קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא עבירות משמעת של עובד בבית הדין הרבני: 1. ערעור על הכרעת דין וגזר דין של בית הדין למשמעת של עובדי המדינה (י' תלרז - אב"ד; עו"ד ש' צרפתי ועו"ד י' שפיר - חברים) בבד"מ 71/06. בהכרעת הדין מיום 7.9.08 הורשע המערער בשלושת האישומים שיוחסו לו בתובענה, וכפועל יוצא - בכל אחד מאותם אישומים - בעבירות משמעת לפי סעיפים 17(1), 17(2) ו-17(3) לחוק שירות המדינה (משמעת), תשכ"ג-1963 (להלן - חוק המשמעת). ביום 23.12.08 גזר בית הדין למשמעת על המערער, ברוב דעות, נזיפה חמורה, פיטורים לאלתר משירות המדינה ופסילה לצמיתות ממילוי כל תפקיד בהנהלת בתי הדין הרבניים. הערעור נסוב על הכרעת הדין באישום השלישי בלבד, וכן על גזר הדין. התובענה 2. המערער, יליד שנת 1945, החל לעבוד כנער בבית הדין הרבני האזורי בתל-אביב, ובחלוף השנים מילא בו תפקידים מינהלתיים שונים. בשנת 1999 מונה המערער לתפקיד סגן המזכיר הראשי בבית הדין, בו שימש בדרגה 41 לדירוג המח"ר עד להשעייתו ביום 30.10.06 בעקבות תובענה מתוקנת שהוגשה נגדו לבית הדין למשמעת. שלושת האישומים עוסקים בשלושה מקרים שאירעו במהלך התקופה בה שימש המערער כסגן המזכיר הראשי. 3. האישום הראשון עוסק במקרה שהתרחש (כעולה מחומר הראיות) לקראת סוף שנת 2005. אשה בשם יהודית אברג'יל ביקשה מהמערער סיוע בהוצאת צו ירושה, בעקבות פטירת נכדה. זמן קצר לאחר פנייתה אליו, התקשר המערער לגב' אברג'יל כדי לערוך בירורים באשר להדפסת ברכונים לחתונת בתו. כשהתברר למערער שבית הדפוס העוסק בהדפסת הברכונים נמצא בבעלות בעלה, ביקש ממנה הנחה במחיר הברכונים, שעלותם הסתכמה בכ-450 ₪, בתמורה לסיועו בהוצאת צו הירושה. גב' אברג'יל אמרה לו שיוכל לקבל הנחה של 50 ₪. המערער הלין על גובה ההנחה ודרש לקבל את הברכונים בחינם. בתגובה החליטה גב' אברג'יל לוותר על עזרתו בהוצאת הצו. 4. עניינו של האישום השני באירוע שהתרחש ביום 22.8.05. במועד זה החליט דיין בית הדין הרבני האזורי, הרב צבי יהודה בן יעקב, לבטל צו עיכוב יציאה מהארץ בתיק בו דן. כשנודע הדבר למערער, נכנס לאולם בית הדין, ובנוכחות מזכיר בית הדין ואזרחית שהייתה באולם, פנה אל הדיין בן יעקב בצעקות באמרו: "לא ידעתי שכל כך קל לעבוד עליך. מה פתאום ביטלת את צו עיכוב היציאה בתיק בן שבת?". הדיין בן יעקב דרש בתוקף מהמערער לצאת מאולם בית הדין. בעקבות אותה דרישה התפרץ לעברו המערער בצעקות באמרו: "אתה לא תעבוד כאן יותר! אתה מנוול! בכל המקומות זרקו אותך! באמא שלך אני אראה לך!". הדיין חזר על דרישתו מהמערער לצאת מן האולם, אולם המערער נשאר במקומו. רק בעקבות התערבות המזכיר הראשי יצא המערער מהאולם. 