שכר טרחה של מפרק - תוספת מאמץ מיוחד

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא שכר טרחה של מפרק - תוספת מאמץ מיוחד: זוהי מחלוקת, שעניינה בקשת מפרק חברת א.ב.ס הולדינג בע"מ (להלן: "המפרק" ו"החברה", בהתאמה) לפסיקת שכר-טרחתו. זאת, לאחר הליך פירוק שהתמשך שנים ארוכות, ואשר במסגרתו נטל המפרק שני מבנים שבנתה החברה, אשר בשניהם נפסקה או נזנחה הבניה באמצעה עקב קריסת החברה, ולפחות האחד מהם היה במצב של שלד גרידא. זאת ועוד; נוכח האורח בו התנהלה החברה טרם קריסתה, מצא המפרק כי בדירות נשוא אותם מבנים נחתמו עסקאות סותרות, וכן הוטל עליו להתמודד בערכאות עם נסיונם של בעלי עניין ליטול לעצמם מנכסי החברה בדרכים שונות, נסיונות שהוכתרו בהצלחה. המפרק השלים, במסגרת פועלו, את בניית המבנים, וכן טיפל ב"התרת הסבך המשפטי" ששרר סביב הדירות השונות, השעבודים ושאר הזכויות. נוסף לכך, הצליח לנצל אחוזי בניה, ולהגדיל את המבנה ביחס לתוכנית המקורית, דבר אשר אין ספק כי תרם ליכולת להשלים את ענייני הפירוק כפי שהושלמו. הבקשה שבפני, מתבססת על הסדר אשר אושר בהחלטה שיפוטית עוד בשנת 2001, החלטה אשר אין צורך להכביר מילים, כי הפכה חלוטה לפני שנים ארוכות. סעיף 28 להסדר, שהוא הסעיף המשמעותי לצורך הדיון בבקשה זו, קובע בין היתר כי מיסים, הוצאות, הוצאות משפטיות, ושכר המפרק יתחלקו בין הצדדים להסדר באורח יחסי לחלקיהם בבניין. עתה, עותר המפרק לשכר חלוקה במדרגה העליונה הקבועה בדין, וזאת בהתאם לשווי הנכסים והסכומים שחולקו לצדדים. כמו כן, הוא עותר לתוספת שכר בגין "תפקידים מיוחדים" שביצע, בעיקר בכל הנוגע לפן הניהול והייזום של הבניה, אשר לטענתו אינם נכללים בתפקידיו של מפרק, וכן לתוספת מאמץ מיוחד בשיעור שימצא בית המשפט לנכון. אלא, שכל המשיבים לבקשה מתנגדים לבקשת המפרק, כולה או חלקה, בטענות מטענות שונות; מהוגשו כל התגובות, ונכשלו נסיונות כונס הנכסים הרשמי להביא את הצדדים לכדי הסדר, ניתנת החלטתי זו. טרם אגש להכרעה לגופו של עניין, מן הראוי להעיר הערות מספר בכדי להבהיר את המסגרת הנורמטיבית בה עסקינן, ואשר לאורה ובהתאם לכללי היסוד שלה, מן הראוי לבחון את הפלוגתאות עצמן. עניין לנו למעשה בהתדיינות אודות שכר-טרחת בעל תפקיד בהליכי חדלות פרעון, על כל המשתמע מכך, ועל כל ההבדלים המהותיים והחשובים בין כללי קביעת הגמול על עבודתו של בעל תפקיד כזה, לבין הכללים החלים בעניינו של פרקליט "רגיל", הנשכר בידי צדדים סולבנטיים.נקבע בעבר במספר רב של פסקי דין, כי שכר-טרחתו של בעל תפקיד בהליכי חדלות פרעון הינו למעשה סוג של איזון אינטרסים. איזון בין הצורך לתגמל כראוי בעלי תפקיד אשר השקיעו עבודה מאומצת ולאורך זמן, לבין הצורך להמנע ממצב, בו מתהפכות היוצרות ובעל התפקיד הופך ל"נושה המרכזי" של הקופה. נושה אשר עלול "לבלוע" את חלק הארי או אף חלק ניכר ממנה, על חשבון הנושים, אשר נקלעו מניה וביה שלא מרצונם ושלא מטובתם אל תוך תיק חדלות הפרעון. זאת ואף זאת; כפי שהובהר לא אחת, הרי עצם נטילת התפקיד של מפרק או נאמן כרוכה בנטילה מחושבת