##קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא צו הריסה פרגולה:## 1. ב- 7.8.90נתן ראש העירייה, כיו"ר הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, צו הריסה מינהלי, על פי סמכותו שבסעיף 238א לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (להלן: החוק הנ"ל), להריסת קונסטרוקציה של תוספת סככה (פרגולה) עשויה משלד מתכת, העשוי עמודים וקשתות מתכת והמכוסה בד פלסטיק, המוצב על גלגלים, הנפתח ונסגר כמניפה שהקימה המערערת במבנה ברחוב מוריה 12בחיפה (להלן: המתקן הנ"ל). המערערת עתרה לביטול הצו בתיק ב"ש 24/90 של בית המשפט לעניינים מקומיים בחיפה, ובקשתה נדחתה בפסק דינו של כבוד השופט דר מיום .17.4.91 על פסק-דין זה נסב הערעור שלפנינו. 2. העובדות הן הבאות: ב- 30.7.90נמסרה למשיבים "התראה" מטעם מנהל המחלקה לפיקוח על הבנייה להפסיק מייד את הפעולות לבניית המתקן הנ"ל, שאחרת יינקטו נגדה צעדים מתאימים, סמוך לאחר קבלת ההתראה פנתה המערערת לבית-משפט השלום בחיפה וקיבלה ב-2.8.90, בהיעדר המשיבים, צו-מניעה זמני נגד המערערים לבל ינקטו צעדים כלשהם כנגד "הסוכך", כל עוד תלויה ועומדת תביעתם למתן סעד הצהרתי, כי המתקן הנ"ל אינו בגדר "בנין" הטעון היתר. בקשה לביטול הסעד הזמני, שהוגשה במהלך בירורו של הערעור שלפנינו, נדחתה על ידי בית-משפט קמא, ובקשה לערעור על כך, לא הוגשה. לטענת בא-כוח המערערת, יש בעצם הוצאת צו ההריסה המינהלי התעלמות מצו המניעה הזמני ומהווה ביזיון בית משפט. אין הבהרה לפנינו אם נקט בא-כוח המערערת הליכים, לכוף על המערערים את הציות לצו הזמני, לפני בית משפט קמא שנתן את הצו. 3. סעיף 238א לחוק הנ"ל, שהוסף לחוק בתשמ"א (חוק התכנון והבניה (תיקון מס' 12), תשמ"א-1980) נועד להרחיב את סמכויות רשות התכנון לבלימת התופעה הנפוצה של בנייה ללא היתר, בדרך של הוצאת צו-הריסה מינהלי בהתמלא התנאים המנויים בו. סעיף קטין (ז) הקנה למי שרואה עצמו נפגע מצו זה, את הרשות לבקש מבית-משפט את ביטולו וערעור על הכרעת בית המשפט שדחתה את בקשתו. ואכן נקטה המערערת הליך זה (תיק ב"ש 13045/90) במקביל להליך האזרחי, שבו ניתן הצו הזמני. בסעיף קטן (ח) הגדיל המחוקק את סמכות התערבותו של בית המשפט. משקבע המחוקק בחוק דרך דיונית זו לגבי צו-הריסה מינהלי, אין זה מן הראוי לסטות הימנה בפנייה לסעד הצהרתי לבית-משפט השלום, ובדרך זו לנסות ולחייב את הרשות הציבורית המוסמכת, שלא למלא את חובתה הציבורית ושלא להשתמש בסמכויותיה החוקיות לפי שיקול דעתה. הלכה פסוקה היא בע"א 103/75, בעמ' 302ב, כי: "כשזכה נושא מסוים (ובעיקר "נושא טכני") לחקיקה ספציפית ומכוונת, לא נשאר מקום לזכויות ולסמכויות נוספות שזכרן לא בא באותה חקיקה..." במצב דברים זה מיטיב היה בית-משפט השלום לעשות אילו סירב ליתן למערערים את הצו הזמני שנתן, והיה עליו להפנותם לדרך שקבע החוק להליך מסוג זה. מאידך גיסא, הכלל הוא, כי משניתן צו על ידי בית-משפט מוסמך, כל עוד לא בוטל הצו, אין צד, כולל רשות ציבורית כגון זו שלפנינו, רשאית להתנכר לו (ע"א 643/70, בעמ' 205א; ע"א 280/73, בעמ' 601). אין חולקין על כך, כי לבית-משפט השלום הסמכות לדון וליתן סעד הצהרתי מסוג זה. אין דעתנו, כדעת בית-משפט קמא, כי בית-משפט השלום, שהוציא את הצו הזמני, פעל ללא סמכות עניינית, כך שיש לראותו כבטל מאליו. לאור האמור בסעיפים 55, 57(ג) ו- 58לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד- 1984(ראה: ע"א 323/81, .332, בעמ' 372). מעיון בתוכן הצו הזמני עולה, לכאורה, כפי שדן בית-משפט קמא בפיסקה 5 לפסק-דינו, "שאין בו איסור מפורש ליתן צו הריסה אלא, לכל היותר, איסור לבצע צו כזה", כל עוד הצו הזמני בתקפו. לא נותר לנו, במסגרת ערעור זה אלא לדון ולהכריע בשאלת תוקפו של צו ההריסה המינהלי אם יש לבטלו או להשאירו בתוקפו. מתן הצו הזמני אינו פוגם בסמכות הרשות להוצאת צו ההריסה ואין לראות את הצו שניתן כבטל מעיקרו, להבדיל מביצועו כלפי "הסוכך". 4. בית המשפט הוגבל לשתי עילות שבעטיין מוסמך הוא לבטל, או להתלות, ביצוע צו-הריסה והן: א. אם הוכח, שהבנייה שבגללה ניתן הצו בוצעה כדין. ב. אם הוכח, שביצוע הצו אינו דרוש לשם מניעת עובדה מוגמרת. אין חולק, כי בניית המתקן נעשתה ללא היתר, ובאשר לעילה השנייה, הרי שהצו דרוש למניעת המשך הצבת המתקן ללא היתר, על מנת שלא תקבע עובדה מוגמרת בשטח בעניין זה. באשר לטיעון שהעלה בא-כוח המערערת לעניין היעדר האיכלוס, שהוא בגדר אחד התנאים להוצאת צו-הריסה, הרי נפסק בר"ע 273/86, בעמ' 446-447, כי תנאי זה "צריך לקרוא, כמובן, על פי ההקשר החקיקתי, היינו, בקשר לכך שהמונח 'בניין' כולל גם מבנה, כולו או מקצתו, על פי מובנו הלשוני הרגיל של מונח זה. אולם, אם המדובר בבניין שהוא חומה או גדר חיצונית, או מדרכה, או בנייה אחרת, אשר לפי מהותה אינה מתאכלסת לעולם, הרי ממילא אין פיסקה 3ישימה. לשון אחר, מאחר שגדר, למשל, אינה ניתנת לאיכלוס, הרי אך מובן, שהתנאי של היעדר איכלוס מתקיים תמיד..." ואין בכך כדי להפוך את הצו המינהלי לבלתי-ישיר ולבלתי-ניתן לביצוע. והוא הדין בענייננו לגבי המתקן הנדון. 5. "בנין" מוגדר בסעיף 1לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965: "בנין - כל מבנה בין שהוא בנוי אבן ובין שהוא בנוי בטון, טיט, ברזל, עץ או כל חומר אחר לרבות: (1) כל חלק של מבנה כאמור וכל דבר המחובר לו חבור של קבע. (2) ..." השאלה היא, אם המתקן הנ"ל, העשוי מבד על שלד מתכת המוצב על גלגלים, הנסגר ונפתח כמניפה, הוא בגדר בניין, במשמעות ההגדרה הנ"ל. לטענת בא-כוח המערערת הסוכך אינו מחובר למבנה או לרצפה בכל חיבור של קבע, ולכן אין לראות בו מבנה כמשמעות החוק. לעומת זאת, טוען בא-כוח המשיבים, בהסתמכו על הגדרת "בנין", כי סוכך זה טעון היתר. את השאלה, אם סוכך כאמור הוא מבנה אם לאו, יש לפתור כפי שנאמר בפסיקה לפי "מבחן" השכל הישר או: "ההגיון הבריא והפשוט של חיי המציאות" - כאמור בע"פ 31/50. 6. אנו סבורים, שיש לקבל את דעתו של נציג המשיבים. הלכה פסוקה היא, כי העובדה של היעדר חיבור היא, כשלעצמה, אינה שוללת את סיווג הסוכך כמבנה הטעון היתר. בע"פ 31/50 הנ"ל נדונה בניית יציע עשוי עץ בחנות. נטען והוכח, כי היציע לא היה מחובר לבניין החנות בברגים או במסמרים, כך שניתן בכל עת לפרקו, בלי כל צורך בעבודות הריסה. נטען, כי מבנה זה הוא בגדר "רהיט" שאינו טעון היתר. בית המשפט דחה טענה זו, בקבעו, כי לפי מבחן השכר הישר ולאור מטרת החוק, המדובר הוא על מבנה שנבנה לא היתר. בע"פ 31/50 הנ"ל דן כבוד השופט זילברג ז"ל (כתוארו אז), במטרה של חוקי הבניין ה-"... עשויה לשמש אבן בוחן לקביעת איסור הבניה. חוקים אלה נועדו למטרה הגיונית וברורה, הינו למנוע הקמת מבנים העלולים לסכן את חיי הציבור ובריאותו, או העלולים לפגוע באחד משאר האינטרסים המוצדקים שלו, ואם היציע שלנו יתמוטט, ובני אדם העומדים עליו יפלו ויזוקו, לא תהא כל נחמה בדבר אם לאחר מעשה יאמר כי יתכן שנפלו רק מעל גבי 'רהיט'. הסגולה המיוחדת שהצביע עליה בא כוח המערער - היינו: 'כושר התנועה' של היציע והיותו בלתי מסומר ובלתי מבורג - סגולה זו ודאי שאינה מועילה דוקא להפחתת הסכנה הנובעת מבניה ללא פקוח של כלי רב מידות שכזה". הוא הדין, בשינויים המתאימים, בסוכך רב המידות הנתון במסגרת מתכת כמפורט לעיל. די במבט חטוף על צילומי הסוכך כדי להבחין שהמדובר אכן על מבנה הטעון היתר. 7. התוצאה היא, שאנו דוחים את הערעור, בכפוף לכך שביצוע צו ההריסה יעוכב, כל עוד צו המניעה הזמני יישאר בתוקפו. ##להלן פסק דין בנושא בקשה לביטול צו הריסה לפרגולה שהתקבלה:## פסק-דין מבוא 1. בפניי בקשה לביטול צו הריסה מינהלי שהוצא על ידי המשיבה כנגד המבקש ביום 13.6.17 וצורף כנספח א' לבקשה (להלן - צו ההריסה). במסגרת צו ההריסה הצטווה המבקש להרוס, לפרק ולסלק שני רכיבים במבנה המצוי בחלקות 24, 74 בגוש 18007 ברחוב בן עמי 42 בעכו והם: תוספת עם גג מפח ממזרח למבנה המיועד לשימור בשטח של כ - 123 מ"ר (להלן - התוספת). פרגולה מעץ בשטח של כ - 20 מ"ר מצפון לתוספת שבסעיף 1 (להלן - הפרגולה). המבקש טוען כי בעניינו מתקיימים התנאים הקבועים בדינים הרלבנטיים לביטול צו ההריסה ואילו המשיבים (להלן מטעמי נוחות - המשיבה) מתנגדים לבקשה. משלא עלה בידי הצדדים להגיע להסכמה, נשמעו מלוא העדויות והראיות בתיק וכן סיכומי הצדדים בעל פה ועתה בשלה העת למתן החלטה. תמצית טענות הצדדים 2. בבקשתו מיום 18.6.17 טען המבקש במישור העובדתי כי הוא הבעלים של התוספת והפרגולה המתוארים בצו. לטענתו, התוספת אינה תוספת חדשה אלא קיימת מאז שנות ה - 80 ומאוכלסת ברציפות מאותו מועד וכי גם הפרגולה קיימת למעלה מ - 20 שנה. המבקש הפנה למסמכים שונים התומכים לשיטתו בטענותיו. המבקש הסביר כי ביום 6.5.17 פרצה שריפה בצד המזרחי של התוספת בעקבותיה הוציאה עיריית עכו (שאינה משיבה בתיק זה) ביום 9.5.17 דרישה להסרת סכנה ביחס לתוספת ולפרגולה המדוברות. המבקש טוען כי על בסיס דרישה זו בוצעו עבודות שיפוץ ושיקום בתוספת. להגדרת המבקש השיפוץ היה "רובו ככולו" שיפוץ פנימי במסגרתו: הוחלפו חלק מחלון הוויטרינה ודלת זכוכית שניזוקו במהלך השריפה וזאת באופן זהה לאלה שניזוקו; בוצעו כל החיזוקים הנדרשים למניעת סכנה וזאת מבלי להסיר את העמודים המקוריים של התוספת שנותרו על עומדם; נותקו וחוברו מחדש מערכות החשמל; הוחלפו חלק מקירות הגבס הפנימיים והוחזר המצב לקדמותו. ביחס לפרגולה נרשם כי הוסרו ממנה קורות מסוכנות אולם לא נעשתה ביחס אליה כל עבודת שיפוץ או שיקום. לטענת המבקש ביום 17.5.17 הוסרה הסכנה מהתוספת וביום 4.6.17 הסתיימו עבודות השיפוץ. במהלך התקופה המדוברת חלק מהמתחם בו מצויים התוספת והפרגולה נותר פעיל ורק החלק שניזוק - שופץ. עוד נטען כי החנות שהייתה בתוספת שבה ואוכלסה על ידי השוכרים שהיו בה קודם. המבקש טוען בבקשתו בהסתמך על מסמכים שונים שאותרו על ידו הרי שהתוספת האמורה זהה למה שהוגדר "סככה" המצוינת בהיתר הבנייה המקורי בשנת 94 וזאת הן לעניין גודל התוספת והן לעניין החומרים מהם היא עשויה, הגם שהוא מאשר כי בתוך התוספת הותקנו מחיצות פנים ותקרה אקוסטית. לעניין הפרגולה טען המבקש בבקשה כי אינו יודע האם יש לפרגולה היתר בנייה כדין ואולם בפועל היא מצויה במקום מזה 20 שנה וכיום לטענתו היא פטורה מהיתר. טענות נוספות שהועלו בבקשה : במשך כל השנים בהן החזיק המבקש בתוספת לא הועלתה טענה כלשהיא מצד ה משיבה ביחס אליה עד מועד מתן הצו נשוא ההליך. המבקש טוען כי על רקע סכסוכים אישיים שונים בינו ובין גורמים שונים בעיריית עכו, מנסים המשיב ה להתנכל לו באמצעות ההליך המינהלי. "המבנה המיועד לשימור" המוזכר בצו ההריסה איננו מצוי בצד הנטען על ידי המשיבה (הגם שאפשר ומדובר בסוגיית פיסוק או הבנת הנקרא ולא בטעות לעניין מיקום המבנה, א.ז.) וממילא אינו נחשב עוד כזה כפי שנקבע כבר בשנת 2012 על ידי רשות העתיקות. המבקש מחויב במישור החוזי כלפי שוכרי החנויות המתנהלות בתוספת להמשך השכרתן כשיקול רלבנטי לביטול צו ההריסה. במישור המשפטי הוסיף וטען המבקש בבקשתו כי : לא מתקיימים התנאים הקבועים בדין להוצאת צו הריסה מינהלי הקבועים בסעיף 238א. (א)חוק התכנון והבנייה, התשכ"ה - 1965 (להלן - החוק בנוסחו טרם תיקון 116) וכי הפעולות שבוצעו היו בגדר שיפוץ פנימי שאינו טעון היתר. בכל מקרה קיים פטור מהיתר להחלפת רכיבים בבניין כאשר מדובר בהחלפת פריט זהה בצורתו ומידותיו וזאת מכוח סעיף 20 לתקנות התכנון והבנייה (עבודות ומבנים הפטורים מהיתר) תשע"ד - 2014. בסיכומיו המפורטים חזר המבקש על עיקרי טיעוניו כפי שהועלו בבקשה ועל כן יצוינו עיקרי הדברים בלבד וככל שיש בהם כדי להוסיף על האמור עד כה. המבקש טוען כי עלה בידו להוכיח כי לתוספת היה היתר בנייה קודם. לעמדתו, אותו היתר זה מוסיף וחל "לעולם ועד" ואינו ניתן לביטול באופן שלשיטתו אינו מצריך קבלת היתר נוסף או חדש גם בנסיבות אלה. לשיטתו מאחר והעבודות שבוצעו על ידו היוו שחזור של התוספת כפי שהייתה לפני השריפה הרי שהוא לא נדרש להיתר בנייה ואף העבודות שבוצעו בפועל אינן כאלה שמצריכות היתר על פי הדין. לטענת המבקש עלה בידו להוכיח הן את אופי הנזקים שנגרמו והן את אופי העבודות שבוצעו על ידו ביחס לתוספת באופן שאינו מצריך היתר בנייה באמצעות העדים והראיות שהובאו מטעמו וכי לא עלה בידי העדים מטעם המשיבה לבסס קביעות אחרות אלא להפך. (במאמר מוסגר יוער כי הגם שבבקשה לא העלה המבקש שום נתון עובדתי או משפטי לעניין הגג ו/או התקרה האקוסטית הרי שחלק ניכר מסיכומיו התייחס לרכיבים אלו, שלא צוינו כלל בבקשתו המקורית ). לעניין הפרגולה - המבקש בדעה כי לא הוכחה בנייה חדשה כלשהיא ביחס לפרגולה לשיטת המשיבה ועדיה בעצמם ועל כן דין הבקשה ביחס אליה להתקבל. עוד טען המבקש כי עלה בידו להוכיח קיומם של שיקולים זרים ולא עניינים בנקיטת הליך צו ההריסה המינהלי, הן של המשיבה והן של מרבית העדים שהופיעו מטעמה , על רקע מניעים אישיים שונים, לרבות סכסוכי שכנים, סכסוכים עם מי שהפך במהלך ההליך להיות שוכר לשעבר, והתנכלות אישית נטענת מצד המשיבה. עוד הועלתה טענה כי תיקי תכנון ובנייה שונים אליהם הפנתה המשיבה לא הוצגו למבקש ובכך נפגמה על פי הטענה יכולתו לברר ההליך כנדרש. בשולי סיכומיו הועלתה טענה חדשה מצד המבקש לפיה גם אם ייקבע כי יש צורך בהיתר בנייה לעבודות או מקצתן הרי שיש מקום להאריך המועד לביצוע צו ההריסה המינהלי באופן שיאפשר למבקש להשיג היתר, שלשיטתו יכול להיחשב בנסיבות העניין כ"בהישג יד". 