5. האישום השלישי מתייחס לאירוע מאוקטובר 2003 או סמוך לכך. אדם בשם יעקב שכטר הגיע לבית הדין הרבני על מנת לצלם מסמכים מתיק הגירושין של אחותו. באותה עת עמדה בבית הדין לרשות הציבור מכונת צילום בתשלום 30 אגורות לדף. המערער ניגש לשכטר, הציע לסייע לו, וביטל באמצעות מפתח את הצורך בתשלום עבור הצילומים. בסמוך לאחר מכן הסיע שכטר במכוניתו את המערער. במהלך הנסיעה ביקש ממנו המערער כסף לשם "הכנסת כלה" לבתו, בתמורה לסיוע של המערער בטיפול בתיק הגירושין של אחותו. שכטר לא השיב לאותה בקשה. הכרעת הדין 6. המערער כפר בשלושת האישומים. לאחר שמיעת ראיות מצא בית הדין למשמעת את המערער אשם בשלושת האישומים, וקבע כי המערער פגע במשמעת שירות המדינה, ניצל את מעמדו ואת תפקידו בשירות, הפר סעיפים שונים בתקשי"ר ובכללי האתיקה החלים על עובדי המדינה, וכן התנהג התנהגות שאינה הולמת עובד מדינה. גזר הדין 7. בגזר הדין נקבע כי במעשים נשוא האישום הראשון והשלישי ניסה המערער לקבל טובת הנאה בכסף או בשווה כסף מבאי בית הדין הרבני, תוך יצירת מצג כלפי הנזקקים להחלטות בית הדין כי בידי המערער לסייע להם. כפסע הפריד בין מעשים אלה לבין נקיטה בהליכים פליליים נגד המערער בעבירה של לקיחת שוחד. קבלת טובת הנאה מהציבור הנזקק לשירותיו של עובד המדינה פוגעת בתפקודו של השירות הציבורי, בתדמיתו ובאמון הציבור בו. כמו כן יש בהתנהגות כזאת להעמיד את עובד המדינה בניגוד עניינים. לא כל שכן כשהדבר נעשה על ידי עובד בכיר, כמו המערער, שהיה אחראי על כ-50 עובדי בית הדין הכפופים לו, וככזה ניתן היה לצפות ממנו לגלות הקפדה יתרה על טוהר המידות ועל התנהגות הולמת. במעשה נשוא האישום השני רמס המערער ברגל גסה את דרישות הנימוס הבסיסיות המוטלות על עובד מדינה, במיוחד כשהוא מכהן בתפקיד רגיש וניהולי כסגן מזכיר ראשי. כן חרג המערער מסמכותו בכך שראה היתר לעצמו לבקר החלטה שיפוטית בסגנון פנייה בלתי ראוי כלפי דיין בישראל, גם אם היה יסוד מסוים של קנטור מצד אותו דיין כלפי המערער. לאחר העמדתם של שיקולים אלה אל מול נסיבותיו האישיות של המערער ועדויות אופי שנשמעו באשר לתפקודו ולמסירותו לעבודתו ברבות השנים, החליטה דעת הרוב להטיל עליו אמצעי משמעת של נזיפה חמורה, פיטורים לאלתר משירות המדינה ופסילה לצמיתות ממילוי כל תפקיד בהנהלת בתי הדין הרבניים, תוך שימור מלוא זכויותיו לגמלה, שהגיעו לכדי מיצוי נוכח שנות עבודתו הרבות בשירות הציבורי. מנגד סברה דעת המיעוט כי בהתחשב בתרומתו רבת השנים של המערער לשירות הציבורי ובנסיבותיו המשפחתיות, אין מקום לפיטוריו מהשירות וניתן להסתפק באמצעי משמעת של נזיפה חמורה והעברה לתפקיד אחר בבית דין אחר עד תום תוחלת שירותו בשנת 2012, בה יגיע לגיל 67. הערעור על הכרעת הדין 8. כאמור, המערער אינו תוקף את הרשעתו בשני האישומים הראשונים, אלא רק את ההרשעה באישום השלישי. לטענת המערער, אישום זה נוסח באופן