עיכוב ביצוע צו סגירה לעסק

צו סגירה לפי חוק רישוי עסקים הינו אקט שיפוטי בלתי סופי וקיימת לבית משפט סמכות לדחות מועד ביצועו פעם אחר פעם. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא עיכוב ביצוע צו סגירה: ערעור על החלטת בית ממשפט לעניינים מקומיים (כב' הש' ת' נמרודי) בת"פ 3104/01, מיום 1/11/2010, לפיה נדחתה בקשת המערער לעיכוב ביצוע של צו סגירה שהוצא לעסק שבבעלותו ובניהולו של המערער. 1. המערער מנהל ומפעיל מרכול למכירת מוצרי מזון ומוצרים אחרים ברחוב יוסי בן יועזר 22 בירושלים. מאחר שהמרכול הופעל ומופעל על-ידי המערער בלא היתר כדין על פי חוק רישוי עסקים, תשכ"ח - 1968, הוגש כתב אישום עוד ביום 14/5/2001 בגין הפעלת עסק בלא רישיון כדין, לפי סעיפים 4 ו - 14 לחוק רישוי עסקים. דיון ראשון בעניין זה התקיים ביום 26/12/2001. באותו דיון באה הודאה, במסגרת הסדר טיעון, בדבר הפעלת המרכול בלא היתר כדין ובית המשפט קמא הורה בגזר הדין, בין היתר, על הפסקת העיסוק בעסק נשוא כתב האישום. עם זאת הורה בית משפט קמא כי הצו ייכנס לתוקפו ביום 7/4/2002, זאת על מנת לאפשר קבלת רישיון עסק כדין. 2. בשלב זה יובהר כי במקביל להליך בת.פ. 3104/01 שעסק בהפעלת עסק ללא רישיון, ננקטו במקביל, כבר מאותה עת (שנת 2001), גם שני הליכים נוספים שעסקו בעבירות של בנייה ללא היתר על פי חוק התכנון והבנייה תשכ"ה - 1965, לאור תוספות בנייה ללא היתר שבוצעו בתחומי המרכול (הצבת מבנה מפח ומפלסטיק וקירות ברזל בשטח של כ - 136 מ"ר). יוער כי העסק פעל, במתכונת זו או אחרת, שנים רבות לפני שנת 2001 וניתן לו רישיון עסק כדין, אולם אותו רישיון בוטל מחמת הקמת תוספות הבנייה הבלתי חוקיות. במסגרת ההליכים שבתיקי התכנון והבנייה, בהם באה הודאה, ניתנו, בין היתר, צווי הריסה ואיסור שימוש לגבי תוספות הבנייה הבלתי חוקיות, וביצועו של צו זה, שניתן במסגרת גזר דין ביום 27/9/2000, נדחה ליום 26/12/2001, על מנת להסדיר את נושא הבנייה הבלתי חוקית וליקויי בטיחות ולקבל אישור של המחלקה להסדרי תנועה ומחלקת הבטיחות בעיריית ירושלים. החלטת בית משפט קמא מיום 4/12/2002 3. לאחר מתן גזרי הדין בשלושת התיקים ולאחר שחלפו המועדים שהוקצו לקבלת רישיון עסק והיתרי בנייה, ומשנושאים אלה לא הוסדרו ולא ניתנו היתרים כדין עד למועדים שנועדו לכך, באו בקשות הדדיות בדבר הארכת המועדים שנקבעו לצווי ההריסה והסגירה מחד, וסגירת העסק והריסת הבנייה הבלתי חוקית, מאידך. להלן התייחסות מפורטת למדי להחלטה שבאה בעקבות בקשות אלה שכן החלטה זו שימשה מצע להחלטות שבאו בעקבותיה והעניקו אורכות למערער. בית משפט קמא, בהחלטתו מיום 4/12/2002 באותן בקשות, ציין, בין היתר, כי הבקשה להארכת המועדים שנועדו לביצוע הצווים התבססה על כך שננקטים צעדים לשם קבלת היתר בנייה להרחבת שטחו של המרכול וכן על המעמד של התוספות הבלתי חוקיות מבחינת דיני התכנון. נתונים מפורטים על הליכים אלה נמסרו לבית המשפט בדיון שהתקיים מספר חודשים לפני מועד מתן ההחלטה, על ידי אדריכל המטפל בקבלת ההיתר. בית משפט קמא הביא בהחלטתו מיום 4/12/2002 פירוט וסקירה נרחבים של הפעולות וההליכים שננקטו