3. המשיבה מתנגדת לבקשה. לעמדת המשיבה צו ההריסה המינהלי הוצא כדין, על פי הכללים הנוהגים לעניין זה ועל פי שיקול דעתה של המשיבה במסגרת הסמכות המוקנית לה על פי דין וכי לא מתקיימים התנאים הקבועים בדין להתערבות בית המשפט בשיקול דעתה המקצועי. לעמדת המשיבה הדין קובע שתי עילות בלבד אשר יכולות להצדיק התערבות בצו הריסה מינהלי והן קיומו של היתר בניה או לחילופין כי הבנייה הינה בגדר עובדה מוגמרת שלא יהיה בצו ההריסה המינהלי כדי להפסיקה. לשיטתה שתי העילות הנ"ל אינן מתקיימות כאן בשים לב לכך שגם אם לתוספת היה היתר בנייה - דבר המוכחש כשלעצמו על ידי המשיבה - הרי שהעבודות המקיפות שבוצעו על ידי המבקש לא התמצו בשיפוץ פנימי כמשמעו בדין אלא כללו עבודות ורכיבים הטעונים היתר. המשיבה עותרת לדחות את טענת המבקש לפיה היתר בניה אם ניתן בעבר עומד "לעולם ועד" וטוענת כי הדבר מנוגד להוראות הדין והפסיקה. לעמדת המשיבה על פי הפסיקה במקרה כגון זה בו נגרמו לטענתה נזקים משמעותיים אשר גוררים אחריהם את הצורך בביצוע עבודות ורכיבים הטעונים היתר הרי שברי כי נדרש להוציא היתר בנייה חדש לעבודות המבוצעות ככל שאלה טעונות היתר וכי טענת המבקש בעניין זה נעדרת אדנים משפטיים ועובדתיים. המשיבה אף עמדה על כך כי במסגרת ההתראה על מבנה מסוכן שנשלחה על ידי עיריית עכו (להבדיל מהמשיבה) הועמד המבקש על כך שככל שמדובר בעבודות הטעונות היתר עליו לפעול לקבל ההיתר הנדרש. לעניין השיקול השני שעניינו מניעת עובדה מוגמרת- עמדת המשיבה היא כי במועד הוצאת צו ההריסה המינהלי לא התקיימו התנאים המצביעים על "עובדה מוגמרת" ו ככל שלאחר מכן המשיך המבקש בביצוע העבודות הרי שאין על פי הפסיקה אין בדברים כדי לייצר עובדה מוגמרת, מאוחרת למועד הוצאת הצו, יש מאין ממנה זכאי המבקש להיבנות בבקשתו לביטול הצו . לעניין ההיבטים האישיים והשיקולים הזרים טענה המשיבה כי עמדת הגורמים המקצועיים שנועצו והוציאו את הצו כשמה כן היא: עמדה מקצועית המדברת בעד עצמה אשר גובתה בראיות שהובאו מטעם המשיבה וכי לא היו מעורבים שיקולים זרים או לא עניינים בהליך. לעניין הראיות שהובאו מטעם המבקש הדגישה המשיבה היא כי חלק ניכר מהראיות הינן ראיות בלתי קבילות וכי העדויות מטעם המבקש או מי מטעמו לא היה בהן כדי לבסס את הבסיס המשפטי או העובדתי של הבקשה בכל הנוגע לקיומו של היתר בנייה ו/או להיות העבודות כאלה שאינן מצריכות היתר בנייה ועל כן דין הבקשה להידחות. עוד טענה המשיבה כי עדותו של חוקר הדליקות - שזומן בהסכמה לבקשת שני הצדדים - הציפה תהיות של ממש ביחס לאופן בו נערכה, השינויים שנעשו בה במועד לא ידוע לבקשת מי מטעם המבקש. המשיבה טוענת כי לא עלה בידי המבקש לעמוד בנטל המוטל עליו להפריך את שנקבע בצו ההריסה המינהלי במסגרתו הונחה התשתית המשפטית והעובדתית הרלבנטית, אשר קיבלה חיזוק נוסף במסגרת ההליך באמצעות עדויות שהובאו על ידי המשיבה ביחס להיקף הנזק והיקף העבודות שבוצעו על ידי המבקש ואופיין ובעיקר לעניין עצם קיומו של היתר בנייה . משכך, עמדת המשיבה היא כי לא התקיי ם איזה מבין התנאים הקבועים בדין להתערבות בית המשפט בשיקול דעתה המקצועי והמינהלי של המשיבה ועל כן דין הבקשה להידחות. למען הסדר הטוב אציין כי משלא נדרשה המשיבה במסגרת ההליך לסוגיית היות המבנה משום מבנה לשימור הרי שיש לראות טענה זו כטענה שנזנחה מצדה. תמצית תיאור ההליכים בתיק 4. הבקשה, שהוגשה ביום 18.6.17, נותבה לטיפולי כשופטת תורנית באותו מועד והתיק נקבע לדיון ביום 28.6.17. משלא עלה בידי הצדדים להגיע להסכמה באותו מועד ובכלל - לא היה מנוס משמיעת מלוא הראיות שהצדדים סברו כי נדרשות להכרעה בתיק זה. בתיק התקיימו שלוש ישיבות לשמיעת ראיות במהלך חודש יולי 2017 , הוגשו מוצגים שונים והתיק נקבע להגשת סיכומים במהלך פגרת הקיץ. טרם הגשת סיכומיה עמדה ב"כ המבקש על כך שמספר מוצגים שהוגשו על ידי המבקש אינם סרוקים לתיק בית המשפט. זאת עקב תקלת מינהלה בגינה נסרקו מספר מוצגים לתיק אחר כפי שכבר הוסבר בהחלטות קודמות. משלא עלה בידי הצדדים לשחזר בעצמם את המוצגים - שלא הוגשו מלכתחילה במספר העותקים הדרוש - נדרש קיומו של דיון לשחזור המוצגים. לאחר מספר דחיות מועד שהתבקשו על ידי ב"כ המבקש, דיון זה התקיים ביום 16.10.17 ובו נקבע דיון נוסף ליום 26.11.17 לשמיעת חקירתו של חוקר הדליקות. בפתח הדיון ביום 26.11.17 עתר המבקש לפסילת המותב ועל כן לא נשמעה חקירת העד באותו יום. בקשת המבקש לפסילת המותב נדחתה בהחלטה מיום 13.12.17 עליה לא הוגש ערעור. ביום 25.12.17 נשמעה עדותו של חוקר הדליקות ולאחריה נשמעו סיכומי הצדדים בעל פה במסגרת דיון שהתקיים בהקלטה. הפרוטוקול המתומלל הוגש לאחר מכן לתיק בית המשפט והתיק הובא למתן פסק דין. עוד הוגשו במסגרת ההליך בקשות ביניים שונות לרבות בקשות לתיקון פרוטוקולים ונושאים דיוניים נוספים המדברות בעד עצמן ואין צורך לפרטן במסגרת זו. תמצית ההכרעה 5. לאחר עיון בבקשת המבקש על נספחיה, שמיעת העדויות ובחינת הראיות שהובאו מטעם הצדדים, סיכומי ב"כ הצדדים ועל בסיס הדין החל, שוכנעתי כי דין הבקשה בגין הפרגולה - להתקבל ואילו ביחס לתוספת דין הבקשה - להידחות. להלן הנימוקים. סקירת הראיות שהובאו מטעם הצדדים והערכת מהימנותן 6. הערה מקדמית: מטעם הצדדים הובאו עדים רבים במהלך שמיעת הראיות בתיק זה. מאחר ולטעמי היקף הראיות והעדויות חרג בהרבה מהנדרש להכרעה בתיק הרי שההתייחסות לעדים ולראיות תהיה אך ורק במידה ובהיקף הנדרשים להכרעה בתיק זה. ממילא לא יינתן משקל כלשהוא לראיות לא קבילות שהוגשו או נטענו אם במסגרת שמיעת עדויות דוגמת עדות שמועה, סברה וכיו"ב ואף לא למסמכים/תשריטים/מפות שלא הוגשו על פי דיני הראיות ככל שלא הייתה הסכמה להגשתם. כמו כן לא נדרשתי לראיות שלטעמי אין להן קשר ישיר או רלבנטי לסוגיה העומדת להכרעה דומת אישורים הקשורים לניהול עסק של מזון במקום בעבר, מסמכי עמידר וכיו"ב. 7. מטעם המבקש זומנו להעיד: מר רזיק מחול - סגן מהנדס העיר וממונה על מבנים מסוכנים ; גב' בן עזרא - אשתו של המבקש; מר אייל נג'אר - שוכר החנות "טופ סטוק"; מר אבי אלרום - הנדסאי אדריכלות ; המבקש בעצמו. 8. מטעם המשיבה זומנו להעיד: מר ירדן נרדי - מי שהיה שוכר של המבקש בחנות הצעצועים שהינה אחת החנויות שהתנהלה בתוספת ערב השריפה; מהנדס המשיבה - מר אלכס צירלין ; גב' סמירה ח'טיב - שכנה שגרה בצמוד למבנה שאירעה בו השריפה; מר בני ברדוגו - מפקח בנייה; ומר אלישע לוגסי - מפקח בנייה. 9. כמו כן זומן להעיד על דעת שני הצדדים חוקר השריפה מטעם שירותי כבאות והצלה זבולון שערך חוות דעת לעניין השריפה - רשף הרצל אהרון. 10. עוד הוגשו מוצגים רבים לרבות: תמונות מן העבר הרחוק והקרוב, מסמכים שהוגשו בהסכמה מתוך תיק הבניין, דוחות בקורות שונות שנערכו במקום, תמונות נזקים של השריפה ממקורות שונים, דו"ח חוקר הדליקות, תשריטים ובקשות שונות, אישורים לעניין עסק מזון שנוהל בעבר, חוזה שכירות, התכתבויות, דוחות חוקר השריפות וכיו"ב מוצגים כמפורט בתיק המוצגים. גם ההתייחסות למוצגים תיעשה בהיקף ובמידה הדרושים להכרעה בלבד ועל פי דיני הראיות כמפורט לעיל. 11. עדותו של רשף הרצל אהרון, מטעם שירותי כבאות והצלה זבולון אשר חקר את השריפה מיום 6.5.17 (להלן - החוקר): רשף הרצל אהרון העיד בפניי ביום 25.12.17 לאחר שב"כ שני הצדדים עתרו לחקירתו, כל אחת מטעמיה היא. בפתח חקירתו הציג החוקר את חוות הדעת שנערכה על ידו הנושאת תאריך 6.5.17 (מוצג במ/1). בתמצית אציין כי בחוות הדעת נקבע כי השריפה נגרמה עקב הצתה שמקורה בחלק המזרחי של התוספת שגלשה לאזורים אחרים. בגרסה הראשונית של חוות הדעת (במ/2) נרשם בפרק העובדתי כי הגג העשוי אסכורית קרס (כעמדת המשיבה, א.ז.) ואילו בגרסה מאוחרת יותר של חוות הדעת, שלא הוברר באיזה תאריך תוקנה/נערכה, נרשם כי התקרה האקוסטית קרסה (כעמדת המבקש, א.ז.). על הבדלים אלה בין הגרסאות נסבה מרבית חקירתו הנגדית של החוקר בידי ב"כ שני הצדדים. במהלך חקירתו הנגדית בידי ב"כ המשיבה נשאל החוקר אודות ההבדלים בין הגרסה הראשונית של חוות הדעת - שהיא הגרסה שהועברה למשטרה לצורך חקירת סוגיית ההצתה - לעניין זירת האירוע לפיה נרשם כי הגג העשוי אסכורית קרס לעומת הגרסה המאוחרת יותר בה נרשם כי התקרה האקוסטית קרסה. החוקר הסביר כי התיקון בפרק העובדתי נעשה בשלב מאוחר יותר לבקשת גורם כלשהוא, שלא הובררה חד משמעית זהותו ואולם נראה כי מדובר בעד מטעם המבקש, מר אייל נג'אר. החוקר טען כי נושא הפרק העובדתי יכול להשתנות בין חוות דעת ראשונית ומאוחרת יותר על בסיס נתונים שונים המתבררים במהלך החקירה ואולם לא עלה בידו להסביר כיצד בפועל בוררו על ידו ההיבטים העובדתיים הרלבנטיים לשינויים אלה למעט פנייתו של אותו גורם הקשור למבנה , שלא הוכחשה על ידי החוקר. לצערי, הגם שמדובר בגורם הממלא תפקיד ציבורי, אשר זומן על דעת שני הצדדים , הרי שהתקשיתי לתת אמון בעדותו בכל הנוגע לפרק העובדתי (הוא הפרק העיקרי אודותיו זומן להעיד) שעניינו תיאור הזירה ולקבוע על פי ו ממצאים עובדתיים של ממש. אציין כי כל גרסאות חוות הדעת של החוקר שהוגשו לתיק בית המשפט וסומנו כמוצגים נשאו תאריך 6.5.17 זאת הגם שמעדותו של החוקר עלה בבירור כי בחוות הדעת הראשונית (שאפשר ואכן נערכה ביום 6.5.17) נערכו שינויים ותיקונים במועדים מאוחרים יותר שאינם ידועים לו וגם במועד הדיון לא עלה בידו לציינם. עצם הנתון כי הנוסח הסופי של חוות הדעת - שאל השינויים שחלו בו אתייחס בהמשך - נערך במועד לא ידוע מעורר קושי של ממש להסתמך על האמור בחוות הדעת לעניין הפרק העובדתי ובמיוחד בראי ההליך שבפניי והנתונים העומדים ביסודו . עצם הנתון כי לא ניתן הסבר שהניח את דעתי מדוע תוקן החלק העובדתי כפי שתוקן ומתי תוקן - פוגמת במהימנות הדברים באופן משמעותי. החוקר אישר בהגינותו כי התיקון ביחס לסוגיית הגג או התקרה נעשה לבקשת גורם כלשהוא ואולם לא ידע להסביר כיצד ומתי בירר הוא עצמו את נכונות הפרטים החדשים ומתי ערך את חוות הדעת הסופית. כל הנתונים הנ"ל בצירוף התנהלותו של החוקר בחקירתו הנגדית - ששיקפה אי נוחות של ממש בכל הנוגע להיבט תיקון חוות הדעת, הבסיס לתיקון ומועדו - וגרמה לדקלום חוזר ונשנה של אותה תשובה ביחס לטעות סופר כביכול , לא הניחה את דעתי ופגמה בכללותה במהימנות עדותו של החוקר. על מנת שלא לפגוע בכבודו המקצועי של העד שלא לצורך אציין כי אין אני נדרשת לקביעה המקצועית לפיה מדובר בהצתה - שאינה כלל במחלוקת - אלא לממצאיו שנרשמו על ידו ביחס לזירת האירוע בפן העובדתי. החוקר העיד כי התאריך שבו נערכה חוות הדעת הוא תאריך השריפה ביום 6.5.17. לדבריו, הוא הגיע למקום בבוקר של אותו יום, ערך חוות דעתו ושלח אותה למשטרה (שורות 17- 27, בעמ' 75) (במ/2). לשאלת ב"כ המשיבה בנוגע להבדלים בין חוות הדעת הראשונית שערך החוקר למחרת יום השריפה לחוות דעת שהוגשה לבית משפט (במ/1) ביחס לסעיף "תיאור הזירה" וההבדלים בין שני הנוסחים עליהם עמדתי לעיל החוקר השיב כי: " בתור קצין חקירות מגיע לזירה, ואני מתאר את הזירה, ואמרתי שהגג קרס וכשהגעתי לתחנה והבנתי שהגג זה מכלול הגג ולא התקרה, ואנשים העמידו אותי על טעותי...אני אומר רגע חברה טעיתי במינוח זו טעות סופר...זה טעות בנתונים ולא טעות בעובדות" (שורות 26- 32, בעמ' 80). כשנשאל העד מי העמיד אותו על טעות זו הוא סיפר "הבחור מחנות הבגדים" (שורות 15 בעמ' 81) (ככל הנראה הכוונה הייתה לעד מר נג'אר, א.