כללי ובלתי ממוקד, באופן שפגע בהגנתו. האישום לא פירט את נסיבות הסעתו על ידי שכטר (באיזה יום מדויק ארע הדבר, מי יזם את הנסיעה, לאן הייתה מיועדת); מה טיב ה"סיוע" שהמערער הציע לשכטר תמורת הטיפול בתיק הגירושין של אחותו; מהו הסכום שהמערער ביקש משכטר ל"הכנסת הכלה" של בתו; וכמה דפים צולמו חינם על ידי שכטר בעקבות התערבות המערער. ההרשעה עצמה התבססה על עדותו היחידה של שכטר, שאינה נתמכת בראיות חיצוניות, בלא מתן הנמקה להעדפת עדות זאת על פני עדותו של המערער. תלונתו של שכטר הוגשה למעלה משלוש שנים לאחר האירוע הנטען על ידו, ללא כל הסבר מניח את הדעת לשיהוי כה ניכר העושה את התלונה לכבושה. בנסיבות אלה סבור המערער כי מתקיים חריג לכלל המסייג את התערבותו של בית המשפט שלערעור בקביעות מהימנות של בית הדין למשמעת. עוד טוען הוא כי גרסת שכטר אינה אפשרית, באשר באוקטובר 2003 תיק הגירושין של אחותו היה מצוי בארכיון, מה גם שבאותו שלב הטיפול בנושא עבר לבית הדין הרבני הגדול. משכך לא יכול היה שכטר לצלם מסמכים מהתיק, והמערער לא יכול היה לסייע לשכטר בטיפול בתיק. זאת ועוד, קבלת הקהל בבית הדין הרבני מסתיימת בשעה 13:00, בעוד המערער מסיים את עבודתו בשעה 16:00, ואין זה הגיוני ששכטר חיכה מספר שעות עד תום עבודתו של המערער על מנת להסיע אותו ברכבו. לגופו של עניין טוען המערער כי התביעה לא הרימה את הנטל להוכיח שהוא אכן נסע ברכבו של שכטר וביקש ממנו כסף ל"הכנסת כלה". הכרעת הדין הותירה פרטים מהותיים עלומים, כמו מועד הנסיעה, יעדה וסכום הכסף שהמערער ביקש משכטר. המערער מכחיש כי הוסע אי פעם על ידי שכטר. כפועל יוצא, לא ביקש ולא יכול היה לבקש ממנו כסף לשם "הכנסת כלה" או לכל צורך אחר. המערער מוסיף וטוען, כי גם לו הוכח כי נסע ברכבו של שכטר, הרי בכך כשלעצמו אין כל פסול. אמנם, בית הדין למשמעת ציין כי העדר הפסול מותנה בכך שהנסיעה לא תנוצל לקבלת טובת הנאה שלא כדין, אך לדידו של המערער לא יכולה הייתה לצמוח לו כל טובת הנאה שלא כדין מנסיעה ברכבו של שכטר. המערער מדגיש שלא נטען נגדו בשום שלב כי קיבל בפועל סיוע כספי כלשהו משכטר. לגבי השימוש במפתח לביטול הצורך בתשלום עבור הצילומים שביצע שכטר, טוען המערער להגנת זוטי דברים, בשים לב לעדותו של שכטר לפיה מדובר ב-7 או 8 עמודים, היינו שסך כל עלות הצילומים (כאשר לפי כתב התובענה עלות כל צילום הנה 30 אגורות) אינה עולה על 2.40 ₪. באופן כללי סבור המערער כי לא היה מקום להכללת האישום השלישי בתובענה. אישום זה לא נכלל בתובענה המקורית, ולדעת המערער הוסף במסגרת תיקון התובענה על מנת לשוות לה "נפח", לתמוך בתלונתו של הדיין בן יעקב, ולגרום להרחקת המערער מעבודתו בבית הדין מסיבות השמורות לדיין בן יעקב ושטיבן לא הוברר למערער. לדברי המערער, הוכח כי הדיין בן יעקב הוא זה שלחץ על שכטר, כפי שלחץ על גב' אברג'יל, להתלונן נגדו, וכי זהו ההסבר להימנעותו של שכטר מהגשת התלונה במשך למעלה משלוש שנים. עצם הקשר בין הדיין לבין שכטר פסול בתכלית, שכן שכטר פנה באופן פרטי לדיין לגבי תיק הגירושין של אחותו שנדון בפניו, והדיין שוחח עם שכטר על התיק והדריך אותו כיצד לפעול. 