של סיכון מצד המתמנה, קרי - הדין קבע, ולא בכדי, כי הסיכון שהעבודה בתיק חדלות הפרעון לא תשא פרי ותהפך לא רווחית חרף מאמציו הכנים של בעל התפקיד, מגולגל במובהק על בעל התפקיד. הוא נתפש כגורם היעיל והטוב יותר לשאת בסיכון - הן משום כניסתו הרצונית לתפקיד (להבדיל מהנושים), הן משום שבהיותו פרקליט המבין בדיני פרעון (או כך לפחות מצפה ממנו הדין), יכול לערוך את שיקוליו שלו ולהחליט האם התפקיד כדאי לו. יכולתו לצפות את הדברים טובה משל חלק גדול מהנושים, שהינם בעלי ידע מועט בחדלות פרעון; והן בשל העובדה, כי בעל התפקיד עצמו הוא הגורם היעיל בכל הנוגע לפיקוח וויסות של מאמץ לעומת תועלת.התוצאה הינה מערכת כללים, אשר במידה רבה הינה בגדר פשרה, אשר לא פעם מותירה את שני הצדדים כשהם בלתי מרוצים; זאת, באשר היא יוצרת משוואה המצמידה באורח ברור את שיעור שכר-הטרחה לשיעור התועלת דה-פקטו לנושים, ואוסרת, מלבד במקרים חריגים שבחריגים, הצמדה בין שיעור השכר למספר שעות העבודה שהושקעו (שכר טרחה לפי שעות), חרף העובדה כי דרך חישוב זו של שכר מקובלת למדי בקרב פרקליטים הפועלים בעבור צדדים סולבנטיים. זאת ואף זאת; מערכת הכללים - והדבר חשוב לענייננו - משקיפה על שכר-הטרחה ככזה המשולם בעבור מכלול הפעילות. כשם שדיני שכר הטרחה שוללים תשלום שכר-טרחה לפי שעות, כך ושמא אף ביתר שאת, הם שוללים "פיצול" התפקיד לתת-סעיפים, שלכל אחד מהם מחושב שכר-טרחה שונה או תעריף שונה. יוצא, כי הנוסחאות הקיימות בדין לחישוב שכר הטרחה הינן כמעט תמיד מעין "קירוב" או "אומדן" המשולם על מגוון גדול של פעילויות - משפטיות ואחרות - אשר מהוות ביחד את מכלול פעולת בעל התפקיד. זאת, כאשר לעיתים עשוי בעל התפקיד לסבור, כי אותו "אומדן" לא עשה עימו צדק, באשר אין הוא משקף נאמנה את המכלול המגוון של פעולותיו. פעולות אשר אין ספק כי לו ביצע בעל מקצוע נפרד כל אחת מהן, היה השכר המשתלם עליהן גבוה בהרבה. פעמים אחרות, לעומת זאת, עשויים נושים (ולעיתים אף "דעת הקהל") לקבול כי שכר-הטרחה המשתלם על-פי התקנות הינו גבוה מדי, והמפרק או הנאמן גרפו "הון לכיסם" מהר מדי, ובלא שהדבר אכן מגובה במאמצים קשים מדי מטעמם. אלא, שמציאות החיים מלמדת כי כאן וגם כאן, עסקינן בדרך-כלל ב"הכרח בל-יגונה", אשר החלופה לו הינה התדיינויות ארכניות כמעט על כל בקשת שכר-טרחה, דבר אשר יעמיס על כל הצדדים עלויות נוספות ונלוות, ואין כל בטחון כי בסופו של יום יביא לתוצאה צודקת יותר בכל מקרה ומקרה.אך מובן הוא, כי בידי בית המשפט קיימים כלים היכולים לאזן את המשוואה, וזאת במקרים קיצוניים, בהם חישוב אריתמטי לפי התקנות מביא לתוצאות אבסורדיות. יכולת זו, של בית המשפט, מתבטאת אף בעובדה כי בית המשפט מלווה כל פעולה ופעולה של בעל התפקיד, באשר עליו לאשר את אותן פעולות. כך למשל, כאשר עסקינן בקונצרן או חברה ענקית, המגלגלת מעצם טיבה סכומי עתק במסגרת עצם פעולתה כ"עסק חי", וחישוב ארימתטי גרידא של שכר-ניהול (למשל) עשוי להביא לתוצאה צורמת, לפיה עשויים הנאמנים בהקפאת ההליכים לגרוף סכומים כמעט "דמיוניים" לכיסם