במסגרת ביצוע הליכי הוצל"פ, ואסור שיהא ליבם גס בהן. ואולם - משלא הוכח בענייננו נזק לתובעת, הרי שממילא אין מקום לדון בקשר הסיבתי שבין הפרת הוראות הדין ע"י הנתבעת והבאים מכחה, לבין נזק כלשהו ואין מקום לבחון שאלה זו. טענת ב"כ התובעת באשר להפרת תקנה 98(ד) לתקנות, דינה להידחות גם מן הטעם שאני מאמינה כי התובעת היא שביקשה ממבצעי הפינוי שישאירו לה את החפצים השונים על המדרכה, ועל כן לא חלה על המוציא לפועל חובה לשמור עליהם בהתאם לתקנה זו. .7סוף דבר: אני דוחה את התביעה. מאחר ומטיעוני הנתבעת וצד ג' בסיכומיהן עולה, כי אכן לא נערך דו"ח כנדרש בהתאם לתקנה 98(ה) לתקנות, אני סבורה שבנסיבות העניין אין מקום ליתן צו להוצאות. לאור דחיית התביעה העיקרית נדחות גם התביעות נגד צד ג' וצד ד'.פינוי דירהפינוימקרקעיןמשכנתא