ז.). בעניין זה החוקר העיד כדלקמן : "ש. זאת אומרת, אתה מסתמך על אדם שהוא בסך הכל סוחר בחנות, אינו בעל ניסיון מקצועי ? ת. כן ש. ומתקן על פיו? ת. בסדר גמור. ש. בסדר? ת: למה לא? גם אם את היית באה ואומרת לי 'תקשיב הרצל, אני טעיתי בהגדרה, תתקן...אז אני אתקן" (שורות 5- 16, בעמ' 82). עם כל הכבוד - הסבר זה אינו מניח את הדעת. ראשית דו"ח חוקר דליקות הינה חוות דעת מקצועית שאמורה להיות פרי מומחיותו של עורך חוות הדעת ולא עולה על הדעת כי נתונים שיצוינו בחוות הדעת ישונו על פי דעתו של גורם בלתי מקצועי ואפשר שגם גורם בעל עניין כזה או אחר מבלי שהחוקר עושה כל פעולת בדיקה עצמאית טרם התיקון של חוות הדעת. אפשר והיה מקום להסביר בגוף חוות הדעת או בחוות דעת משלימה את פשר השינוי בנתונים ואת מקור השינוי. עצם ביצוע השינוי בנסיבות המתוארות מעורר אי נוחות ואינו מאפשר קביעת ממצאים עובדתיים מהימנים על בסיס חוות הדעת האמורה. שנית, לא רק שלא מדובר בטעות סופר אלא אף כלל לא בורר כי מדובר בטעות בנתונים מאחר והחוקר לא בדק בעצמו את טענות הגורם שכביכול הפנה את תשומת לבו ולא עלה בידו להראות כי בוצעה על ידו בדיקה שנייה במקום השריפה על מנת לבחון את הנתונים המוצגים על ידו. עצם הטענה לטעות סופר דומה כי מוטב היה משלא הייתה נטענת נוכח ההבדלים המתוארים שאינם כדי טעות סופר אלא במונחים שונים המתייחסים לפריטים שונים במהותם ואופיים: מצד אחד ג ג עשוי אסכורית (שאין מחלוקת כי היה קיים גג כזה ערב השריפה ואף אין מחלוקת כי נפגע) ומנגד תקרה אקוסטית. לא ברור עניינה של טעות סופר ביחס לשתי הגדרות שונות אלה, במהותן וטיבן. הגם שהחוקר טען בחקירתו כי ככל שמובאת לתשומת לבו קיומה לטעות בנתונים לרבות על ידי גורם לא מוסמך הרי שהוא לא יהסס לתקן את חוות הדעת הרי משנשאל אם במהלך שנות עבודתו של העד כחוקר שריפות ביצע אי פעם שינויים בדו"ח חקירה לאחר העברתו למשטרה, הוא השיב כי מעולם לא עשה כן . דומה כי הדברים מדברים בעד עצמם ולכל הפחות מעוררים תמיהה (שורות 3- 7, בעמ' 85). החוקר לא ידע להשיב ביחס לתאריך בו הועלה בפניו הצורך בתיקון הנ"ל ולמועד שנערכה בו חוות הדעת המתוקנת במ/1 (שורות 20- 27, בעמ' 82) וחזר ועמד על דעתו בדבר ממצאי חוות הדעת הסופית (ביחס לגג לעומת התקרה) הגם שלא עלה בידו להסביר כיצד ואיך בירר את הדברים לעומת הנרשם בביקורו הראשון במקום. עמידתו של החוקר על האמור במהלך חקירתו גם לאחר שהוברר כי אין בידו נתונים רלבנטיים התומכים בטענתו זו והאופן בו עמד על הדברים בחקירתו בפניי שנראה היה כתשובה מדוקלמת מוכנה מראש ללא קשר לשאלות המוצגות לו - נראתה בעיניי מאולצת ולא אמינה ומפאת כבודו של העד אסתפק בכך. להשלמת ההתייחסות לחוות דעת החוקר אציין כי צורפו לה תמונות מהן אכן ניתן ללמוד על שיעור הנזק המשמעותי שנגרם למבנה וגם הן תהוונה נדבך בהכרעה. העדים מטעם המבקש: 12. מר רזיק מחול - העד אישר כי הודעתו מיום 9.5.17 לעניין היות המבנה נשוא הבקשה מבנה מסוכן כפי שנמסרה לסגן ראש העיר ( עמוד 3 בנספח ח' לבקשה) נערכה לאחר ביקור במקום. עיון בהודעה מעלה כי מדובר בהודעה על מבנה מסוכן במסגרתה הוגדרו עבודות שונות כעבודות לביצוע מידי ונקבעו האמצעים לביצוען. עיון בהודעה מעלה כי אין מדובר בהודעה המופנית למבקש או למי מטעמו אלא לסגן ראש העירייה שמצדו הוציא הודעה מטעמו (עמודים 1,2 לנספח ח') למבקש ולגורמים נוספים, לרבות המחזיקים במבנה, הכוללת בין היתר את ההיבטים שצוינו בהודעתו של מר מחול והיבטים נוספים דוגמת הצורך בהוצאת היתר אם נדרש וכו' . העד חזר בחקירתו על האמור בהודעה לעניין הנזקים והסכנות שהיו גלומות במבנה באותה עת לרבות פיח ואבק מזיק, נזקים לבטון וכו'. העד הסביר כי במועד ביקורו לא ניתן היה להיכנס לתוך המבנה מאחר שהיה מסוכן על רקע הנזקים הרשומים (שורות 26- 34 בעמ' 8 לפרוט'; שורות 1- 3, בעמ' 9 לפרוט'). העד הסביר עוד כי הגם שרעיית המבקש העבירה לעיונו בסמוך לאותו מועד מסמכים שונים הנוגעים למבנה דוגמת חוזים והיתרים הרי שהוא עצמו אינו אמון על נושאים אלה אינו קשור להליכי רישוי הבנייה ועל כן המסמכים הועברו לאגף הרישוי והבניה. העד הבהיר כי במקרים מסוג זה ישנן סוגי עבודות המוגדרות מידיות לצורך חיזוק המבנה המסוכן באופן זמני עד שמושג ההיתר (שורות 5- 24, בעמ' 9 לפרוט'). בחקירתו הנגדית לב"כ המשיבה העד נותר איתן בגרסתו כי אינו אחראי על השגת היתרי בניה וכי כל הנושא הנוגע להיתרי הבניה צריך להיות מופנה לאגף רישוי הבניה (שורות 20- 23, בעמ' 10 לפרוט'). לסיכום עדותו אציין כי עדותו ניתנה במישורים המקצועיים הרלבנטיים ומצאתי לתת בה אמון. ממילא אף אחד מהצדדים אינו חולק על האמור בהודעתו לסגן ראש העיר לעניין היות המבנה מסוכן והפרשנות הרלבנטית לאופן ביצוע ההוראות כפי שניתנו ואם דרושה - מסורה לבחינת בית המשפט. 13. גב' בן עזרא - העדה התבקשה להעיד מטעם המבקש לעניין המסמכים שהובאו על ידה מתיק הבניין בעיריית עכו . העדה הסבירה כי מספר ימים לאחר השריפה היא ניגשה לעירייה על מנת לבדוק את המסמכים הנוגעים למבנה נשוא ההליך והיא קיבלה אותם על גבי החסן נייד. העדה הגישה לבית משפט את המסמכים שהנפיקה לטענתה מאותו החסן נייד, שלא הוצג (שורות 7- 21 בעמ' 11 לפרוט'). מאחר ועדותה התייחסה לנושא מסמכים בלבד הרי שלא מצאתי שיש לקבוע ממצאים לעניין מהימנותה ומתוך המסמכים שהוגשו על ידה ניתנה הסכמה רק להגשת המסמכים הרשמיים מתיק הבניין ולא לכל המסמכים . 14. מר אייל נג'אר - העד הסביר בחקירתו הראשית כי לפני השריפה התוספת הייתה מחולק לשני חלקים כאשר בצד המערבי התנהלה החנות "טופ סטוק" ובצד המזרחי חנות צעצועים שנוהלה על ידי מר ירדן נרדי, מי שהיה השוכר ערב השריפה. הוא עצמו ניהל את החנות "טופ סטוק". לדבריו, החנות שלו לא נשרפה כלל אלא ניזוקה מקצת פיח וריח של עשן וכי השריפה אירעה בחנות הצעצועים הממוקמת בחלק המזרחי של התוספת. עוד ציין כי לאחר השריפה הוא שכר גם חנות הצעצועים והפך אותה לחלק מהמושכר המוחזק על ידו (שורות 9- 17, בעמ' 12 לפרוט'). במהלך חקירתו הראשית הוגשה תמונה אחת שלדברי העד צולמה על ידו (ת/2). במהלך חקירתו הנגדית אישר העד כי אינו יודע האם למושכר יש היתר בניה כדין וכי בעת ששכר הנכס מהמבקש ידע אודות קיומם של צווי הריסה ביחס לפרגולה (שורות 17- 21, בעמ' 13 לפרוט'). עוד טען כי רק חלק קטן מאוד מהמבנה נשרף, כי התקרה לא קרסה וכי לא חל שום שינוי בקירות או ב"ברזלים" כהגדרתו (שורות 34- 35, בעמ' 13; שורות 1- 7 ושורות 13- 14, בעמ' 14 לפרוט'). ביחס לתמונות שונות שהוצגו לו במסגרת חקירתו הנגדית ביחס לנזקים שונים שנגרמו לתקרה טען העד כי מדובר בתמונות שצולמו במהלך השיפוץ וכי הפריטים המדוברים שלא היו תקינים - הוחלפו וכי בכל מקרה בחלק של החנות שלו (המקורית) לא חלו נזקים מהסוג המתואר בהשוואה לחנות הצעצועים (לדוגמא שורות 8-10 בעמ' 14). גם בחקירתו החוזרת השיב העד כי בחנות הצעצועים היו מה שהוגדר על ידו כ"שאריות מהגג" וכי אצלו בחנות הנזקים היו מינוריים יותר (שורות 26- 28, בעמ' 14 לפרוט'). במסגרת חקירתו הנגדית התייחס העד לתמונות שונות (בלשון רבים) שלטענתו צולמו על ידו ואולם ב"כ המבקש לא עתרה להגיש באמצעותו תמונות כלשהן במסגרת חקירתו הראשית, הנגדית או החוזרת פרט למוצג ת/2. לאחר שמיעת ראיות הנתבעת עתרה ב"כ המבקש לזמנו פעם נוספת למתן עדות הזמה ואולם לאחר שמיעת הנימוקים לזימון חוזר זה ושקילת טענות הצדדים לעניין זה - עתירתה נדחתה בהחלטה שניתנה במסגרת פרוטוקול הדיון מיום 26.7.17. ביחס לעד זה אציין כי התרשמתי כי מדובר בעד מתוחכם שעדותו הייתה במידה רבה מגמתית ולפרקים מתחמקת. ניכר היה כי העד מנסה להמעיט מחומרת השריפה ותוצאותיה ככל שהיא מתייחסת לחלק המקורי שהוחזק על ידו וכאשר עומת עם תמונות ביחס לשיעור הנזק תשובותיו היו מתחמקות. גם לעניין קיומו של היתר בנייה מצאתי את תשובותיו כמתחמקות ובמידה מסוימת גם מוכנות מראש בכל הנוגע לתשלום הארנונה וכיו"ב. גם אם ניתן לקבל את טענת העד כי שוכר של מבנה אינו בהכרח בודק קיומו של היתר בנייה לאותו מבנה הרי שאופן מתן התשובה בעניין זה (ללא קשר לתוכנה) לא עורר אמון. 15. עדות המבקש - מר ישראל בן עזרא: במסגרת פרק זה אדרש לעדות המבקש ולמידת מהימנותה במישור הדרוש להכרעה המהותית ולא להתנהלותו /התנהגותו הכוללת במישור הדיוני אשר מצאה ביטוי בהחלטות אחרות ותמצא ביטוי מתאים גם בהמשך החלטה זו. באשר לתוספת - המבקש טען בעדותו כי לתוספת יש היתר בניה כדין במסגרתו היא מוגדרת כ"סככה". העד הסביר כי בעבר סברו בטעות שהמבנה מיועד לשימור ועל מנת להתגבר על מגבלה זו ומתוך מטרה להפעיל את המקום כמסעדה הוצע לקרוא למקום "סככה". לטענת המבקש הגדרה זו הייתה פרי הצעה של גורם בעירייה באותו מועד (מר ציון ויצמן) וכי בהתאם להסכמה שגובשה בינו ובין העירייה ההיתר כפי שניתן התייחס לבניה שאינה קשיחה, כך שהעמודים והגג לא נבנו מבטון, והגג היה עשוי בהתחלה מאיסכורית פלסטיק (שורות 25 -31, בעמ' 16 לפרוט'). לטענת המבקש בשנת 1991 הוסף פח לגג האיסכורית גם כן באישורו של מר ציון ויצמן (שורות 15- 17, בעמ' 17 לפרוט'). יוער כי מר ויצמן לא זומן להעיד מטעם המבקש ועל כן כל הגרסה האמורה לעיל הינה מפי המבקש וממילא אינה יכולה להיתמך לתוכנה מההיתר שהוצג המתייחס לפריט "סככה" בלבד. למען הסדר הטוב - כל ההתייחסות לסוגיה זו במסגרת ההכרעה תהיה ביחס לרשום בהיתר והמפורט בו באופן ברור ביחס לסככה הנטענת ולא לתוספות שונות שהועלו על ידי המבקש או ב"כ במסגרת העדות ו/או הטיעונים בכתב ובעל פה, ככל שלא נמצא לדברים תימוכין בראיות והדברים ברורים מאליהם. לשיטת המבקש בעצמו ההיתר לסככה, אם קיים, מתייחס לשטח קטן יותר (112 מ"ר) מהשטח הקיים בפועל. באשר לפרגולה - המבקש אישר כי אין היתר לפרגולה הצמודה למבנה וזאת בניגוד לרשום בבקשתו בה נרשם כי הוא אינו יודע האם ישנו היתר לפרגולה. לטענתו, אחד השוכרים בעבר בנה את הפרגולה על דעת עצמו ללא קבלת אישורו של המבקש. עוד אישר כי קיים צו הריסה לפרגולה (שורות 3- 6, בעמ' 17 לפרוט') ללא קשר לצו ההריסה המינהלי. עוד טען כי מאחר וחלק מהפרגולה נשרף הרי שהוא הסיר את הברזנט שהיה עליה וסילק את החלק השרוף (שורות4- 13, בעמ' 18 לפרוט'). לעניין השריפה העיד המבקש כי היא פרצה בחלק צפון מזרחי של התוספת כאשר החלק הדרומי נשאר כמו שהוא (שורות 18- 19, בעמ' 17 לפרוט'). עוד טען כי לאחר השריפה הרצפה נותרה כמות שהיא וכך גם העמודים המצויים בה למעט אחד - שהוחלף. עוד טען כי בעקבות השריפה נפגע רק חלק קטן בצד המזרחי של הוויטרינה וכי התקרה האקוסטית התמוטטה (שורות 24- 32, בעמ' 18 ; שורות 1- 3, בעמ' 19 לפרוט'). בחקירתו הנגדית, העד אישר כי התקרה נשרפה אך שלל שהגג נשרף ו/או הוחלף (שורות 13- 20, בעמ' 20; שורות 1- 3, בעמ' 21). לשאלת ב"כ המשיבה אם הגג הוחלף או לפחות חלק ממנו, המבקש השיב כי "הפח בחלקו הוחלף" (שורות 15- 17, בעמ' 23). לעניין האכלוס טען המבקש כי המקום תמיד היה מאוכלס אולם בגלל השריפה המקום לא היה מאוכלס וזאת לפרק זמן של פחות מחודש (שורות 23-24, בעמ' 19 לפרוט'). במנותק מהאופן בו הושמעה עדותו של המבקש - שלצערי כללה הערות פוגעניות כלפי ב"כ המשיבה כעולה מההחלטה שניתנה באותו מועד - הרי שגם לגופה התקשיתי לתת אמון בחלקים המהותיים להליך שבפניי. מעדותו של המבקש עלה כי הוא בקיא ואף זוכר לפרטי פרטים אירועים שונים שהתרחשו לפני שנים רבות לעניין תולדות התוספת והתפתחותה הרי שדווקא ביחס לרכיבים שהינם מהותיים להליך דנן תשובותיו היו עמומות ומתחמקות במיוחד במסגרת חקירתו הנגדית. במהלכה של זו התחמק המבקש פעם אחר פעם ממתן תשובות ברורות לשאלות המוצגות לו באשר להיקף הנזקים וסוג העבודות וניסה להסיט את התשובות פעם אחר פעם להתנהלות המשיבה ו/או ב"כ באופן שהיה נראה מכוון ומאולץ. יוער כי בבקשה כפי שהוגשה טען המבקש כי השיפוץ היה ברובו פנימי ולא התייחס כלל לנושא התקרה ו/או הגג ומצאתי כי התייחסותו לסוגיה - שברי כי הינה משמעותית לקביעה האם מדובר בפעולות הטעונות היתר אם לאו גם לשיטת המבקש בעצמו - כמיתממת ואפשר שגם עולה כדי חוסר תום לב ואי חשיפת מלוא העובדות הנדרשות בהליך משפטי בכלל ובהליך מסוג זה בפרט . לעניין עצם קיומו של היתר בנייה לפרגולה - בחקירתו הנגדית המבקש אישר באי נוחות, שנראתה בעיניי גלויה, כי לפרגולה אין היתר וכי קיים בעניינה צו הריסה קודם, שלא קוים. במסגרת חקירתו הנגדית הסביר המבקש כי בוצעו פעולות שונות הנוגעות לפרגולה אולם העבודות התמצו לטענתו בהסרת הסכנה המידית בלבד (לרבות על ידי חיתוך והסרת הקורות השרופות) ולא