ערעור על תקופת תשלום דמי פגיעה

בהודעת הערעור טען המוסד כי שגה בית-הדין קמא בחייבו אותו לשלם דמי פגיעה בגין התקופה השניה, חרף קביעתן של הוועדות הרפואיות מדרג ראשון (13.4.1986) ולעררים (14.10.1986), שלא נותרה לו כל נכות כתוצאה מהתאונה; טעות היתה לחייבו לשלם דמי פגיעה בעד התקופה השניה, שתחילתה כארבע שנים מתום התקופה הראשונה; שומה היה על בית-הדין לנתק בין שתי התקופות שהיו בבחינת "השלב הראשון" ו"השלב השני" עליהם מדובר בדב"ע מה/40- 0[1], ולא לחייב את המוסד לכבד תעודות אי-כושר בגין התקופה השניה ("השלב השני"), שלגביה קבעה ועדה רפואית שלא נותרה כל נכות. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור על תקופת תשלום דמי פגיעה: סגן הנשיא (קובובי): .1ערעור על פסק-דין של בית-הדין האזורי בתל-אביב-יפו (השופטת פורת - דן יחיד; תב"ע מז/689-0) לפיו חוייב המוסד לביטוח לאומי (המערער) לשלם למשיב דמי פגיעה בעבודה עבור התקופה שמ- 16.10.1986עד ה- 31.12.1986בגין תאונת עבודה שארעה ב-.30.5.1982 .2א) התאונה ארעה עת נתקל המשיב בברזל ונגרם לו חתך ברגל ימין. המוסד שלם לו דמי פגיעה בעבודה בגין 94יום על-פי אישורים רפואיים המשתרעים, לא ברצף אחד, על פרק זמן שמ- 31.5.1982עד ה-21.12.1982; ב) ב- 18.3.1986ביקש המשיב שיעמידוהו לפני ועדה רפואית לקביעת דרגת נכותו מעבודה. ועדה רפואית מדרג ראשון קבעה ב- 13.4.1986כי מצבו של המשיב סופי, ולא נותרה נכות. קביעה זו אושרה על-ידי ועדה רפואית לעררים ב-14.10.1986; ג) המשיב הגיש למוסד שני אישורים רפואיים נוספים בגין אי-כושר לעבוד בתקופה שמ- 16.10.1986עד ה-31.12.1986; ד) המוסד דחה את התביעה לתשלום דמי פגיעה נוספים באומרו כי "לא קיים קשר סיבתי בין האירוע מיום 30.5.1982לבין אי-הכושר שניתן (כך!) לאחר הפסקה של ארבע שנם. מדובר במחלה טבעית". .3השופטת המלומדת ראתה כעומדת להכרעה את השאלה "המוסמך פקיד התביעות להתכחש לתעודה שיצאה מתחת ידו של שירות רפואי מוסמך, ולא להכיר בתקופה כלשהיא כתקופת אי-כושר לעבודה, חרף תעודה המאשרת את אי-הכושר כאמור". באי-כוח הצדדים, ובית-הדין כאחד, הנחו את עצמם על-פי פסק-הדין שבדב"ע מה/40- 0[1], בו נאמר בין שאר הדברים, שאין לפקיד תביעות סמכות כאמור. בא-כוח המוסד לביטוח לאומי ראה לאבחן את המקרה דנן מההלכה האמורה, משני טעמים: הטעם הראשון טכני עד מאד היה, כי שני האישורים הנוספים לפרקי זמן העולים על 14יום, ניתנו על גבי טפסים בהם צויין שאין לאשר אי-כושר לעבודה העולה על 14יום "דבר המעורר, לכשעצמו, ספק בתקפותם של האישורים". הטעם השני, מהותי ביסודו, היה כי שתי ועדות רפואיות