תאונה של הורה מלווה במהלך טיול בית ספר

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תאונה של הורה מלווה במהלך טיול בית ספר: א. התביעה שבפני הינה תביעה נזיקית שיסודה בפגיעת גוף שנגרמה לתובעת בתאריך 25/5/92, במהלך הליכה בנחל קטלב, במסגרת טיול בית הספר בו למדה ביתה. התובעת השתתפה בטיול כהורה מלווה. בכתב התביעה טוענת התובעת כי הנתבעות, מארגנות הטיול ואחראיות לניהולו, ולבטיחות המטילים, חייבות בפיצוי הנזק שנגרם לה, בגין התרשלותן כדלהלן:נ- בחרו מסלול הליכה ברשלנות. לא נקטו בזהירות סבירה למנוע את התאונה. לא נתנו הדרכה מתאימה. לא הזהירו מפני מכשולים שבמסלול ההליכה. הפרו חובות חקוקות שבדין בנוגע לכללי הבטיחות בעת יציאה לטיולים. הדיון פוצל באופן שתחילה נדונה שאלת החבות ולפיכך פסק דין זה מתיחס לשאלה זו בלבד. סקירת הראיות: ב. במרכזו של הדיון בשאלת החבות עומדת השאלה העובדתית המכרעת, האם מסלול הטיול שבו ארעה פגיעת התובעת אכן היה מסלול מסוכן אשר חייב הדרכה מיוחדת ונקיטת אמצעי זהירות מיוחדים. התובעת טוענת בתצהיר עדות ראשית שהגישה, כי השתתפה בטיול במסגרת בית הספר בו למדה ביתה כהורה מלווה, ההצעה להשתתף כהורה מלווה הובאה על ידי ביתה. פרטי המסלול נודעו לה מתוך טופס הטיול שהביאה ביתה כדי שתחתום עליו. הטופס פירט את מסלול הטיול, אולם לא צוין בו כי המסלול כולל הליכה ברגל בנחל קטלב. לכן סברה, מתוך עיון במסלול הטיול שבטופס כי, מרבית הטיול יהיה ברכב. כן מציינת התובעת בתצהירה כי לא הודרכה לפני הטיול, בדבר הצורך בהבאת בגדים מתאימים להליכה וכן לא התריעו בפניה על כי במסלול ההליכה קימים קשיים ומכשולים. כך מתארת התובעת את מסלול ההליכה:ו- "נכנסנו לנחל והלכנו במסלול צר, לא סלול, שהיה שביל ארעי על גבי אבנים, סלעים וגזעי עץ שמדי פעם גם חצו אותו פלגי מים קטנים. במסלול היו גם מורדות תלולים שהיה צורך לרדת בהם בישיבה על הישבן". (סעיף 10לתצהיר). התובעת נעלה נעלי ספורט וההליכה התבצעה בטור. במהלך ההליכה הגיעה למקום שבו היה מונח גזע עץ עבה, בעובי של כ - 40ס"מ, על תוואי המסלול לרוחבו, תוך שהוא חוסם אותו. מעט לפני המקום בו היה מונח הגזע היו ענפי עצים או שיחים מעל לתוואי כך שצריך היה ללכת תוך כדי כיפוף. וכך מתארת התובעת את התאונה עצמה:נ- "תוך כדי שהלכתי לכיוון הגזע כפופה מעט, הרמתי את רגלי בזהירות כדי לעבור מעליו, העברתי את רגלי הימנית מעל הגזע והנחתי אותה מאחורי הגזע, במקום בו הנחתי את רגלי הימנית מעבר לגזע העץ, היה סלע חלק עליו החלקתי בשעה שניסיתי להעביר את גופי מעל הגזע, לא היה שם מקום אחר להניח עליו את כף הרגל מה גם שכל מעבר הגזע נעשה כשהייתי כפופה כי מעלי היו ענפים ושיחים". (סעיף 14לתצהיר). לתובעת נגרם נזק גוף והיא טופלה במקום על ידי הורה מלווה שהיתה אחות במקצועה, הועלתה על אלונקה והובאה לאוטובוס ומשם פונתה לבית החולים, אולם לטענתה, הדבר נעשה רק לאחר שהמתינה כחצי שעה. בחקירת הנגדית בפני, ובניגוד לנאמר בתצהירה, טענה התובעת כי:ב- "חתמתי על נספח ב' לתצהיר שבו לא היה כתוב המסלול" (עמ' 9ש' 23). ומיד לאחר מכן, הוסיפה ואמרה:ו- "חתמתי, לא שאלתי מה המסלול, אני לא שאלתי מה המסלול כל השנים אני יוצאת עם הילדה לטיולים". בתשובה לשאלה נוספת לא ידעה התובעת לאמר באיזה כיתה היתה ביתה באותו טיול בו נפגעה, וכל אשר זכרה הוא שיצאה עם בתה כשהיתה בכתה ח'. דברים אלה של התובעת עומדים בניגוד לדברי בתה קרן, אשר אמרה כי הטיול הנדון היה כשהיתה בכיתה ח' ובשנים קודמות לא זכרה שאמה התובעת, נסעה עמה לטיולים. "אני לא זוכרת בכתה ז' לאן נסענו אני לא זוכרת אם אמי היתה איתי אני לא זוכרת כלום". (עמ' 12ש' 12). הבת קרן לא יכולה היתה לאשר כי אמה התובעת, יצאה עמה לטיולים בשנים קודמות לארוע ועל כך אני תמהה. עוד עולה מן המובאות דלעיל כי התובעת לא התענינה כלל במסלול ולכן לא שאלה את ביתה מהו המסלול המתוכנן ולא כפי שטענה קודם לכן, כי לטופס עליו חתמה לא צורף מסלול הטיול, דברים שהם בניגוד לאמור בתצהירה (סעיף 6לו), שם היא טוענת מפורשות שלטופס עליו חתמה צורף מסלול הטיול. האמת יצאה לאור והסתבר, כי לתובעת כלל לא איכפת היה מהו המסלול ומהו מהותו, אלא האמינה, כדבריה, שאם המורה לוקח את התלמידים אזי הוא לוקח אותם למקום טוב. לעומת כל זאת ידעה התובעת כי במסגרת הטיול, הלינה היא בירושלים וכי הכיתות מתחלקות לשניים וכל אחד עושה מסלול יום אחד ומתחלפים. (ראה עמ' 10ש' 13, 12). עוד נסתבר כי למרות שאיש לא הדריך אותה ידעה לקחת כובע נגד שמש ונעלי הליכה מתאימות, את זאת ידעה לטענתה, מטיולים קודמים. באשר למסלול ההליכה אומרת התובעת בחקירתה הנגדית כי מסלול ההליכה לא היה שביל הליכה. (עמ' 11ש 10). "החלק הראשון היה גם כן קשה אבל היה אפשר לשבת, בחלק הזה אי אפשר היה לשבת ולהחליק על הישבן. המסלול היה קשה אבל לא חשבתי ולא התכוננתי בשביל ליפול. בשום שלב לא אמרתי למורה או למישהוא אחר שאני לא מוכנה להמשיך ללכת". בתאורה את מסלול ההליכה אין התובעת נוקטת בגישה אחידה, למרות שטוענת שהמסלול היה קשה, מסבירה כי לא חשבה שתפול וגם לא אמרה למורה או לאחראי של הטיול כי איננה יכולה להמשיך בדרך, או לא בקשה להמנע מההליכה לאחר שהחלק הראשון של הטיול היה קשה. ברצונה להאדיר את הקושי, אמרה התובעת כי השביל איננו שביל הליכה כלל. עדותה של התובעת היתה מגמתית עד מאוד. בגרסתה בלט רצונה להדגיש ולהעצים את הדברים שהיו חשובים, לדעתה, לצורך חיזוק גרסתה, אלא כפי שכבר הבאתי לעיל, סתרה בעדותה בפני את גירסתה כפי שנמסרה בתצהירה וכן את גרסתה של בתה. סתירה נוספת ומשמעותית מאוד נמצאה בדבריה של התובעת בענין תאור הארוע וסביבתו. התובעת מתארת את הארוע, בעדותה בפני, כך:נ- "היו סלעים, ומקום צר ומין גזע כזה על הרצפה של עץ שהוא רטוב וחלק, והיה מעליו גם כן עץ שכדי לעבור הייתי צריכה להתכופף כששמתי את הרגל החלקתי ובמקום התישבתי". ואילו בתצהירה טענה התובעת כי החליקה על סלע או אבן