בעבודות נוספות וגם בעניין זה מצאתי כי הטענה רחבה יותר מכפי שהועלתה בבקשה המקורית כפי שהוגשה. משכך ומעדות המבקש בעצמו מתבססת מאליה הקביעה כי לפרגולה אין היתר בנייה בכל הנוגע למישור בחינת עילות ההתערבות של צו ההריסה המנהלי (להבדיל מסוגיית העובדה המוגמרת אליה אדרש בהמשך). זה המקום לציין כי לא ירדתי לסוף דעתו של המבקש בסיכומיו לעניין אי קבלת התיקים הרלבנטיים מאחר והמבקש עצמו אישר כי קיים צו הריסה לפרגולה וכי היא נבנתה במקור ללא היתר. בכל הנוגע לאפשרות להכשרת הפרגולה בדיעבד נוכח שינוי הדין בעניין זה, הרי שאקבע כי מסגרת זו אינה המסגרת המתאימה לכך. התרשמתי כי המבקש - מסיבות מובנות בשים לב לאופי ההליך - מבקש להפחית במידה משמעותית מהיקף הנזק שנגרם לתוספת במסגרת השריפה על אף שהוצגו תמונות רבות - לרבות מטעמו - המדגימות נזק משמעותי לתוספת מכיוונים שונים; קריסה של חלקים מהגג (להבדיל מהתקרה האקוסטית שאין מחלוקת בין הצדדים כי קרסה כליל) הגם שמדובר בנתון שנתמכו גם בעדויות של עדים מטעם המבקש; נזק פנימי משמעותי (הגם שלשיטתו שלו הנזק הפנימי אינו מעלה ואינו מוריד לעניין היתר הבניה ו/או צו ההריסה המנהלי כך שלא היה לכאורה צורך בהמעטת שיעורו) וכיו"ב והדברים רק פגמו במהימנות העדות. ניסיונו של המבקש להמעיט מהדברים בפן אחד של הבקשה בכל הנוגע לסוג העבודות שבוצעו אל מול טענותיו ביחס להיקף העבודות והעלויות הרבות שנגרמו לו מצד שני כאלמנט המצדיק היעתרות לבקשה - פגמו במהימנות עדותו בשני ההיבטים גם יחד. לעניין קיומה של היתר בנייה לתוספת הרי שעם כל הכבוד למבקש ולבקיאותו לכאורה באירועי העבר הרי שהדברים לא ייפסקו על פי עדותו וזכרונו בלבד אלא על פי המסמכים שהוצגו ומידת עמידתו של המבקש להראות את הקשר בין המסמכים השונים שהוצגו ובין התוספת. בעניין זה אקבע כי הסברי המבקש לא היה בהן כדי לבסס קיומו של היתר בנייה כדין לתוספת וזאת אף מבלי להידרש למידת הנזק שנגרם במסגרת השריפה ואופי העבודות שנדרשו לשיקומו והדברים יפורטו בפרק המשפטי של ההחלטה. 16. מר אבי אלרום : העד הינו הנדסאי שהועסק מטעם המבקש במסגרת עבודות השיפוץ הנטענות. בפתח עדותו התנגדה המשיבה לכל עדות שבמומחיות שלא מפי המומחה לדבר, עדות שמועה וכו' (ר' פרוטוקול הדיון וההחלטה בבקשה לתיקון לפרוטוקול מיום 22.1.18 ). מאחר והעד אינו קונסטרוקטור, והקונסטרוקטורית שפעלה מטעם המבקש לא זומנה למתן עדות בהליך שבפניי מסיבה שלא פורטה, הרי שההתייחסות לעדותו תהיה ביחס לנתונים המצויים במסגרת ידיעתו האישית או המקצועית בלבד ובעניין זה התנגדות המשיבה - מתקבלת. העד הסביר כי הגיע למקום לאחר השריפה במועד שאינו ידוע. העד לא ידע לומר מתי הייתה השריפה ומה היה המועד בו הגיע למקום לראשונה, ואולם אין מחלוקת כי הגיע למקום לאחר שהומצאה למבקש ההודעה על מבנה מסוכן (נספח ח' לבקשה). העד הסביר כי ראה במקום שהתקרה האקוסטית קרסה חלקית, ולפיכך הורה על הצבת תומכים זמניים לגג, שבחלקו הוחלף , ופעולות מידיות נוספות כמפורט במכתבו מיום 17.5.17. במכתבו מיום 17.5.17 מציין העד כי הורכבו תמוכות לחיזוק הגג עקב קריסה וכי נושא הגג ייבדק לאחר פינוי שאריות התקרה האקוסטית. עוד התייחס העד בעדותו לפעולות שונות עליהן הורתה הקונסטרוקטורית לרבות הוספת/עיבוי עמוד /י תמיכה. כמו כן העיד כי לאחר שבוצעו הפעולות להסרת הסכנה נשלחה הודעה על ידו למר מחול ביום 4.6.17 שגם היא צורפה. אציין עוד כי לא ניתן להבין מאותה הודעה כי כל העבודות הסתיימו, כטענת המבקש, באותו מועד והתמונות שהוצגו מיום 11.6.17 מדברות בעניין זה בעד עצמן. באשר לנזקי השריפה, מר אלרום העיד שעיקר הנזק בתוספת היה בחנות המזרחית כולל בגג שלה, אשר כתוצאה מכך גרמו נזקים לקיר המפריד בינה ובין החנות המערבית ולנזקים מסוימים גם לחנות זאת (שורות 15- 19, בעמ' 42). באשר לפרגולה - מר אלרום העיד כי נשרפה בחלקה וכי החלק שנשרף הוסר (שורות 20- 30, בעמ' 42). לשאלה מה מבין כל התיקונים שבוצעו להערכתו היה טעון היתר, העד השיב כי להבנתו כל העבודות לא היו טעונות היתר מאחר ותיקון הגג היה חלקי ויתר הפעולות היו פעולות שהוגדרו על ידו כפעולות פנים, שאינן קשורות בקונסטרוקציה. זה המקום לשוב ולציין את התנגדותה של המשיבה לעדות שבמומחיות שלא מפי מומחה לדבר ומאחר והעד אינו קונסטרוקטור הרי שהוא אינו יכול להעיד אודות מידת הפגיעה בקונסטרוקציה, אם הייתה. לגבי המבחן המשפטי ביחס לעבודות או פריטים הטעונים היתר הרי שבעניין זה אין לעד יתרון על בית המשפט והדברים ייבחנו על פי הוראות הדין. העד אישר כי הוא אינו מהנדס או קונסטרוקטור, כמשמעם של אלה בסעיף 2.2 לנספח ח' לבקשה והתקשה להשיב על השאלה לפי אלו אמות מידה בוצעה עבודתו ביחס למקרה דנן ומה בפועל בוצע על ידו והדברים פגמו במהימנות עדותו. עם כל הכבוד לעמדתו של העד לפיה הוא עצמו סבור כי יש בידו להעיד על מה שנאמר לו מפי הקונסטרוקטורית הרי שדיני הראיות - לרבות הכללים האוסרים על עדות שמועה ועדות שבמומחיות שלא מפי המומחה לדבר - קובעים אחרת. כל עדות שניתנה על ידו כעדות מפי השמועה או במומחיות שהוא אינו מחזיק בה - לא יינתן לה משקל. אפשר וזה המקום כבר לציין כי חלק ניכר מהמחלוקת בין הצדדים נבעה מהאבחנה שביקש המבקש לערוך בין מה שכונה על ידו "תקרה אקוסטית" - שהינה לשיטתו פריט דקורציה פנימי ששיקומו הינו עניין של שיפוץ פנימי ובין מה שמכונה "הגג" - המצוי מעל התקרה האקוסטית. בעדותו באשר לקריסת התקרה בעקבות השריפה מר אלרום העיד באופן מובחן בין התקרה ובין הגג באופן שאינו עולה בקנה אחד עם טענות המבקש והסביר כי חלק מהגג הוחלף וחלק מהגג נותר על מכונו מאחר ומדובר בגג המורכב מפלטות. הדברים מקבלים תימוכין גם מהתמונות שהוצגו במסגרת ההליך על ידי גורמים שונים ומגוונים מהן עולה תמונה ממשית לעניין קריסת הגג. לסיכום עדותו של עד זה אציין כי עדותו במרביתה לא הותירה רושם מהימן ולא מצאתי לתת לה משקל של ממש במישור המקצועי. אזכיר כי מדובר בעד שאינו קונסטרוקטור ואף אינו מהנדס ואשר לא ניתן הסבר במסגרת עדותו לעניין כשירותו המקצועית להעיד בנושאים שעניינם קונסטרוקציה. עדותו הייתה מגמתית מאוד כאשר בנושאים הנוחים לעמדת המבקש ( לרבות כאלו שלא היו רלבנטיים להליך) פירט והרחיב תשובותיו, וביחס להיבטים קונקרטיים עליהם נשאל ביחס לנזק שנגרם והתיקונים שנדרשו - נושאים שהם ליבת תיק זה - עדותו הייתה מתחמקת, זהירה ומצומצמת מאוד. ניכר היה כי מדובר בעד מתוחכם, המכלכל תשובותיו בקפידה רבה ואשר התקשה להסביר את מעמדו ופועלו לעומת פעולות הקונסטרוקטורית, שלא זומנה להעיד מטעם המבקש על כל המשתמע מכך. העדויות מטעם המשיבה : 17. מר ירדן נרדי: העד ציין כי שכר את חלק מהמקום למשך חמש שנים והחזיק בו עד מועד השריפה. העד הסביר כי השריפה הביאה לנזק טוטאלי באופן שלא נותרה סחורה או פריטים אחרים בשני חלקי התוספת וכי הדברים הסתברו הן לו והן למר אייל נג'אר (שורות 17- 18 בעמ' 27 ושורות 1- 4 בעמ' 28). העד הסביר כי בצדו האחד של חנותו היה קיר בטון וכי מה שחצץ בין החנויות בתוך התוספת היו קירות גבס, שקרסו בעקבות השריפה. עוד אישר כי הייתה תקרה אקוסטית מעל שתי החנויות שמעליה היה גג מפח (שורות 6-8, בעמ' 28 לפרוט'). לעניין הגג השיב העד כי הגג קרס באופן חלקי והגיש תמונות שצולמו על ידו במקום להמחשת הדברים (נ/13 ושורות 29- 31, בעמ' 28 לפרוט'). עוד הסביר כי הגג הוחלף ואינו אותו גג כפי שהיה ערב השריפה : "המבנה כולו ניזוק. גם הגג שהיה כיום הוא לא אותו גג זהה למה שהיה. הגג שהיום נמצא מבודד. בעבר הגג היה חתיכת פח" (שורות 27- 28, בעמ' 31). בחקירתו הנגדית העד נשאל אודות המניע למתן עדותו וליתר דיוק האם מאחר ופונה מהחנות על ידי המבקש לאחר השריפה ועתה הוא מבקש להיפרע ממנו באמצעות העדות הנ"ל. העד השיב כי עדותו ניתנה על פי זימון שנמסר לו מטעם המשיבה ולא מטעמים אחרים (שורות 12- 15, בעמ' 31 לפרוט'), הגם שציין כי הוא חש שנוצל על ידי המבקש במהלך פעולות השיפוץ במהלכן נתבקש לסייע בהצגת מצג באשר להשבת המצב לקדמותו במהירות האפשרית, מניעת כניסתם של גורמים זרים וכו'. לאחר שמיעת עדותו של העד אציין כי בעיקרה מצאתי לתת בה אמון. האמור בה נתמך בתמונות שהוצגו על ידי העד, בתמונות שהוצגו על ידי גורמים אחרים לרבות החוקר , ובאמור בהודעה לעניין מבנה מסוכן, לרבות לעניין קיומו של קיר בטון בצד החנות, ובחלקה הנוגע לגג גם בעדותו של מר אלרום שהעיד מטעם המבקש. גם אם אפשר וקיימת תרעומת מצדו כלפי המבקש וגורמים אחרים לעניין נסיבות עזיבתו את המושכר, הרי שההיבטים העובדתיים שנמסרו על ידו - שהם הרלבנטיים להליך שבפניי - נתמכו בתמונות שהוצגו ובעדויות נוספות לעניין סוגיית הגג, היקף הנזק לסחורה שהייתה בחנותו שנשרפה כליל גם לשיטת המבקש בעצמו והעדים מטעמו וכו'. 18. המהנדס, מר אלכס צירלין: העד העיד כי ביקר פעמיים במקום: פעם ראשונה אחרי השריפה כאשר המבנה היה שרוף והרוס, ופעם אחרת בעת הוצאת צו ההריסה בשלב שיקום המבנה (שורות 17- 19, בעמ' 32 לפרוט'). באשר לקיומו של היתר כדין, העד הסביר כי מהתשריט שהוצג ביחס למבנה עולה כי ההיתר ניתן בעבר לסככה ארעית מיריעות פלסטיק. עוד הסביר כי אותה סככה ארעית שהייתה מצוינת בהיתר הבנייה נהרסה שנים קודם לכן וכי כבר לפני כ - 15 שנה הוגש דו"ח על בנייה לא חוקית בקשר למה אותה תוספת לפיה היא אינה תואמת את היתר הבנייה מבחינת סוג הגג וכן בכל הנוגע למידות והחזיתות באופן שכלל לא נמצא עוד קשר בין התוספת הקיימת כיום וכפי שהייתה ערב השריפה , המשמשת כחנות או כחנויות, ובין היתר הבנייה לו טוען המבקש במסגרת הליך זה בקשר לתוספת, בזו הלשון: "הסככה הארעית נהרסה לפני הרבה שנים ולפני כ- 15 שנה הוגש דו"ח על בניה בלתי חוקית בקשר בניה שבוצעה במקום ושהיא לא תואמת היתר בניה גם מבחינת הגג וגם מבחינת מידות וחזיתות. זה היה שונה לגמרי מבחינת ההיתר" (שורות 20- 27, בעמ' 32 לפרוט'). בחקירה הנגדית העד נותר איתן בעמדתו לפיה המבקש לא השיג היתר בניה כדין, הן ביחס לבניה שהייתה קיימת והן ביחס לבנייה החדשה שנבנתה אחרי השריפה , באופן שלא ניתן לקבוע כי מדובר בבנייה ש יש או היה לה היתר ערב השריפה : "הייתה פה בניה ללא היתר שכפי שאמרתי קודם שדוחות על כך הועברו ללשכה משפטית בעכו לפני כ- 15 שנה והמבנה נהרס כליל או חלקי והתחילו לשקם אותו. אי אפשר לבנות ללא היתר ולשחזר אותו ולהקים אותו מחדש. " (שורות 24- 27, בעמ' 35 לפרוט'). באשר לגג, המהנדס העיד כי כל הגג נפגע בעקבות השריפה תוך שהוא מבחין בין הגג ובין התקרה האקוסטית (שורות 3- 6, בעמ' 36 לפרוט'). לגבי הפרגולה העד אישר כי הפרגולה הייתה קיימת מלפני הרבה שנים וכי אחרי השריפה היא אמנם נפגעה אך לא הוחלפה (שורות 7- 14, בעמ' 36) באופן שאפשר ומייתר כליל את המשך הדיון לעניין הפרגולה במובן זה שאין מדובר בבנייה חדשה. בחקירה חוזרת העד הבהיר ביחס לשטח התוספת : "ש. נשאלת לגבי השטח של המקום כשרשמת בתצהיר שזה בערך 123 מ"ר. על פי השרטוט שהוצג לך נוספו לשטח תוספות מעבר למה שיש בהיתר? ת. כן. הבניה שהייתה קיימת לפני השריפה היא בנייה ללא היתר ובאיזה שהוא שלב הבניה הוחלפה אז גם מידות לא תאמו וגם החומר שנעשה בו שימוש לא תואם. יש הפרש של כ- 10 מ'". (שורות 27-30, בעמ' 36 לפרוט'). לאחר שמיעת עדותו אציין כי מצאתי כי עדותו ניתנה באופן מקצועי, ענייני ושקול ולא מצאתי כי עלה בידי המבקש לסתור או להפריך את הנאמר בעדותו לרבות לעניין היתר הבנייה וההבדלים בין המבנה שהותר לכאורה במסגרת היתר הבנייה ובין המבנה נשוא הבקשה. 