קבעו למשיב דרגת נכות של % 0"בהתייחס לתקופות הנקובות בתעודות נשוא המחלוקת". בית-הדין מיקד את תשומת לבו בטעם הראשון אודות "הספקות העשויים להתעורר לגבי תעודות אי-כושר שהונפקו על-ידי שירות רפואי מוסמך", ואת הקושיה תרץ במובאה מדב"ע מה/40- 0[1], האומרת כי - "ברור שאם על פני האישור עולים ספיקות או עולות שאלות - רשאי פקיד התביעות לבקש הסבר והבהרות". על סמך זה פסק בית-הדין, כי באין בקשה מטעם פקיד התביעות ל"הסבר או הבהרה", אין לראות את הספיקות עליהם הצביע בא-כוח המוסד כמאפשרים לפקיד התביעות להתכחש לתכנם של האישורים הרפואיים. .4בהודעת הערעור טען המוסד כי שגה בית-הדין קמא בחייבו אותו לשלם דמי פגיעה בגין התקופה השניה, חרף קביעתן של הוועדות הרפואיות מדרג ראשון (13.4.1986) ולעררים (14.10.1986), שלא נותרה לו כל נכות כתוצאה מהתאונה; טעות היתה לחייבו לשלם דמי פגיעה בעד התקופה השניה, שתחילתה כארבע שנים מתום התקופה הראשונה; שומה היה על בית-הדין לנתק בין שתי התקופות שהיו בבחינת "השלב הראשון" ו"השלב השני" עליהם מדובר בדב"ע מה/40- 0[1], ולא לחייב את המוסד לכבד תעודות אי-כושר בגין התקופה השניה ("השלב השני"), שלגביה קבעה ועדה רפואית שלא נותרה כל נכות. בענין אחרון זה יצויין, כי לאחרונה נפסק ש"אין מקום להידרש לתביעה לדמי פגיעה בעבודה לאחר שנקבעה דרגת נכות בידי ועדה רפואית (דב"ע מח/101- 0[2]). .5בטיעונו בעל-פה הביע בא-כוח המוסד את המשאלה בי בית-הדין יתן הנחיה ברורה כיצד לפרש את הדיבור "תקופת דמי הפגיעה" שבסעיף 60לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשכ"ח- 1968(להלן - חוק הביטוח הלאומי) ("נסתיימה תקופת דמי הפגיעה לפי סימן ד'..."), דיבור אשר הופיע לא אחת מעל דפי הפסיקה, אך לא ניתן לו אי-פעם פירוש חד-משמעי, שירחיק ספק והיסוס מלב כל. הפרקליט המלומד הפנה לשני פסקי-דין אשר האמור בהם במשולב מביא לפרשנות הנכונה לדעת המוסד, אלא שלא הוטבע בהם חותם החלטי ומחייב. שני פסקי-הדין הם דב"ע מה/40- 0[1], שכבר הוזכר לעיל ודב"ע שם/101- 0[3]. המובאות הרלבנטיות הן: - א) דב"ע מה/40-0: " 2.2(ב) אחד החידושים שבחוק הביטוח הלאומי הוא ניתוק בין שני שלבים, שני מצבים בעקבות תאונת עבודה: השלב הראשון, הסמוך לתאונה, ובו גם פגיעה קלה מביאה להפסקת עבודה, המאפיין אותו מבחינה רפואית הוא זמניות וטרם התגבשות התוצאה; השלב השני, שלב שבא עם תום השלב הראשון, והמאפיין אותו מבחינה רפואית הוא התגבשות התוצאה; (ג) ברור שהמחיצה בין שני השלבים אינה בלתי-חדירה. כנראה לאור הנסיון המצטבר בעולם - קבע המחוקק גבול של זמן לתקופה הראשונה, היינו שישה