כאשר העבירה רגלה מעל הגזע תוך נסיון להעביר את משקל גופה ולעבור מעל הגזע. בתצהירה אין זכר לרטיבות, בעוד שבעדותה בפני טענה כי החליקה עת שמה רגלה על גזע העץ החלק והרטוב. אם כך הוא הדבר איזה מן הגרסאות נכונה? מהי סיבת ההחלקה? האבן או גזע העץ, או שמא התובעת מעדה והחליקה במקום שלא היה בו כל סיכון בלתי רגיל מעבר למתבקש מטיול רגלי בנחל? הואיל והתובעת היתה העדה היחידה לארוע והואיל ועדותה נסתרת מתוך עצמה, הרי שאין ליתן אמון בגרסתה ומכאן שלא הוכיחה את הארוע. תמיהה נוספת עולה מגרסתה ומגרסת העדה הגב' גרינברג שהיתה אף היא אם מלווה בטיול ואחות במקצועה. הגב' גרינברג טוענת כי שביל ההליכה היה רחב מספיק כדי מהלך של שני אנשים בו, וגזע העץ לא חסם את כל המעבר. על כן אומרת התובעת בתחילה:ב- "אני מסכימה למה שאמרה גב' גרינברג שרוחב השביל היה למעבר שני אנשים ושהגזע לא חסם את כל השביל". ומיד בתשובה נוספת לשאלת ב"כ הנתבעת עונה התובעת:ו- "היה אב אחד שהחזיק את הענף, התכופפנו ועברנו, בקטע הזה אני אומרת שהגזע כיסה את כל השביל ולא היה מקום אחר לעבור". (עמ' 10ש' 25-22). מתשובות אלה של התובעת ברורה המגמתיות. התובעת לא הסבירה כיצד יכול להיות שגזע עץ אחד יחסום את כל המעבר במקום אחד ובמקום אחר לא. לא ניתן לסמוך על דברי התובעת. עדותה של הגב' גרינברג, שהיתה הורה מלווה ואחות במקצועה, עומדת בסתירה לגרסתה בתצהיר עדות הראשית, שבו מתארת הגב' גרינברג את מסלול הליכה כקשה מאוד. לגרסתה, במסלול שהיה בתוך הואדי היו עצים, גזעים, שיחים וסלעים שהקשו על ההליכה. (סעיף 6לתצהירה), ואילו בעדותה בפני הוסיפה העדה והעצימה עוד את קושיו של המסלול בכך שאמרה כי במסלול היה בוץ. את מקום הנפילה תארה העדה כי:נ- "ראיתי סעלים וגזע עץ, אדמה רטובה וחלקה". (עמ' 7ש' 24). תאורה זה את מקום התאונה אינו מתאים לתאורה של התובעת. הגב' גרינברג, מתארת את מסלול ההליכה כקשה וכמסלול למיטיבי לכת, על פי תחושותה הסוביקטיבית, כפי "שהתפתחה" במהלך החקירה הנגדית, תאור זה אינו מופיע בתצהירה. אלא שגם העדה מסכימה כי:ב- "לדעתי התאונה היתה יכולה לקרות לכל אדם, גם למטיבי לכת". (עמ' 9ש' 10). ג. לעומת עדויותיהן המגמתיות והסוביקטיביות של עדות התביעה, נשמעה עדותה של עדת ההגנה, הגב' אורלי פלג, עובדת החברה להגנת הטבע. לגרסתה שביל ההליכה היה שביל מסומן. באשר לדרגת הקושי של המסלול העיד העד נפתלי כהן, אחראי על אזור הר יהודה מטעם הרשות לשמורת הטבע, שהנחל נמצא בתחומן, ומתאר את המסלול כך:ו- "שביל הנחל הוא שביל פשוט, שביל ברמת קושי למשפחות עם ילדים לא למיטיבי לכת, הסתובבו בו ילדים מכיתה ב' - ד', מ - 7עד 70ועם הסבתות". (עמ' 13ש' 17-15). עוד הוסיף מר כהן כי:נ- "יכול להיות מצב שבו גזע עץ בנוי לתוך שביל ההליכה היה והגענו למסקנה שהוא מהווה מפגע בטיחותי אנו נוהגים לסלק אותו". (עמ' 10ש' 24-21). ובאשר להמצאותם של מים בנחל הוסיף מר כהן:ב- "בתקופת התאונה לא היתה כמות של מים גדולה