בחודשים מעטים של עבודה; מאידך גיסא, קיים אף כלי "תוספת מאמץ מיוחד", כאשר בעל התפקיד פעל באורח יוצא דופן אשר הביא תועלת רבה ומוחשית לתיק, או במקרים חריגים בהם חישוב אריתמטי גרידא מזכה את בעל התפקיד בסכום כה נמוך, הנראה כלעג לרש. יש לזכור, כי אף כלי זה מחושב בדרך כלל בתוספת של אחוזים המתווספים למה שחושב לפי התקנות, דבר השומר על העיקרון הכללי של הצמדת שכר-הטרחה לתועלת שהביא בעל התפקיד. הסוגיה הראשונה, והחשובה ביותר אף בכל הנוגע למחלוקת הספציפית שבפני, הינה שמירה על אותו עקרון לפיו שכר-טרחה משתלם כמכלול, ומיועד, מעצם טיבו להוות סוג של 'אומדן' כללי, לא תמיד מדוייק במאת האחוזים, של תרומתו ועבודתו של בעל התפקיד - במקרה שבפני המפרק. אעיר תחילה, בעניין זה, כי טוב עשה המפרק בכך כי הסכים בסופו של דבר עם עמדת כונס הנכסים הרשמי, אשר הקפידה על סוגיה זו; אין ספק, כי בפנינו מקרה מובהק של פעילות מאומצת, ארוכת שנים וברוכת-תוצאות, אשר נטלה פרוייקט בניה שהיה תחילה במצב של שלד גרידא, שאף ערכו השמאי הינו במידה רבה "על הנייר". זאת, באשר לא אחת קשה עד מאד למצוא רוכש אשר יכנס לנעלי החברה שקרסה, ובנסיבות המקרה, קרסה בין היתר בשל אי-סדרים יסודיים וקיצוניים, אשר נטענו ככאלו הגובלים בפלילים. מצב של התחלות בניה שכאלו, מביאות את הפרוייקט למצב של "לא להקיא ולא לבלוע". אין ספק, כי בפעילות מסועפת של שנים, הביא המפרק את הפרוייקט לידי גמר, במצב משופר עד מאד, וזאת לתועלת כל הצדדים. אלא מאי? חרף זאת, הרי שכל אותו מכלול פעילות הנוגע לטיפול באספקטים השונים של הפרוייקט, כולל רישומים ופעולות לבר-משפטיות רבות הכרוכות בכך, הינן, במובהק, חלק בלתי נפרד ממכלול העבודה הצפוי כל אימת שמפרק נוטל על עצמו טיפול בסוג שכזה של חברה קורסת. אין ספק, כי טיפול בפרוייקט בניה של חברות כאלו, כורך בתוכו מעצם טיבו התמודדות ומגעים עם רוכשי הדירות, עם גופים המחזיקים בנשיה מובטחת על זכויות הרוכשים או מי מהם, או על חלקים בפרוייקט עצמו, ועוד כהנה וכהנה. אי לכך, ובמלוא הכבוד הראוי לפעולת המפרק, לא היה כל מקום לנסות ולפרק זאת ל"גורמים", כדי לשלוף כמה מהם החוצה ולבקש בעבורם שכר-טרחה נוסף. זאת, גם אם עסקינן בחלקיה היותר לבר-משפטיים של הפעילות. סוגיה נוספת, שאף בה צודק כונס הנכסים הרשמי, הינה כי לא ניתן לשלם שכר-טרחה (בין אם עסקינן בשכר חלוקה או שכר-מימוש), בגין סכומים שהושבו לאחד הנושים, אך זאת לא כדיבידנד על חשבון חוב העבר שלו, אלא כהחזר אשראי שהינו בגדר הוצאות פירוק. אין כל צורך להכביר מילים, כי סכומים כאלו הנמסרים למפרק לשם הפעלת החברה, בוודאי שאינם נחשבים כסכומים שהשיג בשל עבודתו ואשר נערך להם "מימוש"; באותה מידה, החזר שלהם בסופו של יום לנושה המממן (או לכל גורם מממן באשר הוא), אינם בשום פנים ואופן חלוקת דיבידנד בגין חובות העבר, אלא החזר הלוואה מיוחדת שניתנה למפרק; אין כל צורך להכביר מילים אודות העובדה, כי ככזו, אין הנושה מגיש הוכחת חוב בכדי לזכות בהחזר, וודאי שאין הוא מקבל אך חלקי יחסי מן ההחזר, באורח שחל