חודשים. בחוק המקורי הגבול היה מוחלט, ום תום עשרים ושישה שבועות, או עם התגבש המצב קודם לכן - עברו לשלב השני, וכלל לא הוכר מצב של נכות זמנית; (ד) סייג אחר למשך זמן הזכאות לדמי פגיעה המעיד על "זמניות" ואי-התגבשות התוצאה הוא בתנאי שבסעיף 48(א) לחוק, לפיו 'נזקק (המבוטח) לטיפול רפואי, לשיקום או להחלמה', הכל כמובן במסגרת עשרים ושישה השבועות" (שם [1], בע' 50) (ההדגשות נוספו); ב) דב"ע שם/101- 0[3]: "... 7די בעצם העובדה שהמבוטח אינו מסוגל לעבודתו ...או לעבודה מתאימה אחרת במפעל ולמעשה אינו עובד, הוא נזקק לטיפול רפואי, לשיקום או להחלמה. רק בהתקיים שלושה אלה, וכל עוד מתקיימים אלה, קיימת זכות לדמי פגיעה. אך גם בהתקיימם - סייג לזכות. הסייג הוא לפרק הזמן, היינו - עשרים ושישה שבועות... 'עשרים ושישה השבועות' אינם אלא גבול. יכול איפוא והזכות לדמי פגיעה תפוג אחרי ימים מעטים בלבד. ... 9הרכיב הראשון (לגמלת נכות) הוא 'פגיעה בעבודה'. הרכיב השני הוא תוצאה שלפיה 'נפגע כושרו לעבודה (של המבוטח), וכתוצאה מכך אינו מסוגל לעשות עבודה שבן גילו ומינו מסוגל לעשותה' (סעיף 59). הרכיב השלישי הוא ש'נסתיימה תקופת דמי הפגיעה', היינו שהיתה קיימת זכאות לדמי פגיעה..." (שם [3], בע' 45) (ההדגשה נוספה). כסיוע לגרסתו כי יש לראות בפרק הזמן של עשרים ושישה שבועות הנקוב בסעיף 48(ב) לחוק, תחום של יחידה קלנדרית. ציטט הפרקליט המלומד פסוקים אלה מספרו של בר-ניב, חוק הביטוח הלאומי, (1954): "מהו פרק הזמן שבעדו משתלמים דמי פגיעה בעבודה ובאיזה סכומים? דמי הפגיעה משתלמים לכל היותר בעד עשרים ושישה שבועות ובתחום זה משתלמים הם כל עוד אין המבוטח מסוגל, כתוצאה מהפגיעה, לעבודתו או לעבודה מתאימה אחרת והוא נזקק לטיפול רפואי, לשיקום או להחלמה" (שם [5], בע' 70) (ההדגשה נוספה). כפועל יוצא מטיעונו, דגל בא-כוח המוסד בפירוש לפיו הדיבור "תקופת דמי הפגיעה לפי סימן ד'...", תוחם תחום מירבי ומוחלט של זמן בו ניתן לשלם את הגמלה הקרויה דמי פגיעה בעבודה. חלפו עשרים ושישה שבועות ויום, עובר הנפגע בעבודה מ"תחום שיפוטו" של פקיד התביעות, שאינו מוסמך עוד לאשר דמי פגיעה בגין מצב של אי-כושר לעבוד, ל-"תחום שיפוטן" של הוועדות הרפואיות אשר בכוחן לקבוע דרגת נכות זמנית או צמיתה בגין מוגבלות ביכולת לעבוד. .6בא-כוח המשיב נתלה, בפתח דבריו באמירה, בדב"ע מה/40- 0[1], לפיה "ברור שהמחיצה בין שני השלבים אינה בלתי חדירה" (סעיף 5(א) דלעיל), וטען כי באין מחסום הרמטי בין השלב הראשון (דמי פגיעה) לבין השלב השני (גמלת נכות), יכולים השניים להיות חופפים זה את זה. הדבר לא הובן כראוי במקרה דנן על-ידי