בנחל אין שם נביעות". (עמ' 13ש' 18). שני עדים אלה שהינם עדים אוביקטיבים ומקצועים תארו באופן ברור ופשוט את מסלול ההליכה מבלי להוסיף נופח סוביקטיבי משל עצמם. עדותם של עדי ההגנה אלה היתה עדות ברורה ומקצועית. מעדותם עולה ברורות כי מסלול ההליכה בנחל קטלב אינו מסלול קשה ואין בו סכנות שאינן רגילות וסבירות לטיול בחיק הטבע. עדותם של שני העדים נתמכת ומתחזקת בדברי העד מר יהשוע טיב, בתצהיר עדות ראשית שמסר ואודותיו נחקר בחקירה נגדית ארוכה וממצה, בשאלה זו לא נחקר כלל ולפיכך דברים שמסר בתצהירו יש לראותם כנכונים ומשקפים את המציאות. העד יהושוע טיב, היה אחראי על ארגון הטיול והשתתף בו. כך מתאר העד את מסלול הטיול בתצהירו סעיף 11:ו- "נחל קטלב הינו מסלול בין שעתיים, ונחשב מסלול קל המיועד למשפחות, טיילנו במסלול זה פעמים כבר בשנים קודמות ללא כל תקלה לרבות טיול עם שכבות כתות ז', יחד כ - 400איש". ובהמשך לתצהירו מסביר העד כי המסלול מתאים לילדים מגיל 10ואילך ובטיולי משפחות אף לילדים בגיל 4כאשר יש ליווי הורה צמוד. גם העד ניסים אטיאס שהינו מורה לגאוגרפיה וידיעת הארץ כולל נושא של"ח, מתאר את מסלול ההליכה באופן דומה ליתר העדים. מסקירת הראיות שהובעו לעיל עולה ברורות כי מסלול ההליכה לא היה מסלול קשה המיועד למיטיבי לכת, אלא מסלול רגיל למטיילים בחיק הטבע כולל משפחות. במסלול אין מכשולים וסכנות מיוחדות שאינן רגילות, סבירות ומתאימות למסלול הליכה בטיול כגון הטיול בעניננו. ד. התובעת טוענת כי לא ניתן כל תדרוך בטרם הטיול. לענין התדרוך טען עד ההגנה 3מר אטיאס ניסים, שהיה רכז הטיולים של בית הספר כי:נ- "לפני הטיול היו תדריכים מקדמיים לגבי הטיול, מתדרכים את הכיתה בצורה מסודרת ואפילו לפעמים שעתים, ואחר כך מתדרכים את המחנכים". (עמ' 2ש' 11-9). ובהמשך דבריו:ב- "בערב היום הראשון כינסנו את התלמידים וההורים לתדרוך וסיכום היום, יש נוהל שמחייב אותנו לעשות תידרוך גם לתלמידים וגם להורים המלווים לפני עליה לאוטובוסים. שחילקו את ההורים לאוטובוסים אמרנו להם את מסלול הנסיעה, הוראות בטיחות לגבי הפסקות בדרך ואיך נוהגים". (עמ' 2ש' 26-21). עוד הוסיף מר אטיאס ואמר כי בטרם היציאה לטיול חולק דף הוראות, לביצוע מסע, שבו צוין המסלול, הוראות התנהגות, וכל מה שקשור לביצוע תקין של המסע. הוא עצמו נכנס לכל כיתה כדי להעביר את ההוראות. לפני עליה לאוטובוסים ביציאה לטיול הסביר בפירוט לכל התלמידים את כל הוראות הבטיחות ותדרך את התלמידים. (ראה עדותו של מר אטיאס בפני). ההורים מקבלים את דף ההוראות שמקבלים הילדים. תמיכה לגרסתו ניתן למצוא בעדותה של הגב' גרינברג, לבד מכך שהיא מאשרת שהיא קיבלה את דף ההוראות ביחס למסלול הטיול עליו חתמה. אומרת הגב' גרינברג:ו- "באוטובוס החתימו אותנו, לא ידעתי על מה, יכול להיות שזה נספח שדומה לנספח ג'". וזאת בטרם היציאה לטיול. עוד תמיכה לגרסת העד אטיאס מצאתי בעדותו של יהושוע טייב כפי שמובאת בתצהיר עדות ראשית מטעמו. עדותם