וכללו הגשת בקשה להיתר בנייה מצומצם המתייחס רק לתוספת הבנייה הבלתי חוקית (זאת להבדיל מהמתאפשר על פי תוכנית מס' 3716 א' המאפשרת מתן היתר בנייה להרחבת שטח המרכול גם אל מעבר לשטח תוספת הבניה הבלתי חוקית. הצמצום נבע בשל קשיים שנוצרו). אותה בקשה (מצומצמת) פורסמה להתנגדויות, לא באה כל התנגדות, ואף כי מנהלת מחלקת הרישוי בעירייה הודיעה כי ניתן יהא לאשר את הבקשה (בתנאים מסוימים), הגורמים המוסמכים בעירייה שינו מטעמם והעלו דרישות ותנאים נוספים למתן היתר. בית משפט קמא התייחס לפתרון שנראה באופק ואת הדרך שיש לעבור לשם השגתו (ביצוע פעולות ועמידה בתנאים מסוימים, ר' עמ' 2 להחלטה ש' 19 ואילך), סיכם ואמר: "האדריכל מעריך כי הרשות המוסכמת תאשר מתן ההיתר, כפוף לתיאום הבניה עם מספר (לא מועט) של גופים מקצועיים בעירייה. לפי הערכתו, תיאום זה יארך כשישה חודשים, ובסופו יינתן היתר הבנייה". מאחר שהמאשימה לא הפריכה את תיאור העובדות על ידי האדריכל, ראה בהן בית משפט קמא כמוכחות לצורך אותו הליך, דהיינו, הבקשה להארכת מועד ההריסה והסגירה התבססו על סיכויים "טובים וקרובים יחסית" לקבלת היתר בנייה לשטח שהיקפו אף עולה על שטח התוספות הבלתי חוקיות. המאשימה התנגדה לארכה בנימוק שאין לתוספות הבנייה זכות קיום עכשווית או עתידית (לא מבחינת גודל ולא מבחינת טיב חומרי הבנייה). 4. בית משפט קמא קבע כי צו הריסה שניתן על פי חוק התכנון והבנייה וצו סגירה לפי חוק רישוי עסקים הנם אקטים שיפוטיים בלתי סופיים וקיימת לבית משפט סמכות לדחות מועד ביצועם פעם אחר פעם. באשר לעניין הספציפי נקבע כי התקיימו בו, באותה עת, כמעט כל השיקולים המובילים להארכת מועד ביצוע צווי ההריסה והסגירה: הוחל בהליכים לצורך קבלת היתר להרחבת המרכול זמן רב לפני מועד מתן גזר הדין; בעת מתן גזר הדין עמדה בתוקף תוכנית מתאר חדשה המתירה בנייה בשטח הכולל את התוספות הבלתי חוקיות; העיכוב בהוצאת היתר הבנייה היה נעוץ, בחלקו, בשינויים בעמדת גורמי רישוי בעירייה ובעיקר בכך שבית משפט קמא הגיע למסקנה כי: "הסיכוי לקבל תוך פרק זמן לא ממושך (של מספר חודשים) היתר בניה שיכלול בקרבו את שטח התוספות הלא חוקיות הנו טוב, אף יותר מטוב...". בית משפט קמא ציין, בנוסף, כי תוספות הבנייה מהוות 40% משטח המרכול והריסתן תחייב סגירתו שתהווה: "מכה קשה מאוד על הנאשם ועל 90 העובדים בעסק, וניתן לשער שתטיל על רשויות הרווחה את המעמסה הכספית הנכבדה של דאגה לקיום 90 משפחות... שיצטרפו למעגל האבטלה". בית משפט קמא ביקש להימנע ממצב שבו עד לשלב בו יאושרו התוכניות לא יוותר עסק להפעלה במידה שיינתנו צווים לסגירתו ולהריסה. נוכח שיקולים אלה עיכב בית משפט קמא כאמור ביום 4/12/2002, את ביצוע צווי ההריסה והסגירה, עד ליום 1/6/2003. 