שחרור אסיר עבריין מין על תנאי

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא שחרור אסיר עבריין מין על תנאי: בפנינו עתירה כנגד החלטת המשיבה 1 (להלן: "הוועדה") מיום 11.12.09, שלא לשחרר את העותר על תנאי. כללי 1. העותר מרצה עונש מאסר ראשון של 15 שנים בגין ביצוע עבירות אינוס ומעשים מגונים בנסיבות מחמירות שביצע במספר הזדמנויות בביתו החורגת (בת גרושתו), כשהייתה בגילאים 11-13, ובביצוע מעשים מגונים בבת שכנתו בקיבוץ, כשהייתה בת 6. העותר הורשע ברוב דעות בבית משפט מחוזי-נצרת, ערעורו על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה, ולעומת זאת התקבל ערעורה של המדינה על זיכוי העותר מביצוע המעשים בבת שכנתו ועונשו הוחמר והועמד על 15 שנות מאסר. לכל אורך משפטו של העותר, שנמשך כשנתיים, הוא היה משוחרר בערובה ללא כל מגבלות, למעט איסור כניסה לקיבוץ בו גרו המתלוננות ולסביבתו הקרובה, והוא לא הזיק ולא פגע באיש. חרף המלצות מב"ן להוציא את העותר לחופשה סירב שב"ס לעשות כן, עד לפני שנה, וזאת על יסוד היעדר המלצה של וג"ע. שתי עתירות שהגיש העותר בעניין יציאתו לחופשה בתאריכים 9.3.05 ו- 29.11.05 נדחו ורק בעקבות עתירתו השלישית בשנת 2008 הוא יוצא לחופשות ללא כל תקלות. ההליכים בפני הוועדה 1. בדיון שהתקיים ביום 27.1.09, החליטה הוועדה, לאחר שעיינה בחוות דעת של מב"ן וג"ע ובהבהרה שקיבלה ממב"ן, כי העותר יישאר במאסר וזאת חרף המלצת מב"ן לשחרר את העותר בשחרור מוקדם, שכן כל עוד הוא לא קיבל טיפול משמעותי בעברייני מין נשארת מסוכנותו לשלום הקורבנות, לשלום ציבור הקטינות ולשלום הציבור בעינה. 2. העותר עתר על ההחלטה הנ"ל לביהמ"ש המחוזי בתל אביב, שהחזיר את הדיון לוועדה כדי שיתקיים לאחר שבא כוחו יעיין בחוו"דמב"ן ויטען את טיעוניו. 3. ביום 27.10.09 דנה הוועדה פעם נוספת בבקשת העותר לשחרור על תנאי ולאחר שעיינה בחמש חוו"ד מב"ן (בהן עיין גם ב"כ העותר), בחוו"ד וג"ע ובדו"ח גורמי הטיפול החליטה שלא לשחרר את העותר על תנאי. את החלטתה נימקה הוועדה כדלקמן: "1. אישיותו של האסיר לא השתנתה מאז ביצוע העבירות בקטינות. בדו"ח מב"ן 23.11.08 נאמר כי הוא ממשיך להכחיש את ביצוע העבירות אך מאידך אמר במב"ן כי "התעסק" עם הקורבן, בתה הקטינה של אשתו דאז. כלומר יש כאן מקצת הודאה. 2. בדו"ח מב"ן נאמר כי מדובר באדם בעל קווים נרקסיסטיים בולטים, דיבר במונולוגים תוך התמקדות בפרטים לא מהותיים. עשה דבלואציה של הקרבן ולא גילה אמפתיה גם לא תובנה למהות מעשיו. חזר וטען כי הוא קורבן עלילה. כן עשה גם בפנינו. בדו"ח מב"ן התייחסו לכך כ"תמונה קלינית בעייתית". 