ערובה לשחרור מטלטלין מעיכבון

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערובה לשחרור מטלטלין מעיכבון: סעיף 11(ג) לחוק המיטלטלין, התשל"א-1971 (להלן: "חוק המיטלטלין") קובע כדלקמן: "החייב זכאי לשחרר את המיטלטלין מן העיכבון במתן ערובה מספקת אחרת לסילוק החיוב". בקליפת האגוז, השאלה המועלית בבקשת רשות הערעור היא מה מעמדו של נושה בערובה שניתנה לו על פי סעיף 11(ג) האמור, כתחליף לשחרור נכס מעוכב. המדובר בבר"ע שהוגשה על החלטתה מיום 6.2.2009 של רשמת ההוצל"פ (כב' הרשמת ענת דבי), שלפיה מומש לטובת המשיב מס' 1 עיקול, על כספים שהפקידה המשיבה מס' 2 בקופת בית המשפט השלום. ביום 4.2.2010 נתתי למבקשת, ארד המרכז לצילומי צבע בע"מ (להלן: "ארד"), רשות ערעור וקבעתי כי בקשת רשות הערעור תידון כערעור. ב. העובדות העיקריות הצריכות לענייננו, הן כדלהלן: ארד היא חברה העוסקת בצילומי צבע וסריקת חומר דפוס למאגרים ממחושבים. ארד ביצעה עבור המשיבה 2, העמותה לניהול גנזים מיסודה של אגודת הסופרים העבריים במדינת ישראל (להלן בהתאמה: "החייבת" ו"האגודה"), עבודה של סריקת מסמכים, טענה ארד כי בגינה לא קיבלה תמורה. ביום 29.6.2004 הגישה ארד תביעה בבית המשפט השלום, כנגד החייבת והאגודה, על סכום כולל של 699,000 ₪, אשר כלל, בין היתר, תשלום עבור העבודה שבוצעה על ידה בסך של 206,942 ₪ (שם, פסקה 9). התביעה, ת"א 47121/01, התבררה, בבית משפט השלום בתל אביב, בפני כב' השופטת חנה פלינר (להלן: "תביעת ארד"). במסגרת תביעת ארד נדרש בית המשפט השלום, בין היתר, לבקשת החייבת והאגודה להורות לארד להשיב לידיהן מסמכים שעוכבו על ידי ארד - כתבי יד של סופרים עבריים ואלבומי תמונות (להלן: "המסמכים המעוכבים"). מסמכים מעוכבים אלה נמסרו לארד על ידי החייבת, לצורך ביצוע העבודה. בית המשפט השלום קבע ביום 2.3.2006, בין היתר, כי לארד קיימת זכות עיכבון במסמכים מכוח סעיף 5 לחוק חוזה קבלנות. יחד עם זאת, הורה בית המשפט השלום על המרת זכות העיכבון בערובה כספית בסכום של 30,000 ₪ שתופקד בקופת בימ"ש (להלן: "החלטת בית משפט שלום בעניין העיכבון"). בשל חשיבות הדברים מובאת בהמשך, כלשונה, החלטת בית המשפט השלום בעניין המרת זכות העיכבון בערובה: "אם נסכם עד כה, אזי למשיבה קמה זכות עיכבון שבדין מכוח סעיף 5 לחוק חוזה קבלנות..כעת על בית המשפט לבדוק האם יש להמיר את אותה זכות בהפקדת ערובה. בנקודה זו, דעתי היא כי יש להורות על שחרור הנכס כנגד הפקדת ערובה מתאימה... הטיעונים אשר הועלו על ידי המבקשות בבקשתן..