9. לאחר ששקלתי את טענות המערער ואת תשובת המדינה לטענות אלו, לא מצאתי מקום להתערב בהחלטת בית הדין למשמעת שהרשיע את המערער גם באישום השלישי. בית הדין שמע עדויות בנוגע לאישום זה, ועל סמך התרשמות בלתי-אמצעית מהעדים מצא כמהימנה את גרסתו של שכטר וכבלתי-מהימנה את גרסתו של המערער. הלכה היא כי "בית משפט זה אינו נוהג, בהעדר טעם מיוחד, להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי בית הדין למשמעת" (עש"מ 3871/96 רביד נ' נציב שירות המדינה, פ"ד נ(3) 272, 279; ראו עוד עש"מ 10575/03 בן דוד נ' נציבות שירות המדינה, מיום 29.3.04; עש"מ 5917/07 גרה נ' נציבות שירות המדינה, מיום 19.8.07). טעם מיוחד כאמור מתקיים אך ורק "במקרים נדירים, כאשר הממצאים אינם מעוגנים בחומר הראיות או כאשר הגרסה העובדתית שאומצה על ידי הערכאה הדיונית אינה מתקבלת על הדעת" (עש"מ 7440/04 יששכר נ' נציב שירות המדינה, מיום 7.4.05). המקרה שלפנינו אינו כזה. ממצאי בית הדין למשמעת מעוגנים בעדותו של שכטר. בית הדין התרשם מאמינות העד, ומצא חיזוק לגרסתו בחוסר התאמה בין חקירת המערער בנציבות שירות המדינה, בה הכחיש כל היכרות קודמת עם שכטר, לבין עדותו בבית הדין בה אישר כי אפשר לשכטר לצלם מספר דפים ללא תשלום. חיזוק נוסף נמצא לבית הדין בעדות הדיין בן יעקב, שסיפר על דיווח שקיבל משכטר אודות בקשת הסיוע הכספי שהפנה אליו המערער, וכן בכך שמבחינה עובדתית המערער אכן עסק בהכנות לחתונת בתו בתקופה אליה התייחסה עדותו של שכטר. משכך, ממצאי בית הדין רחוקים מלהיות מנותקים מחומר הראיות. ממצאים אלה אף אינם לוקים בחוסר היגיון או בפרכה גלויה. המערער לא המציא כל מסמך לאישוש טענתו (אותה העלה לראשונה בסיכומיו בבית הדין למשמעת, דבר המספיק כשלעצמו להימנע מלייחס לה משקל) לפיה באוקטובר 2003 תיק הגירושין של אחותו של שכטר היה מצוי בארכיון או שהועבר לבית הדין הרבני הגדול. מנגד מקובל גם על המערער כי בשנת 2003 הוא אכן אפשר לשכטר לצלם מתיק הגירושין של אחותו (עמ' 36 שו' 49 - עמ' 37 שו' 3, 15 לפרוטוקול). טענתו בדבר פער השעות בין סיום קבלת הקהל בבית הדין לבין יציאתו מהעבודה, אינה מפריכה את גרסתו של שכטר, שכן שכטר טען כי ביום המדובר לא הגיע לבית הדין בשעות קבלת הקהל אלא בשעות אחר הצהריים (עמ' 27 שו' 25-26 לפרוטוקול). 