3. אין אנו מקבלים את עמדת מב"ן כי "התמונה הקלינית הבעייתית" של האסיר כפי שאובחנה במב"ן מתאיינת עקב העמדה שרמת המסוכנות המינית של עברייני גילוי עריות הינה נמוכה יחסית באופן כללי ובמיוחד מעל גיל 60 וכי האסיר "מגלה יכולת טובה לעמוד בגבולות, אין עדות להתנהגות אימפולסיבית או לליקוי ביכולת לרסן דחפים". לא מצאנו שום עדות לכך שהאסיר מגלה יכולת טובה לעמוד בגבולות. על אילו גבולות מדובר? התנהגות תקינה בבית הסוהר אין בה כדי להצביע על כך שרמת מסוכנות של עבריין מין פחתה עקב מעבר הזמן בבית הסוהר. "חסרים אובייקטים מיניים זמינים, ובתנאי כליאה הדחפים המיניים ... מופחתים בעצמה ובשכיחות" כך נאמר בדו"ח מב"ן בענינו של אסיר אחר דברים שההגיון יפה להם גם במקרה שלפנינו. 5. האסיר לא יצא לחופשות במשך 10 שנים ורק לאחרונה אושרה לו חופשה בתנאים מחמירים, שלא באזור מגוריו ועם ערבות, אותה לא הצליח למצוא. כלומר שגם אחד האמצעים המקובלים לבדוק את מידת המסוכנות של האסיר בחופשה אינו מצוי בפנינו... כמו כן אין להסיק מהעובדה שאושרה לו חופשה בתנאים מגבילים כדי ללמד על מידת מסוכנותו בשחרור מוקדם כאשר אין אפשרות פיקוח וכאשר מדובר לא על יום אלא על 5 שנים. 6. גם העובדה שבשנים בהן התנהל המשפט לא היה האסיר במעצר בית למעט איסור כניסה לקיבוצו ... עד להגשת כתב האישום התגורר ליד קורבנותיו מבלי שנטען שהוא מסוכן להן או לציבור ומבלי שארע דבר, אינה מעידה על מידת מסוכנותו היום. יש להניח כי כמו לכל אסיר היה לו אינטרס להתנהג כשורה ולהשפיע בכך על תוצאות המשפט כל עוד הוא נהנה מחזקת החפות. 7. וזה העיקר - האסיר לא עבר טיפול מיועד לעברייני מין במשך 10 שנות ישיבתו בכלא, טיפול שייתן מענה לבעיותיו המיניות והאישיותיות. הוא השתתף רק בקבוצה פסיכו-חינוכית לעברייני מין ובחוג להורות. מחדל זה, אופייני לעברייני מין מכחישים. לא ההכחשה היא העומדת בבסיס קביעת המסוכנות של האסיר אלא העובדה שהוא לא עבר במשך 10 שנות ישיבתו בכלא טיפול מיועד לעברייני מין. האסיר ביצע את העבירות המיוחסות לו במשך שנים ארוכות בשתי קטינות, האחת בת אשתו לשעבר. אין מדובר כאן במעידה חד פעמית אלא בסטיה ממושכת שנמשכה שנים רבות, ומעידה על עיוות חמור באישיותו של האסיר. בגזר הדין נאמר כי הוא לא חדל ממעשיו גם כאשר הקטינה היתה בת 11 ונזקקה לטיפולים רפואיים בשל מחלת מין שכנראה נגרמה כתוצאה מהאינוסים הקשים. והנה, כעבור 5 שנים, חזר וביצע עבירת מין נוספת בקטינה בת של שכנים. הועדה לא שוכנעה כי שחרורו המוקדם לא יסכן את שלום הציבור ובמיוחד את הקטינות וכי בהעדר כל טיפול משמעותי וייעודי הוא לא יחזור ויבצע עבירות מין גם כעבור 13 שנה. אישיותו ואופיו לא השתנו, מסוכנותו לקטינות ולציבור לא פחתה עקב מעבר הזמן והתנהגות חיובית בכלא. אין בעובדה שהבת החורגת גרה בחו"ל כדי להפחית ממידת המסוכנות. ראשית היא יכולה לחזור לארץ ושנית - המסוכנות של האסיר הינה כלפי ציבור הקטינות החיות בארץ". החלטה זו היא נשוא הערר שבפנינו. נימוקי העתירה 1. הוועדה קיימה דיוניה בעניינו של העותר תוך רמיסת זכויותיו הדיוניות הבסיסיות ביותר, בכך שהסתירה את קיומם של חוו"דמב"ן שהמליצו על שחרורו המוקדם. די ביחס עוין באופן קיצוני זה על מנת לפסול על הסף את ההחלטה שכן הוועדה פגעה ללא תקנה בזכותו לדיון הוגן. 2. כל נימוקי הוועדה בכל הנוגע למישגים כביכול שנפלו בהמלצות מב"ן לשחרורו של העותר, הופיעו לראשונה בהחלטה נושא העתירה, וזכרם לא בא בהחלטה הראשונה, אף כי דוחות המב"ן היו בפניה. נשאלת השאלה, מדוע לא טרחה הוועדה לפרט נימוקים אלה בהחלטתה הראשונה. למחדל זה של הוועדה בהחלטתה הראשונה אין הוועדה מוצאת לנכון להתייחס בהחלטתה נושא העתירה. מחדל זה משמיט הקרקע מתחת לתקפותם של אותם נימוקים, שיש לראותם כתירוצים בדיעבד. 3. מסוכנותו של העותר נבחנה ע"י ביהמ"ש המחוזי בנצרת, שהורה על שחרורו לאחר שנקבע כי הוא אינו מסוכן היות וחלף זמן מאז ביצוע המעשים. העותר הוכיח הלכה למעשה במשך שלוש שנים בהן היה משוחרר במהלך משפטו ללא כל מגבלה כי היותו מתהלך חופשי לא מסכן איש. 4. אם העותר לא פגע באיש בהיותו משוחרר בערובה בשל מוטיבציה שהייתה לו שלא לעשות כן, קל וחומר שיש מקום לשחררו כיום שכן כל מעידה תגרור מיד את החזרתו לכלא לריצוי חמש שנות מאסר נוספות. 5. כל הפגמים באישיותו של העותר, כפי שהובאו הן בהחלטה והן במסמכי מב"ן, הינם פגמים שלא באו לעולם במהלך מאסרו. הפגמים היו קיימים גם בשלוש השנים בהן היה משוחרר בערובה ובכל זאת הוא לא פגע באיש. 6. הוועדה לא קיבלה תשובה ממב"ן כיצד ניתן להסביר את הפער בין חוות הדעת של וג"ע, המתנגדת לשחרור העותר, לבין מב"ן, הממליץ על שחרורו על תנאי ולמרות שהבת החורגת לא גרה בישראל כבר 10 שנים. 7. הוועדה התעלמה לחלוטין מחוו"ד מב"ן מיום 17.2.09, לפיה חוו"ד וג"ע לא רלוונטית להערכת המסוכנות של העותר והמלצת וג"ע לשלבו בטיפול אינה רלוונטית, שהרי הוא אינו מודה בביצוע עבירות מין ואינו מתעניין בטיפול. 8. חוו"ד וג"ע ניתנה ללא סמכות היות והילדה בת השש אינה קרובת משפחתו של העותר ואילו בתה של גרושתו ירדה מהארץ. לפיכך אין מקום להערכת מסוכנות העותר כלפיה ע"י וג"ע, שסמכותה הבלעדית הינה מסוכנות מינית של אסירים כלפי בני המשפחה. 