19. גב' סמירה חטיב : העדה הינה שכנה המתגוררת בסמוך לנכס שבבעלות המבקש ומההליך עלה כי ככל הנראה קיים סכסוך רב שנים בין השניים. העדה אף אישרה זאת בחקירתה. מאחר והמשיבה ציינה בשלב מוקדם יותר של הדיונים כי בכוונתה להעיד עדה זו הרי שלא מצאתי להיעתר לבקשת ב"כ המבקש להתיר הבאת עדות הזמה לאחר עדותה ביחס לאותו סכסוך. לא הוצג כל הסבר מדוע הדברים הנוגעים לסכסוך והיקפו לא הוצפו בחקירתה הנגדית של העדה על ידי ב"כ המבקש (פרט לשאלה אחת) שהיא המועד המתאים לברר את מניעי העדות או להצביע על פגם הנופל בהם ולא במסגרת עדות הזמה. עם זאת צוין בהחלטה כי אניח לטובת המבקש במסגרת הקביעות בהליך זה כי אכן קיימת יריבות קודמת שיש בה כדי להשליך על העדות. העדה טענה בעדותה ביחס לשריפה כי החנות נשרפה כולה, כולל גג וקירות , באופן שלא נשאר דבר וכי הגג כולו קרס (שורות 3-4 ; שורות 10-11 בעמ' 37 לפרוט', שורות 31- 33, בעמ' 37). באשר לפרגולה, העדה סיפרה כי רק חלק מהפרגולה נשרף וכי החלק השרוף תוקן ותמונה בעניין הפרגולה הוגשה וסומנה נ/4. עוד הציגה העדה תמונות שצולמו על ידה לטענתה מזוויות שונות ביחס לשיעור הנזקים שנגרמו למבנה לתמיכת טענותיה באשר להיקף הנזק מהן עולה לעמדתה כי הגג קרס כליל וכי המקום כולו חרב (מוצגים נ/2 עד נ/5). התמונות מדברות בעד עצמן ביחס לזוית והמקום ממנו צולמו . הגם שהמבקש טען כי אין מדובר בתמונות אותנטיות הרי שלא מצאתי לכך בסיס ולא עלה בידי ב"כ המבקש להפריך הדברים בחקירתה הנגדית של העדה. עיון מדוקדק בתמונות שהוצגו על ידי העדה מעלה כי ניתן לזהות שמדובר בנזקי שריפה, כן ניתן היה לזהות חלקים רלבנטיים מאותה תוספת נטענת –שתמונות אחרות ביחס אליה הוצגו על ידי המבקש - לרבות חלקי פח שונים וחלקים נוספים באופן שעלה בקנה אחד עם יתר העדים מטעם המשיבה וכן עם עדותו של מר אלרום מטעם המבקש באשר למצב בשטח במועד ביקורו (לעניין חלקים רופפים/מעופפים וכו'). יחד עם זאת נראה כי ההתייחסות לעדות כולה טעונה זהירות נוכח קיומם של סכסוכים קודמים אותם אישרו שני הצדדים. לאחר בחינת התמונות הנ"ל לא מצאתי ליתן משקל משמעותי לעדותו של רשף הרצל בעניין אותן תמונות שלטענתו הוצגו לו לראשונה במעמד עדותו ביחס לזווית ממנה צולמו. זאת בשים לב לכך שלטענתו ביקר במקום פעם אחת בלבד, לתמונות שהוגשו באמצעותו המדגימות זוויות אחרות של המקום ואשר גם בהן היה ללמד על נזק משמעותי מאוד, ולמידת הערכתי את מסד הנתונים הכולל לפיו פעל כמפורט לעיל. 20. מר בני ברדוגו, מפקח בנייה: העיד כי לאחר השריפה הוא הגיע למקום בפעם ראשונה ויחידה ביום 11.5.17 מאחר והפקח הקבוע היה בחופשה ומצא כי המתחם מתוחם בבד. העד הסביר כי הוא עצמו לא נכנס למקום מאחר שהיה מתוחם ומפאת הסכנה שנשקפה ממנו על פי שיעור הנזק הגלוי לעין. העד הסביר כי גם מבלי להיכנס פנימה ניתן היה להתרשם מממדי הנזק לפיו המקום היה שרוף כליל. ביחס לפריטים כאלה ואחרים אליהם הופנה בחקירתו הנגדית (דוגמת הפרגולה וויטרינה סמוכה) השיב העד כי יכול להיות כי פריטים כאלה ואחרים ניזוקו במידה שונה מהחנות ואולם ביחס לעיקרי הדברים עמד על עדותו כי היקף הנזק היה משמעותי עד כדי שריפה כליל. עדותו של העד הייתה יחסית מצומצמת בהיבטיה העובדתיים ולא מצאתי כי היה בה כדי לשפוך אור מעבר לרשום בדו"ח שהוצג על ידי העד ובפרוטוקול הדיון . 21. מר אלישע לוגסי, מפקח בנייה: העד העיד כי ביום 12.5.17 ביקר במקום לאחר שקיבל הודעה על כך שבונים בנכס חלונות. לדבריו, הוא מצא שסגרו את החזית עם חלונות ראווה לכיוון רחוב בן עמי וכי מבצעים עבודות שיקום של המבנה (שורות 2- 6, בעמ' 48). המפקח הוסיף, כי ביקר במקום פעם נוספת ביום 14.5.17 למעקב וראה כי העבודות לשיקום המבנה נמשכות. העד ציין גם כי באותו מעמד הוא הסביר למבקש שאסור לו להמשיך באותן עבודות מאחר שהמבנה לא חוקי וצריך להשיג היתר בניה כדין (שורות 8- 13, בעמ' 48). המפקח העיד כי ביקר שוב במקום ביום 25.5.17 , ומצא כי המשיכו בעבודות השיקום באופן מלא, אך המבנה טרם אוכלס. כן, סיפר כי פגש שם את המבקש שמנע ממנו מלתעד את העבודות שבוצעו בתוך המבנה (שורות 17- 23, בעמ' 48). המפקח התייחס בעדותו לבניית תקרה במקום כדלקמן: "ש. בתמונה מה- 25.5.17 צילמת את המקום. סימנת תומכות.. התומכות האלה מה הן? ת. כן כלי לבניית תקרה. כלי עבודה שבדרך כלל בונים איתו תקרות. ש. זה אומר שהתקרה נבנתה מחדש? ת. אני כמעט בטוח שכן". (שורות 1- 4, בעמ' 49). בחקירה הנגדית העד דבק בגרסה כי: "הבניין נשרף כולו וכל המבנה הוא מבנה אחד גם מהצד המערבי וגם מהצד המזרחי" (שורות 33- 34, בעמ' 50). גם לגבי הצד הדרומי המפקח העיד כי: "הוא נשרף. כשאני הייתי ראיתי סימני פיח" (שורות 5- 8, בעמ' 51 לפרוט'). המפקח דבק גם בגרסתו בעניין אי חוקיות המבנה לפיה ההיתר נוקט במונח סככה ודחה את פרשנות ב"כ המבקש להגדרת החומרים הקלים וכי עצם המבנה כמות שהוא דהיינו עם מחיצות גבס, תקרה וויטרינה אינו עולה בקנה אחד גם עם ההיתר שמתייחס לסככה ארעית מיריעות פלסטיק, שגם היא כבר אינה קיימת במקום באופן שמבסס לעמדת העד את מכלול אי החוקיות עובר לשריפה ולאחריה. המפקח הדגיש כי מדובר בחנות שנשרפה והוקמה מחדש באופן שמציף באופן הברור ביותר את הצורך בהיתר בנייה וכי ממילא ההיתר שהיה, אם היה, לא היה תואם למצב בשטח ערב השריפה כך שבין כך ובין כך נדרש היתר בנייה חדש (שורות 35 בעמ' 51 ; שורות 1- 6 ,שורות 16- 22, שורות 33- 34 בעמ' 52). לעניין האכלוס, המפקח אישר בעדותו כי הדביק את הצו ביום 13.6 וכי עד המועד הנ"ל המקום לא היה מאוכלס (שורות 6- 10, בעמ' 53). לאחר שמיעת עדותו של העד אציין כי מצאתי לתת אמון בעדותו. עדותו ניתנה בזהירות ובמתינות, וככל שהדבר נגע לנושאים לגביהם לא ידע או לא היה בטוח ציין זאת (דוגמת נושא התקרה) באופן שהגביר את מהימנות עדותו. הדוחות שהוגשו על ידי המפקח עלו בקנה אחד עם עדותו והסבריו לעניין הסככה המופיעה בהיתר ובתשריט לעומת המצב בפועל, לרבות אי אכלוס התוספת במועד הדבקת צו ההריסה המינהלי, לא נסתרו ולא הופרכו בחקירתו הנגדית. 22. לעניין המוצגים שהוגשו הרי שההתייחסות למוצגים הרלבנטיים להכרעה בהליך הייתה במסגרת ההתייחסות לעדויות השונות בפן העובדתי לעיל ובפן המשפטי שלהלן ואין אני נדרשת לבחינה של כל מוצג ומוצג. ביטול צו הריסה מינהלי - המסגרת המשפטית 23. סמכותו של יו"ר הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה למתן צו הריסה מנהלי ביחס לנכס שנבנה ללא היתר כדין מוסדרת בסעיף 238א לחוק אשר בנוסחו הרלבנטי קבע כדלקמן: " הוקם בנין חורג, לרבות ללא היתר או בסטיה מהיתר או מתכנית, או הוחל בהקמתו של בנין כאמור, רשאי יושב ראש הועדה המקומית לצוות בכתב שהבנין, או אותו חלק ממנו שהוקם או הוחל בהקמתו ללא היתר או בסטיה מהיתר או מתכנית, ייהרס, יפורק או יסולק, ובלבד שהוגשו לו תצהיר חתום בידי מהנדס הועדה המקומית או מהנדס הרשות המקומית או מהנדס אחר או אדריכל, שאחד מהם הסמיכו לכך המציין כי- לפי ידיעתו הוקם הבניין ללא היתר או שהבניין חורג ובמה הוא חורג; לפי ידיעתו לא נסתיימה הקמת הבניין או שנסתיימה לא יותר משישים ימים לפני יום הגשת התצהיר ; ביום הגשת התצהיר, אין הבניין שלגביו מבוקש הצו מאוכלס או שהוא מאוכלס תקופה שאינה עולה על שלושים ימים ". תכליתו של סעיף 238א לחוק, הינה מתן מענה מיידי, יעיל ומהיר למיגורה של בניה בלתי חוקית המצויה באיבה, על מנת למנוע קביעת עובדות מוגמרות בשטח כפי שהוסבר בפסיקה: " סעיף 238א לחוק נולד אפוא מתוך צורך דוחק ליצירתו של כלי אכיפה יעיל, מהיר ואפקטיבי, אשר גם אם לא ימנע לחלוטין את תופעת הבנייה הבלתי חוקית, למצער יהיה בו כדי להביא לצמצום ממדיה על -דרך הרתעתם של עבריינים בכוח ועל-דרך מניעתם של עבריינים בפועל ליהנות מפרי עוולתם. וזו היא אמנם תכליתה העיקרית של הוראת סעיף 238א שלחוק: ליתן בידי הוועדה המקומית כלי יעיל וקל למיגורה של הבנייה הבלתי חוקית בעוד היא בחיתוליה... צו הריסה מינהלי – מתחילתו ומעיקרו - נועד למנוע היווצרותן של עובדות מוגמרות בשטח ולְקַדֵּם פני מצב של "נבנה ונשמע", קרא: נקבע עובדות בשטח ורק לאחר מכן נעשה - אם נעשה בכלל - להשגת היתרים ואישורי בנייה. מכאן סמכותו של יושב -ראש ועדה מקומית לתקוף כאשר הבנייה נמצאת בשלביה הראשונים" . (ר' רע"פ 5584/03 מאיר פינטו נ' עיריית חיפה, פ"ד נט(3) 577, פסק' 19- 20 ; ראו גם : רע"פ 5738/00 סלאמה סלאמה נ' יו"ר הועדה המחוזית לתכנון ובניה בירושלים (פורסם בנבו, 24.10.00). בשים לב לתכלית הסעד ולשיקול הדעת המוקנה לגורמי התכנון והבניה, האמורים על יישום סעיפים אלו, הרי שהעילות המסורות לשיקול דעתו של בית המשפט בבואו לבטל או להתערב בצו הריסה מינהלי הנן מצומצמות וצרות בהיקפן: "בהתאם לעילות המנויות בסעיף 238א(ח) ל חוק התכנון והבניה, יפעיל בית המשפט ביקורת שיפוטית על צווי הריסה מינהליים, באופן מצומצם למדיי. העילה הראשונה, דורשת כי יוכח לבית המשפט כי הבניה נעשתה כדין, והעילה השנייה, עניינה בכך, כי ביצוע הצו אינו דרוש לשם מניעת עובדה מוגמרת". (רע"פ 5285/12 מורחי נ' יו"ר הועדה לתכנון ובניה תל אביב-יפו [פורסם בנבו] (21.8.2012) (רע"פ 2958/13 תייסיר סבאח נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 8.5.13) ). מכאן, סעיף 238א(ח) לחוק קובע שתי עילות להתערבות בית המשפט באשר לביטולו של צו הריסה מנהלי. העילה הראשונה היא, האם הוכח לבית המשפט "שהבניה שבגללה ניתן הצו בוצעה כדין". העילה השנייה היא, אם הוכח "שביצוע הצו אינו דרוש לשם מניעת עובדה מוגמרת". זה המקום לציין, כי העילה השנייה של מניעת עובדה מוגמרת נבחנת בהתאם לקריטריונים שנקבעו בסעיפים 238א(א)(2) ו- 3 לחוק, דהיינו: אם עסקינן בבנייה שנסתיימה מעל ששים יום לפני מועד הגשת התצהיר ליו"ר הוועדה המקומית או בבנייה שאוכלסה מעל שלושים יום לפני אותו מועד ולא עצם השלב בו מצויה הבנייה הלא חוקית . בעניין זה, נקבע ברע"פ 4330/05 עורקבי נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 15.5.05), כדלקמן: "סעיף 238א, הן מבחינת הלשון והן מבחינת התכלית, נועד לקטוע באיבה בניה בלתי חוקית. על מנת להגשים מטרה זו ועל מנת שזריזים בהפרת החוק לא יצאו נשכרים, נקבע בסעיף כי הרשות מוסמכת להוציא צו הריסה מנהלי גם כשהבניין כבר הוקם ואף כשמדובר בבניין שהקמתו "נסתיימה לא יותר משישים ימים לפני יום הגשת התצהיר". המסקנה המתבקשת מכך היא כי בנין העונה לתנאים אלה, אין לראותו כ"עובדה מוגמרת". העובדה שהמבנה שהקים המבקש נמצא בשלבים סופיים של הקמתו אינה יוצרת, אפוא, עובדה מוגמרת שהצו אינו דרוש למניעתה". (ראו גם: רע"פ 5086/97 בן חור נ' עיריית תל-אביב-יפו, פ"ד נא(4) 625 ; רע"פ 9174/08 גבריאל פרץ נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה תל אביב (פורסם בנבו, 16.11.08)). לצד שתי עילות ההתערבות הקבועות בחוק, לבית משפט סמכות ביקורת והתערבות בצו ההריסה המנהלי, אם נפל בו פגם חמור שעניינו היעדרו של יסוד מהיסודות החוקיים שיש בהם כדי להקנות לו תוקף : " במרוצת השנים ניתנה פרשנות מרחיבה לכוחו של בית המשפט להתערב בהוצאתם של צווי הריסה מינהליים, במקרים שבהם נפלו פגמים פרוצדוראליים בהליך הוצאתם (ראו למשל: רע"פ 5171/91 ראש עיריית נתניה ויו"ר הוועדה המקומית נ' סמיפור, פ"ד מו(1) 380 (1991); רע"פ 47/92 אבו טיר נ' יושב-ראש הוועדה המקומית – ירושלים, פ"ד מו(1) 699 (1992); עניין עורקבי; ענין דעייף) או במקרים שבהם נפלו פגמים בשיקול דעתה של הרשות המוסמכת, כדוגמת מטרה זרה, היעדר מידתיות, שיקולים זרים, חוסר סבירות והפליה (ראו: עע"ם 3518/02 רג'בי נ' יושב ראש הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ירושלים, פ"ד נז(1) 196 (2002) (להלן: עניין רג'בי)). יחד עם זאת הובהר בפסיקה כי היקף הביקורת הנתונה לבית המשפט היא צרה ומוגבלת לאותם פגמים חמורים העלולים להביא בסופו של ההליך להצהרה על בטלותו של צו ההריסה (ראו: עניין רג'בי, בעמ' 197)". יחד עם זאת הובהר בפסיקה כי היקף הביקורת הנתונה לבית המשפט היא צרה ומוגבלת לאותם פגמים חמורים העלולים להביא בסופו של ההליך להצהרה על בטלותו של צו ההריסה" (רע"פ 8655/13 מדינת ישראל נ' עמאר חג' יחיא, בפסק' 25 (פורסם בנבו, 14.6.15). מהאמור עולה, כי עילות הביקורת השיפוטית מצומצמות, כך שיש : "להיזהר שלא לשים את הסמכות להוציא צו הריסה מינהלי בסד, באופן שישבש את האפשרות להילחם בבנייה הבלתי חוקית". (רע"פ 6034/99 לימור כהן נ' יו"ר הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, פ"ד נד(1) ,438, בפסק' 7). נוכח תכליתו של צו ההריסה המנהלי, עומדת לרשות גם חזקת תקינות המעשה המנהלי. משכך הנטל להוכיח כי הצו הוצא שלא כדין, מוטל על כתפי מי שעותר לביטולו של הצו: " הצו שבו עסקינן הינו "צו הריסה מינהלי" וכפי ששמו מעיד עליו, אין הוא בגדר אקט עונשי, אלא שמדובר בצו שחלים עליו כללי המשפט המינהלי (רע"פ 1088/86 מחמוד נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה הגליל המזרחי, פ"ד מד(2) 417 (1990); ע"פ 874/78 סואעד נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה הגליל המרכזי, פ"ד לה (1) 678 (1980)). ככלל, עומדת לרשות המינהלית חזקת התקינות, אשר משמעה כי הפעולה המינהלית נעשתה כדין, אלא אם הוכח אחרת. ככל שהמבקש סבור כי צו ההריסה המינהלי הוצא שלא כדין, או שנפל בו פגם, עליו הנטל להוכיח טענה זו". (רע"פ 2958/13 תייסיר סבאח נ' מדינת ישראל, בפסק' 12 (פורסם בנבו, 8.5.13). בהקשר זה נקבע גם כי: "על המבקש לסתור את חזקת התקינות המינהלית, לטעון טענות ספציפיות ולהסביר איזה פגם נפל במעשה המינהלי. אין די בטענות כלליות הנטענות בעלמא...