10. העדרו בכתב האישום של פירוט הסיוע אותו הציע המערער לשכטר, אינו מונע את ההרשעה. ראשית, לא מן הנמנע שבמציאות פירוט שכזה אכן לא ניתן על ידי המערער מעבר לאמירתו הכללית לשכטר שמדובר ב"עזרה בתיק" (כפי שעולה מעדותו של שכטר בעמ' 25 שו' 14-15 ועמ' 31 שו' 8-10 לפרוטוקול; וכן מהודעתו ת/8 דף 1 שו' 16-17, דף 4 שו' 10-11). לא אחת, בקשות לעזרה כספית מסוג זה הנן "פתוחות" ונמנעות מלנקוב בסכום המתבקש או בתמורה המוצעת כנגדו. שנית, העבירות בהן הורשע המערער מסתפקות בעצם הצעת סיוע בעניין הקשור לעבודתו של עובד הציבור כנגד קבלת טובת הנאה כלשהי, ואין בהן כל דרישה לקונקרטיזציה של הסיוע (ראו והשוו, בבחינת קל-וחומר, מעבירת השוחד המשתכללת בלא "נפקא מינה... אם היה בעד פעולה מסויימת או כדי להטות למשוא פנים בדרך כלל" - סעיף 293(3) לחוק העונשין, תשל"ז-1977; ע"פ 355/88 לוי נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(3) 221, 233; ע"פ 6916/06 אטיאס נ' מדינת ישראל, מיום 29.10.07, בפסקה 8). ניגוד העניינים אליו נקלע עובד הציבור כתוצאה מהצעה מסוג זה, שריר וקיים גם כאשר אין הוא מפרט בפני האדם שמולו את טיבו המדויק של הסיוע שיעניק לו תמורת קבלת טובת ההנאה. בדומה לכך שרירה וקיימת הפגיעה בתדמית ובשם הטוב של שירות המדינה. אף אין משמעות לעובדה שבסופו של דבר שכטר לא נענה לבקשת המערער, וממילא המערער לא קיבל ממנו סיוע כספי ולא העניק לו בתמורה סיוע בטיפול בתיק הגירושין. לצורך העבירה של קבלת טובות הנאה אסורות על ידי עובד הציבור, די בבקשתו לקבלת טובות הנאה אלו (הגדרת "קבלה" בסעיף 42.701 לתקשי"ר הנה: "לרבות בקשה"; השוו לסעיף 294(א) לחוק העונשין, ולע"פ 6258/94 יעקובזון נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(5) 845, 852). "תמצית האיסור שבתקשי"ר, כמו גם במשפט הציבורי הכללי, נסבה על עצם ההימצאות במצב היוצר חשש לקיומו של ניגוד עניינים... אין המדובר בעבירה המושתתת על מבחן תוצאתי, המחייב, כדרישה בלעדיה אין, כי תתרחש תוצאה מסויימת, לצורך גיבושו של האיסור... יתר על כן, הכלל הוא, כי התביעה אינה צריכה להוכיח כי ניגוד העניינים גרם בפועל לפגיעה בתפקודו של עובד הציבור, ודי בכך שנתוני העניין יוצרים אפשרות לניגוד עניינים ולפגיעה כזו" (עש"מ 222/07 אסדו נ' מדינת ישראל, מיום 11.11.07, פסקה 39). אכן, עצם בקשת טובת ההנאה בתמורה לביצוע פעולה על ידי עובד הציבור בקשר לתפקידו בשירות הציבורי, גם אם אינה מבשילה לכדי מתן טובת ההנאה בפועל, פוגעת במשמעת שירות המדינה (סעיף 17(1) לחוק המשמעת) ובתדמית ובשם הטוב של השירות (סעיף 17(3) לחוק). 