מצדיקים כאמור המרת הזכות בהפקדת ערובה. כך יאוזנו האינטרסים של הצדדים, מחד יובטח כי הנכס יושב לבעליו, וזה ישמר בדרך הקבועה בחוק ויהיה נגיש לציבור הרחב, מאידך לא תקופח זכות המשיבה לקבל את אותו סעד עצמי אותו זכאית היתה להפעיל בנסיבות העניין. בבואי לשקול את סכום הערובה עלי לקחת בחשבון את אי הוודאות לעניין גובה החוב וכן העדר ראיה לעניין שווי הנכס המעוכב. עוד לקחתי בחשבון את העובדה כי בקשתה של המבקשת 2 לחייב בערובה כספית להבטחת הוצאות משפט נדחתה. לאחר שהבאתי בחשבון את השיקולים הללו, אני מורה כי המשיבה תשחרר לידי המבקשות את הנכס המעוכב על ידה תמורת הפקדת סך של 30,000 ₪ במזומן או בערבות בנקאית, בקופת בית המשפט, וזאת תוך 30 יום מיום קבלת ההחלטה" (החלטת ביהמ"ש השלום מיום 2.3.06). בהתאם להחלטת בית המשפט השלום בעניין העיכבון, שיחררה ארד את המסמכים המעוכבים, והחייבת הפקידה סכום של 30,000 ₪ בקופת בית המשפט השלום בתל אביב (להלן: "הפיקדון"). במהלך ניהול תביעת ארד פתח המשיב מס' 1, עו"ד וסרמן (להלן: "הזוכה") תיק הוצל"פ נגד החייבת, ובמסגרתו הטיל עיקול על כספי הפיקדון (להלן בהתאמה: "תיק ההוצל"פ" ו"העיקול"). הזוכה הודיע לבית המשפט השלום, שם הוחזקו כספי הפיקדון, על דבר הטלת עיקול על הפיקדון. ביום 16.3.2008 מסר בית המשפט השלום, מפי מזכיר בית המשפט, את תשובתו לזוכה, כדלקמן: "1. במענה להודעתכם שבסמך שהתקבלה בתאריך 2.3.08 הנני להודיעכם כלהלן 2. בתיקנו הופקד ע"י הנתבעת 2 (החייבת- י.ש.) פקדון בסך 30,000 ₪ כערובה להחזרת רכוש, ולצורך שיפוי התובעת אם תזכה בתביעתה נגד הנתבעים. על סכום זה נרשם עיקול ע"פ הצו שבתיקכם. 3. אולם, ברצוני לציין כי בתיקנו נקראת הנתבעת 2 - העמותה לניהול "גנזים" מיסודה של אג' הסופרים העבריים במדינת ישראל (ע"ר). לא צוין אצלנו מספר הרישוי של העמותה. 4. לפיכך, אבקש מראש ההוצל"פ אישור כי אכן החייבת שבתיקכם היא הנתבעת אצלנו. 5. אם אכן יתברר כי מדובר באותה אגודה, יהיה צורך להמתין לסיום המשפט ומתן פס"ד, ורק אם יקבע כי הסכום שהופקד יוחזר לנתבעת (החייבת אצלכם), ניתן יהיה לפעול ע"פ הצו". ביום 1.1.2009 ניתן ע"י בית המשפט השלום פסק דין בתביעת ארד. בפסק דינו קבע בית המשפט שלום כי על החייבת לשלם לארד את התמורה בגין העבודה שבוצעה על ידי ארד, וזאת בסכום של 103,924 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 31.12.2003 ועד התשלום המלא בפועל, בתוספת הוצאות משפט. עוד הוסיף בית משפט השלום בפסק דינו כי "בתיק זה הופקד פיקדון בסך 30,000 ₪ על ידי גנזים (החייבת - י.ש.) בהמשך להחלטתי מיום 2/3/2006, וארד רשאית להיפרע מפיקדון זה על חשבון החיוב שנקבע בפסק הדין". ביום 20.1.2009 הגישה ארד, במסגרת תיק ההוצל"פ, בקשה להורות על ביטול העיקול שהוטל על הפיקדון. ביום 26.1.2009, פנה מזכיר בית המשפט השלום ללשכת ההוצל"פ במכתב בו ציין כי לנוכח פסק דינו של בית המשפט השלום בתביעת ארד, אשר קיבל את תביעת ארד בחלקה ואיפשר לארד להיפרע מן הפיקדון שבקופת בית המשפט, יש לראות את העיקול שהוטל במסגרת תיק ההוצל"פ כבטל, והוא מורה למזכירות בית המשפט לפעול ע"פ פסק דינו של בית משפט השלום. ביום 6.2.2009 הורתה רשמת ההוצל"פ (כב' הרשמת ענת דבי) על מימוש העיקול שהוטל על כספי הפיקדון וזאת מן הנימוקים המפורטים להלן: "לאחר בדיקת עובדות המקרה, נתן כב' בית המשפט ביום 