ראו, בעניין זה דברים שנאמרו בעע"מ 4072/11 עיריית בת-ים נ' ירדנה לוי (15.11.2012) (להלן: "עניין ירדנה לוי"), כדלקמן: "על מי שמבקש לסתור מוטל הנטל לטעון ולהביא בפני בימ"ש בסיס ראייתי - להוכיח עובדות הסותרות, לכאורה, את החזקה ואין די בטענות כלליות, או בטענות בעלמא. רק משהוצג בסיס ראייתי, מתערערת חזקת התקינות והנטל עובר אל הרשות, להוכיח כי פעלה כדין, היינו, שהיא התבססה על שיקולים עניינים בלבד, בעלי משקל מספיק כדי לבסס עליהם את החלטתה - רע"פ 4385/14 אילות השקעות בנכסים (רחובות מערב) 1992 בע"מ נ' מר ארז אייזנר - מהנדס עיריית כפר סבא (24.6.2014)". (ר' עפ"א 56613-08-17 אגבאריה נ' ועדה מחוזית לתכנון ובניה חיפה, בפסק' 14 (פורסם בנבו, 20.12.17)). כן נפסק , כי במקרים בהם יקבע שנפל פגם בצו, אין בכך כדי להוביל בהכרח להחלטה בדבר בטלות הצו ועל בית משפט לבחון את נפקות הפגם בהתאם לעקרונות דוקטרינת הבטלות היחסית. בע"פ 40588/07 קמיל סנו נ' יו"ר הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה ירושלים (פורסם בנבו, 26.3.08), נקבע: "נפקותם של פגמים בהוצאת צו הריסה מינהלי, כמו פגמים בכל החלטה מינהלית, אמורה להיות מוכרעת, בין-השאר, על-יסוד עקרונות דוקטרינת הבטלות היחסית. הדוקטרינה מורה, כי נפקות הפגם תוכרע על-פי חומרת ההפרה בהתחשב בנסיבותיו הספציפיות של כל מקרה, וזאת אגב איזון בין מכלול שיקולים שבמסגרתם תיבחן: חומרת הפגם, הרלבנטיות שלו ביחס להחלטה, תכלית ההוראה שהופרה, הנזק או העוול שהסבה ההפרה ומידת הפגיעה באינטרס הציבורי לו תבוטל ההחלטה בגינו (ראו: עע"מ 3518/02 בעניין רג'בי, לעיל בפסקה25 לפסק-הדין; והשוו: רע"פ 4398/99 הראל נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(3) 637, 644; ע"פ 1523/05 פלוני ואח' נ' מדינת ישראל ( [פורסם בנבו] ניתן ביום 2.3.06); י' זמיר, הסמכות המינהלית, עמ' 680)" ( ע"פ (י-ם) 18983-08-17 פאטמה עיסא נ' יו"ר הועדה המחוזית לתכנון ובניה בירושלים, בפסק' 31 (פורסם בנבו, 16.10.17)). לעניין בנייה חדשה: בעניין זה, נפסק לא אחת, כי תוספת בניה על יסוד בניה קיימת היא בנייה חדשה במובן הנוגע לסעיף 238א לחוק. בהקשר זה, יפים לענייננו הדברים שנקבעו בת"ב (ת"א) 10667/03 מאנע יחזקאל נ' הועדה המקומית לתכנון ובנייה ת"א-יפו (פורסם בנבו, 27.6.04), אשר עסק במבנה ששופץ בעקבות שריפה, ובו נקבע כדלקמן: " השאלה הראשונה שיש לבדוק היא, האם הבנייה נשוא הצו בוצעה כדין. המבקש טוען כי למבנה שהיה במקום טרם השריפה היה היתר בנייה. טענה זו לא הוכחה על ידו, והרי, כאמור, נטל ההוכחה בהליך זה הוא על המבקש. אך גם מעבר לכך. השאלה שיש לבחון צריכה להתייחס לבנייה נשוא הצו ולא לבנייה קודמת, אשר לטענת המבקש, נהרסה. הבנייה הנבחנת כעת היא בנייה חדשה, אשר גם לגרסת המבקש, זו בנייה חדשה במקום ישנה והרי בניית חדש במקום ישן גם היא הקמת "בניין", על פי סעיף 1 לחוק (ראה סעיף 145 לחוק ). זאת ועוד, גם לעניין סעיף 238א נפסק מפורשות, כי "בנין חורג", כמשמעותו בסעיף 238א(א), כולל גם בניית חדש במקום ישן. ראה: ע"פ (ת"א) 1361/86 ישיל יוסף ואח' נ' מדינת ישראל)". בעניין זה נאמר גם כי : " במקרה של צורך בשיפוץ בעקבות שריפה קיים דין מיוחד, הבא לידי ביטוי בחידוש היתר בניה על פיו נבנה המבנה שנשרף בסייגים הקבועים בדין. דין זה מעוגן בהוראת תקנה 20א(ה) לתקנות התכנון ובניה (בקשה להיתר, תנאים ואגרות) תש"ל-1970: "גרמו שריפה, הרס או אירוע אחר נזק לבניין, והבניין ניתן לשיקום בהתאם להיתר על פיו הוקם, תחדש הועדה המקומית את ההיתר בהתאם לבקשת בעל ההיתר, אם אין מניעה תכנונית לכך, ובלבד שתנאי ההיתר אינם סותרים את החוק או תקנות לפיו, לרבות הוראותיה של תכנית החלה על המקום.. ". מכאן, התקנות מאפשרות הליך מזורז של הוצאת היתר בניה כאמור על דרך חידוש ההיתר שלפיו נבנה המבנה, אם אין מניעה תכנונית" (עפ"א (מרכז) 8812-04-09 ברוך ביטון נ' ועדה מקומית לתכנון בת ים (פורסם בנבו, 18.5.09)). עוד נקבע : "אף אם מדובר בפעולות שיקום שבוצעו בעקבות השריפה שפרצה בנכס ואשר נועדו להשיב את מצב הנכס לקדמותו, הרי שניתן היה לבצעם אך אם הוועדה המקומית הייתה נותנת אישורה לחידוש ההיתר שעל-פיו הוקם המבנה (ראו סעיף 20א(ה) לתקנות התכנון והבניה (בקשות להיתר, תנאיו ואגרותיו), תש"ל-1970). מכאן למדים אנו, כי אף הליכי שיקום מבנה לאחר שריפה אינם יכולים להתבצע ללא אישורים מתאימים. אלא, שבענייננו הבנייה בנכס נעשתה, כאמור, עובר להגשת בקשה מתאימה לוועדה המקומית לשם חידוש תוקפו של ההיתר בהתאם לאמור בסעיף 20א(ה). בנסיבות אלו, ומשבחרה המבקשת לעשות דין לעצמה ולבצע בנייה בנכס מבלי שההיתר חודש על-ידי הוועדה המקומית, איני רואה כל הצדקה לביטול צו ההריסה" (רע"פ 9230/06 חב' א.מ.ש תלפיות בע"מ נ' יו"ר הוועדה המקומית לתכנון ובניה חיפה (פורסם בנבו, 5.12.06) . (בעניין זה ראה גם : עמ"א 55270-09-16 פורטונה חג'ג' נ' ועדה מקומית לתכנון אור יהודה אזו, בפסק' 28 (פורסם בנבו, 26.3.17) ; ת"א 335-01-16 אבי שמר נ' יו"ר הוועדה המקומית לתכנון ולבניה תל אביב-יפו, בפסק' 8 (פורסם בנבו, 28.5.17) ; ע"א (פ"ת) 17425-07-17 פריג מוחמד דיב נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה מחוז מרכז, בפסק' 4.3 (פורסם בנבו, 30.11.17); ב"ש 1007/07 חרדון אלי נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה (פורסם בנבו, 1.5.07)). מהאמור עולה כי, גם אם היה מדובר בתיקון ולא בהקמה מחדש, הרי שיישום הוראות החוק כעולה מהפסיקה מעלה כי היא חלה גם במקום שבו בנייה מקורית, תוקנה, שופצה או הוחלפה בחדשה "העובדה שהוחלף ישן בחדש אינה פוטרת את המבקש מהשגת היתר" (רע"פ 10730/03 אילן יצחק נ' מדינת ישראל, בפסק' 5 (לא פורסם, 18.11.04)). כן: "ככלל גם החלפת בניה ישנה בחדשה טעונה היתר בניה, בין אם היא תואמת את היתר הבניה שניתן למבנה ובין אם אין כלל היתר בניה למבנה המקורי" (עפ"א 40245-10-16 קפה מטינה בע"מ ואח' נ' עיריית תל אביב יפו (פורסם בנבו, 11.1.17)). לא למותר לציין כי תקנה 20א. (ה) המאוזכרת לעיל בוטלה נכון למועד פסק דין זה מכוח התיקון המקיף בחוק התכנון והבניה ובתקנות שהוצאו מכוחו ואולם הרציונל העומד בבסיס פסיקה זו עודנו עומד ונכון בשים לב לכך שהוראת סעיף 145 לחוק התכנון והבניה קובעת כי כל פעולה למעט שינוי פנימי - ולמעט פעולה שהופטרה באופן פרטני - טעונה היתר. סעיף דומה במהותו לתקנה 20א.(ה) שעסקה בחידוש היתר לאחר שריפה נקבע עתה בתקנה 60 (ד) לתקנות התכנון והבניה (רישוי בנייה) – תשע"ו 2016. גם ההוראה לעניין שיעור האגרה המופחתת הנדרשת במקרה זה נותרה על מכונה בתקנות ההיתר. לעניין אכלוס הבנייה: נפסק לא אחת, כי כל עוד לא הושלמה הבניה, לא ניתן לומר כי המבנה מאוכלס לצורך הוראת סעיף 238 א(ח) לחוק : "'איכלוס' לעניין זה הוא איכלוס, שמתאים למבנה שבו מדובר, ושימוש במבנה בלתי גמור אינו נופל בגדר דרישותיו של סעיף קטן 238א(ח). יתרה מזו, הסמכות, לפי הוראות החוק, דרושה דווקא לצורך אותם מקרים, בהם יש למנוע יצירתן של עובדות מוגמרות על-ידי שימוש במבנים בלתי גמורים" (כב' הנשיא שמגר, בר"ע 1/84 אברהם דוויק ואח' נ' יו"ר הוועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים, פ"ד לח(1) 494).נלפיכך, אפילו "איכלסו" את תוספת המבנה לפני סיום בנייתה, אין בכך איכלוס כמשמעותו בסעיף 238א לחוק". (עפ"א (מחוזי ת"א) 80299/04 אבי נגר נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה תל אביב יפו, בפסק' 9 (פורסם בנבו ; 16.6.05) ; לעניין זה ראה גם : עפ"א 80029/04 מיכאל רחמים נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 30.6.06)). למעלה מן הנדרש בהתחשב בכך המבקש לא עתר לסעד זה בבקשתו - התייחסות לאפשרות לבטלות יחסית של הצו : בעפ"א (חי') 39111-11-17 שלום סעיד נ' ועדה מקומית לתכנון חדרה (פורסם בנבו, 31.12.17) כב' השופטת תמר שרון נתנאל נסמכה על דוקטרינת הבטלות היחסית כאשר ביטלה צו ההריסה באופן חלקי, כדלקמן: "הריסת קירות, באופן מלא או חלקי ובנייתם מחדש, פתיחה או סגירה של חלונות, דלתות ופתחים אחרים, בקירות חיצוניים וכן פירוק גג והחלפתו בגג חדש אינם מהווים שינוי פנימי שאינו דורש היתר ולכן אינם יוצאים מן הכלל הדורש היתר בנייה. שינויים כאלה, מהווים על פי החוק, בנייה הדורשת היתר. לפיכך, בדין דחה בית משפט קמא את טענות המערער בנוגע לצו ההריסה, אך זאת- למעט סעיף 7 לצו ההריסה, המצווה על המערער להרוס "חלוקה פנימית למעט קירות עץ". חלוקה פנימית נכללת במונח "שינוי פנימי בדירה", המוצא מכלל השינויים שלגביהם יש לקבל היתר בנייה". לעניין זה ראה גם ע"פ (חי') 45601-03-17 בנימין נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה חיפה (פורסם בנבו, 2.7.17). שם נעשה שימוש בדוקטרינה האמורה באופן כזה שבוטל הצו באופן חלקי לחלק המתייחס למחסן שהוכח כי נבנה בהיתר ונפסק כי : "גם אם כוונת הצו הייתה להורות על הריסת כל המבנה, היינו המבנה החדש וכן המחסן המקורי, אין בכך כדי להביא לבטלות הצו, אלא יש לעשות שימוש בדוקטרינת הבטלות היחסית ולבטל רק את אותו חלק של הצו המתייחס למחסן המקורי". על בסיס עקרונות והלכות אלה תיבחנה טענות המבקש במסגרת ההליך שבפניי. מן הכלל אל הפרט 24. יישום כל ההלכות שהובאו לעיל בראי המקרה שבפניי על נסיבותיו, ראיותיו והצווים שניתנו - מעלה כי דין הבקשה לביטול צו ההריסה המינהלי ביחס לפרגולה להתקבל ובגין התוספת להידחות ואסביר. נלך מן הקל אל הכבד. 25. לעניין הפרגולה - אין מחלוקת בין הצדדים כי לפרגולה אין היתר בנייה כדין וכי קיים בעניינה צו הריסה שניתן במסגרת תיק אחר, שטרם קוים. הדברים אושרו על ידי המבקש בעצמו במסגרת עדותו ולכאורה אינם שנויים כלל במחלוקת. גם ב"כ המבקש התייחסה בחקירת המפקח מר לוגסי לכך שקיים צו הריסה שלא מולא ביחס לפרגולה מעץ. לכך מצטרף הנתון כי המבקש - שטען במסגרת ההליך כאן כי לא הייתה כל בנייה חדשה ביחס לפרגולה - התחייב להימנע מכל עבודת שיקום או בנייה ביחס לפרגולה כל עוד לא יהיה בידו היתר כדין ואין לי אלא להניח כי יעמוד בהתחייבותו זו. משכך, עילת ההתערבות שעניינה קיומו של היתר בנייה כדין אינה מתקיימת ואינה יכולה להתקיים ביחס לפרגולה מעץ. ואולם, שוכנעתי כי עלה בידי המבקש להראות כי הצו בעניינה של הפרגולה אינו נדרש לצורך מניעת עובדה מוגמרת כמשמעה של זו בדין ואסביר בקצרה. טענת המבקש ביחס לפרגולה הייתה כי לא בוצעה עבודת בניה חדשה אלא בוצעו עבודות שמטרתן הייתה הסרת הסכנה ולא עבודות שיקום או בנייה מחדש של הפרגולה. לאחר עיון בתמונות שהוצגו לתיק בית המשפט ושמיעת עדויות מטעם שני הצדדים לעניין זה שוכנעתי כי עלה בידי המבקש לעמוד בנטל הנדרש לרכיב זה. עיון בדוחות הביקורת שהוגשו מעלה כי ישנה במסגרתם התייחסות לקונסטרוקציה מתכתית כלשהיא (שאינה כלולה בצו ההריסה המינהלי) אולם אין בהם התייחסות ספציפית לבנייה מחדש של הפרגולה מעץ, שהיא הפרגולה נשוא הצו. העדים שהעידו לעניין הפרגולה אישרו כי הוסרו ממנה קורות מסוכנות או נוסרו חלקים בקורות מסוכנות והתמונות שהוצגו במסגרת ההליך תומכות בכך. במסגרת סיכומיה התייחסה ב"כ המשיבה לתמונה של הפרגולה המדגימה אחרת, שלטענתה עקב טעות לא הוגשה לתיק, ואולם בית המשפט אינו נסמך על ראיות שלא הוגשו אלא אך ורק על ראיות שהוגשו. גם הפקח מטעם המשיבה, מר אלישע לוגסי, אישר בחקירתו שאין טענה לפיה הפרגולה מעץ נבנתה מחדש אלא כי מדובר בפרגולה שהייתה קיימת קודם לכן ואשר ביחס אליה כבר קיים צו הריסה קודם (לא מינהלי), שטרם קוים. עוד הסביר מר לוגסי כי ככל שחלקים מסוימים מאותה פרגולה מעץ פורקו הרי שאין בכך כדי להוות עבירה בהתחשב בכך שקיים צו הריסה ביחס לאותה פרגולה. על כן, וככל שירדתי לסוף דעתו, יש לראות כל הריסה של חלק ממנה כביצוע חלקי של צו ההריסה הקודם שניתן בעניינה כל עוד אין בניה לא חוקית חדשה. משאישר הפקח מטעם המשיבה שערך את הביקורות בשטח, שעל בסיסן בין היתר הוציאו הגורמים המוסמכים את צו ההריסה המינהלי, כי לא הייתה בנמצא בנייה חדשה של הפרגולה אלא פירוק בלבד ונוכח יתר העדויות שהובאו לעניין זה הרי ששוכנעתי כי ביחס לפרגולה לא התבצעה בנייה חדשה כלשהיא או פעולות שיש בהן כדי להוות בנייה (להבדיל מפירוק). על כן אני קובעת כי הצו אינו דרוש למניעת עובדה מוגמרת. "העובדה המוגמרת" הנוגעת לפרגולה קיימת ככל הנראה מזה שנים וצו הריסה קודם לא קוים או נאכף ואפשר ולא בכדי העלה המפקח בחקירתו תהיות לעניין זה ואולם תהיות לחוד וצו הריסה מינהלי לחוד. נקיטת דרך הפעולה של צו הריסה מינהלי אינה יכולה לסכון בנסיבות העניין ובהתאם לחומר הראיות שהונח בתיק ועל כן הבקשה לביטול צו ההריסה המינהלי ביחס לפרגולה להתקבל. ברי כי אין באמור כאן כדי לפגוע או לגרוע מהחלטות קודמות של ערכאה מוסמכת אחרת ביחס לקיומו של צו הריסה שניתן ביחס לפרגולה. נוכח התוצאה אליה הגעתי ביחס לפרגולה אציין רק בקצרה כי כל טענות המבקש לעניין קיומם של שיקולים לא עניינים או זרים במסגרת החלטת הועדה המקומית - נדח ות. לא עלה בידי המבקש להראות או להוכיח קיומם של שיקולים זרים או לא עניינים במסגרת החלטת המשיבה בכלל וברף הגבוה הנדרש בהליך מסוג זה כאמור בפסיקה אליה הפניתי לעיל בפרט. משכך ובהעדר כל ראייה שהיא לקיומם של שיקולים זרים או לא עניינים - דין הטענה להידחות. 