פקידת התביעות, שסברה כי איננה מוסמכת לאשר תשלום דמי פגיעה לנפגע עבודה, שהיה מצוייד באישורים רפואיים בדבר היותו בלתי-מסוגל לעבוד אותה עת. יש לשאוף ליעילות מינהלית, ולא להפנות את הנפגע לוועדה רפואית האמורה להתכנס במועד כל שהוא בעתיד, כאשר אין לו כבר עתה, מקור הכנסה. את ההגבלה של עשרים ושישה שבועות יש להבין כיחידה כלכלית העומדת לרשות נפגע העבודה, ולא כהגבלה של משך הזמן למתן דמי פגיעה. .7בתום הדיון הצהיר בא-כוח המוסד שאם הערעור יתקבל, והמשיב יפנה לוועדה רפואית, יראה המוסד את מועד הגשת התביעה לדמי פגיעה נוספים כמועד הפניה לוועדה רפואית. .8סעיפי החוק הרלבנטיים לענייננו הם הסעיפים 48, 49(א), 59ו- 60לחוק הביטוח הלאומי: - " .48א) מבוטח שפגיעה בעבודה גרמה לו שאינו מסוגל לעבודתו ואף לא לעבודה מתאימה אחרת, ישלם לו המוסד דמי פגיעה בעד פרק הזמן שאינו סוגל כאמור אם לא עסק למעשה בכל עבודה והוא נזקק לטיפול רפואי, לשיקום או להחלמה. ב) לא ישולמו בקשר לפגיעה אחת יותר מדמי פגיעה בעד עשרים ושישה שבועות. .49א) בעד יום הפגיעה לא ישולמו דמי פגיעה, אולם המעביד ישלם לנפגע שכר אותו יום. .59 נכה עבודה הוא מבוטח שעקב פגיעה בעבודה נפגע כושרו לעבודה וכתוצאה מכך אינו מסוגל לעשות עבודה שבן גילו ומינו מסוגל לעשותה; בקביעת העובדה אם פלוני הוא נכה עבודה אפשר להביא בחשבון מום מכער. 60 נסתיימה תקופת דמי הפגיעה לפי סימן ד' והמבוטח נמצא נכה עבודה כתוצאה מן הפגיעה בעבודה, ישלם לו המוסד קצבה או מענק לפי סימן זה". .9ועתה לסוגיה מה מובנה של "תקופת דמי הפגיעה" ואימתי מסתיימת תקופה זו ("נסתיימה תקופת דמי הפגיעה לפי סימן ד'..."; סעיף 60הנ"ל) תוך זיקה למגבלה ש"לא ישולמו בקשר לפגיעה אחת יותר מדמי פגיעה בעד עשרים ושישה שבועות" (סעיף 48(ב) הנ"ל). ניתן למקד את השאלה בעזרת מצבי-דגם מצויים: א) מקרה של פגיעה קשה שבגינה אין הנפגע "מסוגל לעבודתו ואף לא לעבודה מתאימה אחרת" (סעיף 48(א)) במשך עשרים ושישה שבועות לפחות - פשיטא שבתקופת דמי הפגיעה באה למיצוי מלא ומסתיימת ביום ה- 182ממחרת יום הפגיעה (סעיף 49(א)); ב) בפגיעה, לאו דוקא קלה (כגון קטיעה) שתוצאותיה הסופיות התגבשו תוך שבועות או חודשים ספורים, והנפגע הועמד לפני ועדה רפואית לקביעת דרגת נכותו הצמיתה כי אז - בו זמנית - נסתיימה תקופה דמי הפגיעה, לפי סימן ד' והחל העידן לפי סימן ה' (גמלת נכות) לפני צאת עשרים ושישה השבועות; ג) במקרה של פגיעה קלה - ללא עקבות של קבע - וכאלה הם רוב רובם של המקרים - אין בדרך כלל מקום להעמיד את הנפגע לפני ועדה רפואית, ולגבי דידו מסתיימת תקופת דמי הפגיעה ביום האחרון