של שני עדי ההגנה יהושע טייב ומר אטיאס בענין תידרוך ההורים והתלמידים, היתה עדות מהימנה, כפי שהיתה עדותם נכונה ומהימנה באשר לסוג המסלול ודרגת הקושי שלו. יש לקבל את גרסתם כנכונה ולקבוע כי מסלול ההליכה היה רגיל ואופייני לטיול בחיק הטבע, שלגביו נדרשת תשומת לב רבה מאוד בהליכה. במסלול עוברים מטיילים רבים ואף ילדים הלומדים בבתי הספר, מסלול אשר ההולך בו באופן רגיל ובתשומת לב ראויה בלי נסיון לעלות על מכשולים או לדלג על גזעים, אלא יהלך בשביל המסומן באופן רגיל תוך זהירות ותשומת לב מתאימה לא יטול על עצמו סיכון מיותר. מכאן שהמסלול הנדון לא היה מסלול מסוכן. דומה שהכל יודעים ומבינים ואין הדבר דורש הוכחה כי כל מסלול טיולים אטרקטיבי בחיק הטבע במדינת ישראל, איננו מצוי בדרכים סלולות ונוחות שאותן ניתן למצוא, מן הסתם, במקומות מיושבים. העובדה שמדובר בשבילים מסולעים מפותלים ובהם אלמנטים מובנים שמקורם בטבע עצמו, אינה הופכת אותם למסלולים מסוכנים במיוחד. (ראה דברי כב' השופט סולומון צ'רנאיק בת"א 21382/89 שלום ת"א, [לא פורסם]). מכאן שיש לדחות את טענת התובעת כי הנתבעים התרשלו בכך שבחרו במסלול הליכה מסוכן ולא בטיחותי. כן יש לדחות את הטענה שהנתבעים לא נתנו הדרכה מתאימה ולא נקטו בצעדים שמארגנת טיולים סבירה צריכה היתה לנקוט. ה. הדיון המשפטי: אין חולק כי הנתבעות חבות חובת זהירות מושגית כלפי הורים מלווים בטיול. בע"א 541/88, החברה להגנת הטבע נגד עזבון המנוחה אורה פורמן ז"ל, פ"די מ"ו 1, 133נקבע כי עצם היותה של המנוחה הורה מלווה אינו מבטל את היותה מטיילת בהקשר של חובת זהירות של החברה ומדריכיה כלפיה. על הנתבעות מוטלת החובה לדאוג למי מהמטיילים בין אם מדובר בתלמיד מטייל ובין אם מדובר בהורה מלווה הנתבעות חבות לו חובת זהירות מושגית כמארגנות הטיול ואחראיות. הנתבעות טוענות שלא נתקיימה במקרה זה חובת הזהירות הקונקריטית ועל כן אינן חבות בפיצוי התובעת. בפסיקת בתי המשפט נקבע כי לא כל סיכון, אפילו צפוי הוא באופן טכני, מצמיח אחריות בנזיקין וזאת כעניין של מדיניות משפטית. הטעם לכך הוא כדבריו של כב' הנשיא ברק בפרשת ועקנין, ע"א 145/80 פ"די ל"ז (1) עמ' 113"- "חובת הזהירות הקונקריטית אינה קיימת למניעתו של כל סיכון וסיכון, הדין מבחין בין סיכון סביר לבין סיכון בלתי סביר ורק בגין סיכון בלתי סביר מוטלת חובת זהירות קונקריטית, הסיכון הבלתי סביר הוא אותו סיכון אשר החברה רואה אותו במידת חומרה מיוחדת באופן שהיא דורשת כי יינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו". ברור איפוא, שלא כל נזק הצפוי באופן טכני יחייב את המזיק לפצות את הניזוק. בחיי יום יום קיימים סיכונים טבעיים ורגילים המלווים את האדם בכל אשר ילך, ובגינם לא מתגבשת חובת זהירות. הפסיקה מנתה בין סיכונים רגילים אלה גם מקרים מסוימים של עיסוק בספורט, רכיבה על בעלי חיים וכיוצא באלה פעיליות שהעוסק בהם יודע את מידת הסיכון הרגילה שטמונה בהם. כמו כן, לא תוטל