תאונה ביום כיף לעובדים

בית המשפט יבחן את מהותו של האירוע בו השתתף העובד כפעולה נלווית לעבודה, כאשר הדיבור "עבודה" יפורש בהקשר ל"מפעל" ולפעולתו של המפעל. במסגרת זו משקיף בית המשפט על מערכת יחסי העבודה במפעל ובמיוחד על זיקתו של האירוע לעבודה ומידת ה"עניין" שמגלה בו המעביד - בין אם המדובר בפעולות ספורט, או בהשתלמות, או בנופש - אלה ייבחנו לפי מבחן הסבירות, על פי מכלול הנסיבות של כל מקרה ומקרה. ##קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תאונה ביום כיף לעובדים:## 1. לפנינו ערעור על פסק-דינו של בית-הדין האזורי בתל-אביב (השופט ירושלמי - דן יחיד; תב"ע מג/205-0), אשר קבע, כי המשיב נפגע בתאונת עבודה מיום 12.9.19111. 2. העובדות שנקבעו על-ידי בית-הדין האזורי הן: א) המשיב (להלן - המבוטח) הינו מהנדס אשר עובר לתאונה נשוא התובענה עבד בחברת מקורות בינוי ופיתוח ציוד מכני כבד (להלן - החברה); ב) מזה שנים אורגן על-ידי החברה, כעניין שבמסורת, אירוע חברתי להנהלת החברה ועובדיה; ג) בתאריכים 11- 12בספטמבר 1981, ימי שישי ושבת בשבוע, השתתף המבוטח באירוע שאורגן על-ידי החברה במלון "חוף התמרים" בעכו. האירוע אורגן על-ידי החברה, אשר בחרה את אתר האירוע והתוותה את תכניתו, הוצאות האירוע מומנו על-ידי החברה, אך הוצאות השהיה במקום לעובדי החברה ולבני משפחתם היו בשיעור של % 50על חשבון העובד, והיתרה על חשבון החברה; ד) מטרת האירוע היתה ארגון וגיבוש של עובדי החברה ובמסגרתו התקיימו אירועים חברתיים, תחרויות ספורט וכיו"ב; ה) אתר האירוע - מלון חוף התמרים, היה מאוכלס על-ידי אנשי החברה בלבד, ובאירוע השתתפו עובדי החברה, ההנהלה כולה וסגל העובדים, אשר היו רשאים להביא את בני משפחותיהם ואף עשו כך. עובדי החברה שוחררו לפני תום העבודה ביום ששי, על מנת לאסוף את בני משפחתם ולהביאם למשרדי החברה, משם הוסעו כולם על חשבון החברה למלון בעכו; ו) עובדי החברה חויבו להשתתף באירוע, אף כי לא הוטלה כל סנקציה משמע- תית על מי שלא השתתף בו; ז) ביום השבת, 12.9.1981, השתתף המבוטח במשחק קט-טניס, שנמנה על אירועי הספורט שהיוו חלק מתכנית האירוע, נתקל בעמוד הרשת ונחבל בכליותיו. 3. משסרב המוסד להכיר בפגיעה כתאונה בעבודה, כמשמעה בפרק השלישי לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשכ"ח- 1968 (להלן - חוק הביטוח הלאומי), הגיש המבוטח תביעתו לבית-הדין. בית-הדין קיבל את התביעה משני טעמים עיקריים: האחד - חיובו של העובד להשתתף באירוע והאינטרס אשר למעביד באותו אירוע, והשני - אלמלא השתתף המבוטח באותו אירוע, לא היה מגיע לבית המלון באותו מועד וממילא לא היה נפגע בצורה שנפגע. 4. המוסד בערעורו טען, כי לא התמלאו התנאים להכרה באירוע כתאונה בעבודה על פי פסיקתו של בית-הדין. מבחינת העובדות חלק המוסד על הקביעה, כי היתה חובת השתתפות באירוע על העובדים; לגרסתו - קביעה זאת אינה סבירה ואינה מתיישבת עם מערכת היחסים המשפטיים שבין הצדדים (החברה ועובדיה). המבוטח בתשובתו תמך בפסק-הדין שבערעור - מטעמיו. 5. להצגת השאלה העומדת לבירור בערעור זה, יפים הדברים שנאמרו בדב"ע מא/199- 0: " ...