9. בפתח הדיון בפנינו, כמו בסוף נימוקי עתירתו, טען ב"כ העותר שהוועדה לא התייחסה בחמלה ובהומאניות כלפי העותר, שהוא לוחם מפואר ושירת כקצין בצה"ל במשך שני עשורים. לטענתו, הוועדה נהגה שלא כהלכה כאשר לא הסבה את תשומת ליבו לחמש חוו"ד של מב"ן שהמליצו על שחרורו של העותר וגם לאחר שהעניין הוחזר לה המסמכים נמסרו לעיונו רק ביום הדיון בוועדה. ב"כ העותר טוען שמסוכנותו של העותר נבחנת בפועל במשך כמה שנים כשהיה משוחרר ולא פגע באיש ולא בזמן המעשים שנעשו לפני זמן רב. גם אם לדעת הוועדה מסוכנותו של העותר לא פחתה בזמן מעצרו אין בכך כדי למנוע את שחרורו לאור התנהגותו במהלך משפטו. אישיותו של העותר כפי שתוארה בהחלטה היתה גם בזמן שחרורו בערובה במהלך משפטו ואין לזקוף לחובתו את הכחשתו. תגובת המשיבה 1. העותר לא הציג בפני הוועדה כל תוכנית שיקום וכל הערכה מקצועית הנוגדת את זו של הגורמים המקצועיים מטעם וג"ע ומכאן שאינו יכול לתקוף את סבירותה של החלטת הוועדה. 2. הטענה כי העותר אינו מסוכן לציבור משום היותו משוחרר במהלך המשפט, לא מפריכה את המסוכנות הטבועה במעשיו החמורים. 3. גם אם גורמי מב"ן סברו כי הסיכון הנשקף מהעותר נמוך, כאשר וג"ע סבורה כי נשקף ממנו סיכון, לא ניתן להתעלם מהמלצה זו ויש לקחתה בחשבון בהחלטה. הגם שמב"ן סברו שהסיכון נמוך לאור גילו של העותר ונתוניו, הם ציינו בחוו"דכי הוא חסר תובנה למעשיו חסר אמפתיה לקורבן. 4. על פי החוק הגדרת "בן משפחה" כוללת הן צאצא של בן זוג והן מי שאחראי על קטין והתגורר עמו. מכאן שהמתלוננת הייתה קרובת משפחתו של העותר והייתה לוג"ע סמכות לתת חוו"ד לגביו. לגביי המתלוננת השנייה מותר היה לה להתייחס למכלול המעשים בהם העותר נאשם כחלק מנתוניו לצורך הערכת מסוכנותו. גם אם המתלוננת אינה בארץ, אין לדעת מתי היא תשוב לארץ. 5. בטיעוניו בפנינו טען ב"כ המשיבה שהעותר הוכיח שהוא מסוכן כאשר ביצע עבירות מין חמורות כלפי קטינה מגיל 6 עד גיל 14, ולא חדל מהן גם אחרי שאושפזה מחשש למחלת מין. העובדה שהעותר שוחרר ממעצרו לא מלמדת על כך שאינו מסוכן בגלל שאז עמדה לו חזקת החפות. לפי חוו"ד וג"ע העותר מסוכן בגלל שלא חל בו שינוי מהותי, והוא חסר תובנה למעשיו. חוו"ד מב"ן אומרת שהסיכון שצפוי מהעותר נמוך בגלל גילו המבוגר אך היא אומרת גם שהוא חסר תובנה למעשיו, לא מגלה אמפטיה לקורבן ולא עבר טיפול בכלא. דיון והכרעה 1. בפתח הדיון נאמר שאנו מקבלים את הטרוניה שהעלה ב"כ העותר בכל הקשור לכך שלא ניתן לו לעיין בחוות דעת מב"ן עובר לדיון בוועדה הראשונה שדחתה בקשתו של העותר לשחרור על תנאי. פגם זה, שהוא מעבר לפגם דיוני, נרפא כאשר המסמכים הועמדו לעיונו של ב"כ העותר עובר לדיון בוועדה שהחלטתה היא נושא העתירה. צודק ב"כ העותר גם בתרעומת שהעלה על כך שחוו"ד מב"ן הועמדו לעיונו רק בבוקר הדיון בוועדה אך הציעה לו לדחות את הדיון למועד אחר על מנת שיוכל לעיין בהן והוא בחר, על דעת העותר, לקיים את הדיון באותו יום. עיון בטיעוני ב"כ העותר בפני הוועדה, כמו גם טיעוניו בפנינו בכתב ובע"פ, מעלה שהוא עיין היטב בחוו"ד מב"ן והסתמך בטיעוניו על המלצות מב"ן בכל הקשור למסוכנותו המינית של העותר אם