הנקוב באישור הרפואי שהגיש למוסד; ד) בסוג של פגיעה בעבודה הקרוי "תאונת החמרה" (להבדיל מ"תאונת גרימה") נגרם אי-הכושר לעבוד על רקע של מצב פתולוגי קודם (כגון תהליך ניווני בעמוד השדרה התחתון), שנתן לרוב את אותותיו לפני התאונה, וחזון נפרץ הוא שאחרי העדרות ראשונה מן העבודה, סמוך אחרי המקרה, פונה המבוטח שוב ושוב למוסד עם אישורים רפואיים נוספים, וזאת לאורך שנים עד למיצוי מלוא "המכסה" של 182יום. לגבי מצבים כאלה, שמספרם רב ביותר, מתקשה המוסד לגבש מדיניות עקבית ואחידה, ומתקבל הרושם שלעיתים נאלץ הוא לסמוך על חושו (או ניחושו) כדי להחליט אם לשייך תקופת אי-כושר נוספת לאותה תאונה בה הכיר כתאונת עבודה, או להתפתחות טבעית של המחלה המקורית. קורה גם שהעניין מובא לבית-הדין, ומתפתח הליך ממושך ומייגע ולא תמיד על הפסים הנכונים. סוג זה של פגיעות, הוא שהניא את בא-כוח המוסד לבקש כי תיפסק הלכה מחייבת. בטרם מתן תשובה כמבוקש-בסעיף 11שלהלן - שומה עלינו להתייחס בקצרה למיוחד שבמקרה נשוא ערעור זה. .10שני איפיונים למקרה דנן: א) כארבע וחצי שנים אחרי התאונה, הוגשה תביעה נוספת לדמי פגיעה במסגרת הזכאות ש"עד עשרים ושישה שבועות"; ב) הפניה נוספת הופנתה למוסד לאחר שוועדה רפואית (על שני דרגיה) קבעה שלא נותרה כל נכות כתוצאה מהתאונה. וכי אין כאן תרתי דסתרי רבא? כיצד יכול היה המשיב לעמוד לפני ועדה רפואית אם לא נסתיימה תקופת דמי הפגיעה, ומה לו כי ילין על פקיד התביעות המסרב לשלם גמלה במזומנים לפי סימן ד', כאשר ועדה רפואית הפועלת במסגרת סימן ה' כבר קבעה שלא נותרה כל נכות כתוצאה מן התאונה? אשר פסק בית-הדין קמא, תוך הסתמכות על דב"ע מה/40- 0[1], נוגד את ההלכה המרכזית שבאותו ערעור אדות "שני השלבים" הבאים בזה אחר זה (ראה סעיף 5(א) דלעיל), ולא זה לצד זה (בו זמנית?) כפי שקבע בית-הדין קמא. .11ובחזרה לשאלה בה עסקינן - "תקופת" דמי הפגיעה מהי? - כפי שנתחדדה בסעיף 9(ד) דלעיל. האם מדובר במצבור של 182יום (עשרים ושישה שבועות) - "יחידה כלכלית" כדברי בא-כוח המשיב - בו יכול הנפגע לשאוב מספר נקוב של דמי פגיעה ללא הגבלת זמן, או שמא מדובר ביחידת זמן קצובה של עשרים ושישה שבועות אשר בתחומה קיימת, עבור נפגע עבודה, זכאות לדמי פגיעה, כל עוד מתקיימים בה התנאים שבסעיף 48(א) לחוק. חלפו עשרים ושישה שבועות, פסה הזכאות לדמי פגיעה. .12כדי להבהיר לעצמנו את מהותם של דמי פגיעה, טוב לעיין במקורות שבהם הוגדרו יעודה ותכליתה של גמלה זו. הוועדה הבינמשרדית לתכנון ביטוח סוציאלי שנתמנתה ב- 20.1.1949הגישה ב- 5.2.1950לשרת העבודה והביטוח העממי תכנית מפורטת ומקיפה להנהגת מערכת ביטוח