26. לעניין התוספת - מסקנתי שונה. ראשית, לא מצאתי כל בסיס בדין לטענת המבקש לפיה היתר בנייה עומד "לעולם ועד" כטענתו במסגרת ההליך ובסיכומיו ואינו מצריך חידוש בשום שלב ובשום תנאי. הטענה הועלתה ללא כל תימוכין או אסמכתאות וללא הפנייה לפסיקה כלשהיא התומכת בה לרבות במסגרת סיכומיו המקיפים של המבקש ואין לי אלא לקבוע כי על פי הפסיקה והחקיקה שהובאו לעיל, אין לה על מה שתסמוך והיא נותרה כטענה בעלמא. הדברים עומדים בניגוד חד וברור לדין ולפסיקה הקיימת באופן שלכאורה כלל אינו אמור להצריך דיון במסגרת דיונית זו והפסיקה שהובאו לעיל מדברת בעד עצמה. בתכלית הקיצור נוכח ההלכות שהובאו לעיל אציין רק כי ברי לכל כי משניזוק בניין באופן משמעותי לדוגמא: כתוצאה משריפה, באופן המצריך נקיטת פעולות החורגות מגדר שינוי פנימי כפי שהן מוגדרות בסעיף 145 לחוק התכנון והבנייה הרי שנדרשת הוצאת היתר בנייה חדש. יתרה מכך: החקיקה אף הביאה בחשבון בעבר, ואף מביאה היום, מצב בו בניין ניזוק עקב שריפה באופן משמעותי באופן המצריך חידוש היתר - אם היה כזה - ולשם כך נקבע מנגנון מתאים, מקוצר במקצת, המגביל את שיקול דעתה של הועדה המקומית באופן מסוים לחידוש היתר לאותו מבנה. ההסדר שבעבר היה נקוט בתקנה 20א.(ה) לתקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות), תש"ל - 1970 קבוע כיום באופן דומה בתקנה 60 (ד) לתקנות התכנון והבנייה (רישוי בנייה), תשע"ו - 2016 והדברים כבר צוינו לעיל . משכך, לא רק שהחקיקה והפסיקה ברורים בעניין זה לעניין עצם הצורך בהיתר אלא שהם גם מעניקים את הפתרונות המתאימים לסיטואציה ולא ירדתי לסוף דעתה של ב"כ המבקש בהקשר זה וביחס לטענה זו. האם יעלה על הדעת כי בניין שלם ייהרס עקב שריפה או רעידת אדמה וניתן יהיה למחרת היום לשוב ולבנותו כאילו לא היו דברים מעולם? האם תתאפשר בנייה מחודשת של מבנה על בסיס היתר בנייה בן 30 שנה כאילו לא חלו שינויים בדין החל ובחובות המוטלות על בעלי נכסים, לרבות בכל הנוגע למערכות גילוי אש וכיבוי אש כדוגמא רלבנטית בתיק זה ? התשובה לכך היא שלילית והדברים אינם מצריכים לטעמי ביאור נוסף ובכלל ואין לי אלא להתפלא על עצם העלאת הטענה והאופן הסתמי בו הועלתה . משכך טענת המבקש לפיה היתר הבנייה שהיה קיים לשיטתו בעבר ממשיך ועומד "לעולם ועד" אינו יכול לעמוד במקרה בו נגרם נזק משמעותי למבנה ובכלל ביחס למצבים בהם נדרש שינוי שאינו שינוי פנימי ודין הטענה להידחות. 27. עתה יש להידרש לשאלה העיקרית והיא: האם עלה בידי המבקש לעמוד בנטל המוטל עליו במסגרת הליך זה ו להוכיח קיומו של היתר בנייה למבנה המוגדר כתוספת בצו ההריסה המינהלי ? התשובה לטעמי לשאלה זו על בסיס חומר הראיות שהונח בתיק הינה בשלילה. על מנת שלא להרחיב את היריעה, שממילא הורחבה , שלא לצורך יצוין כבר עתה כי ההתייחסות למוצגים תהיה אך ורק למוצגים שהוגשו בהסכמה דוגמת מסמכי ההיתר מתיק הבניין או באמצעות עורכיהם ולא למסמכים שונים לרבות תשריטים ואחרים שלא הוגשו בהסכמה או על פי דיני הראיות. משכך אותם תשריטים ומסמכים המכונים על ידי המבקש "מסמכי עמידר" אינם יכולים לבסס את טענות המבקש משלא הוברר כלל מי עורכם וממילא לא הוגשו באמצעותו והם לא הוגשו באופן אחר הנקוט בדיני הראיות . מחומר העדויות עלה כי ההיתר והתשריט המצורף לו - אותם יש לבחון כמקשה אחת - מתייחסים לתוספת כאל סככה ארעית שאמורה להיות מקורה ביריעות פלסטיק. המבקש טוען כי בשלב מאוחר יותר הוסכם בינו ובין גורם כלשהוא בעירייה לקרו ת אותה סככה במה שהוגדר על ידו "חומרים קלים" ואולם פרט לעדותו של המבקש לא הוצג מסמך רשמי כלשהוא התומך בכך. כמו כן אין מחלוקת, גם לשיטת המבקש בעצמו, כי היתר הבנייה מכוחו הוא טוען התייחס למבנה המתואר כ"סככה". כך העידו הגורמים המקצועיים מטעם המשיבה, כך עלה מהמסמכים שהוצגו על ידי המבקש בעצמו וקביעה זו בשום שלב לא נסתרה ולא הופרכה. ללא קשר לשימוש שנעשה ב"סככה" בפועל במהלך השנים הרי שהגדרתו של המבנה נותרה כל העת "סככה" שאמורה הייתה להיות מקורה ביריעות פלסטיק. כבר מהאמור לעיל עולה כי המבנה כפי שהיה ערב השריפה, על פי עדות המבקש בעצמו אשר פירט בהרחבה את סוגיית סגירת המבנה, התקרה האקוסטית, העמודים, ויטרינות הזכוכית וכיו"ב והציג תמונות לרבות מהעבר הרחוק לעניין זה בתקופה בהן נעשה שימוש במבנה למסעדה - לכאורה ממילא לא עמד בתנאי ההיתר המקורי באשר לא ניתן עוד לקבוע כי מדובר בסככה מכוסה ביריעות פלסטיק וזאת על פי עדות המבקש בעצמו . במסגרת התיק הוגשו מסמכים שונים מתיק הבניין משנים קודמות מהן עלה כי הועדה המקומית בחנה את סוגיית מבנה התוספת שאינם עולים בגדר סככה ועל כך העיד מר לוגסי בפשטות ובבהירות . כמו כן מר צירלין העיד כי הסככה הארעית המקורית נהרסה זה מכבר , לפני שנים רבות, וכי כל מבנה התוספת נבנה לאחר הריסתה תוך שינוי חומרים, מידות וחזיתות באופן כשלעצמו היווה בנייה לא חוקית עוד עובר לשריפה . הגם שהצדדים לא התייחסו לכך בסיכומיהם הרי שמעבר לנדרש ועל מנת שלא לפגוע במבקש שלא לצורך בחנתי בעצמי האם הדין החל מתייחס להגדרתה של "סככה" והאם ניתן לראות במבנה המתואר כפי שהשתקף בתמונות העבר משום סככה . ברי כי לא ניתן לדעת בבירור מה הייתה ההגדרה אם הייתה כזו במועד הוצאת ההיתר ואולם בחינת השימוש במונח "סככה" במסגרת הדינים החלים היום (לדוגמא תקנות התכנון והבנייה (עבודות ומבנים הפטורים מהיתר) התשע"ד - 2014, להלן - תקנות הפטור) מעלה כי בדרך כלל מדובר במבנה זמני/ארעי המיועד להצללה דוגמת גגון או מחסה צל מיריעות פלסטיק שישנן כיום מגבלות לעניין שטחו המקסימלי, אופן תמיכתו וכיו"ב. גם ההגדרה המילונית של "סככה" מתייחסת לסככה באופן דומה כקירוי חלקי/ארעי המיועד להגנה מפני שמש או גשם . מכל מקום ברי כי מעיון בהגדרות דומות או משיקות עולה כי מדובר במעין קירוי ארעי באופן שאינו עולה בקנה אחד עם אותה "תוספת" הקיימת בפועל כאשר לשיטת המבקש בעצמו משמשת לחנות אחת או יותר, סגורה בוויטרינות מזכוכית כחלונות ודלתות שלא הוצג כי הן ארעיות, מחולקת באמצעות קירות גבס, מחופה בתקרה אקוסטית שעליה גג מפח ונשענת על עמודי תמיכה אשר אחד מהם אף נזקק לעיבוי/החלפה בעקבות הנזק שנגרם במהלך השריפה וזאת לעמדת הקונסטרוקטורית מטעם המבקש לדבריו. משכך, אקבע כי גם עלה בידי המבקש להראות שהיה קיים היתר לסככה מכוסה ביריעות פלסטיק הרי שהמבנה כפי שהוצג לפני השריפה - וממילא אחריה - אינו ממלא אחר הוראות אותו היתר ככל שניתן להבינו מחומר הראיות שהוצג ולא ניתן בשום שלב לקבוע כי למבנה התוספת היה היתר בנייה כדין ערב השריפה וממילא לא נטען כי הוצא היתר בנייה חדש לאחריה . לכך מצטרף הנתון שלא נסתר - שעלה מחקירתו של מר צירלין - כי הסככה הארעית המקורית המצוינת בהיתר הבנייה מכוחו טוען המבקש נהרסה זה מכבר וברי כי על פי הוראות הדין החל עם הריסתה בטל גם ההיתר מכוחו ניתנה, כל עוד זה לא חודש. גם לשיטת המבקש בעצמו אין התאמה בין מידות "הסככה" בהיתר הבנייה ובין מידות התוספת כפי שהייתה ערב מתן צו ההריסה המינהלי. מר לוגסי הסביר כי הייתה ככל הנראה השתלטות שטחים נוספים במהלך השנים שהביאה להגדלת השטחים באופן ששטח "התוספת" גדל לעומת השטח שהיה כלול בהיתר הבנייה מכוחו טוען המבקש. לצורך העניין שבפניי לא מצאתי כי יש צורך להכריע בסוגיה זו בשים לב לשאר המסקנות אליהן הגעתי ואולם מכל מקום לא עלה בידי המבקש שעליו הנטל להוכיח קיומו של היתר ביחס למלוא השטח הנקוב בצו או לסתור הקביעה. 28. לעניין יתר טענות המבקש באשר להחלפת הרכיבים ברכיבים זהים וכו' - משנקבע כי לתוספת נושא החלפת הרכיבים הזהים וכו' מקורו בתקנות הפטור המונות פריטים ספציפיים ואולם אין הוא גובר, ואין הוא יכול לגבור, על הוראת החקיקה הראשית המגולמת בסעיף 145 לחוק התכנון והבנייה ולפיה עבודות שאינן בגדר שיפוץ פנימי, עבודות הנוגעות לצד החיצוני של המבנה, עבודות הקשורות לשלד וכיו"ב - שהינן עבודות המצריכות היתר. כבר ציינתי לעיל כי המבקש בבקשתו המקורית טען כי השיפוץ "רובו ככולו" היה פנימי. המבקש נמנע מלציין בבקשתו כי בוצעו פעולות שונות הקשורות לגג וכי בוצעו עבודות הקשורות בתמיכת התקרה לרבות הוספת או עיבוי עמוד קונסטרוקציה. כבר ציינתי כי הימנעות זו של המבקש מלציין את כל הפרטים הנדרשים בבקשתו - שהינה בקשה הכוללת סעד זמני והמיועדת לתקיפת צו מינהלי - לוקה באי חשיפת מלוא העובדות והפרטים הצריכים לעניין כמצופה מבעל דין ואפשר שגם נגועה בחוסר תום לב. עוד יובהר כי מאחר ולא עלה בידי המבקש להוכיח כי לתוספת, כפי שהייתה, היה היתר בנייה ערב השריפה הרי שלכאורה ניתן היה לקבוע על פי הפסיקה שהובאה לעיל כי גם כל העבודות הפנימיות שבוצעו באותה תוספת מחוסרת היתר , לאחר השריפה, מהוות כשלעצמן בנייה לא חוקית מאחר ולא הונחה כל תשתית לקיומו של היתר למבנה כפי שהיה ערב השריפה. מה לי אבחנה בין עבודות פנימיות ועבודות שאינן כאלה לאחר השריפה פעם שלא הוכח על ידי המבקש, שעליו הנטל בהליך זה מתחילתו ועד סופו, קיומו של היתר בניה לתוספת כמות שהייתה ערב השריפה ? נושא השינויים הפנימיים יכול היה לקבל נפקות אם מלכתחילה היה מדובר בבניין שנבנה על פי היתר בניה כדין ולא כבעניינינו בו לא ניתן לקבוע כי לתוספת כפי שהייתה ערב השריפה היה היתר בניה תואם (השוו לעניין זה בב"נ (ב"ש) 5535-11-15 חסן אבו עסא נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה מחוז דרום (פורסם בנבו, 31.8.16)). נושא העבודות הפנימיות (לדוגמת קירות הגבס) יכול היה למצוא ביטויו לכל היותר במסגרת בטלות יחסית של הצו אילו היה נקבע קיומו של היתר ביחס לתוספת ערב השריפה ואולם לא היה בו להועיל ביחס לגג (שמעדותו של מר אלרום עלה כי רובו הוחלף) , לעמוד/י התמיכה, חלונות ודלתות וכל יתר הרכיבים שאינם בגדר שינוי פנימי ואולם בנסיבות התיק ומשלא הועלתה הטענה לבטלות יחסית על ידי המבקש בעצמו, הרי ש נראה כי מדובר בסוגיה שהינה מעבר לנדרש. יתרה מזאת: מעדויות המבקש ועדיו עלה כי על אף הטיעון המשפטי שהועלה בבקשה וסיכומיו הרי שחלק מהעבודות שבוצעו חרגו ממה שהוגדר על ידו כ"שיפוץ פנימי" - העבודות כללו רכיבים הקשורים לחזית המבנה (שאינו מוגדר שינוי פנימי) בין היתר על ידי: החלפת הוויטרינות בוויטרינות חדשות שהן לצורך העניין משמשות כ"פתחים" (חלונות ודלתות) כעולה מהתמונות הצבעוניות שהוגשו על ידי המבקש בהקשר זה; על פי עדות המבקש וההנדסאי מטעמו בוצעו עבודות להחלפת חלקים מהגג (להבדיל מהתקרה האקוסטית) שעל פי ההגדרה והפסיקה הינו חלק משלד הבניין ללא קשר לחומר ממנו הוא עשוי; הוספת ו/או עיבוי עמוד תומך אחד לפחות על פי הוראת הקונסטרוקטורית מטעם המבקש על פי עדות המבקש בעצמו, כאלמנט של השפעה על שלד הבניין שגם הוא חורג מגדר "שינוי פנימי". משכך, גם טענות המבקש לפיהן מדובר בשינויים פנימיים בלבד דינן גם הן להידחות וברי כי ביחס לעבודות הנ"ל לשיטת המבקש בעצמו - היה צורך בקבלת היתר בנייה. לכך מצטרף הנתון כי בהודעה על מבנה מסוכן (נספח ח') הובהר למבקש כי עליו לדאוג לקבל היתר בנייה מתאים לביצוע העבודות ועדות מר לוגסי כי הוא העמיד את המבקש על חובה זו אישית במועד ביקורו במקום גם היא לא נסתרה. משכך, יש לקבוע כי המבקש היה מודע לכך שנדרש היתר בנייה לביצוע העבודות, או לכל הפחות - גם לשיטתו שלו - לחלקן והוא בחר שלא לפעול על פי המתווה הקבוע בדין אלא נקט