11. לטענת ההגנה של זוטי דברים אין כל מקום. אכן נראה כי מספר הצילומים ששכטר ביצע בלא תשלום היה זניח (ראו עדותו בעמ' 30 שו' 43-47 לפרוטוקול, והודעתו ת/8 דף 1 שו' 13). אלא שלא בכך הפסול העיקרי במעשיו של המערער הנדונים באישום השלישי. מתן אפשרות לשכטר לצלם ללא תשלום, על חשבון המדינה או על חשבון החברה המפעילה את מכונת הצילום, אינו אלא בבחינת הכנה ורקע לעיקר חטאו של המערער במצג אותו העמיד בפני שכטר בדבר יכולתו לסייע לו בטיפול בתיק הגירושין של אחותו תמורת כסף. מפתח מכונת הצילום המאפשר צילום בחינם הנו, בנסיבות המתוארות, אות ל"מפתחות" נוספים בהם מחזיק המערער, העושים אותו בעל מהלכים בבית הדין. כך הבין את המעשה גם שכטר, שבתשובה לשאלה בחקירתו הנגדית: "ההכנסת כלה זה ה-3 שקלים?", השיב: "לא, הוא הראה לי שהוא יכול לעזור, הוא אדם בעל מפתח" (עמ' 30 שו' 48-49 לפרוטוקול). אשר לנסיעת המערער ברכבו של שכטר, גם היא כשלעצמה לא הייתה מעוררת בעיה, ודאי לא כזאת המצדיקה נקיטת הליכים משמעתיים. הבעיה היא במה שנאמר על ידי המערער במהלך אותה נסיעה, היינו בבקשת סיוע כספי תמורת סיוע נגדי של המערער בטיפול בתיק המתנהל בבית הדין בו הוא מכהן בתפקיד מינהלתי בכיר. הנסיעה היא ההקשר והאווירה בהם בחר המערער להציג את הבקשה, בזירה לא פורמאלית בה המחיצות בין עובד הציבור לבין האדם הנזקק לשירותיו מיטשטשות ותחושת הקרבה וחוסר הרשמיות מתעצמת. 12. בעדותו בבית הדין למשמעת הציג שכטר הסבר מניח את הדעת להמתנתו משך כשלוש שנים מאז המקרה ועד להגשת התלונה נגד המערער בשנת 2006. לדבריו, בחר לעכב את הגשת התלונה עד לסיום הטיפול בתיק הגירושין של אחותו, מחשש שמא הגשת התלונה תניע את המערער להתערב לרעה באותו תיק (עמ' 28 שו' 28-34 לפרוטוקול). בשים לב להסבר זה, ומשנתגלו לבית הדין למשמעת אותות האמת בעדותו של שכטר, רשאי היה לתת בה אמון חרף מועד הגשת תלונתו. 13. כפי שציין בצדק בית הדין למשמעת, ההליך המשמעתי שננקט נגד המערער אינו האכסניה לבירור התנהלות הדיין בן יעקב, לרבות בכל הנוגע להיבט המשמעתי שבניהול שיחות בינו לבין המתלוננים האחרים. יחד עם זאת, לא אוכל שלא להעיר כי על פני הדברים אין כל יסוד לטענת המערער לפיה מעדות שכטר עולה כי הדיין בן יעקב שוחח עמו ויעץ לו לגבי תיק הגירושין של אחותו בעוד תיק זה התנהל בפני אותו דיין. שכטר ציין אמנם כי הדיין בן יעקב אמור היה לסדר את הגט לאחותו וכי נקבעו בפניו לצורך זה שני דיונים בהפרש של שבוע (עמ' 29 שו' 33-36 לפרוטוקול). אולם באותה נשימה הבהיר שכטר כי שיחתו עם הדיין בן יעקב התקיימה לאחר שהלה סיים את טיפולו בתיק והחזיר אותו לבית הדין הרבני הגדול לנוכח העובדה שהבעל (גיסו של שכטר) לא התייצב לסידור הגט (שם, שו' 21, 27 ו-43). הערעור על גזר הדין 14. המערער טוען כי אמצעי המשמעת שהוטלו עליו חמורים יתר על המידה ואינם עולים בקנה אחד עם מדיניות הפסיקה במקרים דומים. לדבריו, ההחלטה על פיטוריו משירות המדינה כיום, לאחר עשרות שנות עבודה מוצלחות כמשרת ציבור נאמן ומסור, נגועה בחוסר מידתיות קיצונית ומתעלמת