לאומי בארץ, שלבים שלבים. להלן מובאות מספר - בלשון המקור - מתוך פרק ז' של התכנית ("ביטוח תאונות עבודה ומחלות מקצוע") הנוגעות לדמי פגיעה בעבודה ("דמי תאונה"): א) "אנו מבדילים בין (א) דמי תאונת עבודה כתגמול לאי-כושר עבודה זמני (ב) פנסיות תאונות עבודה כתגמול לאי-כושר העבודה לתקופה ארוכה (ג) פיצויים חד-פעמיים (ד) פנסיות לבני משפחת הנפגע" (בשפת החוק, מדובר בדמי פגיעה; קצבת נכות; מענק נכות; קצבת תלויים); ב) "דמי תאונה משתלמים לכיסוי הוצאות המחיה של הנפגע מיד אחרי התאונה ובמשך הטיפול הרפואי..."; ג) "...ההנחה היא, שבזמן הטיפול אין הנפגע יכול על-פי רוב לחזור לעבודתו או להיות עסוק באיזו עבודה, בלי לסכן את הצלחת הטיפול. בהתאם לכך נחשב אי-כושר העבודה הזמני ברוב (הארצות) כאי-כושר מוחלט לעבודה". ד) "...אנו מציעים איפוא... לקבוע את אי-הכושר הזמני (מודגש במקור) לעבודה לתקופה של 6חודשים לכל היותר. תוך תקופה זאת מתרפאים, כפי שראינו % 95של כל המקרים. לקביעת המועד נודעת חשיבות מעשית ופסיכולוגית גדולה, הואיל והיא מבהירה למבוטח את שיעור הפנסיה המגיעה לו. אמנם במקרים מסויימים לא יסתיים הריפוי תוך 6חודשים, והנפגע לא יגיע למצב גופני ונפשי יציב, ולכן אין אפשרות לקבוע סופית אח מידת הגבלת הכושר לעבודה. בכל זאת יקבעו את הפנסיה עם תום 6החדשים ויערכו בדיקות רפואיות נוספות, שכיחות יותר, אחרי קביעת הפנסיה" (שם בע' 180, 181, 182) (כל הדגשות, להוציא אחת נוספו). עד כאן מובאות מדו"ח הוועדה הבינמשרדית (ועדת קנב), ממנו עולים, על קצה השיקולים שהביאו כבר אז למסקנה שיש לשריין, מיד אחרי התאונה, פרק זמן (מירבי) של שישה חדשים, שבהם ישולמו לנפגע עבודה דמי פגיעה בעד אי-כושר מלא. .13ומכאן למובאת מספרו של בר-ניב ז"ל - פרשנו הדגול והראשון של החוק - עליה סמך בא-כוח המוסד (סעיף 5דלעיל): "מהו פרק הזמן שבעדו משתלמים דמי-פגיעה בעבודה ובאיזה סכומים? דמי הפגיעה משתלמים לכל היותר בעד עשרים ושישה שבועות ובתחום זה משתלמים הם כל עוד אין המבוטח מסוגל, כתוצאה מהפגיעה, לעבודתו או לעבודה מתאימה אחרת, והוא נזקק לטיפול רפואי לשיקום או להחלמה...". (צ. בר-ניב; חוק הביטוח הלאומי, 1954; בע' 70). מובאה זו ניתן להשלים על-ידי ציטוט נוסף: "צויין כבר שפרק הזמן שבעדו משתלמים דמי פגיעה בעבודה הוא מוגבל. מה קורה בתום פרק זמן זה אם המבוטח שנפגע אינו מסוגל, עדיין, לעבודה? מה הגמלה, שזכאי לה המבוטח שטרם חזר לכושר עבודתו ובגלל הסייג שאין משלמים דמי פגיעה אלא בעד עשרים וששה שבועות נפסקתשלום דמי הפגיעה? ... הכלל הוא שאם נסתיימה התקופה שבעבורה משתלמים דמי פגיעה, והמבוטח נמצא נכה כתוצאה מן הפגיעה בעבודה, משלם לו המוסד מענק נכות או קצבת נכות" (שם [5] בע' 72) (ההדגשות נוספו). .14באותה רוח באה הפסיקה ומוסיפה טעמים והארות לייצוב הדעה שדמי הפגיעה באים כפיצוי מיידי וזמני, לפרק זמן מוגבל סמוך אחרי התאונה: א) "...