2.3.06 החלטה לפיה הורה על השבת הנכס לידי החייבת והמרה של זכות העיכבון בהפקדת ערובה בסך 30,000 ש"ח. פקדון זה היה בבעלות החייבת עד מועד מתן פסק הדין, כפי שהנכס אשר עוכב תחת ידי צד ג' נותר בבעלות החייבת. אף העובדה כי בית המשפט קבע מפורשות בפסק דינו כי לצד ג' הזכות להיפרע מן הפיקדון ע"ח החוב הפסוק תומכת במסקנה כי הפיקדון נותר בבעלות החייבת, שהרי אם היה הפקדון בבעלות צד ג' לא היה צורך לציין זאת בפסק הדין. אשר על כן, אינני נעתרת לבקשת צד ג' לבטל העיקול. לצד ג' הזכות לממש הפיקדון, בכפוף לעיקול שהוטל עליו ע"י הזוכה בתיק זה. אני מורה על מימוש העיקול שהוטל על כספי הפיקדון בגזברות בית המשפט". החלטת רשמת ההוצל"פ מיום 6.2.2009 היא מושא הערעור שבפניי. יוער כי בשלב שבו ניתנה החלטה זו של רשמת ההוצל"פ הועברו אל המערערת כספי הפיקדון, והמערערת העבירה כספים אלה, לטענתה, לצדדים שלישיים. מכל מקום, ביום 8.6.2009 דחיתי את בקשת המערערת לעכב את ביצועה של החלטת רשמת ההוצל"פ האמורה, בעיקר בשל העובדה כי עניינה של הבקשה בעיכוב ביצוע חיוב כספי, אשר ככלל אין להורות על עיכובו. לפיכך, הושבו כספי הפיקדון על ידי המערערת לתיק ההוצל"פ, ומשם הועברו לידי הזוכה. ג. עיקרי טענות הצדדים המערערת טוענת כי עומדת לה זכות קדימה להיפרע מהפיקדון שהופקד מכוח זכותה לעיכבון. המערערת טוענת כי מעמדה לעניין כספים אלה הוא כמעמדו של נושה מובטח, הגובר על בעל זכות משכון בנכס, ובוודאי, זכותו גוברת על זכות נושה שאינו מובטח, כדוגמת הזוכה. לטענת הזוכה משקבע בית המשפט כי המסמכים המעוכבים ישוחררו והחייבת תפקיד ערובה בקופת בימ"ש ולא אצל המערערת, הרי שזכות העיכבון של המערערת פקעה וזאת מאחר שהמערערת לא החזיקה, באופן רציף, בנכס מושא העיכבון. הזוכה טוען כי לא ניתן להרחיב את הקדימות הניתנת לבעל זכות עיכבון כך שתחול גם על נכסים שאינם מוחזקים בידיו, וכי זכות עיכבון חלה רק על נכסים ממשיים בלבד, ולא על נכסים 'וירוטאלים' המופקדים בקופת בימ"ש. עוד נטען ע"י הזוכה כי, כך או כך, לא ראוי, במקרה זה, להעניק למערערת סעד שכן היא פעלה בניגוד לצווים שיפוטיים בחוסר תום לב ובאי ניקיון כפיים. המשיבה 3, המדינה, המייצגת בהליך זה את גזברות בית המשפט השלום, מבהירה בעיקרי הטיעון מטעמה, כי מזכירות בית משפט פעלה בהתאם לכללי המנהל התקין, ובהתאם למסמכים ולמידע שנמסרו לה, תוך שמירה על שקיפות ותום לב. עוד מבהירה המשיבה 3 כי אין לה כיום, משהפיקדון שוחרר מקופת בית המשפט, כל אינטרס ישיר או עמדה בעניין מושא הערעור, וכי כל החלטה שתתקבל על ידי בית המשפט תבוצע על ידי המדינה, באם תידרש לכך. ד. דיון כאמור, הערעור שבפניי מעלה שאלה מעניינת ומהו מעמדו של נושה בערובה שניתנה לו על פי סעיף 11(ג) לחוק המיטלטלין, כתחליף לשחרור נכס מעוכב. אדון תחילה, בקצרה, בטיבה של זכות העיכבון ומעמדה למול זכויות אחרות מתחרות: זכות העיכבון משמעה הזכות לעכב נכס כערובה לחיוב עד שיסולק