חובת פיצוי בכל מקרה של החלקה, מעידה או נפילה ויתכן כי אלה יכללו באותו תחום של סיכון רגיל וטבעי בחיי היום יום. ו. לשאלה האם חבות הנתבעות בפיצוי התובעת בעניין הנדון בפני, עלינו לבדוק האם הנתבעות הפרו את חובת הזהירות המוטלת עליהם וסטו מסטנדרט הזהירות. על כן תשובתינו שלילית. כבר קבעתי כי מן הראיות עולה שאין מדובר בסכנה בלתי סבירה או בסיכון שאינו סיכון רגיל להליכה בחיק הטבע במסלול מסומן. מדובר בטיול שנועד לילדים כבני .13לא הובאה כל ראיה על קושי מיוחד ובלתי צפוי שבפניו ניצבו הילדים במהלך הטיול. ברור לכל בר דעת, כי ההליכה בחיק הטבע, איננה הליכה נקיה מכל מכשול וחופשי מכל סיכון,שהינו טבעי ומהווה חלק משביל ההליכה בטבע, ובפרט בנחל. יתכן אומנם, שבטיול מסוג זה יועמד המטייל בפני סיכון חריג ואז יתכן, שלפי הנסיבות, תוטל אחריות בנזיקין. אך לא כך המקרה שבפנינו. מן הראיות שבפני עולה כי ניתן היה לעבור את מקום התאונה מבלי לעבור מעל הגזע, שכן לפי העדויות, השביל היה ברוחב שאיפשר מעבר של שני אנשים, וכי גזע העץ לא חסם את כל המעבר. (עמ' 8לפרוטוקול). מכאן, שלתובעת היתה אפשרות לעקוף את גזע העץ, והיא לא היתה חייבת לנסות לעבור מעליו. ברור שבנסיבות דנן לא היה צורך פיזי לעבור מעל גזע העץ, על כן אין לראות באותו גזע עץ או הסלע סיכון בלתי סביר, אלא חלק מהדרך ומהמסלול הטבעי בנחל. יפים לכאן דברים שאמרה כב' השופטת שטרסברג כהן בת.א. 1051/83 בית המשפט המחוזי חיפה (לא פורסם) בעמ' ז':- "עריכת טיולים בחיק הטבע להכרת הארץ, היא אחת הדרכים לחינוך, לאהבת הארץ, שביליה אתריה ונופיה, אין תחליף לאמצעי חשוב זה כדי לטפח באדם בכל גיל אהבה ליופי, לחי ולצומח, אהבה לסביבתו וקשר למדינה בה הוא חי, לפיכך, ארגון טיול מהסוג הנדון, לילדים בגיל התובעת בעדות וביוזמת בית הספר, היא לברכה ועולה בקנה אחד עם ערכי חינוך חיובים". זאת ועוד נאמר בת.א. 8666/90 (שלום ת"א) כהן נגד אגד תיור ואח' פס"מ נה (4), 9:- "אין תועלת חברתית או הצדקה משפטית ליצור הכבדה מיותרת שסופה מניעה של טיולם מאורגנים, ואין להטיל חובת פיצוי אוטומטית או כמעט אוטומטית בכל מקרה שבו נפגע מטייל במהלך טיול". על כן, אין לאמץ סטנדרטים חמורים אשר יטילו חובת זהירות מכבידה על מארגני הטיולים. יש להניח, כדבר ברור ששבילי טיולים אינם סלולים ואינם תמיד נוחים להליכה, בלא שההולך בהם יגביר את תשומת ליבו לדרך שלפניו. טיול בחיק הטבע, מטבעו, איננו משולל סיכונים רגילים והסבירים לדרך שאיננה סלולה ולדרך ההולכת בשמורת טבע ובגדות הנחל. כדבריה של כב' השופטת ע. סלומון צרניאק בת"א 21382/89 ת"א (לא פורסם):- "דומה שהכל יודעים ואין צריך להוכיח זאת שכל מסלול טיולים אטרקטיבי במדינת ישראל אינו מצוי בדרכים סלולות ונוחות עצם העובדה שמדובר בשבילים מסלעים איננה הופכת מסלול למסוכן במיוחד". לפיכך, משקבעתי כי אין בשביל האמור משום סכנה יוצאת דופן הרי שפטורות הנתבעות גם מהתראה על אותה סכנה שנטענה. מדובר