יש לכוון את המבט לשאלה עצמה כמות שהיא: האם תאונה... בנסיבות כמתואר לעיל, הינה תאונת עבודה. באים, איפוא, לאומדן 'מידת הזיקה למפעל'. בתור מפעל הדואג לרווחתם של חבריו ועובדיו ולגיבושם החברתי, מארגנת 'אגד' פעילויות חברתיות, תרבותיות וספורטיביות מחוץ לשעות העבודה. אין ספק שפעילויות אלה, ופעילויות נופש אחרות, יש בהן כדי לתרום להרחבת אפקים, להרגשתם הטובה של העובדים וכן לבריאותם, ול'אגד' עניין בכך. אך מידת האינטגרציה של פעילות זו או אחרת למסגרת העבודה, תלויה בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה" (שם, , בע' 367). 6. בענייננו, טוב להסתייע בתכונת השכל הישר, נחלתו של "האדם הנבון מן השוק", שזכה לדברי הערכה בבג"צ 319/78, בקשר למבחן ההשתלבות: "...המבחן הנכון, והבטוח ביותר, הוא מבחנו של השופט סומרוול בדבר מה אדם רגיל היה אומר למראה חוזה פלוני - חוזה של עובד הוא או חוזה של עצמאי? והדוגמאות המובאות שם מפי הלורד דנינג יוכיחו: בכל אותם המקרים אשר בהם התלבטו השופטים קשות אם קיימים בין בעלי הדין יחסי עובד ומעביד אם לאו, האדם הנבון מן השוק לא היה מתקשה כל עיקר להכריע מיד אל נכון..." (שם, , בע' 82; ההדגשות נוספו). 7. משהדרה קושיא לדוכתא, והקושיא היא: האם בתאונת עבודה עסקינן - יש להשקיף על השאלה נשוא המחלוקת מכמה זויות (כולל זווית הראיה של האדם הנבון מן השוק) ובכמה מישורים: א) "תוך כדי עבודה"? בסעיף 35 לחוק הביטוח הלאומי מוגדרת תאונת עבודה כ"תאונה שארעה תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעבידו...", הווי אומר: קשר של זמן עם העבודה ("תוך כדי") וקשר סיבתי ("עקב") הוסף לכך שהעובד מבוטח בדרך אל העבודה ממעונו ובחזרה (סעיף 36(1) לחוק). הכרה בתאונתו של המשיב כתאונת עבודה, פירושו שהמשיב היה "תוך כדי עבודה" במשך 30 שעות רצופות (בערך) בהן שהה (או אמור היה לשהות) עם בני משפחתו במלון "חוף התמרים", וממילא שהנסיעה אל המלון ובחזרה היתה נסיעה "לעבודה" ו"מן העבודה". יוצא, שהמשיב, המבוטח כל ימות השנה בביטוח נפגעי עבודה במשך יום עבודה של 8 שעות, מצא את עצמו מבוטח 30שעות רצופות לא במקום העבודה ולא בשעות העבודה ולא בעבודה עצמה, כי אם תוך אירוע חברתי שהתקיים ביום המנוחה שבועית. כל אירוע תאונתי שיפקוד את המשיב במשך שלושים שעות אלה (בתוספת זמן הנסיעה הלוך ושוב) יהיה בבחינת תאונת עבודה: פגיעה בעת תחרות ספורטיבית, בעת ריצה, התעמלות, בעת החלקה ונפילה; בעת "ריקוד בעל קצב מהיר" (בניגוד למה שנפסק בדב"ע לט/68-0; לא פורסם); בעת קפיצה לבריכת שחיה כדי לעזור לבנו הקורא לעזרה; בעת סעודה; בעת רכיבה על סוס, אם יש כדבר הזה בספורט הקמפוס; בעת ויכוח סוער במהלך משחק קלפים (אוטם), וכו'... מכאן, שהמשיב וחבריו זוכים לביטוח נפגעי עבודה צמוד ומושלם יותר מהביטוח לו זוכה עובד העושה בשליחות מעבידו בעיר אחרת או בחו"ל: לגבי זה האחרון ישנן עתות בהן הוא נחשב כ"עושה לעצמו", ותאונה כי תקרה לו אז - לא תוכר כתאונת עבודה; ב) "גיבוש חברתי" וחובת הנוכחות התפתחות המחשבה הסוציאלית והלכות הפסיקה הביאו להגמשה רבה במושג "תוך כדי עבודה". פעילויות של ספורט ונופש הוכרו כפעולות אינצידנטליות לעבודה, המתבצעות במסגרת העבודה, ואין מדקדקים לחומרה אם הפעילות התקיימה אחרי שעות העבודה או שלא במקום העבודה. בענייננו נפרצו כל המסגרות: העיתוי, משך הזמן, המקום, ואף הפליגו הרחק מעבר למגמה ליצור או לחזק "רוח של צוות" בין עובדים המהווים קבוצת ספורט, וכדו'. מדובר במפגש כלל-ארצי של ציבור עובדים על משפחותיהם באתר נופש בסוף-שבוע למען "הגיבוש החברתי", מושג נאה אשר פנים רבות לו. בית-הדין קמא קבע, שההשתתפות באירוע האמור היתה השתתפות חובה. מחומר