החיוב. עיכוב הנכס הוא הערובה שבידי הנושה ובאמצעותו יבטיח את ביצוע החיוב. זכות העיכבון צומחת על רקע מערכת חיובים הדדיים שבין נושה לבין חייב, במסגרתה, נולד, בין היתר, גם חיובו של הנושה כלפי החייב (פרופ' נ' זלצמן, עיכבון (1998) (להלן: "פרופ' זלצמן") בעמ' 17). העיכבון הינו סוג של - “self help” - עזרה עצמית. נקבע בפסיקה כי אם קיימת זכות עיכבון, אין צד חייב לפנות לבית משפט לקבלת צו המתיר את עיכוב הנכס תחת ידיו (בר"ע (מחוזי, ב"ש) 698/00 אזולאי רו"ח נ' ר.א.ם.ד.ר בע"מ, פ"מ תש"ס 876 (2000) (להלן: "פס"ד אזולאי"), בעמ' 882). אופיה 'הפסוסורי' של זכות העיכבון מכתיב את תנאיי קיומה כערובה לחיוב בידי הנושה. כך, תנאי לקיומה של זכות עיכבון הינו ההחזקה בנכס מושא העיכוב. ללא החזקה לא יוכל הנושה לממש את זכותו לעכב את הנכס. 'החזקה' לצורך עיכבון מתקיימת רק על ידי 'שליטה פיסית' של הנושה בנכס, בין בעצמו ובין באמצעות מי מטעמו (פרופ' זלצמן, בעמ' 21 - 22). עובדת התגבשותה של זכות העיכבון, בנסיבותיו של מקרה, אינה מונעת הטלת עיקול על הנכס המעוכב לבקשת נושה אחר של החייב. אולם, מחמת טיבו של סעד העיקול, הרי שאין הוא יכול ל'תפוס' יותר זכויות משיש לחייב עצמו באותו נכס, וככזה הוא כפוף לזכויות קודמות בנכס, לרבות זכות העיכבון. לפיכך, לא יוכל הנושה המעקל, לממש את חובו הפסוק על ידי מכירת הנכס בהליכי הוצאה לפועל כל עוד לא שוחרר הנכס מן העיכבון. הסדרתה הנורמטיבית של זכות העיכבון במשפט הישראלי נעשתה במסגרת דברי חקיקה שונים הנוגעים להיבטים שונים של הזכות, בכלל זה נקבעו בסעיף 11 לחוק המיטלטלין, באופן בלתי ממצה, מספר כללים להפעלת זכות העיכבון, כדלקמן: "11. (א) עיכבון הוא זכות על פי דין לעכב מיטלטלין כערובה לחיוב עד שיסולק החיוב. (ב) עלה שווי המיטלטלין המעוכבים על שווי החיוב במידה בלתי סבירה, זכאי החייב לשחרור מקצת המיטלטלין אם הם ניתנים להפרדה לחלקים. (ג) החייב זכאי לשחרר את המיטלטלין מן העיכבון במתן ערובה מספקת אחרת לסילוק החיוב. (ד) הוציא הנושה מרצונו את המיטלטלין המעוכבים משליטתו, יפקע העיכבון. (ה) מקום שיש עיכבון במקרקעין, יחולו הוראות סעיף זה גם עליו; כן יחולו הוראות סעיף זה על עיכבון על פי הסכם, כשאין בהסכם הוראות אחרות לענין". הנה כי כן, הכלל הראשון בסעיף 11 (א) מגדיר את זכות העיכבון. הכלל הרביעי מדגיש כי שמירת הנושה על שליטתו הפיסית בנכס היא תנאי להמשך קיומה המשפטי של זכות העיכבון. הכלל השני והכלל השלישי, קרי סעיף 11(ב) וסעיף 11(ג) נועדו להקטין את הנזק העלול להיגרם לחייב עקב מימוש זכות העיכבון. העיקרון העומד ביסוד הוראות סעיפים 11(ב) ו11(ג) הינו של שימוש בזכות בתום לב. בהתאם לכך, השימוש של נושה בזכות העיכבון ייעשה רק במידה הדרושה לשם הגנה על אינטרס הנושה שזכות העיכבון באה להבטיחו. נושה המסרב לפניית חייב לשחרר את הנכס או חלקים ממנו לפי סעיפים 11(ב) ו11(ג) מסתכן בכך שיהיה עליו לשאת בנזקי העיכוב