5. אחר זאת, ולאחר שלא נתקבלו היתרי בניה בנוגע עם הבנייה הבלתי חוקית (מאז ועד היום) ולא ניתן רישיון עסק כדין (מאז ועד היום), הוגשו בקשות חוזרות ונשנות להארכת תוקף הצווים, חרף התנגדות עיריית ירושלים לאורך כל הדרך. בית משפט קמא (על מותביו השונים) נענה לבקשות והאריך מעת לעת מועד ביצועם של הצווים. ניתן לומר כי הארכות אלה נסמכו על כך שמדובר בהליכים ארוכים שגם העירייה אחראית להם או לחלקם. יחד עם זאת, על אף אורך הרוח, קבע בית משפט קמא בהחלטתו מיום 17/5/2010 המתייחסת לבקשה נוספת להארכת מועד כי "בחלוף למעלה מתשע שנים מתחילת ניהול העסק במקום ללא רישיון, אין הצדקה למתן דחיות נוספות לצורך הכשרת הבנייה...". יחד עם זאת, אמר בית משפט קמא בהחלטתו זו (מיום 17/5/2010): "אולם, במהלך הדיון היום חלה תפנית כשהנאשם התחייב להתאים את הבנייה במקום להיתרים הקיימים בדרך של הריסת כל בניה חריגה במקום וזאת עד ליום 1/7/2010". בית משפט קמא לא התעלם מאותה תפנית ועל-כן האריך המועד לביצוע הצו עד ליום 15/7/2010 וקבע כי סמוך לתום המועד תיערך ביקורת על מנת לבדוק האם כל הבנייה שנותרה תואמת להיתרים, שאז, אם כך יהא, תינתן ארכה עד ליום 15/9/2010 "על מנת לאפשר לנאשם לקבל אישורים של כל יתר גורמי הרישוי שאיורם נדרש לשם קבלת רישיון עסק". לאחר מכן, ביום 25/8/10, הגיש המערער בקשת ארכה לביצוע צו הסגירה. בתמצית, טען המערער כי מילא אחר כל הנדרש ממנו, אולם המשיבה העלתה,לפתע וללא סיבה, דרישות נוספות שזכרן לא בא מלכתחילה. בתשובה לבקשה, המשיבה חלקה על טיעוני המערער, נטען כי המערער לא עמד במוסכם ולא הרס כל שסוכם, באה הפניה לגזר הדין מיום 17/10/2010 שניתן בעניינו של המערער בת.פ. 3150/08 ואשר דן באי ציות לצו ההריסה, ונקבע כי עבירות הבנייה עמדו על תילן גם ביום 7/9/2010 (בהסתמך על תמונות שהוגשו לבית משפט קמא) וחלקים שנטען כי נהרסו - לא נהרסו כלל, והמערער, כך נאמר בגזר הדין, אף לא חלק על כך. עוד נטען כי בקשת המערער לרישיון עסק נדחתה ביום 12/8/2010 בשל עבירות הבנייה ובאו נימוקים באשר להעדר בטיחות, קיום ליקויים שונים והעדר אישור מטעם גורמי הרישוי. בית משפט קמא, ביום 1/11/2010, לאחר שאימץ את נימוקי המאשימה, החליט לדחות את הבקשה, ועל-כן הערעור שלפניי. 6. בהודעת הערעור, חזר המערער על כך שעמד בכל אשר הצטווה עליו במפגש שהתקיים בינו ולבין נציגי המשיבה ביום 19/8/2010, ואף נאמר לו, לאחר הביצוע, כי הביצוע נעשה לשביעות רצון, אלא, שמאוחר יותר, באו דרישות נוספות (שכללו הכנסת דוכני ירקות וביצוע הריסה של מספר סככות נוספות). עוד נטען כי המערער היה מוכן לבצע גם את הדרישות הנוספות אלא ביקש כי יוסכם בכתב מראש מה הן הדרישות על-מנת להימנע מהפתעות, אך לא נענה. נטען כי מדובר בדרישות קנטרניות ומפלות, כי התנהלות המשיבה אינה סבירה והנה עוסקת באכיפה סלקטיבית כלפיו. עוד נטען כי על בית משפט קמא היה להתייחס לטענותיו ולדון בהן לגופן, ובכל מקרה היה עליו לקיים דיון במעמד שני הצדדים (בדיון בערעור לא חזר המערער על טענה אחרונה זו). עוד ציין המערער כי תב"ע נקודתית שהוגשה מטעמו אושרה על ידי הועדה המקומית ועליה לקבל אישור הועדה המחוזית ובאה הפניה לכך שבקשתו של המערער לביצוע שינויים התקבלה על ידי רשות הרישוי ביום 20/10/201 (נספח ה' להודעת הערעור). יש לציין כבר כאן כי אין מדובר בהיתר אלא בכך שהבקשה אושרה כפוף לקיום שורת תנאים כמפורט. 