הראיות עולה, שהיו דעות סותרות בעניין זה, אך אין חולק על כך שאי-בואו של המשיב לא היה מביא עליו סנקציה כל שהיא. תחושת "החובה" דומה במידה רבה לתחושת עובד המוזמן לאירוע חברתי פרטי של חבר לעבודה ומקל וחומר של אחד הממונים עליו. אי-בואו לשם גורם מסתמא לאי-נוחות, אך אם יבוא לבר-מצווה או לחתונה וייפגע בתאונה כל שהיא, האם תחשב לתאונת עבודה? ג) המבחן אלמלא... לא" אין דעתנו כדעת בית-הדין קמא בעניין יישום המבחן "אלמלא... לא" במקרה דנן. המבחן האמור הוא פרי של גישה פתוחה וליברלית ואין למתוח אותו עד ל"גבול הנלעג" (ad absurdum) כפי שנאמר, על דרך המשל בדב"ע מה/17- 0(לא פורסם): "לית מאן דפליג אלמלא עבד המערער ב'דיור לעולה', ותחת זאת עבד במוזיאון רוקפלר' בירושלים, במוסד 'יד לבנים' בפתח-תקווה או במחלקת הגביה של עירית חיפה, לא היה משתתף במסיבה ולא היה צפוי להיפצע כפי שנפצע". והרי - "מבחן ה'אלמלא... לא', כדי שיהיה ישים, דרוש מעין זיקת חובה בין העבודה לבין הימצאו של עובד במקום ובזמן הפגיעה". כדוגמה לכורח הנסיבות (או לזיקת חובה) מובא באותו פסק-דין עניינו של מבוטח שנהרג בשל הצורך לעשות את דרכו לעבודה "באותו מסלול באותה עת" (דב"ע מא/63- 0, בע' 285). על "כורח הנסיבות" בהקשר ל- but for testמדובר בהרחבה בדב"ע מד/127- 0 (בע' 235-236). אין מקום להחיל על המקרה דנן את המבחן "אלמלא... לא". 8. והמסקנה - יש לקבל את הערעור ולבטל את פסק-דינו של בית-הדין קמא. 9. לדעת אחד מחברי המותב יש לדחות את הערעור ואלה נימוקיו: א) העובדה, שהמבוטח חויב להשתתף באירוע, בו השתתפו כל בכירי החברה, לא נסתרה; ב) אין חולק כי עלינו לבחון את השאלה, אם בתאונת עבודה עסקינן אם לאו, על- פי אמות המידה בהם נקט בית-דין זה לבחינת השאלה, מתי "פעילות ספורטיבית תחשב לתאונה", דהיינו "אם אשר עשה העובד בעת התאונה קשור לעבודה" (דב"ע לד/281- 0, בע' 88; דב"ע מא/199- 0, בע' 366). העובדות במקרה דנא דומות יותר לאלה שנדונו בדב"ע לב/281- 0, בו הוכרה כתאונה בעבודה פגיעה תוך תחרות כדורגל של קבוצה כמסגרת ליגת מקומות עבודה, מאשר זו שנדון ב-מא/199- 0, המאוזכר בפסק-דין הרוב; ג) בדב"ע מה/17-0, כהן בצלאל - המוסד (לא פורסם) נדחתה תביעת עובד שנפצע כעת מסיבת שנערכת לעובדי החברה במועדון לילה, וזאת מאחר שמדובר ב"מקרה שולי" ו"לא נאמר שהמסיבה שבו מדובר אורגנה על-ידי המפעל או שהאולם שבו נתקיימה המסיבה נשכר על-ידי המפעל"; ד) במקרה שלפנינו - מולאו כל התנאים להכרה באירוע כבתאונה: העובד חוייב להשתתף באירוע, הוא אורגן על-ידי המעביד, אשר אף שכר את החצרים לעריכתו. אף מטרת האירוע גיבוש חברתי - היא מטרה אשר החברה רואה בה, בשנות השמונים של המאה העשרים, שיקול סביבתי רב חשיבות בחיי העבודה; ה) אכן, לא קיבלו משתתפי האירוע, והתובע בכללם, "שכר עבודה" עבור יום האירוע שחל בשבת. אומנם עובדה זאת מהווה מבחן בעל חשיבות רבה להכרעה בסוגיה שלפנינו (דב"ע לד/281- 0, הנ"ל), אך רק אחת העובדות שיש לקחתן בחשבון, ואין צורך כי כולן תתקיימנה כמצטבר כדי שיתמלא התנאי שבתאונת עבודה עסקינן, מאחר ו"מידת האינטגרציה של פעילות זו או אחרת למסגרת העבודה, תלויה בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה" (דב"ע מא/199- 9, בע' 367); ו) לו היתה דעתי נשמעת, היה הערעור נדחה. 10. סוף דבר - הערעור מתקבל ברוב דעות, אין צו להוצאות. טיול מטעם העבודהתאונה ביום כיף לעובדים