אם יימצא שהסירוב או הדחייה לא יהיו מוצדקים (ע"א 6492/00 שלדות מפעלי מתכת בע"מ נ' שחיבר, פ"ד נו(5) 925 (2002) (להלן: "פס"ד שלדות") בעמ' 939). בענייננו קבע בית המשפט השלום ביום 6.3.2006, בהחלטה מנומקת, בעניין העיכבון, כי קמה למערערת זכות לעיכבון במסמכים שהועברו אליה על ידי החייבת, לביצוע עבודה על ידי המערערת. יחד עם זאת, קבע בית המשפט השלום כי יש להמיר את זכותה של המערערת לעכב את המסמכים בערובה כספית שתופקד בקופת בית המשפט. אין ספק, כי אם המסמכים ששוחררו היו עדיין מעוכבים אצל המערערת, הרי שזכותה של המערערת בגינם הייתה גוברת על זכותו של הזוכה, באם הזוכה היה מטיל עיקול על המסמכים. אולם, עתה, לאחר שהמסמכים המעוכבים הומרו, כאמור, בערובה שהופקדה על ידי החייבת בקופת בית המשפט, נשאלת השאלה מה מעמדה של המערערת בערובה זו, והאם בתחרות בינה לבין בעל עיקול שהוטל על ערובה זו, עדיפות זכויות המערערת. סבורה אני כי זכויות המערערת להיפרע מן הערובה עדיפות על זכויות המעקל בערובה, ואבאר. כאמור הרעיון שביסודו של סעיף 11(ג), כמו גם ביסודו של סעיף 11(ב) עיקרו שימוש בזכות העיכבון בתום לב. המטרה היא כי הפגיעה באינטרס החייב בשם זכות העיכבון תיעשה במידה הדרושה להגנה על אינטרס הנושה ולא מעבר לכך. בעניין זה ראו דברי בית המשפט העליון בפסק דינו בעניין שלדות (בעמ' 939): "הוראות סעיפים 11(ב) ו-11(ג) לחוק המיטלטלין נועדו לאפשר לחייב לצמצם את הנזק העשוי להיגרם לו עקב מימושה של זכות העיכבון. הן מלמדות שאין לעשות בזכות העיכבון שימוש הפוגע בחייב מעבר לאותה פגיעה המתחייבת מן האינטרס שעליו נועד העיכבון להגן. הן משקפות את העיקרון של שימוש בזכות בתום-לב. הן מבקשות לאזן בין הצורך להגן על האינטרס של הנושה באמצעות זכות העיכבון לבין הצורך לצמצם ככל האפשר את הפגיעה בזכות ההחזקה של החייב כתוצאה ממימושה של זכות העיכבון, וכך ליצור "איזון פנימי" בין הזכויות המתנגשות במקרה הנתון". ברוח זו קובע סעיף 11(ב) כי אם שווי המיטלטלין המעוכבים עולה על שווי החיוב במידה בלתי סבירה, אין הצדקה לעכב את כל המיטלטלין וניתן לשחרר מקצתם, בתנאי שהם ניתנים להפרדה. יש להדגיש כי הוראה זו אינה גורעת מהאינטרסים של הנושה בעל זכות העיכבון. כך, על פי הוראת החוק, האיזון בין שני האינטרסים הנוגדים, של הנושה ושל החייב, ייעשה על ידי שחרור פיסי של מקצת הנכסים המעוכבים, בתנאי שהם ניתנים להפרדה, עד אשר שווי הנכסים שיוותרו בידי הנושה עולה במידה סבירה על שווי החיוב. רוצה לומר, הוראת החוק מותירה לנושה 'שולי ביטחון' להגנת האינטרס שלו - הבטחת סילוק החיוב. הרעיון להותיר בידי הנושה נכסים ששווים עולה, במידה סבירה, על שווי החיוב נועד גם לשמר בידי הנושה את 'אלמנט הלחץ' המופעל על החייב לקיום החיוב (ראו בהרחבה, פרופ' זלצמן, בעמ' 267). יתרה מזו. יש לתת את הדעת גם על כך כי אם המיטלטלין אינם ניתנים להפרדה, בוחרת ההוראה להגן על האינטרס של הנושה, בעל