(החוק) מבחין בין גמלאות במזומנים בעד פרק הזמן שבדרך כלל אין לקבוע את התוצאה הסופית של הפגיעה, בין גמלאות בעד פרק הזמן שניתן כבר לקבוע את התוצאה הסופית, אם כי לאו דווקא את מידת החומרה של התוצאה הסופית", (דב"ע לא/27- 0[3], בע' 277-276); ב) מובאה נוספת מדב"ע לה/40- 0[1]: במסגרת גמלאות במזומנים - דמי פגיעה מסווג כ'גמלה קצרת מועד' .term benefits shortידוע לכל המצוי במינהל ביטוח לאומי, כי אחד המאפיינים גמלה קצרת מועד הוא 'פשטות האדמיניסטרציה' כדי לחסוך במנגנון ובמינהל ולמנוע מצב, שבו הטיפול במתן הגמלה יעלה יותר ביוקר מאשר עצם מתן הגמלה" (בע' 49ההדגשה נוספה). .15מכל האמור עולה כי פריסת תשלום דמי פגיעה בגין 182יום על פרק זמן בלתי מוגבל - לעיתים טיפין-טיפין ולאורך שנים - נוגדת בעליל את תכליתה של קצבה קצרת מועד, שנועדה לענות על צרכי המחיה הדחופים של נפגע עבודה בתקופה הראשונה ("השלב הראשון"), שבה הוא נתון בתהליך של התאוששות והחלמה אחרי הטראומה. הגמלה עצמה "יקרה" - שלשה רבעים משכר עבודתו הרגיל של המבוטח (סעיף 53(א) לחוק), כשוויה של קצבת נכות למי שדרגת נכותו % 100(סעיף 67(א) לחוק) אך שכרה בצדה, כפי שהוסבר לעיל. תקופת דמי הפגיעה לפי סימן ד' יכול שתהא בת יום אחד בלבד (דב"ע שם/101- 0[3], בע' 45), ויכול שתסתיים בתום 100יום או יותר, ברצף אחד או במקוטע, כל עוד שמתקיימים התנאים של סעיף 48(א), ובלבד שלא תחרוג מתחום עשרים ושישה השבועות שהוקצבו לכך בחוק, שספירתם מתחילה ממחרת יום הפגיעה. (במאמר מוסגר: אם לדקדק כחוט השערה, הרי שדמי הפגיעה עבור הימים 12.12.1982 עד 21.12.1982שולמו אחרי שנסתיימה תקופת דמי הפגיעה !). .16בטרם סיום יש להידרש בקצרה לעניין שהותיר אי-בהירות, למראית עין: עניין המחיצה בין "שני השלבים" שאיננה בלתי חדירה (סעיף 5(א) דלעיל). בא-כוח המשיב פירש זאת כאומר ששני השלבים (תקופת דמי הפגיעה ועידן גמלת הנכות) יכולים להיות חופפים זה את זה. כוונת האמור בדב"ע לה/40- 0[1], אודות מחיצה לא בלתי-חדירה (בניגוד למצב בחוק המקורי בו "הגבול היה מוחלט") התייחס לתיקון סעיף 62לחוק (בשנת 1975) שאיפשר קביעת נכות זמנית בגין העבר - קרי בתקופת דמי הפגיעה. .17הערעור מתקבל ואנו קובעים כי בדין סירב המוסד לשלם דמי פגיעה בעבודה אחרי שנסתיימה תקופת דמי הפגיעה. אין צו להוצאות.ערעורדמי פגיעה