מתרומתו האדירה ורבת השנים לשירות המדינה, כפי שבאה לידי ביטוי בין היתר במכתבי הערכה רבים אותם קיבל ברבות השנים מגדולי הרבנים והדיינים, מבעלי תפקידים שונים ומאזרחים. כמו כן, לא ניתן בגזר הדין ביטוי מספיק לנסיבותיו האישיות ולהיותו ראש למשפחה מרובת ילדים, נכדים ונינים. לפיכך מבקש המערער להמתיק את אמצעי המשמעת שהטילה עליו דעת הרוב, ולאמץ את גישת המיעוט שהסתפקה בנזיפה חמורה ובהעברה לתפקיד אחר בבית דין רבני אחר עד לסיום תוחלת שירותו של המערער בשנת 2012. 15. שקלתי טענות אלו, ולא מצאתי כי יש בהן להצדיק התערבות בגזר הדין. בידוע הוא שאין בית המשפט נוהג להתערב באמצעי המשמעת שהטיל בית הדין למשמעת של עובדי המדינה אלא במקרים חריגים בהם גזר הדין נגוע בחוסר סבירות או עיוות דין (עש"מ 3088/99 אלאשוויילי נ' מדינת ישראל, מיום 16.6.99; עש"מ 318/04 מנוס נ' נציב שירות המדינה, פ"ד נח(3) 470, 480). במקרה שלפנינו אין לומר כי בית הדין למשמעת החמיר יתר על המידה עם המערער. המערער ביצע, בשתי הזדמנויות שונות וכלפי אנשים שונים שנזקקו לשירותי בית הדין הרבני, עבירות חמורות של בקשת טובת הנאה כספית (בין בשווה כסף - הנחה במחיר הברכונים באישום הראשון, ובין בכסף ממש באישום השלישי) תמורת סיוע מצדו בטיפול בתיקים המתנהלים בבית הדין בו כיהן כסגן המזכיר הראשי. עצם הצגת בקשה כזאת על ידי עובד הציבור, שטמונה בה גם הבעת נכונות מצדו לכרוך הושטת סיוע בעניין הקשור לתפקידו בקבלת טובת הנאה, מביאה נזק של ממש לשירות המדינה ומערערת את תשתיתו הערכית והמוסרית. היא מלמדת על השחתת המידות של העובד, ועלולה להשחית עובדי מדינה נוספים. היא טומנת בחובה פוטנציאל לסטיית העובד מן השורה במילוי תפקידו. משכך יש בה לפגוע במעמד ובתדמית של שירות המדינה בעיני הציבור הרחב, ולכרסם באמון שהציבור נותן בעובדי הציבור (השוו בג"ץ 531/79 סיעת "הליכוד" בעיריית פתח-תקווה נ' מועצת עיריית פתח-תקווה, פ"ד לד(2) 566, 571). כך בעובד הציבור על דרך הכלל, וכך באופן מיוחד בעובד ציבור הממלא תפקיד - אפילו הוא מינהלתי טהור - במסגרת מוסד שיפוטי האמור לשמש מופת להגינות ולניקיון כפיים (עש"מ 2165/08 זיקרי נ' מדינת ישראל, מיום 3.4.08, בפסקה ה(3); עש"מ 941/91 באבאי נ' נציבות שירות המדינה, מיום 11.6.91). קל-וחומר כאשר אין מדובר במעידה חד-פעמית, אלא בשני מקרים בהם אותו דפוס של התנהגות חזר על עצמו: "ההבדל במספר האירועים המיוחס לנאשם אינו כמותי בלבד. הכמות הופכת לאיכות ויש בה כדי להשפיע על אמצעי המשמעת" (עש"מ 7778/00 ועקנין נ' נציב שירות המדינה, מיום 5.12.00). קל-וחומר בן בנו של קל-וחומר כאשר עובד הציבור המנצל את תפקידו על מנת לזכות בטובות הנאה כספיות הנו עובד בכיר כמו המערער, ששימש סגן מזכיר ראשי בבית הדין והיה אחראי על