העיכבון, גם ב'מחיר הפגיעה' בחייב אשר נכסיו המעוכבים עולים בשווים, במידה בלתי סבירה, על שווי החיוב. בנוסף, התניית שחרור הנכסים בכך שהנכסים ניתנים להפרדה, מטרתה להגן על אינטרס הנושה, ולהבטיח כי פעולת שחרור מקצת הנכסים לא תיפגע במיהות הנכסים שבידי הנושה. זאת ועוד, פרופ' זלצמן מוסיפה בספרה כי גם אם ניתנים הנכסים המעוכבים להפרדה, הבחירה אילו נכסים מעוכבים ישוחררו ואילו יוותרו הינה בידי הזוכה, וכי ההוצאות, הכרוכות בהפרדת הנכסים, יחולו על החייב (פרופ' זלצמן, בעמ' 268). הדיון בענייננו מתמקד בסעיף 11(ג), שלפיו ניתנת לחייב זכות לשחרר את הנכס מן העיכבון כנגד הפקדת ערובה מספקת לסילוק החיוב. הרעיון שביסוד הוראה זו, זהה לרעיון שביסוד הוראת סעיף 11(ב), שהוא איזון בין האינטרס של הנושה, בעל זכות העיכבון, לבין האינטרס של החייב. על פי הוראות סעיף 11(ג) רשאי חייב לשחרר את הנכס מושא העיכבון, במתן ערובה שתהא מספקת לסילוק החיוב. בספרה מציינת פרופ' זלצמן לעניין זה, כי מטרתו של ההסדר הקבוע בסעיף 11(ג) היא: "להקל את המצוקה אליה נקלע החייב עקב עיכוב הנכס, בין שהוא חולק על החיוב ובין שאינו יכול לקיימו באותו מועד. המצוקה שהחייב נקלע אליה יכול שתהא בעלת אופי כלכלי, כגון שהמעוכב הוא מכונה הדרושה בדחיפות לבית מלאכתו; ואפשר שתהא נושאת אופי רגשי-אישי, כגון שהמעוכב הוא מסמכים אישיים של החייב. מן הצד האחר, דווקא בנסיבות אלה מתגלה כוח פועלו של העיכוב כאמצעי לחץ אפקטיבי על החייב; דווקא אז מתגלה התועלת הגלומה בעיכבון כערובה לחיוב. איזון ראוי בין האינטרסים המתחרים ייעשה אם יורשה החייב לשחרר את הנכס מן העיכבון במתן ערובה אחרת שתהא מספקת לסילוק החיוב. כך יוכל החייב למנוע או לפחות להקטין את נזקי העיכוב, מצד אחד, ובה בעת לא ייפגע אינטרס הנושה המובטח בערובה של עיכבון, מן הצד האחר.." (שם, בעמ' 268). אם כן, גם סעיף 11(ג) אינו מכוון לגרוע מהאינטרס של הנושה להבטיח את קיום החיוב כלפיו, והוא קובע כי שחרור העיכבון יעשה על ידי מתן ערובה מספקת, אשר יהיה בה להבטיח את סילוק החיוב, לפחות כפי שהיה העיכבון מבטיח זאת, אילולא עמדה לחייב הזכות להמיר את העיכבון בערובה 'מספקת', לפי סעיף 11(ג). יוער כי בפסק דינו בעניין שלדות ציין בימ"ש העליון כי התשובה לשאלה האם הערובה המוצעת לפי סעיף 11(ג) הינה ערובה מספקת, תבחן על פי היחס בינה לבין שווי החיוב כלפי הנושה. בית המשפט העליון החליט, באותו מקרה, להותיר בצריך עיון את השאלה כיצד יקבע 'שווי החיוב', האם שווי החיוב יקבע על פי דרישת הנושה "או שמא יש לבחון את "סבירות ההערכה" של הנושה ולאמוד בהתאם לכך אם הערובה שהציע החייב "מספקת"?" (פס"ד שלדות, בעמ' 937). בענייננו יוער כי בהחלטתה בעניין העיכבון, אמדה כב' השופטת פלינר, אשר לימים נתנה גם את פסק הדין בתביעת ארד כנגד החייבת והאגודה, את גובה הערובה בסכום של 30,000 ש"ח. כב' השופטת פלינר ציינה כי בקביעת סכום הערובה נלקחו בחשבון, בין