בעשיית דין עצמי על כל המשתמע מכך . לסיכום חלק זה אקבע כי לא עלה בידי המבקש לעמוד בנטל המוטל עליו להוכיח כי היה בידו היתר בניה קודם לתוספת כפי שהייתה עקב השריפה (ולעמדתו שוחזרה על ידו) וממילא לא הועלתה על ידו בבקשתו טענה לעניין קיומו של היתר בנייה חדש לבנייה החדשה, שהיא נושא הבקשה כאן. 29. לעניין חלופה ההתערבות האחרת הקבועה בצו והיא מניעת עובדה מוגמרת - כבר עמדתי לעיל על כל ההלכות המנחות והמחייבות הנוגעות למיגור התופעה של בנייה הבלתי חוקית והיותו של צו הריסה מינהלי כלי חשוב ודחוף במלחמה זו שלא בנקל יתערב בו בית המשפט ולא יאפשר ל"חוטא" ליהנות מפירות פעולתו אלא אם הצו אינו דרוש עוד למניעת עובדה מוגמרת, כאשר לוחות הזמנים הקבועים בדין משמשים בין היתר אמת מידה לכך ולא השלב בו מצויה הבנייה . עיון בתמונות שהוצגו לעיוני אשר שימשו בסיס להוצאת הצו במועד הוצאתו על ידי הגורמים המתאימים ובעיקר התמונות מיום 11.6.17 הכלולות במוצג נ/1 מעלות כי התוספת הייתה עודנה בשיפוצים במועד הוצאת הצו וממילא לא הייתה מאוכלסת במועד הוצאתו והדבקתו . על כך העיד מר לוגסי ועדותו לא נסתרה ולא הופרכה לרבות בחקירתו הנגדית ולרבות באמצעות עדויות אחרות של המבקש או העדים מטעמו. לעניין חוזה השכירות שבין המבקש והעד מטעמו הרי שעצם קיומו של חוזה שכירות אינו רלבנטי לשאלה האם היה באותו מועד מבנה מוגמר שניתן היה לאכלסו והיא שאלה במישור החוזי שבין המבקש ובין השוכר מטעמו ולא במישור שבין הצדדים להליך זה ואסתפק בכך. לגופו של עניין בשים לב למועד השריפה - בו הופסק השימוש בתוספת כעולה מעדויות כל הנוגעים בדבר - ועד מועד הדבקת צו ההריסה המינהלי התוספת לא הייתה מאוכלסת ועל כן פרק הזמן הקבוע בדין גם לעניין זה מתקיים. גם הנתון כי בתקופה החורגת אחורנית מלוחות הזמנים הנ"ל הייתה התוספת מאוכלסת אינה רלבנטית לנושא הבנייה החדשה ולמועדים הקבועים בדין. משלא הובאו ראיות לעניין זה בפניי אין בידי לקבוע האם בוצעו עבודות על ידי המבקש בין מועד הדבקת הצו ובין מועד הגשת הבקשה לבית המשפט, 18.6.17, מועד בו ניתן צו האוסר על מי מהצדדים לשנות המצב שהיה קיים נכון לאותו מועד. לכאורה מהתמונות שהוצגו על ידי המבקש בצמוד לבקשתו שהוגשה ביום 18.6.17 עולה כי חל שינוי במצב הדברים לעומת התמונות שהיוו בסיס להוצאת הצו המינהלי כך שייתכן והמבקש המשיך בביצוע העבודות לאחר קבלת צו ההריסה המינהלי ואולם אין אני נדרשת לקביעת מסמרות בסוגיה זו. על פי הראיות שהוצגו מטעם המשיבה יש בידי לקבוע כי במועד הדבקת הצו הבנייה לא הושלמה והמבנה לא אוכלס ועל כן ככל שבוצעו על ידי המבקש פעולות מאוחרות לאותו מועד הרי שהוא לא יוכל להיבנות מהן או להסתמך עליהן בטיעונו ביחס לרכיב "העובדה המוגמרת" וההלכות שצוטטו לעיל בעניין זה מדברות בעד עצמן. עצם האכלוס בשלב מאוחר למועד הוצאת צו ההריסה המינהלי גם הוא אין בו כדי לסייע וההלכות שהובאו לעיל מדברות גם על היבט זה (ר' לדוגמא פסק הדין בעניין פרץ שאוזכר לעיל). הרציונל הוא כי אין לתת "פרס" למי שהמשיך והפר את הוראות הדין והשלים את הבנייה הלא חוקית והביא לאכלוסה. דומה כי גם מר נרדי התייחס לכך במידה מסוימת בעדותו ממנה עולה לכאורה כי היה ניסיון להציג כלפי חוץ מצג של סיום העבודות על ידי שתילת פרחים, ניקיון וכו' הגם שהחנות בפועל לא אוכלסה . עוד עלה מעדותו כי הוא עצמו (כמי שלכאורה אכלס את המבנה עובר לשריפה) לא שב אליו עוד לאחריה. אשר על כן יישום ההלכות בדבר התנאי שעניינו מניעת עובדה מוגמרת על מסכת הראיות ולוחות הזמנים בהליך זה מובילה למסקנה גם עילת התערבות זו אינה מתקיימת במקרה זה ועל כן עתירת המבקש ביחס לתוספת נדחית. עצם התמשכות ההליכים בתיק, הגם שהיא מצערת, אין בה כדי להשפיע על שיקול זה מאחר והבחינה הינה בחינה מינהלית של צו ההפסקה המינהלי כפי שהוצא ולא על בסיס פעולות שבוצעו לאחר מכן "לקיבוע" עובדה מוגמרת, אם בוצעו. יחד עם זאת הדברים יבואו לידי ביטוי מתוך איזון ראוי של כלל השיקולים וההיבטים הנדרשים לעניין של המבקש וגורמים נוספים - לרבות עתירת המבקש לאפשר לו לפנות לועדה המקומית לקבל היתר כדין כפי שהועלתה לראשונה בסיכומיו - במתן אורכה מתאימה כפי שתיקבע בחלק האופרטיבי של פסק הדין. 30. לעניין תקיפת הצו על רקע שיקולים זרים או לא עניינים: בדומה לקביעתי במישור זה ביחס לפרגולה הרי שכל טענות המבקש לעניין קיומם של שיקולים לא עניינים או זרים במסגרת החלטת הועדה המקומית ביחס לתוספת - נדחים. לא עלה בידי המבקש להראות או להוכיח קיומם של שיקולים זרים או לא עניינים במסגרת החלטת המשיבה בכלל וברף הגבוה הנדרש בהליך מסוג זה כעולה מהפסיקה אליה הפניתי לעיל בפרט. פרט להעלאת טענות בעלמא בעניין זה הרי שהמבקש לא הוכיח רקע כלשהו הרלבנטי למתן צו ההריסה המינהלי שיש בו כדי לתמוך את טענותיו בהקשר זה לא כל שכן ברף הפגם החמור עליו מורה הפסיקה הרלבנטית . משכך ובהעדר כל ראייה שהיא לקיומם של שיקולים מהסוג הנ"ל - דין הטענה להידחות. 31. לעניין סוגיית השיקולים הכלכליים והתחייבויות המבקש כלפי צדדי ג': פרט לעצם העלאת הטענה בעניין זה הרי שלא עלה בידי המבקש להציג פסיקה התומכת בטענותיו לעניין התחייבויותיו לגורמים כאלה ואחרים משום עילה המצדיקה ביטול צו הריסה מינהלי ולא ברור מה הבסיס המשפטי לה. קשה להלום מצב בו בית המשפט יקבל טענה לפיה בעל נכס, שביצע לכאורה בנייה לא חוקית, מבקש מבית המשפט לאפשר לו להוסיף ולהפיק ממנה רווח כלכלי ובכך לנמק את ביטול צו ההריסה המינהלי שהוצא כנגדו והדברים אמורים להיות ברורים מאליהם. עיון בפסיקה לעניין בחינת שיקולים כלכליים של המבקש במסגרת בחינת בקשה לביטול צו הריסה מינהלי מעלה כי בתי המשפט אינם נוטים להיעתר לשיקולים מסוג זה. לדוגמא: בעפ"א 15398-09-10 בלעום נ' הועדה המחוזית לתכנון ובנייה, פסק' 8 (פורסם בנבו, 2.11.10) נקבע לעניין זה כי: "עבירות על חוק התכנון והבניה פוגעות בשלטון החוק, באינטרס הציבורי, ויש למגרן. ראה עת"מ 2897/04 כול-בו חצי חינם נ' הועדה המחוזית מרכז (פורסם בנבו): "לעותרים אין זכות קנויה לקבל היתר לשימוש חורג, ועל כן אין לקבל הטיעון לפיו החלטת הועדה מהווה פגיעה לא מידתית בחופש העיסוק שלהם וגם בזכות הקניין. גם אם זכויות וחירויות אלו של העותרים אכן נפגעות במידה מסוימת כתוצאה מאי מתן ההיתר, הרי שפגיעה זו איננה עומדת לבדה, ואינה יכולה להכתיב את החלטותיהן של ועדות התכנון, שאינטרס הציבור בכללותו עומד ראשון במעלה לנגד עיניהם. על כן, במידה וסבורה הועדה כי יהא במתן היתר לעותרים משום פגיעה באינטרסים תכנוניים וציבוריים לגיטימיים וחשובים, אין מקום כי האינטרסים הכלכליים והאישיים של העותרים יגברו במקרה זה ויקבעו את המהלך התכנוני הכולל". ביצועו של צו הריסה מינהלי במקרה זה עשוי לגרום למערער, לכל היותר, נזק כלכלי, אותו לא שקל כנדרש טרם שהחליט לבצע העבודות. אי ביצועו של צו ההריסה הינו מניעת כלי חשוב המצוי בידי המשיבים לאכוף נגע הבניה הבלתי חוקית באמצעות תגובה על אתר ומניעת קביעת עובדות בשטח, בהסתמך על כך שההליכים המשפטיים הרגילים דורשים לא אחת זמן ממושך, ולעיתים נמשכים ההליכים באופן מלאכותי. צו ההריסה המינהלי הינו הכלי היעיל והנכון להשגת המטרה של אכיפת החוק. באיזון הנכון בין האינטרס האישי של המערער והפגיעה הכלכלית אם יבוצע הצו לבין הפגיעה באינטרס הציבורי, כאמור לעיל, אם לא יבוצע הצו - יש ליתן עדיפות עליונה למשקלו של האינטרס הציבורי". גם בבב"נ (ב"ש) 44695-11-13 סעיד אלקרעאן נ' הועדה המחוזית לתכנון ובניה נקבע : "העובדה כי ההריסה עלולה לגרום למבקש פגיעה "במישור הכלכלי", כהגדרתו, או כי קיימת "מצוקת דיור בפזורה" יכולה לזכות באהדתו הכנה של בית המשפט לנימוקים הכלולים בבקשה, אך אין בה כדי להחליף את החובה להקדים היתר לבנייה, ובוודאי שאין היא נכנסת לגדר עילות הביטול המצומצמות הקבועות בסעיף 238א ל חוק התכנון והבניה, לפיהן, "לא יבטל בית המשפט צו הריסה מנהלי אלא אם הוכח לו שהבנייה שבגללה ניתן הצו בוצעה כדין או שביצוע הצו אינו דרוש לשם מניעת עובדה מוגמרת". אכן. לא ניתן לכפור בטענת המבקש, כי בבוא בית המשפט לבחון האם יש מקום לעכב ביצוע צו הריסה מנהלי, שומה עליו "לבחון לעומק את כלל השיקולים והנסיבות במקרה הנדון" (ס' 4 לבקשה). ואולם, דווקא בשל כך, בחינת השיקולים שפירט המבקש - שיקולים כלכליים בעיקרם, כמו גם היות המבנה מיועד לבנו של המבקש, העתיד להינשא בחודשים הקרובים – מעלה את המסקנה ההכרחית, כי אין באמור כדי לזכות את המבקש בעיכוב כלשהו של צו ההריסה". משכך, גם הטענה לעניין השיקול הכלכלי דינה להידחות. 32. לסיכום, הבקשה לעניין ביטול צו ההריסה המינהלי ביחס לפרגולה - מתקבלת מהנימוקים שהובאו לעיל. הבקשה לביטול צו ההריסה המינהלי לעניין התוספת - נדחית משלא עלה בידי המבקש להוכיח את העילות הקבועות בחוק התכנון והבנייה או עילות מינהליות אחרות המצדיקות את התערבותו החריגה של בית המשפט בשיקול דעתה המינהלי והמקצועי של המשיבה כפי שגובש בצו ההריסה המינהלי וזאת על בסיס חומר הראיות, הפסיקה הנוהגת והדין החל. הפגיעה באינטרס הציבורי, עקרון אכיפת שלטון החוק, מניעת התופעה של בניה בלתי חוקית, ועקרונות העל החולשים על הסוגיה המשפטית בכללותה לרבות תום הלב - מוליכים כולם למסקנה כי יש להותיר את צו ההריסה המינהלי ביחס לתוספת על כנו, כאשר ההתחשבות במבקש תיעשה לפנים משורת הדין במסגרת ההוראות בדבר כניסתו לתוקף. טרם חתימה 33. לצערי, טרם חתימת ההחלטה אין מנוס מלהעיר, ולו בקצרה, על התנהלות המבקש במסגרת ההליך. התנהלות המבקש חרגה מכללי הסדר התקין באולם בית המשפט, והייתה לעיתים קרובות בוטה, פוגענית ומשתלחת בעיקר כלפי ב"כ המשיבה, עד כדי ניבול פה של ממש ושימוש בכינויי גנאי. התנהגות זו גלשה לעיתים גם ביחסו לעדים מטעם המשיבה ולפרקים אף כלפי בית המשפט באופן אישי . התנהגות זו גררה אחריה הערות חוזרות ונשנות במהלך הדיונים, הן למבקש והן לבאת כוחו, שהיה מצופה כי תפעיל השפעתה על מרשה במסגרת כובעה כ - officer of the court , עד כדי התראה במבקש מספר פעמים במהלך הדיונים כי יהיה עליו לעזוב את אולם בית המשפט אולם ללא הועיל. הפרוטוקולים מדברים בעניין זה בעד עצמם. יש להצטער על כך שהמבקש בחר לנקוט בדרך דיונית זו, שלא היה בה כדי להוסיף כבוד לו ולעניינו, ותו לא. כמעט למותר לציין כי ללא קשר לתכלית ההתנהגות המתוארת, אם הייתה, הרי שלא היה בה כדי להשפיע על בית המשפט בבואו לפסוק לדין או להטיל מורא בלבו - למעט מוראו של הדין - וגם הדברים הללו מצאו ביטוי עוד בהחלטה מיום 26.7.17 בה נרשם כי : "אין לי אלא לשוב ולהצטער על התנהלות הדיון ועל התנהלות המבקש אשר דומה כי מנסה להשפיע על תוצאת ההליך ועל הלך רוח ביהמ"ש תוך שימוש בביטויים אישיים כלפי המותב ועוד יש להצטער על כך שב"כ המבקש לא פעלה במסגרת יכולתה על מנת למתן התנהלותו במהלך כל הדיונים ולאחר שכל זה נאמר, עדיין ההחלטה תהיה על פי הדין, הפסיקה והראיות שהוצגו ללא כל עירוב שיקול לא ענייני אחר ויש להצטער על כך שהצדדים דווקא אינם פועלים בדרך זו". הדברים מדברים בעד עצמם. סוף דבר 34. הבקשה לביטול צו ההריסה המינהלי ביחס לפרגולה מעץ - מתקבלת. אין באמור כדי לגרוע מתוקפו של כל צו אחר שניתן ביחס לפרגולה זו, לרבות צו הריסה שניתן על ידי ערכאה מוסמכת אחרת. נרשמה גם התחייבותו של המבקש שלא לפעול לבנייתה מחדש של הפרגולה או שיקומה כעולה מכתב הטענות שהוגש על ידו אלא אם יהיה בידו היתר בנייה כדין. 35. הבקשה לביטול צו ההריסה המינהלי ביחס לתוספת - נדחית. לפנים משורת הדין ובשים לב לפרק הזמן שחלף ממועד הגשת הבקשה והתמשכות ההליך הרבה מעבר לנדרש, והגם שמדובר בעתירה שעלתה בשולי סיכומי המבקש הרי שמהטעמים עליהם עמדתי לעיל ניתנת למבקש אורכה בת 120 ימים מהיום לפעול להסדרת היתר בנייה לתוספת, ככל שהדבר ניתן על פי הוראות כל דין , וצו ההריסה המינהלי יעוכב בהתאם. אין לי אלא להניח כי כל הצדדים ינהגו בעניין זה על פי הוראות הדין ובדרך המקובלת ובתום הלב המצופה מכל בעל דין ומרשויות ציבור. 36. לעניין ההוצאות - בהתחשב בתוצאות הבקשה שחלקה הקטן התקבל וחלקה הארי נדחה, בכמות הדיונים, בקשות הביניים ובהתנהלות הצדדים במסגרת הדיון, עליה כבר נרשם די והותר, המבקש יישא בהוצאות המשיבה בשיעור כולל, מופחת, של 8,000 ₪ ( שמונת אלפים ₪) שישולמו בתוך 30 יום מהיום , שאם לא כן ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד התשלום המלא בפועל. הריסת מבנהפרגולהצו הריסהצווים