כ-50 עובדים. כמידת בכירותו של העובד כך מידת אשמתו והתגובה המשמעתית הראויה בגינה (עש"מ 5917/07 גרה נ' נציבות שירות המדינה, מיום 19.8.07, בפסקה 13; עש"מ 9848/05 מדינת ישראל נ' מזוז, מיום 25.1.07, בפסקה 11; עש"מ 4203/07 בוגייסקי נ' נציבות שירות המדינה, מיום 24.6.07, בפסקה י'). יש בכך להצדיק את הפסקת עבודתו של המערער בשירות המדינה לאלתר, באשר מעשיו האמורים מלמדים "על אי התאמתו... לעבודה בשירות הציבור; על חוסר הבנתו וחוסר מודעותו לאחריות המיוחדת הרובצת על משרת ציבור, ובכלל זה, לאיסור בהימצאות בניגוד עניינים והפסול בשימוש במנגנוני השירות הציבורי להנאה פרטית של העובד" (עש"מ 222/07 אסדו נ' מדינת ישראל, מיום 11.11.07, פסקה 48; ראו גם עש"מ 5100/04 אלימלך נ' נציבות שירות המדינה, מיום 4.4.05). לכל אלה יש להוסיף את הדברים הבוטים שהטיח המערער בדיין בן יעקב, בצורה גסה ובלשון משתלחת ומבזה, תוך רמיסת נורמות ההתבטאות המצופות מעובד הציבור, לא כל שכן מעובד בכיר בערכאה שיפוטית כלפי נושא משרה שיפוטית בערכאה זו. אם לא די בכך, את דבריו המבישים השמיע המערער לא רק בפני הדיין עצמו, אלא גם בנוכחות מזכיר בית הדין ואזרחית שהייתה באולם. התבטאויות מעין אלה המושמעות בנסיבות מעין אלה מפיו של עובד הציבור פוגעות אף הן בתדמיתו של השירות הציבורי ובאמון שהציבור רוחש לו, ומהוות סטייה חמורה מרמת ההתנהגות המצופה מעובדיו (עש"מ 893/07 קורנפלד נ' נציבות שירות המדינה, מיום 28.5.07, בפסקה 12). בית הדין למשמעת לא התעלם מנסיבותיו האישיות של המערער, משנות עבודתו הרבות, ומהעדויות והמסמכים שהובאו להוכחת שביעות הרצון מתפקודו בעבודתו בבית הדין. נתונים אלו קיבלו ביטוי בהימנעות דעת הרוב מפסילת המערער לשירות המדינה ובהסתפקותה בפסילתו למילוי כל תפקיד בהנהלת בתי הדין הרבניים, וכן בהוראת גזר הדין השומרת על מלוא זכויותיו של המערער לגמלה (שהגיעו לכדי מיצוי מלא - 70%) ולפיצויי פיטורים. בשים לב למעשים בגינם הורשע המערער, תוצאה זו הנה מידתית, ויש בה לאזן כהלכה בין האינטרסים הפרטיים של המערער לבין האינטרס הציבורי שבאכיפת נורמות משמעת ראויות בשירות הציבורי. אין לשכוח כי בהיות התכלית העיקרית של הדין המשמעתי מניעתית ולא ענישתית, "טעות היא להתייחס לפיטורים כאל עונש גרידא", אף כי "מבחינתו של המערער הפיטורים הם, ללא ספק, עונש" (עש"מ 356/96 פלוני נ' נציבות שירות המדינה, מיום 4.3.96). מאותו הטעם, "המשקל שיש לייחס לנסיבות האישיות של הנאשם, פוחת בדין המשמעתי" (עש"מ 5282/98 מדינת ישראל נ' כתב, פ"ד נב(5) 87, 93; עש"מ 7118/04 שילה נ' נציבות שירות המדינה, פ"ד נט(3) 359, 370). 16. לאור האמור החלטתי לדחות את הערעור הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין. בית דין רבניעבירות משמעת