היתר, אי הוודאות באשר לגובהו של החוב הנטען והעדר ראיה לעניין שווי הנכס המעוכב. עוד יש להדגיש כי, ככלל, מששוחרר הנכס מושא העיכבון, בין על פי סעיף 11(ב) ובין על פי סעיף 11(ג), תמורת ערובה 'מספקת', לא עומדת עוד לנושה זכות עיכבון כלפי הנכסים ששוחררו, שהרי לא מתקיים אצל הנושה תנאי ה'שליטה' בנכס. (בעניין זה ראו בהרחבה דברי פרופ' זלצמן בספרה, בעמ' 346, ובפרט בהערת שוליים 4). לסיכום ביניים: זכות עיכבון משמעותה הזכות לעכב נכס כערובה לחיוב עד שיסולק החיוב. המדובר בסעד עצמי המותנה בשליטתו הפיסית של הנושה בנכס מושא העיכוב. בתחרות בין נושה בעל זכות עיכבון לבין נושה בעל עיקול גוברת זכותו של בעל העיכבון. ההסדרה של זכות העיכבון מתפרשת על פני הסדרים נורמטיביים שונים, בכללם סעיף 11 לחוק המיטלטלין. מטרתו של סעיף 11(ג), הרלוונטי לענייננו, כמו גם מטרת סעיף 11 (ב), היא לאזן בין אינטרס החייב לבין אינטרס הנושה, בעל זכות העיכבון, מבלי לגרוע מזכותו של הנושה להבטיח את קיום החיוב כלפיו. נושה המסרב לפניית חייב לשחרר את הנכס או חלקים ממנו לפי סעיפים 11(ב) ו11(ג) מסתכן בכך שיהיה עליו לשאת בנזקי העיכוב אם יימצא שהסירוב או הדחייה לא היו מוצדקים. לאור האמור, בשים לב, בעיקר, לרציונאל שביסוד סעיפים 11(ב) ו11(ג), מתחייבת המסקנה כי האינטרס של בעל זכות העיכבון, להבטיח את קיום החיוב כלפיו, נשמר באמצעות הערובה שהופקדה לטובתו, כנגד שחרור הנכסים שעוכבו תחת ידיו, על פי סעיף 11(ג). לפיכך, לטעמי, מעמדו של בעל זכות העיכבון הגובר על בעל עיקול בנכס נשמר לגבי הערובה החלופית שהופקדה על פי סעיף 11(ג) לטובת הנושה כתחליף לעיכבון, כך שזכותו של בעל העיכבון, לשעבר, להיפרע מן הערובה שיוחדה לו, כתחליף לעיכבון, גוברת על זכותו של בעל העיקול. לא זו בלבד שמסקנה זו מתחייבת, לדעתי, מהרציונל העומד ביסוד סעיפים 11(ב) ו11(ג), אלא שהיא גם נתמכת, לטעמי, בדרישה בסעיף 11(ג) למתן ערבות מספקת. הדרישה לערבות מספקת, אשר נקבעת, כאמור, בשים לב לשווי החיוב כלפי הנושה, באה ללמדנו כי מטרתה של הערובה לשמש מקור לפירעון החיוב כלפי הנושה, והיא יוחדה לצורך זה בלבד. המסקנה האמורה תואמת גם שיקולי מדיניות ראויה. אם לא ישמר מעמדו של נושה בעל זכות עיכבון ככזה הגובר על עיקול המוטל על הערובה החליפית לנכס המעוכב, לא יסכימו נושים להמיר את הנכסים המעוכבים הדרושים לחייב, למשל ליצירת פרנסה. וכך, פגיעה במעמד זכותו של נושה בעל עיכבון, לשעבר, בערובה החליפית תפגע, בסופו של דבר, בחייב, והדבר אינו עולה בקנה אחד עם הרציונל שביסוד סעיף 11(ג) האמור. זאת ועוד, בפסק הדין בעניין בבר"ע 235/04 קירשנבוים נ' שיפטן (מאגר נבו, 2004) דן כב' השופט בעז אוקון במעמדו של צד שלישי בהליכי הוצאה לפועל, בתחלוף שהופקד כנגד נכס מעוקל, אשר הוא טוען לזכויות בו. כב' השופט אוקון מגיע למסקנה כי לבעל העיקול זכות בערובה שהופקדה כתחליף לעיקול מכוח זכות העקיבה, במילים הבאות (בעמ' 2): "כאשר