ישוחרר על תנאי. 2. בבוא ביהמ"ש לעניינים מינהלים לבחון את החלטת הוועדה בעתירת אסיר לשחרור על תנאי עליו לתת דעתו לכך שסמכות הוועדה לשחרר אסיר על תנאי היא רשות ולא חובה שכן אין לאסיר זכות קנויה להשתחרר ממאסרו בחלוף שני שליש מתקופת מאסרו ועליו מוטל הנטל לשכנע את הוועדה ששחרורו המוקדם לא יסכן את שלום הציבור. בבוא ביהמ"ש לבחון את החלטות הוועדה הוא לא יחליף את שיקול דעתו בשיקול דעתה ויתערב בהחלטתה רק אם שוכנע שהיא חורגת באופן ממשי ממתחם הסבירות (ראה סעיף 6 להחלטתה של כב' השופטת חיות ברע"ב 6284/09 פלוני נ' ועדת השחרורים והיועמ"ש, ניתנה ביום 3.9.09). 3. סעיף 9 לחוק שחרור על תנאי תשס"א-2001 (להלן: "החוק") מפרט את שיקולי הוועדה בהחלטתה אם לשחרר אסיר על תנאי ובעניין העתירה שבפנינו קובע כי: "בבואה להחליט אם ראוי אסיר לשחרור על-תנאי, תשקול הועדה את הסיכון הצפוי משחרורו של האסיר לשלום הציבור, לרבות למשפחתו, לנפגע העבירה ולביטחון המדינה, את סיכויי שיקומו של האסיר ואת התנהגותו בכלא; לשם כך תביא הועדה בחשבון, בין השאר, נתונים אלה: (1) העבירה שבשלה נושא האסיר עונש מאסר, לרבות נסיבות ביצועה, סוגה, חומרתה, היקפה ותוצאותיה, תקופת המאסר שגזר עליו בית המשפט, קנס או פיצוי לפי סעיף 77 לחוק העונשין, שהוא חויב בהם בגזר הדין כאמור, האם שילמם ואם לא שילמם - הסיבות לכך, וכן הקלה בעונש אם ניתנה לו בידי נשיא המדינה; (7) חוות דעת על האסיר שנתנו שירות בתי הסוהר, משטרת ישראל או רשויות הביטחון, ולעניין אסיר בבית סוהר בניהול פרטי כהגדרתו בפרק ג'2 לפקודת בתי הסוהר - גם מנהל בית הסוהר האמור ומפקח כמשמעותו באותו פרק, וכן במקרים המתאימים גם חוות דעת מקצועיות, בין השאר בנושא גילוי עריות, אלימות במשפחה ובריאות הנפש". 4. השיקולים המפורטים בסעיף 9 הנ"ל מתייחסים הן לעבר והן לעתיד הצפוי אם ישוחרר האסיר על תנאי. במסגרת שיקולי העבר נלקחים בחשבון חומרת העבירה בגינה מרצה האסיר את מאסרו ונסיבות ביצועה, שכן הן יכולות ללמד על מסוכנותו לשלום הציבור. במקרה שבפנינו נסיבות ביצוע העבירות ע"י העותר משפיעות על הסיכון הצפוי מפניו לשלומן של נשים אם ישוחרר על תנאי, במיוחד כאשר הוא לא עבר כל תהליך טיפולי במהלך מאסרו ולא הוצגה בפני הוועדה כל תוכנית שיקומית לאחר שחרורו על תנאי. 5. עיון בכתב האישום המתוקן שבו הורשע העותר לאחר שמיעת ראיות ובגזר הדין של ביהמ"ש המחוזי בנצרת (שזיכה את המערער מהמעשים נושא האישום השני, כשערעור המדינה על הזיכוי התקבל ע"י ביהמ"ש העליון), שצורפו לתגובת המשיבים, מלמד על חומרת התנהגותו המינית הממושכת של העותר ועל מסוכנותו המינית. 