7. בדיון בערעור, הדגיש סנגורו של המערער את העובדה כי כמאה משפחות מוצאות מחייתן מפעילות המרכול וסגירתו מהווה מכה אנושה לאותן משפחות שייפלו על כתפי רשויות הרווחה (פרט לנזק הכלכלי הישיר למערער). הושם דגש על כך שכל עוד הנושא התכנוני איננו מוסדר, הרשויות לא דנות בבקשת רישוי העסק, והצהיר כי יינקטו כל הצעדים, במהירות האפשרית, לשם קבלת ההיתרים כנדרש. עוד נטען כי אין בהפעלת המרכול משום סכנה בטיחותית, הומצא (לאחר הדיון) אישור מיום 10/11/2010 מטעם שירותי הכבאות וההצלה לפיו, כפוף למספר תנאים, אין התנגדות לרשות הכבאות להמצאת רישיון עסק. לדברי הסנגור, המשיבה פועלת כלפי המערער מתוך נקמנות שכן לא הסכים לכל בקשה שבאה אלא ביקש רשימה על מנת שלא יימצא מופתע. לסיכום, הסנגור ביקש ארכה לתקופת שישה חודשים. האדריכל מטעם המערער הוסיף ואמר, במהלך הדיון בערעור, כי, כאמור לעיל, אכן אושרה תב"ע למרכול לפני כשנה בוועדה המקומית, אחרי תאומים רבים, אך המשיבה הכשילה הדיון בוועדה המחוזית בטענה שקיימות עבירות בנייה ונוצר מעגל שוטה. מנגד, בתמצית, טענה המשיבה כי אין סמכות ליתן הארכת מועד מקום שמדובר בצו שניתן לפי חוק רישוי עסקים (להבדיל מאפיק התכנון והבניה), אם כי לא הוכחש כי קיימת דעה סותרת לפי סמכותו של בית המשפט במקרה כזה הנה סמכות טבועה, אולם גם אז מדובר בנסיבות חריגות ובארכה קצרה ולתקופה קצרה. באה הפנייה לגזר הדין שניתן בעניינו של המערער ולפיו הוא לא ביצע כל המוטל עליו. נטען כי בהפעלת המרכול בשלב זה, יש משום מפגע תברואתי ובטיחותי וחלוף הזמן מדבר בעד עצמו. דיון ומסקנות 8. לא בכדי הדגיש הסנגור, בטיעוניו במהלך הדיון בערעור, את העובדה שהמשך סגירתו של המרכול תהווה מכה כלכלית קשה לכמאה משפחות או יותר, שכן, הלכה למעשה, נימוק זה הנו הנימוק המרכזי ואולי היחיד שיש בו פוטנציאל מסוים להטיית הכף לזכות העתרות לבקשה. אין להקל ראש בכך שמדובר במרכול בו מועסקים, כאמור, עשרות אנשים שפרנסת משפחותיהם מוטלת על כתפיהם והפסקת הפעלת המרכול יש בה משום פגיעה קשה עבורם. כוונת הדברים שנימוק זה הנו הנימוק המרכזי היא בכך שיתר טיעוני המערער אינם יכולים להוביל בעקבותיהם מתן ארכה. המערער פירש לרעה את אורך הרוח המופלג והקיצוני אשר גילו כלפיו בתי המשפט עד עתה. כאמור, ולצורך כך בא הפירוט הנרחב בתחילת פסק דין זה, גזר הדין שעיכובו מתבקש ניתן בשנת 2001, דהיינו כמעט לפני כעשור. מאז לא השכיל המערער, על אף אורכות חוזרות ונשנות שהועמדו לרשותו, למצוא פתרון לסיטואציה בה היה נתון. אמנם, נכון הדבר שהליכי הרישוי הנם הליכים ארוכים ומייגעים ולעיתים רשויות הרישוי מציבות תנאים מסוימים ולאחר מכן משנות טעמן ומוסיפות או משנות מתנאי קבלת ההיתר, קצב התנהלות ההליכים ברשויות הרישוי הוא איטי, לעיתים איטי מאוד, ולא פעם מוצא עצמו אזרח, המבקש לבנות או לפתוח עסק, ניצב בפני דרך ארוכה ומייגעת. יחד עם זאת, לחובת המערער עומדת לרועץ העובדה שמזה כעשור לא עשה הנדרש לקבלת ההיתר. עיון בתיקי בית משפט קמא מעלה כי בבקשות שהגיש המערער במשך השנים הוא חזר, למעשה, על אותם נימוקים, האדריכלים מטעמו הודיעו כי ההיתר מצוי בהישג יד (החל מחודש ספטמבר 2001, כפי שאוזכר לעיל, וראה למשל מכתב האדריכל י' לוי מיום 18/9/09, מכתב האדריכל