עליו עקרון השיוויון; עניין זה, הינו סוגיה מרכזית ויסודית בדיני חדלות הפרעון, והיות והדברים ברורים וידועים, אין טעם להאריך את הדיון בנקודה זו. סוגיה זו, לפיה שכר המפרק הינו מכלול, ואין לחלקו לגורמים ותתי-גורמים ולערוך לכל אחד חישוב נפרד, יפה לא רק לאותם חלקים מן הבקשה בהם לא דק המפרק פורתא, אלא גם - וביתר שאת - לכמה מתגובות המשיבים. זאת, באשר כמה מאותן תגובות מעוררות, כבר על-פניהן ואף יותר מכך לאחר ירידה לעומקן, תחושה של אי-נחת, וזאת אם להתבטא בעדינות. קשה עד מאד להשתחרר מן הרושם, כי כמה מאותם צדדים, אשר אין ספק כי נהנו אף נהנו, ללא כל ספק, מעבודת המפרק, בין אם במישרין או בעקיפין. עתה הם בוחרים כעת לנהוג בו ב"לך ושוב" כאשר הגיעה העת לשקול את שכר-טרחתו, מגלגלים אותו ממשיב אחד למשנהו, ולעיתים מגדילים עשות ומלווים את הדברים בסגנון מתלהם ובלתי ראוי, לא רק כנגד המפרק אלא אף כנגד כונס הנכסים הרשמי. על הבעייתיות והפסול, שבדרך התנהגות כזו, הזדמן לי להתייחס בעבר בעניין פשר 1316/08 גז מרכז, , כדלקמן: "מעיון בשלל התגובות, התגובות שכנגד, הטענות הדיוניות והמהותיות, כמו גם מסכת היחסים המורכבת בין כל הצדדים, עולה המסקנה העגומה, כי לו ביקשתי להכריע בכל מסכת הטענות והמחלוקות, וזאת בכדי לחשב ולכמת את המגיע לכל אחד מהצדדים (וזאת אף אם אתעלם, לצורך העניין,משאלת הסמכות והאם מתאימות כל המחלוקות להידון במסגרת 'בקשה למתן הוראות'), הרי שדומה כי עסקינן היה בהליך העשוי להמשך על פני חודשים רבים נוספים, לדרוש דיונים, תחשיבים וחקירות, אשר סופם מי ישורנו. כל זאת, כאשר ב"רקע" של כל אותן מחלוקות עומדת עובדה פשוטה וברורה: מנהל מיוחד (ואין נפקא מינא, לעניין זה, האם משמעות המושג תואמת במאת האחוזים את משמעות המושג בדיני חדלות פרעון, אם לאו), אשר איש מהצדדים אינו חולק על תרומתו הרבה, ועל כך כי עצם הסכום עליו מתכתשים הצדדים הושג בשל פעילותו, נותר בלא שכר כלשהו במשך חודשים ארוכים (זאת, שלא לדבר על סכומים הנראים כהוצאות פירוק אשר טרם שולמו). בעניין זה, ובמלוא הכבוד הראוי לטענותיהם השונות של כל הצדדים המעורבים, ישנו יותר מאשר טעם גרידא לפגם - שלא לומר, היפוך לא ראוי ולא רצוי של סדרי עבודה וקדימויות, אשר חלקן אינן נחלת דיני הפירוק בלבד, אלא נראות לכאורה כמוסכמה כללית שהיא חלק בלתי נפרד מניהול עסקים בדרך ראויה ומקובלת" הובהר, כבר, קודם לכן, כי היותו של שכר-הטרחה מעצם טיבו מבוסס על אומדן של מכלול הפעילות, הרי שכפועל יוצא מכך, אין ולא ניתן לקבל מצב בו צד מעוניין מבקש "לפרק לגורמים" את פעילות המפרק, בכדי לאבחן את הפעולות מהן הפיק הנאה ישירה, לעומת פעולות אחרות ש"אינן נוגעות לו". מצב דברים שכזה פסול ומנוגד לדין, כמו נסיונו של בעל תפקיד לפרק את תפקידו לחלקים, כדי לבקש שכר-טרחה נוסף על הפעולות הנראות יותר לבר-משפטיות. מושכלה זו נכונה בכל מקרה של בקשת שכר-טרחה בעבור תיק סבוך וארוך-שנים, שכלל בתוכו "סל" שלם של פעולות מסוגים שונים. אלא, שהדברים נכונים אף מכח קל וחומר בנסיבות המקרה שבפני, בו