6. אין בעובדה שהעותר היה משוחרר במהלך משפטו, לאחר שביהמ"ש המחוזי בנצרת דחה את בקשת המאשימה לעצור אותו עד תום משפטו, כדי ללמד על העדר מסוכנות שכן עיון בהחלטה שהוצגה בפנינו ע"י ב"כ העותר, וצורפה לתגובת המשיבים, מעלה שהעותר שוחרר בשל חלוף הזמן מאז המעשים נושא כתב האישום במהלכו לא היה העותר מסוכן לציבור או למתלוננות או "לדוגמתן מבנות הקיבוץ". בענין זה יש לומר את שאמר כב' השופט פוגלמן בסעיף 6 לפסק הדין ברע"ב 6936/07 אוחנה נ' ועדת השחרורים והיועמ"ש, אם כי בקשר לטענה שהעותר שוחרר ממעצר בקשר לתיק שהיה תלוי ועומד נגדו בזמן הדיון בוועדה, כדלקמן: "מן האמור אין להסיק, כפי שטוען המבקש, כי מקום בו הורה בית המשפט על שחרורו של אסיר לחלופת מעצר (בגדרי המשפט המתנהל נגדו) או מקום בו לא ראה בית המשפט לצוות על מעצרו, לא יכולה לעמוד החלטה של ועדת השחרורים הדוחה את בקשתו של אותו אסיר לשחרור מוקדם, אף אם החלטתה של זו האחרונה מבוססת על החשש כי האסיר יסכן את שלום הציבור אם ישוחרר. מבלי שנעמוד על מכלול ההבדלים שבין שני ההליכים הנדונים, די אם נאמר כי אין דומה טיבו של אינטרס הנאשם בחירות ממאסר בגדרי הליך של שחרור על תנאי ממאסר, לזכות הנאשם לחירות ממעצר בגדרי הליך של מעצר עד תום ההליכים. העיקרון העומד בבסיס ההליך של שחרור על תנאי ממאסר, הינו כי על האסיר לרצות את מלוא העונש שהוטל עליו ואין לו זכות מוקנית כי מאסרו יקוצר; הגם שאין צריך לומר כי זכותו היא כי עניינו יישקל וכי שיקוליה של הוועדה בעניינו ודרכי פעולתה יהיו כדין. כפי שנפסק: "לא עומדת לאסיר זכות מוקנית לשחרור מוקדם על תנאי ממאסרו, ועליו רובץ הנטל לשכנע את הרשות המוסמכת על פי החוק כי הוא ראוי לשחרור מוקדם וכי שחרורו אינו מסכן את שלום הציבור" (רע"ב 873/07 נג'ידאת נ' שירות בתי הסוהר - בית מעצר קישון (לא פורסם, 21.2.07); ראו גם: רע"ב 2546/06 גית נ' היועץ המשפטי לממשלה ( לא פורסם, 1.8.06); רע"ב 9837/03 גרסיה נ' ועדת השחרורים, בית הסוהר מעשיהו, פ"ד נח(2) 326, 330 (2004 (ראה גם סעיף 41 לפסק דינו של כב' השופט בנימין ארבל בעע"א (נצרת) 80/10 סמיר ואח' נ' ועדת השחרורים מיום 26.4.10). 7. איננו מקבלים טענת ב"כ העותר כי גם אם נכונה קביעת הוועדה, עליה הוא חולק ומסתמך בכך על חוו"ד מב"ן, שמסוכנותו המינית של העותר לא פחתה במהלך מאסרו מאחר ולא עבר תהליך טיפולי בשל הכחשתו את ביצוע המעשים בגינם הוא אסיר אין בכך כדי למנוע את שחרורו על תנאי בנימוק של חשש למסוכנות מינית לאור התנהגותו לפני ביצוע המעשים וכאשר היה משוחרר במהלך משפטו. 