באשה בוגרת שאיננה זקוקה לאזהרה שמא בהליכתה עלולה היא למעוד. המעידה שמעדה התובעת היתה, ככל שהוכחה, מעידה שכמוה טומנים חיי יום יום בכל עת ובכל שעה. דבריה של התובעת, כי היתה שוקלת להמנע מלהצטרף לטיול אם היו ידועים לה פרטי המסלול, איננה אמינה בעיני, והיא בבחינת חכמה שלאחר מעשה המיועדת ליצור עילה מפוקפקת. לא מדובר בארץ בלתי נודעת, אילו חפצה התובעת לברר את פרטי המסלול, אולי גם מתוך דאגה לשלום בתה, מן הסתם לא היה כל קושי לעשות זאת. אולם כפי שנוכחנו מן הראיות מסלול הטיול כלל לא ענין את התובעת. בשולי הדברים אציין כי על אף שהתובעת, בכתב תביעתה, טענה להפרת חובה חקוקה הרי שזיכרה של עילה זו לא בא בסיכומיה. בכתב התביעה לא צויין סעיף החוק שהופר על ידי מי מבין הנתבעות. נטענה טענה כללית של הפרת חובה חקוקה, ולא היה בכך די, שכן תקנה 74(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד 1984קובעת:- "הועלתה בכתב הטענות טענה על הפרת חובה חקוקה, יצויין החיקוק אשר הפרתו מהווה עילה לתובענה". גם טענת העברת נטל ההוכחה נזנחה על ידי התובעת בסיכומיה וטוב שכך הוא. ז. התובעת עצמה טוענת כי היתה הורה מנוסה לכן בחינת אישיותו של הנפגעת ביחס לשאלת חובת הזהירות הקונקרטית מעלה כי לא התגבשה חובת זהירות קונקריטית כלפי התובעת שהינה אישה מבוגרת ומנוסה, לפי עדותה: "הייתי אמא מלווה מנוסה, יצאתי לטיולים קודמים". היינו, מדובר בהורה מנוסה, אשר היתה צריכה להיות מודעת לאופיו הצפוי של הטיול. לגבי נפגעת כזו הערכת הסכנה ומשמעותה כמו גם סטנדרט הזהירות ונקיטת אמצעי זהירות שונה בתכלית מאשר במקרה שבו היו נפגעים למשל, ילד קטן או אדם זקן, אשר גם מכשול שולי עלול להוות לגביהם סכנה ממשית. ח. התובעת מוסיפה וטוענת כי מאחר ולא היה חובש בטיול לא יכלה היתה לקבל טיפול רפואי זמין במקום ומצבה הורע. טענתה זו של התובעת הופרכה לאחר שמיעת העדויות. התובעת קיבלה את הטיפול ע"י הגב' גרינברג, שהיתה כאמור אחות מלווה ואח"כ על ידי מר טייב אשר שירת בצה"ל כחובש קרבי. גב' גרינברג העידה כי:- "ראיתי שיש פגיעה בקרסול, הרגל התעקמה, קיבעתי ע"י חבישה את הקרסול. היו לי חומרי חבישה כי הייתי אחות מלווה". (עמ' 8ש' 4-2). ומיד לאחר מכן פונתה התובעת לבית החולים. ט. המסקנה היא, איפוא, כי הנתבעות לא הפרו חובה כלשהיא כלפי התובעת וגם לא התרשלו, ולכן אין התובעת יכולה להיפרע מהן את דמי נזקיה. אף שמסקנתי בקשר עם העדר חבות מייתרת את הדיון בסוגיית האשם התורם (ראה סיכומי הנתבעות), אעיר הערות אחדות בקשר לכך. השתכנעתי כי הנפילה יסודה בטעות של התובעת לבדה. אין שום סיבה סבירה שניתן לייחס לה את הנפילה אלא בשל חוסר תשומת הלב בלבד. התובעת נפלה בנסיבות שלא הצדיקו נפילה, ולכן אין היא יכולה אלא להלין על עצמה. י. מכל הטעמים שמניתי אני מגיעה למסקנה כי דין התביעה להידחות, ואני דוחה אותה בזאת. התובעת תשא בהוצאות הנתבעות בסך של 000, 2ש"ח. בית ספרדיני חינוךתאונות בטיולים