חתמו כל הצדדים עוד בשנת 2001 על הסדר הקובע "ברחל בתך הקטנה", כי הצדדים - קרי, כל הצדדים הרלוונטיים החתומים על ההסכם, ישאו בהוצאות ההליך ובשכר טרחת המפרק ב ה ל י ך ה פ י ר ו ק, וזאת ביחס שווה לחלקיהם בבניין. די באמור לעיל כדי להשמיט את הקרקע תחת רבות מן הטענות והמענות נשוא תגובות המשיבים, ובעיקר כל אותם נסיונות "לחלק" בין העבודות שנגעו במישרין לבניה במקרה הטוב (ולחלקיה הרלוונטיים למשיב כזה או אחר במקרה הטוב פחות), לבין עניינים אחרים הנוגעים לתיק הפירוק. לא בכדי, קובע הסעיף הרלוונטי להסכמה, במילים מפורשות, כי המדובר בשכר-הטרחה נשוא הליך הפירוק, ולא - למשל - שכר-הטרחה הראוי עבור השלמת הבניה. לא בכדי קבעה המושכלה המשפטית היסודית כי "אין החוזה משחית מילותיו לשווא". אוסיף גם זאת; אם בתחילת ההליך, ובמצב הנכס אז, היו נשאלים המשיבים אם יהיו נכונים לשאת בשכר טרחת המפרק, בסכם הקרוב לזה הנדרש (ואשר עליו הסכימו) תשובתם היתה חיובית. ענינם היה אז כי הבנין יושלם והדבר היה, ללא ספק, שווה להם "בנזק המלך". אלא שעתה "ויישמן ישורון ויבעט". די בכך, למעשה, בכדי לדחות אף את הנסיונות לגרור את המפרק להליך הוכחות בדבר מידת התועלת שהביא הליך כזה או אחר לדייר כזה או אחר - דבר שלא רק שהוא מנוגד לחוש הצדק וללשון החוזה, אלא היה דורש הליך נוסף, ארוך וכרוך בהוצאות לא מבוטלות; כמו כן, ובאותה מידה עצמה, אין מקום לשעות אף לטענה נוספת ותמוהה, כאילו יש לנקות את ערכו של שלד הבניין מערך הנכסים המהווים בסיס לחישוב לפי התקנות.לא זו בלבד, שמעליה של טענה זו לא המציאו כל ביסוס לה בדין, הרי שאף לגופה אין בה ממש. אכן, קיים חריג המונע גביית שכר-מימוש בגין כספים שהמפרק מצאם בקופה ביום מינויו; אלא שכספים לחוד, ושלד בניין לחוד. לו קבלתי טענה זו, הרי מכל מימוש שהיה עורך מפרק, היה מקום להפחית (ולחשב) את ערכם של חומרי הגלם או של המוצר נשוא המימוש במועד כניסת המפרק לתפקידו, אם מכר המפרק מוצרים שנאספו במחסני החברה ואוחסנו שם, כפופים למיני טענות עכבון וכיוצא באלו. האם אין הוא זכאי למאומה לפי חשבון מלומד זה?. הבעייתיות מודגשת אף יותר דווקא בנסיבות המקרה, כאשר עסקינן היה ב'נכס' שערכו השמאי מפוקפק - באשר לא עד מהרה ימצאו רוכשים לשלד מבנה, "הטובע" עד צוואר בזכויות של רוכשים, באי-סדרים ובעיות משפטיות, 'ירושה' מבעליו המקורי שקרס. קרי, אף ערכו 'על הנייר' של נכס זה היה קרוב למדי להיות תאורטי, ביום בו מונה המפרק לתפקידו. טענות אלו, אינן אלא נסיון, גובל בהתממות, ליצור פרשנות מאוחרת של ההסכמה, שהינה מלאכותית במקרה הטוב, ומתעלמת מן הכתובים כליל במקרה הרע; ואין לי אלא לדחותן בשתי ידיים. תמוהות, שלא לומר מקוממות עוד יותר, הינן אותן טענות המנסות עתה - מקץ שנים ולאחר שאותם משיבים נהנו מעבודת המפרק - להתכחש למוסכם בטענות מטענות שונות, בין היתר בהנמקה כי "המשיבים לא היו מיוצגים", ואצל כמה מן המשיבים מלווה הדבר אף בטיעון - מנוסח בלשון תוקפנית למדי - לפיה נוכח העובדה כי מדובר ביורשים של צדדים כאלו ואחרים, אין כל