8. בהקשר זה איננו מקבלים טענת ב"כ העותר שכשם שהעותר לא פגע באחרות כשהיה משוחרר במהלך מעצרו מחשש שאם יעשה כן ייעצר כך גם לא יחזור לסורו מחשש שאם יעשה כן במהלך שחרור על תנאי יופקע רישיון האסיר שלו והוא יחזור לבית הסוהר להמשך ריצוי מאסרו. כאשר הוועדה בוחנת את מסוכנותו העתידית של אסיר היא איננה מגבילה את בחינתה רק למשך תקופת השחרור על תנאי אלא עליה לעשות ככל שלאל ידה על מנת להבטיח את שלום הציבור מפני האסיר לא רק בתקופת השחרור על תנאי אלא גם לאחר מכן. במקרה נשוא העתירה מדובר בעותר שפגע מינית במשך תקופה ארוכה בבתו החורגת וכעבור מספר שנים פגע בבת שכנתו , הוא לא מגלה תובנה למעשיו, לא קיבל טיפול במהלך מאסרו ולא הציג תוכנית שיקומית לאחר מאסרו. 9. לאור כל האמור לעיל, סבירה ומוצדקת החלטת הוועדה שהעותר לא הוכיח כי שחרורו על תנאי לא יסכן מינית את ציבור הנשים ואת המתלוננות לא רק בתקופת השחרור על תנאי אלא גם לאחר מכן. 10. סעיף 11(א) לחוק, שעניינו שחרור אסיר שנושא מאסר בגין עבירת מין במשפחה, כמו העותר שבפנינו, קובע כי: "הועדה לא תחליט על שחרורו על-תנאי של אסיר הנושא עונש מאסר בשל עבירה מן העבירות המנויות בתוספת, אלא לאחר שצוות מקצועי, הכולל נציגים של משרד העבודה והרווחה ושל שירות בתי הסוהר, הגיש לה חוות דעת לעניין מידת הסכנה הנשקפת לציבור משחרור האסיר, לרבות הסכנה לנפגע העבירה. ברע"ב 19898/06 מ.ז.נ. שב"ס תק-על 2007(4) 2195 נקבע: "עבריינות מין היא מסוג הפשיעה המותירה, לא אחת, מסוכנות עבריינית מתמשכת אצל האסיר, העלולה לפגוע בבטחון הציבור או הקרבן האינדיבידואלי באם תותר יציאתו לחופה. עם את, כל מקרה צריך להיבדק לגופו, ואין להיתפס לקטגוריזציה של עבירות וסוגי אסירים תוך הכללה גורפת של מאפייני סיכון. בהתאם לכך, ונוכח הזהירות המתחייבת מיציאה לחופשה של עברייני מין בכלל ועברייני מין בתוך המשפחה בפרט, מחייבת פקודת החופשות, ביחס לאסיר השפוט בגין ביצוע עבירות מין, קבלת חוות דעת מב"ן המתייחסת למידת הסיכון לשלום הציבור ביציאתו לחופשה; כאשר מדובר באסרי השפוט בעבירת מין בתוך המשפחה כמקרה הנדון לפנינו, נדרשת גם קבלת חוות דעת נוספת של הוועדה לגילוי עריות, המתייחסת למידת הסיכון הנשקף לבני משפחתו של האסיר מיציאתו לחופשה. הפקודה מתנה את אישור היציאה לחופשה, בכך שחוות הדעת האמורות לא כלולנה קביעות בדבר קיום סיכון פוטנציאלי מיציאתו של האסיר לחופשה (פרק ו' לפקודת החופשות, סעיף 5. רע"ב 1573/05 צ.ב נ' שירות בתי הסוהר, תק-על 2005(2), 1643). חשוב להבהיר, כי לא במקרה נדרשו חוות דעת משני גורמים - מב"ן וועדת גילוי עריות - כתנאי למתן היתר חופשות. בעוד חוות דעת מב"ן מתמקדת במסוכנותו המינית של האסיר ביחס לציבור כולו, עניינה של ועדת גילוי עריות בבירור מסוכנות האסיר ביחס למשפחת האסיר ולקרבן העבירה שהוא בן משפחה. אלא הם שני תחומי התייחסות שונים המחייבים חיווי דעת מזווית ראייה שונות, חרף קווי הדמיון וההשקה ביניהם". אמנם פסק הדין הנ"ל מתייחס לעתירת אסיר לצאת לחופשות, אך הדברים