י' תאודור מיום 19/2/2008 ומכתב האדריכל י' לוי מיום 27/1/2010). התמונה המתקבלת היא שהמערער ביקש לאחוז במקל משני קצותיו: להפעיל את המרכול באופן שחלק לא מבוטל ממנו מהווה תוספת בניה בלתי חוקית ולא להתאים המצב להיתר הקיים עד שלא יאשרו את בקשותיו. המערער פירש שלא כהלכה את החלטת בית משפט קמא מיום 4/12/2002 אשר נעתר לבקשתו הראשונה לאורכה מהטעם שנראה היה כי ההיתר הנו בהישג יד, והוא מבקש למתוח 'הישג יד' זה עוד ועוד וללא גבול. 9. הנימוקים אשר הובילו את בית משפט קמא, מעת לעת, למתן ארכה, אינם קיימים היום: המערער לא הפנים את המצב המשפטי החל על תוספת הבנייה הבלתי חוקית שבוצעה החל עוד בשנת 2001, והעובדה שהוחל בהליכים לקראת היתר עוד בטרם ניתן גזר הדין בשנת 2001, עובדה זו נשחקה עד דק במשך השנים, ונמצא כי ההנחה שעמדה בהחלטה מיום 4/12/2002 בדבר הענקת ארכה ולפיה: "הסיכוי לקבל תוך פרק זמן לא ממושך (של מספר חודשים) היתר בניה שיכלול בקרבו את התוספות הלא חוקיות הנו טוב...", הנחה זו לא רק שלא התקיימה אז ומאז, אלא גם היום לא נשמע טיעון לפיו בתוך מספר חודשים יתקבל היתר, ולהזכיר, מדובר בתוספת בניה בלתי חוקית שהיוותה, עוד משנת 2001, 40% משטח המרכול. יודגש שוב כי דברי בית משפט קמא בהחלטתו מיום 4/12/2002 לפיהם: "האדריכל מעריך כי הרשות המוסכמת תאשר מתן ההיתר כפוף לתיאום הבנייה עם מספר (לא מועט) של גופים מקצועיים בעירייה. לפי הערכתו תיאום זה יארך כשישה חודשים ובסופו יינתן היתר בנייה", דברים אלו באו במהלך השנים שחלפו בנוסח זה או אחר ושימשו בסיס להחלטות שהעניקו ארכה מאז ועד היום. חרף זאת, המצב היום הנו של דריכה במקום והיתר לא נראה באופק. ועוד, באותה החלטה, משנת 2002, יצא בית משפט קמא מהנחה שתיאור עובדות אלו, שבא מפי האדריכל שמטעם המערער, הוכח, שכן לא הופרך על-ידי המאשימה, ועל-כן הבקשה להארכת מועד ההריסה והסגירה התבססו, כדברי בית משפט קמא, על סיכויים "טובים וקרובים יחסית" לקבלת היתר. הנחה זו אינה יכולה לעמוד למערער כעשור שנים לאחר מתן צו הסגירה והמציאות היא זו שהפריכה הנחה זו. גם ההזדמנות שניתנה למערער אך לפני חודשים ספורים להתאים את השטח המבונה להיתר הקיים ואז לזכות בארכה קצרה מסוימת, לא נוצלה על ידו. אמנם, לאחר הדיון הומצא אישור רשות הכבאות ולפיו אין לרשות זו התנגדות למתן היתר למרכול, אולם מדובר בנדבך אחד בלבד מתוך הנדבכים הנדרשים למתן רישיון עסק. 10. לסיכום, לאחר שחלף כעשור מאז מתן גזר הדין ולאחר שגם היום ההיתר אינו נראה באופק הקרוב, המשמעות היא שאין ליתן אורכות נוספות. נותר לדון במשקל הטענה לפיה המרכול משמש מקום פרנסה לעשרות עובדים. כאמור לעיל, מדובר בנימוק כבד משקל. אולם, נימוק זה מיצה את עצמו עוד בשנת 2002. כפי שאוזכר לעיל, אמר בית משפט קמא בהחלטתו מיום 4/12/2002 כי סגירת המרכול תהווה: "מכה קשה מאוד על הנאשם ועל 90 העובדים בעסק...". על-כן, נסמך בית משפט קמא גם על עובדה זו בין שיקוליו למתן ארכה. אולם, דומה שכיום, לאחר שחלפו שנים כה רבות, לא ניתן, עם כל הצער, לראות בנימוק זה משום בסיס למתן ארכה. לפיכך, הערעור נדחה. צוויםצו סגירהעיכוב ביצוע