מקום לפסוק בלא "ליתן להם את יומם", וכי הדבר שקול לשפיטת אדם שלא בפניו, ועוד כהנה וכהנה. לעניין זה, ובלא צורך לשוב ולחזור על עצם הפסול המהותי העמוק שבנסיון להשתמט מתשלום שכר-טרחה בגין שירות שהביא לאותם צדדים תועלת רבה (חרף כל נסיונותיהם המאוחרים 'להכהות את עוקצה'), די בחזרה על המושכלה היסודית: חזקה על כל צד בר-דעת החותם על חוזה, כי הוא יודע את אשר הוא עושה וכי קרא היטב את אשר רשום בו. זאת, מכח קל וחומר כאשר אין עסקינן ב'חוזה אחיד', אלא בחוזה ספציפי פרי משא ומתן, המותאם במיוחד לנסיבותיו של אותו מקרה ספציפי בו הוא דן. אין ספק, כי זכותו של כל צד המתבקש לחתום על הסכם רב-משמעות הנוגע למקרקעין, לשכור לעצמו יעוץ משפטי. אלא, שעניין זה תלוי בו ובו בלבד, ואם החליט שלא לעשות כן, וודאי שאין הוא, ובודאי לא יורשיו, יכול להשמע, שנים לאחר מעשה, בטענה כי "לא ידע על מה הוא חותם", וזאת כאילו ביקש להציג עצמו כ"פסול דין", אשר אינו מודע ואינו יכול לקבל אחריות למעשיו. דברים אלו מקבלים משנה תוקף, כאשר אין עסקינן בניסוח מתפתל ומתחכם, אלא בדברים ברורים ופשוטים: המשיבים מתחייבים לשאת בהוצאות ההליך ובשכר-טרחת המפרק בגין הליך הפירוק, וזאת לפי חלקיהם היחסיים בבניין. מן הראוי, באותה מידה עצמה, לדחות בשתי ידיים את הנסיון לאבחן בין מי שחתם על החוזה לבין יורשיו; מן המפורסמות הוא, כי האחרון יורש את נכסי המוריש כפי שהם ובמצב (גם המשפטי) בו הניח אותם הלה, בכפוף לכל ההתחייבויות שנטל. וודאי שאין בעצם התחלופה דנן כדי ליתן ליורש כזה זכויות שלא היו למוריש עצמו - בין היתר, בכל הנוגע לשלילת היכולת לפתוח מחדש חוזה שנחתם כדין וקיבל תוקף של החלטה שיפוטית. סוגיה נוספת, שיש לדון בה בקצרה ולדחותה, נוגעת לדרישה להפחתה של 25% משכר-המימוש, וזאת נוכח העובדה כי חלק מעבודתו של המפרק נעשתה בנכסים משועבדים לנושה מובטח. במלוא הכבוד הראוי, הרי שלטענה זו אין מקום בנסיבות המקרה, היות והמקרה שבפני רחוק ממצב הדברים הטיפוסי של כינוס, שהינו עבודה פשוטה יחסית מול גורם נשיה אחד, אשר מוציא מהתמונה הלכה למעשה את מרבית הנושים האחרים. אין רחוק מכך כמקרה שבפני - לא רק בשל הקשיים והסיבוכים הרבים שנדרשו בו, שאילצו את המפרק להתמודד מול מכלול בעיות לא טיפוסיות, אלא אף בשל ריבוי הצדדים המעורבים והפעילים, השונים בתכלית זה מזה - ואף שלל טיעוני המשיבים במקרה הנוכחי, כל אחד ועמדתו שלו, מטיבה להוכיח זאת.לעניין זה, הוער לא אחת בעבר כי לא שמו ותארו של בעל התפקיד הם הקובעים, אלא אופיה הדומיננטי של עבודתו; אי לכך, ספק גדול אם היה מקום לאותה הפחתה, אף אם היה המבקש נושא בתואר 'כונס'; קל וחומר, שאין מקום לעשות זאת מקום בו במפרק עסקינן. סוף דבר; דין בקשת המפרק להתקבל בחלקה, הכל בכפוף לסייגים ולתיקונים נשוא עמדת כונס הנכסים הרשמי; בנסיבות המקרה, ישאו המשיבים אשר התנגדו לבקשה, יחד ולחוד, בהוצאות המפרק ובשכר-טרחת עורך-דין בסך 20,000 ₪ בתוספת מע"מ, אשר ישאו ריבית והצמדה כדין מהיום ועד ליום התשלום בפועל. תוספות שכרשכר טרחהמפרק (חברה)