תקפים גם באשר לבקשת אסיר לשחרור על תנאי. 11. לאור האמור בסעיף 11(א) לחוק איננו מקבלים טענת ב"כ העותר שוג"ע לא הייתה מוסמכת לחוות דעתה בבקשת העותר לשחרור על תנאי. גם אם בתו החורגת של העותר נמצאת בחו"ל מזה מספר שנים, כטענת ב"כ העותר, עדיין קיימת אפשרות שתחזור ארצה ויש להגן עליה ועל נשים אחרות מפני פגיעתו הרעה של העותר שכן עפ"י חוו"ד וג"ע ומב"ן לא חל שינוי מהותי בעמדות העותר ולא ניכרת תובנה למניעי התנהגותו לא למותר לציין בעניין זה שהעותר החל רק לאחרונה לצאת לחופשות בתנאי מעצר בית מלא ומשכך טרם הייתה הזדמנות לגורמים המקצועיים לבחון את מסוכנותו לטווח הקצר, ובוודאי לא לטווח הארוך. 12. אף אנו, כמו הוועדה, לא מתעלמים מהשוני הקיצוני בין המלצת מב"ן לשחרר את העותר על תנאי בשל מסוכנות מינית נמוכה הצפויה מצידו אם ישוחרר לבין חוו"ד וג"ע שממליצה שלא לעשות כן בשל מסוכנותו המינית של העותר. 13. עיון בחוו"ד מב"ן שהיו בפני הוועדה, שנכתבו ע"י הקרימינולוג דוד כהן ושצורפו לתגובת המשיבים, מעלה שהוא אכן ממליץ להוציא את העותר לחופשות ולשחרר אותו על תנאי בכפוף לכך שלא יימצא בקיבוץ בו גרות המתלוננות, בהתבסס על מסוכנותו המינית הנמוכה למרות "התמונה הקלינית הבעייתית", ולמרות שהוא אינו מגלה אמפתיה לקורבן ותובנה למהות מעשיו. בחוות הדעת של מב"ן מתאריכים 25.5.08, 23.10.08 ו- 23.11.08 נכתב כי רמת המסוכנות של עברייני גילוי עריות נמוכה יחסית באופן כללי וגם רמת מסוכנות של עברייני מין מעל גיל 60, כמו העותר, נמוכה. העותר מגלה יכולת טובה לעמוד בגבולות ואין עדות במהלך מאסרו לקיום ליקוי ביכולתו לרסן דחפים. על האמור לעיל מבסס הקרימינולוג את הערכתו בדבר מסוכנותו המינית הנמוכה של העותר למרות הכחשתו את המעשים המיניים והעדר טיפול במהלך מאסרו. 14. אף אנו, כמו הוועדה, איננו יכולים לקבל את המלצת מב"ן לשחרר את העותר על תנאי בשל מסוכנותו המינית הנמוכה שכן יש להתייחס לעותר כעומד בפני עצמו. התנהגותו המינית של העותר במהלך מאסרו לא יכולה ללמד על התנהגותו הצפויה לאחר שישתחרר ויימצא בקרבתן של נשים ובמיוחד של קטינות, מאחר והעותר אינו מגלה תובנה למעשים המיניים שבגינם הוא אסיר, ומאחר ולא הציג תוכנית שיקומית שכוללת טיפול מיני לאחר שחרורו על תנאי קיים סיכון שאם ישתחרר על תנאי יחזור לסורו ויסכן מינית נשים ובמיוחד קטינות, לרבות המתלוננות. 15. לאור כל האמור לעיל צדקה הוועדה כאשר לא קיבלה במקרה זה את המלצת מב"ן לשחרר את העותר על תנאי וקיבלה את חוו"ד וג"ע שלא לשחרר את העותר על תנאי. כך צדקה הוועדה כאשר קבעה שהעותר לא הוכיח ששחרורו על תנאי לא יסכן את ציבור הנשים ואת המתלוננות. אנו דוחים את העתירה.אסיריםשחרור מוקדם מהכלאעברייני מיןעבירות מיןמשפט פלילי