מעוקלות זכויות או נכסים אשר אינם שייכים לחייב, זכאי בעליהם של אותן זכויות או נכסים להתנגד לעיקול. אם הזכויות או הנכסים שנויים במחלוקת, אפשר שאותה מחלוקת תתברר בהליכים נפרדים, בהתאם לחלוקת הסמכויות המקובלת בין בתי המשפט לבין רשויות ההוצאה לפועל. אם בוחר אותם בעלים לפדות את הנכס על ידי הפקדת ערובה אחרת, יהיה מעמדה של הערובה כדין הנכס שעוקל. הערובה שהופקדה, גם אם מדובר בערובה כספית, שומרת על זיקתה לנכס שהיא באה במקומו. אכן, הכלל הוא כי ניתן לעקוב אחרי דיני פדיון של נכס. לעניין זה, "תהליך העקיבה איננו פיסי בלבד אלא הינו 'מטפיסי' או מופשט, והוא מבוסס על שיקולי מדיניות משפטית ולא רק על ניסיון לעקוב בפועל אחר מה שהתרחש עם כספו או רכוש של התובע" (פרידמן, דיני עשיית עושר ולא במשפט (ירו', 82'), 650). על כן, דין הזכות המקורית חל גם על כל גלגול שלה, דוגמת דמי מכר שהתקבלו עבורה, דמי ביטוח, פיצוים, ואף תחלוף (שם, בע' 669, בע' 627). דברים אלה חלים גם במצב דברים בו מוזגו נכסים המצויים בבעלות משותפת (שם, בע' 652 ואילך), והם חלים גם על כספים שהתקבלו לצורך שחרור עכבון או כל זכות יתר אחרת (שם, בע' 237) (ההדגשה אינה במקור - י.ש)". ברוח דברים אלה ניתן לקבוע כי הערובה שהופקדה כנגד שחרור הנכסים המעוכבים, שומרת על זיקתה לזכות העיכבון. אין הכוונה כי לנושה נשמרת עוד זכות העיכבון כלפי הנכסים המשוחררים, שהרי אלה כבר אינם בשליטתו, אלא שהערובה נועדה להבטחת החיוב כלפיו, וזכותו בה גוברת על פני זכות מתחרה של בעל עיקול. בענייננו, אין חולק כי לארד הייתה זכות עיכבון במסמכים. על פי החלטת בית משפט השלום בעניין העיכבון, הומרה זכות זו בערובה כספית בסכום של 30,000 ש"ח שהופקדה בקופת בית משפט השלום על ידי החייבת. כב' השופטת פלינר ציינה בהחלטתה בעניין העיכבון כי המרת העיכבון בערובה תאזן בין האינטרסים של הצדדים, "מחד יובטח כי הנכס יושב לבעליו, וזה ישמר בדרך הקבועה בחוק ויהיה נגיש לציבור הרחב, מאידך לא תקופח זכות המשיבה לקבל את אותו סעד עצמי אותו זכאית היתה להפעיל בנסיבות העניין". על פי קביעת כב' השופטת פלינר, כמו גם לאור הרציונל שביסוד סעיף 11(ג), כמפורט, מטרתה של הערובה הכספית הייתה להבטיח את קיום החיוב כלפי ארד. לימים הטיל הזוכה עיקול על ערובה כספית זו. כמפורט בפסק הדין מעמדו של בעל העיקול בערובה הכספית נדחה מפני מעמדה של ארד בערובה, אשר יוחדה, כאמור, להבטחת קיום החיוב כלפיה. לפיכך, משזכתה ארד בתביעתה כלפי החייבת, ונקבע כי היא זכאית לקבל תמורה, חלקית, בגין העבודה שביצעה עבור החייבת, זכאית הייתה ארד להיפרע מן הערובה וזכותה קודמת לזכות בעל העיקול. ה. סוף דבר הערעור מתקבל. כמפורט בפסק הדין, זכותה של המערערת, בכספי הפיקדון, קודמת לזכות המעקל. בשל הסוגיה המשפטית היחודית, נראה לי שלא יהא זה ראוי להטיל הוצאות במקרה זה, ומשכך, אין צו להוצאות. הערבון יושב למערערת לידי בא כוחה. זכות עיכבוןמטלטליןערובה